בש"פ 4830/93 - אריק אפריים חפיזוב נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים כאשר ביהמ"ש העליון החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לבחון חלופה למעצר(ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר נעצר עד תום ההליכים ביום 18.2.93 ומשפטו אמור להתחיל ב- 10.11.93. בהחלטתו ציין ביהמ"ש המחוזי כי עילת המעצר היא מסוכנותם של העורר ושניים אחרים שנעצרו עימו. העורר ונאשם אחר באותו תיק עררו לביהמ"ש העליון על המעצר, והשופט ד. לוין החליט כי "יש מקום לבירור ההצעה (של חלופה למעצר) ובחינתה ע"י הדרגה הראשונה, במסגרת בקשה לעיון חוזר...". הסניגור אכן הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש המחוזי לשחרר את הנאשם האחר ואילו בקשתו של העורר נדחתה. זאת לא משום שדחה את ההצעה לחלופת מעצר לגופה, אלא משום שסבר כי חומרת העבירה מחייבת את המעצר. ביהמ"ש הבחין בין שני הנאשמים בכך שהעורר היה "היוזם, המפעיל,המדיח לביצוע ההצתות וכתוצאה ממעשיו נהרג אדם...". הערר נתקבל.
ב. אין צורך להתייחס לשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בגישתו העקרונית כי "עילת המעצר של חומרת העבירה (ו)ניתן לעשות בה שימוש גם כאשר ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה...". אילו זו היתה דעתו של השופט לוין בערר הקודם -דין הערר היה אז להידחות. העובדה כי הערר לא נדחה, מביאה למסקנה כי היה מקום לשקול בנסיבות המקרה את שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. על כן השאלה העומדת לדיון בערר זה היא אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה תוך קביעתתנאי השחרור. בהתחשב בכך כי העורר עצור זה כ- 7 חודשים, וכי קיים חשש שהדיון, בויופיעו 34 עדי תביעה, לא יסתיים אף בחלוף שנה מיום המעצר, וכשלעורר אין עבר פלילי, יש מקום לשחררו מן המעצר בתנאים מגבילים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד פורר לעורר, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 10.9.93).
ע.א. 3645/92 - שאול קלנר נגד סשה לופוביץ
*פירוש הסכם לפירוק שותפות * סירוב ביהמ"ש לדחות ישיבה בה לא הופיע התובע.
(מחוזי חיפה - ת.א. 1859/87 - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש נגד המערער תובענה בה טען כי ביום 20.8.87 נעשה בינו לבין המערער הסכם שותפות לרכישת זכויות במועדון בחיפה. על פי ההסכם שילם המשיב למערער סכום השווה ל- 50,000 דולר, בתמורה ל- %25 מן הזכויות שנרכשו במועדון, כאשר לדברי המערער כל הזכויות נרכשו בשווי של כ- 200,000 דולר. המשיב טען כי לאחר תקופה קצרה הסתבר לו שהמערער רכש את הזכויות במועדון בתמורה הנמוכה בהרבה מזו שעליה הצהיר. המשיב פנה למערער וביקש להחזיר לו את דמי השקעתו, והשניים חתמו על מסמך (להלן: המסמך) שבו הוסדרו התנאים להפסקת השותפות תמורת החזר השקעתו של המשיב בעסק. לאחר חתימת ההסכם המשיך המשיב, לבקשת המערער, לעבוד במועדון כחודשיים עד שיימצא שותף אחר. המערער סילק את המשיב סופית מעבודתו במהלך חודש אוקטובר 1987. למשיב שהמערער מסרב להחזיר לו את השקעתו, הגיש את תובענתו לביהמ"ש המחוזי, וזכה בחלק מהתביעה המתייחס להשבת השקעתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כלפי מסמך פירוק השותפות (להלן: המסמך) הותנתה השבת הכספים למשיב במציאתו של מחליף מתאים לשותפות, ומאחר שלא נמצא מחליף כזה, טרם הגיע מועד התשלום. הערעור נדחה.
ב. ביום 12.12.91 העיד המשיב בחקירה ראשית על השתלשלות העניינים בעיסקת השותפות, ובתום הדיון נקבע יום 18.5.92 להמשך הדיון עד לגמר ההוכחות והסיכומים בעל פה. ביום 14.5.92, פנה ב"כ המערער לביהמ"ש וביקש לדחות את המשך הדיון, מהטעם שביום 12.5.92 רותק המערער למיטתו בשל מחלה. לבקשה צורף אישור רפואי מיום12.5.92 שלפיו המערער אינו כשיר לעבוד במשך שבעה ימים. ב"כ המערער טען כי נוכחות המערער הכרחית לצורך חקירתו הנגדית של המשיב המיועדת ליום 18.5.92 וכי
מן הראוי להיעתר לבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, כאשר הנימוק העיקרי היה שמיום הגשת התביעה חלפו למעלה מ- 4 שנים, ולרשות המערער עמד די והותר זמן לשם הכנת הגנתו. זאת ועוד, לביהמ"ש היה ספק אם האישור הרפואי שהוצג נחתם מתוך ידיעה שהוא נועד לשמש לצורך בקשה לדחיית דיון. על אף החלטת ביהמ"ש לא התייצב המערער לדיון ביום 18.5.92 וב"כ ביקש לדחות את תחילת הדיון כדי להביא את המערער באמבולנס לביהמ"ש. הבקשה נענתה בחיוב והשופטת הורתה על הפסקת הדיון למשך כמחצית השעה. משחלפה למעלה משעה והמערער לא התייצב החליטה השופטת להמשיך בדיון והדיון הסתיים באותו יום וניתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.
ג. המערער טוען שביום הדיון הובהל למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם ולא יכול היה להתייצב בביהמ"ש. לכאורה יש בפי המערער הסבר כבד משקל, שאין לפטרו כעניין של מה בכך, ושעשוי לשמש צידוק להיעדרות בעל דין מביהמ"ש. דא עקא, שהמערער לא המציא כל מסמך או אישור מטעם בית החולים, הרופא הבודק או מטעם גורם מוסמך אחר, שיש בו משום אישור וחיזוק לדבריו. עניין זה הוא תמוה. ברם, גם אם יוצאים מתוך הנחה שדבריו הוכחו כנכונים, אין בכך כדי להושיעו. זאת משום שגם אם היעדרותו של המערער היתה מוצדקת, עדיין יש לבחון אם יש טעם בביטול פס"ד ובהחזרת התיק כדי לשמוע את גירסת המערער. על כך יש להשיב בשלילה, מן הטעם הפשוט שהכרעת ביהמ"ש המחוזי לא נפלה על פי עדותו של המשיב או עדותם של אחרים. פסה"ד לא היה משתנה גם אם היה המערער מעיד בפני ביהמ"ש.
ד. עיון בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מלמד בעליל שהכרעת ביהמ"ש נפלה על פי האמור בהסכם ועל פיו בלבד. בשל כך, גם אילו נשמעה עדותו של המערער לא היה בה כדי להעלות או להוריד. הלכה פסוקה היא שאומד דעתם של הצדדים, שעל פיו יש לפרש חוזה, נלמד בראש ובראשונה מהחוזה עצמו. אם אפשר ללמוד מה אומד דעתם של בעלי הדין שבפנינו על פי הנאמר בהסכם, ואם הכתוב בו בהיר ומובן, אין להיזקק לעדויות וראיות חיצוניות, ומכאן שהמערער לא ניזוק בשל כך שעדותו לא נשמעה.
ה. בין הוראותיו של הסכם הפרישה אין ולו הוראה אחת שבה נאמר כי מציאת מחליף למשיב היא תנאי מתלה לפרישתו ולהחזר השקעתו. ההסכם משמיענו, בלשון שאין לטעות בה, כי כוונת הצדדים היתה לשחרר את המשיב מן השותפות במהירות רבה ככל האפשר. אמנם ההסכם מזכיר את עניין מציאת המחליף, אולם, ההסכם אינו קובע שתקופת המעבר לא תגיע לקיצה אלא ברגע שיימצא מחליף למשיב. סילוקו הסופי של המשיב מהמועדון מלמד שתקופת המעבר באה אל קיצה ושהמשיב אינו עוד חלק מן השותפות. פירוש זה מתחייב לא רק מלשונו ומרוחו של ההסכם אלא אף ממצב הדברים שנוצר בפועל. לא ייתכן שהמערער יפטר את המשיב מעבודתו, ירחיק אותו מהמועדון וינהל את העסק כטוב בעיניו, ומצד שני יוסיף לראות במשיב, לצורך החזר השקעתו, ולצורך זה בלבד, שותף לכל דבר. תוצאה מעין זו אין הדעת סובלת.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. מרגלית למערער, עו"ד ר. פינגרר למשיב. 23.8.93).
ע.פ. 1586/93 - ארמונד כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י עובד בכיר בחברה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. בשנים 1979 - 1989 שימש המערער בתפקיד אחראי על הגזברות בסניף המשביר המרכזי בקרית שמונה. ביקורת שגרתית בשנת 1988 העלתה כי 26 כרטיסי לקוחות שבהם נרשמו חיובים בדבר רכישת טובין באשראי זוכו ע"י חיוב כרטיסי לקוחות אחרים. במקביל נתגלה כי המערער רכש מוצרים וחייב חשבונות של לקוח אחר. המערער הורשע במספר עבירות של גניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות,
רישום כוזב במסמכי תאגיד ומרמה והפרת אמונים בתאגיד ונדון ל- 19 חודשים מאסר בפועל, 17 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 15,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - קיימות ראיות ישירות ונסיבתיות שאינן מותירות ספק סביר באשמת המערער. מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה וודאות מוחלטת, אלא שכנוע מעל ספק סביר. ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מחומר הראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שהסתברותה אינה תיאורטית אלא ממשית. אשר למידת העונש - המערער החזיק במשרה של אמון, שבגידרה הוטל עליו לשמור על כספי המעבידה והלקוחות. הוא ניצל כוחו זה, שלח ידיו בכספים ובסחורות והעלים מעשיו ע"י רישומים כוזבים בהנהלת החשבונות שהיה מופקד על ניהולה התקין. בנסיבות אלה העונש אינו חמור מדי וזאת גם בהתחשב בעברו הנקי ובנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער. (בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד רויטגרונד למערער, עו"ד ארצי למשיבה. 13.9.93).
ע.א. 2045/90 + 1899 - אלכסנדר וצפרירה האובר נגד אברהם וסימונה גיל
*הפרת הסכם * תשלום פיצויים מוסכמים.
* שיערוך כספי השבה.
(מחוזי ת"א - ת.א. 2646/87 + 1738/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. ביום 21.9.83 התקשרו הצדדים בחוזה למימכר בית מגורים בכרמיאל במחיר מוסכם של 172,500 דולר. המוכרים (גיל) שרכשו את הנכס זמן מה קודם התחייבו להשלים את בניית הבית ולבצע בו עבודות מסויימות. במעמד ההתקשרות שילמו להם הרוכשים - (האובר) סכום השווה ל- 10,000 דולר ולפי המותנה היה על הרוכשים לשלם את היתרה בשני שיעורים: 72,500 דולר עד ליום 1.4.84 ו- 90,000 דולר במעמד מסירת החזקה. הוסכם כי "הפרה יסודית של החוזה", תזכה את הצד הנפגע בפיצויים מוסכמים בסכום השווה ל- 30,000 דולר. בתוספת לחוזה נקבע מועד מסירת החזקה יחול ליום 1.4.84. ב. הרוכשים שילמו למוכרים, עד ליום 22.12.83, סכום כולל השווה ל- 65,000 דולר. עד ליום 1.4.84 (וגם לאחר מועד זה) לא השלימו המוכרים את עבודות הבניה בבית והרוכשים לא קיבלו בו חזקה ולא שילמו עוד תשלום כלשהו על חשבון הדירה. במכתב ששיגר ב"כ הרוכשים למוכרים ביום 29.5.84 הואשמו המוכרים בהפרת החוזה. המוכרים עם זאת טענו כי היו אלה הרוכשים שהפרו את החוזה, בכך שעד ליום 1.4.84 לא שילמו כמוסכם את מלוא השיעור של 72,500 דולר. ביום 7.6.84 הודיעו הרוכשים למוכרים בכתב כי ביום 25.6.84 יממשו את זכותם, לפי החוזה, ויתפסו חזקה בבית. בתשובתו מיום 11.6.84 הודיע ב"כ המוכרים כי הם יהיו מוכנים למסור לרוכשים את החזקה בבית ביום 25.6.84 - כנגד תשלום יתרת המחיר. תגובת הרוכשים היתה, במכתב מיום 14.6.84, כי הם מבטלים את החוזה עקב הפרתו ע"י המוכרים. ביום 18.6.84 הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי, שנסמכה על עילה של הפרת חוזה, בה עתרו להשבת הסכום ששילמו למוכרים, וכן לחיוב המוכרים לשלם להם פיצויים מוסכמים של 30,000 דולר. כעבור מספר שנים, בשנת 1987, בעוד תובענת הרוכשים ממתינה לתורה, הגישו המוכרים תביעה בה טענו כי החוזה הופר ע"י הרוכשים ועתירתם היתה לחיוב הרוכשים בפיצויים על מלוא נזקיהם, ולחילופין בתשלום הפיצויים המוסכמים של 30,000 דולר. ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לאחר כריתת החוזה הסכימו הרוכשים שמועד המסירה של הבית יידחה לאחר 1.4.84. כן נקבע בפסה"ד כי עיקרו של העיכוב נבע מבנייתו של המקלט, כמוסכם בין הצדדים, בחזית הבית, בעוד שמקומו המיועד על פי היתר הבניה היה בקומת המרתף. לפי ממצאי השופט רבצה האחריות למצב שנוצר לא לפתחם של המוכרים לבד, שכן שני הצדדים היו ערים לחיובי היתר הבניה והניחו כי בדיעבד תיאות העיריה
לאשר את בניית המקלט במקום בו נבנה בפועל, ובנסיבות אלה אי השלמת עבודות הבניה, אף עד ליום 25.6.84, אין בה משום הפרת חוזה מצד המוכרים.
ד. השופט דחה גם את טענת הרוכשים כי יש לראות באי העברת הבית לבעלותם משום הפרת החוזה. גם בליקויים שנתגלו לא היה, לדעת השופט, כדי להעמיד לרוכשים זכות לבטל את החוזה. ביחס לליקוי העיקרי - גובה התקרות בחדרים שנמצא נמוך מן המתחייב לפי תקנות התכנון והבניה - יכלו אמנם הרוכשים לטעון טענת אי התאמה, אך טענה כזו לא טענו כלל ומכל מקום ביטלו את החוזה שלא בעטיה ואף בטרם עמדו על קיומה. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה כי בבטלם את החוזה היו אלה הרוכשים שהפרו את החוזה ולכן דחה את תביעתם לתשלום פיצויים מוסכמים. מאידך, קבע השופט כי המוכרים לא הוכיחו שכתוצאה מהפרת החוזה נגרם להם נזק בסכום העולה על שיעור הפיצויים המוסכמים, ומכאן שאין הם זכאים אלא לתשלום הפיצויים המוסכמים. הערעורים נדחו.
ה. טוענים הרוכשים כי משלא עמדו המוכרים בהתחייבותם להשלים את עבודות הבניה ולמסור להם את החזקה בבית, חרף האורכה שניתנה להם, קמה לרוכשים הזכות לבטל את החוזה והשתמשו בזכות זו כדין. דין הטענה להידחות. משהעניקו הרוכשים למוכרים ארכה לסיום העבודות שוב לא היו רשאים לבטל את החוזה לפני תום המועד. אשר לטענת הרוכשים כי לא ידעו מראש שלפי רשיון הבניה יש לבנות את המקלט במרתף הבית - היו ראיות מספיקות לכך כי הם ידעו על התכנית שלפי הרשיון ועל הסטייה ממנה. ברם, דין טענת הרוכשים להידחות גם מטעם נוסף. אם חיובי התכנית אכן הגיעו לידיעת הרוכשים רק בעקבות סירוב העיריה להתיר את בנית המקלט במקום בו נבנה למעשה, והרוכשים ביקשו לעמוד על זכותם לפי החוזה, היה עליהם לעשות אחת מאלה: לטעון שהמוכרים היטעו אותם, בעצם התחייבותם לבנות את המקלט במקומו המוסכם ; או, למצער, לציין במפורש עובדה זו כחלק מפירוט טענתם, לפיה הפרו המוכרים את החוזה. כן היה עליהם לפרש בהתראתם למוכרים, כי אם אין בידם להשיג היתר להקמת המקלט במקומו המוסכם, כי אז אין הם חפצים בבית כלל ודורשים את ביטול המכר.
ו. אשר לערעור המוכרים נגד חיובם בשיערוך מלא של הסכומים שחוייבו להשיב לרוכשים - טענה אחת היא שאת הכספים שקיבלו על פי החוזה השקיעו בעבודות הבניה ומשהוטל עליהם להשיב לרוכשים את כספם, היה על ביהמ"ש להתאים את גובה ההשבה לשימוש בפועל שנעשה על ידם בכספים. טענה זו יש לדחות. גם אם נכונה גירסת המוכרים שאת הכספים השקיעו בעבודות הבניה, הרי לא עשו כן אלא לשם קיום התחייבויותיהם לפי החוזה. מן הנסיבות עולה כי המוכרים השלימו עם ביטול החוזה ומשהסכימו לביטול - ואין בכך כלום שהיו בבחינת נפגעים מהפרת החוזה - קמה לכל אחד מן הצדדים זכות השבה של מה ששילם לפי החוזה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד חניתאי אליגון למערערים, עו"ד אברהם גל למשיבים. 31.8.93).
ע.א. 758/91 - עיטה עאטף נגד חוטי קיסריה בע"מ
*פיצויים בתאונת עבודה(מחוזי ת"א - ת.א. 2837/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער עבד אצל המשיבה כאיש תחזוקה. ביום התאונה פנה האחראי על מכונות הטוויה של המשיבה אל המערער וביקשו לתקן מכונת טוויה שהתקלקלה. תוך כדי עבודה נפלה גלגלת שהיתה מונחת על המכונה, בגובה של כשני מטר מפני הקרקע, כרזרבה למקרה שיהיה צורך בה, ופגעה בידו של המערער. רק אחרי התאונה התקינה המשיבה מחסום על המכונה לבל יוכלו הגלגלות ליפול ממקום הימצאן על המכונה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה נגרמה עקב התרשלות של המשיבה ודחה טענה בדבר קיום רשלנות תורמת. מומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש קבע למערער נכות רפואית צמיתית בשיעור %30, וזו גם
הנכות הרפואית שנקבעה ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. את הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער קבע ביהמ"ש בשיעור של %45. הנזקים שנגרמו למערער כוללים הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד, נזק כללי בגין כאבים צער וסבל. מסכום הפיצויים הכולל נוכו גימלאות המוסד לביטוח לאומי. ערעור המערער מבוסס על שתי טענות: ביהמ"ש חישב את הפסדי השכר שלו בשיעור של %45, בעוד שהפסדיו גדולים יותר על רקע כישוריו המקצועיים קודם התאונה ; סכום הפיצויים בגיןכאבים, צער וסבל שנפסקו לו - 45,000 ש"ח - הינו נמוך בהתחשב בכאבים ובסבל שנגרמו לו. המשיבה ערערה על הקביעה שלא היתה התרשלות תורמת מצד המערער. הערעורים נדחו.
ב. באשר לערעורו של המערער - ביהמ"ש המחוזי קבע את הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער בשיעור של %45, על אף שהנכות הרפואית שנגרמה לו היא בשיעור של %30 בלבד.בקביעה זו התחשב ביהמ"ש בכך שמקצועו של המערער קודם התאונה כמסגר ואיש תחזוקה קשור בעבודת כפיים, וכן בכך שהוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי העלתה את הנכות הרפואית ל- %45 לצמיתות. אמדנו של ביהמ"ש המחוזי סביר ואינו מצדיק התערבות. גם בשיעור הפיצוי שנפסק למערער בגין כאבים, צער וסבל אין להתערב.
ג. אשר לערעור שכנגד - המשיבה אינה חולקת על אחריותה לקרות התאונה, אך לטענתה גם המערער התרשל. אין לקבל את הטענה. לא המערער הניח את הגלגלות במקום ממנו נפלה אחת מהן, הוא גם לא היה אחראי לקבוע את מקום הנחתן או להבטחה בפני נפילתן. גם אין כל ראיה או טענה שהמערער גרם לנפילת הגלגלת, או שצריך היה לצפות נפילה כזאת. בנסיבות אלה אין לראות במה התרשל.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד שלום למערער, עו"ד א. קנדל למשיבה. 5.9.93).
ע.א. 1846/92 - נפתלי ועליזה לוי נגד מבט בניה בע"מ
*ביטול חוזה ע"י רוכשי דירה עקב רטיבות בדירה במשך כמה שנים * השבה לפי ערך הדירה בעת הערכת הדירה ע"י שמאים.
* ביטול ניכוי שכ"ד ראוי מערך הדירה לצורך השבה.
* טענת התיישנות המבוססת על סעיפי התיישנות בהסכם.
(מחוזי י-ם - ת.א. 368/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערים רכשו מן המשיבה דירה, קיבלו בה את החזקה באוגוסט 1984, והחל בחודשי החורף של שנת 1985 התגלו בעיות רטיבות בדירה. המערערים פנו למשיבה בכל חורף בין השנים 1985 ו- 1989 בבקשה לתקן את הפגמים ונסיונות לתיקון היו ללא הצלחה. ביום 13.1.89 הגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי תביעה לביטול ההסכם ולפיצויים. ביום 3.5.92 פינו המערערים את הדירה. פסה"ד קובע בין היתר כי: החוזה בין הצדדים הופר בידי המשיבה ; תניות ההתיישנות והגבלת האחריות שהעלתה המשיבה אינן תופסות; החוזה בוטל כדין ע"י המערערים. המשיבה חוייבה לשלם למערערים סכום של 138,750 דולר, נכון ליום 1.8.91. סכום זה משקף לפי קביעת ביהמ"ש את ערכה של הדירה שנקנתה, ליום ההערכה ע"י שמאים, אילו היתה במצב תקין. מסכום זה ניכה ביהמ"ש 16,000 דולר, המגלם תשלום שכר דירה עבור השימוש בדירה במשך שמונה שנים. כמו כן נפסקו סכומים שונים נוספים. הערעור נסב על ניכוי 16,000 דולר בגין שכר דירה ואילו הערעור שכנגד מופנה נגד עצם החיוב בפיצויים וכן נגד סכום הפיצויים שנפסק בחלק מעילות התביעה. הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ב. באשר לניכוי בגין שכר דירה - דיני התרופות בהפרת חוזה באים להגן על שלשה אינטרסים: אינטרס הצפיות - המתמקד בהפסד הרווח של הנפגע, ונועד להעמידו במצב בו היה אילו קויים החוזה ; אינטרס ההסתמכות - המתרכז בנזקים שנגרמו לנפגע עקב הסתמכותו על החוזה, ונועד להעמידו במצב בו היה אילו כלל לא היה חוזה ; אינטרס ההשבה - הדורש שכל צד ישיב לשני את אשר קיבל ממנו. במשפט הישראלי, בו אכיפה היא
התרופה הראשית, האינטרס המוביל הוא אינטרס הצפיות. כאשר נפגע תובע פיצויים עקב הפרת חוזה - ביהמ"ש, כעיקרון, צריך לשאוף להעמידו במצב בו היה, לו קויים החוזה.יחד עם זאת, מעמיד חוק התרופות שורה של סעדים לרשותו של הנפגע והוא יכול לתבוע, מבין הסעדים העומדים לרשותו, כל סעד, או צירוף של סעדים, ובלבד שתתקיימנה שתי דרישות: לא ניתן לקבל כפל פיצוי בגין אותו נזק ; אין סתירה מהותית בין שני סעדיםנתבעים (דוגמת ביטול ואכיפה).
ג. נפגע המבטל חוזה עקב הפרתו, זכאי לקבל מן הצד השני את הרווח שהיה צפוי לו אילו קויים החוזה. מכאן, שניתן לצרף בתביעה אחת ביטול והשבה הנגזרת ממנו, ביחד עם פיצויי צפיות, ובלבד שלא יינתן כפל פיצוי. במקרה שבפנינו, השוואת מצבם של המערערים לזה שהיה לו קויים החוזה, מחייבת קביעת פיצוי למערערים בסכום השווה לערכה של הדירה אילו היתה תקינה. כמו כן, אילו קויים החוזה היו בידי המשיבים ביום פסה"ד גם דירה במחיר כפי שנקבע וגם היו גרים באותה דירה כל השנים בלי לשלם שכר דירה. חיוב המערערים בשכ"ד לא יאפשר להגשים את אינטרס הצפיות של הנפגע עליו יש להגן. ביהמ"ש המחוזי עמד על הבעיה בפסק דינו, בהתייחסו לסכום של 16,000 דולר שחייב את המערערים לשלם, באמרו "גם לגבי סכום זה יכלו לכאורה התובעים לטעון כי הנתבעת חייבת לפצותם בגין חיובם הם להשיב סכום זה לנתבעת... אך מה לעשות שהם לא טענו כך ולא ביקשו זאת". ברם, נפגעים שתבעו פיצויי צפיות, כאמור בכתב התביעה בענייננו, אינם צריכים לתבוע בנפרד פיצוי בגין חיוב השבת כספים שיכול שיוטל עליהם עקב ביטול החוזה עם המפרים. התביעה לפיצויי צפיות כוללת חיוב מעין זה בתוכה. התוצאה היא שיש לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי בשיעור שוויה של דירה תקינה הזהה לזו שלגביה נכרת החוזה שהופר, בלי לקזז את דמי השכירות.
ד. בערעור שכנגד טענה המשיבה טענת התיישנות בהסתמך על הסעיפים בחוזה שלפיהם המשיבה תהיה אחראית לתיקונים: במשך שלש שנים לגבי חדירת רטיבות בקירות, במשך שנתיים לגבי חדירת גשמים דרך גג הבית, במשך שנה לגבי כל דבר אחר. כמו כן הוחתמו המערערים על חוזה נפרד לפיו לא יוכלו לתבוע לאחר תקופות האחריות המצויינות בחוזה והמשיבה טוענת שבכך התמלאו דרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המשיבה הן בהתבסס על כך שמדובר בתנאי מגביל בחוזה אחיד והן בהתבסס על כך שמדובר בתניה הנוגדת את סעיף 4 לחוק המכר (דירות). מסקנה זו מוצדקת, בשים לב לכך שמדובר ביחסים בין חברה קבלנית ללקוח, כאשר זו מגבילה את אחריותה בגין דליפת מי גשמים לשנתיים או שלש. אם לוקחים בחשבון שלעיתים אין די בחורף אחד או שניים כדי שיתגלו ליקויים מהסוג הנ"ל, נראה שמטרתם של החוקים האמורים להגן על רוכש הדירות בדיוק מתניות מסוג זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופט אור. עו"ד מרדכי נתאי למערערים, עו"ד אילן שרנקובסקי-שרן למשיבה. 19.8.93).
ע.א. 1867/90 - סטפניה בע"מ ואח' נגד משה הלל חבאני
*הפרת תנאי דיירות מוגנת * סעד מן הצדק והפיצוי שעל השוכר לשלם.
(מחוזי ת"א - ע.א. 913/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. מאז 1955 מתנהלת מסעדה ע"י המשיב במושכר השייך למערערות. אלה הגישו לבימ"ש השלום תביעת פינוי כאשר שתיים הן עילות הפינוי עקב הפרת חוזה השכירות: האחת - העברת העסק בניגוד לתנאי השכירות לבניו של המשיב; השניה - הרחבת המושכר ושיפוצים, ללא הרשאת הבעלים ואף ללא היתר כדין. בימ"ש השלום קבע כי אמנם היתה הפרה בשני הנושאים האמורים. ביהמ"ש המחוזי החליט, ברוב דעות, כי לא היתה העברת השכירות לאחר, ומאידך קבע כי היתה הפרה של ההסכם בהרחבת המושכר ושיפוצים ללא
הרשאת הבעלים וללא היתר כדין. למרות הפרת החוזה החליט ביהמ"ש המחוזי להעניק למשיב סעד מן הצדק, בתנאי שישלם למערערות סכום של 15,000 ש"ח. הערעורים נדחו פרט לכך שהסכום שעל המשיב לשלם למערערות הועלה ל- 25,000 ש"ח.
ב. לעניין העברת הזכות לאחר - כל שהוכח בבימ"ש השלום הוא שבניו של המשיב עובדים יחד עימו בעסק ואף עוסקים בפועל בניהולו. אולם, זאת ללא אובדן השליטה של המשיב בעסק, המתנהל תחת פיקוחו ולפי הוראותיו. בימ"ש השלום מצא תמיכה לתיזה של העברת הבעלות בכך שאחד הבנים כתב מספר פעמים על "זכויות דיירות מוגנת שלנו", אך אין בהתבטאות זו מאומה. ברור בעליל שהבן ראה עצמו כנציג המשפחה, וה"שלנו" לא היה ביטוי למסקנה משפטית בדבר העברת זכויות, אלא התייחסות לזכות המשיב, כראש המשפחה, מול הבעלים - היינו המערערות. גם העובדה שנאמר במכתב כי ארבע משפחות מתפרנסות מן העסק - אמירה שאף בה ביקשו למצוא תימוכין להעברת השכירות, אינה מובילה למסקנה האמורה. כאשר האב מעסיק את בניו בניהול עסקו - תחת שליטתו, אך מובן שהם שואבים פרנסתם מן העסק ואין בכך ראיה להעברת זכויות הדיירות המוגנת.
ג. מאידך, באשר לערעור המשיב, המסקנה של ביהמ"ש המחוזי כי בוצעו עבודות של שיפוצים ושינויים בבית העסק מעוגנת היטב בראיות. אף אם היו תיקונים שביצועם היה דחוף, הרי לא היה בכך כדי להצדיק עבודות נרחבות כפי שבוצעו, כולל יציקת עמודים, ללא הסכמת המערערות. נותרה שאלת הסעד מן הצדק. באשר לכך הרי היה מוצדק לפסוק סעד מן הצדק. מדובר על מסעדה המתנהלת מאז 1955 ללא טענות ומענות. שיפוצים ותיקונים בוצעו בעקבות התמוטטות קיר של המבנה השכן, וסכנה מיידית להרס המבנה בו מתנהל בית העסק שנבעה מכך. ערכו של המושכר עלה עקב השיפוצים וקשה להצביע על נזק לבעלים שנבע מן ההפרה של תנאי הדיירות המוגנת עקב השיפוצים. יחד עם זאת נראה כי סכום הפיצויים נמוך מדי בהתייחס להרחבה של בית העסק שנבעה מהתיקונים הבלתי מורשים. לפיכך יועמד סכום הפיצוי, ליום פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, על 25,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שאלתיאל עדני למערערות, עו"ד יצחק הוס למשיב. 1.9.93).
בג"צ 4492/92 - ד"ר ילנה שנקרנקו נגד מנכ"ל משרד הבריאות ואח'
*דרישה מרופאה עולה להשלים לימודים שונים לאחר שכבר ניתן לה רשיון והתברר כי הרשיון הוענק בטעות(העתירה נדחתה).
א. העותרת עלתה לישראל מברית המועצות בשנת 1988. באפריל 1989 הגישה בקשה לרשיון לעסוק ברפואה וצירפה לבקשה תעודה המעידה כי ביום 25.8.83 סיימה לימודיה במכון הממלכתי לרפואה במוסקבה, והוענק לה תואר "רופא קיברנטיקאי". עוד המציאה אישור על השתתפותה בהשתלמות בהרדמה ובטיפול נמרץ במשך חמישה חודשים. בישראל השתתפה העותרת בקורס הכנה לרישוי רופאים במשך 7 חודשים ובדצמבר 1989 היא עמדה בבחינות הרישוי, קיבלה רשיון לעסוק ברפואה והיא מועסקת מפברואר 1991 בבית חולים איכילוב בתל אביב כמתמחה בהרדמה ובטיפול נמרץ. ביוני 1992 הגיש בוגר של המכון לרפואה שבו למדה העותרת, הנושא אף הוא בתואר "רופא קיברנטיקאי", בקשה לעסוק ברפואה ובקשתו נדחתה, מן הטעם שתכנית הלימודים שצירף לבקשתו לא כללה מקצועות רפואיים חשובים. הלה טען כי העותרת, המחזיקה בתעודה זהה לשלו, קיבלה רשיון ובעקבות זאת נבדק תיקה של העותרת, והתברר כי הרשיון הוענק לה מתוך הנחה מוטעית כי למדה לימודי רפואה מלאים. העותרת הוזמנה - לצורך בחינת התוקף של רשיונה - לדיון בפני הוועדה המייעצת לעניין רשיונות לרופאים הפועלת על פי סעיפים 24 - 29 לפקודת הרופאים. עוד התברר מפי העותרת כי התעודה שבידיה אינה מזכה אותה לעסוק ברפואה בברית המועצות וכי לשם קבלת הרשיון היה עליה לעבור השתלמויות. התמחותה הוקפאה וכנגד החלטה זו הוגשה העתירה. לאחר הוצאת הצו על תנאי המציאה העותרת
אישור כי בשנת 1987 עבדה במכון להרדמה ולטיפול נמרץ בבית החולים האוניברסיטאי בלטביה. המשיב הסכים, בהתחשב באישור הנ"ל, להשאיר את הרשיון של העותרת על כנו, אם היא תעמוד בהצלחה בתכנית השתלמות בת שנה ועבודה מעשית בבית חולים במעמד של מתמחה בשלש מחלקות. הצעה זו לא התקבלה על דעת העותרת, והעתירה נדחתה. ב. טענת העותרת כי סמכות הרשות לבטל את הרשיון מוגבלת על פי סעיף 41 לפקודה אינה יכולה להתקבל. הסעיף הנ"ל דן בתגובה עונשית להתנהגות לא ראוייה של רופאים, ואין הוא נוגע לסוגייה המתעוררת בפנינו, והיא סמכותה של רשות מינהלית לבטל את החלטותיה או לשנותן. באין הוראה בחוק הקובעת אחרת, רשות מינהלית אינה מוגבלת ע"י הכלל של "גמר המלאכה". אולם, השיקולים הראויים במקרה של ביטול החלטה שונים מן השיקולים בקבלתה של החלטה מקורית. במקרה של ביטול מתחייב איזון בין האינטרס הציבורי שביסוד הביטול, לבין הפגיעה בפרט שהביטול יגרום. ככלל, כאשר הפגיעה בפרט היא ממשית והביטול נדרש בשל טעותה של הרשות, אין היא רשאית לבטל את החלטתה ללא הצדקה מיוחדת.
ג. בענייננו, הפגיעה בעותרת שהתמחותה בהרדמה ובטיפול נמרץ הופסקה והיא נדרשת לחזור למעמד של סטז'ר - משמעותית ביותר. אולם, מנגד עומד אינטרס ציבורי רב חשיבות, והוא השמירה על בריאות הציבור. באיזון הראוי בין האינטרסים הנוגדים - גובר האינטרס הציבורי. טעותה של הרשות בהענקת הרשיון אינה יכולה "לרפא" את היעדר הכשירות הנדרשת לטיפול בחולים.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ש. מינצר לעותרת, עו"ד א. קורן למשיבים. 13.9.93).
ע.א. 531/92 - גמאל סאלח נזאל ואח' נגד אחמד סאלח דווירי
*ביטול רישום בפנקסים לאחר הסדר בעקבות טענת מרמה לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר * התיישנות.
(הערעור נתקבל בחלקו).
א. לאבי המערערים (להלן: צאלח) ולמשיב היו חלקים מסויימים במקרקעין בכפר נחף (להלן: החלקות). ביום 15.12.61 ניתן פסק דין בתיק הסדר נחף שלפיו נרשמו כשני שלישים מן החלקות על שם מדינת ישראל, והיתרה, על פי המפתח שנקבע בפסק הדין, על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים, המשיב וצאלח. ביום 28.8.63 חתם צאלח על שני יפויי כוח בלתי חוזרים לטובת המשיב, בהם אישר כי קיבל מן המשיב תמורה מלאה עבור זכויותיו בחלקות. ביום 9.5.66 הסתיים הליך ההסדר, והזכויות בחלקות נרשמו בפנקסי המקרקעין על פי האמור בפסק הדין בתיק ההסדר, בהתעלם מעיסקת המכר שנעשתה לאחר מכן בין צאלח למשיב. צאלח נפטר בשנת 1978 והמערערים הם יורשיו. ביום 26.6.89 הגיש המשיב בקשה לתיקון הרישום בפנקסים, עפ"י סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (להלן: פקודת ההסדר). טענתו היתה כי הרישום אינו משקף את עיסקת המכר שנעשתה בינו לבין צאלח בשנת 1963. לכתחילה ניתן פסק דין במעמד צד אחד, המקבל את התביעה. לאחר מכן הגישו המערערים בקשה לביטול פסק הדין, מן הטעם שלא קיבלו הזמנה כדין ופסק הדין בוטל. בסופו של דבר ניתן פסק דין החוזר ומקבל את התביעה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. טענה ראשונה בפי המערערים היא כי התביעה התיישנה. הטענה היא כי תקופת התיישנות של תביעה כגון דא עומדת על 15 שנים מיום פרסום לוח הזכויות ולא 25 שנים. טענה זו יש לדחות. סעיף 5(2) לחוק ההתישנות מורה כי תקופת ההתיישנות תהא 25 שנים במקרקעין מוסדרים ו- 15 שנים במקרקעין שלא עברו הסדר. בענייננו, עילת התביעה היא רישום מוטעה בהסדר, שהושג, לפי הטענה, במרמה. מכאן שהמועד בו נולדה עילת התביעה, הוא מועד רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין, עת הסתיים ההסדר. לפיכך, תקופת ההתיישנות היא של 25 שנים, שכן מדובר במקרקעין שעברו הסדר.
ג. באשר לעיסקת המכירה עפ"י יפוה"כ - טוענים המערערים כי יפויי הכח מתייחסים לעיסקה אחרת ולא לחלקות נשוא הדיון. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש וממילא נותרה על כנה הזכות הנטענת ע"י המשיב על יסוד יפויי הכח.
ד. ערב הגשת התביעה, היו החלקות רשומות בפנקס המקרקעין ע"ש אבי המערערים. הכלל הוא שהרישום בפנקסים מהווה "ראיה חותכת לתכנו". יתירה מזאת, הרישום מבטל כל זכות הסותרת אותו. שני כללים אלה מסוייגים בהוראות סעיפים 93-97 לפקודת ההסדר. טענת המשיב היתה כי התקיימו תנאי סעיף 93 לפקודת ההסדר, היינו שהרישום הושג במירמה. הלכה היא שכדי להצליח בטענה זו יש לעבור שני שלבים: השלב הראשון הוא הוכחת הזכות בנכס המקרקעין של מי שטוען לתיקון הרישום ודרישה זו באה על סיפוקה כאמור לעיל ; השלב השני דורש הוכחה כי הרישום לוקה באחד מן הפגמים המנויים בסעיף93. מי שטוען טענת מירמה צריך לפרט טענתו ולהוכיחה. ביהמ"ש המחוזי מצא את המירמה בכך שצאלח לא גילה לפקיד ההסדר שהוא מכר את המקרקעין למשיב. לדעת ביהמ"ש די ב"מירמה פסיבית" שביטוייה באי גילוי לפקיד ההסדר של העיסקה האמורה.
ה. סעיף 93 לפקודת ההסדר מאפשר לפגוע ביציבות של הרישום לטובת האמת של הבעלות. כאשר ברור בעליל כי הרישום איננו נכון, וכאשר אין מדובר בהגנה על זכויות של צד ג' שהסתמך על הרישום השגוי, ניתן להפעיל את מנגנון התיקון העולה מן האמור בסעיף 93 לחוק. בענייננו, אינן מעורבות בפלוגתה זכויות צד ג' שהסתמך על הרישום השגוי, ובסכסוך מעורבים רק הצדדים הישירים בעיסקת המכר שנעשתה ב- 1963. התאמת הרישום לזכויות האמיתיות של הצדדים, לא יהיה בו כדי לפגוע בזכויות מאן דהוא.
ו. צאלח קיבל תמורה בגין החלקות והעביר את החזקה בהן לידי המשיב. לכשהתאפשר הרישום בשנת 1966, שתק צאלח ולא גילה דבר אודות זכויותיו של המשיב בנכס. השאלה היא אם בנסיבות אלה עולה שתיקתו של צאלח כדי "מרמה", שהרי גם המשיב שתק ולא גילה את אזנו של פקיד ההסדר אודות זכויותיו. שתיקה יכולה להוות מירמה כל אימת שנדרשת תגובה או נקיטת עמדה של מי שטוענים נגדו, או כאשר פלוני נוקט פעולה כלשהי אשר במסגרתה צריך היה להציג את העובדות כהווייתן ואינו עושה כן מיוזמתו. בענייננו, לא ברור מה אירע, מבחינת הליכי ההסדר ומעורבות צאלח בהם, מאז מתן יפויי הכח בשנת 1963 ועד לרישום הזכויות ב- 1966. לא ברור כלל אם צאלח היה מודע לפעולות כלשהן שיכלו לחייב תגובתו. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בשאלת המירמה, ויברר אם בנסיבות העניין התנהגות צאלח במשך שלוש השנים שחלפו מעת עריכת ההסדר ועד להשלמת ההסדר מהווה מירמה.
ז. המערערים טוענים נגד החיוב בהוצאות ע"י ביהמ"ש המחוזי כאשר ביטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. המערערים לא הוזמנו כדין לדיון ומשום כך לא התייצבו. לפיכך בוטל פסק הדין, ואעפ"כ חייב ביהמ"ש את המערערים בהוצאות ההליך בסכום של 4,000 ש"ח. בנסיבות אלה אין הצדקה לחייב את המערערים בהוצאות ויש לבטל חיוב זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. נזאל למערערים, עו"ד צ. אלחאג' למשיב. 21.9.93).
ע.א. 5473/92 - יוסף אוחנון נגד וועדת המוניות
*בקשה לרשיון למונית כאשר המבקש כבר היה בעל רשיון ומכר אותו(הערעור נדחה).
א. המערער הגיש בקשה לקבלת רשיון להפעלת מונית, בקשתו נדחתה ע"י וועדת המוניות, וביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת וועדת המוניות. הטעם לכך נעוץ בהוראות סעיף 6(א) לחוק לתיקון פקודת התעבורה, שלפיהן אחר התנאים הנדרשים הוא כי המבקש
"לא קיבל מעולם, מהמפקח על התעבורה, רשיון להפעלת מונית, בין לבדו ובין ביחד עםאחר...". המערער החזיק כבר ברשיון להפעלת מונית משנת 1976, עד שמכר את הרשיון לכיסוי חובותיו בשנת 1988. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי את הרשיון הנ"ל להפעלת מונית לא קיבל מן המפקח על התעבורה כי אם ממשרד הבטחון במסגרת שיקומו כנכה צה"ל. מנגד היתה עמדת המשיבה כי גם אם הרשיון הקודם ניתן למערער בשל היותו נכה צה"ל על פי המלצת משרד הבטחון, הרי הרשיון ניתן ע"י המפקח על התעבורה ולא ע"י משרד הבטחון. כשבודקים את סעיפי החוקהשונים הנוגעים לעניין עולה כי המדיניות שהנחתה את רשויות השלטון היתה כי הענקתהרשיון היא הענקת זכות אישית חד פעמית שאינה חוזרת על עצמה. המערער כבר קיבל פעם רשיון להפעלת מונית במסגרת שיקומו כנכה צה"ל. הרשיון נתקבל מן המפקח על התעבורה במסגרת תקנות התעבורה וממילא חל סעיף 6 הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 5.9.93).
ע.א. 1454/92 - מקמילן יעקב נגד מורשת בנימין... בע"מ
*תביעה לרישום מקרקעין ע"ש הקונה ופירוש סעיף בהסכם הנוגע לרישום(מחוזי י-ם - ת.א. 539/91 - הערעור נדחה).
א. המשיבה יזמה הקמת איזור מגורים בשיטת "בנה ביתך" ליד ירושלים, ולשם כך פעלה לקבלת חזקה ובעלות בשטח של כ-100 דונם מאדמות הכפר אלג'יב. עיקר מעייניה היו עבודות פיתוח, ומכירת זכויות בקרקע לקונים פוטנציאליים. אחד המגרשים נמכר לזוג גרינגולד על פי חוזה שנערך ביום 31.8.82. בפרק בחוזה העוסק ברישום הזכויות צויין כי המוכרת תפעל לרישום הזכויות בפנקסי המקרקעין, תוך שנה מיום גמר הבניה ע"י הקונה. בשנת 1983 הגישה המשיבה בקשה למשרד המקרקעין ברמאללה לרישום ראשון של השטח, ואז התברר כי קיימים קשיים ברישום. הובהר כי ניתן יהיה לבצע את הרישום בתוך 10 שנים להחזקת הקרקע על ידי החברה, שכן על פי הדין הירדני החל על האיזור, רוכש מי שמחזיק 10 שנים במקרקעין זכויות בקרקע.
ב. לאחר מכן מכרו בני הזוג גרינוולד את המקרקעין לאחת בשם אביגיל אדם ללא הסכמת החברה. גב' אדם מכרה את הזכויות שלה למערער ושוב ללא הסכמת החברה. המערער החל בהקמת בית על המקרקעין בשנת 1986. משנודע הדבר לחברה נקטה בהליכים משפטיים נגד המערער. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו שילם המערער לחברה סכום כסף מסויים ואילו החברה התחייבה לרשום אותו בספריה כבעל זכויות במגרש. בהסכם הפשרה נאמר שהצדדים מוותרים ויתור מלא ומוחלט, על תביעות הדדיות "פרט להתחייבויות התובעת עפ"י ההסכמים". המערער השלים את בניית ביתו בשנת 1988 וב-1991 דרש לחייב את המשיבה למלא את התחייבויותיה על פי ההסכמים עם גרינגולד ולרשום את המגרש על שמו. העילה לתביעת המערער היא כי המשיבה, כשכרתה עימו את הסכם הפשרה, לא גילתה לו כי קיימים קשיים בביצוע הרישום ובכך הפרה את חובת תום הלב. תביעתו של המערער נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי המערער ידע על הקשיים ברישום בעת שחתם על הסכם הפשרה. המשיבה הבהירה וציינה כי את הרישום בספריה ביצעה כפי שהתחייבה, ואילו את רישום הזכויות עצמן בדרך נאותה, כפי שיתאפשר, עליה לבצע תוך זמן סביר היינו כשיחלפו 10 שנים מעת שהחלה להחזיק במגרשים. הערעור נדחה.
ג. כשרכש המערער את זכויותיה של גב' אדם במגרש, שלא על דעת המשיבה, ידע על דבר הקשיים ברישום ועל כן אל לו לבוא בטרוניה. לפיכך לא היתה צריכה כלל להתעורר השאלה, שהציגה לעצמה הערכאה הראשונה, והשיבה עליה בשלילה, אם בנסיבות המקרה
סביר היה להטיל על המשיבה חובת גילוי עובדות רלבנטיות. יצויין כי גם בהתקשרות כזו חשוב היה ששני המתקשרים ידעו את העובדות כהוויתן, ואם אלה אינן ידועות לאחד הצדדים ראוי ליידע אותו. אולם העובדות היו ידועות למערער ולכן לא היה צורך להוסיף דבר בהסכם הפשרה.
ד. ההתחייבות שנטלה על עצמה המשיבה כלפי הקונה המקורי גרינגולד, גם היא לא היתה מותחמת בזמן ועל פניה הוא פרובלמטית. התחייבות זו לא ניתן לקיימה כל עוד לא הוכרו זכויות החברה במקרקעין מכוח החזקה המתמשכת בהם במשך 10 שנים, והחזקה כזו לא נשלמה אלא בסוף שנת 1992. הכרה בבעלות מכוח חזקה בקרקע איננה מתגשמת מהיום למחר, ואין ספק שתדרשנה פעולות משפטיות אלה ואחרות מצד המשיבה. על כן אין המערער צודק בטענתו כי אנו נמצאים כבר בשנת 1993 ולפיכך אין לומר על תביעתו שהיא מוקדמת. מכל מקום, ודאי שהתביעה היתה מוקדמת כשניתן פסק הדין עוד בטרם תמה שנת 1992.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. הר ציון למערער, עו"ד א. ילניק למשיבה. 23.9.93).
ע.א. 698/89 - שמואל שילה ואח' נגד אליוט בארי ואח'
*פירוש הסכם ואכיפתו * טענה כי ההסכם אינו חוקי.
(מחוזי י - ם - ת.א. 440/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בשנת 1968 זכו המערערים במכרז של מינהל מקרקעי ישראל לקבלת מגרש לבנית בית מגורים. בתחילת שנת 1977, לאחר שהופשרה הקרקע לבניה, נחתם הסכם בין המערערים למינהל (להלן: הסכם הפיתוח). סעיף 9 להסכם הפיתוח קבע כי אסור למערערים להעביר זכויותיהם בקרקע למאן דהוא אחר. ביום 17.5.77 נחתם הסכם קומבינציה בין המערערים לבין הקבלן (להלן: הקבלן), שלפיו יקבלו המערערים 1/3 מהשטח שייבנה ע"י הקבלן, ויעבירו לקבלו 2/3 הנותרים של הנכס. בין היתר צויין בהסכם כי המערערים ישלמו דמי חכירה ודמי הסכמה למינהל. בחדשים אפריל - יולי 1978 רכשו המשיבים 1 - 2 (להלן: הקונים) שתי דירות בבניין שאמור היה להיבנות במגרש. בהסכמי המכר הצהיר הקבלן כי הבנייה היא בהתאם לתכניות שאושרו והתחייב להעביר את הדירות ע"ש הקונים.
ב. בינתיים נודע למינהל על הסכם קומבינציה שנחתם בניגוד להסכם הפיתוח ולאחר שהגישו תביעה הגיעו להסכם עם הקבלן. באשר לדמי הסכמה למינהל, תבע המינהל 75,000 דולר והמערערים סירבו לשלם. הקבלן בנה תוך סטייה מהיתר הבניה ובמקום 6 דירות בנה 7 דירות. נשלחו ע"י העיריה דרישות לקבלן להתאים את הבנייה להיתר, אך הקבלן לא ביצע זאת ועד למתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי לא הוצאה לבנין תעודת גמר.
ג. ביום 22.8.80 נחתם בין המערערים והקבלן הסכם פשרה בו נקבע כי האחריות לתשלום דמי החריגים למינהל יהא על המערערים וכי המחלוקת בדבר חלוקת שטחים ותוספות מחיר עבור בנייה נוספת יתבררו תוך 90 יום. לאחר חתימת הסכם זה קיבלו הקונים והמערערים את דירותיהם. סמוך לאחר קבלת החזקה גילו הן המערערים והן הקונים ליקויים רבים בדירותיהם. לנוכח היקף הליקויים והיעדר פיתרון לסכסוך בין הקבלן לבין המערערים בדבר חלוקת השטחים, לא מילאו המערערים אחר התחייבותם לטפל בנושא ותשלום דמי החריגים למינהל.
ד. במרץ 1986 הגישו הקונים תביעה לביהמ"ש המחוזי לכוף על הקבלן את מילוי תנאי ההסכם שחתמו עמו. הקבלן שלח הודעת צד ג' למערערים. ביהמ"ש חייב את הקבלן לקיים את ההסכמים שבינו לבין הקונים, ולהביא לחתימת חוזה חכירה בין המינהל לבין הקונים. עוד חוייב הקבלן להשיג היתר לבנין במצבו הנוכחי או להתאימו להיתר שניתן לו. במישור היחסים שבין הקבלן למערערים קבע ביהמ"ש כי המערערים זכאים לעכב את העברת זכויות החכירה לקבלן כל עוד לא ימסור לידיהם שליש מהשטח הבנוי, כאשר כל
השטח הבנוי יהיה עפ"י היתר כדין. במידה שלא יינתן היתר לשינויים, יהיו המערערים זכאים להתאמת הבנין להיתר. מאידך, חוייבו המערערים לשאת בכל תשלום שיידרש על ידי המינהל כתנאי להסכמתו של המינהל להעברת שני שלישים מזכויות החכירה על שם הקבלן, ובנוסף הטיל ביהמ"ש על המערערים לשלם כל תשלום שידרש על ידי המינהל בגין החריגות. תשלום זה הותנה בכך שהקבלן ישלם למערערים 37,500 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית בגין תיקונים הנדרשים בדירות שקיבלו, וכן שני שלישים מדמי ההסכמה למינהל עבור בניה חריגה. המערערים ערערו על כך שביהמ"ש החליט לאכוף את החוזה שבין הקבלן לקונים, וכן על כך שהם חוייבו לשאת בתשלום דמי הסכמה למינהל. עוד ערערו על סכום הפיצוי שהקבלן חוייב לשלם להם בגין ליקויים בבניה של דירותיהם. הקבלן בערעור שכנגד מערער על החלטת ביהמ"ש להיעתר לטענת הקיזוז, היינו להתניית חובת התשלום של דמי ההסכמה למינהל בתשלומים שעל הקבלן לשלם למערערים. הערעורים נדחו.
ה. טענתם הראשונה של המערערים היא, כי על פי החוזה שבינם לקבלן לא רשאי היה הקבלן לחתום על ההסכמים עם הקונים ומכאן שאין בהסכמים אלה כדי לחייבם. דין הטענה להדחות. היה יסוד להנחתם של המערערים שהקבלן רשאי להתחייב כלפיהם כפי שהתחייב, לאור יפוי הכוח שנתנו המערערים לקבלן. המערערים גם ידעו היטב כי מימון הקמת הבנין על ידי הקבלן נעשה באמצעים של מכירת זכויות הקבלן בדירות שיבנה על החלקה, וידעו על מכירת הדירות ע"י הקבלן.
ו. טענה נוספת של המערערים היא כי החלטה לאכיפת החוזים בין הקונים לקבלן פירושה אכיפת חוזים בלתי חוקיים, באשר הוסכם בהם על ביצוע בניה בלתי חוקית בחריגה מהיתר הבניה. גם טענה זו דינה להדחות. סעיף 30 לחוק החוזים עוסק בביטולו של חוזה בלתי חוקי, וסעיף 31 לחוק קובע כי לביהמ"ש שיקול דעת אם לאכוף קיום חוזה בלתי חוקי. במסגרת השיקולים לצורך אכיפת חוזה בלתי חוקי, ניתן להתחשב ביכולת להכשיר את אי החוקיות שבחוזה, בחומרת אי החוקיות, בזכויות הלגיטימיות שיכול ונרכשו על סמך החוזה על ידי צד שלישי, במידת האשמה היחסית בין הצדדים, ובשאלה אם אי החוקיות היא במהות העיסקה או בהיותה טפלה לעיסקה. בענייננו לא הוכח כי הקונים ידעו כי השינויים יבוצעו תוך חריגה מהיתרי הבניה ודווקא הקבלן והמערערים הם שידעו שהבניה ע"י הקבלן כוללת בניה שלא בהתאם לתנאי ההיתר. בנסיבות כאלה, בהן צד השותף לאי החוקיות מנסה להתלות בה כתירוץ להתחמק מהתחייבות, או לגרום לאחר שלא למלא את התחייבותו, ברור שלא תתקבל טענתו באהדה. לכך יש להוסיף שניתן לתקן את אי החוקיות שבחוזה בין הקבלן לקונים, אם על ידי קבלת היתר חדש ואם ע"י התאמת הדירות לתנאי ההיתר.
ז. טענת נוספת בפי המערערים שהאכיפה תידרוש מידת פיקוח בלתי סבירה מצד ביהמ"ש. גם טענה זו אין בה ממש. אין להפריז בקשיים הקשורים בפיקוח הנדרש, והמגמה היא לפרש את הסייג לאכיפה שבסעיף 3(3) לחוק התרופות בצמצום. אם לא יקיימו המערערים צו כלשהו מן הצווים שציווה ביהמ"ש, זכאים יהיו הקונים למינוי כונס נכסים לביצוע כל הצווים שלא קויימו.
ח. על סמך התחייבותם המפורשת של המערערים בהסכם הפשרה חייב אותם ביהמ"ש בתשלום דמי החריגים. המערערים טוענים כי חתמו על ההסכם בנסיבות של אונס או כפיה. דין הטענה להדחות. המערערים לא הניחו כל תשתית עובדתית שיש בה כדי להקים את יסודות עילת הכפיה או האונס ואין די לטעון טענות אלה בעלמא. טענתם האחרונה של המערערים כי ביהמ"ש שגה במיעוט הפיצויים שפסק להם בגין ליקויים בבניה דינה להדחות. ביהמ"ש סמך על חוות דעת שהוגשה לו ובכך אין להתערב.
ט. אשר לערעור שכנגד של הקבלן בעניין הקיזוז - על פי האמור בפסק הדין היתנה ביהמ"ש את קיום חיובם של המערערים כלפי הקבלן בקיום תנאים מסויימים ע"י הקבלן וכך היה רשאי ביהמ"ש לעשות לפי סעיף 4 לחוק התרופות. די בכך כדי לדחות את טענת הקבלן כנגד טענת ה"קיזוז". ברם, גם אם בוחנים את החלטת ביהמ"ש באספקלריה של דיני הקיזוז, הרי טענת הקבלן שצד ג' אינו יכול להתגונן בטענת קיזוז דינה להדחות. צד שלישי רשאי להגיש "כתב הגנה" מטעמו, ומשמעות הדבר היא שכל הדינים וההוראות החלים על כתב הגנה יחולו גם על כתב הגנה המוגש מטעמו של צד שלישי וטענת קיזוז הינה טענת הגנה.
י. טוען הקבלן כי המערערים לא שלחו לו הודעת קיזוז. אכן, על פי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) אין זכות הקיזוז משתכללת ואינה בת פועל ללא הודעת קיזוז. אולם, בנסיבות העניין, די היה בהעלאת טענות הקיזוז בכתב ההגנה כדי לצאת את ידי חובת ההודעה על הקיזוז.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד איתן פלד (פומרנץ) למערערים, עו"ד דוד סוויל לקונים, עו"ד יאיר גרין לעזבון הקבלן.20.9.93).
ע.פ. 3474+3588/92 - ודיע עאצי ומוסטפא אבו זהרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח על רקע חבלני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אנשי טרור שהיו מעורבים בפעילות האינתיפדה חשדו במתלונן, שעבד כשומר בגן ציבורי בתל אביב, כי הוא קשור עם שירותי הבטחון הישראליים ומשתף עימם פעולה. הם החליטו לגרום למותו של המתלונן והטילו על שני המערערים את המשימה לבצע את מעשה הרצח, כשהם מנצלים את המידע שהצטבר בידם, כי שני המערערים גם הם נמנים על משתפי הפעולה עם שלטונות ישראל. שני המערערים, שביקשו לזכות ברהביליטציה מצד אנשי הטרור קיבלו על עצמם את המשימה. הם הצטיידו בסכינים, באו למתלונן שהיה מוכר לאחד מהשניים, ואמרו לו שהם מבקשים מקום ללינת לילה. כאשר נרדם התנפלו עליו שני המערערים, דקרו אותו בסכינים וגרמו לו חבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים 15 שנים מאסר לריצוי בפועל, כאשר העונש המירבי הוא 20 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערערים מדגישים את המצוקה שבה היו נתונים בשל שיתוף הפעולה עם שלטונות ישראל כשנרדפו עד צוואר ע"י אנשי הטרור, שפגעו ברכושם ובבני ביתם. ברם, השופטים היו מודעים לכל הנסיבות המקלות, אך סברו כי אלה מתגמדות למול חומרת המעשה, כאשר פסע היה בינו לבין גרימת מותו של המתלונן. המעשה בוצע בצורה מתוכננת, באכזריות רבה, תוך מעילה באמונו של המתלונן שארח אותם במקום משכנו. מדובר בתופעה שהיא שכיחה - תופעה שלא היתה קיימת לפני שנים. אכן, העונש שהושת על המערערים הוא עונש כבד, אך הוא מוצדק בנסיבות המקרה וגם תואם את מדיניות הענישה שנקבעה בסדרת פסקי הדין ע"י ביהמ"ש העליון
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד סולטני וב. אהרון למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה 20.9.93).
ע.פ. 1993/93 - אסעד בן חאלד וותד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער נהג במשאית בשעות הלילה המאוחרות בכביש תל אביב אשדוד, עבר למסלול הנגדי והחל לבצע פניית פרסה, התנגש במכונית פרטית ונהגה נהרג. המערער הורשע בהריגה. באשר לעונש ציין ביהמ"ש המחוזי את חובתם של בתי המשפט להלחם בתופעות הקשות של תאונות הדרכים ע"י ביטוי ענישתי
הולם של הטלת מאסר של ממש, ושלילת רשיון הנהיגה לפרק זמן ניכר. ביהמ"ש לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, שהיה בעת התאונה כבן 21 והנהיגה במשאית היא פרנסתו, אולם הוא קבע שבעבירות מן הסוג הנדון יש לדחות במידת מה את שיקוליו האישיים של העבריין בפני שיקולי הרתעה ראויים. בהתחשב בכל הנסיבות החליט ביהמ"ש לגזור למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים מתום ריצוי המאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שהמאסר בפועל הועמד על שנתיים.
הערכת שירות המבחן היא כי עלול להגרם למערער נזק של ממש אם תקופת המאסר לא תקוצר באופן משמעותי. ברם, חרף האמור בתסקיר שירות המבחן ובטענות הסניגור אין עילה להקלה משמעותית בענשו של המערער. אין מנוס מהטלת עונשי מאסר לגבי עבירות שבוצעו מתוך הפקרות שגרמה לאבדן חיי אנוש. אפשר אפילו לומר שהעונש שהושת על המערער הוא לכאורה בשלב הנמוך של רמת הענישה המקובלת בכגון דא. עם זאת, יש להתייחס לשתיים מטענותיו של הסניגור המצדיקות להפחית במידת מה מעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. הטענה הראשונה היא כי בתוך תקופת מאסרו נפגע המערער בתאונת עבודה בין כתלי הכלא ונגרמה לו נכות; טענה אחרת היא שיש מקום להפחית במידת מה מעונש המאסר בפועל כדי להעמיד את המערער בפיקוח שירות המבחן. בהתחשב בשני טעמים אלה הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים במקום שנתיים וחצי. (בפני השופטים: ש. לוין, בך, טל. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד אמנון דה הרטוך למשיבה. 26.9.93).
בש"פ 4609/93 - רוזיטה קלינין נגד מדינת ישראל
*חוסר סמכות ביהמ"ש העליון לדון בערר שצריך היה להגיש לביהמ"ש המחוזי
(הערר נדחה מחוסר סמכות).
העוררת הואשמה בעבירות של נסיון לשידול לרצח וקשירת קשר לביצוע רצח ונעצרה עד תום ההליכים ע"י ביהמ"ש המחוזי. היא הגישה ערר לביהמ"ש העליון ועד שהגיע הערר לבירור ביקשה התביעה בביהמ"ש המחוזי לתקן את כתב האישום, כך הואשמה שהעוררת בקשירת קשר לביצוע רצח ובנסיון לקשירת קשר לביצוע רצח. עם שינוי הוראות החיקוק ביקשה התביעה להורות על העברת הדיון לבימ"ש השלום. בעת שמיעת הערר על המעצר לפני ביהמ"ש העליון, העירה השופטת לב"כ העוררת, כי יש בשינוי כתב האישום, לכאורה, משום שינוי נסיבות, וראוי ללכת בדרך של בקשה לעיון חוזר. הסניגור מחק את הערר בביהמ"ש העליון והגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העוררת צריכה לפנות לבימ"ש השלום לעיון חוזר, הואיל והתיק היה תלוי ועומד באותה עת לפני בימ"ש השלום. כך הגיעה הבקשה לעיון חוזר לפני שופטת שלום והשופטת החליטה שלא לשחרר את העוררת בערובה. על החלטה זו הוגש ערר לבימ"ש העליון אך הוא נמחק מחוסר סמכות.
משהועבר הדיון בעניינה של העוררת מביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום, הפכה ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי, שנשארה בתוקפה, בעניין המעצר, להחלטה אשר כמו ניתנה בידי בימ"ש השלום. בקשה לעיון חוזר מוגשת לביהמ"ש אשר נתן את ההחלטה המקורית, וממילא שומה היה על הסניגור לפנות בבקשה לעיון חוזר לבימ"ש השלום. משהחליטה שופטת השלום את אשר החליטה, ערר על החלטתה אמור להיות מוגש לביהמ"ש המחוזי ולא לביהמ"ש העליון. לפיכך הוחלט למחוק את הערר בשל היעדר סמכות לדון בו והדרך פתוחה לפני הסניגור להגיש ערר מתאים לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מ. סלע לעוררת, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 1.9.93).