תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 14

רע"ב 2410/93 - מדינת ישראל ואח' נגד רוני לוי

*שינוי סיווג של אסיר כאשר בסיווג החדש אינו זכאי לצאת לחופשות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב מרצה עונש מאסר של 80 חודשים לאחר שהורשע בעבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, הסגת גבול פלילית, ועבירות סמים. ביום 27.1.92 ניתנה למשיב אפשרות לצאת לחופשה מן הכלא, והוא לא שב מן החופשה. במהלכה איים בסכין על טרמפיסט, אותו אסף למכוניתו, ודרש ממנו כסף. כן נכנס לדירתה של אזרחית ודרש כסף תוך שהוא מאיים כי ברשותו נשק ובכוונתו להשתמש בו. משהוזעק כוח משטרתי ניסה המערער לדרוס שוטר. בגין מעשים אלה הורשע המשיב בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית, נשיאת סכין, גניבה ואיומים ונדון למאסר מצטבר נוסף של 38 חודשים. על רקע העבירות הללו החליט שירות בתי הסוהר לשנות את הסיווג בו היה מצוי המשיב (ב2) לסיווג חדש (א). המאפיין קטיגוריה זו כי אסיר אינו זכאי לצאת לחופשות. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי נגד הסיווג החדש. ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל את העתירה בציינו כי "יש מקום ליתן לעותר הזדמנות נוספת- אחת ואחרונה- בתקווה כי הוא למד את הלקח הנכון וישתלב בעתיד החברה, בעזרתה של בחירת לבו". זאת לאחר שהעותר הודיע כי הוא עומד להתחתן. כנגד החלטה זו ביקשו העותרים רשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תפקידו של שופט ביהמ"ש המחוזי הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד של ביקורת על החלטותיה של הרשות המבצעת. ביסודה של הביקורת עומדת השאלה אם רשות ציבורית סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיעה. ביסודה של ביקורת זו אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט מחליט אילו הוא היה צריך להחליט מדעיקרה. על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנו ביניהם בצורה הראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל לו לשופט להחליף את שיקול דעת השלטונות בשיקול דעתו שלו, אף אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר.
ג. בענייננו, שלטונות בית הסוהר שקלו את השיקולים הרלבנטיים. הם הגיעו למסקנה כי חרף רצונו של המשיב להנשא אין ליתן לו חופשה, וזאת על רקע מכלול עברו הפלילי, ובעיקר בריחתו ממשמורת חוקית והתנהגותו במהלכה. בחינתה של החלטה זו אינה מגלה כל פגם. יתכן וניתן להגיע גם להחלטה אחרת, בה דגל ביהמ"ש, אך בכך בלבד לא די.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופט ברק. עו"ד שפר למבקשים, עו"ד קליין למשיב. 2.8.93).

ע.א. 566/89 - דב שטיין נגד דבורה סופר ואח'

*הוראה בצוואה שעניינה הורשת זכויות במשק באגודה שיתופית, כאשר קיימות בחוזה שבין האגודה לבין המינהל הוראות לעניין העברת המשק לאחר מות המחזיקים במשק(מחוזי ת"א - המר' 597/88 - הערעור נתקבל).

א. המערער והמשיבה הם אח ואחות - ילדיהם של המנוחים שלמה וחיה שטיין. ההורים היו חברים באגודה השיתופית "נחלים" והחזיקו כבני רשות במשק (להלן: המשק). בחייהם ערכו צוואות זהות ובין היתר הורו כי "המשק... יימכר למרבה במחיר ותמורתו תחולק... בחלקים שוים בין ילדינו דב שטיין ודבורה סופר". המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי ההוראה בצוואת ההורים בעניין המשק "בטלה מעיקרה". טענתו העיקרית של המערער היתה כי נכס המוחזק על ידי פלוני במעמד של בר רשות אינו ניתן להורשה, וכי גם אם בעקרון הנכס המוחזק על ידי פלוני כבר רשות, ניתן להורשה, הרי במקרה דנן, על פי ההוראות שבסעיף 19 בחוזה שבין המינהל לבין מושב נחלים, הנוגע למשק ההורים (להלן: החוזה), נשללה הזכות להוריש את המשק לאחר, ויש לנהוג בו בדרך הקבועה במפורש בחוזה, היינו להעבירו אליו כמי שמוכן וגם מסוגל להחזיק במשק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הזכות המוקנית לאדם במעמד בר רשות
ניתנת להעברה בירושה, ועוד קבע כי גם על פי פרשנות נאותה של החוזה רשאים היו המחזיקים במשק להורות את שייעשה במשקם לאחר פטירתם. הערעור נתקבל.
ב. השאלה אם זכויותיו של בר רשות בנכס ניתנות להורשה נדונה לא אחת, ונקבעה לגביה הלכה שלפיה זכותו של בר רשות ניתנת עקרונית להעברה ליורשיו, כפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרשיון. מכאן שבעקרון זכות ההחזקה במשק יכול שתהיה ניתנת להורשה, אלא אם כן זכות זו נשללת מראש בהסכם ההתקשרות. חוזה ההתקשרות החל על ענייננו קובע בסעיף 19 שבו כי זכויותיו של חבר אגודה במשק הינן זכויות של בר רשות בלבד "שאינן חלק מעזבונו". סעיף 19 קובע כי אם נפטר אחד מבני הזוג והניח אחריו בן זוג תעבורנה כל זכויות לבן זוגו, אפילו אם המנוח הניח ילדים, אם לא הניח המנוח בן זוג תעבורנה כל הזכויות לילדו, ואם הניח יותר מילד אחד "תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק רק לאחד מביניהם המוכן ומסוגל לקיים את המשק". באין הסכמה בין הילדים יחליט על כך ביהמ"ש. להלן נאמר בסעיף האמור כי "כל אחד מיחידי בני זוג... רשאי להורות בצוואתו למי תימסרנה זכויות השימוש שלו במשק, ואולם לא יהיה בהוראות צוואה כאמור כדי לגרוע מזכויותיו של בן זוגו... ולא יהיה בהן כדי לגרום למסירה של זכויות השימוש במשק ליותר מאדם אחד...".
ג. בפרשו את הסעיף האמור הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי כל אחד מיחידי בני הזוג רשאי להורות בצוואתו למי תימסרנה זכויות השימוש שלו במשק, אך אין המנוח יכול לצוות מה יעשה במשק לאחר מותו אם ימכר ואם לאו, ואם ימסר לילדיו כשיש לו בן זוג. אין הוא יכול גם להורות שהמשק ימסר ליותר מאדם אחד. כשלא הניח בן זוג, אזי, לעניין זה בלבד, יכול הוא להורות בצוואה שערך למי מילדיו תימסרנה זכויותיו במשק, מבלי שיהיה צורך לפנות לבימ"ש שיקבע מי מהילדים יזכה במשק. לפיכך, הדין עם המערער שההוראה המצוייה בצוואת ההורים בדבר מכירת המשק וחלוקת התמורה בין המערער ובין המשיבה, באופן שנקבע בהוראת הצוואה, אינה תקפה. יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע, בהתאם לאמור בחוזה, מי מבין הילדים מוכן ומסוגל לקיים את המשק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. גרסטנר למערער, עוה"ד ה. עדיני וריבלין למשיבה. 24.8.93).

בג"צ 3791/93 - פאוזי עטאף משלב ו- 39 אחרים נגד שר הפנים ואח'

*המועד לקיום בחירות במועצה מקומית כאשר הבחירות האחרונות נערכו שנתיים לאחר הבחירות בכלל הרשויות המקומיות(העתירה נתקבלה).

א. השופטת דורנר: הבחירות האחרונות למועצה המקומית באבו סנאן (להלן: המועצה) התקיימו שנתיים לאחר שנערכו הבחירות לכלל הרשויות המקומיות. מועד הבחירות הבא לכלל הרשויות המקומיות, לפי סעיף - לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), ביום 2.11.93. ביום 13.3.93 פנו ראש המועצה ושמונה חברי המועצה שבקואליציה אל שר הפנים בבקשה לדחות את מועד הבחירות ביישובם למשך שנתיים, כדי לאפשר להם להשלים את הקדנציה הקבועה בסעיף 4 לחוק, של 5 שנים. ביום 22.7.93 החליט השר- בתוקף סמכותו לפי סעיף 5(ב) לחוק- כי הבחירות למועצה לא ייערכו במועד הבחירות הבאות לכלל המועצות, אלא ביום 25.10.94. העותרים מבקשים לבטל את ההחלטה ולקיים את הבחירות יחד עם כלל הבחירות ברשויות המקומיות ביום 2.11.93. העתירה נתקבלה במובן זה שהוחלט כי יש לקיים את הבחירות או במועדן או בתום חמש שנים לכהונתה של המועצה שנבחרה ביום 18.19.90, אך אין סמכות לשר לדחות את הבחירות בשנה.
ב. מניתוח הסעיפים 4 ו- 5 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) עולה כי במקרה של קיום בחירות למועצה פלונית במועד יותר מאוחר מאשר המועד שבו נתקיימו הבחירות למועצות המקומיות, רשאי השר להורות כי הבחירות באותה מועצה יתקיימו בתום חמש
שנים לבחירות באותה מועצה, או שיתקימו לפני תום חמש השנים ובלבד שהמועד יהיה אותו מועד שבו מתקיימות הבחירות לכלל המועצות המקומיות.
ג. לפסק דינה של השופטת דורנר הסכים השופט ברק. השופט חשין סבר כי למעשה, אם אין טעם מיוחד להתערבות שר הפנים, צריכה להתקיים זיקה ישירה בין הבחירות במועצה המקומית המסויימת לבין הבחירות לכלל המועצות המקומיות, ואין סמכות לשר לדחות את הבחירות לתום חמשת השנים. אולם, מאחר שהחלופה של בחירות בתום חמש שנים הן בחירות כסדר, החליט לא לפרוש מדעת חבריו ולהסיג דעתו מפני דעתם.

(בפני השופטים: ברק, חשין, גב' דורנר. עו"ד ג. עזאם לעותרים, עוה"ד א. מנדל, ד. חטר ישי וי. טרלו למשיבים. 24.8.93).

בג"צ 1683/93 - יבין פלסט בע"מ ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*הוראות ביה"ד לעבודה האוסרות על עובד של חברה פלונית שהתפטר לעבוד אצל חברה מתחרה(העתירה נדחתה).

א. אחד טוני טועמה (להלן: טוני) עבד אצל המשיבה השניה (להלן: טכנו גומי), המנהלת עסק שעיקרו מכירת מוצרי גומי. במסגרת עבודתו בא טוני במגע עם לקוחות וקיבל מהם הזמנות. טוני התפטר מעבודתו אצל טכנו גומי ועבר לעבוד אצל העותרת (להלן: יבין). עם תחילת העסקתו של טוני נפתחה אצל יבין מחלקה למוצרי גומי, ובמסגרת עבודתו החדשה התקשר טוני עם ספקים של טכנו גומי, ועם חלק מהם ניהל משא ומתן לרכישת מוצרים וקבלת הנחות. טכנו גומי פנתה לבית הדין האזורי לעבודה וביקשה צו מניעה נגד יבין וטוני, לפיו לא יועסק טוני אצל יבין. בית הדין קבע כי טוני הפר את חובת הסודיות המוטלת עליו - אם מכוח נאמנות ואם מכוח עקרון תום הלב- כלפי טכנו גומי, והוציא צו מניעה קבוע האוסר על טוני לגלות לכל גורם את סודותיה של טכנו גומי. כן נאסר עליו לעבוד אצל יבין או בכל עסק מתחרה אחר של טכנו גומי למשך שלוש שנים, ועל יבין נאסר לעשות שימוש בסודות שטוני סיפק וכן נאסר על יבין לבוא במגע עם ספקי ולקוחות טכנו גומי בקשר עם מוצריה למשך שנתיים. ביה"ד הארצי דחה את הערעורים, פרט לכך שתקופת ההגבלה המוטלת על טוני. הועמדה על שנתיים בלבד. יבין ומנהלה עתרו לבג"צ, באשר, לטענתם, בהיעדר הוראה מפורשת בחוזה שבין טוני לבין טכנו גומי, אין להוציא צו מניעה. כמו כן, לטענתם, יש בהחלטה פגיעה בחופש העיסוק הנוגד את תקנת הציבור. העתירה נדחתה.
ב. על עובד מוטלת חובה הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העיסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה. צד שלישי אשר ביודעין וללא צידוק מתקשר עם העובד ומקבל ממנו את הסוד המקצועי מבצע עוולה שעניינה גרם הפרת חוזה. כאשר העובד מפר את חובת הסודיות, הוא עשוי להתחייב בפיצויים בגין הפרת חוזה ובהשבה במסגרת התעשרות שלא כדין. כמו כן עשוי ביהמ"ש ליתן צו עשה או צו לא תעשה, לרבות צו האוסר על העובד לעבוד אצל מעביד חדש וכיוצא באלה צוים. אכן, על פי ההלכות הרווחות נפגע חופש העיסוק של העובד ושל המעביד החדש, ואולם חופש העיסוק אינו מוחלט ויש לאזנו עם אינטרסים אחרים. בענייננו, פעל בית הדין לעבודה על בסיס הלכות ראויות, להגנה על סודות מסחריים, הוא אימץ את עיקרון תום הלב, והפעיל את ההלכות על המקרה שלפניו בצורה הראויה באופן שאינו מצדיק את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. אבריאל לעותרים, עוה"ד בן שחר וכהן לטכנו גומי, עו"ד ז. כמאל לטוני. 31.8.93).

בש"פ 3940/93 - אליהו אזולאי ודוד אסולין נגד מדינת ישראל

*עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים (סחיטה הדחה בחקירה והחזקת נשק)(הערר נדחה).

א. העוררים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירות של סחיטה באיומים ובכוח, חטיפה למטרת סחיטה, הדחה בחקירה והחזקת נשק ללא רשיון. לטענת המדינה ביצעו העוררים את המעשים המיוחסים להם במספר רב של מקרים במשך תקופת זמן ניכרת. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העוררים עד לתום ההליכים. ביום 27.5.93 הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר, בטענה כי במהלך פרשת התביעה חל "כירסום" ראייתי רב בגירסת המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
ב. כאשר ביהמ"ש ציווה על המעצר השתכנע כי יש בידי המדינה ראיות לכאורה לביסוס האשמה נגד העוררים. השופט הדן בהליך המעצר אינו צריך, אינו יכול ואין לו הכלים לבחון את משקל הראיות מעבר לכך. משטוען הסניגור כי במהלך המשפט התברר כי ישנו "כרסום" רציני בגירסת התביעה, הרי השופט השומע את המשפט הוא אשר במסגרת פסק דינו יקבע את הממצאים ויתייחס לאמינותן של הראיות. אם סברו הסניגורים כי משהסתיימו עדויות התביעה ברור שגירסת התביעה נתערערה והאשמה לא תוכח- יכלו הסניגורים להעמיד את סברתם זו במבחן ההכרעה השיפוטית של השופט הדן במשפט ולטעון כי אין להשיב לאשמה. הסניגורים לא העלו את הטענה האמורה, אלא הלכו בדרך קפנדריה והציעו לשופט אחר להחליט בענין במקום השופט שהוסמך לעשות כן והדבר לא יתכן.
ג. אשר לטענה בדבר נסיבות אישיות ומשפחתיות מיוחדות- אין בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות את השחרור. מדובר במעשים חמורים, המיוחסים לעוררים, הן בהיקפם והן בנסיבותיהם. זאת ועוד, בין האישומים כלולה גם עבירה של הדחה בחקירה. על רקע אישום זה ולאור אופיים של יתר האישומים, שכל עניינם בהפעלת אמצעים פסולים לשם השגת טובות הנאה שונות, מתחזק החשש שמא שחרור העוררים ממעצרם, ולו בתנאים מגבילים, יביא לשיבוש הליכי המשפט ואף לסיכולו המוחלט. החשש לשיבוש הליכים אינו נעלם למן הרגע שבו מסתיימת פרשת התביעה, כפי שטענו הסניגורים, שהרי אין זה מן הנמנע כי גם במסגרת פרשת ההגנה תופעל השפעה פסולה על עדים וכבר היו דברים מעולם.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. בר- עוז לעוררים, עו"ד י. למברגר למשיבה.4.8.93).

ע.פ. 1579/93 - סולימאן אלעזזמה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 85/92 - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בשני אישומים של סחר בסמים ונדון ל- 30 חודשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי. באחד המקרים, ביום 10.3.92 בשעות לפני הצהריים, הוצב מארב משטרתי שצפה לעבר אוהל האירוח (המכונה שיק) במאהל שבט עזזמה בו מתגורר המערער. שני שוטרי המארב לא הכירו את המערער. השוטר איצקוביץ צפה במשקפת ממקום תצפיתו לעבר השיק, ודיווח כי למקום הגיעו שני כלי רכב- מכונית אמריקאית ובה "לקוח" ומכונית אאודי הדומה למכונית של המערער ובה "מוכר". שני האנשים פנו לחבית שליד הגדר במקום, המוכר הוציא מתוכה חבילה ומסרה ל"לקוח" והשניים נסעו לדרכם. ה"לקוח", שכפי שהתברר שמו גור ענבי, נעצר ביציאה מן העיר ועל גופו נתפס חשיש במשקל של כ- 600 גרם. שעתיים אחרי כן נעצר המערער בחנותו בשוק באר שבע, הובא על ידי המשטרה למאהל, ואזי ראה אותו איצקוביץ וזיהה אותו כמי שקודם לכן מסר את החבילה לענבי. ענבי הודה בחקירתו כי רכש 200 גרם של חשיש מאותו מוכר בסוף שנת 1991, הוא תיאר את המוכר, אך נמנע מלנקוב בשמו בהסבירו כי הוא פוחד מפניו. המערער הודה כי פגש בענבי על יד השיק ודיבר עימו, אך הכחיש כי מכר לו
חשיש. המערער הואשם במכירת חשיש לענבי שתי פעמים - פעם אחת 200 גרם בתאריך לא ידוע ב- 1991 ופעם שניה כ- 600 גרם ביום 10.3.92. במשפט העידו שוטרי המארב. ענבי אישר את גירסתו במשטרה, אך טען כי המערער אינו האיש כי מכר לו את הסמים. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדויות השוטרים ומסקנתו היתה כי מכלול הראיות מוליך למסקנה כי המערער מכר את הסמים והרשיעו כאמור. הערעור נדחה.
ב. טענת הסניגורית בדבר היעדר ראיות מספיקות, אין לקבלה. מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה וודאות מוחלטת, אלא שיכנוע מעל לספק סביר. ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מחומר הראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה תיאורטית אלא ממשית. חומר הראיות נגד המערער מורכב מראיה ישירה, היא עדותו המזהה של איצקוביץ, ומכלול ראיות נסיבתיות. הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, שיש בהן להוכיח אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט פלילי. זה המצב בענייננו.
ג. הסניגורית טוענת כי למיצער יש לזכות את המערער מהעבירה של מכירת 200 גרם חשיש, המושתתת על עדותו היחידה של ענבי שהוא שותף לעבירה. אכן, עדותו של שותף לעבירה טעונה חיזוק מכוח סעיף 54(א) לפקודת הראיות ואולם, עדותו של ענבי נתמכת בעדות איצקוביץ. אמנם עדות איצקוביץ מתייחסת לביצוע העיסקה של 600 גרם חשיש ואין היא מתייחסת לעיסקה של מכירת 200 גרם חשיש. אולם, החיזוק נועד לאשש את מהימנותו של השותף לעבירה. על כן אין צורך בחיזוק לכל אישום בנפרד. לפיכך אין להתערב בהרשעה. את הערעור על חומרת העונש אין לקבל לנוכח הכמות הגדולה של הסמים שהמערער מכר. זאת למרות עברו הנקי של המערער.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' ס. שלו למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 2.8.93).

בג"צ 4422/92 - שלמה עפרן נגד מינהל מקרקעי ישראל ובסט גל בע"מ

*הקצאת קרקע ע"י המינהל ללא מיכרז(העתירה נתקבלה).

א. מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) מקצה קרקע במכרזים פומביים. לכלל זה חריגים שנקבעו בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל. בגדר חריגים אלה שוחרר המינהל מחובת מכרז בהקצאת קרקעות לצורכי הקמת מפעלי תעשייה או הרחבתם. העותר הקים לפני 33 שנים מפעל במגרש שרכש מהמינהל. עם השנים גדל היקף פעילותו של המפעל וכיום הוא מעסיק 40 עובדים. שטחו הקטן של המגרש מונע הרחבת המפעל וקליטת עובדים נוספים. מזה שנים מבקש העותר להקצות לו קרקע הגובלת במפעלו כדי לאפשר את הרחבתו. בקשות העותר למחוז חיפה של המינהל (להלן: המחוז) נדחו בשעתו, אך לאחר שהושלמו הליכי התכנון במקום, הועלתה בפניו האפשרות לחכור חלקה השכנה לחלקתו (להלן החלקה) במחיר שקבע שמאי מקרקעין ממשלתי. במרץ 1991 הוחתם על מיפרט כספי שבו הוא הסכים למחיר שקבע השמאי. במכתב מאפריל 1991 הודיע לו המחוז כי בקשתו להקצאת הקרקע הועברה לאישור ההנהלה הראשית של המינהל. בתוך כך נמלך המחוז בדעתו, וביקש מהנהלת המינהל שלא לאשר את הקצאת החלקה לעותר. המחוז הציע להנהלה 4 נימוקים לדחיית הבקשה. לאחר דברים אלה נמסר לעותר כי ההנהלה הראשית של המינהל החליטה שלא להיענות לבקשתו וניתנו הנימוקים האמורים. כנגד החלטה זו עתר העותר לבג"צ והעתירה נתקבלה.
ב. ניתן למקד את עילות הפסלות של ההחלטה בשתיים אלה: סטייה בלתי מוצדקת מהנחיות מינהליות; הפרת חובת ההגינות. עילת פסלות הנובעת מסטיה בלתי מוצדקת
מהנחיות מינהליות, יסודה בתורת ההנחיות המינהליות. ככל מעשה מינהל, אף ההנחיות המינהליות כפופות להלכות הכלליות בדבר הפעלת שיקול הדעת המינהלי. הנחייה מינהלית שאינה עומדת בקריטריונים תיפסל. לעומת זאת, להנחייה מינהלית העומדת בקריטריונים הנדרשים משקל סגולי גדול יותר מאשר למעשי מינהל אינדויווידואליים. אכן, לרשות נתון שיקול הדעת לסטות מהנחייה מינהלית, אך דרושה הצדקה עניינית סבירה לסטייה. בענייננו לא היתה הצדקה לסטות מן ההנחייה המינהלית. ג. אשר להפרת חובת ההגינות- חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום לב בהתקשרויותיה החוזיות, נגזרת הן מן המשפט האזרחי המטיל חובת תום לב על כל מתקשר, והן מן המשפט הציבורי המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עימם. חובת ההגינות המינהלית מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המירה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי, ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי. בענייננו לא נהג המינהל כלפי העותר במידת ההגינות הנדרשת מרשות ציבורית. המחוז התעלם מהשיקולים שהיו ביסוד החתמת העותר על המפרט, וסטה מן ההנחייה המינהלית בלי שנוסף לו נתון כלשהו המצדיק את הסטייה. המחוז גם הסתיר מפני העותר את העובדה כי שינה את דעתו, וכי הוא שהציע להנהלה את הנימוקים לדחיית בקשתו. לעותר נאמר כי ההנהלה מיוזמתה היא ולא על פי המלצת המחוז דחתה את בקשתו מן הנימוקים האמורים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ו. פוקס לעותר, עו"ד א. מנדל למשיב. 12.8.93).

בג"צ 3132/92 - עלי מושלב נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון ואח'

*פסילת החלטת ועדה מקומית לתכנון ולבניה לאשר תכנית מפורטת להקמת תחנת דלק ע"י קיבוץ כאשר חבר הקיבוץ, חבר הועדה המקומית לתכנון השתתף בהצבעה . * פסילת תכנית אחרת להקמת תחנת דלק ע"י ועדה מחוזית.
(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותר הוא בעליה של חלקת אדמה באבו סנאן, הגובלת בכביש שלומי אחיהוד. גם לקיבוץ כברי (להלן: הקיבוץ) קרקע באותו צד של הכביש במרחק של פחות מ- 15 ק"מ מאדמת העותר. הן העותר והן הקיבוץ מבקשים להקים על אדמותיהם תחנת דלק. הקמת תחנה כזו טעונה אישור תכנית מפורטת על פי חוק התכנון והבניה, ע"י וועדה מקומית לתכנון ולבניה, ותכנית המאושרת ע"י הוועדה המקומית מועברת לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה שמרחב התכנון הרלוואנטי נמצא בתחום מחוזה. חלקת העותר נמצאת בגבולות הוועדה המקומית הגליל המרכזי ואדמת הקיבוץ היא בגבולות הוועדה המקומית מטה אשר, שהיו"ר שלה, יחזקאל ברוט, הוא חבר הקיבוץ. שתי הוועדות המקומיות נמצאות במרחב תכנון מחוז הצפון. העותר הגיש את התכנית המפורטת (תכנית אבו סנאן) לוועדה המקומית הגליל המרכזי ביום 1.12.87, וזו אישרה את התכנית והעבירה אותה לוועדה המחוזית ביום 22.1.89. ביום 19.6.90 הגיש הקיבוץ תכנית מפורטת לוועדה המקומית מטה אשר (להלן: תכנית כברי) וביום 16.7.90 אישרה הועדה המקומית, בראשותו של ברוט, שאף השתתף בהצבעה, את תכנית כברי והעבירה אותה לוועדה המחוזית. שתי התכניות אושרו להפקדה על ידי הועדה המחוזית באותו יום. תכנית המתאר הארצית לתחנות תדלוק אוסרת הקמת שתי תחנות דלק, שהמרחק ביניהן הוא פחות מ- 15 ק"מ, באותו צד של הכביש. על כן לא ניתן היה לאשר את שתי התכניות. הועדה המחוזית, מינתה אדריכל שבחן את תקינות שתי התכניות, ומצא כי אין מניעה מלאשר כל תכנית בנפרד. יחד עם זאת המליץ, מטעמים תכנוניים, לקבל את תכנית כברי. הועדה המחוזית החליטה לתת תוקף לתכנית כברי ולדחות את תכנית אבו סנאן. העותר עתר לחייב את הועדה המחוזית לבטל את החלטתה ולאשר את תכנית אבו סנאן. העתירה נתקבלה במובן זה שבג"צ חייב את הוועדה המחוזית לבטל את החלטתה, אך לא חייב אותה לאשר את תכנית אבו סנאן, אלא לדון מחדש בנושא.
ב. עיקר טענת העותר כי היה פגם מהותי בהליך האישור של הפקדת תכנית כברי, בכך שיו"ר הועדה פעל בהיותו במצב של ניגוד עניינים, תוך הפרה של הוראת סעיף 47(א) לחוק, האוסרת השתתפות חבר במוסדות תיכנון בדיון בתכנית שיש לו עניין בה. בשל כך, כך נטען, פסולה החלטת הוועדה המקומית ובעקבותיה גם החלטת הוועדה המחוזית. כתוצאה מפסילה זו, כך הטענה, חייבת הוועדה המחוזית לאשר את תוכנית אבו סנאן, שכן הסעיף האוסר על אישור תוכנית להקמת תחנת דלק בקירבת מקום לתחנה הקיימת, כולל בגדר תחנה קיימת גם הפקדת תוכנית להקמת תחנה וממילא לא ניתן גם להפקיד תוכנית אחרת. צודק העותר בעניין פסלות תכנית כברי. האיסור בסעיף 47 הוא רחב ומתייחס גם לאינטרסים של האנשים הקשורים לחבר במוסד תכנון. יתירה מכך, בענייננו יש לראות בבריט עצמו בעל עניין. לעניין סעיף 47 קיימת זהות בין חבר קיבוץ לקיבוצו, כדי כך שיש לראות טובת הנאה של הקיבוץ כטובת הנאה שיש לחבר "בעצמו". יש גם לדחות את הטענה בדבר ניתוק בין החלטת הועדה המקומית להחלטת הועדה המחוזית. אישור הועדה המקומית היה תנאי להעברת התכנית לוועדה המחוזית, ואלמלא אישרה הועדה המקומית את תכנית כברי, התכנית לא היתה באה לדיון בפני הוועדה המחוזית. התקיים איפוא קשר שאינו ניתן לניתוק בין ההחלטות של שתי הוועדות, ומקשר זה מתחייב לפסול לא רק את אישור הוועדה המקומית אלא גם את החלטת הוועדה המחוזית.
ג. עם זאת, פסילת החלטת הועדה המחוזית אינה מחייבת את הועדה לתת תוקף לתוכנית אבו סנאן. הוועדה רשאית לאחר בדיקה עניינית שלא לאשר תכנית מופקדת לתחנת דלק. במקרה שהועדה לא תאשר את התכנית, נפתחת הדרך להפקדת תכנית נוספת. החוקר קבע אמנם כי תכנית אבו סנאן עומדת בדרישות המינימום, אך הוא הצביע על ליקויים בטיחותיים. הועדה המחוזית לא דנה בתכנית אבו סנאן לגופה ויש להחזיר את התכנית לועדה שתבחן אותה עניינית, ואם תגיע למסקנה כי אין לאשר תכנית זאת, היא תהיה רשאית להחליט על הפקדת תכנית נוספת.

(בפני השופטים: בך, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ע. סולומונוב לעותר, עו"ד א. קורן לועדה המחוזית, עו"ד מ. נחליאלי לועדה המקומית מטה אשר, עו"ד ש. ניסים לקיבוץ כברי. 26.7.93).

בג"צ 3627/92 - ארגון מגדלי הפירות בע"מ ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*הכרזת שר החקלאות על אסון טבע לעניין חוק פיצוי נפגעי אסון טבע(התנגדות לצו על תנאי . הצו הפך להחלטי בחלקו).

א. חורף 1991/92 היה רצוף באירועי מזג אויר חריגים: גשמים עזים, סופות ברד, שלגים, רוחות, קרה, וכיוצא באלה מפגעים. כתוצאה מכך נגרמו נזקים לענפי חקלאות שונים. על רקע זה נערך שר החקלאות להפעלת הוראות חוק פיצוי נפגעי אסון טבע (להלן: החוק). לפי הצעתו, הכריזה הממשלה ביום 8.3.92 על כמה מתופעות הטבע החריגות כעל אסון טבע לצורך החוק. ביום 21.6.92 החליטה הממשלה לאמץ את הצעת שר החקלאות לפירסום הכרזה משלימה, בה תוקנו כמה מהוראותיה של ההכרזה הראשונה. העותרים קובלים על כך כי רק תופעות טבע חריגות (בהיקפן, בעוצמתן או במשכן) הוכרזו כאסון טבע, בעוד שלהצטברות חריגה של תופעות טבע (שכל אחת מהן, כשלעצמה, לא היתה בהכרח חריגה) אין בהכרזות כל התייחסות. כן הלינו על מגבלות אחרות בהכרזה. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. אחת מטענות העותרים היתה כי אין לשקול שיקולים תקציביים כשבאים להחליט על הכרזת אסון טבע לצורך תשלומי פיצויים. טענה זו אין בה ממש. חוק, שלביצועו יש גם היבט תקציבי, אינו יכול להתפרש במנותק מן המיגבלות ומן האילוצים התקציביים. מגבלות תקציביות הינן כורח, שאין רשות מרשויות המדינה רשאית להתעלם ממנו. כך הם
פני הדברים כשחובת הרשות מתייחסת לסיפוק שירותים חיוניים שזכות הציבור לקבלם נובעת במישרין מן הדין. קל וחומר שאלה פני הדברים מקום שהדין אינו קובע את הזכאות גופה,- אלא מסמיך את הרשות לקבוע, בעצמה ולפי שיקול דעתה, את היקפה וגבולותיה .
ג. שר החקלאות עמד להציע לממשלה, כי הצטברות חריגה של תופעות טבע תוכר, בתנאים מסויימים, כאסון טבע. ברם, לאחר שהשר נועד עם נציגי האוצר הוחלט כי עניין זה יורד מהפרק. בתצהיר התשובה של המשיבים אין כל התייחסות לשאלה, מה היו השיקולים שעל יסודם השמיט שר החקלאות מהצעת ההחלטה שהובאה על ידו לממשלה, את הפיסקה הנוגעת להצטברות חריגה של תופעות טבע. אפשר להניח כי גישת נציגי האוצר התבססה על שיקולים של חיסכון בהוצאת תקציבית, ואין ספק שבגדר שיקוליו רשאי היה שר החקלאות- ואף חייב- לייחס משקל גם לשיקולים תקציביים, אך זאת היה עליו לעשות תוך איזון השיקול התקציבי לעומת וביחס לשיקולים נאותים אחרים. כלום שיווה השר לנגד עיניו צורך זה ? האם ערך איזון כלשהו? לשאלות אלו אין מענה בתצהיר התשובה. לפיכך הוחלט לקבל את העתירה בחלקה ולעשות צו החלטי המחייב את שר החקלאות לחזור ולבדוק, על פי אמות המידה המתחייבות מן החוק, אם יש להציע לממשלה, כי גם הצטברות חריגה של תופעות טבע באותה עת, תוכרז כאסון טבע.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ש. פלס ומ. אתר לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 11.7.93).

ע.א. 387/88 - סמי אוחנונה (חן) נגד ציון חברה לביטוח בע"מ

*קביעת דרגת נכות בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה * ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי מהפיצויים המשולמים בגדר "תאונת הדרכים".
(מחוזי ב"ש - ת.א. 511/83 - ערעור וערעור נגדי . הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל).
א. במהלך עבודתו אצל מעבידו, היה המערער מעורב בתאונת דרכים, בה נפגע פגיעות קשות בחלקי גוף שונים. המערער הגיש נגד המשיבה תביעה לפיצוי על נזקיו. במהלך הדיון הגישו שני הצדדים חוות דעת רפואיות, נשמעו עדויות, ובסופו של דבר קבע השופט כי המערער לוקה בנכות רפואית צמיתה של %19.45. המערער הגיש לביהמ"ש החלטה של הועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי אשר קבעה לו נכות צמיתה בשיעור של %44. על פי קביעה זו מחושבים הקיצבה ותשלומי הביטוח הלאומי שהמוסד לביטוח לאומי משלם למערער. ביהמ"ש קבע כי סכום הפיצוי שהמערער זכאי לו יעמוד על 100,000 ש"ח. סכום זה מורכב מנזק לא ממוני, מפיצוי עבור הפסד השתכרות בעבר ובעתיד וגם פיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. סכום הפיצוי האמור עשוי היה להיבלע בסכום המשוערך של תשלומי המוסד לביטוח לאומי שהמערער קיבל ויקבל. ברם, השופט חישב את הסכום המשוערך שיזכה בו המערער מאת המוסד, לא על בסיס %44 נכות כפי שקבעה הועדה הרפואית, אלא על בסיס שיעור הנכות שנקבע ע"י השופט, שהוא %19.45 נכות. השופט יצא מתוך הנחה שהמוסד יעמוד על הטעות שבחישוב הנכות הצמיתה ויתקן את הטעון תיקון. בעשותו חישוב זה הגיע ביהמ"ש למסקנה שתשלומי המוסד לביטוח לאומי שהמערער זכאי להם על פי דרגת הנכות "הנכונה" הוא סכום של כ- 56,000 ש"ח ומכאן שהמערער עדיין זכאי לפיצוי נוסף של כ- 44,000 ש"ח. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל.
ב. הערעור שכנגד שהוגש ע"י המשיבה, על כך שהשופט סבר שיש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי רק לפי שיעור של %19.45, בדין יסודו. השופט לא יכול היה ולא רשאי היה להתעלם מהתשלומים שהמוסד משלם בפועל, על בסיס חוות הדעת הרפואית המחייבת את המוסד. השופט לא יכול היה לצאת מתוך הנחה שהמוסד לוקה בחישוביו
וכפועל יוצא מכך גם בתשלומים שהוא משלם. את השווי המשוערך של תשלומי הביטוח הלאומי יש לנכות באופן מלא מסכום הפיצוי המגיע למערער.
ג. המערער טוען כי השופט ביסס את פסק דינו במידה רבה על התרשמותו מהעדויות, ומכיוון שפסק הדין ניתן כשמונה חודשים לאחר הסיכומים וכ- 21 חודשים לאחר שמיעת הראיות, לא יכול היה עוד השופט לסמוך על התרשמותו מהעדים. עוד טוען ב"כ המערער כי חרף חוות הדעת שהוגשו לביהמ"ש, חייב היה לפי הדין, ועל בסיס הוראת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, לאמץ את קביעת הועדה הרפואית, ולהעמיד את שיעור הנכות על %44. כן העלה המערער השגות שונות על שיעורי הפיצוי שנקבעו.
ד. אשר לערעורו של המערער - אין לקבל את טענתו כי ביהמ"ש חייב היה לאמץ את קביעת דרגת הנכות לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות מקרה זה, ולאור הדיון המעמיק של ביהמ"ש המחוזי בשאלת הנכות הרפואית, דרגת הנכות לצורך חישוב הפיצוי צריכה להיות מושתתת על הראיות המקיפות שהיו בפני ביהמ"ש, ולא על קביעת הוועדה הרפואית של המוסד.
ה. באשר לטענה כי פסק הדין ניתן באיחור ולכן לא יכול היה השופט לבסס את מסקנותיו בעניין האמון בראיות - עולה מפסק הדין כי חרף הזמן הרב שעבר שלט השופט היטב בחומר הראיות, ועדיין שמורה היתה עמו ההתרשמות מן העדים השונים.
ו. צודק המערער באשר לחישובי הפסד כושר ההשתכרות. ביהמ"ש חישב את הפסד ההשתכרות בעבר על בסיס של 1,300 ש"ח לחודש, כאשר לשישה חודשים ראשונים שלאחר התאונה קבע פיצוי מלא של %100, לתקופה נוספת של שלושים חודשים פיצוי של %50 ולתקופה נוספת של 46 חודשים פיצוי על פי שיעור של %10. הבסיס לחישוב זה הוא בהנחה שבשלושים החודשים השניים יכול היה המערער לעבוד ולהשתכר עד כדי מחצית מכושר ההשתכרות, ואילו באשר ליתר התקופה, למרות שהנכות הרפואית היא בשיעור של כ- %20, החישוב מתבסס על נכות תיפקודית של %10. חישוב זה מוטעה. החישוב ל- 30 חודשים ולתקופה הנוספת צריך היה להיות מושתת על חוסר יכולת השתכרות של %100. אשר לתקופה הנותרת, הרי ביהמ"ש קבע לו נכות צמיתה של קרוב ל- %20 ולא היה בסיס שעל פיו ניתן לומר שהנכות התיפקודית תהיה רק בשיעור של %10. לפיכך יש לתקן את החישוב באופן שהפיצויים שצריך היה לפסוק יועמדו על 158,000 ש"ח ולא 100,000 ש"ח. מסכום זה יש לנכות את כל סך התשלומים של הביטוח הלאומי העומדים על 140,000 ש"ח, ומן היתרה יש לנכות את השווי המשוערך של התשלומים התכופים, כך שהסכום הסופי הנותר לזכות המערער הוא סכום של כ- 1,500 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד קריצמן למערער, עו"ד וינברג למשיבה. 1.8.93).

ע.א. 3071+3484/91 - ח'ולה טהא עלי ג'ברין נגד עבדאללה אסעד ג'ברין ואח'

שיתוף נכסים בין בני זוג שימוש ע"י האב של הבעל בחלק בדירה השייכת גם לאשה ותשלום עבור שימוש זה.
(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. בנו של המשיב (להלן: הבעל) היה נשוי למערערת (להלן: האשה). הם חיו במשותף 14 שנה ונולדו להם 3 ילדים. הם בנו להם בית על קרקע השייכת למשיב (להלן: האב). בני הזוג התגרשו והאשה תבעה את הבעל ואת האב בביהמ"ש. נגד הבעל טענה כי מכוח הלכת שיתוף הנכסים היא הינה בעלת מחצית הזכויות בשווי הבית (ללא מקרקעין), ונגד האב טענה כי הוא ממשיך להחזיק את הבית וממילא אף את חלקה ובכך הוא מתעשר שלא כדין על חשבונה. ביהמ"ש המחוזי החליט בפסק דין "חלקי", לקבל את התביעה נגד הבעל ודחה את התביעה נגד האב. על כך ערערו הבעל והאשה. לאחר מתן פסק הדין "החלקי" המשיך ביהמ"ש לדון בתביעת האשה נגד הבעל באשר לשווי הבית ללא מקרקעין, וניתן
פסק דין שקבע את שווי הבית. הבעל ערער על פסק הדין "החלקי" והאשה ערערה על דחיית התביעה נגד האב. ערעור הבעל נדחה וערעור האשה נתקבל.
ב. באשר לערעור הבעל- הערעור על פסק הדין "החלקי" מחייב מתן רשות ערעור, וזו לא נתבקשה .ולא ניתנה. הבעל רשאי היה, כמובן, לערער על פסק הדין הסופי, אך הוא לא עשה זאת. פסק הדין החלקי אינו אלא "החלטה" וכל עוד לא ניתן פסק דין סופי, ניתן היה לערער על החלטה זו ברשות. פסק הדין הסופי "בלע" לתוכו את פסק הדין "החלקי" והבעל יכול היה לערער בזכות על פסק הרין הסופי וזאת הוא לא עשה. מטעם זה דין הערעור של הבעל להדחות. (גם לגוף העניין דינו של הערעור היה להדחות שכן ממצאי הערכאה הראשונה מעוגנים יפה בחומר הראיות).
ג. אשר לערעור האשה- ביהמ"ש המחוזי קבע כי "אין מקום לחייב את (האב) לשלם לתובעת את אשר חב לה בעלה לשעבר מכוח הלכת איזון המשאבים". כנגד זאת מלינה האשה שלטענתה מתעשר האב שלא כדין על חשבונה. לעומתה טוען האב כי זכותו בבית באה לו כדין- מכוח בעלותו במקרקעין שעליהם נבנה הבית- ועל כן אין לראותו כמי שמתעשר שלא כדין. במחלוקת זו הדין עם האשה. האב הוא אמנם הבעלים (הקנייני) של הבית, עם זאת, הבית נבנה מכספי הבעל והאשה וממאמציהם, והאב התעשר על חשבונם של הבעל והאשה. הבעלות של האב אינה מונעת את זכותה של האשה כדי חלקה שלה בהתעשרות. כאשר ההתעשרות נובעת שלא בהסכמת הבעלים (הקנייני), נקבע הסדר "השבה" מיוחד בחוק המקרקעין. כאשר ההתעשרות נעשית בהסכמת הבעלים שהסכים לבניה- אין חוק המקרקעין מסדיר את הסוגיה. העדר הסדר אינו הסדר שלילי. הסוגיה מוצאת את פתרונה בדין הכללי. על פי דין זה, משהתעשר הבעלים שלא כדין, הוא חייב להשיב את הזכיה בעין ואם זו אינה אפשרית או הינה בלתי סבירה, עליו לשלם את שוויה. אשר לשווי- העניין לא התלבן בביהמ"ש המחוזי והתיק הוחזר לביהמ"ש לקבוע ממצאים בעניין זה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ר. שרון לאשה, עו"ד מחמיד חוסין לאב ולבעל. 3.7.93).

רע"א 964/92 - מיכל אורון נגד ישראל אורון

*שיתוף נכסים בין בני זוג באשר לדירת המגורים(מחוזי י-ם - ע.א. 43/91 - הערעור נתקבל).

א. המשיב (להלן: הבעל) הגיש לבימ"ש השלום תביעה לסילוק ידה של המבקשת (להלן: האשה) מן הדירה שהתגוררו בה ברחוב שמעוני בירושלים (להלן: הדירה). האשה הגישה תביעה שכנגד לזכות בעלות במחצית הדירה. תביעתו המקורית של הבעל נמחקה על פי בקשתו ובפני בימ"ש השלום נותרה התביעה שכנגד של האשה, בה הוא דן מכוח סמכותו הנגררת. בימ"ש השלום קבע את הממצאים הבאים : בני הזוג נישאו בספטמבר 1973 בטקס נישואין אזרחי בקפריסין ובמהלך חיי נישואיהם נולדו להם שלושה בנים, ונישואיהם נמשכו עד לקרע שאירע בשלב כלשהו בשנת 1986; שני בני הזוג עבדו מחוץ לבית משך רוב שנות נישואיהם והחזיקו חשבונות בנק נפרדים; שני בני הזוג שילמו עבור הוצאות משק הבית המשותף מתוך חשבונות אלה; עם נישואיהם גרו בני הזוג לגור בדירה ברחוב הנשיאים בבאר שבע שנרכשה ע"י האשה לפני הנישואין (להלן: דירת הנשיאים); בשנת 1977 עברה המשפחה לגור בדירה שרכש הבעל (להלן: דירת חו"ל) ובשנת 1980 עברה המשפחה לירושלים; לבעל היתה מחצית דירה בבעלותו ברח' חיסדא בירושלים (להלן: דירת חיסדא) אותה ירש מאמו ואת הרכישה של דירת חז"ל מימן ממכירת זכויותיו בדירת חיסדא; את התמורה מסר הבעל לאשה וזו השקיעה את הכסף במניות, הרוויחה, ובכך הגדילה את הסכום שעמד לצורך דירת חז"ל; ב- 1985 נרכשה הדירה באמצעות מקורות המימון הבאים: הדירה שנתקבלה ממכירת דירת חז"ל בסך 34,000 דולר, כספי פנסיה צבאית מהוונת של הבעל בסך 22,570 דולר, מענק שחרור משירות הקבע של הבעל בסך
10,865 דולר. כמו כן שופצה הדירה מהלוואה של 12,000 דולר כנגד משכנתה ששילם מתוך הכנסותיו; הן דירת חז"ל והן הדירה נרשמו על שם הבעל. על יסוד העובדות הנ"ל קבע בימ"ש השלום כי בני הזוג ניהלו משטר רכושי נפרד ביחס לחשבונות הבנק שלהם וביחס לבעלות של כל הדירות של כל אחד מהם, וכי לא נתקיימה הילכת השיתוף. ביהמ"ש המחוזי אימץ את מסקנתו של בימ"ש השלום והערעור על כך נתקבל.
ב. לטענת ב"כ האשה צריך היה להסיק מתוך המגורים המשותפים וניהול משק הבית המשותף, כי נתקיימה חזקת השיתוף ביחס לכל נכסי בני הזוג, ולפיכך אין כלל צורך לבחון את המקורות ששימשו למימון רכישת הדירה ולא את תוכן רישום הזכויות בפנקס המקרקעין. לטענה זו אין להסכים. אמנם, לפי הפסיקה, אין עוד דרישה של הוכחת חיים הרמוניים במיוחד לצורך קיום חזקת השיתוף ודי כי יוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים, תחת קורת גג אחת, כדי ללמוד על קיום חזקת השיתוף. אולם, חזקת השיתוף, חזקה היא, אך לא חלוטה, וניתן לסתרה בראיות. לפיכך, אין לומר כי משקמה חזקה שיתוף, לא ייזקק עוד ביהמ"ש כלל ועיקר לשאר נסיבות העניין, ובכללן מקורות מימון רכישתו של הנכס נושא הדיון ותוכן רישום הבעלות עליו, לצורך סתירת חזקת השיתוף. נותרה טענת האשה כי העובדות כפי שהוכחו אין בהן כדי לסתור את חזקת השיתוף ובעניין זה צודקת האשה.
ג. נשאלת השאלה אם יש ברישום הדירה על שמו של הבעל בלבד כדי לסתור את חזקת השיתוף והתשובה לכך היא שלילית. רישום הדירה על שם בן זוג אחד אינו נטול ערך ראייתי כלשהו, אך אין בו כשלעצמו כדי לסתור את חזקת השיתוף בדירה, ובמיוחד כשמדובר בחיים משותפים במשך שנים רבות תוך נשיאה מתמשכת במאמץ משפחתי משותף. אשר לעובדה ששני הצדדים שמרו על הפרדה בין חשבונות הבנקים שלהם- ככל שהדבר נגע להוצאות המשפחתיות, ניהלו כעין קופה רעיונית משותפת. נותרה שאלת מקורות המימון של הדירה. באשר לדירת חז"ל- את הדירה רכש המשיב מכספים שקיבל ממכירת זכויותיו בדירת חסדאי שאותה ירש מאמו. לגבי נכס שנתקבל בירושה, כמו נכס שנרכש לפני הנישואין, לא חלה חזקת השיתוף, אך בענייננו הבעל לא שמר את דירת חסדאי ברשותו. הוא מכר את זכויותיו בדירה זו ואת התמורה מסר לאשתו. היא השקיעה סכום זה במניות לשם עשיית רווחים, וקרן השקעה זו והרווח שהושג שימשו לרכישת דירת חז"ל. דירת חז"ל שימשה כדירת מגורים של המשפחה במשך שלוש שנים, בה גרו בני הזוג וגידלו את הילדים שהיו אז עדיין קטנים וניהלו בה את חייהם המשותפים. נוצרה איפוא חזקת שיתוף לגבי דירה זו, ואין באופן מימוש של דירת חז"ל כמפורט לעיל כשלעצמו כדי לסתור את החזקה. עולה מכך כי המקור הראשון ששימש למימון רכישת הדירה, ואשר היווה %44 מסך התשלומים ששולמו, יכול להיחשב כרכוש המשותף של בני הזוג. גם את הכספים שנתקבלו כפיצויים בגין פרישה מעבודה וכהיוון פנסיה של הבעל יש לראות כחלק מן הרכוש המשותף של בני הזוג, מקום שניהלו אורח חיים משותף ונשאו במאמץ המשפחתי המשותף. לפיכך, ובהתחשב בעובדה שבני הזוג חיו חיי נישואין תקינים במשך 13 שנה, הוקמה חזקת השיתוף בין בני הזוג בדבר הדירה וחזקה זו לא נסתרה.

(בפני השופטים: בך, אור, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. דרורי למערערת, המשיב לעצמו. 28.7.93).

ע.א. 552/89 - הרצל לוי והסנה... בע"מ נגד יעל דיין

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 153/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם וסכום הפיצוי הוגדל).

א. התובעת נפגעה בתאונת דרכים במאי 1983, בהיותה כבת שש עשרה, ונקטעה כף רגלה. ביהמ"ש המחוזי קבע את נזקיה של המשיבה, והסוגיות שנותרו לדיון בערעורי
הצדדים עניינם: הפסדי השתכרות בעתיד לרבות הפסד פנסיה; עזרת צד ג' בעתיד; נסיעות ואחזקת רכב בעתיד, והוצאות בגין נעליים אורטופדיות בעתיד. בעת שהתנהל הדיון בביהמ"ש המחוזי כבר סיימה המשיבה את לימודיה התיכוניים והחלה בלימודים אקדמיים בספרות עברית ופסיכולוגיה וכן לימודים לקבלת תעודת הוראה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לאור העובדה שהמשיבה היתה קטינה בעת התאונה, ובמהלך המשפט עדיין לא בחרה במסלול מקצועי מסויים, יש לפסוק לה פיצוי על פי השכר ממוצע במשק ועל פי נכות תפקודית שקבע בשיעור של %40. הצדדים חולקים הן על שיעור הנכות התפקודית והן על שיעור השכר שנקבע כבסיס להפסד ההשתכרות. באשר לעזרת צד ג' בעתיד, קבע ביהמ"ש המחוזי סכום גלובלי כפיצוי. המערערים טוענים כי נלקחו בחשבון יותר מדי שעות עזרה, והמשיבה טוענת כי צריך היה לפסוק סכום לפי חישוב הנתונים שהובאו ולא לפסוק סכום גלובלי. בעניין נטיעות ואחזקת רכב בעתיד עשה ביהמ"ש המחוזי חישוב מסויים ופסק הוצאות בסכום גלובלי וכן פסק פיצוי בגין הוצאות עבור נעליים אורטופדיות בעתיד. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. לעניין קביעת הנכות הרפואית - טוענים המערערים, בצדק, כי בכתב התביעה תבעה המשיבה הכרה בנכות תיפקודית בשיעור של %35 בלבד וביהמ"ש היה צריך להגביל עצמו לתביעתם זו. לפיכך יש להפחית סכום של כ- 24,000 ש"ח, ההפרש שבין קביעת הפיצוי לפי נכות תיפקודית של %40 לבין %35. אשר לטענת המערערים נגד קביעת בסיס השכר הממוצע במשק, וערעור נגדי של המשיבה שלפיה צריך היה לקבוע את הפסדיה לפי כפל השכר הממוצע במשק - בעניין זה יש לדחות את שני הערעורים. אמנם המשיבה בחרה במסלול לימודים מסויים שעניינו למעשה הוראה בתיכון, אך אין סיבה, כטענת המערערים, להגביל את הנזק לשכר הממוצע של מורה בתיכון, הנופל מהשכר הממוצע במשק. מנגד גם אין לומר שהמשיבה היתה מגיעה לשכר יותר גבוה מהשכר הממוצע במשק. ג. אשר לעזרה של צד ג' - בעניין זה יצא ביהמ"ש מתוך הנחה כי השכר של עוזרת בית הוא של 12 ש"ח לשעת עבודה, ופסק סכום גלובלי של 150,000 ש"ח. המערערים טוענים כי רוב עבודות משק הבית אינן מחייבות הליכה ואימוץ שרירים ולכן יש להפחית את הסכום. מנגד טוענת המשיבה כי לא היה מקום לפסוק סכום גלובלי וכי צריך היה לפסוק לה עבור עזרה של 20 שעות בשבוע עד הגיעה לגיל 78, היינו כ- 609,000 ש"ח. צודקת המשיבה כי צריך היה לעשות חישוב הלוקח בחשבון את הנתונים לעניין השכר של עוזרת בית, ולא לקבוע סכום גלובלי. מאידך אין לומר כי צריך לקבוע את העזרה לפי 20 שעות עבודה בשבוע. בנתונים כפי שהוכחו ניתן לקבוע עזרה של 4 שעות ביום במשך 3 ימים בשבוע, כך שהפיצוי יעמוד על 200,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד זוכוביצקי למערערים, עוה"ד א. ברקאי ול. ברקאי - מאירי למשיבה. 14.7.93).

ע.א. 4980/90 - שמואל אבולעפיה נגד יואל רויטמן ורותם חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים ונזקק לאישפוז ממושך ולטיפול רפואי. נכותו הצמיתה המשוקללת של המערער נקבעה, בהסתמך על חוות דעתם של מומחים רפואיים, בשיעור של %23.5. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חרף היותו של המערער בן 30 בעת התאונה, הוא לא היה איש עבודה ולא השתכר השתכרות ממשית בצורה מסודרת. ביהמ"ש גם התרשם שהמערער מנסה להוליכו שולל ולייחס לעצמו הכנסות של אביו. לדעת השופט אין לקבוע בנסיבות המקרה את הפסד ההשתכרות על בסיס של שכר ממוצע במשק ודרגת נכות. באשר לעבר קבע השופט הפסד של סכום גלובלי במשך שנה בשיעור של 8,500 ש"ח ובאשר לעתיד
נקבע פיצוי גלובלי בשיעור של 20,000 ש"ח כהפסד השתכרות וסכומים נוספים בגין ראשי נזק אחרים. הערעור באשר להפסד ההשתכרות נתקבל.
ב. הממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש המחוזי מעוגנים בחומר הראיות ואין יסוד להתערב בהם. המערער הפריז בסכומים שתבע ובתיאור הנזק שנגרם לו וביהמ"ש לא האמין לו. לכן אין להתערב בשיעורי הנזק למרכיביו. ברם, קביעת סכום של 20,000 ש"ח כפיצוי גלובלי עבור הפסד השתכרות לתקופה של למעלה מ- 30 שנה, לאדם שנקבעה לו נכות משוקללת של %23.5, הוא סכום שמקפח את המערער, במידה המאפשרת התערבות דרגת הערעור. גם אם יוצאים מתוך הנחה שהנכות הפונקציונלית של המערער אינה מגעת לשיעור הנכות הפיזית שאושרה לו, וגם אם רמת הכנסותיו של המערער היתה נמוכה, ראוי היה המערער לפיצוי בשיעור גבוה יותר. השופט פסק עבור השנה שבה כושר העבודה של המערער היה מוגבל לחלוטין סכום של 8,500 ש"ח, היינו כ- 700 ש"ח לחודש. אם נוטלים נתון זה כבסיס, הרי ההערכה לפיצוי.גלובלי ראוי מגיעה ל- 60,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. גולד למערער, עו"ד א. שטיין למשיבים. 23.8.93).

ע.א. 5623/90 - כמאל עכד אלטיף נגד אבו נאיף נג'ם ואח'

תביעת נוהג הרכב, או בעל הרכב והמבטחת בתאונת דרכים סירוב לאפשר תיקון כתב תביעה.
(מחוזי נצרת - ת.א. 1031/89 - הערעור נתקבל).

א. המערער הגיש תביעה נגד המשיב הראשון כבעל רכב ונגד המשיבה השניה כמבטחתו בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונה שהיא תאונת דרכים עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (להלן: חוק הפיצויים). הוא צרף גם את המשיבה השלישית, מעבידתו, כנתבעת, וטען לחילופין כי היא או מי מעובדיה אחראים לתאונה כתאונת עבודה. על פי הנטען בכתב התביעה נפגע התובע בגבו במהלך הרמתה ונשיאתה של מכונה לשם הטענתה על הרכב. בסעיף 3 לכתב התביעה נקב המערער במספר הרשום של הרכב כאשר הסיפרה האחרונה היא 7 וטען כי המשיב היה בעליו ו/או הנוהג בו והמשיבה השניה היתה המבטחת שלו. המשיבים 1 ו- 2 הכחישו את כל טענות התביעה אחת לאחת, פרט לטענה שבסעיף 3 שבה הודו במפורש. בכך נוצר הקשר בין הרכב שבמספרו נקב המערער בסעיף 3 לבין המשיב כמבוטח והמשיבה כמבטחת שלו. כל שנותר על המערער להוכיח הוא כי המקרה קרה עקב השימוש ברכב זה. במהלך קדם משפט הוחלט לדון תחילה בשאלה האחריות. המערער העיד ונקב מספר רכב שבו הסיפרה האחרונה היא 4 ולא 7. בתום עדותו הודיע בא כוחו של המערער כי אלה עדיו לענין האחריות. ב"כ המשיבים ביקש לדחות את התביעה על הסף משלושה נימוקים: על פי עדות המערער נהג הרכב לא היה המשיב הראשון אלא אדם אחר שלא נתבע וללא שנתבע הנוהג אין להגיש תביעה נגד המבטחת; עדותו של המערער על מספרו של הרכב נוגדת את האמור בסעיף 3 לכתב התביעה משום שיש שוני בסיפרה האחרונה; לפי עדותו של המערער לא היה מגע בין המכונה לבין הרכב ולכן אין זו תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים. ב"כ המערער טען כי הופתע משתי הטענות הראשונות שכן המשיבים הודו באמור בסעיף 3 של כתב התביעה, ולחילופין ביקש להרשות לו לתקן את כתב התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את שתי טענות המשיבים בשאלת היריבות ואילו בשאלה המהותית הביע את דעתו, אגב אורחא ומעבר לנדרש, כי האירוע איננו מהווה תאונת דרכים. לבקשת ב"כ המערער לתקן את כתב התביעה לא התייחס השופט כלל. הערעור נתקבל.
ב. אין שחר לטענה כי יש לתבוע את נוהג הרכב, כדי שאפשר יהיה לתבוע את המבטח. די לתבוע את בעל הרכב כדי להגיע למבטח. כשמדובר בבעל רכב שהוא מעבידו של המשתמש, כפי שהיה במקרה זה, המבוטח הוא בדרך כלל המעביד, והביטוח מכסה אותו ואת עובדיו הנוהגים ברכב. בענייננו אף נטען במפורש כי רכבו של המשיב מבוטח ע"י
המשיבה, ובמצב זה יש בידי התובע אפשרות להגיע את המבטח באמצעות הנהג או באמצעות בעל הפוליסה. אשר למספר הרכב - ב"כ המשיבים מצא לנכון לתפוס את המערער בטעות שטעה בעדותו בסיפרה אחת, במקום להעמיד לדיון את השאלה המהותית בדבר היות האירוע תאונת דרכים. מכל מקום, אין דוחים תביעה על הסף בשל אי צירוף צד או בשל טעות במספר רכב. טעות כזו ניתנת לתיקון ועל הנזק שנגרם בכך לצד שכנגד, מפצים, במקרה מתאים, בהוצאות. ברם, ביהמ"ש כלל לא שעה לבקשת ב"כ המערער להרשות לו לתקן את התביעה. בקשת תיקון מונחת גם בביהמ"ש העליון ועמה בקשה לקבלת ראיות נוספות והרשות ניתנה. במסגרת התיקון יוכל המערער לצרף את מי שנהג ברכב, להשמיע עדויות נוספות ובכל מקרה יהיה המערער רשאי להשלים את ראיותיו הן לענין זהוי הרכב והן לענין הארוע.
ג. נותרת השאלה המהותית- אם בנסיבות המקרה מדובר בתאונת דרכים, שאז האחראים לה הם המשיבים 1 ו- 2, או בתאונת עבורה, שאז אחראית המשיבה השלישית. השאלה היא שאלה משפטית הראוייה לדיון. ניתן היה לדון בה מבלי להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, אך יהיה בכך משום שיבוש ההליך התקין. ראשית- התביעה נגד המשיבה השלישית לא נדחתה והיא טוענת כי מדובר בתאונת דרכים. כך שהשאלה טעונה דיון והכרעה בהליך התלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי; שנית- אין זה ראוי שביהמ"ש שלערעור יהיה הערכאה הראשונה שתדון בשאלה, אף שהיא משפטית; שלישית- אין לדעת אלו עובדות תקבענה במהלך הדיון המלא, שתהיה להן השלכה על השאלה המשפטית.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד כרם נאצר למערער, עו"ד ע. מכלין למשיבים 1 ו- 2, עו"ד א. שור למשיבה השלישית. 2.8.93).

בש"פ 3911/93 - יעקב בוארן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים, סחיטה)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בסחר בסמים, פציעה בנסיבות מחמירות וסחיטה בכוח ובאיומים. קודם הגשת כתב האישום היה העורר עצור תשעה ימים לצורך ביצוע החקירה בעניינו. עם תום החקירה החליטה שופטת בימ"ש השלום בנתניה לשחרר את העורר בערובה. לאחר שחלפו אחד עשר יום שבמהלכם היה העורר משוחרר בערובה, הוגש נגדו כתב אישום והתביעה ביקשה לעצרו עד לתום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת התביעה והערר על כך נדחה.
טענותיו של הסניגור בערר נטענו גם בפני ביהמ"ש המחוזי, נשקלו כראוי וניתנה להן תשובה בהחלטה גופה. המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים במהותם ובנסיבותיהם, ומצדיקים כשלעצמם את מעצרו של העורר עד לגמר ההליכים. קיים חשש לשיבוש ההליכים במשפטו אם יותר לו לשהות מחוץ לכותלי בית המעצר, שכן כך יהיה ביכולתו ליצור קשר עם העד הראשי במשפטו ולהשפיע עליו באופן פסול. העורר אמנם שוחרר לתקופה מסויימת ממעצרו, אולם המדובר בתקופה שמתום חקירתו במשטרה ועד להגשת כתב האישום כנגדו. שלב החקירה המשטרתית ושלב ההליכים השיפוטיים הם שלבים נפרדים ושונים. בשלב החקירה טרם מוגש כתב אישום והאירועים מתבררים בירור ראשוני, ואילו בשלב המשפט כבר הוגשו האישומים והחלו ההליכים השיפוטיים. מדובר במעצרים שונים זה מזה הן בסדרי הדין הכרוכים בהם והן בשיקולים ובטעמים שביסודם. על כן, אין ההחלטה לעצור או לשחרר חשוד בשלב אחד, מחייבת לצורך החלטה דומה בשלב האחר, אם כי ניתן ואף צריך לקחת זאת בחשבון כאחת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה שיש לשוקלן. גם אם יש מקום לקחת בחשבון ענין זה כאמור, הרי אין ספק שאין השחרור הקודם מחייב את ביהמ"ש לשחרר את העורר בערובה גם לאחר שהוגש כתב אישום.