תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 16

ע.א. 1618/92 - משה אבו נגד רשות הפיתוח ואח'

ערעור על פס"ד חלקי. מעשה בית דין. * הריסת מבנה לאחר פינוי הדייר ע"י ההוצל"פ(מחוזי י-ם - ת.א. 879/89 - הערעור נדחה).

א. הערעור עוסק בפינויו של המערער ממיבנה באשקלון (להלן: המבנה), השייך למשיבה ושימש את המערער כבית מגורים וכן כמקום עיסקו. בשעתו הוגשה תביעת פינוי נגד המערער בבימ"ש השלום והצדדים הגיעו לכלל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין שלפיו המערער יחתום עם המשיבה על חוזה שכירות שיסדיר את מגוריו במבנה, ואם המערער יסרב לחתום על החוזה יפנה מיד את המבנה. המערער סירב לחתום על ההסכם, לא שילם דמי שכירות, והגיש לביהמ"ש באשקלון בקשה לביטול פסק הדין. הבקשה נדחתה. לאחר מכן הגישה רשות הפיתוח להוצאה לפועל בקשה לפנות את המערער מהמבנה ובקשת המערער לעכב את ביצוע הפינוי נדחתה. נתקיימו עוד מהלכים משפטיים שונים עד שבסופו של דבר הוחלט לבצע את צו הפינוי והמשיב הרביעי הוא קבלן שמונה ע"י ההוצאה לפועל לבצע את הפינוי. מלאכת הפינוי הושלמה בפברואר 1989 כאשר הרכוש הרב שהיה במבנה (שכלל בעיקר מכשירים ואביזרים אלקטרוניים) הועבר בחלקו לדירה אליה פונה המערער,ובחלקו הועבר למחסן. בספטמבר 1989 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בירושלים תובענה בה ביקש סעד הצהרתי הקובע כי פסה"ד שאישר את הסכם הפשרה אינו תקף משום שהוא עצמו לא הסכים להסכם הפשרה ולחילופין טען כי ההוצאה לפועל של פסק הדין אינה חוקית. כן תבע פיצוי בגין נזקים שונים שלטענתו נגרמו לרכושו במהלך פינוי המבנה והריסתו. ביהמ"ש המחוזי החליט על פיצול הדיון ובשלב הראשון נתן פסק דין חלקי הקובע כי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, תקף. אשר לחוקיות הפינוי קבע השופט שנוצר כבר מעשה בית דין בנדון. בהמשך דן ביהמ"ש בעניין הנזקים לרכוש במהלך הליכי הפינוי וההריסה וגם בעניין זה נדחתה תביעתו של המערער. הערעור נדחה.
ב. אשר לטענתו של המערער כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בטל - פסק הדין החלקי של ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ואם רצה המערער לערער על פסק הדין החלקי, היה עליו לעשות כן בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור. אין לעניין זה הבדל בין פסק דין חלקי ובין פסק דין סופי. המערער לא ערער במועד על פסק הדין החלקי וטרונייתושבאה באיחור של כשנה וחצי אינה יכולה להישמע עוד. גם הטענות נגד חוקיות הפינוי יש לדחות כי אף בעניין זה קיים מעשה בית דין. טענה אחרת בפי המערער כי הוא זכאילפיצוי בגין השבח שהוא השביח את המקרקעין. טענה זו בדין נדחתה שכן המשיבות בחרולהרוס את המבנה. על פי הוראת סעיף 21(ב) לחוק המקרקעין החובה לפצות אדם שהקים מבנה מבלי שהיתה לו הזכות לעשות כן, בכך שבעל המקרקעין בוחר לקיים את המבנה. משלא בחרו כך המשיבות, אין הן חייבות לשלם פיצוי למערער. המערער טוען גם כי הריסת המבנה נעשתה שלא כדין. ברם, כיוון שהמערער אינו הבעלים של המקרקעין, הרי שמרגע שפונה מן המבנה אין לו עוד מעמד ביחס לאותם מקרקעין, ואין הוא רשאי להעלות טענות הנוגעות לגורל מבנה זה. אשר לטענות המערער בעניין הנזקים שנגרמו לו - ביהמ"ש המחוזי ביסס את קביעתו על יסוד מהימנות הראיות ואין להתערב בכך.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד אהרן פאפו למערער, עוה"ד משה גולן ויעקב ביטון למשיבים. 11.8.93).

בג"צ 4481/91 - גבריאל ברגיל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*עתירה נגד התנחלות בשטחים(העתירה נדחתה).

א. עתירה זו עניינה יישוב אזרחים תושבי המדינה בהתנחלויות בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל. העתירה מתייחסת להקמת ישובים אזרחיים "כאשר אין לפעולות הללו טעמים חיוניים של הגנה על בטחון כוחות צה"ל... (להלן: טעמי ביטחון)". בעתידה נדרשות
המשיבות לתת טעם לכך מדוע לא תותר ההתנחלות רק במקרים שיש להם נימוקי ביטחון בלבד. העתירה מבקשת להתייחס לחוקיות פעולותיה של הממשלה ורשויות אחרות באיזור. לדעת העותרים יש גם פגם במסירת סמכויות לסוכנות היהודית ולהסתדרות הציונית (חלק מהמשיבים) בענייני ההתיישבות בשטחים. העתירה נדחתה.
ב. הנשיא שמגר: יש לדחות את העתירה כי היא לוקה בכך שהיא מתייחסת לנושאי מדיניות השמורים לזרועות אחרות של הממשל הדמוקרטי, ומעלה נושא שהסממנים המדיניים שבו הם דומיננטיים וגוברים בעליל על כל קטעי הקטעים המשפטיים שבו. אופיו השליט של הנושא האמור הכלול בעתירה הוא מדיני מובהק. היעדר התאמתו של נושא העתירה להכרעה שיפוטית בבג"צ נובע במקרה דנן מן השילוב של שלושה סממנים השוללים שפיטותו של הנושא: התערבות בנושאי מדיניות המצויים בתחומה של רשות שלטונית אחרת; היעדר מחלוקת קונקרטית ; אופייה המדיני השליט של הסוגיה. העתירה היא בגדר השגה כללית על מדיניות ממשלתית ואין בה כל נסיון להציג כבסיס לפלוגתא מערכת עובדות קונקרטית. בג"צ נפנה בעבר לא אחת לעתירות שעניינן מחלוקת קונקרטית בקשר להתיישבות היהודית ביו"ש או חבל עזה, אולם בתי המשפט דנים בסכסוכים ובמחלוקות ענייניים, מוגדרים וספציפיים, ולא בויכוחים מדיניים מופשטים. ג. השופט גולדברג: לב ליבה של השאלה הוא אם ראוי לסכסוך זה שיוכרע בבימ"ש, על אף שיש בידו להכריע בו על פי דין. במילים אחרות, האם נכנס מקרה זה לגדר המקרים המעטים, בהם ידחה בג"צ עתירה מחמת חוסר שפיטות מוסדית. על שאלה זו יש להשיב בחיוב. לא משום שבג"צ נעדר כלים משפטיים לפסוק את הדין, אלא מן הטעם שהכרעה שיפוטית שאינה נוגעת בזכויות הפרט, חייבת להדחות בפני תהליך מדיני, רב חשיבות ורב משמעות. כזה הוא הנושא דנא העומד במרכז תהליך השלום וכל קביעה של ביהמ"ש עלולה להתפרש כהתערבות ישירה בו.
ד. השופט אור: העתירה מתייחסת לשאלות בעלות אופי כללי והינה למעשה פנייה לבג"צ לחוות דעתו ולהתוות, כללית, תחומי מותר ואסור בכל הנוגע להתנחלויות באיזור יו"ש ובאיזור עזה. אין מדובר בעתירה קונקרטית המתייחסת להתנחלות מסויימת, על כל הפרטים והתנאים העובדתיים המתייחסים להתנחלות כזו או לפגיעה בזכויות קניניות כלשהן של מי מתושבי האזורים הנ"ל. לעתירה בנוסח זה אין להיעתר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרים,עוה"ד גב' נילי ארד ומ. ברקוביץ למשיבים. 25.8.93).

בג"צ 5129/92 - קרמן ליאור נגד בית הדין הארצי לעבודה

*הפסקת קיצבת "שירותים מיוחדים" של הביטוח הלאומי לנכה שעבר מבית ההורים למוסד(העתירה נדחתה).

א. העותר, בן 25, הוא אוטיסט מלידה. המוסד לביטוח לאומי (להלן המוסד) מכיר בו כנכה בשיעור של %100. עד שנתו העשרים שהה ליאור דרך קבע בבית הוריו. לאחרונה הצליחו הוריו למצוא לו מקום במוסד עופרים. כל עוד היה בבית הוריו קיבל העותר מהמוסד קיצבת "שירותים מיוחדים" ותשלומה נפסק כאשר הועבר לעופרים. יסודה של הקיצבה האמורה בסעיף 127 כה' של חוק הביטוח הלאומי. גימלת "השירותים המיוחדים" ניתנת על ידי המוסד לנכה התלוי בעזרת הזולת ונזקק לטיפול והשגחה. החוק אינו קובע לא את שיעורה של הגימלה ולא את התנאים להענקתה. מכוח הסמכות שהוענקה לשר הוא התקין את תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות). תקנה 6 קובעת כי "נכה המוחזק בדרך כלל במוסד בו ניתנים שירותי רפואה, שירותי סיעוד או שירותי שיקום, לא יהיה זכאי לקיצבה מיוחדת". בהסתמך על תקנה 6 החליט המוסד להפסיק את התמיכה בגין "שירותים מיוחדים" לעותר לאחר שנתקבל במוסד עופרים. העותר ערער לבית הדין
האזורי לעבודה ושם זכה בתביעתו ומשערער המוסד לבית הדין הארצי לעבודה נפסק כי העותר אינו זכאי לקיצבה ל"שירותים מיוחדים". העתירה נדחתה.
ב. השופט חשין: לאחר סקירת מגמת החוק, התקנות והנתונים העובדתיים, הגיע למסקנה כי תקנה 6 אין בה חריגה מסמכות והיא סבירה. התעוררה בין הצדדים מחלוקת אם בעופרים ניתנים שירותי רפואה מספיקים העונים על האמור בתקנה 6, אך בג"צ לא ראה צורך לקבוע מימצאים בנושא זה, שכן אין ספק כי ניתנים במוסד "שירותי סיעוד" לפי תקנה 6, וכבר בכך די כדי לענות על הנאמר בתקנה לעניין הפסקת הזכות לקיצבה מיוחדת. נדחתה גם הטענה כי השר רשאי בתקנות להסדיר את עניין הקיצבה ואת הכללים לתשלומה, אך אין הוא מוסמך לשלול את הקיצבה. אין גם לקבל את הטענה כי שלילת הקיצבה חייבת להיעשות בחקיקה ראשית דווקא.
ג. לעניין סבירותה של תקנה 6 טוענים העותרים כי אין זה סביר להבחין בין אוטיסט המוחזק בבית הוריו לבין אחד המצוי במוסד, כמו כפר עופרים. לטענתם, גם בהיות האוטיסט במוסד, ההוצאות המוטלות על ההורים גבוהות, בנוסף לסכום של 20,000 דולר שעליהם לשלם מלכתחילה כדי שהעותר יתקבל לכפר. טענה זו נדחתה. השופט חשין סבר כי סבירותה של תקנה 6 בכך שההוצאות שמוציאה המדינה על אישפוזו של העותר במוסד, כשלוקחים בחשבון את כל ההקצבות שנותנת המדינה דרך משרדיה השונים, עולה על הקיצבה שהיה מקבל העותר אילו נשאר בבית ולכן אין לומר כי התקנה היא בלתי סבירה. לדעת השופט חשין, אם יחול שינוי והקיצבה תרד מתחת לקיצבה הניתנת לנכה כשהוא בביתו, צריך המוסד להוסיף את ההפרש.
ד. השופט אור, בפסק דין קצר, הצטרף לפסק דינו של השופט חשין בכל הנוגע לשאלות שהתעוררו בנדון, ואולם באשר לסבירותה של תקנה 6 סבר השופט אור כי משנמצא העותר במוסד, שוב אין הוא זכאי ל"שירותים מיוחדים" שכן הוא מקבל אותם במוסד. התקנה חלה לגבי כלל הנכים הנמצאים במוסדות שהמדינה משתתפת בהחזקתם ולא במקרי גבול קשים. לפיכך, גם אילו במקרה המסויים תמיכת המדינה לא היתה עולה עד כדי התמיכה הפרטית שהיתה נותנת לנכה אילו נמצא בבית, לא היה מקום לדרוש מהמדינה השתתפות בהחזקה במוסד. השופט מלץ הצטרף לעניין תקנה 6 לדעתו של השופט אור.

(בפני השופטים: מלץ, אור, חשין. עוה"ד ר. ביאזי וו. הורנשטיין לעותר, עו"ד ע. אלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 25.8.93).

ע.א. 530/89 - בנק דיסקונט נגד מרי נופי ואח'

*פירוש מסמך סיכום חובות והסדר תשלום שבין בנק ללקוח(מחוזי חיפה - ת.א. 256/88 - הערעור נתקבל).

א. המנוח נופי סמעאן, שהמשיבים הם יורשיו, חב לבנק חובות שונים בגין משיכות יתר, התחייבויות וכו' (להלן: מסמכי היסוד). ביום 28.1.86 חתם המנוח על מסמך המופנה לבנק (להלן: המסמך) שבו מצויינים כל חובותיו לבנק, המסתכמים ביום עריכת המסמך בסכום של 197,000 דולר לפי שער של 1.4984 ש"ח לדולר. בהמשך נאמר "אני מתחייב בזאת כי יתרת ההלוואות כמפורט מעלה... תיפרע מידי חודש... 10,000 דולר וזאת עד לחיסול הסופי והמוחלט של החובות...". הבנק תבע את המנוח בביהמ"ש המחוזי לתשלום הסכומים המגיעים ממנו לפי מסמכי היסוד. המנוח, ואח"כ יורשיו, טענו שאין הם חייבים לבנק אלא בתשלום הסכום הנקוב במסמך. מנגד טען- הבנק שהמסמך לא גרע מחבות המנוח לפי מסמכי היסוד. לא הובאו ראיות וביהמ"ש המחוזי קיבל את פרשנותו של המנוח וקבע שהסכום הנקוב במסמך בא להחליף את החיובים לפי מסמכי היסוד. טעמיו של ביהמ"ש היו, בין היתר, כי אין זה ברור מתוך המסמך מי ניסח אותו, וכי מתוך הפרטים המדוייקים המצויים בו יש להניח שהניסוח הוא של הבנק. המסמך אינו ברור,
ואם הותיר המסמך את החוב לפי מסמכי היסוד אין כל הסבר לעצם עריכת המסמך. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין וחשין נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר. ב. השופט לוין: צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שלא הוכח המניע לעריכת המסמך. עם זאת אין לקבוע שרק גירסת המשיבים יכולה להצביע על המניע לעריכתו. יכול והמניע היה רצונו של המנוח שהבנק לא יעמיד את יתרת חובותיו לפירעון מיידי, דבר שיביא למימוש הבטחונות שהמנוח נתן לבנק. אין במסמך כל אינדיקציה לכוונתו של הבנק לוותר על חיוביו של הלקוח כלפיו לפי מסמכי היסוד, והחוב הנזכר במסמך הוא חובו המלא של הלקוח לפי מסמכי היסוד ביום עריכתו. בהיעדר ראיות לסתור אין לייחס כוונה לבנק לוותר על תשלומי ריבית בתקופת התשלומים. לפיכך יש לקבל את ערעור הבנק ולקבל את פרשנותו למסמך.
ג. השופט חשין: טענתם של המשיבים הינה במהותה, שהמסמך בא במקום מסמכי היסוד והחיובים הישנים נבלעו בהסכם החדש. טענה זו שקולה למעשה לטענת "פרעתי" לעניינם של אותם חיובים. אם כך הם פני הדברים, כי אז הנטל הוא על המשיבים לטעון מפורשות כי החיובים הישנים פקעו, ככל טענה שהיא במהותה בבחינת "הודאה והדחה". כך לעניין טיעון בכתבי בי-דין וכך לעניין נטל השכנוע, שעולו הוא על שיכמם של המשיבים, להוכיח כי החיובים הישנים פקעו ואינם עוד. המסמך מתוכו אינו מלמד אם נתכוונו הצדדים להפקיע את החיובים הישנים והמשיבים לא עמדו בנטל שהועמס על שיכמם.
ד. השופטת דורנר (דעת מיעוט): בהיעדר ראיות בדבר נסיבות הכריתה של ההסכם, נותרו שני מקורות שמהם ניתן לפרש את אומד דעתם של הצדדים להסכם : לשון ההסכם ומטרתה הכלכלית של העיסקה שאותה ההסכם בא להגשים. כשבוחנים את שני אלה המסקנה העולה היא כי צדק ביהמ"ש בקבלו את פירושם של המשיבים.

(בפני השופטים: ש. לוין, חשין, גב' דורנר. עו"ד כרוב למערער, עו"ד עזאם למשיבים. 23.8.93).

בש"פ 1924/93 - משה גרינברג נגד מדינת ישראל

*גילוי ראיות חסויות(בקשה לגילוי ראיות - הבקשה נתקבלה בחלקה).

א. המבקש הואשם בביהמ"ש המחוזי בנצרת בעבירות של יבוא, סחר והחזקה של כמאתיים ושלושים ק"ג חשיש. הסם נזרק מעבר לגדר המערכת המפרידה בין לבנון לבין ישראל באזור מטולה. עיקר הראיות נגד המבקש הן הודעות שמסרו מספר לבנונים. אחד מהם הצביע על המקום המדוייק ממנו נזרקו הסמים. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, ובמסגרת הדיון בבקשה זו הגישה הסניגוריה תצהיר של קצין מטה הגנה מרחבית בחטיבה האחראית לבטחון הגיזרה, שלפיו, אין אפשרות שנזרקו סמים מבלי שאנשי המוצב יבחינו בכך. במשפטו של המבקש העיד, בין השאר, קצין משטרה, שנשאל ע"י הסניגור אם ממוצב צה"ל המצוי בקרבת מקום ניתן לראות או לגלות את זריקת החשיש. הוצגה תעודת חסיון שלפיה מסירת ראיות בעניין שיגרת פעילות צה"ל במוצב ובגזרתו, כולל יכולת תצפית ביום ובלילה וכן ציוד צה"ל המותקן במוצב ובגזרתו, עלולה לפגוע בבטחון המדינה. כנגד חסיון זה מכוונת הבקשה והיא נתקבלה בחלקה.
ב. בנושא הנדון קיימים שני אינטרסים נוגדים שהמחוקק איזן ביניהם. האחד הוא האינטרס הציבורי והפרטי בקיום דיון פלילי הוגן. האינטרס האחר הוא האינטרס הציבורי והפרטי במניעת חשיפתו של חומר חקירה, כאשר החשיפה עלולה לפגוע בבטחון המדינה. ביסוד האיזון שקבע המחוקק עומדת השאלה אם הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שלא לגלותה. לעיתים, הפגיעה בביטחון היא חריפה ואילו מבחינת הנאשם הראייה היא שולית. לעיתים הפגיעה בביטחון היא קלה ואילו מבחינת
הנאשם הראייה היא חיונית. על ביהמ"ש להתחשב בכל האפשרויות הללו, לבחון את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות בין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה. משנקבע משקל זה יש להשוותו למשקלה הבטחוני של הראיה בחשיפתה.
ג. בהליך הפלילי נשוא העתירה גירסת המדינה היא כי נזרקו סמים מעבר לגדר המערכת מלבנון לישראל. גירסת המשיב היא כי כלל לא היה במקום ולא קיבל את הסמים. לשם ביסוס גירסתו מבקש הוא לחקור את העד אם ממוצב צה"ל המצוי בקרבת מקום ניתן לראות את אירוע הזריקה. אם התשובה היא חיובית, מבקש הוא לחקור אם האירוע נקלט במוצב. אם התשובה היא שלילית, מבקש הוא להביא עניין זה בתמיכה לגירסתו שלו. עימות זה בין עמדות הצדדים מצביע על כך כי היבטים מסויימים של הראיות החסויות אשר הנאשם מבקש להשמיע, הם מרכזיים להגנתו. לפיכך, הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית הצדק, עדיף מן העניין שלא לגלותה. דבר זה מתייחס רק לראיות הקשורות בשאלה אם ניתן לראות מהמוצב את זריקת הסם והאם נקלטה זריקת הסם, ואם לאו - מדוע לא נקלט. לעומת זאת, החסיון ימשיך לעמוד בעינו בכל הנוגע לציוד המותקן במוצב, מהותו, תכונותיו ודרכי פעולתו, וכן לגבי שיגרת הפעילות של צה"ל עד כמה שהיא נוגעת לשאלות הנדונות.

(בפני: השופט ברק. עו"ד דוד יפתח למבקש, 31.8.93).

ע.פ. 651/92 + 643 + 419 - מדינת ישראל נגד חיים כהן ואח'

*ואח' - הרשעת עובד ציבור בקבלת שוחד וגניבה ומידת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 465/86 - ערעור וערעור נגדי - ערעורה של המדינה נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. שלושת המשיבים, חיים כהן (להלן: כהן), משה מזרחי (להלן: מזרחי), ורפאל סיבוני (להלן: סיבוני) ביצעו, על פי קביעת ביהמ"ש המחוזי עבירות של לקיחת שוחד בשלוש הזדמנויות, וכן מספר עבירות של גניבה בידי עובד ציבור. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים עונשים של קנסות ובחלקם גם מאסר על תנאי, ואילו בגין עבירות השוחד של המערערים, החליט ביהמ"ש, למרות הממצא שנטלו שוחד, שלא להרשיעם והוציא נגד כל אחד מהם צו שירות בלי הרשעה. המשיבים כהן וסיבוני ערערו על הרשעתם ועל קביעת ביהמ"ש כי הם נטלו שוחד, ואילו המדינה ערערה על כך ששלושת המשיבים לא הורשעו בעבירות של קבלת שוחד. ערעור המשיבים כהן וסיבוני נדחה וערעורה של המדינה נתקבל.
ב. המשיבים היו בעלי תפקידים בארגון עובדי עירית ירושלים (להלן: הארגון) ובקופת התגמולים של עובדי העיריה (להלן: הקופה). הם הואשמו יחד עם אחרים בשורה ארוכה של אישומים הנוגעים למעשיהם בשנים 1980-1985. בהליך קודם זיכה אותם ביהמ"ש המחוזי מכל האשמות שיוחסו להן. המדינה ערערה על הזיכוי בחלק מן האישומים וביהמ"ש העליון בפסק דינו (להלן: פסק הדין הראשון) ביטל את קביעותיו המשפטיות של ביהמ"ש המחוזי והחזיר אליו את התיק כדי שימשיך ויברר את העובדות. ביהמ"ש המחוזי קיים את הדיון מחדש ובסופו נתן את פסק דינו שעליו סבים הערעורים דנא. ג. אשמתם של המשיבים בעבירות השוחד והרשעתם בגניבות בידי עובד ציבור נגעו לשתי פרשיות: פרשת "הסמינרים" ופרשת הנסיעות לחו"ל. באשר לפרשת "הסמינרים" - הקופה העבירה את כספי העובדים המוחזקים בידה לקרנות גמל בנקאיות, על פי הסכמים שעשתה עם שני בנקים. כן התקשרה הקופה עם חברת ביטוח לביטוח עובדי העיריה. גופים אלה שילמו דמי אירוח ב"סמינרים" בהם השתתפו המשיבים. למעשה לא היו אלה "סמינרים" אמיתיים אלא סופי שבוע וחגים, בהם נסעו המשיבים, בנות זוגם ולעיתים גם ילדיהם לטיולים. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי כל אחד משלושת הגופים שמימנו את
דמי האירוח ב"סמינרים" היה קשור עם קופת התגמולים של עובדי העיריה והם חששו שמא תתיר קופת התגמולים את התקשרותה עמם. אשר לעבירות הגניבה - השתתפותם של המשיבים ב"סמינרים" בימי חול, הוכרה כימי עבודה. הם נסעו למקומות האירוח במכוניותיהם הפרטיות ועבור נסיעות אלה קיבלו, לפי דרישתם, החזר הוצאות נסיעה. ביהמ"ש המחוזי ראה בכך הוצאת כספים שלא כחוק ובמרמה. פרשת הנסיעות לחו"ל נוגעת לנסיעתו של מזרחי ואשתו בטיול פרטי לארה"ב, כאשר כהן שהיה אחראי לקופה איפשר למזרחי שישה ימי אש"ל.
ד. לעניין עבירות השוחד - כבר קבע ביהמ"ש העליון בפסק הדין הראשון כי המשיבים פעלו בארגון ובקופה כעובדי ציבור בעירית ירושלים וכי השוחד ניתן להן במסגרת פעילותם. בכך לא היה די להוכחת העבירה, כל עוד לא נתלוותה ללקיחה גם הכוונה הפלילית להטיב עם אותם גופים. על הכוונה הפלילית האמורה ניתן ללמוד מהנסיבות, תוך הסקת המסקנה העולה משורת ההגיון ומנסיון החיים. הפסיקה הכירה בקיומה של חזקה, שעובד הציבור יודע כי הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם, אלא כדי שייטה להם חסד במילוי תפקידו. קבלת טובת הנאה על ידי מי שהיו בעלי השפעה בקופה, לא יכולה להתפרש אלא כקבלת מתת, שתזקף בבוא היום "לזכות" הנותן בכל הנוגע להמשך יחסיו עם הקופה. בכך עברו המשיבים את העבירה של לקיחת שוחד.
ה. אשר לעבירות הגניבה - מדובר בהחזר הוצאות ה"סמינרים" שלא היו קשורים לביצוע עבודה כלשהי של המשיבים באותם סמינרים. כהן וסיבוני, המערערים על ההרשעה, טוענים כי במפגשים שהיו בבתי המלון בתנאי נופש, לא חסר גם את היסוד של פגישות עבודה. ברם, הקביעה בדבר אופיים האמיתי של המפגשים הינם פועל יוצא של המטרה העיקרית שלשמם נתקיימו. אפילו ניצלו המשתתפים את שהותם בצוותא לשיחות מקריות על ענייני העבודה, עדיין לא ניתן לקרוא לשהות כזאת בבתי המלון: "פגישות עבודה". אשר ליסוד של המירמה - לא יכול להיות ספק כי על פי קנה המידה של בני אדם רגילים הגונים, יש בנטילת החזר הוצאות עבור נסיעה לנופש, תוך הצהרה כי נסיעה זו היתה בתפקיד, משום אי יושר ויש בכך כדי ללמד גם על מחשבתו הסובייקטיבית של הנאשם, כאדם מן הישוב המאמץ נורמות מוסר מקובלות. לפיכך נתקיים גם יסוד המרמה.
ו. טענה אחרת בפי הסניגור כי לא היה מקום להרשיע בעבירה של גניבה על ידי עובד ציבור. הטענה היא כי בשעתו אמנם קבע הסעיף המתאים תנאי כי ערכו של הדבר שנגנב "עולה על 500 לירות", אולם הסעיף תוקן לאחר ביצוע העבירות, ונקבע כי ערכה המינימלי של הגניבה צריך לעמוד על 1,000 ש"ח. כיוון שהסכומים שגנב סיבוני לא עלו על 1,000 ש"ח ומאחר שהשינוי בחוק הוא לקולא, יש לדון את המערער על פי ההוראה שעמדה בתקפה בעת הכרעת הדין. טענה זו אין לקבלה. מדובר בתיקונו של חוק מטריאלי וכל עוד לא נאמר בחוק המתקן שהוא יחול רטרואקטיבית, יתחיל התיקון לחול מיום היכנסו לתוקף של החוק המתקן.
ז. אשר לערעורה של המדינה על כך שהמשיבים לא הורשעו בעבירות השוחד - השופט החליט שלא להרשיע את המשיבים בלקיחת שוחד מן הטעם כי בהגשת כתב האישום התכוונה התביעה לקיים "משפט מבחן" לקביעת הלכה. ספק אם אכן לכך נתכוונה התביעה. אך אפילו כך הדבר, אין בכך כדי שלא להרשיע את המשיבים בקבלת שוחד. העונש ההולם עברייני שוחד הוא מאסר בפועל כעונש מרתיע. אין ביהמ"ש יכול לפטור מהרשעה את מי שגרם להשחתת מידות, אלא במקרים יוצאי דופן בהם מחייבות הנסיבות שלא להדביק לנאשם אות קלון של הרשעה בפלילים. מה עוד, שהמשיבים הורשעו בעבירות של גניבה, וממילא אין להם עוד גליון נקי. לא זו בלבד שיש להרשיע את המשיבים בדין בשל עבירות השוחד, אלא שהיה מקום לגזור עליהם עונש מאסר בפועל, אלמלא השנים הרבות
שחלפו מאז המעשים, ועינוי הדין שסבלו מהתמשכותם של ההליכים וגלגוליהם. לפיכך הוחלט להרשיע את המשיבים בעבירה של קבלת שוחד ולהטיל עליהם שישה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירה זו.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד מ. קירש לכהן, עו"ד ב. גבעתי למזרחי, עו"ד י. רבינוביץ לסיבוני. 4.8.93).

ע.א. 1282/93 - רשמת העמותות נגד בנימין כהנא ואח'

*סירוב לרשום עמותה מחשש שתשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות(מחוזי י-ם - ע.ש. 78/91 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבים ביקשו לרשום עמותה והמערערת דחתה בקשתם. בהחלטתה ציינה הרשמת "לאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם משטרת ישראל המתייחסת לבקשה... החלטתי כי קיים יסוד סביר למסקנה כי העמותה תשמש מסווה לפעילות בלתי חוקית... גם מחוות דעת גורמי הבטחון עולה יסוד סביר למסקנה הנ"ל". המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי בטענו כי החלטת המערערת פגומה ופסולה ושחרגה מסמכותה בכך שפעלה על פי המלצת המשטרה וגורמי הבטחון, מבלי שהיה בידי הרשמת מלוא המידע. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה המרכזית של המשיבים כי הסירוב לרשום את העמותה לא היה מבוסס על שיקול דעת עצמי של רשמת העמותות, כי העובדות הרלבנטיות לא היו פרושות בפניה. לפיכך החליט ביהמ"ש לקבל את הערעור ולהורות לרשם העמותות לרשום את העמותה המבוקשת ע"י המשיבים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. סעיף 3 לחוק העמותות קובע כי "לא תירשם עמותה אם מטרה ממטרותיה שוללת את קיומה של מדינת ישראל או את אופיה הדמוקרטי, או אם יש יסוד סביר למסקנה כי העמותה תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות". הסייגים לרישום עמותה בסעיף 3 הם משני סוגים: האחד יסודו במטרות העמותה ; השני טמון בפעולותיה. המטרה באה לידי ביטוי בבקשה המוגשת לרשם העמותות, אך היא גם יכולה למצוא ביטויה בהצהרות מייסדיה או דובריה באסיפות, כרוזים או בגילוי דעת. אשר לפעולות הצפויות - הכוונה היא לפעילות צפויות של העמותה, אף אם לא מצוי לכך ביטוי מפורש או סמוי במטרות. הפעולה הבלתי חוקית אינה חייבת להיות גלויה ומוצהרת, ודי בכך שיש "יסוד סביר למסקנה" כי העמותה, שמטרתה חוקית על פניה, תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות. נדרש כי הראיות היכולות לבסס סירוב, תהיינה ברורות, חד משמעיות ומשכנעות. יסוד סביר למסקנה מן הנכון שיעוגן בנתונים שאינם בגדר חשדות וספקולציות, אלא בנתונים בדוקים ומשכנעים, המגיעים לרמת הוודאות הקרובה.
ג. במקרה דנן, המערערת קיבלה מידע כאמור מידי המשטרה ומידי גורמי הבטחון. דא עקא, ההודעה של הרשמת על פסילת העמותה אינה מבהירה מה המידע שהיה בפניה. בביהמ"ש העליון הוצג מסמך שהועבר למערערת ע"י המשטרה. מסתבר כי מן המסמך הושמטו קטעים הנוגעים להרשעות הקודמות של המייסדים, כאשר הטעם לכך הוא, כי המערערת איננה בין הגורמים הזכאים לקבל מידע כזה לפי חוק המירשם הפלילי ותקנת השבים. אין ספק שהמידע שהושמט הוא רלוונטי. אם על המערערת לבחון קיומו של "יסוד סביר" למסקנה שהעמותה מתעתדת לבצע פעולות בלתי חוקיות, יש בעליל זיקה ישירה בין העובדה שמייסדיה ביצעו פעולות בלתי חוקיות בעבר, לבין התגבשותו של "יסוד סביר למסקנה" שפניו לעתיד. אכן, אין עבירה בעבר מצביעה לכשעצמה על מסקנה לגבי העתיד, אך המידע הוא רלוונטי במובן זה שיש לשקול אותו יחד עם יתר הנתונים.
ד. אשר למסירת המידע על ההרשעות בעבר למערערת - המערערת אינה מנוייה בין הרשויות ששמותיהן מובאים בתוספת הראשונה לחוק המירשם שלהם מותר למסור מידע. ברם, אין בהוראות ללמד על קיומו של איסור מיניה וביה בדבר העברת מידע למערערת.
סעיף 6 לחוק קובע כי ניתן להעביר מידע פלילי למי שהוסמך על פי חיקוק להעניק זכות עיסוק או "זכות אחרת" לפלוני, ולשם כך רשאי מי שהוסמך לכך להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, והמשטרה תמסור לו מידע מן המרשם אם האיש הנוגע בדבר הסכים לכך. המערערת היא בין המופקדים והמוסמכים על פי חיקוק לתת "זכות אחרת" כשבאה להתיר או לסרב לרישום עמותה, כך שמותר למסור לה מידע מתוך המירשם בהסכמת המשיבים. לשם כך יש לפנות למשיבים ולבקש הסכמתם.
ה. בכל מקרה מתחייב שיקול עצמאי על ידי הרשם של הנתונים שבפניו, כי הרשם אינו פועל על יסוד חששותיה וחשדותיה של המשטרה, אלא על יסוד נתונים אותם הוא בוחן ושוקל בעצמו, ועל יסודם נופלת החלטתו העצמאית. הוא רשאי לקבל מידע ואף רשאי לאמץ דעתם של גורמים מייעצים, אך החלטה סופית מן הדין שתהיה שלו.
ו. על כן הוחלט כי החלטת הסירוב לקתה בשניים: היעדר נתוני יסוד מספיקים להיווצרותו של יסוד סביר למסקנה ; היעדר, לכאורה, של החלטה עצמאית של המערערת על יסוד נתונים ברורים, חד משמעיים ומשכנעים. לפני שתיפול החלטה על המערערת לנקוט בצעדים לקבלת מידע מלא ומשכנע, ובמסגרת בדיקותיה היא רשאית לקבל כל חומר רלבנטי, אם לא הוגש בסבב הקודם של הדיון בפניה, וכן יכולה היא לפנות למשיבים לשם קבלת הסכמתם לעיון במרשם הפלילי. לפיכך הוחלט שאין לרשום בשלב זה את העמותה, והתיק הוחזר למערערת להמשך הטיפול.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. ניצן למערערת, עו"ד י. ברגר למשיבים. 22.8.93).

ע.א. 5408/90 + 5027 - ד"ר חיים מילשטיין ואח' נגד שמעון אקוה ואח'

הוראת נושה לחייב לטובת המוטב ושינוייה של ההוראה. סוגי הכספים המוצאים מכלל העזבון לפי סעיף 147 לחוק הירושה. * התנייה בצוואה על הוראות הסעיף הנ"ל(מחוזי ת"א - ת.א. 1862/89 - הערעורים נדחו).

א. למנוחה, שמחה טיילור, היה חשבון אצל המשיבה השמינית, "תמר" קופת תגמולים מרכזית (להלן: תמר). עם פתיחת החשבון, ב- 1978, חתמה המנוחה על מסמך המכונה "הסדר מיוחד" ובו הורתה ל"תמר" לשלם לאחר מותה את הכספים שיעמדו לזכותה בחשבונה ל"אחי אקוה שמעון" (המשיב). ביום 15.11.87 ערכה המנוחה צוואה ובה ציוותה את עזבונה לנהנים שונים, כולל "כל יתרת הכספים אשר לי... לרבות... תוכניות חסכון, קופות גמל וכיוצא באלה...". מאידך, "לשני אחי יהודה אקוה ושמעון אקוה (המשיב) הריני מצווה 1 שקל חדש לכל אחד מהם, והם לא יזכו לכל חלק נוסף שהוא מכלל עזבוני". המנוחה נפטרה ביום 26.5.88 ולאחר פטירתה פנו הנהנים עפ"י הצוואה ל"תמר" בתביעה לקבלת הסכומים שנצברו בחשבון המנוחה. קופת התגמולים אשר לא ידעה כיצד ליישב את הסתירה בין הוראות הצוואה מזה לבין הוראות ה"הסדר המיוחד" מזה, פנתה לביהמ"ש המחוזי על דרך של טען ביניים, וביקשה שביהמ"ש יורה לה כיצד לחלק את כספי המנוחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי נפנה להוראת סעיף 147 לחוק הירושה (להלן: חוק הירושה) הקובע כי "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי... חברות... בקופת תגמולים... אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". כן נדרש ביהמ"ש להוראות סעיף 36(ב) לחוק החוזים (להלן: חוק החוזים) הקובע כי "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי... חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים... רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב... אף אחר שנודע למוטב על זכותו". ביהמ"ש קבע כי מכוח הוראות סעיף 147, הצוואה שעשתה המנוחה אינה חלה על הכספים שנצברו בקופת התגמולים תמר, וכי בסיפא לסעיף האומרת "זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון" הכוונה היא לתנאי שנעשה בהסכם בין קופת הגמל והחבר ולא להוראה שניתנה בצוואה. ביהמ"ש קבע כי האיזכור הכללי של קופות הגמל
בצוואת המנוחה אינו מהווה ביטול של זכות המוטב - של שמעון אקוה - מן הטעם שלא ננקב שמה המפורש של קופת התגמולים "תמר". הערעורים נדחו.
ג. הנשיא שמגר: סעיף 147 לחוק הירושה קובע כי סוגי כספים כמפורט בו מוצאים מכלל העזבון. סעיף זה מכיל תנאי המסייג הוראותיו העיקריות, ולפיו ניתן להתנות ולקבוע כי סוגי הכספים שפורטו ברישא לסעיף כן ייכללו בעזבון. מן ההקשר הניסוחי ומן התכלית החקיקתית של הוראת החוק, יש להסיק כי ההתניה יכול שתיעשה בחוזה הביטוח, בהסדר החוזי עם קופת הקיצבה וכד'. אין להבין מכאן כי ההתניה חייבת להיכלל דווקא במסמך המסויים היוצר את החיוב. יכול שיערכו את ההתניה במסמך נפרד הנערך באופן מקביל או במועד מאוחר יותר, ובלבד שמדובר על הסדר שנערך בין הצדדים הנוגעים לדבר לענין סעיף 147.
ד. סעיף 36(ב) לחוק החוזים דן בחוזה לטובת אדם שלישי ועניינו "ביטול הזכות". החיובים בהם דן סעיף 36(ב) זהים לפי מהותם, ואף לפי לשון תיאורם, לאלו שסעיף 147 דן בהם. אולם, ההיבט הנדון בסעיף 36(ב) איננו עניין הזיקה של החיובים לעזבון, אלא עניין ביטול הזכות החוזית. הביטול לפי סעיף 36(ב) יכול ויהיה באחד משני אופנים: בהודעה לחייב (חברת הביטוח, קופת הקיצבה או קופת התגמולים) שהיא בגדר החייב לפי ההסדר החוזי לטובת צד שלישי שנדון בסעיף 36(ב), או לחילופין בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב. אין די בעריכת צוואה המבטלת או משנה זכויות, אלא יש להודיע על כך לחייב. כשמתייחסים לטעם לקביעתה של חובת ההודעה, המסקנה היא כי ההודעה על הצוואה חייבת להינתן לחייב לפני מות המצווה.
ה. בענייננו, ההוראה לקופת הגמל "תמר", לפיה הפך האח אקוה למוטב, נשארה על כנה מעת חתימתה של המנוחה. כל עוד היתה המנוחה בחיים לא הגיעה לחייב, קרי לקופת "תמר", כל הודעה על ביטול או שינוי כאמור בסעיף 36(ב). עצם עריכת הצוואה והודעה על תוכנה לאחר פטירת המנוחה, לא היה בה כדי לקיים דרישותיו של סעיף 36(ב) ומכאן כי זכויותיו של המוטב לא נפגעו.
ו. זאת ועוד, איזכור של "קופות גמל" - באופן כללי וסתמי בצוואה, לא היה בו, כשלעצמו, כדי לבטל את ההוראה הייחודית והמפורשת לטובת אקוה. לפיכך יש לדחות את הערעורים.
ז. השופט גולדברג: ההודעה על הצוואה לחייב, לפי סעיף 36(ב), אינה צריכה להגיע לחייב בחייו של המוטב דווקא. הודעה לחייב על קיום צוואה יכול שתגיע לחייב לאחר מות המצווה. אעפ"כ יש לדחות את הערעורים מן הטעם הנוסף שבדברי הנשיא והוא כי לא היה באיזכור "קופות גמל" - באופן כללי וסתמי בצוואה, כדי לבטל את ההוראה הייחודית המפורשת לטובת אקוה.
ח. השופט ד. לוין: מסכים עם חוות הדעת של הנשיא שמגר, ללא התוספת של השופט גולדברג שאינה מקובלת עליו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. עו"ד דניאל רזומוב למערער, עו"ד צדוק צארום למשיב, עוה"ד מרדכי גירון ושמעון צבר למשיבים האחרים. 19.7.93).

ע.א. 67/89 - מינה שטיינקריץ נגד מנהל מס ערך מוסף, חיפה

*עיסקה בדוייה לצורך ניכוי תשומות ממס ערך מוסף(מחוזי חיפה - ע.ש. 228/87 - הערעור נדחה).

א. המערערת עוסקת בהשכרת דירות ועל כן זכאית היא לנכות מס ערך מוסף ששילמה עבור רכישת דירות להשכרה כמס תשומות. זכות זו קיימת רק לגבי דירות שהשכירות שלהן היא לתקופה רצופה העולה על 10 שנים. המערערת ניכתה כמס תשומות מס ערך מוסף ששולם עבור דירה מסויימת בחיפה (להלן: הדירה). על פי המסמכים שהציגה המערערת

בפני המשיב היא רכשה את הדירה ביום 8.4.85 והשכירה אותה למשך 12 שנה בשכירות לא מוגנת. לאחר חקירה הגיע המשיב לכלל דעה כי ההשכרה הינה עיסקה מלאכותית או בדויה כאמור בסעיף 138(א) לחוק, וסירב להתיר את הניכוי הנ"ל. מתברר כי שוכרי הדירה הם בתה וחתנה של המערערת, גלית ומאיר דרייפוס, והתמורה לדירה שולמה מתוך הכספים שהועברו לחשבונה של המערערת מחשבון הבנק של דרייפוס. ביהמ"ש המחוזי קבע על סמך הראיות שבאו לפניו כי העיסקה בגינה ביקשה המערערת לנכות מס תשומות היא בדוייה או מלאכותית במובן סעיף 138(א) לחוק, וכי העיסקה האמיתית היא רכישת דירה ע"י דרייפוס, תוך נסיון לנצל את העובדה שהמערערת עוסקת בהשכרת נכסים ובתור שכזו יכולה היא עקרונית לנכות את מס התשומות. הערעור נדחה.

ב. סעיף 138 לחוק מסמיך את מנהל המכס והבלו להתעלם מעיסקה מלאכותית, מעיסקה בדויה, או מעיסקה שאף שאינה מלאכותית או בדויה, אחת ממטרותיה העיקריות היא הימנעות ממס או הפחתת מס לא נאותה. לעומת העיסקאות הכלולות בקטיגוריה הראשונה ובקטיגוריה השלישית, שהן בעלות נפקות משפטית, העיסקה הבדויה, המהווה את הקטיגוריה השניה, היא עיסקה למראית עין בלבד. הצדדים אינם מתכוונים לבצע את העיסקה, אלא מעמידים פנים כלפי חוץ כאילו התקשרו בעיסקה, וזאת כדי להימנע ממס או לזכות בהפחתת מס. עיסקה כזו היא חסרת תוקף מכוח סעיף 13 לחוק החוזים. ההכרעה אם העיסקה היא מלאכותית כרוכה בשאלות מעורבות של חוק ושל עובדה, ולעומת זאת השאלה אם העיסקה היא בדויה היא כולה בתחום העובדתי.
ג. בענייננו, ניכוי מס התשומות נדרש על סמך שילוב של עיסקאות: עיסקת רכישת הדירה ועיסקת השכרתה. אין חולק כי עיסקת הרכישה היא עיסקה אמיתית בעלת מטרה כלכלית - קניית דירה. המלאכותיות הנטענת בקשר לעיסקת הרכישה נוגעת לזהות הרוכש. בקשר לעיסקת ההשכרה נטען על ידי המשיב כי היא בדויה. השאלה היא אם במציאות נקשר חוזה שכירות בין דרייפוס לבין המערערת. הוכח כי בני הזוג דרייפוס מכרו את דירתם ב- 73,000 דולר והדירה שנרכשה על שם המערערת מומנה כולה על ידיהם והם מתגוררים בדירה שנקנתה בכספם. בנסיבות אלה אין זה מתקבל על הדעת כי אנשים מן הישוב ימכרו את דירתם, יתנו במתנה את כל הכסף שקיבלו תמורתה, בצירוף סכום נכבד נוסף שלהם, על מנת לסייע לאם לקנות דירה לצורך השכרה, ישכרו ממנו את הדירה שנקנתה מכספם, ובנוסף לכך יתקשרו בחוזה לתקופה ארוכה במשך 10 שנים, כך שבנוסף לדמי השכירות הכלכליים הם יתחייבו גם בתשלום מע"מ, והכל כדי שיהיה מדובר בשכירות שבגידרה ניתן פטור עבור רכישת הדירה בתשלום מע"מ.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יוסף סגל למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 16.8.93).

ע.א. 4861/91 - אמין ואברהם עיסה נגד עומר מחמד סרסור ואח'

*ביטול רישום בהסדר מקרקעין בנימוק שהרישום נעשה בתרמית(מחוזי ת"א - ת.א. 4030/84 - הערעור נדחה).

א. לעבדאללה עיסא (להלן: עבדאללה) היו זכויות בחלקות קרקע מסוג מירי בכפר קאסם (להלן: החלקות). החלקות לא היו רשומות בספרי המקרקעין. עבדאללה רכש זכויות בחלקות מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, המקנה זכויות בקרקע מירי למי שהחזיק בה ועיבד אותה במשך 10 שנים. עבדאללה מת בשנת 1951 והשאיר אחריו שלושה בנים (סלמן, עבד ועיסא) ובת אחת (ספא). לימים מתו גם סלמן וספא. השנים השאירו יורשים (להלן: יורשי סלמן ויורשי ספא). בשנת 1969 הוחל בהליכי הסדר באזור כפר קאסם. בין יוני אותה שנה לבין אוקטובר 1984 הגישו עיסא, עבד ויורשי סלמן (להלן יחד: הנתבעים) לפקיד ההסדר 15 תביעות לזכויות בחלקות. בתביעות שהגישו, הסתמכו
הנתבעים, בין היתר, על זכויותיהם כיורשי עבדאללה והמחזיקים בחלקות מבלי להזכיר את יורשי ספא. הליכי ההסדר הסתיימו בנובמבר 1984 והחלקות נרשמו על שם הנתבעים.
ב. ביום 20.12.84 הגישו יורשי ספא תביעה נגד הנתבעים לתיקון הרישום בלוח הזכויות ובספרי המקרקעין מכוח סעיפים 59 ו- 93 לפקודה. עפ"י סעיף 59 רשאי התובע זכות במקרקעין לפנות לביהמ"ש תוך שלושה חודשים מהיום שהוצג לוח הזכויות בבקשה לתיקון הרישום בו. סעיף 93 מסמיך את ביהמ"ש להורות (תוך תקופת ההתיישנות) על תיקון רישום בפנקס המקרקעין, אם הרישום הושג במירמה או נעשה מתוך טעות. יורשי ספא עתרו לרישום רבע מן החלקות על שמם מכוח חלקה היחסי של אימם בירושת עבדאללה, החזקת החלקות ועיבודן ע"י אימם במשותף עם הנתבעים, והחזקת הנתבעים בחלקות כנאמנים לגבי חלקם של יורשי ספא. בעניין זה הם הסתמכו על צווי ירושה של עזבונות עבדאללה וספא, שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. נטען כי הנתבעים התחייבו לתבוע בהליכי ההסדר זכויות בחלקות גם עבור יורשי ספא וכי על כן יורשי ספא לא הגישו תביעות נפרדות לפקיד ההסדר. עיסא ועבד הגיעו להסדרי פשרה עם יורשי ספא והמשפט התנהל בין יורשי ספא לבין יורשי סלמן.
ג. ביהמ"ש המחוזי נתן אימון מלא בגירסת יורשי ספא ומסקנתו היתה כי הנתבעים, שלא גילו לפקיד ההסדר את העובדות לאשורן, השיגו את רישום החלקות על שמם במירמה, ועל כן יש לבטל רישום זה. ביהמ"ש קבע עוד כי הואיל וספא נפטרה לפני תחילתו של חוק הירושה, חל על ירושתה - מכוח סעיף 157 לחוק הירושה - הדין הקודם, היינו פקודת הירושה. בפקודה זו ניתנה סמכות שיפוט ייחודית בעניינים הנוגעים לירושות מוסלמים לבתי הדין המוסלמים, ועל כן צווי הירושה ניתנו ללא סמכות עניינית והורה לרשום את החלקות על שם העיזבון. על פסק דין זה ערערו יורשי סלמן ומנגד טענו יורשי ספא בערעור נגדי כי צווי הירושה תקפים וכי מכוחם יש לרשום את הקרקע על שם היורשים. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ד. יורשי סלמן טענו כי יורשי ספא איחרו את המועד הקבוע בפקודה. לפן העובדתי של הטענה אין תשתית ראייתית שכן נתקבלה גירסתם של יורשי ספא כי לא פנו לפקיד ההסדר, בהסתמכם על הבטחת הנתבעים כי יתבעו את החלקות עבורם. לטענה אין גם בסיס משפטי. אכן, תכליתה של הפקודה היא קביעה סופית של הזכויות במקרקעין המוסדרים, אולם לעיקרון הסופיות חריגים הקבועים בפקודה. על פי סעיף 59 לפקודה ניתן לתבוע בביהמ"ש את תיקון לוח הזכויות תוך שלושה חודשים מיום הצגת הלוח, וביהמ"ש קבע כי התביעה הוגשה תוך מועד זה. על העילות המנויות בסעיפים 92 - 97 לפקודה, וביניהן תרמית, חלה תקופת ההתיישנות, הקבועה בחוק ההתיישנות. בענייננו, התביעה הושתתה גם על סעיף 93. יש לדחות את הטענה כי לא הוכחה עילת התרמית. הנתבעים העלימו מפקיד ההסדר כי לעבדאללה יורשים נוספים שיש להם זכויות בחלקות והתנהגות זו מהווה מירמה כמשמעותה בסעיף 93 לפקודה.
ה. לצורך תיקון הרישום לא די להוכיח תרמית או טעות, אלא על המבקש להוכיח את זכותו במקרקעין. זכויות עבדאללה בחלקות היו מבוססות על סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני. מי שקנה זכויות במקרקעין בדרך הקבועה בסעיף 78 מוריש זכויות אלו, ואין על יורשיו לקנותן מחדש על ידי החזקה ועיבוד. לא זו אף זו, על פי סעיף 2(1) לפקודת חוק הקרקעות (תיקון), חזקה כי יורש המחזיק בקרקע עושה זאת בשם כל היורשים ובמקרה דנן לא זו בלבד שיורשי סלמן לא סתרו את ההנחה על פי סעיף 2(1), אלא שנקבע כי ספא השתתפה עם אחיה בעיבוד החלקות.
ו. אשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי צווי הירושה של המנוחים עבדאללה וספא ניתנו מחוסר סמכות - בעניין זה צודקים המשיבים בערעור הנגדי. בניתוח סעיפי החוק הנוגעים לעניין עולה כי צווי הירושה ניתנו בסמכות ועל פי הדין החל על ירושת
עבדאללה. לפיכך יש להורות על רישום החלקות ע"ש יורשי עבדאללה על פי הצווים שניתנו על ידי ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ש. ג'יג'י למערערים, עו"ד י. נבות למשיבים. 29.8.93).

ע.א. 3912/90 - .S.A nimixE, תאגיד בלגי נגד טקסטיל והנעלה... בע"מ

*חלוקת האחריות בין מוכר לקונה כאשר טובין שנמכר לחו"ל כפופים ל"זכות של צד שלישי" בגין סימן מסחר רשום(מחוזי ת"א - ת.א. 2093/86 , הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט מלץ נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המערערת, חברה בלגית, רכשה מהמשיבה, חברה ישראלית, 3,000 זוגות מגפי ג'ינס עבור לקוחה של המערערת בארה"ב. המגפיים היו מדגם מיוחד שהיה אותה עת מבוקש בשוק. המשיבה ייצרה מגפיים כאלה לפני שהמערערת פנתה אליה, עבור השוק המקומי ולייצוא. המערערת שלחה ששה דגמים שונים ללקוח שלה בארה"ב והוא אישר מתוכם דגם אחד, תוך הכנסת שני שינויים. המשיבה ייצרה את כל כמות המגפיים עפ"י ההזמנה, שלחה את הסחורה לארה"ב וקיבלה את מלוא המחיר שהיה מובטח באשראי דוקומנטרי. כשהגיעה הסחורה לארה"ב התברר כי יש בדגם משום הפרת סימן מסחר רשום בארה"ב ולכן עוכב המשלוח במכס. המערערת תבעה השבת מחיר הסחורה, ובסופו של דבר, לאחר הקטנת הנזק ע"י שינוי במגפיים, הצטמצמה התביעה להפרש המחיר שהוא שיעור ההפסד של המערערת, ביהמ"ש המחוזי קבע כי האחריות להתעלמות מהפרת סימן מסחר רשום בארה"ב היתה מוטלת, במקרה הקונקרטי, על המערערת ודחה את תביעתה. הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט מלץ, בפסק דין של הנשיא שמגר, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. הנשיא שמגר (דעת הרוב): המערערת טענה כי על העיסקה חלה התוספת לחוק המכר (להלן: חוק המכר טובין בינלאומי). המשיבה אינה מתנגדת להחלתו ולפיכך ייפסק הדין בהנחה שהחוק האמור אכן חל. סעיף 52 לתוספת האמורה קובע כי "מקום שהטובין כפופים לזכות או לתביעה של אדם שלישי, על הקונה, אם לא הסכים ליטול את הטובין בכפוף לאותה זכות או תביעה, להודיע למוכר על אותה זכות או תביעה, זולת אם המוכר כבר יודע עליהן, ולדרוש שהטובין ינוקו מהן תוך זמן סביר, או שהמוכר ימסור לו טובין אחרים מכל נקיים מכל זכויות ותביעות של אדם שלישי... לא מילא המוכר אחר הדרישה... רשאי הקונה להודיע על ביטול ולתבוע פיצויים...". המערערת טוענת כי סעיף 52 בדבר זכותו של אדם שלישי חל גם על זכות לסימן מסחר המוקנית לצד ג' ובכך הדין עם המערערת. בביטוי "זכות אחרת" של צד שלישי נכללות זכויות לפטנטים ולסימנים מסחרים המוקנים לאדם שלישי. הפרשנות המקובלת היא, שחובתו של המוכר להעביר בעלות נקיה, כוללת גם חובה להעביר בעלות נקיה מזכויות דוגמת זכות לסימן מסחר המוקנית לאדם שלישי.
ג. לאחריות הנ"ל של המוכר ישנם סייגים. המוכר יהיה אחראי רק בגין זכות שידע או לא יכול היה שלא לדעת עליה. המוכר יהיה פטור מאחריות אם הקונה ידע או לא יכול היה שלא לדעת על הזכות, או במידה שהפרת הזכות נובעת מקיום הוראות מפורשות של הקונה. מאידך, המוכר לא יוכל ליהנות מהטענה שדבר ההפרה לא הובא לידיעתו, אם ידע על כך. הצדדים רשאים להתנות על הוראות אלה בחוזה שביניהם בין מפורשות ובין מכללא. השאלה המתעוררת בענייננו היא אם כן, האם התקיים הסייג לאחריותו של המוכר, או לחילופין - האם מהתנהגות הצדדים עובר לכריתת החוזה ניתן ללמוד על כך, שביקשו להתנות על אחריותו של המוכר.
ד. אין מחלוקת שגם המערערת וגם המשיבה ידעו שהסחורה מיועדת להישלח לארה"ב. יתירה מזאת, שתיהן לא יכלו שלא לדעת כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחר רשום, של
חברת "ליוויס" האמריקאית. סחורה של חברה זו משווקת ברחבי העולם כולו, וכל מי שעיניים בראשו, צריך להניח שחברה מסוג זה תירשום סימן מסחר על מוצריה. על אחת כמה וכמה נכונה הנחה זו לגבי המערערת והמשיבה, שתיהן חברות שעוסקות בתחום זה מכירות את המאפיינים המיוחדים לו. עולה, איפוא, שקיים סייג לאחריותו של המוכר, שכן גם הקונה ידע על הבעייתיות בסחורה. מאידך גיסא, נראה כי אין להטיל את מלוא האחריות על הקונה והיבואן.
ה. מהתנהגות הצדדים עולה שהם לא טרחו לשתף פעולה בינם לבין עצמם. ההתנהגות של כל אחד מהצדדים עולה כדי חוסר תום לב בביצוע חוזה לפי חוק החוזים. אי עמידה בדרישה של תום הלב עולה כדי הפרת חוזה. כיוון שבענייננו כל אחד מהצדדים נעדר תום לב, הרי מדובר בהפרות הדדיות של החוזה. לפיכך יש לחלק את האחריות בין שני הצדדים כאחד. כיצד לבצע את החלוקה בין הצדדים - מדובר בסיטואציה של חוסר תום הלב הדדי, ויש להשוות הן את התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק, והן את מידת חוסר תום הלב של כל אחד מהם. לפיכך החלוקה הנכונה בין הצדדים תהיה חלוקה שווה .
ו. השופט גולדברג (דעת מיעוט): שני הצדדים לא יכלו שלא לדעת כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחר רשום כפי שנקבע ע"י הנשיא שמגר. אם כן, לא יכולה התנהגותה של המשיבה להחשב כנגועה בחוסר תום לב, שהרי ידעה המערערת את שידעה המשיבה. אי שיתוף הפעולה בין הצדדים אף הוא לא יכול להחשב כחוסר תום לב, כשכל אחד מהם גם ידע את סכנת קיומו של הנזק הצפוי, ולא נזקק לצד האחר כדי שיעמידו על סכנה זו. דרישת הקונה מהמוכר לפי סעיף 52 לתוספת החוק המכר טובין בין לאומי כי "ימסור לו טובין אחרים נקיים מכל זכויות ותביעות של צד שלישי", יסודה בכך שהקונה "לא הסכים ליטול את הטובין בכפוף לאותה זכות או תביעה". הסכמה שכזאת איננה חייבת להיות מפורשת דווקא ויש שהיא תשתמע מן הנסיבות. הסכמה כזו משתמעת מן הנסיבות שבענייננו. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי ידעה המערערת כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחר רשום, גם ידעה את חוקי ארץ היעד, ולפיכך יש לראותה כמי שהסכימה ליטול על עצמה את הסיכון הכרוך בכך. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. עו"ד אורי ברימר למערערת, עו"ד דוד בלום למשיבה. 22.8.93).

בג"צ 1787/93 - היועץ המשפטי לממשלה נגד יוסף רפאל מלכה וועדת השחרורים

*החלטת ועדת שחרורים על שחרור מוקדם למרות התנגדות היועהמ"ש(העתירה נדחתה).

א. המשיב מרצה מאסר בפועל של שמונה שנים בגין שוד מזויין, החזקת נשק והתפרצות. יש לו עבר פלילי מכביד והוא הורשע בעבר בעבירות אלימות, רכוש וסמים. הוא ריצה עונשי מאסר קודמים ועל פי תפישת המשטרה הוא בין העומדים בראש סולם הפשיעה מבחינת כמותה ואיכותה. לדעת המשטרה הוא ממשיך בפעילותו הפלילית גם בין כותלי הכלא. בפני ועדת השיחרורים התנגד נציג היועץ המשפטי לשחרור מוקדם של המשיב, והצביע על העבירות בהן הורשע ורקען, על עברו הפלילי ועל מידע מודיעיני שהוצג לעיון הוועדה. לעומתו טען הסניגור כי העותר השתלב במסגרת לימודים ועבר בחינות בהצלחה, הוא נשא אישה וחל מפנה בחייו. בספטמבר 1992 החליטה הוועדה כי עדיין מוקדם לשחרר את העותר וכי תשוב ותדון בעניין כעבור ששה חודשים. הוועדה אכן קיימה דיון מחודש כעבור ששה חודשים, כאשר בפניה דין וחשבון מודיעיני של המשטרה בו הודגש כי העותר ממשיך להיות מסוכן לשלום הציבור. מנגד הונחה בפני הועדה חוות דעת של מנהל בית הסוהר בבאר שבע שלפיה חל שיפור בהתנהגותו של העותר
ומנהל בית הכלא המליץ לשחרר את העותר בשחרור מוקדם. בו ביום החליטה הוועדה להורות על שחרורו של העותר ברשיון בכפוף לתנאים שקבעה. העתירה נדחתה.
ב. החלטתה של ועדת השחרורים אינה נקייה מביקורת. המידע המודיעיני שהוצג בפניה אינו מנבא טובות. יש ממש בטענת התביעה כי ספק אם מחצית השנה שעברה מאז ההחלטה הראשונה של הועדה, הביאה לשינוי משמעותי לטובה בהתנהגותו של המשיב. יתכן מאוד כי אילו ישב ביהמ"ש כוועדת שחרורים, היה מקבל החלטה אחרת מזו שהתקבלה. אולם, לא זה הוא המבחן. השאלה היא אם וועדת שחרורים סבירה יכלה להגיע להחלטה לשחרר את המשיב שחרור מוקדם והתשובה היא חיובית. הוועדה נתנה משקל כבד להמלצת מנהל בית הסוהר המכיר יפה את המשיב ועקב אחר התנהגותו. הוא סבר כי חל שינוי לטובה בהתנהגות המשיב ושיש סיכוי לשיקומו בעתיד. להערכות אלה של המנהל יש בסיס. לפיכך אין לומר שהחלטת הועדה היא בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות ביהמ"ש. (בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד פוגלמן לעותר, עו"ד י. קמר למשיב. 5.9.93).

ע.א. 650/88 - יריב הספקה לחקלאות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נגד הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) ואח'

*דין קדימה בכינוס נכסים

(הערעור נתקבל).

א. המערערת (להלן: יריב) רכשה את כל נכסיה של המשיבה (להלן: הספקה), שהיא בפירוק ובכינוס נכסים, חוזה הרכישה קיבל את אישורו של ביהמ"ש במאי 1986. נכסים אלה כללו גם זכויות של דיירות מוגנת בחמישה נכסים. ביום 1.6.86 תפסה יריב חוקה בנכסים אלה, אך בעלי הבתים סירבו להכיר בה כדייר נכנס ולקבל ממנה את דמי השכירות. לפיכך המשיכה הספקה לשלם את דמי השכירות ולשלם את הארנונה לעיריה. בינתיים נכנסה אף יריב לפירוק ומערכת היחסים שבין בעלי הדין ובעלי הבתים הוסדרה מתאריך זה. אין חולקין עוד על חבותו של מפרק יריב להכיר בתשלומיה של הספקה, אך השאלה היא אם זכאית הספקה לדין קדימה עליהם מכח סעיף 354(א)(3)(א)ו-(ג) לפקודת החברות. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב והערעור נתקבל.
ב. בצדק ציין ביהמ"ש המחוזי ש"דין הקדימה שניתן לדמי שכירות ולארנונות עירוניות ניתן לחוב עצמו ולא למשלם" ולפיכך זוכה ערב הפורע חוב שיש לו דין קדימה בפירוק אף הוא לדין קדימה. אך כלל זה כוחו יפה רק לטובת מי שעקב התשלום בא, מכוח סוברוגציה, במקום הנושה בדין קדימה. במקרה הנוכחי לא הפכה הספקה מכח תשלום דמי השכירות לבעל זכות של משכיר כלפי יריב ועילתה היא עילת חיוב אישי מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט ולא מעבר לכך. הדין היה אחר לו הכירו בעלי הדין ביריב כדיירת מוגנת, שאז היה התשלום על ידי הספקה "מעביר" את החוב אל יריב.
ג. נטיית ביהמ"ש היא לפרש את דין הקדימה בצמצום, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בעקרון שיש לחלק נכסי תאגיד שבפירוק על דרך השוויון. הוא הדין לעניין הארנונה. סעיף 274ב(א) לפקודת העיריות מסמיך מועצת עיריה להטיל ארנונה כללית על נכסים שתשולם על ידי "המחזיקים". מחזיק, לפי סעיפים 1 ו- 169 לפקודה הנ"ל כולל "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר..." ולמעט דייר משנה. גם בהנחה - דבר המוטל בספק - שיש לראות את יריב כ"מחזיק" לעניין הנ"ל, אע"פ שכלפי בעלי הבתים הוא נמצא במושכרים כמסיג גבול, לא ניתן לראות את הספקה כמי ששילמה את חובה של יריב. החיוב בארנונה מוטל על מי שהוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ואין ספק שבנסיבות שהוכחו חלה חובת התשלום על הדיירת המוגנת, שהיא הספקה.