תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 17

ע.א. 331/92 - קרן אהרונסון בע"מ ואח' נגד יוסף סלימאן נעואס

*טענת התיישנות בתביעת מקרקעין(מחוזי י-ם - תיק הסדר קרקעות 3/87. הערעור נתקבל).

א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלקה פלונית שבמחלוקת היתה בבעלות גב' רבקה אהרונסון המנוחה מאז שנת 1936. בשנת 1940 החכירה המנוחה את החלקה למערערת השניה (אפרים בע"מ). רישום שמה של רבקה אהרונסון כבעלים ורישום המערערת השניה כחוכרת רשומים עד היום בפנקסי השיטה הישנה. בשנת 1948 עבר השטח לשליטת ירדן. החל ביום 27.10.59 החל הסדר מקרקעין בירדן, אך ההסדר לא נסתיים. לפי רישומי ההסדר נתבעה החלקה מעיקרה על ידי המשיב, אשר לדבריו רכש אותה מידי אחד סיאם, והוא הציג חוזהרכישה מידי סיאם. אחרי שחרור מזרח העיר שיחרר האפוטרופוס על נכסי נפקדים את כל מקרקעיה של המנוחה בירושלים, (כ- 26 חלקות), בהתאם לסעיפים 5(א) ו- 5(ב) לחוק הסדרי משפט ומנהל. משנפטרה גב' אהרונסון בשנת 1981 עברה הבעלות בכל מקרקעיה, לפי הצוואה, למערערת הראשונה. המערערות הגישו ביום 1.7.88 תזכיר תביעה, מיד לאחר שנודעו להן העובדות המהוות את עילת התביעה. ביהמ"ש המחוזי בחן את כל המסמכים ומסקנתו היתה כי הואיל ובעת "הרישום הראשון" בשנת 1956 היה השטח שבמחלוקת כבר רשום בפנקסי המקרקעין המנדטוריים מאז 1923, הרי הרישום הירדני, שאיננו הראשון, פגום בשל קיומו של רישום קודם. מכאן סיכומו של ביהמ"ש המחוזי כיהרישום בשם סיאם משולל יסוד. אעפ"כ דחה ביהמ"ש את תובענת המערערות בציינו כי התובענה התיישנה. המשיב החזיק בקרקע מלפני מלחמת ששת הימים והתובענה הוגשה רק בשנת 1977, כן שעברה תקופת ההתישנות של 15 שנה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה לדעת אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. המערערות טענו כי נסיבות המקרה, היינו, המגרשים הופקעו על ידי מדינת ישראל בשנת 1968, החלקה נשואהמחלוקת הופקעה ברובה ורק השטח שבמחלוקת לא הופקע, ריבוי המגרשים שבבעלות המערערות, היותן בעלות זכויות רק בחלקי מושע קטנים, כל אלה גרמו לכך שלא שמו לבשהשטח המסויים שבמחלוקת לא הופקע. רק בשנת 1987 גילו אוזנן של המערערות מהו המצב לאשורו ואז פנו לביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענות המערערות, באשר לדעתו אין לומר כי בשקידה ראוייה לא היו יכולות לעמוד על העובדות לאשורן. גישה זו אין לקבלה. עד שנת 1927 נמנעה מן המערערות כל גישה למירשם המקרקעין הירדני וכל ידיעה על הליכים משפטיים המתנהלים סביב השטח תחת שלטון ירדן. זמן קצר אחרי איחוד העיר באה ההפקעה, ויצרה רושם כאילו כל המקרקעין שהיו בידי המערערות מופקעים מידיהן. קשה להניח שבידי המערערות עמדו בשעתו כל האמצעים לבירור על אתרשל הנתונים כפי שנעשה הדבר בפני ביהמ"ש המחוזי. לפיכך היה מקום להסיק כי גם בשקידה ומאמץ מירביים לא ניתן היה לגלות את השתלשלות העניינים לפני אמצע שנות השבעים, ומכאן שלא עברה תקופת ההתישנות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד איתן גבע למערערות, עו"ד שלמה תוסייה כהן למשיב. 2.9.93).

דנג"צ 4757/93 ואח' - נעם פדרמן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*סירובו של היועמ"ש לפתח בחקירה של דמיאניוק על פעולותיו במחנה סוביבור(הבקשה נדחתה).

א. ביהמ"ש העליון החליט בשעתו לקבל את ערעורו של איוון דמיאניוק (להלן: המשיב) ולזכותו, מחמת הספק, מהאישומים שיוחסו לו. התביעה ביססה את האישום נגד המשיב על תקופת שירותו במחנה טרבלינקה בפולין ולא התייחסה לאשמה החילופית שעניינה מעשיו של המשיב במחנה סוביבור אלא לקראת תום הדיונים. לפיכך הגיע
ביהמ"ש העליון למסקנה, שאין אפשרות לקבוע כי ניתנה למשיב הזדמנות סבירה להתגונן כראוי, כפי שהתחייב הדבר, על מנת שניתן יהיה להכריע בשאלת אשמתו של המשיב בכל הנוגע למעשיו במחנה סוביבור. בעקבות פסק הדין עתרו העותרים לבג"צ וביקשו להעמיד לדין את המשיב בגין המעשים שביצע במחנה סוביבור. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לכך. בעתירת העותרים נגד החלטת היועץ המשפטי בחן בג"צ את כל אחד מהשיקולים שעליהם הצביע היועץ המשפטי, ובסופו של דבר הגיע למסקנה פה אחד שאין להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי. בקשת המבקשים לדיון נוסף מסתמכת על סעיף 30(ב) לבתי המשפט. הבקשה נדחתה.
ב. תנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 30(ב), שנפסקה בביהמ"ש העליון הלכה הסותרת הלכה קודמת של ביהמ"ש עליון או שמדובר בהלכה חשובה, קשה או חדשה. תנאי נוסף לקיומו של דיון נוסף הוא, שעל פי שיקול דעתו של הנשיא, או השופט הדן בעניין, ראוי אותו עניין לבוא בדלתו של הדיון הנוסף. גם אם מתקיים התנאי הראשון, על הנשיא, או על השופט הדן בעניין, לשקול אם ראוי הנושא לדיון נוסף, כשקשת שיקוליו בעניין זה היא רחבה. המקרה בו יופעל שיקול הדעת כאמור ותידחה בקשה לדיון נוסף, יכול להיות מקרה בו השאלה המשפטית המתעוררת היא חשובה, אך הסכסוך אינו עוד מעשי. ביהמ"ש רשאי לשקול גם שיקולים נוספים שיהיה בהם להצדיק את דחיית הבקשה אפילו אם נתקיים התנאי הראשון של חידוש הלכה או שינוייה.
ג. פסק הדין הקודם מבוסס על המסקנה שלא נמצאה עילה להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי. הנסיון לייחס לביהמ"ש קביעת הלכה חדשה בשאלת היקף התערבותו של בג"צ בהחלטות היועץ המשפטי, דינו להכשל. גם הטענה כי החלטת היועץ המשפטי לא היתה סבירה לגופם של דברים, היא כללית ואינה מעוררת כל שאלה בדבר הלכה. על פי הטענה טעה היועץ המשפטי בהפעלת שיקול דעתו בנסיבותיו של המקרה, טעות המצדיקה או אף מחייבת, התערבות בג"צ. טענה כללית זו, על פי תוכנה, נוגעת ליישומו של דבר הלכה ידוע ומקובל, ואינה מעוררת כל שאלה בנוגע לנכונותה של הלכה משפטית כלשהי.

(בפני: השופט אור. עוה"ד שילנסקי, וי. רווה למבקשים, עו"ד גב' נאוה ארד ליועץ המשפטי, עו"ד י. שפטל לדמיאניוק. 19.9.93).

ע.א. 779/89 - יעקב שלו נגד סלע חברה לביטוח בע"מ

*פירוש המושג "אלימות" בפוליסת ביטוח ככולל גם אלימות מילולית(מחוזי חיפה - ע.א. 395/88 , הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין נגד דעתו החולקת של השופט אור).

א. המערער, איש עסקים המעסיק מנהלים ועובדים הכפופים לו, קיים ישיבה עם אחד המנהלים, בין השניים התפתח ריב מילולי קשה, וכתוצאה מכך לקה המערער בהתקף לב קשה. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה. המערער היה גם בעל פוליסת "ביטוח תאונות אישיות" של המשיבה ובפוליסה נקבע, בין השאר, כי המערער מבוטח בגין "תאונה גופנית... שתיגרם... ע"י אמצעי אלימות חיצוניים וגלויים לעין...". המערער הגיש תביעה בבימ"ש השלום נגד חברת הביטוח וביהמ"ש דחה את התביעה על הסף. לדעת ביהמ"ש לא נתקיים התנאי בדבר "אמצעי אלימות" כאמור בפוליסה. תנאי זה מתקיים, לדעת ביהמ"ש, רק אם יש שימוש בכח פיזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור לביהמ"ש העליון, לאחר קבלת רשות, נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין, נגד דעתו החולקת של השופט אור.
ב. השופט ברק (דעת הרוב): המובן הטבעי והרגיל של הדיבור "אלימות" מצביע אמנם על שימוש בכח, אך אין זה המובן היחיד. הדיבור "אמצעי אלימות" כולל בחובו, במישור הלשוני - בלשני, הן שימוש בכח פיזי והן שימוש באמצעים תקיפים ובוטים שאינםכרוכים בכח פיזי. מבין המובנים הלשוניים השונים שניתן לתת לדיבור "אמצעי
אלימות", מהו המובן המשפטי של דיבור זה? - מובנו המשפטי של דיבור בטקסט נקבע עלפי "הקשר הדברים הראוי" שבו הוא מופיע. אשר ל"הקשר הדברים הראוי" בענייננו - מדובר בפוליסה סטנדרטית שאינה משמשת בסיס למו"מ אישי ויש לקבוע את תכליתו העסקית של החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית.
ג. לאחר ניתוח תכלית הפוליסה מגיע השופט ברק למסקנה כי תכליתה של הפוליסה והיקף הביטוח שהיא מעניקה לוטים בערפל. כאשר קיימות מספר תכליות אפשריות בפוליסה יש לבחור באותה תכלית שתוצאתה פועלת למען המבוטח. כלל זה אינו פועל במישור הלשוני ולא די בכך שללשון הפוליסה יש יותר ממשמעות לשונית אחת. הכלל הפרשני האמור פעולתו במישור המשפטי. בענייננו מתקיימות הנסיבות המצדיקות הפעלתו של כלל הפרשנות האמור, אשר לפיו, כאשר קיימת חוסר וודאות באשר לתכלית הפוליסה - יש לקבוע אותה תכלית המטיבה עם המבוטח. לפס"ד זה הצטרף השופט לוין בפס"ד נפרד.
ד. השופט אור (דעת מיעוט): כל אימת שהמילה "אלימות" מופיעה לבדה אין לייחס לה מובן של התנהגות תקיפה ובוטה בעלמא, אלא התנהגות שיש עימה שימוש בכח פיזי דווקא, כמובנה המילוני והמקובל של "אלימות". זאת להבדיל מן המקרים שבהם מופיעה המילה "אלימות" במטבע לשון מסויים כגון "אלימות מילולית" או "אלימות נפשית" או "אלימות חינוכית" וכדומה. ברם, גם כהנחה ש"אמצעי אלימות" כוללים מבחינה לשונית אמצעי "אלימות מילולית", אין לומר שצריך לתת בענייננו את הפירוש הנח יותר לצד שלא ניסח את החוזה. במצב דברים בו לא ניתן ללמוד על תכליתה של הפוליסה ממקורות חיצוניים או מתוך נסיון להתחקות אחרי תכלית שצדדים סבירים והוגנים היו שואפים להשיג, חזקה היא כי משמעותה הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה, באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכי הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה. בסופו של דבר, לאחר ניתוח מקיף, בפס"ד ארוך, הגיע השופט אור לכלל מסקנה שהסעיף בפוליסה אינו כולל "אלימות מילולית" אלא אלימות פיזית ממש ולפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. עוה"ד זיו פוקס ויצחק עמית למערער, עו"ד גלזר בלכמן ושות' למשיבה. 22.8.93).

רע"א 985/93 - אלרינה... קורפוריישן נגד ברקי... (ישראל) בע"מ ואח'

*עיכוב הליכים כאשר קיים הסכם בוררות(מחוזי ת"א - המרצה 1085/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק וגולדברג, בפס"ד מפי השופט גולדברג, נגד דעתו החולקת של השופט חשין).

א. בין המערערת (להלן: אלרינה) ובין המשיבה (להלן: ברקי) נחתם הסכם שלפיו רכשה אלרינה מברקי מניות שהחזיקה ברקי בחברת האולפנים המאוחדים בע"מ (להלן: החברה). אלרינה העבירה חלק ניכר מהמניות שרכשה לאולפני הרצליה בע"מ ואח' בעקבות העברה זו הוחלפו ארבעה מששת הדירקטורים בחברה. על פי הנטען בתובענה שהגישה ברקי נגד אלרינה, החברה, אולפני הרצליה ואח' הוגבלה בהסכם זכותה של אלרינה להעביר את המניות שרכשה, וכן קיימות מגבלות בתקנונה להעברת מניותיה. אלרינה עמדה על זכותה לקיים את תנאי הבוררות שבהסכם בינה ובין ברקי, וטענה כי דיון בביהמ"ש יהווה פגיעה "בזכויות חוזיות מהותיות ובאינטרסים ממשיים" שלה, וכי כריכת הנתבעים האחרים בתובענה לא באה אלא כדי להשתמט מן החובה להעביר לבוררות את הסכסוך שלאמיתו הוא בינה ובין ברקי. מנגד טענה ברקי שהסכם הבוררות אינו חל על הנתבעים האחרים, ואין עליה להתדיין עמם בבוררות, גם אם הם הסכימו לכך. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה של אלרינה לעיכוב ההליכים. השופט קבע כי הסכם הבוררות הוא בין אלרינה לברקי בלבד, וכי פיצול הדיון יגרום להטרדת עדים, וכן קיים חשש שתוצאות סותרות בבוררות ובביהמ"ש לא תאפשרנה את ביצועו של פסה"ד. הערעור נדחה ברוב דעות
השופטים ברק וגולדברג, בפס"ד מפי השופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופט גולדברג (דעת הרוב): גם כאשר נתקיימו התנאים המחייבים את הצדדים ללכת לבוררות לפי ההסכם, בהתאם לחוק הבוררות, קיים הסייג לפי סעיף 5(ג) לחוק כי "ביהמ"ש רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות". באשר לשאלה מהו אותו "טעם מיוחד" קנו אחיזה בפסיקה שתי גישות. האחת היא הגישה הפרגמטית, המציבה את מבחן "הנוחות והצד המעשי שבדבר" כמכריע בשאלה אם מתקיים "טעם מיוחד". נפסק כי טעם זה של מניעת פיצול הדיון, הוא טעם ענייני לסירוב עיכוב הליכים, ודי בו כדי להכריע בשאלה אם לעכב את ההליכים אם לאו. כנגד גישה זו מצוייה גישה אחרת בפסיקה, כי העיקרון ש"הסכמים יש לכבד" הוא שחייב להכריע, זולת אם קיימות "נסיבות מיוחדות".
ג. השאיפה לריכוז התביעות בהליך אחד, אינה חזות הכל ואין בה לבדה לשמש "טעם מיוחד" שלא לעכב את ההליכים. עד שבאים ליישם שאיפה זו, יש לקיים מבחן דו שלבי. ראשית, לבחון את "הנחיצות הדיונית", דהיינו, אם צורף לתובענה מי שאינו צד להסכם הבוררות, צירוף של אמת, או רק כדי שיהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בבוררות. בשלב השני תבחן "הנחיצות המהותית", שבקיום הליך אחד בביהמ"ש כנגד הנתבעים כולם. דהיינו, אם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל ויתנהל כמקשה אחת. שאם עולה החשש כי פיצול הדיון ישאיר את התובע חסר סעד, על אף שיזכה באחד ההליכים, משום שעלולים להקבע בהליך האחר ממצאים, מסקנות, או תוצאות סותרים - כי אז תקנת הציבור מחייבת שלא תגרם למתדיין תוצאת תיקו אשר כזאת. בענייננו, צירופה של נתבעת נוספת לא היה כסות עיניים בלבד, ועל כן מן הראוי, על פי המבחן האמור, שהתביעה כולה תתברר בביהמ"ש. כך לא תיווצר אפשרות לפסקי דין נוגדים בין ביהמ"ש לבורר.
ד. השופט חשין (דעת מיעוט): כאשר קיים הסכם בוררות קנה ביהמ"ש שיקול דעת אם לעכב הליכים ואם לאו, אולם הנטל הוא על התובע להעלות "טעם מיוחד" שיש בו כדי לשכנע את ביהמ"ש לפטור את התובע מחיוב הבוררות שנטל על עצמו. קיימים אינטרסים המושכים לצדדים בשאלה אם יעכב ביהמ"ש הליכים שבפניו. מצד אחד הרצון והצורך לכבד את ההסכם בין בעלי הדין, ומצד שני הרצון למנוע כפל דיון שיביא להכבדה על בעלי הדין, הרצון והצורך למנוע אפשרות של הכרעות סותרות. כשבאים להכריע מי מבין שני גורמים אלה יגבר על משנהו יש לקחת בחשבון נושאים שונים.
ה. קיים יסוד חשוב אחד שלא זכה משום מה להדגש ראוי. הכוונה היא למשפט המהותי האמור לשלוט בהליכים בבימ"ש מזה, ובהליכי בוררות מזה, ולהשפעתו של יסוד זה על ההכרעה בשאלת עיכוב ההליכים. ראוי כי תהיה נודעת השפעה רבה ביותר, אפשר השפעה מכרעת, לשאלת המשפט המהותי שיחול בהליכי הבוררות. לפי חוק הבוררות אין הבורר קשור בדין המהותי ופירוש הדברים הוא שהמשפט המהותי השולט בבוררות שונה מהמשפט המהותי השולט בביהמ"ש התדיינות בבוררות עשוייה להצמיח תוצאות שונות מאלו שתתקבלנה לאחר התדיינות בבימ"ש. כשמורים על העברת דיון מבוררות לבימ"ש, כאילו מוסיפים ואומרים שזכויות הצדדים וחבויותיהם תשתננה. אין לומר שבימ"ש קנה רשות לשנות כך זכויות וחבויות מהותיות על דרך של העברת דיון מפורום לפורום. ההכרעה אינה עוד בין יעילות ליעילות ובין נוחות לנוחות אלא המאבק הוא בין פרוצדורה לבין מהות - האחת על חשבון האחרת.
ו. אכן, ביהמ"ש רשאי גם היום, לפי שיקול דעתו, לעכב הליכים למרות השינוי במשפט המהותי, וכל הסכם בוררות יפורש בכפוף לכוחו זה של ביהמ"ש. בעלי הסכם בוררות כמו סברו וקיבלו עליהם מראש, כי בימ"ש יהיה מוסמך להידרש להכריע
בסכסוכים ביניהם - על אף הסכם הבוררות - וכשם שצדדים להסכם בוררות יכולים לקבוע מראש כי משפט המדינה יחול על הכרעה בסכסוכים ביניהם, כך יהיה אף באשר לנושא העיכוב. ברם, החלת "משפט פרטי" על הליכי בוררות - להבדיל ממשפט המדינה החל בבתי משפט - מהווה שיקול כבד משקל עד למאוד, כמעט שיקול מכריע, המורה באצבע אל עבר עיכוב הליכים בבית משפט והפניית נושא לבוררות, כפי שהסכימו בעלי הדין ביניהם מראש. הנסיבות בענייננו, מביאים לידי כך שאין זה מוצדק לקיים את ההליך בבימ"ש למרות סעיף הבוררות. לפיכך יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, חשין. עו"ד א. וולובסקי למבקשת, עוה"ד שרף וסהר למשיבה, עו"ד גב' עינת רביד לחלק מהמשיבים הפורמליים. 1.9.93).

ע.פ. 4189/93 - שמואל פרידריך ושלמה ולד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (רכישת מכוניות גנובות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. במהלך תקופה של 4 חודשים רכשו המערערים מפלוני 4 מכוניות פרטיות ומכרו את המכוניות לאחרים. המכוניות נגנבו מבעליהן ונמכרו למערערים לאחר שפרטי הזיהוי שלהן זוייפו. המערערים שילמו תמורת המכוניות מחירים זולים לאין ערוך ממחירי השוק ובמכירתן לאחרים גבו בעבורן מחיר מלא. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין וגזר למערער הראשון 4 חודשים מאסר בפועל ולמערער השני 6 חודשים מאסר בפועל והורה שהמאסרים ירוצו בעבודת שירות. כן נגזר על כל אחד מהמערערים תשלום קנס של 25,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. הנסיבות שבהן ביצעו המערערים את העבירה מתאפיינות בדרגה לא מבוטלת של חומרה. די היה בכך שהמכוניות הוצעו להם במחירים כה ירודים כרי לעורר את חשדם. עם זאת, צודק הסניגור שלא היה טעם מבורר להבחין בין עונשיהם של המערערים ועל יסוד העקרון של שוויון העונשים יש להשית על המערער השני 4 חודשים מאסר כפי שהושת על המערער הראשון. באשר לגובה הקנס טען הסניגור כי ביהמ"ש חרג מגדר סמכותו. במועד ביצוע העבירה עמד הקנס המירבי בשל העבירה בה הורשעו המערערים על 7,000 ש"ח. טוענת ב"כ המדינה כי היה בידי ביהמ"ש לקנוס כל אחד מהמערערים בגין כל אחד ממעשי העבירה, היינו בשל 4 עבירות ולא בשל עבירה אחת. עוד טענה, כי היה בידי ביהמ"ש לקנוס את המערערים לפי שווי טובת ההנאה שהשיגו לעצמם מביצוע העבירה בגדר סעיף 63(א) לחוק העונשין. נימוקים אלה אין לקבלם. המערערים הואשמו בביצוע עבירה אחת, ולא בביצוע 4 עבירות, אף שנכון הוא שעבירתם כללה ארבע עיסקאות אסורות. כמו כן לא התקיימו התנאים להשתת קנס על פי טובת ההנאה שהושגה בפועל, שכן עניין זה הצריך בירור עובדתי. מצטרף לכך השיקול, שהמערערים נענשו במאסר בפועל לתקופה העולה לכדי שני שלישים מהעונש הקבוע בגין העבירה שבה הורשעו. בכל הנסיבות יש להפחית את הקנסות ולהעמידם על השיעור הקצוב של 7,000 ש"ח.

(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. רובינשטיין למערערים, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 19.9.93).

בר"ע 4433/93 - אפרת שרעבי קטינה ואח' נגד ירוחם שרעבי

*עיקול זמני על כספים בתביעת מזונות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל כחלקו).

א. המבקשות, שתי קטינות, בנותיו של המשיב, הגישו נגדו תביעה לתשלום מזונותיהן. לבקשתן הוטל עיקול זמני על כספים שהגיעו למשיב כחלקו בתמורה עבור מכירת הדירה המשותפת למשיב ולאמן של המבקשות (להלן: האם). אין חולק שלמבקשות עילת תביעה נגד המשיב, אפילו הוסכם בהסכם הגירושין כי האם תישא במזונות הקטינות ואף התחייבה לשפות את המשיב בגין כל מזונות שישלם למבקשות. המשיב הגיש בקשה
לביטול צו העיקול הזמני וביהמ"ש נעתר לבקשה בנימוק שלמשיב יש ותהיה יכולת לשלם את מזונות הקטינות מתוך משכורתו החודשית, וכן הסכום שקיבל המשיב כתוצאה ממכירת הדירה אינו עולה על 47,000 ש"ח ומן הראוי והצודק שהסכום ינתן לו בשלמותו כדי שיוכל לשקם עצמו ע"י שכירת דירה בדמי מפתח או בדרך אחרת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אין בנימוקים האמורים כדי להצדיק ביטול העיקול הזמני. ראשית, לעניין יכולתו של המשיב לשלם מזונות למבקשות, הרי המשיב עצמו ציין בתצהיר שהוגש לביהמ"ש המחוזי כי אין הוא עובד בעבודה כלשהי והוא חייב כספים לבנק ולאחרים. שנית, העובדה שהכסף שעוקל דרוש לו לצרכיו, אין בה כרי לשלול מהמבקשות את זכותן שלהן להבטיח קבלת מזונותיהן. השאלה היא אם ראוי שהעיקול הזמני יוטל על מלוא התמורה המגיעה למשיב, דהיינו הסכום של 47,000 ש"ח. במסגרת שיקול הדעת המסור לביהמ"ש, רשאי הוא לשקול מהו הסכום הסביר שראוי לעקלו עיקול זמני כהבטחה לפרעון חוב האמור להשתלם במועדים שונים בעתיד, ובענייננו בתקופה של שנים בעתיד, ולקבוע שעיקול מעבר לסכום זה יהיה בו יותר הכבדה שאינה ראויה על הנתבע, מאשר הבטחת אינטרסים לגיטימיים של התובע. בהסתמך על שיקול זה המסקנה היא שאין הצדקה להטלת עיקול זמני על הסכום של 47,000 ש"ח במלואו, ודי בעיקול זמני של סכום בשיעור של 15,000 ש"ח. ע"י כך יובטחו מזונות הקטינות לתקופה סבירה בעתיד והדבר גם לא ימנע מהמשיב שימוש בכספים המגיעים לו מעבר לסכום זה.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. נתנאל למבקשות, עו"ד ש. קמחי למשיב. 1.9.93).

רע"א 4644/92 - חנן ורבקה נובל נגד הכונס הרשמי

*דרישה להכיר ב"ריבית הסכמית", החורגת משיעור הריבית לפי חוק פסיקת ריבית, כחוב בפשיטת רגל(מחוזי י-ם - ת.א. 1595/87 - הערעור נדחה).

א. המערערים הפקידו בידיו של משה שטרן, שהיה מנהל סניף בנק צפון אמריקה בירושלים, סכומי כסף בדולרים על מנת שיפקיד אותם בבנק ויגרום לכך שיישאו פירות. על פי הטענה הבטיח שטרן למערערים כי הכספים ישאו תשואה דולרית בשיעור של %18 עד %25. לימים התמוטט הבנק ומונה לו מפרק. שטרן לא העביר את הכספים לבנק ולא רשם את דבר הפקדתם בספרי הבנק. אעפ"כ, ולנוכח ההלכה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 445/88 (פד"י מ"ד(3) 331), הכיר המשיב בחובו של הבנק כלפי המערערים, בסכום של כ- 75,000 ש"ח, שהוא החוב המקורי בתוספת ריבית לפי החוק. יתרת תביעת החוב שהתייחסה לריבית הגבוהה של %18 עד %25 דולרית נדחתה. המשיב סמך החלטתו על סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) שלפיו אם הוכר חוב בפשיטת רגל והוא כולל ריבית, תיחשב הריבית לעניין דיבידנד "בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לעניין סעיף - לחוק פסיקת ריבית והצמדה...". עמדת המשיב היתה כי לא ניתן לזכות את המערערים בריבית על סכום הקרן, אלא בשיעור שנקבע בסעיף - לחוק פסיקת ריבית והצמדה. בהקשר לכך טענו המערערים כי יש ליתן למילים "והוא כולל ריבית" כמובא בסעיף 134(א) הנ"ל, פירוש לפיו הכוונה אך לריבית פיגורים, היינו, ריבית בגין איחור בתשלום, ולא ריבית הסכמית, אשר נקבעת בתוך תקופת ההלוואה, ואשר מהווה חלק אינטגרלי מן החוב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המפרק. בקשה לרשות הערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. לשונו של סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל ברורה. לעניין דיבידנד תיפסק לנושה ריבית שאינה עולה על השיעור שנקבע בסעיף - לחוק פסיקת ריבית והצמדה. המחוקק אינו מבחין לעניין זה בין "ריבית הסכמית" המתייחסת לתקופת ההסכם לבין "ריבית נזיקית", כהגדרת המערערים, המתייחסת לתקופה של פיגור בתשלום לאחר תקופת ההסכם. הרעיון המונח ביסוד ההסדר המגביל לפי סעיף 134(א) הנ"ל, הוא לחתור,
במידת האפשר, לשיוויון בין הנושים. נושה אשר יש לו הסכם לריבית החורגת מן התיקרה לא יהנה על חשבון יתר הנושים, אלא יחלוק עימם במאסה, באופן שיוויוני. יתרת הריבית שמעבר לתיקרה, גם היא מוכרת בעקיפין כחוב בר תביעה, אלא שמבחינת סדר העדיפויות יש לדרגה כחוב דחוי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פירלי למבקשים, עו"ד ה. איש שלום למשיב. 23.9.93).

ע.א. 206/89 - חמוטל רז נגד בית חולים אלישע בע"מ ואח'

אחריות בית חולים לתוצאות של מחלת תינוק שנדבק במגיפה שהיתה בביה"ח "הדבר מדבר בעד עצמו".
(מחוזי חיפה - ת.א. 2532/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. לפני כ- 36 שנים, ביום 2.12.57, נולדה המערערת בבית החולים אלישע. כעבור תשעה ימים הוחזרה ע"י אמה לביתה ומספר ימים לאחר מכן נתגלתה אצלה תופעה של הקאות ואיבוד נוזלים. היא אושפזה ביום 17.12.57 בבית החולים רוטשילד (המשיב השני) ושהתה שם עד ליום 12.1.58. במהלך האישפוז הסתבר שהיא לקתה בזיהום מעיים וזיהום דם כתוצאה מהינגפות בחיידק אי קולי. במהלך הטיפול ברוטשילד ניתן לה טיפול באינפוזיה ברגל וכתוצאה מכך נפגעו כלי דם והיא לוקה בנכות ברגל עד היום. המערערת הגישה תביעה נגד שני בתי החולים סמוך לפני שתמה תקופת ההתיישנות של 7 שנים, שהחלה לרוץ במלאות לה 18 שנים. (בסיכומים ביטלה את התביעה נגד רוטשילד). המערערת טענה כי בעת לידתה נפוצה בחדר התינוקות מגיפה שנבעה מחיידק אי קולי, והרשלנות המיוחסת לאלישע היא בשניים אלה: אלישע והצוות הרפואי ידעו על המגיפה ובכל זאת שיחררו את המערערת מבית החולים מבלי להודיע דבר להורים ומבלי להנחותם כיצד לטפל בה; עצם הדבקותה של המערערת במחלה בין כתלי בית החולים מעידה על רשלנות הצוות הרפואי. בכתב הגנתו הכחיש אלישע את אחריותו בשורה ארוכה של הכחשות סתמיות. כן מתייחס אלישע בכתב הגנתו להטלת אשם ברוטשילד, כאשר הטענה היא שניתנו עירויים בצורה רשלנית שגרמה לנזק.
ב. בפסה"ד שניתן בפברואר 1989 קבע ביהמ"ש כי המערערת ניגפה בחיידקי אי קולי בתוך כתלי אלישע; כי היה קשר ברור בין המגיפה באלישע ובין המחלה שנתגלתה אצל המערערת. עוד קבע כי כבית חולים חלה על אלישע חובת זהירות כלפי יולדת וכלפי ילוד בכל הנוגע למצב בריאותם בתקופת שהותם בבית החולים, וכי חלה על אלישע חובה להזהיר את הורי המערערת מפני חשש ההינגפות בקולי מזהם. ברם, לדעת ביהמ"ש לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפרת חובת זהירות זו של אלישע לבין גרימת הנזק, ודחה את התביעה. השופט דן גם בשאלת גובה הנזק למקרה שבערעור יוחלט שאלישע חייב בפיצוי המערערת. את נכותה של המערערת העמיד ביהמ"ש על %15 ופסק פיצוי כולל של 20,000 ש"ח. ביהמ"ש לא פסק הוצאות לשני המשיבים. המערערת מערערת הן כלפי הפסיקה שאלישע אינו אחראי לנזקיה והן כלפי גובה הנזק שנפסק; אלישע הגיש ערעור שכנגד בו הוא קובל נגד הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש בדבר עצם המגיפה והקשר בין המגיפה והמחלה של המערערת, ורוטשילד הגיש ערעור שכנגד שעיקרו אי פסיקת הוצאות לטובתו. ערעורה של המערערת נתקבל וכן הערעור של רוטשילד על אי פסיקת הוצאות.
ג. השופט מלץ: בפסה"ד קיימים כל הממצאים הדרושים לשם קביעת אחריותו של אלישע. (ממילא אין ממש בערעור שכנגד המכוון נגד ממצאים אלה). מה שקרה לאחר מכן ברוטשילד הוא פועל יוצא ותוצאה סבירה של ההידבקות במחלה. הטיפול במחלה על דרך של עירויים הוא טיפול מקובל וסביר ואיש למעשה לא טען אחרת. משקבע השופט כי "כבית חולים חלה על אלישע חובת זהירות כלפי יולדת וילוד... בתקופת שהותם בבית החולים..." חייב היה להמשיך ולקבוע כי מעתה ואילך עובר הנטל לאלישע להראות שלא
היתה מצידו רשלנות. מצב הדברים יוצר הנחה של רשלנות קונקרטית מצד בית החולים הדומה להנחה של "דברים המדברים בעד עצמם", גם בלי שהוכח ליקוי ספציפי כזה או אחר בכללי החיטוי והסטריליות. היה בקביעות העובדתיות שקבע השופט כדי להעביר את הנטל על אלישע להראות שלא היתה רשלנות מצידו, והוא לא עמד בנטל זה.
ד. אשר לגובה הפיצוי - בעת מתן פסה"ד היתה המערערת כבת 32. במקצועה היא אחות בית חולים. בגלל נכותה סובלת המערערת מכאבים לאחר הליכה או עמידה ממושכים, וכתוצאה מהנזק הבריאותי שלה, נאלצה לעשות הסבה מאחות בית חולים לאחות קהילתית שהיא עבודה קלה יותר. ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים, למקרה שיקבע בערכאת הערעור שאלישע חייב בפיצויים, רק בגין נזק בלתי ממוני בשיעור של 10,000 ש"ח ופיצוי גלובלי עבור גרביים אלסטיות לכל ימי חיי המערערת בסך של 10,000 ש"ח. בולט בהיעדרו פיצוי כל שהוא בגין הפסד השתכרות בעתיד. מדובר בנכות של %15 ובמגבלה של ממש בהליכה ובעמידה, במקצוע המצריך הרבה שעות של עמידה והליכה. לפיכך יש לפסוק למערערת פיצוי כולל על כל נזקיה בשיעור של 100,000 ש"ח לפי הערכים דהיום (הסכום של 20,000 ש"ח שנפסק לה מהווה כיום 40,000 ש"ח לפי הערכים של היום).
ה. מאחר שהמערערת זכתה בערעורה הרי שהיא זכאית להוצאות ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות. ביהמ"ש המחוזי פסק שאילו היה מקבל את התביעה היה מוסיף שיעור של %20 עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. זהו שיעור גבוה והיה מקום להפחיתו אילו היה מדובר בערכאה הדיונית בלבד. אלא שבינתיים נוספו גם הוצאות ושכ"ט הערעור ולפיכך נפסקו הוצאות בשתי הערכאות בסכום של 20,000 ש"ח. כמו כן על אלישע לשלם לרוטשילד שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 15,000 ש"ח.
ו. הנשיא שמגר: בנסיבות המקרה, בו מדובר באשה בריאה שנכנסה לבית חולים כדי ללדת ילדה, עזבה כעבור מספר ימים את בית החולים והתינוק שנולד חלה בהיותו בבית החולים במחלה זיהומית, יש ליישם את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין (הדבר מעיד על עצמו). נתקיימו כאן שלשת יסודותיו של הכלל ועם הוכחת קיומם של שלושת התנאים עבר נטל השכנוע בדבר היעדר רשלנות לנתבעת והיא לא עמדה בנטל זה. הנשיא שמגר הבהיר בהרחבה את השיקולים המשפטיים והמעשיים הנוגעים לכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ויישומו של הכלל בנסיבות המקרה דנא. הנשיא הוסיף כי מעבר לכללים הנובעים מסעיף 41 הנ"ל, קיימת במקרה דנן ראייה נסיבתית מסויימת לכך שאלישע התרשלה. הדבר נובע מן העובדה שבעת שהותה של המערערת בבית החולים פרצה המחלה גם בקרב תינוקות נוספים שהיו מאושפזים אותה עת בבית החולים. במצב כזה - קיימת ראיה נסיבתית לכך שבית החולים התרשל באי נקיטת צעדים מתאימים כדי למנוע את שקרה למערערת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, חשין. עוה"ד שמעון איל ורפאל נבט למערערת, עו"ד גב' מירי ניסני - יצחק לאלישע, עו"ד שלמה לבנוני לרוטשילד. 3.8.93).

ע.א. 6159/92 - יעקב קליינברגר ואח' נגד בנק הפועלים ואח'

*תביעת ערבים ע"י בנק וטענת הערבים שהוחתמו בחפזה(מחוזי באר שבע - ת.א. 164/90 - הערעור נדחה).

א. נגד המערערים ואחרים הוגשה תובענה בסדר דין מקוצר ע"י בנק הפועלים. ככל שמדובר במערערים התביעה היתה לתשלום סכום של 104,000 ש"ח ליום 3.4.90, והעילה המבססת את התביעה היתה ערבותם לחובותיו של אחד מאיר יהב. במסגרת התובענה, שהועברה לסדר דין רגיל, ננקטו הליכים מקדמיים ובין היתר בקשות לגילוי מסמכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התביעה הוכחה וחייב בפסק דינו את המערערים לשלם לתובע את יתרת חשבון ההלוואה של יהב נכון ליום 1.4.90, בסך 104,400 ש"ח, בתוספת ריבית הנהוגה בבנק מיום 1.4.90 ועד לתשלום הסופי. כן חייב את המערערים בתשלום הוצאות
המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. הערעור נדחה פרט לעניין הצמדת שכ"ט עוה"ד.
ב. המערערים טענו כי הוחתמו ע"י פקיד הבנק בחופזה, לאחר שעות הסגירה של הבנק, ולפיכך חתמו על כתב הערבות בלא שידעו את תכנו המלא. עיקר הטענה כי בסעיף 2 לכתב הערבות הוספו המילים "ללא הגבלה בסכום" בניגוד למה שנאמר למערערים כי הם מתבקשים לחתום על ערבות להלוואה שקיבל יהב בסך של 80,000 ש"ח. טענות אלה אין בהן למעשה ממש. איש לא כפה על המערערים לחתום על כתב הערבות בדרך שחתמו. היתה להם האפשרות המלאה לקרוא את תוכנו, שכולו מודפס בבירור, להוציא שורה אחת, שניתן להשלימה לפי הצורך ולפי המוסכם. אם בחרו לחתום בלי לקרוא את התוכן, אין למערערים אלא להלין על עצמם. אכן, לפי סעיף 2 ניתן להגביל את סכום הערבות, שאז יירשם בשורה החופשית סכום ההגבלה ותמחקנה המילים "בלתי מוגבל בסכום". אך כל עוד לא נעשה הדבר, הערבות היא בלתי מוגבלת. מכל מקום, אין לטענת המערערים בנדון כל נפקות, שהרי התובענה הוגשה מתוך נקודת מוצא שערבותם מוגבלת לסך של 80,000 ש"ח.
ג. ב"כ המערערים מפנה לקטעי דברים מתוך פרוטוקול הדיון כדי לערער את קביעתו של השופט באשר לסכום יתרת החוב. ברם, הכלל הוא שאין להתרשם מקטעי עדות כשהם מנותקים מהמכלול. השופט איפשר לתובע להשלים את הראיות ולהגיש את דף החשבון הרלבנטי לעניין, לאחר שתמה מסכת הראיות ולפני הגשת הסיכומים. בכך לא נגרם עיוות דין למערערים שהרי ניתנה להם הזדמנות מלאה לחקור את העד שהגיש את המסמך. חובתו ותפקידו של ביהמ"ש לחתור למיצוי האמת ולהגיע להכרעה אמיתית וצודקת. אם בשלב המתאים ובדרך נאותה ניתן לתקן שגיאה או חסר, אין ביהמ"ש מנוע מלעשות כן.
ד. ביהמ"ש סירב לדחות את הדיון כדי לאפשר השלמת הליך גילוי מסמכים, והבהיר מדוע לא היה מוכן לדחות את הדיון כאשר עברו שנתיים מאז הגשת התביעה. חובתו של ביהמ"ש היא לא רק למצות את הדין ולחתור למיצוי האמת העובדתית, אלא עליו גם למנוע עינוי דין וסחבת מיותרת בהליכים. בכך שהחליט לשמוע את הדיון במועדו לא שלל השופט מהמערערים את האפשרות ללבן את העובדות, לגבש את הגנתם ולשכנע את ביהמ"ש בצידקת גירסתם. כיוון שכך יש לדחות את הערעור, פרט לכך שהוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד יש להצמיד מיום מתן פסה"ד ולא מיום הגשת התביעה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. קלרלמערערים, עו"ד ד. כהן למשיבים. 23.9.93).

רע"א 92+2126/93/4633 - הולמסאונד - חברה שבדית ואח' נגד ינור שרותי ים בע"מ

*ואח' - המצאת כתבי בית- דין מחוץ לתחום השיפוט(הבקשה נדחתה).

א. ביולי 1988 הגיש אחד חנן שוורץ תובענה בגין נזקי גוף שאונו לו, לטענתו, כשעבד בשירות המשיבה (להלן: הנתבעת) על סיפון אניה שעה שעגנה בנמל הולמסונד בשבדיה. עילת התביעה - התרשלותה של הנתבעת. ביום 1.88 4.1 הגישה הנתבעת כתב הגנהוהודעה לצד שלישי לחברת סווארות שבדית (להלן: החברה השבדית). ביום 13.11.88 ניתן לנתבעת צו להמצאה מחוץ לתחום השיפוט לחברה השבדית. מאוחר יותר ניתנו לנתבעת צווים המתירים לה לתקן את הגנתה ולשלוח הודעה לצד שלישי והמצאה מחוץ לתחום גם לרשות מקומית שבדית המפעילה את הנמל שבו אירעה התאונה (להלן: הנמל השבדי). ביום 18.6.91 צורפו החברה השבדית והנמל השבדי כנתבעים נוספים בתובענה העיקרית, ולבקשת הנתבעת ניתן צו להמצאת כתב התביעה גם להם. בינתיים ניתן צו פירוק נגד הנתבעת. ביום 28.7.92 דחה ביהמ"ש בקשה של החברה השבדית והנמל השבדי, כצד שלישי, לבטל את צוי ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט שניתנו נגדם בהודעה לצד שלישי, והם משיגים על החלטה זו. ביום 25.3.93 דחה ביהמ"ש בקשה של החברה השבדית
והנמל השבדי לבטל את צו ההמצאה שניתן נגדם כנתבעים וגם על כך משיגים הם בבקשה דנא. הבקשות נדחו.
ב. באשר לדחיית בקשת המבקשות לבטל את צו ההמצאה שניתן נגדם כנתבעים - ביהמ"ש המחוזי קבע שהשאלה אם התביעה בתיק העיקרי התיישנה אם לאו טעונה השמעת ראיות. אין עילה למתן רשות לערער על החלטה זו, אם כי טענות בעלי הדין בעניין ההתיישנות שמורות להם בגדר התובענה. אשר לדחיית בקשת המבקשות לבטל את צו ההמצאה בגדר הודעת צד שלישי - טוענות המבקשות כי נתעלם לשופט פסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 3765/90 (פד"י מ"ה(1) 353) ולכאורה הדין עמם. בעניין ההוא נפסק שאין ליתן צו להמצאה אל מחוץ לתחום, על יסוד תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, בהודעה לצד רביעי (שם היה מדובר בצד רביעי) לגבי משיבה שהיא "נתבעת" יחידה באותה הודעה. בענייננו, החברה השבדית והנמל השבדי הם אכן "נתבעים" יחידים בהודעה לצד שלישי. אין ממש בטענת הנתבעת שיש להבחין בין הודעה לצד שלישי לבין הודעה לצד רביעי, או כי יש להבחין בין מקרה שבו מדובר בנתבע אחד ובין המקרה דנא שבו מדובר בשני נתבעים, שהרי לגבי אף אחד משני הנתבעים לא היתה סמכות בינלאומית לו נתבעו בנפרד. עם זאת דין הבקשה להידחות מטעם אחר.
ג. המבקשות הן גם נתבעות בתיק העיקרי, ובנסיבות אלו קיימת אפשרות שביהמ"ש יקבע ששלשת הנתבעים חבים כלפי התובע ויבקש לקבוע את מידת החבות בינם לבין עצמם לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין. על יסוד קביעה כאמור תוכל הנתבעת, במקרה מתאים, לתבוע השתתפות מהחברה השבדית ומהנמל השבדי, שאם לא תאמר כן תרוקן הקביעה בדבר מידת החבות מתכנה. מה שניתן לתבוע בתביעה נפרדת ניתן גם לתבוע, בנסיבות מקרה זה, כשמדובר בהודעה לצד שלישי.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד שמעון צ'רטוב למבקשות, עו"ד ש. פרידמן למשיבה. 6.9.93).

דנ"א 1740/91 - בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד שרגא פרוסט ואח'

*חיוב הבנק בגין פעולות חריגות שעשה מיופה כח בחשבון הלקוח(דיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 636/89 - פסה"ד הקודם אושר כרוב דעות השופטים ברק, אור וחשין נגד דעתם החולקת של השופטים גולדברג ומצא).
א. ד"ר אברהם כחולי, יליד 1900, ווילמה פרוסט, ילידת 1904, היו בני זוג לחיים מאז שנת 1971. הם ניהלו חשבונות בסניף בן יהודה של בנק ברקליס בת"א ובחשבונותיהם הנפרדים הפקידו את חסכונותיהם. לוילמה היה בן, עו"ד אדם פרוסט, ואף לו חשבון באותו סניף בנק. בין בני הזוג לבין פרוסט, היו יחסי קירבה ואמון ויחסים אלה הביאו את השניים להעניק לפרוסט סמכויות בלתי מוגבלות, ע"י מתן יפו"כ, לעשות בחשבונותיהם. פרוסט מעל באמון שניתן בו. כך, שלא בידיעתם של כחולי ושל וילמה ושלא כדין, עשה פרוסט שימוש לצרכיו הפרטיים בכספים ובאשראי שנתן הבנק לבני הזוג, תוך שהוא מחייב את וילמה ואת כחולי כלפי הבנק. פרוסט שלח יד בנפשו בינואר 1988 והותיר אחריו חובות כבדים לגופים שונים וביניהם לבנק. השאלה שבמחלוקת היתה אם ניתן לחייב בחוב של פרוסט לבנק גם את כחולי ואת וילמה, מכוחם של מסמכים שונים שאלה חתמו עליהם, ואשר פרוסט עשה בהם שימוש שלא כדין.
ב. גירסת הבנק היתה כי וילמה וכחולי חבים בחובותיו של פרוסט ועל כן קיזז מזכויותיהם בבנק את חובותיו של פרוסט. וילמה וכחולי כפרו בטיעוני הבנק. באשר לחובות וילמה החליט ביהמ"ש העליון פה אחד, כמו ביהמ"ש המחוזי, כי וילמה היא החבה בהם ועניינם של חובות אלה אינו עומד לדיון. אשר לחובותיו של כחולי, ביהמ"ש העליון החליט ברוב דעות השופטים ברק ואור כי הבנק יישא בהם ואילו השופט גולדברג בדעת מיעוט סבר כי כחולי חייב לשאת בנזקים. ברוב דעות סבר ביהמ"ש העליון כי
הבנק התרשל בכך שנתן לפרוסט לעשות את כל הפעולות שעשה בחשבונותיו של כחולי, בעוד שדעת המיעוט היתה שהבנק לא צריך לחשוב כי עו"ד כמו המנוח עושה פעולות שאינו רשאי לעשותם. בדיון הנוסף הוחלט לאשר את פסה"ד הקודם ברוב דעות השופטים ברק, אור וחשין נגד דעתם החולקת של השופטים גולדברג ומצא. פסה"ד שניתן בדיון הנוסף הוא נרחב ובו הבהירו השופטים את דעתם בהרחבה בנושאים שעמדו לדיון.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, אור, מצא, חשין. עו"ד בנימין לוינבוק לעותר, עו"ד מ. שוויג למשיבים. 9.9.93).

בש"פ 4853/93 - מדינת ישראל נגד מונדר סאלח ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים והרואין)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבים 1 ו- 2 הואשמו בקשירת קשר לייבא עשרות ק"ג הירואין מלבנון לישראל. באותו כתב אישום הואשם המשיב 1 בביצוע עסקות בכמות של 2 וחצי ק"ג הירואין. המשיב 3 הואשם בכתב אישום אחר בקשירת קשר לייבא ולסחור בכמות של עשרות ק"ג הירואין. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים. ביום 12.6.92 הוגשו כתבי האישום וביוני 1993 הגישה המדינה בקשה להאריך את מעצרם של המשיבים לאחר תום שנה למעצרם. עד אותו יום נתקיימו סך הכל שלש ישיבות להוכחות. נקבעו תאריכים נוספים לישיבות, אך אלה לא נתקיימו מסיבות שונות. ביום 4.6.93, בבקשה להארכת המעצר הראשונה לפי סעיף 52, עמד השופט בך על כך כי מתעורר בעניין זה קושי מיוחד שכן התביעה הודיעה כי היא מתכוונת לקרוא מטעמה 64 עדים ורק 11 מתוך אלה נשמעו עד לדיון. לאחר ששקלאת כל השיקולים הרלבנטיים החליט בשעתו השופט בך לקבל את בקשת המדינה במלואה לגבי המשיב הראשון המואשם גם בסחר בהירואין בכמות של 2.5 ק"ג וכן היה הרוח החיה בקשירת הקשר לעסקות ויש לו הרשעה קודמת בעבירת סמים רצינית. אשר למשיבים 2 ו- 3 ציין השופט בך כי המשיב 2 הוא קצין צה"ל ללא עבר פלילי והוא מואשם רק בקשירת קשר ובנסיון לעבור עבירות. לגבי משיב 3 צויין כי חלקו בביצוע העבירות היה קטן יותר וכן מצבו הנפשי אינו יציב. אעפ"כ החליט השופט בך שיש לעצור גם את המשיבים 2 ו- 3 לפחות עד לאחר שמיעת עדותו של הסוכן המשטרתי הסמוי שהוא העד המרכזי. לפיכך האריך את המעצר בחודש וחצי. בקשה נוספת להארכת מעצרם של המשיבים 2 ו- 3 הוגשה ונדונה בפני השופט ד. לוין. בהחלטתו אומר השופט לוין כי ביהמ"ש הועיד לשמיעת עדי התביעה מספר לא מבוטל של תאריכים אך לא כל הימים נוצלו. לפיכך החליט להאריך את מעצרם של המשיבים 2 ו- 3 עד ל- 12.9.93. בקשה להארכה נוספת נתקבלה. ב. מאז ההחלטה האחרונה נתקיים דיון לשמיעת הוכחות, אך עד התביעה העיקרי לא אותר מיד וישיבה אחת נדחתה. עתה קבוע התיק למספר תאריכים ובכל אחד מהימים שנקבעו יחל הדיון בשעה 10 ויימשך עד שעות אחרי הצהריים המאוחרות. נותרו לתביעה עוד 40 עדים ולדעת ב"כ המדינה עדותם של רוב עדי התביעה הנותרים תהיה קצרה. לא כן דעתם של הסניגורים. ברור כי גם אם יוארך מעצרם של המשיבים בשלשה חודשים לא יהא די בתאריכים שנקבעו להמשך הדיון כדי לסיים את המשפט. אופן ניהול המשפט אינו מניח את הדעת. עובדה זו היתה מוסכמת על הכל בעת הדיון בבקשה הנוכחית, והשאלה היא האם בשל כך יש לדחות את בקשת המדינה.
ג. יש וניהול בלתי תקין של הדיון, אם מצד ביהמ"ש ואם מצד התביעה, אכן יביא לכך כי ביהמ"ש העליון לא יאריך מעצרם של נאשמים לאחר שחלפה שנה מאז מעצרם. אולם כלל זה אינו יכול להיות תלוש מנסיבותיו המיוחדות של התיק, ובמיוחד מעילת מעצרם של הנאשמים. נקיטת גישה אחרת באופן גורף פירושה היחיד הוא הענשתו והפקרתו של הציבור עקב מחדלים מצד ביהמ"ש או של התביעה. בצד תפקידו של ביהמ"ש לעמוד על משמר זכויותיו של הנאשם, קיימת חובתו האחרת, להגן על הציבור, שלומו ובטחונו.
בין שתי חובות אלה יש לאזן תוך שקלול כל הנסיבות גם יחד. לא יכול להיות ספק כי כאשר מדובר בנסיבות כה קשות וחמורות כגון אלה שלפנינו, הצורך להגן על החברה מפני הנאשמים מחייב המשך מעצרם. אין פירושו של דבר כי המשפט יכול להמשיך ולהתנהל בעצלתיים כפי שהדבר נעשה עד כה. ההסבר כי ביהמ"ש עמוס אינו יכול לשמש הסבר לא לנאשם ולא לציבור. לא כיוון שאינו נכון, אלא שעומס זה מחייב מעשה. מצד אחד קביעת קדימויות בחלוקת העבודה באותו בימ"ש בין השופטים, ומצד שני רצף יום יומי של ישיבות בתיק, הן בשעות שלפני הצהריים והן בשעות של אחרי הצהריים, אשר יחלו סמוך לאחר המעצר. תוך הנחה כי ההנחייה הנ"ל תיושם הוחלט להאריך את המעצר של המשיבים בשלשה חודשים.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' רבקה פלדמן למבקשת, עוה"ד מסאלחה ובר עוז למשיבים. 14.9.93).

בה"נ 4030/93 - ויוריקה בלצ'ב נגד קריצסקו בלצ'ב והיועץ המשפטי לממשלה

*בקשה לבטל החלטות בבקשה להתרת נישואין(בקשה לביטול החלטות בבקשה להתרת נישואין - הבקשה נדחתה).

א. ביום 3.5.92, לאחר קבלת חוות דעת של בתי הדין הנוגעים בדבר, החליט נשיא ביהמ"ש העליון על הקניית סמכות שיפוט בהתרת נישואי המבקשת והמשיב לביהמ"ש המחוזי בת"א. עתה מבקשת המבקשת לבטל את ההחלטה הנדונה. טענתה היא כי מדובר בבני זוג ששניהם נוצרים ובכך ניטלת, לפי הטענה, סמכות נשיא ביהמ"ש העליון על פי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים). המבקשת טוענת כי המשיב הטעה את נשיא ביהמ"ש העליון בכך שטען כי הוא חסר דת, שכן ידוע שהוא הוטבל כנוצרי אורתודוכסי. המשיב טען בבקשתו המקורית להתרת נישואין מן המבקשת, כי אביו היה קאתולי, אמו היתה שייכת לכנסיה היוונית אורתודוכסית והוא אתאיסט. הוא הגיש גם תצהיר שלפיו "ייתכן והטבילו אותי, אבל תחת ידי אין כל תעודה...". המבקשת שהיתה מיוצגת ע"י עו"ד לא חלקה על העובדות הנ"ל ולא הביעה עמדה אחרת. בשלב זה מבססת המבקשת את טענתה לביטול הליך התרת הנישואין על כך ש"לפי מיטב ידיעתי בעלי... הוטבל בכנסיה...". הבקשה לביטול ההחלטה האמורה נדחתה.
ב. אכן, ניתן לבסס בקשה לביטול פס"ד על תרמית, אך זאת כפוף לתנאי, שאכן יש בידי בעל הדין הטוען ראיה חדשה, שהתגלתה לו רק לאחר פסה"ד, והוא לא היה יכול להשיגה קורם לכן אפילו בשקדנות סבירה, ובכוחה העדותי של הראיה האמורה לשנות לחלוטין את תוצאות המשפט. במקרה שלפנינו אין מתקיים אף לא אחד מן התנאים האמורים. בידי המבקשת אין כל ראיה חדשה להוכחת טענתה, זולת אימרתה כי ראתה בשלב כלשהו את תעודת הטבילה של המשיב. אין כל הסבר לכך מדוע מועלית גירסה זו לראשונה עתה, ומדוע בהליכים עד כה לא נטען דבר בהקשר זה. לגופם של דברים, אין אימרת המבקשת שוקלת יותר מאימרת המשיב הראשון, כי לא הוטבל.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' יהודית שני למבקשת, עו"ד מ. הוכמן למשיב, עו"ד גב' אפרת ברזילי ליועץ המשפטי. 8.9.93).

בש"פ 5037/93 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בנסיון לרצוח את בתו, לאחר שבמשך תקופה ארוכה עשה בה מעשים מגונים בכח ובאיומים, ובמקרה אחד, כחמישה חודשים לפני הנסיון הקטלני, אף בעל אותה נגד רצונה. מעדויות המתלוננת עולה כי במשך כ- 7 שנים, מאז היותה כבת 13, נהג אביה, תושב כפר תמרה, לעשות בה מעשים מגונים וכשניסתה להתנגד איים עליה והיכה אותה. בפברואר 1993 אנס אותה העורר כשביצע בה חדירה מלאה ובעקבות מעשה זה ברחה מן הבית והתלוננה במשטרה.
לשידולי בני משפחתה חזרה בה מתלונתה ושבה להתגורר בבית הוריה. כחמישה חודשים לאחר מכן ניסה אביה לבוא עליה בשנתה ומשדחתה אותו הניח לה אך למחרת ניסה לרצוח אותה. העורר הכחיש את גירסת המתלוננת מראשית ועד אחרית. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
לאישומים המיוחסים לעורר מצוי ביסוס ראייתי מניח את הדעת. נכון כי הראייה העיקרית באה מפי המתלוננת, אך עדותה של המתלוננת מתחזקת בדבריהם של עדים שונים. התיאורים שמסרה המתלוננת מפורטים מאד ואין ניכרת בהם נטיה להפריז בחומרת המעשים. הסניגור טען כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר. העורר הוא כבן 61, ומזה שנים רבות שלא נרשמה לחובתו כל מעורבות פלילית. לציבור אין העורר טומן שום סכנה, ואילו על הסיכון שיהיה טמון בשחרורו למתלוננת ניתן להתגבר באמצעים מתונים ממעצר ממש. מה גם שהמתלוננת עברה בינתיים למקום מגורים אחר, הידוע רק למשטרה ולתביעה. ברם, בחומרה המופלגת של עבירת הנסיון לרצח יש כדי להצדיק את מיצוי עילת המעצר. כמו כן קיים חשש לא מבוטל שאם ישוחרר עלול העורר לחדש את מאמציו, בעזרת אחרים מבני משפחתו, לאתר את המתלוננת, אם כדי להדיחה בעדות ואם למטרה פסולה אחרת. העובדה היא שבעקבות התלונה הראשונה שמסרה המתלוננת, חזרה בה מן התלונה, ולאחר שנחלצה בשלום מן הנסיון הרצח שודלה ע"י אחיה לספר בחקירת המשטרה כי ניסתה לשים קץ לחייה. לפיכך, אין להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. גלעד לעורר, עו"ד שי ניצן למשיבה. 24.9.93).

ע.פ. 3345/93 - מדינת ישראל נגד טלאל ג'ברין

*קולת העונש (דקירת בנים ע"י אביהם) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בנובמבר 1992 דקר המשיב את בנו בסכין מטבח בבטנו וכשהתקרב לעברם בנו השני של המשיב דקר גם אותו. השניים אושפזו לתקופה של שבוע ימים ונותחו. המשיב הודה באשמה וביהמ"ש המחוזי הדגיש את חומרת המעשה, אך יחד עם זאת סבר כי יש לתת משקל לעובדה שלמשיב אין עבר פלילי, שהוא הודה בעובדות ובכך הביע את חרטתו הכנה וכן שנערכה סולחה בין הצדדים. בנסיבות אלה קיבל ביהמ"ש את המלצת שירות המבחן והטיל על המשיב מאסר לתקופה של שנתיים כשמתוכן ששה חודשים לריצוי בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
יש להטיל עונשים משמעותיים, שיש בהם משום הרתעה, על עבירות המבוצעות בגדר "תרבות הסכין". החומר המונח בפני ביהמ"ש אינו מצדיק את המסקנה ששליחתו של המשיב למאסר בפועל עשוייה לשמש פגיעה באחדות המשפחה. גם כשמביאים בחשבון את כל הנסיבות לקולא, וגם אם לוקחים בחשבון את הכלל שאין נוהגים למצות את העונש בערכאת הערעור, אין מנוס אלא להחמיר בענשו של המשיב. לפיכך הוחלט להעמיד את ענשו על שנתיים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אור. עו"ד גב' תמי בורנשטיין למערערת, עו"ד ח. כיוף למשיב. 23.9.93).

רע"א 5094/93 - ע.מ.י.כ. הפצה בע"מ ואח' נגד דידי סיבוני ואח'

*סעדים זמניים במעמד צד אחד בתביעה המבוססת על חוזה שיש בו סעיף בוררות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים הגישו תובענה נגד המשיבים ובגידרה עתרו למתן סעדים זמניים. התובענה סומכת, בין השאר, על חוזה שנערך בין מקצתם של בעלי הדין. בחוזה זה קיים גם סעיף בוררות. השופט ששמע את פרקליטי המבקשים על פי צד אחד, סרב לתת להם סעד בנימוק של חוסר סמכות. הוא קבע שבהיעדר הודעה לפי סעיף 8(ב) לחוק הבוררות, לא קמה סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 16 לחוק הבוררות ליתן למבקשים את הסעדים הזמניים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.

הבקשה בפני ביהמ"ש העליון נשמעה במעמד צד אחד, כפי שנשמעה בביהמ"ש המחוזי, כשכל טענות המשיבים יהיו שמורות להם בדיונים הבאים. שעתו של עניין הבוררות להתברר רק אם יעתרו המשיבים, שהם צד להסכם הבוררות, לעיכוב הדיון לפי סעיף 5 לחוק הבוררות. יש להיזקק לחוק הבוררות, מבחינת הסמכות, רק כשהנתבעים חפצים במינוי בורר והם מעלים טענה זו בכתב ההגנה. מבחינת דיני הסמכות רשאי בעל דין שהגיש תובענה כי בקשתו למתן סעדים זמניים תשקל ללא התייחסות לטענות הגנה אפשריות של הנתבעים, להבדיל מהפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש לגוף העניין. אכן, לאור סעיף הבוררות בחוזה, יכול והשופט יסרב לדון בבקשה שלפניו על פי צד אחד, אך עניין זה עניין הוא לשיקול דעתו, ולא עניין של סמכות, וזאת כשם שרשאי הוא לדון על פי צד אחד או במעמד המשיבים בשאלה אם לגופו של עניין זכאים המבקשים לסעדים שלהם עתרו. לפיכך הוחלט להחזיר לביהמ"ש המחוזי את התיק על מנת שידון בבקשה לסעדים זמניים לגופה, בכפיפות לכל טענה שהמשיבים עשויים להעלות.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דני ברודי למבקשים. 20.9.93).

בג"צ 4877+4933/93 - ארגון נפגעי הטרור הערבי... ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*עתירה נגד ההסכם עם אש"פ (העתירה נדחתה).

העותרים בעתירה אחת וחברי כנסת בעתירה אחרת עתרו לבג"צ בעתירות שעניינן ההסכם המדיני שאמור היה להיחתם בין הממשלה לבין הפלשתינאים. העותרים ביקשו כי ינתן צו על תנאי וצו ביניים שימנע מהממשלה מלחתום על ההסכם. ארגון נפגעי הטרור דרש לאסור זאת באופן כולל ומוחלט ולמנוע העברת הסכם כזה להצבעה בכנסת ואילו העותרים חברי הכנסת ביקשו למנוע חתימה כזו בטרם יובא ההסכם לאישור הכנסת. העתירה נדחתה.
ההיבט הדומיננטי שבהסכם הוא ההיבט המדיני, בטחוני וחברתי הגלום בהסכם. ההלכה כפי שהתגבשה באופן ברור בבג"צ היא לא להיזקק לעתירות כאלה, בהיות הנושא במובהק בסמכות של רשות אחרת. אשר לדרישת העותרים חברי הכנסת גונן שגב וחנן פורת - הם העלו טענה משפטית שעל פי תקנון הכנסת העדכני היה על הממשלה להקדים ולהניח בפני מזכירות הכנסת עשרה עותקים של נוסח האמנה, ואין להביא אמנה לאישור אלא לאחר שייעשה הדבר "בתקופת מושב הכנסת, לפחות שבועיים". החלטת כנסת זו מתייחסת לתקנון הממשלה, ואילו על פי סעיף מסויים בתקנון הממשלה ניתן לסטות מהתנאים המוקדמים הנ"ל. מעיון בהחלטת הכנסת ובתקנונה וכן בתקנון הממשלה עולה כי לא נוצר מצב המחייב, או מצדיק התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. עוה"ד י. גולדברג וש. לוין לארגון נפגעי הטרור, עו"ד א. שטיינמץ לח"כ שגב, עו"ד גב' נאוה ארד למשיבים. 12.9.93).

ע.א. 3720/93 - משה שגב נגד טרפלקס רשפים מוצרי פלסטיק

*סירוב פסילה ע"י שופט שהתיק הוחזר אליו לדיון ע"י בימ"ש שלערעור

(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

שופטת בבימ"ש השלום בת"א החליטה שלא לפסול עצמה, כבקשת המערער, מן הדיון בתיק שהוחזר לשופטת אחרי ערעור בביהמ"ש המחוזי, בו הוחלט שתינתן רשות להתגונן. הערעור נדחה. החזרת תיק לבימ"ש של ערכאה קודמת, אחרי קבלת הערעור, היא דבר הקורה לא אחת, והמדיניות השיפוטית המקובלת היא, שאין מעבירים את התיק לשופט אחר, אלא אם ניתנה הוראה מפורשת לכך ע"י ערכאת הערעור. העובדה שביהמ"ש לא ראה מקום להעניק רשות להגן, עדיין איננה קובעת את תוצאות הדיון אחרי שניתנה רשות להגן ולהביא ראיות. בימ"ש הדן בתיק, ער לכך שיש שוני בנסיבות המשפטיות, ובמקרה דנן גם עלה הדבר מפורשות מן ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי אשר עליה נסב הערעור.