תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 15

ע.א. 470/87 - ג'והר אלטורי נגד מדינת ישראל

*חיסון משולש" לתינוק וגרימת ליקוי נוירולוגי לאחר החיסון - שאלת הקשר בין השניים ושאלת הרשלנות אם היתה קיימת(מחוזי י-ם - ת.א. 458/86 - הערעור נדחה).

א. ביום 25.5.79, בהיות המערערת תינוקת כבת ארבעה חודשים, קיבלה חיסון ביחידה לבריאות האם והילד של משרד הבריאות. כעשרה ימים לאחר קבלת החיסון הובאה המערערתלביה"ח ואושפזה. האם התלוננה כי מזה שלושה ימים שהילדה סובלת מחום גבוה, מהיעדרתיאבון ומעיוות בתווי הפנים. בבדיקה אותרו סימנים לליקוי נוירולוגי. הרופאים חשדו שמדובר בשיתוק ילדים, אך הממצאים המעבדתיים לא אישרו חשד זה. כפי שהובחן שנים אחדות לאחר מכן, לקתה המערערת בנזק מוחי ועקב מחלתה פיתחה פיגור ונקבעה להנכות צמיתה בשיעור של %65. בשנת 1986 תבעה המערערת את המדינה בנזיקין. את מחלתההקשה ייחסה לרכיב השעלת שבזריקת החיסון. טענתה היתה כי המדינה התרשלה במתן החיסון, שכן היה ידוע כי נתינתו מסוכנת לחלק (הגם רק לחלק קטן) מן הילדים המחוסנים. בסיכומיו כלל ב"כ המערערת טענה נוספת, לאמור, כי המדינה התרשלה על שקודם למתן החיסון לא הזהירה את הורי המערערת מפני הסכנות הכרוכות בכך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ראיה מספקת לקיום קשר סיבתי בין החיסון לבין מחלת המערערת, וכן שבעצם מתן החיסון אין משום רשלנות. ביחס לטענה הנוספת נפסק כי הטענה לא הוכחה וכי גם אילו הוכחה הטענה כהלכה לא היה בטענה נוספת זו כדי להועיל למערערת. הערעור נדחה.
ב. השאלה אם תכשיר החיסון נגד שעלת מהווה סיבה אפשרית לגרימת נזק מוחי טרם הוכרעה במחקר רפואי. הכל מסכימים כי המחלה בה לקתה המערערת עלולה לתקוף תינוקות, החל מגיל שלושה חודשים ועד לגיל שנה, גם ללא קשר לקבלת החיסון. היו מקרים בהם הופיעה המחלה במועד סמוך לאחר מתן החיסון, ואשר תוארו בספרות הרפואיתכקשורים לרכיב השעלת שבחיסון. לקשר סיבתי אפשרי בין השניים לא נמצאה מעולם הוכחה מדעית. המחקר האפידמיולוגי המקיף ביותר, אשר בדק את קיום ושכיחות הסיכון,נערך בבריטניה בין השנים 1979-1976 ותוצאותיו של מחקר זה פורסמו רק לאחר המועד בו ניתן החיסון למערערת. מתוך המחקר עולה המסקנה על הסתברות סטאטיסטית שלפיה אחד ל-310,000 תינוקות המקבלים את החיסון עלול ללקות במחלה הנדונה כתגובה שלילית לחיסון.
ג. המסקנה העיקרית של המחקר היא כי הופעת המחלה בתוך שבעה ימים ממועד החיסון, בהיעדר סיבה אפשרית ידועה אחרת, תומכת בקיום קשר סיבתי בין החיסון לבין המחלה. בביסוס ההנחה בדבר קיום קשר סיבתי אין די באיתור סימני המחלה בתוך שבעה ימים ממועד מתן החיסון וצריכים להתקיים תנאים נוספים לכך. בענייננו, הובאה המערערת לביה"ח רק 10 ימים לאחר מתן החיסון והשופט לא מצא ביסוס מספיק לטענה שמחלת המערערת אכן נגרמה עקב החיסון. ברם, גם בהנחה שמחלת המערערת פרצה ביום השביעי שלאחר מתן החיסון לא סגי. פריצת המחלה בתוך יממה מעידה לכאורה על הסתברות גבוההלקיום הקשר, מעת שחלפו שלוש יממות ואילך ההסתברות מתמעטת והולכת. ד. גם אם נמצא כי המערערת הוכיחה קיום קשר סיבתי בין החיסון לבין מחלתה, לא היה בכך כדי להעמיד את כנה את עילת הרשלנות שעליה נתבססה התובענה. הנזק הכרוך בשימוש בתרכיב החיסון מעולם לא הוכח בראיות מעבדתיות. כל שניתן לקבל הוא, שביחסלחומר החיסון המצוי קיים חשד שבמקרים נדירים, בשכיחות של 310,000:1 עלול הוא לגרום נזק למחוסן. בנסיבות האמורות אין כלל לומר שבמתן החיסון יש משום התנהגות רשלנית, כמשמעותה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. טעמו של דבר שכל המומחים היו תמימי דעים כי הסכנות לבריאות הציבור הטמונות בהימנעות ממתן החיסון הינן גדולות וכבדות לאין ערוך מן הסיכון המיזערי הכרוך בשימוש בתרכיב המצוי.
ה. נותרה לדיון טענת המערערת כי יש לחייב את המדינה בשל מחדלה להזהיר מראש את הורי המערערת מפני הסיכון הכרוך בקבלת החיסון. אף טענה זו דינה להידחות, שהרי במועד הרלוואנטי דבר הסיכון לא היה ידוע כלל. כן הוברר שחרף ההתנסות המצערת בפרשת חיסונה של בתם המערערת, לא נמנעו הורי המערערת מלחסן את שני ילדיהם שנולדו להם אחריה. מעבר לצורך יש להוסיף, כי גם משנודעו תוצאות המחקר, נמנעו רשויות הבריאות בהחלטה מודעת ומכוונת, מלהזהיר מראש את הורי המחוסנים. חובת הרופא להתריע בפני החולה מראש על סיכונים הכרוכים בקבלת הטיפול, מוגבלת לסיכונים שהם מהותיים בנסיבות העניין, כשמטרת האזהרה היא לספק לחולה את המידע הדרוש לגיבוש החלטתו אם להיזקק לטיפול אם לאו. בענייננו אין מדובר בהחלטה פרטנית למתן טיפול לחולה מסויים בשל מחלתו המוגדרת, אלא במתן חיסון המוני לכלל הילדים הבריאים, במטרה לחסנם מפני סכנותיה של מחלת ילדות קשה. הסיכון, אף שהוא עקרונית קיים, הינו רחוק ונדיר ביותר, בעוד שתועלתו וחיוניותו לבריאותו של הילד אינם מוטלים בשום ספק. בנסיבות אלו, חיוב המדינה להתרות בהורים מראש מפני סיכון כה רחוק אינו בבחינת דין רצוי, שכן השמעתה של התראה כזאת היתה אך זורעת בהלה בקרב ההורים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד מ. סטוביצקי למשיבה. 24.8.93).

רע"א 3282/93 - הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נגד שם טוב שם טוב

ביטול פס"ד שניתן עפ"י צד אחד.
"ראשית ראיה" לתביעה בסדר דין מקוצר(מחוזי י-ם - ע.א. 42/93 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש נתן אשראי לאחד יפרח יוסף (להלן: החייב), והמשיב חתם על ערבות המוגבלת בסכום - ער 10,000 ש"ח, ובזמן - עד 8.3.88. ביום 26.9.90 הגיש המבקש לבימ"ש השלום תביעה בסדר דין מקוצר הן נגד החייב והן נגד המשיב. על פי האמור בכתב התביעה יתרת החוב הבלתי מסולקת של החייב הגיע ביום 6.7.90 לסכום של 60,000 שקל. לאור זאת נתבע מהמשיב הסכום של 10,000 ש"ח בצירוף ריבית. לכתב התביעה צורף כתב הערבות עליו חתום המשיב וכן דף חשבון המראה את יתרת חובו של החייב לתאריך 6.7.90. המשיב לא הגיש בקשה לרשות להתגונן וניתן נגדו פסק דין על פי צד אחד. בקשה שהגיש לביטול פסק הדין נדחתה ע"י בימ"ש השלום ועל החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, שהחליט לקבל את הערעור. נמוקי ביהמ"ש המחוזי היו שלכתב התביעה לא צורפו מסמכים שיש בהם "ראשית ראיה" נגד המשיב, ולכן לא היה מקום לדון בתביעה בסדר דין מקוצר. ביהמ"ש המחוזי החליט להחזיר את התיק לבימ"ש השלום להשלמת ההליכים. בבקשת רשות ערעור טוען המבקש שהמסמכים שצירף לתביעתו הצדיקו דיון בתביעה בסדר דין מקוצר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אפילו צודק ב"כ המבקש שצירוף כתב הערבות עליו חתום המשיב לכתב התביעה די בו כראשית ראיה, עדיין ראוי היה לבטל את פסק הדין ולאפשר למשיב להתגונן בפני התביעה. כשבא ביהמ"ש להחליט אם יש לבטל פס"ד שניתן על פי צד אחד, השיקול העיקרי שעליו לשקול הוא מידת הסיכוי של המבקש שהתביעה נגדו תדחה. בענייננו סיכוי כזה קיים גם קיים, אם כי אין לקבוע בשלב זה של ההליכים מסמרות בדבר. התביעה כפי שנוסחה אינה מגלה לכאורה עילת תביעה נגד המשיב, ובנסיבות אלה ראוי היה לבטל את פסק הדין ולאפשר לו להתגונן.
ג. על החלטת בימ"ש השלום לדחות את בקשת המשיב לביטול פסק הדין, הוגש ע"י המשיב ערעור לביהמ"ש המחוזי ללא נטילת רשות. על פי הדין, החלטה כאמור הנה "החלטה אחרת" והיה על המשיב לבקש רשות להגשת ערעור קודם שיגישו. אלא שהמבקש לא טען זאת לא בביהמ"ש המחוזי ולא בבקשה לרשות ערעור, וניתן לראות בהתנהגותו הסכמה
שהטענות תשמענה לגופן כאילו ניתנה רשות ערעור. בנסיבות אלו אין זה ראוי שבשלב זה של הדיון יעורר ביהמ"ש מעצמו טענה כאמור.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. כהן למבקש. 24.8.93).

בש"פ 4191/93 + 4121 - מדינת ישראל נגד אריה גולדין

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (מרמה, זיוף וגניבה)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 ובקשה לעיון חוזר - הבקשות נדחו).

א. המשיב הואשם בשורה של מעשי מירמה, זיוף וגניבה. לאחר שהתעורר החשד נגדו, הוא נמלט מישראל באמצעות דרכון מזויף והוחזר לאחר הליכי הסגרה. המשיב נעצר בלונדון ביום 25.6.91, כתב האישום נגדו הוגש בישראל ביום 11.11.91 והוא נעצר עד תום ההליכים המשפטיים. בתום שנה להגשת כתב האישום, הוארך מעצרו לפי סעיף 54, בכל פעם לשלושה חודשים. זו היא בקשתה הרביעית של המדינה להארכת המעצר. המשיב הגיש לביהמ"ש העליון בקשה לעיון חוזר בהחלטה השלישית להארכת מעצרו. בקשת המשיב לעיון חוזר נדחתה מחוסר סמכות וגם בקשת המדינה להארכת המעצר נדחתה.
ב. בקשה לעיון חוזר צריכה להיות מוגשת בערכאה הראשונה, גם אם ההחלטה לעצור או לשחרר את הנאשם ניתנה ע"י ערכאת הערעור. ההליך הראוי בבקשה לעיון חוזר הוא פנייה לערכאה הדנה במשפט שעל החלטתה נתונה זכות הערר. לפיכך צריך היה לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר. אשר לבקשת המדינה להארכת המעצר - החשש שהיה יסוד למעצרו של המשיב עד תום ההליכים ושלוש הארכות המעצר הוא החשש כי יימלט מן הדין. עם זאת, בהחלטות הקודמות הוטעם הצורך בזירוז ההליכים כדי לקצר את תקופת המעצר. הנחת ביהמ"ש בשתי ההארכות האחרונות היתה כי ניתן לסיים את המשפט בגידרן. המשיב נתון במעצר כבר כ- 26 חודשים ומאז הגשת כתב האישום חלפו 21 חודשים. ההליכים התמשכו בשל מורכבות העובדות והשאלות המשפטיות, ונשמעו 71 עדי תביעה ופרוטוקול הדיון משתרע על פני 7,000 עמודים. הדיונים נגמרו וביהמ"ש קבע כבר מועד למתן הכרעת הדין. התובעת נימקה את בקשת ההארכה הרביעית בנימוקים המעוגנים בניסיון העבר, והשאלה העומדת לדיון היא אם החשש להימלטותו של המשיב חזק דיו גם היום כדי כך שיצדיק הארכת מעצרו ברביעית. התשובה לכך היא שלילית. המשיב הגיע להסדר עם חברת כלל שבכספה הוא מעל ובמסגרת ההסכם העביר לחברה כפיצוי לנזקים שגרם לה, את ביתו, את בית הוריו ואל כל חסכונותיו. במהלך שתי שנות מעצרו נפטרו הוריו זה אחר זה והמשיב, בנם היחיד, שוחרר לביתו לתקופות האבל ולאחר מכן חזר לכלאו. אשתו היא בחודש האחרון להריונה. בנסיבות אלה הסיכוי שהוא יסתכן בבריחה נוספת אינו נראה בעוצמה המצדיקה הארכת מעצרו ברביעית. לפיכך הוחלט לשחרר את המשיב ממעצרו בערבות ובתנאי מעצר בית.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' ע. קאהן למבקשת, עו"ד מ. רובינשטיין למשיב. 9.8.93).

בש"פ 3937/93 - חוסין חמזה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מעשי סדום בקטין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בביצוע שני מעשי סדום בקטין בנסיבות של אינוס ונעצר עד תום ההליכים. הטענה המרכזית של העורר היא כי לאור חולשתן של ראיות התביעה, אין ראיות לכאורה לגירסת התביעה. ב"כ העורר נתבקש, לפני מתן ההחלטה, להגיש לביהמ"ש הצעת חלופה למעצר. הערר נדחה לאחר שהחלופה שהוצעה לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש.
ב. באשר לטענה כי אין חומר ראיות לכאורה - נגד העורר עומדת לא רק גירסתו של הקטין עצמו אלא הודעותיהם של עדים נוספים המחזקות גירסה זו. לא זו אף זו, בהודעתו במשטרה הכחיש העורר מכל וכל שפגש בקטין ביום הארוע ואף מסר גירסת
אליבי, כאשר גירסה זו הופרכה והוכחה כשיקרית. הסניגור טען כי גירסתו של הקטין רצופה סתירות ופירכות ואין לקבלה כאמינה, אולם טענה זו עניינה לביהמ"ש שידון באישום ולא בהליך המעצר שבו נבחן רק משקלן הלכאורי של ראיות התביעה. המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים במהותם ובנסיבותיהם, ומעצם טיבן, מעלות את החשש כי הנאשם יחזור על מעשיו אם יתהלך חופשי. בשל כך, המדיניות המקובלת היא שיש לצוות על מעצר הנאשם ער תום ההליכים במשפטו. ישנם מקרים בהם יסטה ביהמ"ש מן המדיניות הנקוטה על ידיו, וזאת בשל נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן של הנאשם העומד לדין.
ג. ביהמ"ש העליון נעתר לבקשת הסניגור והשהה את ההחלטה בערר עד שתוגש הצעה לחלופת מעצר ואכן הוגשה הצעה שלפיה ישהה העורר בביתו של דודו בחיפה ויעבוד במפעל של דודו. חלופה זו אינה רצינית ואין בה ממש. ההצעה אינה מתייחסת לפיקוח משטרתי כלשהו ואין בה כל הגבלה על תנועות העורר. המעשים שיוחסו לעורר הם חמורים וקיים חשש רציני וממשי שיחזרו על עצמם. הרחקתו של העורר מסכנין לחיפה אינה מבטלת חשש זה. לא ניטען שמעשיו של העורר כוונו דווקא כלפי המתלונן ובשל כך לא נשקפת סכנה כלפי קטינים אחרים. זאת ועוד, דודו של העורר הוא בעל עבר פלילי ואין להמיר מעצר בבית כלא ותחת פיקוחן של הרשויות המוסמכות, בהשגחה ובפיקוח ע"י אדם שהוא עצמו עבריין בעל הרשעות קודמות.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שקד לעורר, עו"ד א. דה הרטוך למשיבה. 5.8.93).

ע.פ. 2721/93 + 2144 + 2143 - שלום דזנשווילי ויוסף הרבסט נגד מדינת ישראל

*ואח' - מידת העונש (מרמה)(ערעורו של דזנשווילי עד מידת עונשו נתקבל, ערעורו של הרבסט על הרשעתו נדחה וערעורה של המדינה על קולת עונשו של הרבסט נתקבל).

א. דזנשווילי והרבסט ניהלו במשך תקופה מסויימת שותפות בעסק של ליטוש יהלומים וסחר. בשנת 1986 התקשרו עם שלטונות בתי הסוהר בפרוייקט שעיקרו הפעלת מלטשת יהלומים בכלא איילון שיסייע בהעסקתם ושיקומם של אסירים. השותפות התפרקה בשנת 1988 ואז המשיך דזנשווילי באותה התקשרות עד לחודש מרץ 1989. לשותפות היה ביטוח "שער" שמטרתו לפצות יצואנים על ההפרש בין סל המטבעות למדד המחירים לצרכן, בגין ייצוא לחו"ל. הבסיס לפיצוי היה שכר העבודה ששולם על ידי היצרן לעובדיו בענף היהלומים. ההתחשבנות היתה נעשית על פי דיווחים שהיצרן מעביר לחברת הביטוח, שבהם נכללו שכר העבודה ששולם ומספר העובדים שהועסקו מידי חודש. המערערים הגישו לחברת הביטוח דיווחי כזב וכתוצאה מכך קיבלו פיצוי בשל הפרשי שער בסכומים ניכרים מאוד שהסתכמו בעשרות אלפי דולרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ודן את דזנשווילי לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנה וחצי בפועל כשמתוך תקופת המאסר בפועל נוכו הימים בהם היה במעצר בישראל מיום 5.5.91 ועד יום 12.6.91. הרבסט נדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל בעבודות שירות ו- 8 חודשים מאסר על תנאי. דזנשווילי ערער על כך שלא נלקחה בחשבון תקופה שהיה עצור בחו"ל במסגרת הליכי ההסגרה וערעורו נתקבל, הרבסט ערער על הרשעתו וערעורו נדחה, המדינה ערערה על קולת עונשו של הרבסט והערעור נתקבל במובן זה שירצה את ארבעת חודשי המאסר בכלא ולא בעבודות שירות.
ב. לאחר שנתגלה דבר המרמה יצא דזנשווילי לארה"ב והיה שם במעצר מיום 3.11.90 ועד ליום 5.5.91 כאשר הוסגר ארצה. עובדה זו לא נתבררה די הצורך בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי, אך עתה נמסר לביהמ"ש העליון אישור על כך. הסניגור טוען שעל פי המדיניות הנקוטה על בתי המשפט, יש לנכות גם תקופה זו מתקופת המאסר בפועל. התובעת לא הסכימה לניכוי תקופת מעצר זו, לא משום שאיננה מכירה במדיניות האמורה,
אלא משום שנראה לה כי השופט ראה להכיר רק בתקופת המעצר בישראל ומשום כך הקל בעונש ואלמלא כן היה גוזר מאסר ארוך יותר. לעניין זה יש לקבל את גישתו של המערער. ביהמ"ש לא ניכה תקופת המעצר בארה"ב רק משום שעובדה זו לא הוכחה אותה שעה כנדרש, וראוי לנכות תקופת המעצר הנדונה מתקופת המאסר הכוללת.
ג. הרבסט ערער על עצם הרשעתו וטענתו היא שלא הוכח במידה מספקת שהיתה לו יד בביצוע המעשים הפליליים שדזנשווילי היה אחראי להן. טענה זו אין בה ממש. בתקופת השותפות היה המערער שותף גם בהתקשרות החיובית עם שלטונות בתי הסוהר וגם לדיווחים הכוזבים ולקבלת דברים במירמה מאת חברת הביטוח. העונש שנגזר להרבסט מתון ביותר ועל כך ערערה המדינה. ביהמ"ש גזר את הדין בהתחשב בשוני בהיקף מעשי המירמה ובמעורבות בין הרבסט ובין דזנשווילי, ובכך שהרבסט נפגע בפרנסתו ובוטל רשיונו לעסוק בבורסה. נראה שהשופט נטה חסד רב מדי להרבסט. אפשר להשלים עם תקופת המאסר כפי שנגזרה, אולם אין להסכים עם כך כי ירצה את עונשו בעבודות שירות. לא למקרים כאלה נועד הסעד הזה, אם מבחינת מהות העבירה ואם מבחינת אישיותו של המערער. מי שעובר עבירות הנגועות בשחיתות, מי שגוזל את כספי הקופה הציבורית במעשי מרמה, מי שמבצע עבירות שיש עימן קלון, יש להוקיעו על כך ולהרתיע אחרים ממעשים כאלה בעונשי מאסר בפועל שירוצו בבית המאסר. אכן, אין זה כלל החלטי שאין בו יוצא מן הכלל. יתכן גם שבשל נסיבות אישיות מיוחדות, כגון בריאות רעועה או מצב משפחתי קשה במיוחד, תישקל סטיה מהמדיניות הנ"ל, אך אין זה המקרה בענייננו. לפיכך הוחלט כי הרבסט ירצה את המאסר של ארבעה חודשים בבית המאסר ולא בעבודות שירות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. לוי לדזנשווילי, עו"ד רוזנברג להרבסט, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 23.8.93).

ענמ"ש 4965/92 - חיים קורפו נגד הממונה על תשלום גימלאות לחברי הכנסת

*פירוש סעיף בהחלטת ועדת הכנסת הנוגעת לקיצבה של נושא מישרה (חבר כנסת) הזכאי לקיצבה מעבר לשיעור המירבי(הערעור נדחה).

א. סעיף 1 לחוק הגימלאות לנושאי משרה קובע לאמור "לנושאי המישרה... ישולמו גימלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת...". בין "נושאי המישרה" נמנים חברי הכנסת. ועדת הכנסת החליטה כי "חבר הכנסת לשעבר שנתקיימו בו שלושה אלה: ...חדל לכהן לאחר שהגיע לגיל 60 ; ...כיהן כחבר כנסת 30 שנים לפחות; ...הוא זכאי לקיצבה בשיעור המירבי כפי שמדובר בסעיף ..26. יהיה זכאי, בנוסף לקצבה, למענק בשל תקופת הכהונה העודפת על התקופה המזכה אותו בקצבה בשיעור המירבי או העודפת על 30 השנים האמורות בפסקה (2) הכל לפי התקופה הארוכה שביניהן...". המערער חדל לכהן כחבר כנסת לאחר שעבר את גיל 60 ; וכן כיהן כחבר כנסת למעלה מ- 30 שנה ; הגיע לצבירת שיעור הזכאות המירבי של %70. על כן זכאי המערער למענק בשל תקופת השירות העודפת. המחלוקת היא באשר לפרשנות המילים "הכל לפי התקופה הארוכה שביניהן". ב"כ המערער טוען כי המילים הנ"ל מתייחסות לשתי התקופות העודפות על המועדים המצויינים בסיפא, והמערער זכאי היה למלוא שיעור הקיצבה ביום 6.11.78 ולכן זכאי הוא למענק לפי התקופה של 13 שנים ושישה חודשים, מאחר וזוהי התקופה העודפת הארוכה ביותר. לעומתו טוענת ב"כ המשיב כי במלים "התקופה הארוכה מביניהן" לא התכוון המחוקק לאפשר לעובד לבחור את הטוב מבין שני העולמות, אלא להיפך, להגבילו, בכך שיוכל לקבל את המענק באירוע המאוחר מבין השניים - 30 שנה או מירב הקצבה - כי רק אז יתקיים התנאי של קיום שני התנאים
כאחד, ולא התקופה המתחילה בהתקיים אחד מבין השניים, המוקדם שביניהם. פירושה של באת כוח המשיב נתקבל והערעור נדחה.
ב. הפירושים של שני הצדדים יכול ויתיישבו עם לשון הסעיף. כאשר לשון החוק סובלת, במידה זו או אחרת, שתי משמעויות שונות, יש לבחון מהי כוונתו של מחוקק המשנה, החלטת ועדת הכנסת באשר לגימלאות חברי הכנסת. כשבודקים עניין זה, הן מתוך הדיון שהתקיים בועדת הכנסת, הן מתוך המגמה שלשמה הסעיף נועד, והן כאשר מתייחסים להסדרים דומים לנושא מישרה אחרים ברשויות השלטון, וכן הנוהג כפי שהתפתח אצל המשיב, המסקנה היא שהדין בעניין זה עם המשיב.
ג. המשנה לנשיא אלון, שדן באריכות בנושא האמור, העיר בסוף פסק דינו כי ניסוח הסעיפים הרלבנטיים אינו מצטיין בבהירות יתירה, אם להשתמש בלשון המעטה, ומן הראוי היה להקפיד על כך. אין זה רצוי כי בנושא חשוב ורגיש זה, שמטרתו הסוציאלית ברורה וידועה, תנוסח הוראה בלתי ברורה ומעורפלת, שלא רק שהאזרח "הסביר" קשה לו למצוא בה את ידיו ורגליו, אלא גם המשפטן שמלאכתו בפרשנות החוק נבוך ומתקשה למצוא דרכו בפרשנותה של הוראה זו. בהתחשב בחוסר הבהירות בניסוח הקיים בסעיפים, אין לבוא בטרוניה על המערער, שסבר כפי שסבר וטען מה שטען. לפיכך גם אין מקום לחייב את המערער בהוצאות המשיב.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד צ. טרלו למערער, עוה"ד נ. אלשטיין ומ. גולן למשיב. 22.7.93).

ע.א. 3180/92 + 347/90 - סודהגל בע"מ ואח' נגד ריקרדו ספילמן ואח'

ואח' - עשיית שימוש ע"י חברה בבלוני גז המסופקים לצרכנים ע"י חברה אחרת. האם הבלונים "נמכרו" לצרכנים או נמסרו לשימוש על מנת להחזיר(מחוזי ת"א - ת.א. 769/88 + מחוזי י-ם ת.א. 354/90 - הערעורים נתקבלו).

א. המערערת עסקה בשיווק מכשירים ביתיים להכנת מי סודה והעמידה לרשות לקוחותיה שירות הספקה של גז במיכלים תואמים שיובאו על ידה ואשר שווקו לצרכנים תחת השם המסחרי סודהבל. המיכלים משווקים ללקוחות, בדרך כלל, באמצעות רשת גדולה של קימעונאים (מפיצים) מורשים. בהסכמים הותנה שהמיכלים הם בבעלות המערערת והם מושאלים למפיץ לשם השאלה לצרכנים. המיכלים נושאים תוויות בהן נאמר כי המיכל נמסר בהשאלה לתקופה מוגבלת לצורך הגזזת מים. יותר מאוחר הוכנסו כתוביות בנוסחים אחרים. המשיב ריקרדו ספילמן (להלן ספילמן) נימנה עם עובדיה של המערערת, מאז שנת 1979, והחל משנת 1983 ועד סיום עבודתו בסוף שנת 1984 כיהן כמנהל המכירות הראשי שלה. בראשית שנת 1986 הפך לסוכן של חברת גל סחר בע"מ. במהלך שנת 1987 ניתמנה כמנהלה של חברת מימס"ב שעסקה ביבוא ובשיווק מכשירים ביתיים להגזזת מים. ביוזמתו ובסיועו הפעיל של ספילמן, החלה מימס"ב לרכוש מידי מפיצים מורשים של סודהגל, ומידי צרכנים בודדים מיכלי סודהבל ריקים, כיסתה את התוויות שנשאו את שמה, מילאה אותם בגז והפיצה אותם בקרב לקוחותיה. בינואר 1988 ייסד ספילמן חברה באמצעותה עסק, בין היתר, בשיווק מיכלי סודהבל שנרכשו כאמור. ב. בפברואר 1988 הגישו המערערות תביעה ראשונה נגד ספילמן בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בה עתרו למתן צו מניעה שיאסור על ספילמן לעסוק, בכל דרך שהיא, במיכלי סודהבל. כן תבעו מספילמן פיצויים בסך 440,000 ש"ח על נזקים שהסב להן. התביעה התבססה על הטענה שהבעלות במיכלים נתונה למערערות ולחילופין על עילה חוזית (החוזה שקבע את תנאי פרישתו של ספילמן מסודהגל) עילות נזיקיות, (גזל, הסגת גבול במיטלטלין וגרם הפרת חוזה), ועשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ונגד פסק הדין הופנה הערעור האחד של המערערות.
ג. ביולי 1990 הגישה אחת המערערות תביעה נוספת בירושלים. היא התייחסה לפעילותו של ספילמן מאז פרישתו ממימס"ב ובנוסף לספילמן נתבעו גם החברות שספילמן
עסק באמצעותן. גם תביעה זו התבססה, בעיקרה, על הטענה שהבעלות במיכלי סודהבל נותרה בידי המערערת. כן הועלו שלוש עילות נזיקיות (גזל, הסגת גבול במיטלטלין וגרם הפרת חוזה) ועילה של עשיית עושר ולא במשפט. בתביעתה עתרה המערערת למתן צו מניעה שיאסור על המשיבים לעסוק במיכלי סודהבל, ולמתן צו עשה למסור לה את כל מיכלי סודהבל המצויים ברשותם. כן ביקשה להתיר לה לפצל את סעדיה על מנת שיהיה בידה לתבוע גם סעד כספי. ביהמ"ש המחוזי בירושלים קיבל את התביעה בחלקה ודחה אותה בחלקה. הערעור נתקבל.
ד. השופט מצא: ברכישת המיכלים מידי המפיצים המורשים של המערערת ביצעו המשיבים עוולה (הפרת חוזה). עפ"י החוזים בין המפיצים למערערות לא היו המפיצים רשאים למכור את המיכלים בדרך בה נמכרו. ספילמן שכיהן זמן קצר קודם לכן כמנהל מכירות של סודהגל הטיב לדעת זאת, ואין אלא להסיק שבעשיית העיסקאות האמורות, ביצע ספילמן כלפי המערערות, עוולה של גרם הפרת חוזה.
ה. לעילה של גזל - השאלה היא אם בעת שהמשיבים רכשו את המיכלים מידי הצרכנים, "הזכות להחזיק" במיכל היתה של מי מהמערערות. השאלה טעונה בירור על רקע יחסיה הישירים של המערערת עם הצרכן, וביתר דיוק עם הצרכן היחיד באשר הוא. אכן בתווים שהדביקה המערערת על המיכלים נאמר שהם נמסרים ללקוח רק כפיקדון וכי הבעלות נשארת בידי המערערת, ואולם עצם השימוש במסמך משפטי המכוון, לכאורה, לצורך חיוב חוזי, אינו בעל ערך מכריע. קיים גם פער בין התיאור המילולי של מהות העיסקה כעיסקת "שאילה" לבין תנאיה של העיסקה הלכה למעשה, המחייבים את המסקנה שהעיסקה איננה עיסקת שאילה כלל ועיקר. אין גם לסווג את העיסקה כעיסקה של שכירות מטלטלין. הנסיבות בהן נמסרו המיכלים לצרכנים מעידות, ביתר שאת, על קשירתה של עיסקת מכר מאשר על קשירתה של עיסקה אחרת, ונסיבות אלו מכריעות את הכף. ו. גם בהנחה שבין המערערת לבין הצרכנים לא נקשר קשר חוזי ישיר, התוצאה היא אותה תוצאה. הטעם לכך הוא שגם אם הצרכנים רכשו את המיכלים מן המפיצים ולא מהמערערת, אז חלה תקנת השוק על רכישתם. פועלה המשפטי של תקנת השוק הוא שהקונה רוכש במימכר זכות בעלות מלאה ונקיה, ובכך מפקיעה היא את זכות בעלותו של הבעלים המקורי, תהא אשר תהא הדרך בה יצא המימכר מרשותו. מי שקונה את המימכר מידי מי שקנה אותו בתנאים שתקנת השוק חלה עליהם, זוכה אף הוא בקניין מלא, שכן קנה ממי שזכות בעלותו היא ללא דופי. בנסיבות כאלה אין משמעות לשאלה אם ומה ידע הקונה האחרון אודות הנסיבות שבהן הוצא המימכר מידי בעליו המקורי.
ז. אשר לעילה של עשיית עושר ולא במשפט - שורש הסכסוך בין הצדדים היה בפעילותו של ספילמן. תחרות זו ניהל ספילמן בדרכים בלתי הוגנות. הוא הכיר את שיטות השיווק של המערערת ואת מפיציה ובנצלו מידע זה פנה אל המפיצים ושיכנע אותם למכור לו מיכלי סודהבל ריקים שנצברו ברשותם. למערערת היתה ציפייה לקיום קשר מתמשך עם לקוחותיה וספילמן פגע בציפייה זו, והפיק מכך טובת הנאה. השאלה היא אם ציפייתה של המערערת מהווה זכות משפטית מוגנת. ציפייה אינה זכות קניינית אך קיימים מצבים שבהם עשויה לבוא התעשרות שלא כדין מפגיעה בציפייה בלבד, שאינה מגיעה לכדי זכות חוזית או קניינית. המבחן הרגיל להיותה של התעשרות "שלא על פי זכות שבדין" במשמעות חוק עשיית עושר ולא במשפט, הוא היותה בלתי צודקת על פי תחושת הצדק והיושר. בענייננו, המערערות הוכיחו כי עומדת להן זכות נגד כל המשיבים מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. אין מקום למתן צו עשה לחייב את המשיבים להחזיר את מיכלי סודהבל שברשותם. כיוון שמכרה את המיכלים, וקיבלה את מלוא התמורה, שוב אין המערערת זכאית שהללו יוחזרו לה. היא זכאית לסעד שלפיו המשיבים יימנעו לאלתר
מכל עיסוק הכרוך בשימוש במיכלי סודהבל, לרבות קנייתם, מכירתם ושיווקם לצרכנים, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים.
ח. לעניין הסעד יש להוסיף כי בטעמיו לדחיית התביעה כנגד ספילמן על פי העילה של עשיית עושר ולא במשפט ציין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב כי ספילמן פעל בעבור מימס"ב ולא הפיק טובת הנאה לעצמו. הנמקה זו אין לקבלה. הכלל הראוי הוא כי גם מי שגרם, במעשה פסול, שאדם אחר יעשיר שלא כדין על חשבונו של התובע, יישא בחובת השבה לתובע.
ט. לפיכך יש לקבל את שני הערעורים, לבטל את פסק הדין ולהוציא נגד המשיבים צווי מניעה. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי להשלמת הדיון בתביעתן הכספי של המערערות, לנוכח חיובו של ספילמן בשל עוולה של גרם הפרת חוזה ובשל עשיית עושר ולא במשפט.
י. השופטת נתניהו הסכימה לפסק דינו של השופט מצא.
יא. השופט כך סבר כי בנוסף לעילות האמורות קיימת בענייננו גם העילה של גזל. השופט בך הגיע למסקנתו זו לאחר שקבע כי בנסיבות העניין אין לראות את הספקת המיכלים לצרכנים כמכירתן.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, מצא. עוה"ד ר. ארן, ג. מאיר, וה. קוברסקי למערערות, עו"ד א. ולדמן למשיבים. 1.7.93).

בש"פ 3739/93 - סאלם אל נבארי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים כאשר העצור שוחרר בשעתו עפ"י הסכם עם הפרקליטות ואחרי שנה וחצי ביקשה התביעה עיון חוזר. *הסכם בין נאשם לפרקליטות כי הנאשם ייעצר מחדש עפ"י שיקול דעת פרקליט המחוז(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל)
א. ביוני 1991 הואשם העורר, יחד עם שלושה אחרים, בעבירות סמים, ונעצר עד תום ההליכים. באוגוסט 1991 שוחרר העורר בערובה, בהסכמת המדינה, והוחלט על הפרדת דינו מדינם של יתר הנאשמים, בעקבות זכרון דברים שנערך בין פרקליט מחוז הדרום לבין אחיו של העורר. ביום 7.11.91 הוגש נגד העורר כתב אישום באותו ענין בתיק פלילי אחר ויוחסו לו ארבעה אישומים של סחר בסמים. ביום 27.4.92 נחתם זכרון דברים נוסף בין העורר ופרקליט מחוז הדרום שלפיו ימסור העורר למשטרה ראיות בפרשת שוחד שניתן לשוטר פלוני. בזכרון הדברים הנ"ל נקבע כי "החשוד ישוחרר בערבות... והוא מסכים שיעצר שנית בכל עת לפי שיקול דעתו הבלעדי של פרקליט מחוז הדרום". בתאריך 15.3.93, למעלה משנה וחצי מעת ששוחרר בערובה, הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר וביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהסכמת סניגורו דאז נעצר העורר עד תום ההליכים. ביום 5.4.93 הגיש סניגורו הנוכחי של העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. ביהמ"ש דחה את הבקשה. בין השיקולים שהדריכו את ביהמ"ש, עמדה הסכמת העורר לכך שפרקליט מחוז הדרום יחליט על פי שיקול דעתו אם העורר ייעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. שיקול מרכזי שיש להביא בחשבון לענייננו, הוא העובדה כי העורר היה משוחרר בערובה, בהסכמת המדינה, במשך תקופה של שנה וחצי, אף לאחר שהוגש נגדו כתב האישום הנוכחי. עד היום טרם החל להתברר משפטו, הגם שעברו למעלה משנתיים מאז שהוגש נגדו כתב האישום המקורי. בנסיבות אלה אין מקום להורות על מעצר עד תום ההליכים אלא אם מובאות בפני ביהמ"ש ראיות המצביעות על שינוי נסיבות המצדיק החלטה כאמור. התובעת טוענת כי בעת שהעורר היה משוחרר בערובה הוא ביצע עבירות נוספות. ברם, בגין העבירות האחרות הוא שוחרר בערובה לאחר שתמה פרשת התביעה. לפיכך הטיעון הזה של המדינה אינו מצדיק שהעורר ייעצר.
ג. זאת ועוד, מעצרו המחודש של העורר על פי התנאי שלפיו מוקנה שיקול דעת בלעדי לפרקליט מחוז הדרום באשר למעצרו של העורר, יש בו טעם רב לפגם. תנאי זה נוגד את
תקנת הציבור, לוקה בחוסר סבירות ואינו תואם את הדין. משום כך אין לו כל נפקות משפטית והוא בטל. מעצר עד תום ההליכים אסור שיהווה שוט בידי הפרקליטות ואמצעי לחץ כנגד נאשם, אף לא כשמבקשים לזכות בשיתוף פעולה מצידו או לדרבנו לקיים הסכם או עיסקת טיעון. בהתחשב בכל הנסיבות יש לשחרר את העורר בערבות בתנאים מגבילים.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. יהב לעורר, עו"ד גב' נ. אלשטיין למשיבה. 25.8.93).

בג"צ 3270/92 - הקרן למדרשת ארץ ישראל בע"מ נגד המושל הצבאי לאזור יו"ש ואח'

רישום ראשון" של מקרקעין כאשר העותרת רכשה את המקרקעין מערבים ביו"ש ואין ראיה שהמוכרים הם בעלי המקרקעין. עיסקה שנעשתה עם מי שהוכרז ע"י בי"ד שרעי כ"פתי ביותר"(העתירה נדחתה).

א. אדמות כפר מסויים באזור יו"ש ובכללה החלקה הנדונה (להלן: החלקה) אינן רשומות בספרי המקרקעין. הזכויות במקרקעין באזור זה נרכשו מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, המקנה זכויות בקרקע מסוג מירי למי שהחזיק בה ועיבד אותה במשך 10 שנים. בחוק הקרקעות הירדני משנת 1964 נקבע הליך מעין שיפוטי המכונה "רישום ראשון". על פי צווים מתקנים לחוק זה, שהוצאו ע"י הממשל הצבאי, ההליך מתקיים בפני ועדת רישום ראשון (להלן: ועדת רישום) ועל החלטותיה קיימת זכאות ערעור לוועדת העררים. החלקה רשומה בספרי מס רכוש הירדניים על שם אחד מוצטפא (להלן: מוצטפא) ורשיד שהוא דודו של מוצטפא. מוצטפא הוא אזרח ותושב מדינת ישראל ומעולם לא החזיק בחלקה ולא עיבד אותה. רשיד נפטר והשאיר אחריו אשה (עזיזה) ובן (וצפי). גם האשה והבן אינם מחזיקים בחלקה. זו מוחזקת ומעובדת ע"י אשה בשם וצפייה, אחותו של מוצטפא.
ב. בשנת 1981 ביקשה העותרת, חברה ישראלית, לרכוש את הזכויות בחלקה ממוצטפא ומווצפי. לנוכח התנגדות למכירת קרקע לישראלים, בוצעה העיסקה באמצעות מתווכים, לא נערכו הסכמי רכישה, אלא שמוצטפה ווצפי חתמו על יפויי כח בלתי חוזרים להעביר את זכויותיהם בחלקה לאחד מסעוד. אמו של ווצפי, אשתו של ראשיד, עזיזה, חתמה על ויתור זכויותיה בירושה לטובת וצפי. לצורך השלמת העיסקה נדרש צו ירושה פורמלי והוא ניתן ע"י בית הדין השרעי בשכם בנובמבר 1981. בצו נקבע כי יורשי רשיד הם עזיזה ווצפי, וכי וצפי הוא "פתי ביותר" כהגדרת מונח זה בסעיף 945 למג'לה. ביום 2.11.89 הגישה העותרת בשם וצפי ומוצטפא, בקשה לועדת הרישום לרישום ראשון של החלקה. העותרת הסתמכה על הרישומים בפנקסי מס הרכוש הירדניים, על צו הירושה ועל כתב הוויתור של עזיזה. הוגשו התנגדויות כאשר המתנגדים טענו כי למוצטפא ולווצפי אין זכויות בחלקה שכן הם לא מחזיקים בה. לגבי ווצפי נטען גם כי עקב מוגבלותו השכלית הוא פסול דין וכי חתימתו על יפוי הכוח היא חסרת תוקף על פי המג'לה. ועדת הרישום קבעה ברוב דעות כי הצווים שהוצאו על ידי בית הדין השרעי, ובכללם צו הירושה, אינה מבטלים את תוקפו של יפוי הכוח, משום שוצפי חתם עליו לפני הוצאת הצווים. הוועדה דחתה איפוא ברוב דעות את ההתנגדויות, קיבלה את בקשת העותרת, והורתה לרשום את החלקה רישום ראשון על שם וצפי ומוצטפא. הוגש ערר לוועדת העררים וכאן בוטלה ההחלטה של ועדת הרישום. העתירה נדחתה.
ג. העותרת הקשרה באמצעות מתווכים עם אנשים שבידיהם לא היתה זכות מוכחת בחלקה. נראה כי העותרת הסתמכה על הרישום בספרי מס רכוש, אלא שרישום זה אינו מוכיח את הזכות, ויכול לשמש ראיה בלבד לאנשים ששמותיהם רשומים בספר זה ומחזיקים בחלקה. במקרה דנן היה ברור כי המוכרים, מוצטפא ווצפי, אינם מחזיקים בחלקה. יתירה מזו, החלקה לא היתה רשומה ע"ש ווצפי אלא על שם אביו והוכחת זכותו כיורשו של האב היתה מותנית בהוצאת צו ירושה. הצו קבע כי ווצפי הוא "פתי ביותר", היינו שאינו יכול
לעשות עיסקאות בירושתו. על רקע זה, טענות העותרת לחוסר סבירות קיצוני, טעויות מהותיות וחריגה מסמכות ע"י ועדת הערר אינן יכולות להתקבל.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מ. גליק לעותרת, עוה"ד א. קורן ומ. עוויסאת למשיבים. 22.8.93).

ע.א. 428/89 - יורשי המנוח עותמן קלותי נגד מתייה חנא נסאר

*שיעורי העלאת שכ"ד במושכר מוגן מעבר לסכומי המקסימום(מחוזי י-ם - ע.א. 120/87 - הערעור נדחה).

א. המשיב הוא דייר בדירה ששכר מן המערערים בשנת 1967 בשכירות מוגנת, בדמי שכירות שנתיים של 1,800 לירות. בדצמבר 1976 נחתם חוזה שכירות חדש ובו הועמדו דמי השכירות על 4,000 לירות לשנה. בשנת 1984, ערב התקנתן של תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות יסודיים ודמי שכירות בדירות), שילם המשיב למערערים 260 דינר לשנה. המערערים פנו לביהמ"ש וביקשו שיקבע את דמי השכירות שהמשיב חייב לשלם להם. השאלה המשפטית שעמדה לדיון היתה, מה הם "דמי השכירות היסודיים" של הדירה עליהם יש להוסיף %206 כפי שנקבע בתקנה 2 לתקנות. האם דמי השכירות היסודיים הם 260 דינר, כפי ששילם המשיב בפועל למערערים, או סכום נמוך יותר אשר יתקבל ע"י חישוב דמי השכירות המקסימליים שניתן היה להגיע אליהם על פי שיעורי ההעלאה שנקבעו בתקנות הגנת הדייר - 1971.
ב. עמדת בית הדין לשכירות היתה כי דמי השכירות היסודיים הם 260 דינר. הוא סמך החלטתו על פסק הדין בע.א. 857/80 (פד"י ל"ו (2)393), שם נקבע כי "צריך היה בית הדין לשכירות... להידרש בפשטות לדמי השכירות שהשתלמו בפועל ולמעשה עובר לתחילת התקנות, בין אם הם משקפים כראוי את דמי השכירות היסודיים, שניתן היה להגיע אליהם תוך יישום נכון של כל התקנות המשנות מאז התשל"א ואילך, ובין אם לא". בית הדין התייחס גם לסעיף 43 לחוק הגנת הדייר והבהיר כי החוק אמנם קובע מיגבלה על גובה דמי השכירות שניתן לקבל, על פי שיעורי השינוי בדמי השכירות היסודיים שנקבעו במשך השנים בתקנות המשנות ואין לחרוג ממקסימום השכירות על פי החוק, אך לדעתו הסכום של 260 דינר אינו חורג מן הסכום המקסימלי האפשרי על פי התקנות המשנות.
ג. בביהמ"ש המחוזי נהפכה הקערה על פיה, ובית המשפט קיבל את חישוביו של ב"כ המשיב, כי דמי השכירות על פי פסק הדין של בית הדין לשכירות מגיעים ל"סכומים הנראים אסטרונומיים". מסקנתו של בית משפט המחוזי היתה כי לפי ההלכה בע.א. 857/80 יש לחשב את ההעלאות על בסיס דמי השכירות שהשתלמו למעשה ביום הקובע, ובעל בית ש"ישן על זכויותיו" ולא עדכן את דמי השכירות יקבל מאותו מועד ואילך את ההעלאות על דמי השכירות הבלתי מעודכנים כפי שהשתלמו בפועל. אולם ההלכה לא התכוונה לומר שאם דייר שילם דמי שכירות למעלה מהמקסימום ייענש מכאן ואילך וישלם את ההעלאות על מה ששילם בפועל. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיב שדמי השכירות של 260 דינר עלו על הסכום המקסימלי, וקבע את דמי השכירות עבור הדירה על פי חישוביו של המשיב. ערעור שהוגש ברשות נדחה.
ד. הן בית הדין לשכירות והן בית המשפט המחוזי היו בדעה כי החוק קובע מגבלה על גובה השכירות שיכול בעל בית לגבות מן הדייר. המחלוקת היתה עובדתית. בית הדין לשכירות סבר כי דמי השכירות ששולמו לא עלו על התוספות החוקיות לפי התקנות המשנות, ואילו בית המשפט המחוזי סמך על חישוביו של המערער שם (המשיב כאן) לפיהם הסכום של 260 דינר היה מעל ומעבר לסכום המקסימלי. הכל מסכימים שקיימת תיקרה לדמי השכירות שניתן לגבות על פי החוק, והשאלה בכל מקרה היא, האם דמי השכירות שנגבו בפועל באים בגידרה או חורגים ממנה. האמור לעיל אינו סותר את ההלכה שנקבעה
בע.א. 856/80, אשר בית הדין ראה עצמו מחוייב על פיה. על פי העובדות באותו פס"ד היה מדובר בדמי שכירות שנפלו מן התיקרה שנקבעה בתקנות המשנות, ועל רקע זה פסק בית המשפט כי על בית הדין לשכירות להדרש לדמי השכירות שהשתלמו בפועל. לא כן הדין כאשר דמי השכירות חרגו מהמותר ועלו מעל למקסימום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם גורן למערערים, עו"ד עאהד אגבארייה למשיב. 12.8.93).

ע.א. 2877/92 - סאלח עבד אללטיף נגד מורשת בנימין... בע"מ ופרי הארץ בע"מ

*מחיקת תביעה כאשר ביהמ"ש הורה לתובעים להפקיד ערבות להבטחת הוצאת הנתבע(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל וממילא לא היה צורך לפסוק בערעור שכנגד).

א. המערער הגיש נגד המשיבות תובענה בביהמ"ש המחוזי לסעד הצהרתי, כי עיסקת מכר מקרקעין הינה חסרת תוקף. ב"כ המשיבות ביקשו להורות למערער להפקיד ערבויות להבטחת הוצאות המשפט של המשיבות למקרה של דחיית התובענה, על יסוד תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה "ביהמ"ש... רשאי... לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע... לא ניתנה ערובה... תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה...". ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה והורה כי על המערער להמציא ערובה על סך 75,000 ש"ח לתשלום הוצאות המשיבות "בדרך של ערבות בנקאית או ערבים בעלי סכום נזיל הניתן לגבייה מיידית בסך של 75,000 ש"ח". בעקבות החלטה זו המציא המערער שני כתבי ערבות: האחד מאת קבלן (להלן : הערב) והשני מטעם חברת בניה(להלן: הערבה). השופט החליט ביום 27.4.92 שלא לקבל את הערבויות כמספיקות ונתן רשות למערער להגיש הוכחה נוספת בדבר יכולתם הכספית של הערבים. בעקבות כך הגיש המערער תצהירים של הערבים. בתצהיר של הערב נאמר "בכדי לסבר את אוזנם של הנתבעים בדבר יכולתי לעמוד בתשלום הסך של כ- 100,000 ש"ח, הריני מצרף נסח מקרקעין של אחד מנכסי... חלקי בנכס זה ניתן למימוש מיידי". התצהיר השני הינו מטעמה של הערבה בו נאמר כי "החברה... נוסדה לשם בניית פרוייקט תיירותי... באילת... אשר היקפו הינו למעלה מ- 50 מיליון דולר... וכמובן שהחברה מסוגלת לפרוע סך של 100,000 ש"ח...". ביהמ"ש דחה את קבלת הערבויות, וקבע כי התביעה של המערער תיפסק. המערער טוען בערעורו כי הערבויות שהציג ענו על דרישות השופט וצריך היה לקבלן ובערעור שכנגד טוענת המשיבה כי היה על השופט לדחות את התביעה ולא להפסיקה כפי שעשה. הערעור נתקבל וממילא לא היה צורך לפסוק בערעור שכנגד, אם כי ביהמ"ש העיר כי לדעתו צדקה המשיבה.
ב. בהתאם לדרישות כפי שעלו מהחלטתו של השופט מיום 27.4.92, הגיש המערער תצהירים בהם מצהירים הערבים על יכולתם הכלכלית. בהיעדר תצהיר נגדי או חקירה נגדית של המצהיר, הרי שביהמ"ש יראה בדרך כלל את העובדות כפי שהן מפורטות בתצהיר, כעובדות שאין חולקין עליהן. על פני הדברים נראה כי המערער עמד לכאורה בדרישות השופט, במובן זה שהציג ערבויות אשר לא ניתן לשלול את ערכן. אכן, התצהירים שהוגשו לביהמ"ש לוקים בחסר, שכן אין בהם פירוט בדבר הסכומים המדוייקים העומדים לזכות הערבים, אך השאלה היא מהי מידת הפירוט הנדרשת בתצהיר מעין זה. בהקשר לכך יש להתחשב בשיקולים אלה: אין מדובר בביסוס עילת התביעה עצמה, אלא בתצהירים הנמסרים בקשר לערבות להבטחת הוצאות המשפט של הנתבע בלבד ; אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות בדבר הפקדת ערבות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאות הנתבע. אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לביהמ"ש לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של ביהמ"ש בקלות יחסית. דחיית ערבויות התובע כאמור, משמעותה דחיית התובענה ויצירת מעשה בית דין, אלא אם יורשה התובע להפסיק את התביעה. משום כך מוטלת חובה
מכופלת על ביהמ"ש שלא לפסול ערכן של ערבויות אשר לכאורה עונות על הדרישות. מכל מקום אל לו לעשות כן מבלי לבדוק את העובדות הקשורות בערבויות המוצעות לאשורן. בענייננו לא התבררו העובדות במידה מספקת ולכן יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת ביהמ"ש, ולהחזיר אליו את התיק על מנת שביהמ"ש יברר את שאלת הערבויות שהוצאו מטעם המערער.
ג. אשר לערעורם של המשיבים - עקרונית צודקים הם כי משהחליט השופט לדחות את הערבויות שהוצעו מטעם המערער, ומשלא הוגשה בקשה מטעם המערער להפסיק את התובענה, היה זה מחובותו של ביהמ"ש לדחות את התביעה, ולא להסתפק בהפסקתה. ואולם לאור המסקנה שיש לבטל את ההחלטה נשוא הערעור ולהחזיר את התיק לצורך דיון נוסף בו, אין צורך לפסוק פסיקה פורמלית בעניין הערעור שכנגד.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד יגאל כהן למערער, עוה"ד אהוד ילניק ואורי ימין למשיבות. 11.8.93).

ע.א. 627/88 - בת שבע ימיני נגד שאבי שמואל וסלע חברה לביטוח בע"מ

פיצויים בתאונת דרכים.
עדותה של הנתבעת כ"ראיה" במסגרת שאר הראיות ולא "הודאת בעל דין"(מחוזי ת"א - ת.א. 2143/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המערערת, רווקה ילידת 1956, נפגעה בתאונת דרכים. כבר לפני התאונה היתה בעלת נתונים אישיים ירודים. הפגיעה בתאונה היתה קשה. הוגשו חוות דעת רפואיות שונות וביהמ"ש המחוזי קבע לה נכות רפואית משוקללת של %72. ביהמ"ש נדרש לשאלת עיסוקה של המערערת עד התאונה. הוא דחה את הגירסה שלפיה עסקה המערערת בזנות, בציינו כי משלא עלתה גירסה זו בקנה אחד עם גירסת המערערת עצמה, חרגה העלתה של גירסה זו ע"י פרקליטה מגדר הרשאתו. מאידך קיבל השופט כמוכחת את גירסת המערערת עצמה כי עד התאונה עבדה בעזרה במשק בית ובטיפול בילדים. בהיעדר ראיות על גובה השתכרותה, קבע השופט את יכולת השתכרותה אלמלא התאונה בגובה השכר הממוצע במשק בניכוי של %25 מס הכנסה. את הנכות התיפקודית קבע השופט במשוקלל ב- %34. על יסוד נתון זה חישב השופט את פיצוייה של המערערת בגין הפסד כושר השתכרות ומידת היזקקותה של המערערת לעזרת הזולת לפי ממוצע של חמש שעות עזרה בשבוע. כך קבע השופט את פיצויי המערערת בסכום של כ- 37,000 בגין נזק לא ממוני ; כ- 6,000 ש"ח בגין טיפול שיניים ; 2,500 ש"ח בגין הוצאות נסיעה ושונות לעתיד ; עבור עזרת הזולתבעבר כ- 29,000 ש"ח ועבור עזרת הזולת לעתיד כ- 67,000 ש"ח ; בגין הפסד השתכרות בעבר כ- 32,000 ש"ח והפסד השתכרות לעתיד כ- 90,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. ב"כ המערערת טען כי בקבעו שבעצם העלאת הגירסה כי לפני התאונה עסקה המערערת בזנות חרג בא כוחה מגדר הרשאתו נתפס השופט לטעות. לעניין זה סמך על הלכתו של ע.א. 211/63 (פד"י י"ח (1) 563), לפיה עדותו של בעל דין במשפטו אינה בגדר "הודאת בעל דין" שבעל הדין נתפס עליה אלא "ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות" ומכאן שבידי בעל הדין להוכיח את גירסתו הנטענת גם באמצעות עדים וראיות שאינם עולים בקנה אחד עם העדות שמסר הוא עצמו. ברם, המשמעות היחידה הנובעת מתחולת ההלכה האמורה אינה אלא זו שאם שוכנע ביהמ"ש מראיות אחרות שהובאו, בידו להעדיפן על פני עדותו של בעל הדין עצמו. בענייננו בחן השופט את הראיות שהובאו לפניו בנושא עיסוקיה של המערערת לגופן והגיע למסקנה שהמערערת לא עסקה בזנות.
ג. באשר לגובה השתכרותה של המערערת לפני הפגיעה - בהיעדר ראיות קבע השופט את יכולת השתכרותה בגובה השכר הממוצע במשק, שבמועד פסק הדין עמד על סך 1,571 ש"ח. צודק ב"כ המשיבים כי בהתחשב בנתוניה האישיים של המערערת, ככל שנתבררו, לא היה
מקום להעריך את כושר השתכרותה בשיעור זה. בעת הפגיעה היתה המערערת כבת 27 ועסקה בעבודות משק בית ובטיפול בילדים. על גובה השתכרותה לא הביאה ראיה, אך עלה מן הראיות שגם לפני התאונה היו נתוניה האישיים ירודים. בנסיבות אלה, אימוץ אמת המידה של השכר הממוצע במשק אינו נראה סביר. נתוני השכר הממוצע יכולים רק לשמש כנקודת מוצא להערכה קונקרטית של גובה השתכרות המערערת לפני התאונה. עדיין נותר לברר מהו גובה השכר הממוצע שיהווה נקודת מוצא להערכה כאמור. בפסק הדין נקבע השכר הממוצע בסכום של כ- 1,571 ש"ח שהיה ידוע אז. אין ספק שביהמ"ש שלערעור רשאי לתקן את בסיס החישוב גם אם הנתון של השכר הממוצע, הנכון ליום הקובע, התפרסם במועד יותר מאוחר, ובלבד שאין עולה מן הנסיבות שכוונת ביהמ"ש היתה לגובה השכר כפי שהתפרסם ונודע לפני מתן פסק הדין. מכל מקום, במקרה שלפנינו יהיה נכון אם בגיבוש ההערכה החדשה ביחס להכנסתה הסכויה של המערערת אלמלא הפגיעה, יובא בחשבון גם המתחייב מפירסומו המאוחר של הנתון הקובע את בסיס החישוב. על יסוד האמור יועמד גובה ההכנסה הסכויה על סכום מוערך של 1,200 ש"ח לחודש כערכו ביום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, כשסכום זה מייצג את ההכנסה לאחר ניכוי המס החל במועד האמור. לאור קביעה זו אין צורך להידרש לטענתם הנוספת (המוצדקת כשלעצמה) של באי כוח המערערת, כי על פי נתוני החישוב שעליהם התבסס ביהמ"ש לא היה מקום לניכוי מס בשיעור המירבי של %25.
ד. אשר לנכות התיפקודית - בקביעת שיעור ההפסדים של המערערת ביחס להשתכרותה הסכויה אלמלא נפגעה, יש לייחס משקל מכריע לדרגת נכותה התיפקודית. נתון זה גם קובע במידה רבה את יכולתה של המערערת לדאוג לצרכיה בעצמה ומידת היזקקותה לעזרת הזולת. השופט קבע כי אף שנכותה הרפואית של המערערת מסתכמת ב- %72 אין נכותה התיפקודית עולה אלא כדי %34 בלבד. לעניין זה יש לקבל את ערעורה של המערערת ; ניתן לומר, כי בכפוף לסיכוי שהמערערת תמצא מזמן לזמן, עבודה פשוטה בשכר ירוד, הנכות התיפקודית היא מלאה או כמעט מלאה. מן הראיות עולה כי מאז שנפגעה לא שבה המערערת לעסוק בעבודות משק בית וכן לא עבדה בעבודה אחרת, ולנוכח מה שהתברר ביחס לחומרת הפגיעה בכושרה התיפקודית מוצדק לזכותה בפיצוי מלא בגין נכותה בעבר ושיעור שכרה הסכוי יהווה בסיס לחישוב הפיצוי המגיע לה. על הפסדיה הצפויים יש לפצות את המערערת בסכום גלובלי שקביעתו תתבסס ברובה ובעיקרה על אותם הנתונים עצמם, ועם זאת יינתן בה גם ביטוי מה לסיכוייה של המערערת לסגל לעצמה לעבודה חילופית. לפיכך יבואו הסכומים של כ- 80,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר ו- 250,000 ש"ח פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות בעתיד, כשוויים ביום פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, וזאת במקום הסכומים של 32,000 בגין ההפסד בעבר וכ- 91,000 בגין הפסד שכר בעתיד כפי שנפסקו בביהמ"ש המחוזי.
ה. בגין הנזק הלא ממוני נפסק למערערת פיצוי בשיעור המירבי לפי חוק הפיצויים. על הפיצוי הזה בערכו הנומינאלי הריהי זכאית לריבית בשיעור של %4 לשנה החל מיום פסק הדין בביהמ"ש המחוזי. בגין הפיצוי שנפסק עבור עזרת הזולת בעבר היא זכאית לריבית בשיעור של %4 מיום 1.2.85 ועד ליום פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, ומשלא נפסקו לה תשלומי ריבית אלה יתוקן פסק הדין גם בנקודה זו. כן יש לתקן את גובה הפיצוי שנפסק למערערת בגין הוצאותיה לסיעוד בעתיד. את צורכי המערערת בתחום זה העריך השופט בעזרה חלקית בת חמש שעות בשבוע בלבד ויש להעמידה על 10 שעות עבודה בשבוע. כך יוכפל הפיצוי מסכום של כ- 67,000 ש"ח לסכום של כ- 134,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ג. מן וח. פדר למערערת, עוה"ד ח. גלזר וא. קלוזנר למשיבים. 24.8.93).

בש"פ 3997/93 - שחברי עבד אלרחמאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (הערר נדחה).

העורר הואשם בביצוע מעשי שוד מזויין בחבורה, אחזקת נשק והובלתו וגניבת רכב, וביהמ"ש המחוזי הורה לעוצרו עד תום ההליכים. טענות הסניגור מופנות מעיקרן כלפי חומר הראיות המצוי בידי התביעה, ולסברתו אין בידי המדינה ולו ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר באשר הראיות הן נסיבתיות גרידא. הערר נדחה. אכן, הראיות הן נסיבתיות ואין ראיה ישירה להשתתפותו של העורר בשוד, אולם גם ראיות כאלה יכולות להתגבש לכלל מידת משקל והסתברות כזו שניתן לראות בהן ראיות לכאורה לביסוס האשמה. בהליך המעצר עד תום ההליכים מוטל על השופט לשקול האם בידי התביעה חומר ראיות שיש בו לכאורה לבסס את גירסת התביעה ולהביא להרשעת הנאשם. כשם שביהמ"ש יכול להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות, כך יכול השופט הדן במעצר לצוות על מעצרו של נאשם על יסוד ראיות כאלה, ובלבד שמשקלן הלכאורי מצדיק זאת בכל נסיבות המקרה. הדרישה שכל ראיה נסיבתית תוכח באופן ודאי כפי שטוען הסניגור, מקומה במשפט גופו ולא בהליך המעצר שעניינו במשקל הראייתי הלכאורי ותו לא. בענייננו קיימות ראיות נסיבתיות הקושרות את העורר עם המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ולראיות אלה מצטרפת העובדה כי אליבי שהעורר מסר הוכח ככוזב.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גבר לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 10.8.93).

בש"פ 4104/93 - מוסה שוויקי וראדי ג'ועבה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה והדחה בחקירה)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העוררים - עורכי דין במקצועם - הואשמו בעבירות של מירמה והדחה בחקירה. נטען נגדם כי קשרו קשר עם רופא בבית חולים ביריחו, המנהל האדמיניסטרטיבי של אותו בית החולים ואחד עזיז באסה, להונות חברות ביטוח ולקבל במירמה פיצויים עבור נפגעים מדומים בתאונות דרכים שלא אירעו. העוררים מואשמים גם בכך שניסו להשפיע על שותפיהם לעבירה למסור במשטרה הודעות כוזבות. המדינה ביקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה לנוכח החשש שהעוררים ישבשו את הליכי המשפט. ביהמ"ש ציין כי "מי שיש נגדו ראיות לכאורה לבידוי ראיות ומירמה בקנה מידה 'תעשייתי' חשוד גם שלא יירתע מהשפעה על עדים... לכך יש להוסיף את המקרה שבאישום 2 שעניינו הדחה בחקירה...". הערר נתקבל.
העבירות בהן מואשמים העוררים אינן ממין העבירות אשר אופיין מחייב את מעצרם. השאלות העובדתיות העומדות לבירור במשפט הן מורכבות. מספר עדי התביעה מגיע ל- 150 וחומר החקירה משתרע על פני 20,000 עמודים. יש להניח שהמשפט יימשך חודשים ארוכים וסביר הוא כי מעצרם של העוררים מקשה על הסניגורים להכין את הגנתם. כנגד שיקולים אלה המצביעים לכיוון השחרור, עומד אופי העבירות, וביניהן הדחה בחקירה, הנותן כשלעצמו יסוד לחשש כי הם ינסו להשפיע על עדים. בין שיקולים סותרים אלה ניתן למצוא את האיזון הראוי ע"י חלופה למעצר. עדי התביעה מתגוררים בכפרים שונים באיזור יו"ש ובפאתי ירושלים, עד המדינה מוחזק במקום מוגן ועד נוסף המעורב בעבירות עצור עד תום ההליכים. בנסיבות אלה הרחקת העוררים מירושלים לאזור הזר להם והשארותם בבית שבו לא מותקן טלפון, די בו להסיר את החשש שהם יעשו ניסיונות להדחה. לפיכך הוחלט על שחרור העוררים ממעצר.