תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 18

רע"א 1619/93 - "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נגד טטרו יאיר

*מינוי מומחים רפואיים בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים כאשר הנפגע לא פנה למוסד לביטוח לאומי אף כי התאונה היתה גם תאונת עבודה(מחוזי ב"ש - ת.א. 231/91 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בגין תאונת דרכים בה נפגע ביום 11.2.91. התאונה היתה לגבי המשיב גם תאונת עבודה. המשיב הגיש תחילה תביעה לפי חוק הפיצויים ובמהלך ישיבת קדם משפט ביום 31.12.91,התנגדה המבקשת לבקשת המשיב למינוי מומחים רפואיים, בשל כך שהמשיב לא פנה למוסד לביטוח לאומי, על מנת, בין היתר, שתיקבע ע"י הועדה הרפואית של המוסד נכותו הרפואית עקב התאונה. ביהמ"ש המחוזי החליט למנות שלושה מומחים רפואיים באותם שטחים אשר טען המשיב לנכות עקב התאונה. המומחים הגישו את חוות הדעת שלהם בתאריכים שונים שהאחרון בהם היה ב- 22.7.92. ביום 7.1.92 פנה המשיב למוסד לקביעתדרגת נכותו עקב התאונה, וקביעת הועדה הרפואית של המוסד היתה ביום 26.10.92. על פי קביעת הועדה הרפואית לא נותרה למשיב כל נכות, וזאת בניגוד למסקנה העולה מחוות הדעת הרפואיות שהומצאו לביהמ"ש.
ב. המבקשת טענה כי טעה ביהמ"ש בכך שמינה מומחים רפואיים לקביעת דרגת נכותו של המשיב; שמכל מקום, קביעת הועדה הרפואית של המוסד היא המחייבת. יסוד המחלוקת בפירושו של סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, הקובע כי אם "נקבעה על פי כל דין דרגת נכותלנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה לפי חוק זה...". הצדדים חלוקים בשתי שאלות הנגזרות מאותו סעיף: האם חייב הנפגע לפעול במסגרת זכותו לתבוע כנפגע תאונת עבודה כדי שתקבע לו נכות רפואית ע"י המוסד, או שמא זכאי הוא לכך שבמסגרת תביעתו לפי חוק הפיצויים ימנה ביהמ"ש מומחה כקבוע בסעיף 6א' לחוק הפיצויים, מבלי שביהמ"ש יחייבו תחילה לפנות בתביעה למוסד; כאשר ביהמ"ש מינה מומחה רפואי על פי חוק הפיצויים וחוות דעתו בדבר נכותו הרפואית של הנפגע הומצאה לביהמ"ש לפני קביעת דרגת הנכות ע"י הועדה הרפואית של המוסד, אך קודם שהחלו הצדדים בהבאתעדיהם וראיותיהם האחרות נקבעה בינתיים דרגת הנכות על ידי הועדה הרפואית של המוסד, האם במקרה כזה תקבע דרגת הנכות על פי קביעת הועדה הרפואית. ביהמ"ש המחוזי השיב על שתי השאלות בשלילה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ג. סעיף 6ב' קובע את הנסיבות בהן תשמש דרגת נכות שנקבעה על פי כל דין כדרגת נכות המחייבת גם בקביעה לפי חוק הפיצויים. הסעיף אינו מטיל חובה לפנות בתביעה לקביעת נכות על פי כל דין. הדרך שנקבעה בסעיף 6א' לחוק הפיצויים והתקנות שהותקנו על פיו, בדבר מינוי רופאים ע"י ביהמ"ש במקרה של תאונת דרכים, היא הדרך הרגילה לקביעת כל עניין שברפואה, לרבות קביעת דרגת הנכות הרפואית בתביעות לפי חוק הפיצויים. סעיף 6ב' לא בא אלא לקבוע חריג לדרך רגילה זו, כשמתקיימים כל התנאים הנזכרים בסעיף 6ב'.
ד. לעניין המסקנה האמורה יש להעיר כי על פי תקנה 7 לתקנות המומחים, על ביהמ"ש לתת לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם קודם שיחליט אם למנות מומחים רפואיים לבקשת הנפגע. ניתן לתאר מקרה שתאונת דרכים הינה גם תאונת עבודה, הנפגע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ועדה הרפואית של המוסד בדקה את הנפגע והחלטתה צפויה להינתן תוך זמן של ימים או שבועות. אם ימונה מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש, הרי עד למתן חוות דעתו עלול לחלוף פרק זמן לא קצר, ועוד לפני שהוא יוכל לתת את חוות דעתו תיפול כבר החלטתה של הועדה הרפואית בדבר דרגת הנכות. במקרה כזה, על פי האמור בסעיף 6ב', חוות הדעת של המומחה בעניין דרגת הנכות לא תחייב. בנסיבות
כאלה רשאי ביהמ"ש להחליט כי אין זה ראוי למנות מומחה רפואי, וראוי להמתין עד שהועדה הרפואית של המוסד תקבע את הנכות.
ה. הערה נוספת - במקרה שהתאונה הינה תאונת עבודה, זכאי הנפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים, כפי שאלה יהיו לאחר שינוכו מהם הגימלאות אותן קיבל ועתיד לקבל מהמוסד. ניכוי כזה יש לעשות אפילו לא פנה הנפגע בתביעה לקבל את המגיע לו כנפגע תאונת עבודה במוסד. ברור, על כן, שאי פנייה בתביעה למוסד לקבלת הגימלאות המגיעות לתובע כנפגע בתאונת עבודה, לא יביא לתוצאה לפיה יקבל פיצויים מעבר למגיע לו, לו היה פונה בתביעה למוסד.
ו. השאלה השניה שהתעוררה, כאמור, היתה אם קבלת חוות הדעת של המומחה הרפואי מהווה תחילת "שמיעת ראיות" כמובנה בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים. צדק ביהמ"ש המחוזי שיש לראות את הגשת חוות הדעת של המומחים הרפואיים כתחילת שמיעת הראיות. הבאת ראיות בהליך אזרחי כוללת הבאת ראיות בכתב, וחוות דעת של מומחה רפואי שהתמנה על ידי ביהמ"ש כמוה, עם התקבלה בתיק ביהמ"ש, ככל ראיה אחרת. אין זו אמנם ראיה מטעם בעלי הדין, אך כבר נקבע לגבי חוות דעת, שהוכנה על ידי מומחה רפואי שהתמנה ע"י ביהמ"ש, שיש לה מעמד מיוחד כראיה, אם גם ראיה שאינה של מי מבעלי הדין, ובעלי הדין רשאים לחקור את המומחה הרפואי על האמור בה. הוא הדבר בחוות דעת של מומחה אשר נתמנה ע"י ביהמ"ש על פי תקנות המומחים.
ז. יש להדגיש כי עוסקים אנו במקרה בו נתמנה המומחה הרפואי שלא בהסכמת שני הצדדים. אם היתה הסכמה כזו, עשויה היא כשלעצמה, לחייב את הצדדים. ניתן יהיה לפרשה כהתנאה על סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, התנאה שהיא מותרת לצדדים, וביהמ"ש יאמצה אפילו אם ניתנה חוות דעתו של המומחה הרפואי לאחר קביעת דרגת הנכות ע"י הועדה הרפואית של המוסד.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. מלמן למבקשת, עו"ד א. ילין למשיב. 12.8.93).

ע.פ. 220/89 - מרדכי בן צבי נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).

א. ביום 9.12.87 נמצאה גופת אמו הקשישה של המערער במימי נחל נעמן שבקירבת העיר עכו. הוברר כי האשה טובעה חמישה ימים קודם שנותחה. המנוחה עזבה את ביתה בחברת המערער ביום 3.12.87 בשעה 5.00 אחה"צ. המערער הסיע אותה ברכבו לכיוון עכו והגיע עם המנוחה עד לגשר שמעל נחל הנעמן. שם ירדה המנוחה מן המכונית ומצאה את מותה בנחל נעמן. המערער חזר לביתו בצפת. בחצות טילפן לקרובת משפחה ברמת השרון וסיפר לה שהמנוחה נסעה אליה לביקור ושהוא הושיב אותה באוטובוס, ושאל אם הגיעה המנוחה לביתה. בצהרי יום 4.12.87 הודיע המערער למשטרה כי המנוחה נעדרת מביתה, כי התכוונה לנסוע לקרובת משפחה ברמת השרון וכי הוא הסיע אותה לתחנת מוניות בעכו, אך היא לא הגיע לבית הקרובה. התעורר חשד כי ידו של המערער היתה בהיעלמותה של המנוחה, הוא נחקר ומסר גירסאות שונות. למחרת היום נתגלתה גופת המנוחה והמערער הואשם ברציחתה. שוב מסר גירסאות שונות על נסיבות מותה עד שלבסוף הודה כי הרג את המנוחה, שיחזר את המעשה והשיחזור הוקלט בוידאו. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירה של רצח בכוונה תחילה וביהמ"ש לא קיבל את גירסתו של המערער כי ההודיה והשיחזור לא היו מרצונו הטוב. הערעור נדחה.
ב. הסניגור טען כי קביעת הערכאה הראשונה שהודייתו של המערער היתה חופשית ומרצון היא שגויה, ולחילופין כי נוכח הפרעותיו הנפשיות של המערער לא ניתן לסמוך על הודייתו, וכי ההודייה אינה נתמכת בראיית "דבר מה" נוסף. טענות אלה אין לקבל.
הרשעת המערער אינה מושתתת על הודייתו בלבד. חומר הראיות נגדו מורכב מראייה ישירה, היא ההודייה, ומכלול ראיות נסיבתיות. כשצופים בסרט השיחזור אין מוצאים בו בסיס כלשהו לטענות המערער. הוא נראה כשהוא מוביל את אנשי המשטרה למקום האירוע ומתאר בלשון בהירה את אשר עשה ומאשים את חברתו כי שיכנעה אותו להרוג את אימו. גם לטענה בדבר השפעת מצבו הנפשי של המערער על משקל הודייתו אין בסיס ראייתי בבדיקה פסיכיאטרית שנקבעה לו.
ג. הודיית המערער נתמכת בראיות "דבר מה" בעלות משקל משמעותי. לא זו אף זו, "הראיות התומכות" שהן ראיות נסיבתיות, מספיקות להרשעה כשלעצמן. הן עשויות להביא למסקנה מרשיעה בדרך האלימינציה של פירושים המתיישבים עם חפות הנאשם. כשמדובר בשרשרת ראיות נסיבתיות, המסקנה הסופית יכולה להתקבל מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם. מותה של המנוחה בעבירה, נוכחות הנאשם בחברתה, הסתלקותו מהמקום ונסיונות הטישטוש שעשה, מוכיחים כי הוא האיש שגרם למותה של המנוחה.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד י. שביט למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבים. 9.9.93).

ע.פ. 2383/92 - אלי גבאי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של בידוי ראיות(הערעור נתקבל).

א. ביום 19.11.87 הוגש נגד המערער, שהוא רואה חשבון במקצועו, כתב אישום לבימ"ש השלום בו יוחסו לו עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. במהלך הדיון הגישה התביעה, ביום 17.1.88, שורה של מוצגים ובכללם קלסר (להלן: הקלסר) אשר כלל העתקי חשבוניות. בכתב האישום שהוגש נגד המערער לאחר מכן, בעבירה של בידוי ראיות לפי סעיף 238 לחוק העונשין, נטען כי בתאריך כלשהו בין מועד הגשת הקלסר לביהמ"ש כמוצג לבין 26.6.88 הוחלפו חשבוניות שמספריהן מ- 551 עד 600, שהיו בקלסר, עם הצגתו כראיה, בחשבוניות אחרות אשר מספריהן זהים ותוכנן שונה (להלן: החשבוניות המחליפות). ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת התביעה שהמערער הוא שהחליף את החשבוניות מתוך כוונה להטעות את ביהמ"ש והרשיעו בעבירה של בידוי ראיות וגזר לו עונשים שונים. ביהמ"ש סמך את ההרשעה על מספר ראיות נסיבתיות, ובכללן: למערער היתה הזדמנות לבצע את החלפת החשבוניות כאשר בא פעמיים עם סניגורו (להלן: הסניגור) לבימ"ש השלום על מנת לעיין במסמכים ולצלמם והחשבוניות שהיו בקלסר נמסרו להם לעיון ולצילום; מבין האנשים שהיתה להם גישה לחומר הראיות רק למערער היה אינטרס להחליף את החשבוניות; בהנחה שהחשבוניות אכן הוחלפו לאחר שהקלסר הוצג בביהמ"ש, היחידי שאצלו יכולות היו להמצא החשבוניות המחליפות, שנכתבו בכתב ידו של המערער, הוא המערער. הערעור נתקבל.
ב. אכן, רובץ חשד לפתחו של המערער שידו היתה בהחלפת החשבוניות, אך קיים ספק סביר אם המערער החליפן ומספק זה זכאי המערער ליהנות. מסקנה זו מתבססת על נימוקים ושיקולים אלה: עפ"י גירסתו של הסניגור לא יתכן שהוחזרו חשבוניות אחרות מאלה שניתנו לו ולמערער לצילום. משום מה לא התייחס ביהמ"ש לעדותו של הסניגור ולא ציין שזו אינה מהימנה עליו; על פי גירסת המערער הוא ידע שהתובעת צילמה את המסמכים שהוגשו כראיה וכבר באימרה הראשונה שנגבתה ממנו אמר שידע זאת. מכאן שהמערער ידע כי ניתן יהיה לגלות ולהוכיח בנקל כל מקרה של החלפת חומר ראיות הנמצא בתיק ביהמ"ש וסביר להניח שהיה נזהר מלבצע החלפה של החשבוניות שנמסרו לו. אכן, מתעוררת השאלה למי יכול היה להיות עניין בהחלפת החשבוניות לבד מהמערער, ובידי מי לבד מהמערער יכולות היו להמצא החשבוניות המחליפות. ברם, יתכן והתשובה
לכך היא שאין מדובר בהחלפת חשבוניות כלל ועיקר. טענת המערער היא שהחשבוניות נמצאו בחומר החקירה שבידי התביעה. כשהוכן ורוכז החומר להגשה במועד שלאחר שצולם על ידי התובעת, יתכן והוכנסו לקלסר החשבוניות המחליפות ועם חשבוניות אלה הוגש הקלסר לביהמ"ש ולא עם החשבוניות המקוריות. כך שנותר ספק בשאלה אם המערער ביצע את המעשה שיוחס לו בכתב האישום.

(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד רוביןלמערער, עו"ד ארצי למשיבה. 14.9.93).

ע.פ. 2380/92 - מוחמד אבו- לבדה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס, שוד ועוד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירת אינוס, בשוד מזויין ונשיאת נשק, ובעבירה נוספת של סחר בנשק, בנזק בזדון לעצי תרבות, ותמיכה בארגון טרוריסטי, בהצתה, החזקת שטר כסף מזוייף, קבלת נכסים שהושגו בעוון ופציעה בנסיבות מחמירות. האישום המקורי והמרכזי עניינו האינוס, ויתר העבירות הן בגדר עבירות שהמערער ביקש את צירופן כדי שיסתיים הדיון בהן וייגזר לו עונש אחר. עובר לגזירת העונש בביהמ"ש המחוזי הודיעו בעלי הדין לביהמ"ש כי הסכימו על עיסקת טיעון שלפיה יודה המערער בעבירת האונס ועמדת הסניגוריה תהיה כי ייגזר עונש של תשע שנות מאסר, בו בזמן שעמדת המדינה תהיה שמן הראוי שייגזר עונש של עשר שנות מאסר. ביהמ"ש הסביר למערער כי העונש הוא בגדר שיקול דעתו וכי אינו רואה עצמו קשור להסכם שאליו הגיעו בעלי הדין. אעפ"כ נשארה עיסקת הטיעון על כנה וביהמ"ש החליט כי העונש ההולם יהיה מאסר לתקופה של 14 שנים וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של 4 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לקבוע נורמה עונשית ההולמת לדעתו את נסיבותיהן של העבירות. מבחינת ביהמ"ש היה משקל מרכזי למהות העבירות ולעניין יכולתה של התביעה להוכיח את האשמות. העבירה החמורה ביותר בה הודה המערער היא זו של אינוס. המערער נסע יחד עם אחרים בכלי רכב אליו נאספה ילדה בת 16 מילדי צ'רנוביל שהתחנכה בכפר חב"ד. זו הגיעה בטעות בדרכה מתל אביב ללוד, וביקשה בתום לב הסעה לכפר חב"ד. היא עלתה למכונית בה נסע המערער, אחרי שהובטח לה כי יורידוה בכפר חב"ד. באמצע הדרך עצרה המכונית, המערער גרר את הילדה החוצה, בניגוד לדעת חבריו, משך אותה לתוך הפרדס ושם ביצע בה עבירות מין תוך איומים והפעלת כוח במשך כחמש שעות. לבסוף נטש אותה לנפשה והיא הגיעה באפיסת כוחות למחוז חפצה. המערער הוא אדם נשוי ואב לילדים. עבירתו החמורה המתוארת קבעה במידה רבה את גישתו של ביהמ"ש כאשר גזר את עונש המאסר. אולם, בכך לא די, כי גם ביתר העבירות היו נסיבות מחמירות. כך יש לציין, למשל, כי בשוד שבו הורשע נגרמה לשומר, אשר בו פגעו פיזית, נכות צמיתה בשיעור של %75. כאשר שוקלים אלו מול אלו את נסיבות ביצוע העבירה מחד גיסא, ושיקולים לקולא מאידך גיסא, המסקנה היא שיש להשאיר את העונש על כנו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רמי דמארי למערער, עו"ד גב' אתי כהנה למשיבה. 12.9.93).

רע"א 863/93 - התעשיה האוירית ואיילון חברה לביטוח בע"מ נגד קימחי רחמים ושרה

*מינוי מומחים בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה(מחוזי ת"א - 1495/90 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור הערעור נדחה).

א. המשיב נפגע בתאונת דרכים והמבקשות אחראיות לפיצוייו. התאונה היתה גם תאונת עבודה. המשיבים הגישו תובענה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובמסגרת הדיון הוגשו בקשות שונות. בקשה אחת של המשיב היתה למינוי מומחים רפואיים
(בתחומי עיניים, אא"ג ופסיכיאטריה) לבדיקתו, על אף שכבר היתה קביעה של דרגת הנכות של המשיב על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, וסעיף 6ב' לחוק הפיצויים חל על קביעה זו. הבקשה השניה היתה למינוי מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי לאשת הנפגע (המשיבה). ביהמ"ש המחוזי נעתר לשתי הבקשות ובקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. באשר למינוי מומחה רפואי לבדיקת המשיבה - לטענת המשיבה נגרמו לה נזקים נפשיים עקב הפגיעה החמורה בבעלה. בקשר לכך הוגשו לביהמ"ש מסמכים רפואיים. על פי ההלכה של ביהמ"ש העליון, עומדת עילת תביעה לפיצויים גם ל"קרובו" של הנפגע, אשר נפגע נפשית עקב פגיעתו של הנפגע. המשיבה נמנית על "הקרובים" אשר על פי דרגת קרבתם לנפגע זכאים לפיצויים כאמור. השאלה אם נתמלאו התנאים האחרים לקיום עילת תביעה למשיבה, קשורה בקביעת מצבה הרפואי מבחינה נפשית והקשר בינו לבין התאונה. יתכן שצודקות המבקשות כי לא נגרמה למשיבה פגיעה נפשית שתצדיק פיצוי לפי המבחנים שנקבעו בהלכה, אך עניין זה יכול להיות מוכרע לאחר שתינתן חוות דעת רפואית לגבי מצבה. בשלב זה של הדיון ולאור המסמכים הרפואיים שהוגשו אין לשלול קיומה של פגיעה נפשית כאמור.
ג. אשר למינוי מומחים רפואיים לבדיקת המשיב - כאמור תאונת הדרכים היתה גם תאונת עבודה והמשיב נבדק ע"י ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי שכללה רופא אחד בשטח האורטופדי. הועדה קבעה כי למשיב נותרה נכות לצמיתות בשטח האורטופדי בשיעור של %68.5, ובהסתמך על הוראות סעיף 15 לתקנות הביטוח הלאומי קבעה הועדה שיש להעלות את אחוז נכותו של המשיב עד %100 לצמיתות. קביעת הועדה הוגשה לביהמ"ש בהיותה קביעה שסעיף 6ב' לחוק הפיצויים חל עליה.
ד. בבקשה שהגיש המשיב לביהמ"ש עתר למינוי מומחים רפואיים בשטחי העיניים, אא"ג ופסיכיאטריה, על אף קיומה של קביעת הועדה הרפואית כאמור. לטענתו, הוברר לאחר קביעת הועדה הרפואית, שהוא נפגע גם בשטחים אלה. המשיב צירף לבקשה מסמכים רפואיים שמהם עולה לכאורה כי נפגע בשטחים האמורים וכי על כן יש הצדקה לעתירתו למינוי המומחים הרפואיים. הועדה הרפואית ישבה, כאמור, בהרכב של רופא אחד, אורטופד. התייחסותה היתה למצבו של המשיב בשטח האורטופדי, ואין בממצאי הועדה כל התייחסות לקיומה של נכות אפשרית בשטחים אחרים. אעפ"כ אין ספק כי ההחלטה נועדה לקבוע את שיעור נכותו הכוללת של המשיב כתוצאה מהתאונה. לפיכך, מהווה ההחלטה של הוועדה הרפואית קביעה של נכותו הכוללת של המשיב, ועל פי מצוותו של סעיף 6ב' לחוק הפיצויים קביעה זו מחייבת גם לצורך תביעתו לפי חוק הפיצויים.
ה. כשקיימת קביעה "על פי כל דין" לפי הרישא של סעיף 6ב', אין הדרך של בקשה למינוי מומחים על פי סעיף 6א' לתקנות המומחים, עומדת לנפגע. לפיכך כשקיימת קביעת דרגת נכות לפי סעיף 6ב' אין להיעתר לבקשה למינוי מומחים. יוצא שמשהוגשה בפני הערכאה הראשונה כראייה קביעת הועדה הרפואית לגבי נכותו הכוללת של המשיב עקב התאונה, לא היה מקום לנקוט בדרך של מינוי מומחים רפואיים בהסתמך על סעיף 6א' לחוק הפיצויים ובמובן זה הדין עם המבקשות.
ו. ברם, מסקנה זו אין בה כדי לקבוע את גורלה של בקשת המשיב. הסיפא של סעיף 6ב' מאפשרת לביהמ"ש "להתיר לבעל דין... להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". השלבים הדיוניים לכך הם שעל ביהמ"ש להתיר תחילה, על פי המסמכים הרפואיים שהוגשו לו, להביא ראיות לסתור; לאחר מכן יחליט אם הקביעה לפי סעיף 6ב' רישא אכן נסתרה; וכשהקביעה נסתרה ימנה מומחים רפואיים לצורך קביעת דרגת הנכות. קיומם של כל שלושת השלבים כאמור הינו לעיתים עיוני בלבד. אותן ראיות ישמשו לא אחת, אם גם לא בהכרח, הן כדי לשכנע את
ביהמ"ש בכך שיש להתיר להביא ראיות לסתור, הן כדי לשכנע שהראיות נסתרו, והן לכך שיש מקום למנות מומחה רפואי. כפי שנקבע לא אחת, יקפיד ביהמ"ש עם המבקש להביא ראיות לסתור והיא תותר רק בנסיבות חריגות. בענייננו היתה הצדקה להרשות למשיב להביא ראיות לסתור.
ז. אין לקבל טענת המבקשות שאם אמנם חלה החמרה במצבו של המשיב או שיש חומר רפואי חדש שלא היה בפני הועדה צריך המשיב לפנות לביטוח הלאומי כדי שהוועדה הרפואית תשנה את דרגת הנכות שלו. הדין אינו כופה על המשיב לפנות לצורך קביעת דרגת נכותו אל המוסד, זכאי הוא לכך שדרגת נכותו תיקבע על פי הוראות חוק הפיצויים ותקנותיו. לגישה זו, הנובעת מן הדין, יש גם טעם מעשי, והוא שלא יוגבלו צעדיו של נפגע ולא יתעכבו ההליכים בתביעתו עד לדיון בשאלת נכותו על ידי הועדה הרפואית. למען השלמות יוזכר, שהמשיב העלה טענה נוספת נגד חיובו לפנות אל המוסד והיא שהועדה הרפואית החליטה לעשות שימוש בתקנה 15 לתקנות והעלתה ל- %100 את נכותו לצמיתות של המשיב. יוצא שמבחינת זכויותיו כנפגע תאונת עבודה נקבעה לו דרגת נכות מכסימלית, ואין למשיב כל עניין וצורך לפנות למוסד.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ש ש. קרינסקי למבקשים, עו"ש ש. ראובני למשיבים. 20.9.93).

ע.א. 5634/90 - אדי דוד פינטו נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים וחברת מלונות דן

*הכרזה על בעלי מניות כנפקדים ועל המניות כ"נכס נפקד"(מחוזי י-ם - ה"פ 993/89 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1961 קבע האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפטרופוס), שכל בעלי המניות בחברה הידועה היום בשם חברת מלון המלך דוד בע"מ (להלן: החברה), זולת אלה שאותרו ע"י מנהלי החברה, הינם בבחינת "נפקדים", וכל המניות למוכ"ז של החברה, למעט אלה שבעליהן אותרו, הוקנו לאפוטרופוס. המערער הגיש תובענה לפסק דין הצהרתי כי הוא הינו הבעלים של 6,050 מניות למוכ"ז, שהיו מוחזקות בבנק בז'נבה, וכי המניות לא היו בבחינת "נכס נפקד", לא הוקנו לאפוטרופוס, וכנובע מכך העברת הזכויות במניות למשיבה השניה (להלן: המשיבה) בטלה. באוגוסט 1961 מכר האפוטרופוס את המניות. לטענת האפוטרופוס, גם אם מחזיק המערער בפועל בשטרי המניות הנדונות, הרי שמניות אלה בהיותן "נכס מוקנה" נמכרו בהתאם לחוק ובתום לב, והן מצויות עתה בבעלות המשיבה מכוח שרשרת עיסקאות שבוצעו. ביהמ"ש המחוזי פסק שיש לדחות את התובענה על הסף, נגד המשיבה בשל חוסר עילה ובשל התיישנות, ונגד המשיבים רק בשל חוסר עילה מאחר שהאפוטרופוס נמנע מלהעלות טענת התיישנות בשל שיקולים ציבוריים. הערעור נדחה.
ב. טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה התבססה על כך שהמניות למוכ"ז נתפסו על ידי האפוטרופוס כבר בשנת 1961, ומנגד הסתפק המערער בטענה משפטית שלפיה הסעד ההצהרתי הנתבע אינו "סעד אפקטיבי" שכנגדו ניתן לטעון התיישנות. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובדין נדחתה. טענת ההתיישנות מעוגנת בחוק החרות ובעל דין זכאי להסתמך על טענת התיישנות כטענת הגנה בפני תביעה לסעד הצהרתי.
ג. מאחר ואין בקבלת טענת ההתיישנות כדי להפקיע זכות כלשהי של המערער, ומאחר שהאפוטרופוס לא העלה את טענת ההתיישנות, נדונה לגופה גם הטענה של חוסר עילה. לטענת המערער המניות למוכ"ז דנן אינן בגדר "נכס נפקד", הואיל ולא היו "נכס שבשטח ישראל" כאמור בהגדרת "נפקד" בחוק, אלא הוחזקו בפועל מחוץ לשטח ישראל. מאידך סוברים המשיבים כי המניות למוכ"ז דנן הינן "נכס שבשטח ישראל", מאחר שהן מניות של חברה בישראל ומקום האכיפה האפקטיבי של הזכויות הנובעות ממניות אלה הוא בישראל.

ד. מניה למוכ"ז מהווה "נכס" לאור המוגדר בחוק, בשני מובנים: מחד גיסא, בהיותה "מסמך סחיר", הרי היא "זכות מוחשית", ולמוכ"ז יש כנובע מכך קניין בנכס מוחשי; מאידך גיסא, בהיותה "מניה" הרי היא זכות ראויה ולבעליה יש כנובע מכך קניין בנכס בלתי גשמי. צדק ביהמ"ש המחוזי כי לא בהכרח יהיה מקום הימצאה של המנייה לעניין "פן" אחד של המניה, כמקום הימצאה ל"פן" אחר שלה. חוק נכסי נפקדים מבקש לרכז בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים את כל הנכסים בארץ, של האנשים שנמצאו בתקופה הרלבנטית במדינות אויב. לפיכך, נכון יהיה לפרשו, לאור תכליתו, באופן שיקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים שליטה בחברות ישראליות, ככל שהמניות למוכ"ז, שבידי אותם אנשים, מקנות. כפועל יוצא מכך יש לקבוע כי המניות למוכ"ז דנן הן בגדר "נכס שבשטח ישראל" ועל כן הינן בבחינת "נכס נפקד" כמשמעותו בחוק.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. ברעם למערער, עו"ד מ. גולן לאפוטרופוס, עו"ד ר. מלמן למשיבה. 1.9.93).

ע.א. 3023+5889/91 - ינאי אביגיל ושלמה נגד יחיא נורית וחיים

הפרת חוזה אכיפה *השבה ותשלום פיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 1140/87 - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. ביום 3.3.78 נחתם הסכם שלפיו מכרו המערערים למשיבים דירתם. תמורת הדירה נקבעה ל- 375,000 ל"י שישולמו בתשלומים אלה: 35,000 ל"י במעמד חתימת החוזה, 300,000 ל"י ביום 3.4.78, בעת רישום הדירה על שם יחיא, 20,000 ל"י ביום 3.7.78 ו- 20,000 ל"י ביום 15.8.78, עם מסירת החזקה בדירה. על פי קביעת ביהמ"ש חתמו הצדדים ביחד עם ההסכם, על זכרון דברים שלפיו נדחה התשלום של 300,000 ל"י ליום 15.5.78. בסמוך לאחר חתימת החוזה, באפריל 1978, החל סכסוך בין הצדדים כאשר כל אחד מהם האשים את רעהו בהפרת החוזה. הבעלות והחזקה בדירה לא הועברו. בין הצדדים היו כבר הליכים רבים בבתי המשפט וכמה ערעורים אף הגיעו לביהמ"ש העליון. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש המחוזי כי יחיא זכאים לאכיפת החוזה ולקבלת פיצויים של 11,000 דולר בגין הצורך לשכור דירה במשך כל השנים (לפי 100 דולר לחודש), ועל יחיא לשלם את יתרת מחיר הדירה. ביהמ"ש קבע עוד כי להשלמת מחיר הדירה על יחיא לשלם לינאי 192,000 ל"י צמודים למדד בשיעור של %80 מיום 15.5.78 ועד ליום הגשת המשפט, בניכוי 11,000 דולר כערכם ביום נתינת פסק הדין. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש העליון והערעורים על סכומי התשלומים נתקבלו בחלקם.
ב. השאלה העיקרית במחלוקת בין הצדדים היתה מי הפר את החוזה. אין חולקים על כך שיחיא לא שילמו לינאי אלא 35,000 ל"י בלבד במעמד חתימת החוזה. התשלום הבא של 300,000 ל"י יחיא היו מוכנים לשלם בזמן, אך ינאי סרבו לקיים את ההסכם, והמסקנה היא שהיו אלה ינאי שהפרו את החוזה בכך שסרבו לקיימו על דרך העברת הבעלות בדירה ליחיא ביום 15.5.78.
ג. אשר לסעד אכיפה - מאז חוק החוזים, קנה הנפגע זכות לאכיפה, וסעד האכיפה הוא ראשון על פני סעדים אחרים. עם זאת, לא תמיד ייעתר ביהמ"ש לבקשתו של נפגע ויזכהו באכיפה. יש יוצאים מהכלל לעניין האכיפה והנטל להוכיח קיומם של אלה הוא על מי שהפר את ההסכם. לפי הוראת סעיף 3(4) לחוק התרופות, לא יצווה ביהמ"ש על אכיפת חוזה אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". אימתי תיראה אכיפת חוזה "בלתי צודקת בנסיבות הענין" - הכרעה זו הינה הכרעה ערכית ממעלה ראשונה, וחוש הצדק המפעם בלבם של שופטי ישראל הוא שינחה אותם הדרך. על ביהמ"ש לשקול נסיבותיו של כל עניין ועניין לגופן.
ד. ינאי מעלה, בין היתר, טענה כי האיחור הרב שהיה בהכרעת הסכסוך מצדיק שלא לאכוף את ההסכם. אין ספק שגורם הזמן יש להביאו במנין השיקולים אם לאכוף חוזה
ואם לאו. בענייננו מדובר בתקופה של 13 שנים מאז ההפרה ועד לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ועוד כשתי שנים מאז פסק הדין ועד להכרעה בערעור. ברם, מניין שנים, כשהוא לעצמו, אין בו סוף פסוק. בענייננו, אין לתלות את הקולר של השנים שעברו בצווארו של יחיא. הם לא נחו ולא שקדו ופתחו בהליכים משפטיים מיד לאחר הפרת ההסכם. שאלה אחרת עניינה "מאזן האינטרסים". ינאי טוענים כי הנזק שייגרם להם, אם ייאכף החוזה, גדול לאין שיעור מן הנזק שייגרם ליחיא אם לא ייאכף החוזה. גם טענה זו אין לקבלה.
ה. אשר לחישוב יתרת המחיר ושאלת השיערוך - לעניין יתרת חובם של יחיא לינאי על פי החוזה, נסבה המחלוקת על התשלום השני בסך של 300,000 ל"י. לטענת יחיא שולם סכום זה במלואו (100,000 ל"י לעו"ד וקסלר ביום 15.5.78 ועוד 215,000 ל"י לעו"ד הולנדר), ואילו ינאי טוענים כי סכומי כסף אלה לא הגיעו אליהם. ביהמ"ש המחוזי נתקשה לקבוע מימצא עובדתי ולבסוף הכריע כי סכום של 100,000 ל"י שהעבירו יחיא לעו"ד וקסלר לא הוחזר ליחיא ואין הם חייבים לשלמו שנית, ואילו באשר ליתרת הסכום, בהיעדר ראיות חותכות, על יחיא לשלם את הסכום לינאי. אין להסכים עם הכרעותיו של ביהמ"ש בעניין זה. הנטל היה על יחיא להוכיח כי שילמו לינאי את שמוטל עליהם לשלם, ומשנמצא כי ביהמ"ש לא יכול היה לקבוע בנושא התשלום ממצאים שבעובדה, הרי המסקנה היא שלא עלה בידי יחיא להוכיח כי סכומי כסף כלשהם - מעבר ל- 35,000 ל"י - באו לידי ינאי ועליו לשלם את מלוא הסכום. אשר להצמדת החוב - צדק ביהמ"ש כשהחליט על הצמדה של %80. אשר לשאלת הפיצויים - ביהמ"ש קבע את הפיצויים לפי תשלום של 100 דולר לחודש בגין שכירת דירה ע"י יחיא ובכך אין להתערב. מאידך ביהמ"ש חייב את ינאי בתשלום פיצויים רק עד ליום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי וצריך לחייבם בתשלום פיצויים כנ"ל עד אשר ימסרו את הדירה.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד י. חגבי - חגי למערערים, עו"ד ש. אריאלי למשיבים. 1.9.93).

בש"פ 4793/93 - מדינת ישראל נגד מוחמד מנצורי

*שחרור בערובה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. נגד המשיב הוגש כתב אישום והמדינה ביקשה להורות על מעצרו עד תום משפטו. ביום 17.8.93 קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין עילה מספקת למעצר והורה לשחרר את המשיב בערובה. התביעה ביקשה לעכב את ביצוע השחרור כדי לאפשר הגשת ערר לביהמ"ש העליון כשהמשיב נתון במעצר אך בקשתה נדחתה. המשיב שוחרר מן המעצר יום או יומיים לאחר מתן ההחלטה, עם המצאת הערובות הנדרשות. השופט חשין דן בערר ביום 20.8.93, יום שישי בשבוע, את החלטתו נתן ביום ראשון 22.8.93, והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בשל תקלות מינהליות הגיע עותק ההחלטה לידי הסניגור רק ביום 2.9.93. באותו יום הגיש הסניגור לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר וטען לשינוי נסיבות, הנובע מעצם היותו של המשיב משוחרר מן המעצר מזה קרוב לשבועיים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה והורה על שחרור המשיב בערובה. הערר נתקבל.
ב. הימים שבהם היה משוחרר המשיב ממעצר עד החלטת השופט חשין לא יכלו להיראות כשינוי נסיבות, שכן השופט חשין היה מודע לכך שהמשיב משוחרר בערובה. לא כן הדבר ביחס ליתר התקופה. שחרור ממעצר ושיהוי בגרימת מעצר מהווים נסיבה שביהמ"ש רשאי להתחשב בה בגדר שאר השיקולים שעל פיהם יחליט אם להורות על מעצר ואם לאו. אך במה דברים אמורים - כאשר מדובר בשחרורו של ורם ממעצר, או בהשהיית ערר על שחרורו, על פי החלטה מודעת של הרשות המוסמכת. טעמו של דבר, לא רק בכך שמעצם ההשהייה ניתן להסיק כי המעצר אינו חיוני, אלא גם - ואולי בעיקר - בשל כך ששיהוי בהגשת הערר
יוצרת ציפייה מוצדקת בלבו של הנאשם שהפרקליטות השלימה עם שחרורו מהמעצר. הנסיבות בענייננו שונות מהקצה את הקצה. הדיון בביהמ"ש העליון התקיים ביום שישי בשבוע ויומיים לאחר מכן ניתנה ההחלטה בדבר המעצר. כל עוד לא הודעה החלטה זו למשיב, לא יכול היה לפתח כל ציפיה שהוא אדם חופשי. עיכוב ביצוע מאסר בשל תקלה מינהלית אינה יכולה לשנות את פני הדברים. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' תמר בורנשטיין לעוררת, עו"ד מ. עון למשיב. 7.9.93).

ע.א. 4951/92 - ברכה יודוביץ נגד אורן כהן ואח'

*מזונות(הערעור נתקבל נחלקו).

א. המשיב השלישי (להלן: המשיב) ושני ילדיהם הקטינים של הצדדים (המשיבים 1- 2) תבעו בביהמ"ש המחוזי כי המערערת תשתתף במזונות שני הקטינים מדין צדקה. עובר לגירושין ערכו המערערת והמשיב הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין. לפי ההסכם נשארו הילדים, ילידי 1982 ו- 1985, במשמורת האב. בעניין המזונות נקבע כי הבעל לבדו ישא במזונות הילדים והוא התחייב לא לתבוע מן האשה להשתתף במזונות הילדים. נקבע עוד כי אם תחוייב האשה לשלם מזונות יהיה הבעל חייב לשפות את האשה על כל סכום שהיא תחוייב לשלם. ההסכם נערך ביום 5.9.89 ותביעת המשיבים הוגשה ביום 12.7.90. ביהמ"ש קיבל את התביעה וחייב את המערערת בתשלום סכום של 460 ש"ח לחודש, צמוד למדד של יולי 1992. הערעור נדחה פרט לעניין השיפוי.
ב. באשר לצרכי הקטינים והשתכרות הצדדים, שנישאו בינתיים, אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי ובמסקנה שהסיק מממצאים אלה. צדק ביהמ"ש המחוזי בעניין השיפוי ככל שהדבר נוגע לתשלום מיידי. כאשר השיפוי עשוי לפגוע בקטינים אין ביהמ"ש מפעיל את סעיף השיפוי. אולם, אין סיבה לביטולו של השיפוי לחלוטין. יש לקבוע כי השיפוי יופעל החל ממועד הגיעו של המשיב הראשון לגיל 18. הווה אומר, שסכום השיפוי, בלווית הצמדה וללא ריבית, יצטבר לחוב, אשר אותו על המשיב לסלק עם הגיעו של הבן לגיל 18.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל בלום למערערת, עו"ד ורד שר (אוכרקליד) למשיבים. 27.9.93).

דנ"א 4811/93 - סלע חברה לביטוח בע"מ נגד יעקב שלו

*פירוש המושג "אלימות" בפוליסת ביטוח ככולל גם "אלימות מילולית"(עתירה לדיון נוסף בע.א. 779/89 - הבקשה נדחתה).

א. דין פרשנותו של חוזה ביטוח כדין פרשנות נוסחה של כל התקשרות חוזית, היינו כי החוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. במקרה שבפנינו מדובר בפוליסת ביטוח אשר חלה לפי הפוליסה במקרה של "אמצעי אלימות חיצוניים וגלויים לעין" שבהם נפגע המבוטח. דעת המיעוט בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 779/89 - סברה כי אמצעי אלימות חייבים ללבוש לבוש פיזי. זו גם התיזה שהוצגה על ידי העותרת בכל הערכאות. הפירוש האמור של העותרת אין לקבלו ויש לדחות את הבקשה לדיון נוסף.
ב. לתיבה "אלימות" יש אכן משמעות לוואי שיגרתית של מעשה כוחני כפשוטו. אולם, בעת פרשנותו של ביטוי במסגרת הקשרו הענייני, אין להסתפק בהגדרתו לפי ההסתברות ברוב המקרים, אלא יש לפנות לכל המשמעויות האפשריות. "אלימות" אינה רק הנחתה של מכה. זעקת אימים המכוונת לעבר אדם הגורמת לבריחתו בבהלה, או לנסיגתו וקפיצתו בפחד מבעד החלון - אף היא בגדר אלימות. כפי ש"גרם מוות" איננו חייב לנבוע ממגע
פיזי כפשוטו בין הגורם האלים לקרבנו, ויכול לנבוע מהבהלתו של אדם הגורמת לו לשבץ, כך גם אלימות בהקשר אחר - יכול שתתבטא בהשמעת קולות או דברים שתוצאתם פגיעה רעה בקרבנו של המעשה.
ג. על כן אין לומר כי הביטוי "אלימות מילולית" הוא רק מטפורה. אם הפירוש האמור אינו מקובל על נסחי הפוליסות, הכוח בידם לשנות את נוסחו של ההסדר החוזי, בכפוף להגבלות סטטוטוריות החלות על ניסוח פוליסות. אף מטעם זה אין מקום לדיון נוסף. אין טעם בקיום דיון משפטי נוסף לגבי פרשנותה של מילה בהקשר חוזי, ששינוייה והתאמתה לכוונת מנסחי הפוליסה הוא עניין שייזומו, לפחות, הוא בידי הנסחים.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חיים גלזר לעותרת, עוה"ד זיו פוקס ויצחק עמיתלמשיב. 29.9.93).

ע.א. 209/88 - ישראל ישראלי נגד מדינת ישראל

*פיצויים בגין הפקעת אדמות(הערעור נדחה).

א. למערערים אדמות בצפון ירושלים שהופקעו על פי צו שפורסם במרץ 1980. הם הגישו תובענה לפיצויים וביהמ"ש מינה בהסכמת הצדדים שני מומחים מטעמו. לאחר שניתנה חוות הדעת של המומחים הגיעו רוב בעלי האדמות להסכמה עם המשיבה באשר לגובה הפיצוי באמצם את הערכות המומחים. ביהמ"ש נדרש להכריע באשר למספר חלקות לגביהן לא הושגה הסכמה, ובהן החלקות 124 ו- 143, נשוא הדיון. המומחים נקטו בשלוש דרכים שונות כדי לקבוע את שוויין של שתי החלקות והגיעו להערכת שווי החלקות בסכום מסויים. באותו גוש ניתנה על ידי המומחים הערכה גם לגבי החלקה 15 אשר לגביה אימצו את חוות דעת המומחה מטעם המדינה. שוויה של חלקה 15 נקבע על ידו ל- 25 שקל לממ"ר. ביהמ"ש הביע תמיהה על הפער שבין שתי עמדות המומחים בעניין שווי החלקות. ביהמ"ש לא מצא בסיס לפער בהערכת השווי, וכמו כן לא קיבל את הערכת המומחה מטעם המדינה כי השווי בחלקות נשוא הערעור צריך להיות מחצית מהשווי שנקבע בחלקה 15. ביהמ"ש קבע כי שווי החלקות נשוא הערעור יהיה זהה לשווי שנקבע לגבי חלקה 15 היינו 25 שקל לממ"ר. הערעור נדחה.
ב. אכן, המומחים שמינה ביהמ"ש בהסכמת הצדדים זכו לשבחי הערכאה הראשונה, ובדרך כלל נטו בעלי הדין וביהמ"ש לאמץ את הערכותיהם. אולם בסוגיה שבפנינו ראה ביהמ"ש שלא לאמץ אף אחת מחוות הדעת שהיו בפניו וקבע את אשר קבע. ביהמ"ש התייחס לתשובות שנתנו המומחים בחקירתם, וקבע כי התשובות אינן מסבירות את הבדלי ההערכה. בעשותו כן לא התעלם ביהמ"ש מחוות הדעת שבפניו. מובן שחוות דעת של מומחה, יהיה זה מומחה שמונה בהסכמה ע"י ביהמ"ש, היא תמיד בגדר עדות, וביהמ"ש הוא הקובע את העובדות על סמך הראיות שבאו בפניו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד הנריק רוסטוביץ למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 19.9.93).

רע"פ 3838/93 ואח' - אורי אבנרי ואח' נגד מדינת ישראל

*בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי שביטל פס"ד של בימ"ש שלום שניתן על יסוד הליכים פרוצדוראליים(הבקשה נדחתה).

א. שני עורכי עתונים ושני עתונאים הואשמו בעבירה לפי סעיף 34(א) לחוק אימוץ ילדים, בגין פרסום פורסמו פרטים לגבי מאומץ והורהו שלא כדין וללא רשות ביהמ"ש. בבימ"ש השלום הביאה התביעה כעדה מטעמה את גב' ליאון, פקידת סעד ראשית לענייני אימוץ. אחד הסניגורים העלה התנגדות להשמעת דברים מפיה בקשר לאימוץ הקונקרטי, באשר לא הובא על ידי העדה תיק האימוץ המקורי כפי שנתבקש הזימון למשפט. ב"כ
התביעה ביקש דחיית הדיון והסניגוריה התנגדה לתביעה. ביהמ"ש החליט בהחלטת ביניים שאין לשמוע עדות בעל פה כל עוד קיימת ראייה טובה יותר, היינו תיק האימוץ ובו מסמכים משפטיים ופסק הדין בעניין האימוץ, הוא לא הירשה על כן המשך חקירתה של גב' ליאון על ידי התביעה. מטעם התביעה הוגשו הודעות המבקשים שנמסרו בשלב החקירה המשטרתית ובכך נסתיימה פרשת התביעה. הסניגורים טענו שאין להשיב לאשמה וביהמ"ש קיבל את הטענה. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור והחזיר את הדיון לבימ"ש השלום לשם שמיעתו מחדש בפני שופט אחר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין מקום למתן רשות ערעור. ראשית, לאור הקווים המנחים בעניין מתן רשות ערעור כפי שנתגבשו בר"ע 103/82, פד"י ל"ו(3)123) (חניון חיפה) אין לגלות עילה לקיום ערעור שני בשלב הנוכחי; שנית, מהלך הדיון בבימ"ש השלום אכן היה יוצא דופן ובלטו בו התנגדויות רבות שהזכירו סדרי דין מתקופת המנדט, אשר בה התנגדויות פורמליסטיות לרוב היו עיסוק חביב על הפרקליטים; שלישית, אין לומר שגב' ליאון לא היתה רשאית להעיד על עניין של אימוץ הזכור לה אישית ועדותה הראשית לא היתה צריכה להיות מופסקת באמצע. יש הבדל בין עצם העדה של העד לבין משקלם של דברים המושמעים מפי העד, ועניין שני זה נשקל בדרך כלל עם תום המשפט ולא על ידי הפסקת עדותו של העד. יתירה מזאת, לא היה מקום להתנגד מעיקרו לדחיית הדיון לשם הבאת תיק האימוץ שהעדה שכחה להביא, בייחוד במשפט בו נדחה הדיון בעבר על ידי ביהמ"ש למשך תקופה לא קצרה לפי בקשת המבקשים.
ג. סדרי הדין הם כלי לארגונו של הדיון, על מנת שיקויים באופן מסודר, יעיל והוגן. יישום בלתי נאות של הוראות סדרי הדין, יכול על נקלה להפסיק מהלכו של כל משפט ולמנוע קיומו. סדרי דין הם כלי עזר לבירור האמת ולא מכשיר לחסימת בירורה.

(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד א. וייך, י. לאלו וש. ליבליך למבקשים, עו"ד י. למברגר למשיבה. 22.9.93).

ע.א. 567/89 - נפתלי זוסמן נגד מילטון י. קיין

*תקופתה של ערבות ופירוש הסכם הערבות(הערעור נדחה)

א. המערער ערב לחובותיה של חברה מסויימת (להלן: החברה) ובכללן חוב למשיב. המערער סבר כי בכוחו להעלות את החברה על דרך המלך בכך שירכוש את השליטה בה, ויערוב לחובותיה. לשם זה נעשו ביוני 1987 שני הסכמים, שעה שהמערער כבר פעל כמנהל עסקי בחברה זה מספר חודשים. הסכם אחד בין המערער ובין ארבעת בעלי המניות בחברה והחברה (להלן: השותפים והחברה). ההסכם האחר הוא בין המערער והמשיב. הוא מנוסח כמכתב של המערער, בו כותב המערער כי הוא משמש מנכ"ל החברה, מכיר את מצבה הכספי וביקש לתת לחברה ארכה לתשלום החובות בשיעורים ובתמורה הוא יהיה ערב לחובותיה. למעשה שולם רק התשלום הראשון של 20,000 דולר. משכך הדברים החליט המשיב להעמיד את כל החוב לפרעון מיידי בהתאם לאמור בהסכם. בביהמ"ש המחוזי התמקד הדיון בשתי טענות של המערער: כי ההסכמים לא נחתמו ע"י החברה ולכן לא קם החיוב הנערב: כי התחייבותו לשלם את הכספים היתה שלובה בהעברת המניות אליו ומשאלה לא הועברו לא קמו חיוביו שלו. ביהמ"ש דחה את טיעוניו של המערער והערעור נדחה.
ב. טענת המערער כי היעדר חתימת החברה בהסכם בינו לבין השותפים לא נבע מתוך היסח הדעת אין בה להוסיף או לגרוע. כל עניינו של ההסכם האמור הוא בהעברת מניות השותפים למערער, ולשם מתן תוקף להסכם זה שביניהם, לא נדרשה הסכמת החברה.
ג. אשר לטענת המערער כי התחייבותו בהסכם עם המשיבה היתה שלובה בהתחייבות השותפים בהסכם שבינו לבין השותפים להעביר לו את המניות ומשלא הועברו אין ערבותו תקפה - גם בהנחה ששני ההסכמים שנעשו בו ביום אינם מנותקים זה מזה ויש לראותם
כמקשה אחת, היה על המערער להראות רצון לקיים את חיובו שלו ויכולת לקיימו. זאת לא הראה המערער.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. בן מנחם למערער, עו"ד ד. צימרמן למשיב. 5.9.93).

בג"צ 779/92 - וליד סלאמה ואח' נגד ראש עירית נצרת ואח'

*מתן תעודה אישור של עיריה לצורך נכס במרשם המקרקעין(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. בשטח הנתון לשלטונה המוניציפלי של עירית נצרת מצויה חלקת קרקע שהיא יחידת רישום אחת. שיטחה כ- 318 דונם ובעלים רבים לה במשותף ובחלקים בלתי מסויימים (במושעא). המשיב 2 (להלן: המשיב) הוא בעלים של 5,236 ממ"ר, שהוא גם החלק היחסי שלו בחלקה. העותרים רכשו מהמשיב 1130 מתוך 5,236 חלקים שבבעלותו ותפסו חוקה בשטח מסויים בן 1,130 ממ"ר. העותרים ביקשו לרשום בפנקסי המקרקעין את החלק שרכשו, ופנו למשיב לקבלת תעודה לעניין תשלום חובות לעיריה. מתן התעודה הותנה בתשלום החובות לעיריה בגין כל 5,236 החלקים של המשיב. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 324(א) לפקודת העיריות קובע כי "לא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה... תעודה... המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה... ביחס לאותו נכס... סולקו במלואם...". העותרים טענו כי אין צורך לשלם את החובות בגין הנכס כולו כדי לקבל תעודה, ומאידך טוענת העיריה כי צריך לשלם את החובות בגין הנכס כולו. פשוטו של מקרא הוא כגירסת העותרים. מרובר בסילוק כל החובות לעיריה מאת בעל הנכס "ביחס לאותו נכס" שמבקשים להעביר. בענייננו, הנכס שמבקשים להעבירו הוא 1130 חלקים בלתי מסויימים, ומכאן שבגין נכס זה יש לשלם לעיריה את "החובות המגיעים" לה.

(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד מ. לידאווי לעותרים, עו"ד מ. עמאר למשיבים. 20.9.93).

ע.פ. 3312/93 - מדינת ישראל נגד אריה חממי

*קולת העונש (זיוף וגניבה ע"י פקיד בכיר) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב שימש בתפקיד ניהולי בכיר בעירית ראשון לציון. במסגרת תפקידו הגיעו לידיו שיקים המיועדים לעיריה, והוא זייף על גב השיקים את חותמת העיריה והפקידם בחשבונו. מדובר בשיקים שסכומם הכולל עולה כדי 100,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב ששה חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודת שירות וששה חודשים מאסר על תנאי. השופט ראה להקל עם המשיב מאחר שסבר שלא נימוקים של תאוות בצע הניעו אותו לבצע את המעשים שבהם הורשע. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש נראה כה קל עד שהוא מצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. אין לקבל את הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי כי העבירות לא בוצעו למען בצע כסף. העובדה שהמשיב החזיק את הכספים שגזל בקרן שמורה לעת מצוקה אינה משמשת כסיבה מקלה. יש להטיל עונשים מרתיעים על עבירות מהסוג בהן הורשע המשיב. ככל שמעמדו של הנאשם בכיר יותר, יש להחמיר בענישה. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על תקופה של שנתיים.

(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אור. עו"ד גב' תמי בורנשטיין למערערת, עו"ד אילן מאוטנר למשיב. 23.9.93).

בג"צ 3614/93 - מחמוד אג'בריה נגד משטרת ישראל ופרקליטות המדינה

*קיום הסכם בין הפרקליטות לבין חשוד (העתירה נתקבלה).

העותר היה נתון במעצר בעקבות הגשת כתב אישום נגדו והגיע לידי הסכמה עם המשטרה, על דעת פרקליטות המדינה, כי אם יצליח לספק ראיות שעל
פיהן ניתן להעמיד לדין חשוד פלוני בעבירות של ביצוע מעשה רצח ישוחרר העותר בערבות ויוטל עליו מעצר בית מלא. המאמצים שנעשו ע"י העותר בהכוונת הממונים על החקירה היו שיחה שהוקלטה עם החשוד, שיחה שנמשכה שעות רבות אך לא הניבה תוצאות. לאחר מכן נתקיימה שיחה נוספת יחד עם מדובב מקצועי, ותפקידו של העותר היה ליצור את אווירת האמון בין החשוד למדובב. לאחר שנוצרה האווירה המצופה יצא העותר והמדובב המקצועי הצליח לאחר מספר שעות להביא את החשוד להודאה בעבירות מסוג אחר אך מאומה לא בקשר לרצח עצמו. חלפו מספר שעות והחשוד פנה אל חוקריו והתוודה בביצוע מעשה הרצח האמור. העותר טוען כי ההתוודות הסופית של החשוד היא פועל יוצא של התפתחות הדרגתית שהיה לו חלק חשוב בה, ועל כן יש לעמוד בתנאי ההסכם עמו. מאידך סברה הפרקליטות כי לא העותר הוא זה שהביא לאותו מפנה. העתירה נתקבלה.
אין צורך להכנס לשאלה מה הביא לשינוי גישתו של החשוד ודי לעניין זה שאין לשלול את האפשרות כי לפעולת העותר היה חלק בה. אין לשלול את המסקנה כי ההתוודות האחרונה היא תולדה של המאמץ המתמשך שהעותר לקח בו חלק פעיל לפתוח סגור לבו של החשוד. בנסיבות אלה, אמינות משטרת ישראל בעיני משתפי הפעולה עימה, מצדיקה את הגישה כי ניתן לומר שהעותר עמד בהסכם ועל כן יש להעניק לו טובת הנאה של שחרור בתנאים מגבילים כפי שסוכם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, טל. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 23.9.93).

בש"פ 4477/93 - עזיז בסה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה והדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של מירמה והדחה בחקירה, כאשר לפי הנטען קשר קשר עם שני עורכי דין, רופא בבית חולים ביריחו והמנהל האדמיניסטרטיבי של אותו בית חולים, להונות חברות ביטוח ולקבל מהם במירמה פיצויים עבור נפגעים מדומים בתאונות דרכים שלא אירעו. עורכי הדין הואשמו גם בכך שניסו להשפיע על שותפיהם למסור במשטרה הודעות כוזבות. העורר הואשם בכך כי בהיותו במעצר ניסה להשפיע על אחד מעדי התביעה למסור הודעה כוזבת במשטרה. העורר נעצר בהסכמת סניגורו עד תום ההליכים. ברם, הוא הגיש בקשה לעיון חוזר, אחרי ששותפיו "הבכירים", עורכי הדין, שוחררו ממעצר. בימ"ש השלום נעתר לבקשה לשחרור העורר, אך ביהמ"ש המחוזי מצא בערר כי יש לעצור את העורר משום שקיים יסוד לחשש כי ינסה להשפיע על עדים. הערר נתקבל.
אין להפלות בין העורר לבין שותפיו לעבירה המואשמים גם הם בעבירה של הדחה. הנימוקים לשחרור עורכי הדין שניתנו בביהמ"ש העליון יפים גם לעניינו של העורר. באשר לכך נאמר: "עדי התביעה מתגוררים בכפרים שונים באזור יו"ש... לנוכח מספרם הרב של העדים ופיזורם, האפשרות שהעוררים יסתכנו בהפרת תנאי המעצר על ידי נסיונות הדחה... נראית רחוקה". לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולשחרר את העורר ממעצרו בתנאים מגבילים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. עו"ד עסלי לעורר, עו"ד למברגר למשיבה. 13.9.93).

דנ"פ 523/93 - רשל מנינג נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הליכי הסגרה (דיון נוסף בערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין הסגרתה של המערערת לארה"ב - ההחלטה הקודמת נשארה על כנה).

המערערת הועמדה לדין בארה"ב באשמת רצח והמשפט שהתנהל בפני חבר המושבעים לא הוביל להכרעה, שכן המושבעים לא יכלו להגיע לכלל הכרעה פה אחד. לפיכך החליט ביהמ"ש לפזר את חבר המושבעים והכריז על MISTRIAL.
בכך נקטע המשפט, והתביעה ביטלה את כתב האישום, תוך שמירת זכותה להגיש כתב אישום חדש. בעקבות זאת שוחררה המערערת ממעצרה ובאה לישראל. כעבור זמן הוגש נגד המערערת כתב אישום חדש, הזהה בתכנו לקודמו, ושבגינו נתבקשה הסגרתה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי יש להסגיר את העותרת לארה"ב והערעור לביהמ"ש העליון נדחה בשעתו. במסגרת הערעור הקודם טען הסניגור כי משהועמדה המערערת לדין פעם אחת, בארה"ב, שוב אין להסגירה כדי לאפשר העמדתה לדין בפעם השניה. ראשית, מפני שהבאתה לדין פעם שנייה מנוגד לעקרון הסיכון הכפול, לפיו אין מעמידים אדם בסכנת הרשעה בשל מעשה אחד, יותר מפעם אחת; ושנית, מפני שגם אם על פי הדין השורר בארה"ב אין בהגשת משפט חדש, לאחר שהמשפט הקודם נקטע ב- MISTRIAL, משום הפרת עקרון הסיכון הכפול, אין להיענות לבקשת ההסגרה על יסוד הפרשנות הרחבה לעקרון הפליליות הכפולה. טיעון זה נדחה על ידי ביהמ"ש העליון בדיון הקודם. פסק הדין של ביהמ"ש העליון בדיון הקודם נשאר על כנו.
שופטי ביהמ"ש העליון התייחסו למהותה של ההגנה של "סיכון כפול", רשימת הנושאים המאפשרים דחיית עתירה להסגרה מעיקרה לפי סעיף 8 לחוק ההסגרה, וכיוצא באלה נושאים, והגיע למסקנה, בפסק דין עיקרי מפי השופט גולדברג, כי בנסיבות המקרה דנן אין מניעה להסגרתה של המערערת לארה"ב.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג, מצא, גב' דורנר. עו"ד יאיר גולן למערערת, עו"ד גב' רות רבין למשיב. 16.8.93).

ע"א 5180+5200/92 - נפתלי קורן נגד תמר קורן ואח'

*מזונות

(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות שלושת ילדיו, שניים קטינים והשלישי בגיר, עתודאי, הלומד בטכניון. סכום החיוב הכולל הוא 1,400 ש"ח לחודש, מהם 800 ש"ח לאחד הקטינים, 500 ש"ח לשני ו- 100 ש"ח לבגיר. כן חוייב בהוצאות משק הבית כל עוד הוא גר בבית, והחל מעזיבתו את הבית - מחצית ההוצאות. המערער טוען שאין לחייבו בכל הוצאות הבית כאשר המקסימום שנתבקש בתובענה היה כיסוי ההוצאות עד %70, וכאשר הבית שייך לבני הזוג בחלקים שווים והאשה עובדת ואין המערער חייב במזונותיה. טעם ערעור שני מתייחס לחיובו של המערער במזונות בנו הבגיר. מנגד ערעורו המשיבים באשר לסכומי המזונות שחוייב בהם המערער. הערעור של הבעל נתקבל בחלקו.
אין ממש בטענת האב כי הבן הבגיר, שהיה בעל דין בתביעה, צריך היה להגיש תביעה עצמאית. מאידך צודק האב באשר להוצאות משק הבית. האשה משתכרת וחייבת לשאת במחצית ההוצאות של הבית בו היא מתגוררת. אשר לטענת האשה לפיה אינה חייבת להשתתף במזונות ילדיה מדין צדקה - הכנסתה מסתכמת ב- 2,000 ש"ח בתוספת החזר נסיעות בסכום של 1,200 ש"ח וכן הוצאות שוטפות ואש"ל. לפי הטענה לא הביא ביהמ"ש בחשבון כי הניכויים מן המשכורת של האשה (ניכויי יהב) מגיעים לכדי 1,980 ש"ח לחודש וממילא איננה יכולה להשתתף במזונות הילדים מדין צדקה כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. טענה זו בלתי מובנת. ניכויים הזהים לסכום המשכורת אפשריים רק אם מדובר על התחייבויות כספיות, כגון הלוואות, חיובים עבור הטבות, או העברה לקרנות חסכון, ונסיבות כאלה אינן פוטרות מן ההשתתפות בכיסוי המזונות מדין צדקה. לאור שיעור הצרכים של הקטינים, אך מובן ממילא שהאם מוסיפה מצידה לקיומם מדין צדקה.