ע.א. 105/92 - ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נגד עירית נצרת עילית ואח'
*פסילת חוק עזר הדורש כי מודעות שמפרסמים על לוחות המודעות יהיו גם בשפה העברית(מחוזי נצרת - ה"פ 360/90 - הערעור נתקבל).
א. המערערת הקימה בתי מגורים באיזור יפיע שהוא ישוב ערבי, וביקשה לפרסם את הדבר בנצרת עילית כאשר קהל היעד שלה הוא אזרחי ישראל הערבים. היא פנתה לעירית נצרת עילית וביקשה רשיון לפרסום מודעה הכתובה כולה ערבית. הרשיון לא ניתן שכן אינה עומדת בדרישות סעיף 2(א) לחוק עזר נצרת עילית בדבר מודעות ושלטים שלשונו "לא יפרסם אדם מודעה... אלא... אם המודעה... כתובים עברית; או... כתובים בחלקם עברית ובחלקם לועזית והעברית תופסת לא פחות משני שלישים משטחם...". המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה להורות למשיבה לפרסם את המודעה. היא טענה כי חוק העזר בטל משום שהוא חורג מסמכות, ופוגע במעמדה של הערבית כשפה רשמית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דרישת חוק העזר שבצד הנוסח הלועזי יופיע גם הנוסח הערבי אינה פוגעת בזכויות יסוד כלשהן, ואין בה כל חריגה מסמכות. על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור ועם פתיחת הדיון התברר כי הבעייה אינה מיוחדת לנצרת עילית והיא קיימת ברשויות מקומיות רבות. לפיכך הוזמן היועץ המשפטי להביע דעתו בנושא וגם מרכז השלטון המקומי ביקש להצטרף. השניים תמכו בעמדת עירית נצרת. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון דן בנושא חופש הביטוי והפסיקה שנתקבלה בעניין זה וכן בחופש הלשון, שהוא גם חלק של חופש הביטוי, שהמתבטא יוכל להתבטא בלשון שהוא חפץ. מאידך, הלשון אינה רק כלי ביטוי אישי אלא כלי ביטוי לאומי ונכס תרבותי. לשון מבטאת אחדות לאומית והיא סמל. המאבק לעצמאות מדינית ולחידוש פניה של הלשון העברית קשורים זה בזה ומכאן האינטרס הציבורי בקיומה, שמירתה ופיתוחה של הלשון העברית. בג"צ אינו לוקח בחשבון אינטרסים נוספים העשויים לבוא בחשבון בנסיבות אחרות. כך, למשל, כאשר על לוח המודעות מתפרסמות הודעות רשמיות של רשות השלטון, קיים אינטרס הציבור כי הכל יבינו הודעות אלה. הוא הדין בפרסום פרטי שיש בו משום מילוי חובה.
ג. ברוב רובם של המקרים חופש הביטוי בלשון עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי בקידום וטיפוח הלשון העברית. אך מצויים מצבים של התנגשות, כאשר הפרט מבקש ליתן ביטוי ל"אני" שלו בשפה הרצויה לו וזו אינה עברית. במצב דברים זה, חייבת ההכרעה להיות הכרעה שיפוטית. בקביעת הכרעה שיפוטית נוקט ביהמ"ש במרביתם של המקרים, באמת מידה של איזון. בענייננו, מבקשת המערערת לפרסם מודעה מסחרית. חוק העזר בדבר מודעות מונע מהעותרת את השימוש בלשון בה היא חפצה ומונעים ממנה לפנות אל קהל היעד אליו היא רוצה לפנות. אין לאכוף על הפרט לבטא את רצונו בשפה שאין הוא רוצה בה, כאשר הביטוי אינו קשור ביחסי הפרט עם השלטון, ואינו מהווה מילוי החובה המוטלת על הפרט, וכאשר מעורבותו של השלטון מתבטאת רק בכך שהוא מספק "במה" מתבטא הפרט. במודעות המתפרסמות על לוח המודעות, המשמשות מעין "במה ציבורית" ושהן פרי רצונו האישי של המפרסם הפרטי, בלא שמוטלת עליו כל חובה חוקית לכך, אין לדרוש ממנו כי המודעה תהיה כתובה גם בעברית.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. החלטה - השופט ברק, הוסיפו השופטים לוין ואור. עוה"ד פ. מרינסקי ור. רולניק למערערת, עו"ד מ. כהן לעיריה, עו"ד גב'פליאה אלבק ליועץ המשפטי, עו"ד ע. עצמון למרכז השלטון המקומי. 21.9.93).
ע.א. 230/89 - מינהל מקרקעי ישראל ואח' נגד נגה אלקטרוניקה ואח'
*ביטוח חוזה עם המינהל להקצאת מגרש * סכום ההשבה לפי ערך המגרש ביום הגשת התביעה.
(מחוזי חיפה - ת.א. 1358/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה חתמה על הסכם פיתוח עם המינהל לפיו קיבלה לרשותה מגרש של 2,800 מ"ר ליד קרית טבעון כדי לבנות עליו את מפעליה ולחכור אותו ל- 49 שנים. בשעת חתימת
ההסכם, בנובמבר 1980, לא ניתן היה לקבל היתר בניה, בהיעדר תוכנית מיתאר מתאימה. החברה ציפתה שהדבר יבוא על תיקונו, מכוח הליכים שננקטו בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. ערך המגרש נקבע בהסכם על סך 100,000 שקל והחברה שילמה למינהל את כל דמי החכירה המהוונים, ל- 49 שנים מראש, בסך 91,000 שקל וכן ביצעה עבודות עפר כהכנה לבניה. בסופו של דבר לא תוקנה התכנית והחברה החזירה את המגרש למינהל. על המינהל להשיב את הסכום שקיבל, והצדדים נחלקו על דרך השיערוך. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה שהעריך את שווי זכויות החכירה במגרש למועד הרכישה בחודש אוגוסט 1980 בסכום של 105 שקלים חדשים; למועד הגשת התביעה בחודש אוגוסט 1983 בסכום של 4,000 ש"ח; ליום מתן התעודה של המעריך ב- 20 בינואר 1986 בסכום של 85,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע כי ההשבה לא תהיה לפי התשלום ששילמה המשיבה למינהל, אלא לפי ערך המגרש בעת שהוחזר ע"י המשיבה למינהל. באשר לשווי של המגרש קבע אותו כערכו ביום הגשת התביעה. המשיב תבע גם פיצויים מהמינהל והועדה המחוזית לתכנון ולבניה, בטענה שהועדה המחוזית לא אישרה את השינוי בתכנית עקב התנגדות, כאשר ההתנגדות באה בעקבות משגה שעשתה הועדה בפרסום הראשון של התכנית, דבר שאילץ אותה לעשות פרסום שני. ביהמ"ש דחה את תביעת הפיצויים. הערעור של המינהל על הקביעה של דרך ההשבה, והערעור הנגדי של המשיבה על דחיית תביעתה לפיצויים נדחו.
ב. לעניין ההשבה קובע חוק החוזים (חלק כללי) כי "משבוטל החוזה חייב כל צד להשיב... מה שקיבל... אם ההשבה היתה בלתי אפשרית... לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". בדרך כלל, השבת סכום הכסף שנתקבל בערכו הריאלי על פי הצמדתו בצירוף ריבית, יכולה להיחשב כהשבה סבירה. אבל אין זו הדרך היחידה. אין כללים נוקשים בשיטת השיערוך והכל תלוי בנסיבות העניין. בענייננו אין צורך להזקק לשאלות מעניינות באשר לנושא ההתעשרות שלא כדין, אם מדובר בהתעשרות סובייקטיבית של מי שהתחייב בהשבה, או אובייקטיבית שבה דרך בני אדם לשמור על ערך כספם, שכן היתה הודאה והסכמה מצד המינהל שהמשיבה זכאית למגרש במקום המגרש שהשיבה. במכתב מיום 3.6.83, כחודשיים לפני שהוגשה תביעת החברה להשבה, כתב עוזר מנהל המינהל לב"כ המשיבה לאמור "מנהל המינהל בדק פניית נגה אלקטרוניקה... ומצא כי לנ"ל זכאות למגרש חליף...". משלא נמצא מגרש חליף כזה, זכאית החברה לקבל את שוויו. טוען ב"כ המינהל כי "אין הודאה בזכות משמשת עילת תביעה אלא ראיה בלבד". אולם, עילת התביעה כאן אינה ההוראה אלא ההתעשרות שלא כדין, וההודאה משמשת אך ראיה בדבר כוונת הצדדים על דרך ההשבה.
ג. אשר למועד השיערוך- כאמור הגיש המעריך הממשלתי שלוש הערכות לשלושה מועדים וביהמ"ש בחר בהערכה שהוגשה למועד הגשת התביעה. ב"כ המינהל טוען שאם אין בירי ביהמ"ש לקבוע את שווי המגרש ליום פסק הדין, ושווי ההשבה צריך להיות לפי המצב ליום פסק הדין, מן הראוי היה לאמץ את ההערכה המאוחרת והסמוכה ביותר לפסק הדין. טיעון זה היה יפה, אילו עסקנו בדבר ששוויו משתנה באופן הומוגני ורציף. אבל שוויים של מקרקעין נתונים לתנודות שיא ושפל, ובחירת המועד אסור לה שתהא מושפעת מרמת שווי המקרקעין בנקודת זמן פלונית. המועד של 20 בינואר 86 יום הגשת ההערכה, הוא אקראי בעלמא. כמו במקרים רבים אחרים סכום התביעה מתגבש ביום הגשת התביעה. החברה אומרת למעשה בכתב תביעתה שעל המינהל להשיב לה שוויו של מגרש, כפי שהוא מוערך בעת הגשת התביעה, ולפיכך אין להתערב בבחירת מועד השיערוך.
ד. בערעור שכנגד קובלת החברה על שביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה נגד הוועדה המחוזית והמינהל לפיצויים. גם בעניין זה יש לדחות את הערעור. היתה תקלה בפרסום הראשון על הפקדת התכנית ולאחר שאושרה נתגלתה הטעות. כיוון שכך היה צורך להפקיד את התכנית מחדש וזאת הפעם התנגדו מקצת מתושבי קרית טבעון לתכנית והועדה קיבלה
את ההתנגדויות. אין קשר סיבתי בין הפרסום השגוי, אפילו בהנחה שנעשה מתוך רשלנות, ובין אי אישור התכנית. הפרסום השגוי גרם לצורך בפרסום חוזר ותו לו. הדעת נותנת שהתוכנית השגויה לא עוררה התנגדות דווקא מפני שהיתה שגויה והושמטו ממנה חלקות מסויימות ובהן מגרשה של החברה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד משה גולן למערערים, עו"ד אלי רולוף למשיבה. 26.9.93).
ע.א. 595+632/88 - דניאל אדרי נגד לאון חסקאל ואח'
*הנטל המוטל על מי שפרצה אש בחצרים שלו ופשטה לחצרים של השכן להוכיח חוסר רשלנות(מחוזי חיפה - ת.א. 100/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. באחד הלילות, באוגוסט 1984, פרצה שריפה בנגריה השייכת למערער. האש פשטה ואחזה בנגריה של המשיבים. המשיבים תבעו מהמערער פיצוי על הנזקים הישירים שנגרמו לנגריה ולציוד שבה, נזקים שפוליסת הביטוח שהיתה להם לא כיסתה אותם, וכן עבור נזקים נגזרים כשכירת מיבנים חלופיים לנגריה, פגיעה במחזור עסקיהם וכיו"ב. המשיבים סמכו תביעתם על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין שלפיה, בתובענה שהוגשה על נזק שנגרם ע"י אש והוכח כי הנתבע הבעיר את האש או שהוא תופס המקרקעין שמהם יצא האש - על הנתבע להוכיח היעדר רשלנות באשר למקור האש או התפשטותה. המערער טען כי היתה הצתה בנגריה וממילא אין הוא חייב בגין התרשלות. מנגד טענו המשיבים כי לא עלה בידו של המערער להוכיח כי היתה הצתה ודינו חיוב בנזקים.
ב. עדי ראיה לא היו לאירוע ועל כן נדרש ביהמ"ש המחוזי לחוות דעתם ולעדויותיהם של - מומחים בתחום חקר שריפות. שניים היו קציני מכבי אש שהגישו דו"ח והביעו דעתם, על סמך נסיונם וחוות דעת של מומחים, כי השריפה מקורה בהצתה. הם לא הסתמכו על ראיות אלא על נסיון העבר. חיזק חוות דעת זו מומחה חוקר יעקב ריטוב שהגיע לאותה מסקנה. הוא לא היה במקום אלא ביסס את מסקנתו על חוות דעתם של שני אנשי מכבי האש. מנגד ניצב מומחה מטעם המשיבים שלפי חוות דעתו לא פרצה השריפה כתוצאה מהצתה. ביהמ"ש המחוזי שקל את חוות הרעת והסיק כי לא יוכל לקבוע את סיבת השריפה. באשר לעדויות המומחים אמר כי אלה חלוקים בדעתם וכי "לשתי ההשערות... יסוד בנתונים ובממצאים... ומאזן ההסתברות אינו נוטה לצד אחד מהם ולא אתיימר להכריע ביניהם. מצב זה יוצר ספק שקול... המחייב את דחיית טענת הנתבע, שהרי עליו רובץ נטל השכנוע...". להלן קבע ביהמ"ש סכום פיצויים מסויים. ערעור המערער על הקביעה שהוא אחראי לנזק נדחה וערעור המשיבים נתקבל בחלקו.
ג. ב"כ המערער קובל על כך שביהמ"ש לא קבע את הסיבה שגרמה לפריצת השריפה. טענתו היא כי על ביהמ"ש להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. טענה זו אין לקבלה. ביהמ"ש יכול ורשאי לקבוע, מחמת היעדר ראיות מכריעות, שהנושא בנטל הראיה לא עלה בידו להסיר את הנטל שרובץ על שכמו. "אי הכרעה" אינו בריחה מהכרעה. ביהמ"ש היושב בדין חייב, כעקרון, להכריע בשאלות חוק ומשפט המתעוררות לפניו - ולעניין זה כופים עליו הר כגיגית. אשר לעניינן של הכרעות בנושאי עובדה, מעשה בכל יום הוא ששופט דוחה תביעה אך באשר לא השתכנע בגירסתו של תובע, או שהוא דוחה גירסת הגנה כאשר הנטל הוא על הנתבע.
ד. המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין היתה אם עלה בידי המערער לפרוק מעל שכמו את העול שהוראת סעיף 39 הטילה עליו, ולשכנע את ביהמ"ש כי פריצת האש או התפשטותה לא היו בהתרשלותו. שני המומחים מאנשי מכבי האש בחוות דעתם מדברים על נסיונם שמביא אותם למסקנה כי מדובר בהצתה. שני מומחים אלה אינם שוללים אפשרות של פריצת שריפה מחמת רשלנות. חוות דעתם היא שמקור השריפה בהצתה, אך חוות דעתם נסמכת על נסיונם
ולא על ממצאים ספציפיים שמצאו במקום. גם המומחה מטעם המשיבים הסיק את מסקנותיו על סמך נסיונו. מכאן שביהמ"ש לא שגה כאשר סבר כי לא עלה בידיו של המערער לפרוק מעל שכמו את המשא שהועמס עליו.
ה. משנכשל המערער בהוכחת ההצתה עדיין נותרה על תילה השאלה אם עלה בידו להוכיח כי פריצת השריפה היתה שלא מחמת התרשלותו וגם בכך הוא נכשל. במקום בו לא נתגלתה סיבת השריפה ההוכחות הן "במצב של תיקו" והנתבע יוצא וידו על התחתונה. על הנתבע להוכיח כי נקט באמצעי זהירות אלה ואחרים, עד שתישלל כל אפשרות סבירה שפריצת האש אירעה מחמת התרשלותו. בענייננו לא עמד המערער בנטל זה.
ו. באשר לשומת הפיצויים- ביהמ"ש פסק למשיבים סכום של כ- 4,000 דולר עבור כלים קטנים שאבדו בשריפה. בפריט זה תובעים המשיבים סכום של 13,000 דולר והם מסתמכים על רשימת ציוד שהכינו ואשר הגישו לביהמ"ש. ביהמ"ש סירב להסתמך על רשימה זו ובצדק עשה כן. הטוען לנזק חייב להוכיח את נזקו ואילו הרשימה איננה אלא פירוט הסכום הנתבע בכתב התביעה. אשר לנזק במבנה הנגריה - המשיבים הוכיחו כי קיבלו מחברת הביטוח רק סכום של כ- 13,000 דולר בשל תת ביטוח ולא שולמה להם עלות השיקום של מבנה הנגרייה בסכום של כ- 19,000 דולר. פריט זה נשמט מעינו של ביהמ"ש המחוזי ויש לפסוק אותו לזכות המשיבים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד צבי רפפורט למערער, עו"ד שלמה גוטמן למשיבים. 26.9.93).
ע.א. 1099/90 - שילה שרוני ואח' נגד שאול שרוני
*קיום צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 1452+4206/88 - הערעור נדחה).
א. המנוח דוד שרעבי נפטר בינואר 1988 כשהוא משאיר אחריו שבעה ילדים- חמישה מאשתו הראשונה ושניים מאשתו השניה. בידי המשיב, בנו של המנוח מאשתו הראשונה, צוואה שנערכה, על פי הנטען, ביום 24.8.79 ועל פיה הנחיל לו אביו את כל רכושו. המשיב הגיש בקשה לקיים את הצוואה ואילו אחיו ואחיותיו התנגדו לקיום הצוואה וביקשו להכריז על ירושת המנוח על פי דין. בביהמ"ש המחוזי טענו המערערים לפגם בצורת הצוואה. זו נעשתה בכתב בפני עדים ולפי הוראות סעיף 20 לחוק הירושה, בצוואה כזו "העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". בצוואה הנדונה מופיעות חתימות שני העדים, אך לצד חתימתם לא אושר דבר באשר להצהרת המנוח בפניהם, ועל כך רק העידו בביהמ"ש. לטענת המערערים לא היה המנוח צלול בדעתו ועובדה היא שבשנת 1984 הוכרז פסול דין ומונה לו אפוטרופוס. עובדה נוספת היא שעוד בשנת 1965 אושפז בגלל מחלה פסיכופטית פרנואידית למשך חמישה חודשים. כן טענו המערערים כי הצוואה נערכה בשל השפעה בלתי הוגנת מצד המשיב, וכן שהמשיב השתתף בעריכת הצוואה וממילא אינו רשאי ליהנות ממנה. ביהמ"ש המחוזי דן בכל אחת מן הטענות והגיע למסקנה כי יש לדחות אותן, ומשנדחו כל הטענות, וביהמ"ש השתכנע באמיתות הצוואה, הכשיר אותה למרות הפגם של היעדר אישור העדים, על פי סעיף 25 לחוק הירושה. הערעור נדחה.
ב. על פי העובדות שהוכחו ניתן היה לקיים את הצוואה למרות הפגם בצורתה. כאשר נחתמה הצוואה ביום 24.8.79 במשרדו של עורך הדין, בנוכחות העדים, כתב המנוח את הצוואה תחילה בכתב ידו וחתם עליה. צוואה זו אינה מצריכה חתימות אישור של ערים והיא תקפה לאחר שהתקיימו בה הדרישות שבסעיף 19 לחוק הירושה. כשהוגש מסמך זה כראיה במשפט הביעו המערערים ספק אם אמנם זהו כתב ידו של המנוח וזו חתימתו וביקשו רשות להעמיד כתב זה לבדיקתו של גרפולוג. ניתנה להם רשות לעשות כן, אך הם לא עשו דבר ונמצאת הצוואה המונחת בפני ביהמ"ש קבילה ותקפה כמות שהיא. שעה שביקש
המשיב את קיום הצוואה ביקש זאת הן על סמך הצוואה שבכתב יד והן על סמך הצוואה המודפסת כאשר מבחינת התוכן זו אותה צוואה ממש. יכול היה ביהמ"ש לקיים את הצוואה שנכתבה בכתב יד ואו לא היתה מתעוררת שאלת הפגם שבצורה ואם יש למחול עליה מכוח סעיף 25(א).
ג. מכל מקום, גם לשיטתו של ביהמ"ש המחוזי, בדרכו שלו, צדק בכך שמחל על הפגם, כי הרי העידו שני החותמים כעדים לצוואה כי המנוח הוא שזימן אותם למועד חתימת הצוואה וכי שעה שחתם על הצוואה היה בדעה צלולה ולא היה נתון לכל לחץ או פיתוי. לאחר שביהמ"ש השתכנע כי הצוואה כנה ואמיתית, כי אז לפי סעיף 25 יכול היה להתעלם מהפגם שבצורה ולקיים את הצוואה על אף הפגם הזה. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מההלכה שלפיה כאשר קיים פגם שבצורה בצוואה, נטל הראיה הוא על מי שמבקש את קיום הצוואה להוכיח שהצוואה כשרה, וקבע באופן פוזיטיבי את כשרותה של הצוואה על פי מכלול הראיות שבאו בפניו.
ד. באשר לטענה בדבר צלילות דעתו של המצווה- החשוב הוא לבחון את ההיבט של צלילות הדעת בשעת עריכת הצוואה. אין זה משנה כלל ועיקר אם עובר לתאריך האמור לקה המנוח בשכלו וביכולתו לגבש החלטה, ואין זה משנה אם לאחר שערך את הצוואה התדרדר מצבו עד לאיבוד צלילות הדעת. הוכח כאן כי בעת שנערכה הצוואה היה המנוח בדעה צלולה וידע היטב מה הוא עושה, ובכך די לצורך דחיית הטענה בדבר היעדר צלילות הדעת.
ה. אשר לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת - העובדה שפלוני הוא היורש היחיד עפ"י הצוואה אין בה בלבד כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוח. במקרים רבים יש בחומר הראיות סימוכין לסברה שהצוואה משקפת חיבה וקירבה או הכרת תודה שרחש המוריש לאדם מסויים בשל עזרה שהגיש לו זה בחייו. קירבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תכנה של הצוואה, אין בהן משום "השפעה בלתי הוגנת".
ו. גם הטענה כי המשיב נטל חלק בעריכת הצוואה אין לקבלה. המחוקק קבע בסעיף 35 לחוק הירושה, חזקה חלוטה, שלפיה מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. במצב כזה נשלל כל שיקול דעת בשאלת מתן תוקף לצוואה, ויש לראותה כאילו לא נעשתה כלל. תוצאה זו היא סופית ומוחלטת ועל כן ראוי לפרש בצמצום את לשון הסעיף ואת המקרים הנופלים לגדרו. לא כל מעורבות מצד הנהנה בהליכי כתיבת הצוואה תביא לבטלותה המיידית. מקום שהיוזמה לצוואה באה מהמנוח, ופרטי הצוואה נמסרו מפיו לנהנה כדי שיעבירם לעורך הדין מבלי שנטל חלק כלשהו בגיבוש ההנחיות שניתנו לעורך הדין, ניתן לומר שתפקידו של הנהנה הצטמצם בפעולת שליחות גרידא, שאינה עולה לכדי נטילת חלק של ממש בעריכת הצוואה במובן סעיף 35. זה המצב בענייננו.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. פיש למערערים, עו"ד י. חייק למשיבים. 8.9.93).
בש"פ 5710/93 - שלמה שררה נגד מדינת ישראל
*החלטה שלא לעכב ביצוע מאסר עד לאחר הערעור(ערר על החלטה שלא לעכב ביצוע מאסר עד לאחר הערעור - הערר נתקבל).
א. העורר הורשע בבימ"ש השלום ביום 10.10.93 בעבירה של נסיון להתפרצות למקום מגורים שבוצע בתאריך 12.4.90. בהתחשב בעברו הפלילי של העורר הטיל עליו בימ"ש השלום מאסר של שנה בפועל ושנה על תנאי. בימ"ש השלום דחה בקשת העורר לעכב את ביצוע המאסר ועל כן נאסר העורר מיד. הסניגור ערער לביהמ"ש המחוזי על חומרת העונש וביקש לעכב את ביצוע המאסר עד למתן פסק הדין בערעור. משהתברר לשופט
המחוזי כי הערעור קבוע לשמיעה ביום 3.11.93, החליט לדחות את הבקשה מבלי להזמין את הצדדים להופיע בפניו ולהשמיע את טיעוניהם. הערר נתקבל.
ב. מהוראות סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי עולה כי דיון בבקשה לעיכוב ביצוע מאסר "יהיה בפני העצור או המשוחרר בערובה או סניגורו, ובפני תובע" חוץ מאשר במקרים מסויימים שאינם רלבנטיים בענייננו. מסיבה זו בלבד מן הדין היה לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי.
ג. גם לגופו של עניין מן הראוי להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. ייתכן מאוד שלו קיים השופט דיון מלא בפניו היה הוא עצמו מגיע להחלטה שונה. זאת בהתחשב בשיקולים הבאים: העבירה הנדונה בוצעה באפריל 1990, היינו שלוש שנים וחצי לפני פסק הדין; העורר מצוי בעיצומו של הליך גמילה מסמים, ועל פי חוות הדעת המקצועית אין זה רצוי להפסיק נסיון זה בשלב הנוכחי. בהתחשב בכל הנסיבות ייתכן מאוד ורצוי לבקש דו"ח שירות המבחן אודות העורר, ונראה כי גם ב"כ המדינה סבר כי מן הדין לשקול צעד זה. בהתחשב באמור לעיל מן הראוי היה להשהות את תחילת ריצוי המאסר. בהקשר זה יש לזכור שהעורר לא היה נתון במעצר ביום מתן פסק הדין המרשיע. לפיכך הוחלט לעכב את ריצוי עונש המאסר עד למתן פסק דין בערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עו"ד צדוק חוגי לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 24.10.93).
ע.א. 109/87 - חוות מקורה בע"מ נגד עלי יונס חסן ואח'
*הכרזת נפקדות והעברת הנכסים של הנפקדים לאפוטרופוס(מחוזי חיפה - ת.א. 173/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. בשנת 1945, לאחר עריכת הסדר במקרקעין, נרשמו המשיב הראשון, אביו ואשת אביו כבעלים בחלקים שווים, בין היתר, בשתי חלקות (להלן: החלקות) בגוש פלוני. האב ואשתו נפטרו ועזבונותיהם הם המשיבים 2 ו- 3. בשנת 1952, בעקבות קביעת האפוטרופוס בדבר נפקדותם, הוקנו נכסי המשיבים 3- 1 (להלן: המשיבים) לאפוטרופוס. מכאן ואילך נעשתה שרשרת עסקאות בחלקות שהועברו בעסקת מכר מהאפוטרופוס לרשות הפיתוח, לאחר מכן לקק"ל, לחברת הימנותא וחלק הועבר בתמורה למערערת. בשנת 1983 הגישו המשיבים תביעה נגד המערערת ונגד המשיבים 7- 4 (האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח') וטענו כי קביעת נפקדותם היתה חסרת יסוד ולפיכך בלתי חוקית. עור טענו כי כל ההעברות שנרשמו הן פיקטיביות ולכן לא יעמוד לגופים המעורבים סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים המכשיר עסקאות בנכסים שנחשבו בטעות לנפקדים.
ב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי קביעת האפוטרופוס בדבר נפקדותם של המשיב והאב אכן היתה מוטעית, ואילו לגבי אשת האב, כך נפסק, לא הצליחו המשיבים להרים את נטל הראיה המוטל עליהם בדבר אי נפקדותה וחלקה של האם בחלקות הוקנה לאפוטרופוס כדין. עוד פסק השופט כי הפגם בקביעת נפקדותם של המשיב ואביו איננו ניתן להכשרה ביחס לחלקות הנ"ל ולפיכך בטלות כל העסקאות והעברת הזכויות אשר בוצעו בהן, לרבות חכירתה של המערערת. לגישתו לא נתמלאו דרישות סעיף 17 לחוק, באשר האפוטרופוס, רשות הפיתוח וקק"ל פעלו בהקשר זה ברשלנות ואף בעצימת עיניים. כמו כן נקבע כי אין להחיל על המקרה את סעיף 11 לחוק המקרקעין כי אף המערערת פעלה בחוסר תום לב. לפיכך הוכרו המשיבים 1 ו- 2 כמי שאינם נפקדים ושני שליש של החלקה הורה ביהמ"ש לרשום על שמם. בעניין זה נתקבל הערעור רק בכך שביהמ"ש העליון קבע כי האם ירשה גם היא את האב ולפיכך חלקה בירושה אף הוא ישאר כנכס של האפוטרופוס. את הטענה בדבר הסכם חילופין, שמכוחו, רכש המשיב הראשון את החלקות הנוספות דחה השופט. ערעור נגדי בעניין זה ובעניין חלקות אחרות נדחה.
ג. ביהמ"ש העליון, מפי השופט מלץ, עמד בפסק דינו על שורה של דינים הנוגעים לנכסי נפקדים והכרזת נפקדות, התוצאה של הכרזה מוטעית על נפקדות, על פעולות שנעשו, דרישות תום הלב, שאלת הצורך במסמך לעיסקת מקרקעין ולעיסקה של חילופין במקרקעין, דיני היושר ודיני ההתיישנות במקרקעין וכיוצא באלה נושאים הנוגעים לעניין הנדון, והגיע למסקנה כאמור בדבר קבלה חלקית בלבד של הערעור.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, גב' דורנר. החלטה - השופט מלץ, הוסיפה הערה השופטת דורנר. 28.9.93).
ע.פ. 229/89 - מדינת ישראל נגד עבדאללה שניר - ערב שניר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 14/88 - הערעורים נדחו).
א. בנובמבר 1987 נרצח המנוח אחמד שניר במהלומות גרזן שרוצצו את קרקפתו וגולגלתו. שלושה מאחייניו, האחים עבדאללה וערב שניר ובן דודם ג'לאל שניר, הואשמו ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. בזמן האירוע היה ג'לאל קטין ומשפטו נוהל בהליך נפרד שבסיומו זוכה מאשמת רצח והורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. ערב הודה כי השתתף בגרימת מותו של המנוח, אך טען שעשה כן מחמת צורך כאשר נאלץ להתגונן נגד המנוח. טענתו נדחתה, הורשע ברצח ונדון למאסר עולם. עבדאללה טען כי כלל לא היה ביום המעשה בצריפו של המנוח, בו בוצע הרצח, אך ביהמ"ש קבע כי נכח במקום ביצוע הפשע. עם זאת לא הטיל ביהמ"ש על עבדאללה אחריות לרצח, שכן לא הובאה ראיה כי נטל חלק במעשה ההמתה. כן קבע ביהמ"ש כי ביצוע הרצח, לא היווה תוצאה מסתברת ממטרת בואם (המשוערת) של עבדאללה וערב למקום. ברוב דעות הוחלט להרשיע את עבדאללה בקשירת קשר לביצוע עוון של איומים שלשמה נועדו שני האחים לפקוד את המנוח בבוקר יום המקרה. ערב ערער על הרשעתו ברצח ואילו המדינה ערערה על זיכויו של עבדאללה מעבירת רצח. הערעורים נדחו.
ב. באשר לערעורו של ערב- ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסת ערב שהמנוח תקף אותו והוא נאלץ להתגונן ובכך אין להתערב. שהנחית על ראשו של המנוח. גם אם תתקבל גירסתו של ערב כי המנוח תקף אותו ראשונה, לא יכול היה להצדיק את מעשיו החמורים בטענת צורך. הוא עצמו העיד כי לאחר שג'לאל היכה את המנוח התמוטט הלה ונפל ארצה. גם אם עדיין לא הירפה המנוח מערב ואחז ברגלו, אין מקום לפקפק שבשלב זה לא יכול היה עוד המנוח לסכן את שלומו של ערב. גם היסוד של הכנה התמלא בנטילת הגרזן ע"י ערב.
ג. ערב חלק גם על הקביעה כי נתקיים היסוד של ההחלטה להמית. גיבושה של כוונת קטילה הוא תהליך נפשי כמוס ועל קיומה לומד ביהמ"ש, לרוב, מאופי המעשה שהביא למות הקורבן, לאור ההנחה, שחזקה על אדם שהתכוון לתוצאות הטבעיות שנבעו ממעשהו. בענייננו, מדובר בשורה של מהלומות גרזן בעצמה רבה בראשו של המנוח, וגלוי וידוע, שפגיעה בראשו של אדם בעזרת גרזן עלולה להסב תוצאה קטלנית. הנחתת הגרזן בעצמה על ראשו של המנוח לפחות חמש פעמים בזו אחר זו, אינה יכולה להתיישב אלא עם החלטתו של ערב להמית את המנוח.
ד. באשר לערעור המדינה על זיכויו של עבדאללה מעבירת הרצח - השאלה הראשונה היא אם נכח עבדאללה במקום בשעת ביצוע הרצח. הראיות שבאו בפני ביהמ"ש די בהן כדי להביא לידי מסקנה שעבדאללה הגיע למקום באותו בוקר, אך אין ראייה מספקת לכך כי נשאר במקום עד לאחר ביצוע מעשה הרצח. ממילא מתייתר הדיון בשאלה, בה נחלקו הצדדים, אם לנוכח קביעתו של ביהמ"ש שעבדאלה נכח במקום גם בזמן ביצוע הרצח, לא היה על ביהמ"ש המחוזי להטיל גם עליו אחריות לעבירה שבוצעה. לפנים מן הצורך ניתן להתייחס גם לשאלה זו. לפי ממצאי שופטי הרוב (שופט המיעוט סבר שיש לזכות את
עבדאללה בכלל) קשרו עבדאללה וערב קשר לאיים על המנוח. לשם מימוש הקשר באו לצריפו של המנוח ביום המקרה. השופטים קבעו כי עבירת רצח, לפי טיבעה, איננה תוצאה מסתברת ממהלך ביצועה של עבירת איומים. אין לקבל את טענת המדינה כי בנסיבות המקרה היה יסוד לקבוע כי ביצוע הרצח היווה תוצאה מסתברת ממהלך ביצועה של עבירת האיומים, שלשמה באו עבדאללה וערב אל המנוח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' רחל סוכר למדינה, עו"ד דרור מקרין לעבדאללה שניר, עו"ד ריכטמן לערב שניר. 1.9.93).
ע.א. 2258/92 - מלון נאות מדבר בע"מ נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
*פסילת פעולה של בנק שקבע את מתן ההלוואה ליום 14 לחודש ואת הפירעון החדשי לימי 15 בחודש כדי להרוויח מדד, ופעולה אחרת של העברת תשלום מחשבון עו"ש חובה לחשבון ההלוואה כדי לזכות בריבית פיגורים יותר גבוהה(מחוזי ב"ש - ת.א. 165/88 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1984 התקשרה המערערת עם המשיב (להלן: הבנק) בהסכם שלפיו ילווה הבנק למערערת סכום בשקלים השווה ל- 600,000 דולר, שיוחזר ב- 60 תשלומים חודשיים. ההלוואה הוצמדה למדד יוקר המחייה ועל כן נכנסה לגדר "מילווה צמוד ערך" כהגדרתו בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלית). בתקופה הרלוואנטית לא היתה הגבלה על ריבית להלוואות לא צמודות ואילו להלוואה צמודה נקבעה ריבית מקסימלית של %7.5 לשנה, וריבית הפיגורים המקסימאלית נקבעה ל- %11 לשנה. מחיר ההלוואה הצמודה שהבנק נתן למערערת עלה למעשה על השיעורים האמורים. הדבר נעשה בשתי דרכים: תחילת ההלוואה נקבעה לתאריך 14.8.84, יום לפני פרסום המדד, ומועד ההחזר החודשי נקבע ליום ה- 16 בכל חודש. כתוצאה מכך גדל מחיר ההלוואה ב- %11 , שהוא שיעור עליית המדד שהתפרסם ביום 15.8.84 (להלן: המדד הנוסף); הבנק "השתחרר" מתקרת ריבית הפיגורים המקסימאלית, על ידי כך שבמועד שנועד לתשלום זוכה חשבון ההלוואה וחוייב חשבון העו"ש של המערערת, גם כשחשבון זה עמד בחובה. המערערת פיגרה בהחזר ההלוואה ומאחר שהריבית על יתרת החובה בחשבונות עו"ש לא הוגבלה על פי דין, הגיע בדרך זו להגדלה משמעותית של שיעורי הריבית שבהם חוייבה המערערת. המערערת הגישה תובענה נגד הבנק, וטענה, בין היתר, כי הבנק גבה ממנה ריבית מופרזת. ביהמ"ש המחוזי, בפסק דין חלקי, קבע שהריבית שהבנק גבה היתה כדין והערעור נתקבל.
ב. באשר ל"מדד הנוסף" - ההצמדה נועדה לשמור על ערכו הריאלי של הכסף. לעומת זאת, הריבית מהווה דמי שימוש בכסף. המדד הנוסף הגדיל את מחיר ההלוואה ב- %11 ואינו משקף את השחיקה במחיר הכסף. הוא גם אינו תוצאה טבעית של שיטת ההצמדה. המערערת לא נזקקה להלוואה דווקא יום לפני פירסום המדד, ואף לא היה לה עניין לפרוע אותה יום לאחריו. המועדים נבחרו על ידי הבנק בקפידה כאשר המטרה היחידה היתה להגדיל את מחיר ההלוואה. המערערת אמנם הסכימה למועדים שבגינם הוסף המדד הנוסף, אולם, הוראות חוק הריבית הינן קוגנטיות ולא ניתן להתנות עליהן.
ג. אשר ליתרת החובה בחשבון העו"ש - יתרת החובה בחשבון העו"ש של המערערת לא נוצרה על ידי משיכות יתר, אלא על פי יוזמת הבנק. בסעיף 6 לחוזה הדביטורי שבין הבנק לבין המערערת נאמר "הבנק יהיה רשאי לפי... שיקול דעתו הבלעדי בכל עת ומדי פעם ופעם לחייב כל חשבון של הלקוח בכל סכום המגיע ושיגיע לבנק מאת הלקוח בכל אופן שהוא". על פי הגיונם של דברים, מדובר כאן במתן זכות לבנק לגבות מכל חשבון המצוי ביתרת זכות כספים שהלקוח חייב לבנק. עניינו של הסעיף הוא איפוא בזכות הקיזוז. כך גם עולה ממכלול ההסכמים. הצדדים קבעו סנקציות למקרה של פיגור בפרעון ההלוואה הצמודה, ואילו לשיטת הבנק לא יתכן כלל פיגור בפרעון ההלוואה הצמודה, שכן אם התשלום לא ייפרע במועד, הבנק ילווה למערערת כסף זה בחשבון העו"ש בריבית חופשית. אין זה מתקבל על הדעת כי בסעיף 6 הסכימה המערערת כי הבנק יכפה עליה
אשראי בתנאים מחמירים לצורך פרעון אשראי בתנאים נוחים יותר. על יסוד האמור יש לקבל את הערעור ולקבוע כי בחישוב ההצמדה והריבית אין לקחת בחשבון את המדד הנוסף ואת החיובים בחשבון העו"ש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד א. קרנון למערערת, עו"ד י. מולאור למשיב. 23.9.93).
רע"א 4196/93 - שפע בר ניהול... בע"מ נגד שפע מסעדות ייצור... בע"מ ואח'
*צו זמני האוסר על חברה להשתמש בשמה כטענה שיש בשם כדי להטעות(מחוזי ת"א - המ' 7093/93 - (ת.א. 827/93) בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבות הן חברות רשומות שעיסוקן, מזה שנים, בייצור ארוחות מוכנות למפעלי תעשיה שונים ובהפעלת מטבחים במוסדות ובמפעלים שונים. בחודש מאי 1991 נרשמה המבקשת כחברה. עיסוקה של המבקשת הספקת ארוחות מוכנות למוסדות חינוכיים במגזר הדתי ולמגזרים נוספים. המשיבות הגישו תובענה בה עתרו, על יסור סעיף 36 לפקודת החברות, למנוע את המבקשת מהשימוש בשמה. בגדר התובענה עתרו המשיבות למתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשת לעשות שימוש בשמה עד גמר הדיון בתובענה. השופט נעתר לבקשה והוציא צו זמני. השופט סבר כי מילת המפתח בין השמות היא המילה "שפע" ולפיכך עלול השם "שפע בר" ליצור בילבול בין ציבור הלקוחות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לאחר הגשת הבקשה לרשות ערעור, קיבלה המבקשת רשות להביא ראיות נוספות. מהראיה החדשה עולה כי המשיבות פנו לרשם החברות ביום 19.5.93 וביקשו להורות למבקשת לשנות את שמה. במכתבו מיום 2.6.93 דחה רשם החברות את הבקשה, על יסוד הנימוק שאין דמיון בין השמות השונים עד כדי להטעות. לטענת המבקשת לקתה הבקשה של המשיבות, בביהמ"ש בהעלמת עובדות חמורה. המשיבות אינן מתכחשות לעניין זה, אך הן טוענות שלא היה מקום לגלות את ההתכתבות שביניהן לבין רשם החברות, משום שחצרותיהם של רשם החברות ושל בתי המשפט שונות הן, ואין קשר בין שיקוליו של זה לשיקוליו של זה. טענה זו יש לדחות. מי שפונה לביהמ"ש לקבלת סעד זמני, חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת ביהמ"ש. לפיכך צודקת המבקשת בטענה כי הבקשה לצו זמני הוגשה בנסיבות שיש בהן משום העלמת עובדות.
ג. גם לגוף הענין, ולצורך מתן הצו הזמני, לא צדק ביהמ"ש המחוזי. נוסח הצו שניתן על ידי השופט משמיט את הקרקע מהצורך לשמוע בעתיד את התובענה. צודקת המבקשת בטענתה כי לאחר שתשנה את שמה ותשנה את כל ניירת הפירסומים שלה לא יהיה עוד מקום לדון בתובענה. כמו כן, נטען בפני השופט ולא הוכחש, שקיימות כ- 80 חברות שבשמן כלולה המלה "שפע", שחלק מהן בענף המזון, ולא הובאה כל ראיה המעידה על כך שהמשיבות קנו להן בשמן משמעות משנית בעיני הלקוחות, המזהה את השם עם המשיבות דווקא. זאת ועוד, לכאורה אין דמיון מספיק בין השמות שבמחלוקת, ויש ממש בטענת המבקשת שיכול וציבור הלקוחות יהא עשוי להבחין בין "שפע" לבין "שפע בר". אבחנה זו מתבקשת ביתר שאת לאור העובדה לפיה עיקר לקוחותיה של המבקשת, להבדיל מהמשיבות, הוא במגזר החרדי, ולפיכך החפיפה בין חוג הלקוחות של המבקשת ושל המשיבות היא קטנה. כמו כן גם לא הובאו ראיות שבפועל טעו הלקוחות בין שמות המשיבות לבין המבקשת. בכל הנסיבות דין הבקשה למתן הצו הזמני להידחות.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מנשה וחניש למבקשת, עו"ד גבריאלה דה ליאו למשיבות. 27.9.93).
ע.א. 2520/92 - שולמית פיקמן נגד יצחק ועופרה זכאי
*ביטול הסכם פשרה שנעשה בבימ"ש כאשר ההנחה שהיתה בביסוס ההסכם היתה מותנית בכשרותו של פלוני לעשות צוואה והתברר שאינו כשיר לעשות צוואה(מחוזי ת"א - ה"פ 216/91 - הערעור נדחה).
א. אברהם לבקוביץ (להלן: החסוי), כבן 66, מתגורר בגפו, בדירה בפתח תקוה. אשתו נפטרה לפני מספר שנים ולבני הזוג לא היו ילדים. המערערת היא אחותו של החסוי והיחסים ביניהם אינם תקינים. המשיבים 1 ו- 2 (להלן: המשיבים) הם שכניו של החסוי. השכנים דאגו ודואגים לצרכיו היום יומיים של החסוי. בעקבות היחסים הטובים שהתפתחו, חתם החסוי על יפוי כח כללי לפיו הוסמכו המשיבים לפעול בחשבונות בנקים ובכספים שלו. כן העניק להם את דירתו במתנה וחתם על טפסים הדרושים לפתיחת תיק בלשכת רישום המקרקעין. המשיב משך כספים רבים מחשבונות החסוי וכן פתח תיק בלשכת רישום המקרקעין להעברת הדירה על שמו ועל שם אשתו.
ב. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי בתיק אפוטרופסות ועתרה להכרזתו של החסוי כפסול דין ולמינויה כאפוטרופוס לאחיה. בישיבת ביהמ"ש שהתקיימה ביום 25.3.90 בפני השופט פורת הגיעו הצדדים לכלל הסכמה שלפיה, בין היתר, יפוי הכוח בוטל, התיק בלשכת רישום המקרקעין נסגר והמשיב החזיר את הכספים שמשך מחשבונות החסוי. הוסכם כי רצונו של החסוי להקנות את רכושו למשיבים ימצא את ביטויו בצוואה שיערוך החסוי לטובת המשיבים. כן הוסכם על מינוי רופא שיתן חוות דעת בנושאים שונים, ובין השאר בנוגע לכשרו של החסוי לערוך צוואה. בשלב זה פסק השופט כי אין להכריז על החסוי כפסול דין.
ג. עד למועד מתן חוות הדעת של הרופא חלה התדרדרות חריפה במצבו של החסוי והרופא קבע שהחסוי אינו כשיר לערוך צוואה. בעקבות זאת פנו המשיבים בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי וביקשו לבטל את ההחלטה מיום 25.3.90. נטען כי משנקבע כי החסוי אינו כשיר לערוך צוואה, לא ניתן לקיים עוד את אשר הוסכם בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההחלטה מיום 25.3.90 לוקה בחסר בכך שהסכמת הצדדים, שעומדת בבסיסה, ניתנה מבלי שהם צפו מצב לפיו החסוי לא יהא כשיר לערוך צוואה, וכי יש לבטל את ההחלטה משום השינוי המהותי בנסיבות ומשום שההסכם העומד בבסיסה של ההחלטה סוכל. כמו כן נקבע כי יש להביא את עניינם של המשיבים במסגרת תיק האפוטרופסות בפני השופט פורת שיכריע בו עפ"י הראיות שהובאו בפניו. הערעור נדחה אם כי מנימוקים אחרים מאלה שנתן ביהמ"ש המחוזי.
ד. ההסכם בין הצדדים שעמר בבסיס ההחלטה מיום 25.3.90, הינו בבחינת הסכם המותנה בכשרותו של החסוי לערוך צוואה. משהוברר כי תנאי זה אינו בר מימוש - בטלה ההסכמה שבבסיס ההחלטה וממילא בטלה ההחלטה הנשענת על אותה הסכמה. פסק הדין בהמרצת הפתיחה נשוא הערעור בא להצהיר על בטלות ההסכמה כאמור לעיל. היה זה הליך מתאים בנסיבות שנתהוו, כשם שניתן היה להגיע לאותה תוצאה בפניה ישירה לדרגה הראשונה, שנתנה את ההחלטה לביטול ההחלטה מאותו הטעם. לא היה מקום וצורך לפנות להליך של בקשת רשות ערעור על החלטת הדרגה הראשונה. כאשר ניתנה ההחלטה על פי ההבנות וההסכמה נחה דעתם של המשיבים ולא היתה להם עילה לערער עליה. משנתקבלה חוות הדעת הרפואית שהביאה לבטלות ההסכמה שעליה נשענת ההחלטה, ומשנתבררו הדברים, נוצרה מציאות חדשה שחייבה נקיטת הליך לביטול ההסכמה ודרך הערעור איננה הליך נכון ומתאים. בנסיבות אלה אכן יש לחדש את הדיון בתיק האפוטרופסות בפני השופט פורת שיכריע בסוגיות שבמחלוקת.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. פז למערערת, עו"ד י. אביד למשיבים, עו"ד ע. אליצור לחסוי. 23.9.93).
ע.א. 2160/90 - שרה רז נגד פרידה לאץ והסנה חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 1541/86 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת, ילידת 1949, נפגעה בינואר 1985 בתאונת דרכים והמשיבים אחראים לפצותה. ערעור המערערת הוא על שיעור הפיצויים שנפסקו לה בערכאה הראשונה. על פי בקשתה מינה ביהמ"ש המחוזי חמישה מומחים רפואיים. שלושה מומחים קבעו שלא נגרמה לה נכות צמיתה בתחומים שלהם. מומחה בתחום הריאות והחזה קבע נכות לצמיתות בשיעור של %10. המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר בראל, קבע נכות לצמיתות בשיעור של %10, אך ביהמ"ש החליט שלא נותרה למערערת כל נכות פסיכיאטרית. בהסתמך על הנכות בתחום הריאות וחזה קבע ביהמ"ש את הפיצויים למערערת. ב"כ המערערת מתייחס לכל אחד מפרטי הנזק שנפסקו למערערת, אך רק שני עניינים מצדיקים התייחסות של ערכאת הערעור. באשר לעניין הנכות הפסיכיאטרית שלא הוכרה נדחה הערעור, ואילו בעניין אי פסיקת ריבית שנפסקה למערערת בפריט של נזק לא ממוני נתקבל הערעור.
ב. באשר לנכות הפסיכיאטרית - מסתבר שד"ר בראל נפגש עם המערערת לראיון קליני אחד וקיים איתה שתי שיחות טלפוניות. על מצבה של המערערת קודם התאונה למד ד"ר בראל מפי המערערת, וכמסתבר העלימה ממנו את העובדה החשובה שמצבה הנפשי היה בעייתי גם לפני התאונה. עפ"י הסכמת הצדדים הוגש כראייה תיק המערערת במשרד הביטחון, שנוהל בהיותה אלמנת מלחמה, ומתוך מסמכים אלה מתברר שכבר לפני כן נמצאה בטיפול פסיכולוגי ולפי הקביעות בתיק היא מחוסרת שקט נפשי, עצבנית מאוד, אגרסיבית וכדומה, וכל זאת עוד לפני התאונה. מכאן שהמידע שעליו ביסס ד"ר בראל את חוות דעתו היה לא רק חלקי, אלא אף מוטעה.
ג. טוען ב"כ המערערת כי משהוגשה חוות דעת מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש והוא לא נחקר עליה היה מקום לקבלה ללא ערעור, ולחילופין אין להסתמך על נתונים עובדתיים שלא הובאו בפני המומחה הרפואי, ומכל מקום היה מקום להזמין את המומחה ולהציג לפניו את העובדות שלא היו בפניו כדי שיוכל להסבירם. אכן, בדרך כלל כשמומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש מגיש חוות דעת ואף צד אינו מנסה לערער על חוות דעתו, ניתן להסיק, לכאורה, שחוות דעתו מקובלת על הצדדים. אך הקביעה הסופית מסורה תמיד בידי בהתאם בהתאם לשיקול דעתו. אם מתברר לביהמ"ש מתוך עיון בחוות הדעת או במכלול הנסיבות כי התשתית העובדתית שעליה נשענת חוות הדעת אינה מהימנה, רשאי הוא שלא לסמוך על חוות הדעת. כך יש לנהוג במקרה הנוכחי. אין גם לשעות לטרוניית המערערת על כך שביהמ"ש הסתמך על עובדות שלא הובאו בפני ד"ר בראל. התיק של משרד הבטחון שממנו ניתן ללמוד על מצבה הנפשי של המערערת לפני התאונה הוגש בהסכמת בא כוחה. משהוגש תיק משרד הביטחון כראיה, היה ברור ומוסכם שביהמ"ש יהיה רשאי להסתמך על המסמכים בתיק בבואו לקבוע את מסקנותיו. המערערת נטלה סיכון בכך שלא ביקשה את חקירתו של ד"ר בראל. רשאית היתה לקחת את הסיכון אך אין זה מתקבל על הדעת שהיא תוכל לוותר תחילה על חקירת המומחה הרפואי, וכשנמצא אחר כך ששיקולה היה מוטעה, תתקבל בקשתה להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה על מנת שיעשה את מה שיכול היה לעשות לפני כן, אילו היתה המערערת מבקשת זאת במהלך הדיון.
ד. עניין אחר הדורש התייחסות נוגע לאי פסיקת ריבית על הנזק הלא ממוני שנגרם למערערת. בביהמ"ש לא פסק לה כל ריבית על פריט נזק זה בלי לנמק זאת. בעניין זה צודקת המערערת ויש לתקן את פסק הדין לתוספת ריבית כחוק על נזק לא ממוני זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, חשין. החלטה - השופט אור. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערת, עו"ד ג. ראובינוף למשיבים. 28.9.93).
ע.א. 724/89 - יוסיאן סולימן ואח' נגד פקיד שומה כפר סבא
*שומה לפי מיטב השפיטה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערערים ניהלו חנות לממכר נעליים בכפר סבא. ספריהם נפסלו לאחר שנתברר שתקבולים שונים לא נרשמו בספרים. פקיד השומה קבע את הכנסת המערערים לפי מיטב שפיטתו, על בסיס תדריך של המחלקה הכלכלית בנציבות מס הכנסה המתייחסת לחנויות נעליים. תדריך זה מסווג את החנויות לשלושה. לכל רמה נקבעת רמת ההכנסה לפי מספר העובדים המועסקים כזבנים בחנויות ולפי פדיון שנתי משוער שנע בין מקסימום לבין מינימום מוגדר. פקיד השומה הציב את בית העסק של המערערים בסיווג הנמוך, אולם בסיווג זה העריך את הפדיון ברמת המקסימום וחישב את ההכנסה לפי שלושה עובדים.
ב. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערעור המערערים במידה מסויימת. הוא לא העניק להם את הסעד של ביטול השומה והחזרתה לפקיד השומה, אלא תיקן את השומה בשניים ממרכיביה. במקום העמדת ההכנסה על הפדיון המקסימלי שבתדריך העמיד אותה על הפדיון המינימלי ובמקום שלושה עובדים העמיד את מספר העובדים לצורך התחשיב על שניים. המערערים גורסים כי משהתערב השופט בשומת פקיד השומה והפחית אותה בלמעלה מ- %50, לא צריך היה להסתפק בתיקון השומה, אלא צריך היה לבטלה ולהחזירה לשלב של השגה וקביעת השומה מחדש. גם המשיב חולק על פסק הדין, שכן לגירסתו לא היה מקום להתערב בשומה שנעשתה כדין על פי מיטב השפיטה. ערעורם של המערערים נדחה והערעור של המשיב נתקבל בחלקו.
ג. באשר לערעור המערערים - ספרי החשבונות שלהם נפסלו כדין ולכן ספרים אלה והשומה המושתתת עליהם אינם יכולים להיות עוד בסיס אמין לקביעת השומה. במצב דברים זה מוסמך היה פקיד השומה, ולמעשה לא היתה לו דרך אחרת מאשר לקבוע את הכנסת המערערים על פי מיטב שפיטתו, ובהתחשב בתדריך של המחלקה הכלכלית בנציבות מס הכנסה. לפיכך יש לדחות את הערעור.
ד. באשר לערעורו של המשיב - כאשר ביהמ"ש נוכח כי השומה בעיקרה נשענת על תשתית אמינה, החורגת בגבול עליון של סבירות, ומצויים נתונים ספציפיים בגיזרה מוגדרת ובעלת משמעות, מוסמך הוא עקרונית להתערב ולהפחית את השומה. במקרה דנן התערב השופט בשניים: בקביעת הפדיון המקסימלי ובקביעת מספר העובדים. לא היה יסוד להתערבות בשומתו של פקיד השומה ככל שמדובר בקביעת הפדיון המקסימלי לאותה חנות. בעניין זה הנתונים העובדתיים הם בידי פקיד השומה הבקי בכך, התדריך הוא תולדה של חישובים כלכליים שנערכו על ידי מומחים לדבר, ורשאי היה פקיד השומה לקבוע את רמת הפדיון כפי שקבע. באשר למרכיב האחר של מספר העובדים - ייתכן שגם בנושא זה אפשר היה להשאיר את קביעת פקיד השומה, אולם מששמע השופט ראיות בעניין מספר העובדים בחנות, הרכבם ומידת התרומה של המערערים עצמם בהפעלת החנות, יכול היה להגיע לקביעה עובדתית המעמידה את מספר העובדים על שניים ולא על שלושה וחצי כסברת פקיד השומה. בממצא עובדתי זה של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. כשכל השינוי הוא רק בכך, עדיף שהשופט יתקן את שומת פקיד השומה, מאשר יחזיר את העניין לשומה מחודשת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. בורובסקי למערערים, עו"ד י. כהן למשיב. 26.9.93).
בש"פ 4829/93 - יוסף ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסחר בהרואין ונעצר עד תום ההליכים. העדות היחידה נגד העורר היא זו של אחד יצחק אוסעדון, אשר מסר למשטרה כי העורר מכר לו בשלש הזדמנויות הרואין. העד לא היה מוכן למסור את גירסתו בהודעה כתובה, ודבריו הוקלטו שלא בידיעתו. בדבריו מסר פרטים על כמות הסם
שקנה מהעורר בכל אחת מ- 3 ההזדמנויות, את המחיר ששילם ופרטים אחרים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי "מקריאת תמליל זה לא ניתן להימנע מן התחושה כי אוסעדון, שבאותה עת היה עצור בידי המשטרה, חיפש כל דרך כדי להשתחרר ממעצר זה, ולו גם במסירת דברים שידע כי המשטרה מעוניינת לשמוע מפיו". השופט היה ער לכך "שמניעיו של אדם כזה מטבע הדברים שיעוררו ספקות... אולם וודאי שאין לקבוע שעדות כזאת הינה כוזבת ולא אמינה. ביהמ"ש שישמע... יוכל לעמוד על מידת האמון שיש לייחס לעדותו". לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אכן, ביהמ"ש שישמע את הדיון לגופו יצטרך להתייחס בזהירות לעדותו של אוסעדון, אולם אין לומר כבר בשלב זה כי ביהמ"ש ידחה עדות זאת מכל וכל. כמו כן לא ניתן לומר עתה כי ברור שהעד לא יאשר את דבריו בביהמ"ש, וכי ניתן יהיה להרשיע את העורר רק אם ביהמ"ש יעשה שימוש בהוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות. מכאן כי השאלה אם יש דבר לחיזוקה של אמרת העד אינה עולה כלל לדיון בשלב זה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד ארצי למשיבה. 10.9.93).
רע"א 3767/93 - המועצה לשיווק פרי הדר נגד החברה...לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ
*תביעה בסדר דין מקוצר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי פסל את התובענה מלבוא בשערי סדר הדין המקוצר, בין השאר, משום כך שכמה ממרכיביה טעונים הבאת ראיות ע"י עדים, תוך התחשבות בתנאים משתנים הטעונים הוכחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. צודק פרקליט המבקשת שבהנמקת ביהמ"ש המחוזי לא די כדי להביא למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר". היה מעשה בע"א 515/70 (פד"י כ"ה 20), בחוזה בו התחייב הנתבע לספק לתובעת תפוזים, המחיר שולם מראש, ובחוזה נאמר כי רקבון הפרי עד ל- %4 יהא על חשבון הקונה ואילו רקבון העולה על %4 מזכה את הקונה (התובעת) למכור את הסחורה על חשבון המוכרת (הנתבע). התובעת טענה שהרקבון עלה על %4 וכי הפרי נמכר במחיר שאינו מגיע למחיר ששולם ותבעה מהנתבע את ההפרש. ביהמ"ש העליון דחה בקשת רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שקבע את כשירותה של התובענה להתברר בסדר דין מקוצר. הסכום היה קצוב אף על פי שלשם הוכחתו היה על התובעת להביא ראיות, בין השאר, לגבי שיעור הרקבון ולגבי המחיר שבו נמכרה הסחורה. בנסיבות אלו היה מקום גם במקרה שלפנינו ליתן למבקשת רשות לערער. אלא שהמשיבה העלתה טענה שלפחות בעטייה אין טענות המבקשת מצדיקות מתן רשות לערער. טענה זו מתייחסת להגדרת "מספר המיכלים הממשי" המוגדר בפוליסה. אחד ממרכיביה של הגדרה זו כרוך במספר המיכלים של אותו זן שהמועצה מייצאת בעונת הפרי "אלמלא נמנעה ממנה האפשרות לייצאם". מרכיב זה הוא עניין של אומדנה או הערכה, וממילא אין הסכום הכולל נשוא כתב התביעה יכול להיחשב סכום קצוב. לפיכך בדין קבע ביהמ"ש המחוזי שאין התביעה כשרה לבוא בגדר סדר דין מקוצר.
(בפני: השופט ש.לוין. עוה"ד י.שגב וג.ספרן למבקשת,עו"ד י.עציוני למשיבה. 26.9.93).
ע.א. 394/93 - נטע גולדנברג, קטינה ואח' נגד מיכאל גולדנברג
*מזונות (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב במזונותיה של המשיבה הראשונה, בתו הקטינה, בסכום של 775 ש"ח לחודש צמוד למדד פברואר 1992. הטענה היא שהסכום נמוך מדי וביהמ"ש העליון העלה את הסכום ל- 1,000 ש"ח לחודש.
האם משתכרת כ- 2,300 ש"ח לחודש ועל כן מזונותיה ממעשי ידיה. הקטינה היא ילידת ינואר 1990, היא מבקרת במעון יום ועלות החזקתה מגיעה לכדי 850 ש"ח לחודש לערך. המשיב משתכר כ- 3,000 ש"ח לחודש ומקבל ארוחותיו במחיר אפסי במקום עבודתו כמו גם
האם. לאור גיל הקטינה, האב חייב בכיסוי צרכיה ההכרחיים מדין תורה. ביהמ"ש סבר כי ככל שיש לכסות צרכיה של הקטינה מעבר לצרכיה החיוניים, היינו מדין צדקה, שווים האב והאם. הוא הוסיף וציין כי בני הזוג מכרו דירתם המשותפת ולאשה תימסר מחצית התמורה וזו תוכל לשאת פירות והדבר יוסיף להכנסתה. ברם, ביהמ"ש המחוזי סבר כי התמורה שתתקבל ממכירת הדירה המשותפת של בני הזוג (חלקה נטו של האשה הוא כ- 40,000 דולר) תוכל לשמש כמקור לתמיכת האם בבתה הקטינה כחובתה מדיני צדקה. סברה זו מעוררת קושי. תמורה כאמור היא בגדר הסכומים שמביאים בחשבון צרכי מזונות האשה, (סעיף 2א' לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות)). מאידך, זכאית הבת הקטינה למדור, ומשנמכרה הדירה תצטרך להתגורר בדירה השכורה עם האם, ומבחינתה של הקטינה רואים שליש מהוצאות המדור כחלקו של קטין או קטינה הגר עם הורה בדירה שכורה. ספק אם הסכום האמור שיימסר לאם יספיק לרכישת דירה. הוצאות המעון הן גבוהות וקשורות לכך שהאם עובדת. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גילה יוסף למערערות, עו"ד גב' נאוה פרס למשיב .30.8.93).
בג"צ 4267/93 ואח' - אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות ואח' נגד ראש הממשלה יצחק רבין וסגן שר הדתות רפאל פנחסי
*דרישה לפטר את סגן השר פנחסי (העתירה נתקבלה).
עניינה של העתירה דרישת העותרים כי ראש הממשלה יפטר את סגן השר פנחסי מתפקידו, בעקבות הגשת כתב אישום לכנסת נגדו בבקשה להסרת חסינותו, והחלטת הכנסת נגד הסרת החסינות. ביהמ"ש העליון, בפסק דין מפי השופט ברק, החליט לקבל את העתירה ולהורות לראש הממשלה לפטר את סגן השר. פסק הדין של השופט ברק מקיף את כל הנושאים הנוגעים לנושא שנדון בביהמ"ש. יצויין כי היועץ המשפטי ייצג את ראש הממשלה ע"י פרקליטת המדינה, לא הסכים עם רעת ראש הממשלה שסבר שאין לפטר את פנחסי, ותמך בדעת העותרים שיש לפטרו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט ברק. עוה"ד חיים משגב, כרמלה חנוך ורענן הר זהב לעותרים, עוה"ד גב' דורית בייניש וגב' נילי ארד ליועץ המשפטי וראש הממשלה, עוה"ד יעקב רובין ויעל מימון לסגן השר פנחסי. 8.9.93).
בג"צ 3094/93 ואח' - התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*דרישה לפטר את השר דרעי
(העתירה נתקבלה).
עניינה של העתירה היא בקשת העותרים כי ראש הממשלה יפטר את השר דרעי מכהונתו, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום לכנסת על מנת להסיר את חסינותו. היועץ המשפטי תמך בעמדת העותרים ואילו ראש הממשלה התנגד לפיטורין. העתירה נתקבלה. בפסק דין עיקרי מפי הנשיא שמגר נדונו בהרחבה כל הנושאים הנוגעים לסוגייה שהועלתה בבג"צ. בפסקי דין קצרים הצטרפו לנשיא השופטים ד. לוין, גולדברג ומצא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין, גולדברג, מצא. עוה"ד אליעד שרגא ועדן שפירא לעותרת, עוה"ד גב' דורית בייניש וגב' נילי ארד ליועץ המשפטי וראש הממשלה, עוה"ד צבי אדמור ויואב הירש לדרעי ולש"ס. 8.9.93).