ע.א. 159/90 - סולל בונה בע"מ נגד ברק אור בע"מ
*תיקון טעות" בפס"ד * פסיקת ריבית.
* שכ"ט עו"ד.
(מחוזי חיפה - ת.א. 2048/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בשנת 1983 הקימה המערערת מבנים והמשיבה ביצעה עבורה את עבודות החשמל במבנים אלה. בין הצדדים התעוררו סכסוכים כספיים וביהמ"ש המחוזי קיבל ברובה ובעיקרה את עמדת המשיבה, ניכה מהסכומים שהמערערת חייבת סכומים שהמשיבה קיבלה, ערך חשבון הפרשי הצמדה וריבית, ובנוסף לשווי המשוערך של התשלומים שכבר שולמו ניכה השופט סכום השווה לסך 3000$ בגין נזקים שנגרמו למערערת. התוצאה היתה שהמערערת חוייבה לשלם למשיבה יתרה בסך 14,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2000 ש"ח. המשיבה הגישה לביהמ"ש בקשה לתיקון שלוש טעויות שנפלו, לטענתה, בפסק הדין, מכח סמכותו לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. שתיים מן הטעויות תוארו כטעויות בחישוב: האחת התבטאה בכך שבהפחתת שווי הסכומים ששולמו למשיבה מן הסכומים המגיעים לה, זקף השופט פעמיים לחובתה סכום של כ- 25,500 ש"ח; השניה התבטאה, לטענתה, בחישובי ההצמדה והריבית ולעניין זה צירפה המשיבה לבקשתה טבלת חישובים. טעות שלישית מצאה המשיבה בפסק הדין בשיעור הנמוך של שכר טרחת עורך דין כאשר הטענה היא כי בשל "השמטה מקרית" לא הביא השופט בחשבון הליכי ביניים מסויימים. לאחר שנתקבלה תגובת המערערת פסק השופט לקבל את הבקשה ביחס לשתי "הטעויות בחישוב" ולדחותה ביחס לשינוי סכום החיוב בגין שכר טרחת העו"ד. כך הועמד סכום החיוב של המערערת על 65,000 ש"ח. המערערת משיגה בערעורה על גובה הסכום בו חוייבה על- פי פסק הדין כפי שתוקן, ובערעור שכנגד טוענת המשיבה נגד הקיזוז של 3000$ וכן מלינה היא על מיעוט הסכום שנפסק לזכותה בגין שכר טרחת עו"ד. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. הסמכות הנתונה לשופט בסעיף 81, לא נועדה לאפשר לו לתקן שגגות מהותיות בפסיקתו, אלא לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה. בענייננו, הטעות הראשונה שעל תיקונה הורה השופט אכן היתה טעות בחישוב, כאשר זקףלחובת המשיבה פעמיים את שוויו המשוערך של תשלום יחיד ששולם לה על- ידי המערערת. טעות כזאת ניתנת לתיקון לפי סעיף 81. עניינו של התיקון השני שונה לחלוטין. בפסקהדין חישב השופט ביחס לכל סכום וסכום את הפרשי ההצמדה והריבית עד למועד פסק הדין. במקום כל אלה אימץ, בהחלטתו החדשה, את טבלת החישוב שצורפה לבקשת המשיבה ותיקן את סכומי החיוב על- פי נתוני הטבלה. בנסיבות אלו לא ניתן לומר, שהתיקון התייחס לנושא שביהמ"ש היה ער לו בעת כתיבת פסק הדין ובהיסח הדעת שגה במתן ביטוילכוונתו בפסק הדין. מכאן שהתיקון השני לא רשאי היה השופט לעשות.
ג. האמור לעיל מייתר את הדיון בטענה האחרת של המערערת כי טבלת החישוב שהשופט אימץ בתיקון פסק הדין לוקה גם בטעות מהותית. הטענה היתה כי בחישוב נכללה ריבית בשיעור %8 החל מיוני 1983 ו- 1984, בעוד שריבית צמודה בשיעור האמור היה בידי השופט לפסוק רק מיום 13.4.89, שהוא מועד תחילתו של חוק ההוצאה לפועל. לפנים מן הצורך ניתן לומר כי גם בטענה זו הדין הוא עם המערערת. במועד פסק הדין היה ביהמ"ש מוסמך לפסוק ריבית בשיעור %8 על הקרן ועל הפרשי הצמדה שצורפו לה. ברם, סמכות זו, שהוענקה לביהמ"ש מכוח תיקונו העקיף של חוק הוצאה לפועל, יש לפרשו כחלרק ממועד תחילתו ביום 13.4.89 ואילך.
ד. באשר לערעור שכנגד בענין חיוב המשיבה בתשלום 3000$ - טענת המשיבה בענין זה בדין יסודה. השופט קבע כי המשיבה נושאת באחריות לאיחור בהשלמת העבודות, איחור שכתוצאה מכך נגרם למערערת נזק. בשל הקושי לבודד נזק זה מכלל נזקיה הנטענים של המערערת, קבע ביהמ"ש את שיעור הפיצוי על דרך האומדן. גישה זו אין לקבלה. מי שנפגע מהפרת חוזה ותובע פיצוי חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה וברמת הפירוט
האפשרית, הן את נזקו ואת שיעור הפיצויים. לא היה בנסיבות המקרה הנדון דבר שמנע מן המערערת להוכיח הן את הנזק שנגרם לה והן את שיעור הפיצוי שיהיה בו כדי לפצותה על נזק זה. כיון שכך לא היה מקום לחייב את המערערת בתשלום 3000 הדולרים.
ה. נותרה השגת המשיבה על הסכום הנמוך של שכ"ט עו"ד שנפסק לזכותה. אכן, נראה שהשופט המעיט בשיעור שכר הטרחה, וניתן להניח שאלמלא שגה בחישוב סכום החיוב וכן בקיזוז דמי הנזק שלא הוכחו, היה הדבר משפיע גם על שיעור שכר הטרחה. בנסיבות אלהיכול ביהמ"ש שלערעור להתאים את הסכום שנפסק בגין שכר הטרחה לסכום החיוב המתוקן,מבלי שהדבר יתפרש כסטייה מהמדיניות הרגילה שלא להתערב בענין פסיקת הוצאות ושכר טרחת העו"ד. לפיכך הוחלט לקבל בחלקם את הערעור ואת הערעור שכנגד. סכום חיובה שלהמערערת כפי שנקבע בפסק הדין קודם לתיקונו יוגדל בסכום של 25,500 ש"ח ובסכום השווה ל- 3000$. הסכום שנפסק למשיבה בביהמ"ש המחוזי בגין שכ"ט יוגדל ויעמוד על 5,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ש. ברח"ד למערערת, עו"ד ש. אריאלי למשיבה. 16.8.93).
ע.א. 5524/90 - יעקב וזהבה גבעתי נגד משה וגילה סייג וא. לוי... בע"מ
*חוסר יריבות בין בעלי הדין * הפרת הסכם.
* החזרת הדין לערכאה דלמטה לצורך תיקון כתב התביעה.
(מחוזי חיפה - ת.א. 1826/89 + ה.פ. 301/90 - הערעור נגד סייג נתקבל והתיק הוחזרלביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון והערעור נגד לוי נדחה).
א. ביום 9.4.87 חתמו המשיבים סייג (להלן: סייג) על הסכם לרכישת דירה בנהריה (להלן: הסכם הרכישה) מחב' א. לוי (להלן: הקבלן). מחיר הדירה נקבע ל- 68,000 ש"ח. מחצית התמורה לתשלום סמוך לאחר כריתת החוזה והיתרה בתשלומים חודשיים נושאיריבית וצמודים. הסכם הרכישה אסר על סייג להעביר את זכויותיו בדירה, אלא אם כן יקבל אישור לכך מהקבלן. סייג שילם במועדם את התשלומים בלי ההצמדה והריבית. ביום16.3.88 חתם סייג על חוזה עם המערערים (להלן גבעתי) למכירת הדירה לגבעתי תמורת 80,000 ש"ח (להלן: חוזה ההעברה). 50,000 ש"ח אמור היה גבעתי לשלם לסייג בתשלומים, ואילו סכום של 30,000 ש"ח אמור היה להשתלם על דרך השתתפות בסילוק משכנתא שרבצה על הדירה. גבעתי הצהיר בחוזה ההעברה כי ראה את חוזה הרכישה ומכאן כי ידע על האיסור שחל על סייג למכור את הדירה לצד שלישי. לאחר שנחתם חוזה ההעברה החל גבעתי מופיע באתר הבניה ומביע התעניינות בהתקדמות הבנייה ובנושאים הקשורים לאביזרי הדירה ולגימורה.
ב. בהתקרב מועד מסירת החזקה לסייג, נודע לגבעתי כי סייג אינו עומד בהתחייבויותיו כלפי הקבלן. ביום 6.12.89 הגיש גבעתי לביהמ"ש תובענה נגד סייג ונגד הקבלן. באשר לסייג ביקש גבעתי כי ביהמ"ש יורה לו למלא את התחייבויותיו כלפי הקבלן, להמנע מלהכנס לדירה ולפצות אותו על נזקים אלה ואחרים שפירט בתביעה.באשר לקבלן ביקש גבעתי כי יינתן נגדו צו מניעה האוסר עליו למסור את החזקה בדירהלסייג ומחייב אותו לעשות את כל הדרוש לרישום הדירה על שם גבעתי. ביום 12.1.90 שלח הקבלן מכתב לסייג ובו התראה כי אם לא יסדיר את חובותיו עפ"י הסכם הרכישה, יבטל את ההסכם, וביום 2.2.90 כתב הקבלן לסייג כי הוא מבטל את הסכם הרכישה. בישיבת ביהמ"ש ביום 5.2.90 הסכימו בעלי הדין למנות רואה חשבון שיפסוק מה חובו של סייג לקבלן ובחוות דעת שהוגשה לביהמ"ש נקבע כי הסכום עומד על כ- 24,000 ש"ח. ביום 20.3.90 הגיש הקבלן המרצת פתיחה בה ביקש להצהיר כי הסכם הרכישה בוטל כדין.סייג הסכים כי תינתן הצהרה כבקשת הקבלן. בסיכומו של דבר החליט ביהמ"ש המחוזי כיהסכם הרכישה שבין סייג ובין הקבלן בוטל כדין; כי אין יריבות בין גבעתי לבין
הקבלן ועל כן אין גבעתי יכול לטעון לעניין ביטולו של הסכם הרכישה או להשפיע על ביטולו; כי יש לדחות את תביעתו של גבעתי הסומכת כל כולה על הסכם הרכישה ומשנמצאכי הסכם הרכישה בטל, ממילא אין גבעתי זכאי לסעדים שביקש בתביעתו נגד סייג ונגד הקבלן. הערעור נדחה בכל הנוגע לתביעה נגד הקבלן ונתקבל באשר לתביעה נגד סייג במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ג. באשר ליחסים שבין הקבלן לסייג - סייג לא כפר בביהמ"ש המחוזי ואינו כופר בזכותו של הקבלן לבטל את ההסכם עימו. אשר ליחסים שבין גבעתי ובין סייג - גם אם גבעתי צודק בכל טענותיו נגד סייג, לא יוכל לקבל את הדירה מסייג, מן הטעם הפשוט שסייג אינו מחזיק כלל בדירה ואין הוא בעליה. המחלוקת האמיתית היא בין גבעתי לבין הקבלן. כדי לזכות בסעד נגד הקבלן שומה על גבעתי להוכיח זיקת יריבות בינו לבין הקבלן. על שלושה אלה אומר גבעתי לייסד את חובתו של הקבלן כלפיו: על הסכם הרכישה, על חוזה ההעברה, ועל יריבות שנוצרה, לטענתו, מכללא ובמשתמע מתוך הנסיבות ובהצגת מצגים אלה ואחרים. טיעוניו אלה אין לקבל.
ד. באשר להסתמכות על הסכם הרכישה - סייג הפר את הסכם הרכישה והקבלן צדק בביטול ההסכם. גם חוזה ההעברה לא יצר כל יריבות בין גבעתי לבין הקבלן. גם הטענה בדבר הסכם מכללא בין גבעתי לבין הקבלן אין לקבלה. העובדה שגבעתי ביקר בדירה והתערב בעניין הבניה אין בה כדי להצביע על הסכמה מכללא של הקבלן. לא הוכח כי גבעתי נתן הוראות מכוחו הוא להבדיל מהיותו שלוח של סייג. גם בהסכמתו לפנות לרואה חשבון לבירור חובו של סייג, אין להעלות כי הקבלן וויתר על ביטול ההסכם וכי הסכים לכך כי גבעתי יקיים את חיוביו של סייג כלפיו. מוסיף גבעתי וטוען כי סייג והקבלן עשו יד אחת נגדו לנשלו מן הדירה. אכן נראה שנרקמה קנונייה בין הקבלן לבין סייג, אך אין בכך כדי לסייע לגבעתי. שאלת זכותו של גבעתי בדירה חייבת לעמוד על רגליה היא, ואין היא יכולה לבנות עצמה על קנונייה, גם אם היתה כזו.
ה. את התביעה של גבעתי נגד סייג דחה ביהמ"ש המחוזי בציינו כי הסעד העיקרי הנדרש הוא צו מניעה וצו עשה וסעדים אלה אינם יכולים להנתן בעקבות הקביעה שחוזה הרכישה בוטל כדין. באשר לפיצויים הנדרשים בתביעה, כותב ביהמ"ש, כי אלה מבוססים על הנחה כי חוזה הרכישה שריר וקיים ובנפול הנחה זו, שיטת חישוב הפיצויים צריכה להיות שונה, וגבעתי יכול להגיש תביעה חדשה על הנזקים. בעניין זה יש לקבל את הערעור. ביהמ"ש מעלה אפשרות שגבעתי יגיש תביעת פיצויים נפרדת כאמור, אך יכול ויעלה ספק אם יהיה בידי גבעתי להגיש תביעה חדשה נגד סייג, שכן אפשר שייתקל בטענת הגנה של השתק עילה. תוצאה מעין זו אין להסכים לה. עיקר תביעתו של גבעתי אמנם מיוסד על אכיפת ההסכם ופיצויים הנלווים אליו, אך יש בה גם סעיפי פיצויים אחרים. מפסק הדין עולה כי סייג הפר את חוזה ההעברה, ויש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי ולאפשר לגבעתי להמשיך בתביעה נגד סייג לקבלת פיצויים על הנזקים שנגרמו לו, וכן יוכל הוא לתקן את כתב התביעה ולהוסיף ראשי פיצויים לרבות השבת כספים ששילם וכדומה.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. 28.9.93).
ע.א. 3745/92 - פיליפ ופלור פסקל נגד משה ורות מזרחי
*אכיפת הסכם ותשלום פיצויים מוסכמים * סבירות גובה הפיצויים שנקבעו.
* הטעייה במו"מ כאשר אין מגלים במו"מ כי חלק מהדירה נבנה ללא רשיון.
(מחוזי ת"א - ה.פ. 723+738/90 - הערעור נדחה).
א. המערערים רכשו מן המשיבים דירה ובהסכם נקבעו פיצויים מוסכמים בסכום של 30,000 דולר. המשיבים הגישו בביהמ"ש המחוזי תובענה להצהרה כי ההסכם תקף ובר אכיפה וביהמ"ש הצהיר כי המערערים אינם זכאים לבטל את ההסכם, וכי הודעת הביטול
ששלחו היא בגדר הפרה יסודית של ההסכם. לפיכך, בנוסף לתרופת האכיפה, חייב ביהמ"ש את המערערים לשלם למשיבים, פיצויים של 30,000 דולר. טענת המערערים היתה כי בוצעה הטעייה כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), מאחר, ולטענתם, המשיבים לא גילו להם כי כמחציתה של הדירה נבנתה ללא היתר על פי חוק התכנון והבניה. המשיבים טענו כי הודיעו למערערים במפורש שקומת הקרקע נבנתה ללא רשיון. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההטעייה וביסס את ממצאיו על דברים שנכתבו בשולי זכרון הדברים, בכתב יד, כי "ידוע לקונה, כי... שטח קומת הקרקע אינו רשום בעיריה כשטח סגור". כמו כן, בסעיף 8 לחוזה המכר נקבע כי "הקונה מצהיר כי ראה את הדירה ובדק... את אופן רישום זכויות המוכר לגביה... כי הוסבר לו מפורשות... כי... שטח הדירה שבקומת הקרקע אינו רשום בעיריה ובטאבו כשטח סגור ובנוי". הערעור נדחה.
ב. מי שמוכר דירה אשר בחלקה נבנתה ללא רשיון, חייב לגלות עובדה זאת לכל קונה בכוח בעת ניהול המשא ומתן, ואם לא יעשה כן יש בכך הטעייה כפשוטה. לפיכך, בנסיבות רגילות, הסתרת העובדה הנ"ל עולה כדי היעדר תום לב במו"מ כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים, ומי שנהגו כלפיו בחוסר תום לב, זכאי להפעיל את זכות הביטול. דא עקא, לאור מה שנאמר בזכרון הדברים ובהסכם, אין אלא להסיק כי המערערים הועמדו על העובדות כהווייתן. ממילא אין יסוד לערעורם נגד ההצהרה על אכיפת החוזה.
ג. בהסכם נקבע כאמור סכום פיצויים מוסכם וקבוע מראש. צויין בסעיף 11 להסכם מהי הפרה יסודית. כעולה מנוסחו אין בו התנייה גורפת. סעיף הפיצויים צריך להבחן עפ"י אמות המידה שהותוו בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). לפי האמור בסעיף זה רשאי ביהמ"ש להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים, אם הוא מוצא כי הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. המבט הוא אל המועד בו נכרת החוזה. אולם, שאלת הסבירות דאז נבחנת לאור ההפרה דהיום. הווה אומר, איך ההפרה היסודית דהיום, היתה נבחנת לאור מהותה, מראש, בעת כריתת החוזה.
ד. בעניננו, ביטול החוזה היה צעד מרחיק לכת שבעקבותיו גם נמנע הקונה מקיום הוראות התשלום ובכך הפר את ההסכם הפרה יסודית. החוזה דן בהעברת נכס בשנת 1990 , העניין נגרר בערכאות משך שנים והמוכרים נאלצו להתדיין כדי לזכות בהצהרה על זכויותיהם. מדובר בעיסקה בסכום של 170,000 דולר, וכאשר נקבע פיצוי מוסכם שלכ- %18 ממחיר העיסקה - אין מקום להתערבות ביהמ"ש. (ביהמ"ש נמנע מלפסוק הוצאות לטובת המשיבים משום שהאריכו בסיכומיהם הכתובים מעל המידה שהותרה).
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי פלדמן למערערים, עו"ד יוסף קמר למשיבים. 19.10.93).
בג"צ 3757/93 - איתן סולמי ואח' נגד ראש עירית תל- אביב שלמה להט ואח'
*דרישה להמשיך לדון בישיבת מועצת עיריה בנושא שהועלה בישיבה שלא מן המניין לפי דרישת חברי מועצה והופסקה מ"חוסר קוורום"(התנגדות לצו על תנאי. הצו הפך להחלטי).
א. סעיף 8(א') לתוספת השניה של פקודת העיריות קובע כי "ראש העיריה יכנס ישיבה שלא מן המנין למועד... מהיום שבו הוגשה לו דרישה לכך בכתב, חתומה בידי שליש לפחות מחברי המועצה ומפרטת את סדר יומה...". שליש מחברי מועצת עירית תל- אביב, ובכללם העותרים, ביקשו, בהתאם לסעיף 8, כינוס ישיבה שלא מן המנין של מועצת העיריה, כאשר סדר היום שפורט בדרישה היה "חקירות ומעקבים אחר חברי מועצת העיריה", והצעת ההחלטה היתה "הסקת מסקנות לגבי האחראים בנושא". הישיבה שכונסה לפי הדרישה הנ"ל נפתחה כדין משנכחו בה רוב חברי המועצה. ראש העיריה מסר הודעה בנושא שלשמו נתכנסה הישיבה וסיים באמרו "זה מה שהיה לי לומר, ואני חושב שזה
ממצה את העניין". בשלב זה עזבו 12 מהנוכחים את האולם ונותרו בו חמישה חברי מועצה בלבד. אז אמר ראש העיר כי "אין קוורום" להמשך הישיבה והודיע כי הישיבה סגורה .
ב. בו ביום כתב העותר לראש העיריה מכתב בו ביקש לכלול את הנושא בישיבה הראשונה של מועצת העיריה שתתקיים לאחר אותו מועד. לכך סירב ראש העיריה והעותריםביקשו מבג"צ להורות למשיבים להמשיך את ישיבת מועצת העיריה שנפסקה בהיעדר מנין חוקי. את עתירתם סומכים העותרים על סעיף 21(א') לתוספת השניה שעל- פיו "לא היה מניין חוקי בישיבת המועצה תידחה הישיבה לשלושה ימים... במועד זה יהווה שליש מחברי המועצה מנין חוקי...". המשיבים גורסים כי הדיון בנושא שלשמו כונסה הישיבה הסתיים, או ניתן לראותו כאילו הסתיים, שכן החלטת חברי המועצה, לרבות החברים שחתמו על הדרישה לכינוס הישיבה, "לעזוב את אולם הישיבות ועל ידי כך לגרום למעשה, להפסקת הדיון, הראתה בבירור את חוסר הענין שלהם בקיום דיון בנושא". עוד טוענים המשיבים כי סעיף 21 לתוספת השניה אינו לענין, שכן הוא מדבר, לפי פירוש המשיבים, על היעדר מנין חוקי לפתיחת הישיבה, ולא על היעדר מנין חוקי במהלך הישיבה. העתירה נתקבלה.
ג. אשר לשאלה אם הדיון בנושא שהועמד לדיון בישיבה מיום 7.7.93 הסתיים - ראשית, ראש העיריה עצמו לא סבר כן, אלא סגר את הישיבה מכיוון ש"אין קוורום"; שנית, וזה עיקר, דעתם של חברי המועצה בעת שעזבו את האולם, אינה רלבנטית כלל. ההצבעה "ברגליים" רק קטעה את המשך הדיון בהיעדר מנין חוקי, אך לא ניתן היה לראות את היציאה מהאולם כתחליף להחלטה כלשהי, שצריכה להתקבל בדרך של הצבעה.
ד. מכיון שהדיון לא הסתיים, הרי שהגיונם של דברים אומר כי יש לסיימו. הפרשנות הנכונה היא כי סעיף 21(א) חל הן כאשר נעדר מניין חוקי לפתיחתה של הישיבה והן כאשר נעדר מניין חוקי במהלכה. סעיף זה בה למנוע סיכול הדיון בנושא שהועמד לסדר יומה של ישיבת המועצה. נוכח האמור בסעיף 20, כי "מנין חוקי בישיבה הוא רוב חבריהמועצה". לפיכך החליט בג"ץ כי על ראש העיר להמשיך את ישיבת המועצה שהחלה ושהדיון בה הופסק.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' דורנר, טל. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. נעמת לעותרים, עו"ד גב' ניצה קונשטוק למשיבים. 21.10.93).
בג"צ 5769/93 - ד"ר מוניר חמזה ואח' נגד פקיד הבחירות בשעב ואח'
*פסילת רשימה בבחירות למועצה מקומית כאשר החתימה על התצהיר הנלווה לרשימה לא אומתה ע"י עו"ד(העתירה נדחתה).
א. העותרות הגישו לפקיד הבחירות רשימת מועמדים בבחירות לראשות המועצה המקומית ולמועצה המקומית בשעב. פקיד הבחירות פסל בדיעבד את קבלת הרשימות, על יסוד הנימוק שחתימת האישור על התצהיר הנלווה לא אומתה ע"י עו"ד, כנדרש בסעיף 35 (ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), אלא לאחר השעה 8 בערב, השעה שנקבעה לכך בתקנה 11(א) לתקנות הרשויות המקומיות (סדרי בחירות) תשכ"ה. העתירה נדחתה.
ב. אין לקבל טענת העותרים כי תצהיר שלא אושר ע"י עו"ד יכול להיחשב "תצהיר" כמשמעות דיבור זה בסעיף 35(ג) הנ"ל. אין גם לקבל את הטענה כי פקיד הבחירות אינו רשאי לפסול רשימות מועמדים ש"קובלו" על- ידיו, אם מלכתחילה לא היה מקום להגישן ולקבלן. כמו כן, משהוגש ערעור נגד רשימת מועמדים, רשאי ביהמ"ש המחוזי לדון בערעור כאילו סירב פקיד הבחירות לאשר רשימת מועמדים.
ג. בסעיף 42 לחוק נקבע שפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בערעור שהוגש לו יהיה "סופי". אכן אפשר להניח כי בג"צ יכול ויאות להתערב בהחלטות ביהמ"ש המחוזי בערעור, אך ברור שמקרים אלה יהיו נדירים. העובדה שהעותרים ראו לטעון טענות
חדשות בעתירתם, שלא בא זיכרן בטיעונים לפני ביהמ"ש המחוזי, היא שיקול כבד מישקל נגד קבלת העתירה.
ד. שתיים הן טענות העותרים ובשתיהן אין ממש. הטענה האחת היא שפגם בתצהיר הוא "ליקוי" שניתן לתיקון בגדר סעיף 40 לחוק. ברם, לאור ההוראות המנדטוריות המצויות בסעיף 35(ג) סיפא, אין מגיעים כלל לגידרו של סעיף 40, שכן רשימה שלא היה מקום ל"קבלה" אינה ניתנת כלל לתיקון. טענה אחרת היא שבסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה) שונה מנין הימים שבגדרם ניתן להגיש רשימות מועמדים, ולפיכך לא החמיצו העותרים את המועד, שהרי, כך נטען, משלא הותקנו תקנות בגדר חוק הוראת שעה, רשאים היו העותרים להגיש את רשימת המועמדים במועד שבו נחתמה חתימת האישור של עורך הדין. ברם, מכח סעיף 1 לחוק הוראת השעה, כל עוד לא הותקנו תקנות אחרות, עומדות בעינן התקנות המקוריות משנת תשכ"ה, בשינויים המחוייבים, ומכאן שהמועד האחרון להגשה היה בשעה 8 כפי שנקבע בתקנה 11 הנ"ל.
ה. פרקליט העותרות הלין גם על "פסילת" הרשימות מחמת פגמים טכניים, דבר שיש בו כדי לפגוע בזכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה להיבחר לרשויות המקומיות. אולם, גישת המחוקק היא לעמוד על מילוי קפדני של דרישות מסויימות, על מנת להעמיד את כל הרשימות המתמודדות על בסיס של שוויון ולקבוע על יסוד שיקולים של ודאות, ככל שהדבר ניתן, מי הם המועמדים והרשימות שישתתפו בבחירות, דבר שיסייע לניהול תקין ומהיר של הליכי הבחירות ללא ויכוחים מיותרים.
(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, גב' דורנר. עו"ד הר זהב לעותרים, עוה"ד מנדל וחוטר ישי למשיבים. 25.10.93).
ע.א 75/89 - אליהו צרפתי נגד ראובן צרפתי
*פסילת בורר בנימוק שאינו ראוי לאמון הדדי(מחוזי ת"א - ת.א. 5755/88 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב הם אחים שהיתה להם שותפות בעסק מכולת. ביום 30.11.87 חתמו על הסכם לפירוק השותפות. המערער (להלן: אלי) נשאר במכולת ואילו המשיב (להלן: ראובן) פרש והוסכם כי אלי ישלם לראובן 18,000 ש"ח. האחים הסכימו כי לכל צד שמורה הזכות לבדיקת חשבונות, וכי אם יתגלע ביניהם סכסוך, יכריע אחיהם שמואל כ"בורר יחיד ומוסכם". התעוררו סכסוכים בין האחים וביום 31.1.88 נתן שמואל פסק בוררות. הפסק בוטל בהסכמה ע"י ביהמ"ש והדיון הוחזר אל שמואל לשמיעת בעלי הדין ולמתן פסק חדש. מספר שבועות לאחר מכן נתכנסו שלושת האחים לדיון בבוררות והישיבה נסתיימה ברוגז ובאין הכרעה. כעבור שלושה ימים פנה ראובן לביהמ"ש וביקש להעביר את שמואל מתפקידו כבורר. כל אחד מהאחים הגיש תצהירים לביהמ"ש והוסכם כי לא תהיינה חקירות על התצהירים. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה והעביר את שמואל מתפקידו. הערעור על כך, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. סעיף 30 לחוק הבוררות קובע כי בורר חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות. סעיף 11(1) לחוק קובע כי ביהמ"ש רשאי להעביר בורר מתפקידו אם "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הדדי". כאשר בורר אינו נוהג בנאמנות כלפי בעל דין כאמור בסעיף 30 הנ"ל ממילא אין הוא ראוי עוד לאמונם של בעלי הדין כאמור בסעיף 11 ודינו העברה מתפקידו. המבחן לשאלה אם ראוי הבורר לאמון הדדי הוא מבחן אובייקטיבי, ואין די בתחושתו הסובייקטיבית של צד מן המתדיינים בבוררות.
ג. בין היתר ביסס ראובן את בקשת הפסילה על כך כי זמן מה לאחר ישיבת הבוררות פגשה אישתו של ראובן את הבורר בחנות והשניים שוחחו ביניהם. על תוכנה של אותה שיחה הצהירה האישה כי "הבורר שאל אותי מה טעם פנה (ראובן) לביהמ"ש... בהמשך השיחה אמר (הבורר) כי חבל שבעלי בחר בדרך זו וכי הוא יינזק ויפסיד את המכנסיים
אפילו אולי את הבית". ביהמ"ש ראה באירוע זה יסוד ראוי לפסילתו של הבורר. אליהו תוקף קביעה זו, וטענתו היא כי כשויתרו בעלי- הדין על חקירות נגדיות, ממילא הסכימו לראות את כל העובדות כשנויות במחלוקת, ואין ביהמ"ש יכול ורשאי להשתית ממצאי עובדה על יסוד תצהירה של האישה. טענה זו בטעות יסודה. נהפוך הוא: משויתרו בעלי- הדין על חקירות נגדיות, יש לקבל את הנאמר בתצהירים כאמת, אלא אם כנגד אמירה זו או אחרת בתצהיר פלוני, הועמדה אמירה נוגדת בתצהיר שכנגד.
ד. הדברים שאמר הבורר עשויים לשאת על גבם שני פירושים: הפירוש האחד ישווה לדבריו גוון נייטרלי, בבחינת עצה טובה, כמי שאומר לשם מה פנה ראובן לביהמ"ש ולשם מה הוא הולך בדרך שהוא הולך בה, שהיא דרך קשה ורעה שיימצא עצמו נפסד. פירוש אחר מצביע על דברי הבורר כמאיים על ראובן. מדברי האישה עולה כי הפירוש האחרון הוא הפירוש הנכון. משנמצא כי הבורר אמר על ראובן אחיו את שאמר, פסל עצמו במו- פיו מהיותו בורר בעניינם של ראובן ואלי. לפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער ולאשר את פסילתו של הבורר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין, החלטה - השופט חשין. עו"ד א. לשצ'ינסקי למערער, עו"ד ראובן הרן למשיב. 25.10.93).
רע"א 4584/93 - הנא עות'מאן ואח' נגד אררט חברה לביטוח בע"מ
*מינוי מומחה פסיכיאטר לקבל חוות דעתו על מצבן הרפואי של בנות משפחה של מי שנהרג בתאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המנוח כמאל עות'מאן נהרג בתאונת דרכים, ויורשיו הגישו תובענה בגין נזקיהם עקב פטירת המנוח. המבקשות השלישית והרביעית, אמו ובתו של המנוח, טוענות שנגרמה להן פגיעה נפשית עקב מותו של המנוח, והן תובעות את נזקיהן עקב פגיעה זו מכח הלכת אלסוחה (פד"י מד (3) 297). לצורך הוכחת נזקיהן ביקשו מביהמ"ש המחוזי שימנה מומחה רפואי, פסיכיאטר, שיחווה דעתו לגבי מצבן עקב התאונה. ביהמ"ש דחה בקשתן בסברו שאין המסמכים שצורפו לבקשה מהווים אף לא ראשית ראייה לחשש שנגרם להן נזק נפשי בר פיצוי. בקשה זו לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. במסגרת הבקשה למינוי מומחה כאמור, הוצגו בפני ביהמ"ש מסמכים רפואיים מהם עולה שאמו של המנוח סובלת מדיכאון נפשי עקב המוות הפתאומי של הבן, וכי עליה להמצא במעקב פסיכיאטרי פסיכולוגי. לגבי הבת נקבע שהיא סובלת ממצוקה נפשית והופנתה לטיפול פסיכולוגי. על פי המסמכים קיימת אינדיקציה לנזק נפשי שנגרם לכל אחת משתי המבקשות, אם גם אין לקבוע בשלב זה את מידת עצמתו ושיעורו, ואם יכנס למסגרת נזק בר פיצוי לפי הלכת אלסוחה הנ"ל. בנסיבות אלה זכאיות המבקשות שהשאלה מה הנזק שנגרם להן עקב התאונה, ייבחן על ידי מומחה רפואי שיגיש חוות דעתו לביהמ"ש. יש לזכור, שאם לא ימונה מומחה, לא תוכלנה המבקשות להוכיח את הנזק שהן טוענות לו.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. דוידוביץ למבקשים, עו"ד י. מנדה למשיבה.11.10.93).
ע.פ. 2124/91 - אשר רון נגד כור תעשיות בע"מ ואח'
*הגשת קובלנה פלילית פרטית בסעיף עבירה קל יותר בהתייחס לעובדות המקרה, כדי שהעניין יכנס למסגרת העבירות שבגינן אפשר להגיש קובלנה פרטית(מחוזי ת"א - ת.פ. 453/90 - הערעור נתקבל).
א. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי קובלנה פרטית נגד חברות אצלן שימש כמנהל ונגד בכירים שעבדו בחברות, כאשר העבירה המיוחסת להם נכללת בין העבירות אשר עפ"י סעיף 68 בתוספת השניה לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: החוק) ניתן להגיש בגינן קובלנה. עפ"י טענתו, דרשו ממנו המשיבים להשיב כספים שנטל, לטענתם, שלא כדין תוך כדי ניצול תפקידו כעובד של המשיבות, כאשר דרישה זו היתה מלווה באיומים. תחילה הגיש
המשיב קובלנה (להלן: הקובלנה הראשונה) בה יוחסו למשיבים עובדות על פיהן נעברה עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, אשר אינה נכללת בין העבירות של התוספת השניה לחוק. קובלנה זו נמחקה ע"י ביהמ"ש. לאחר מחיקת הקובלנה הראשונה הגיש המערער את הקובלנה נשוא ערעור זה, בה לא צויינו העובדות על פיהן נכנסת העבירה לגדר סעיף 428 סיפא, אלא עובדות על פיהן נעברה העבירה לפי סעיף 428 רישא, עבירה הנכללת בסעיף 68 לתוספת השנייה. בביהמ"ש המחוזי טענו המשיבים כי המהלכים שקדמו להגשת הקובלנה מלמדים על כך שהמערער מייחס להם, למעשה, ביצוע עבירה עפ"י סעיף 428 סיפא דווקא, אם כי הדבר לא נזכר בקובלנה, ולגבי עבירה זו אין המערער מוסמך להגיש קובלנה פרטית. טענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהחליט למחוק גם קובלנה זו. הערעור נתקבל.
ב. אמת המידה לקביעת סמכותו העניינית של ביהמ"ש במשפט פלילי הינה כתב האישום המצוי בפני ביהמ"ש וסעיפי העבירה המיוחסים לנאשם עפ"י כתב האישום. כשם שהתביעה זכאית להשמיט מכתב האישום עובדות שהיו חלק מהתרחשות העניינים האמיתית, כחלק מעיסקת טיעון או בעקבות שיקולים אחרים, באופן שכתב האישום יצביע על ביצוע עבירה קלה יותר מזו שנעברה הלכה למעשה, כך יכול הקובל להשמיט עובדות כדי שהעבירה תיכנס למסגרת העבירות שניתן להגיש בגינן קובלנה פלילית פרטית. המחוקק העניק לפרט זכות לפעול להשלטת החוק בעבירות מסויימות, וביהמ"ש לא יציב מגבלה על הגשת הקובלנה אשר זיכרה לא בא בחוק, ואשר אינה מתבקשת מפירוש החוק על רקע לשונו ותכליתו. אין נפקא מינה לצורך קיומה של הסמכות אם עבר הנאשם במהלך הפרשה גם עבירות נוספות אשר אין סמכות להגיש קובלנה פרטית בגינן.
ג. עם זאת יצויין שבענייננו העבירה החמורה יותר (לפי סעיף 428 סיפא) הינה עבירה הדומה באופייה ומהותה לזו בגינה הוגשה הקובלנה. לפיכך אין ביהמ"ש נדרש לשאלה אם כשהעבירה החמורה יותר הינה בעלת אופי ומהות שונים, עדיין יוכל קובל להגיש קובלנה פרטית בעבירה קלה יותר בעלת אופי שונה. כך, למשל, אין ביהמ"ש נדרש לשאלה אם מתלוננת בעבירת מין שבוצע בה, לטענתה, מעשה בעילה בכוח, תוכל להגיש קובלנה פרטית בגין עבירת תקיפה סתם, כאשר לדעת התביעה אין להגיש כתב אישום בעבירת אינוס. שאלה כגון דא יש להשאירה בצריך עיון.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. זמיר למערער, עו"ד ד. סלע למשיבים. 19.10.93).
בג"צ 5035+5324/92 - הקרן לגאולת קרקע... קדומים ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*שינוי מדיניות הממשלה בעניין הבנייה באיזורי יו"ש וחבל עזה(העתירות נדחו).
א. עניינן של שתי העתירות החלטת הממשלה לשנות את המדיניות שנקטה בה הממשלה הקודמת בכל הנוגע להמשך פעולות הבנייה בישראל ובאיזורי יו"ש וחבל עזה (להלן: האיזורים). המדיניות החדשה משקפת שינוי בסדרי העדיפויות הלאומיים במשק, ובהתאם למדיניות האמורה הופסקה הקמת אלפי יחידות דיור בישראל ובאיזורים וכן הופסקו עבודות פיתוח רבות. אחת העתירות מתייחסת להקפאת עבודות הבנייה והפיתוח בישוב אריאל, והשניה בישובים רבבה ואבני חפץ. הטענות הן כי המדיניות החדשה עשוייה להמיט ניוון וכלייה על הישובים. העתירות נדחו.
ב. המדיניות שקבעה הממשלה נוגעת לסדר העדיפויות לשימוש בתקציב הלאומי, על פי שיקוליה והערכתה את צרכיה של המדינה. סדר הקדימויות נתון לקביעתה ולהכרעתה של הממשלה ובג"צ לא יתערב במדיניות שנקבעה, אלא אם כן הרשות לא מילאה אחר הוראות המשפט המינהלי, הקובעות את דרך הפעלתו הראוייה של שיקול הדעת המינהלי. אין העותרים מהרהרים אחר סמכותה של הממשלה לקבוע את המדיניות שקבעה, אלא תוקפים הם
את דרך יישומה של אותה מדיניות. ככל שטענת העותרים נוגעת לתקיפה עקיפה של מדיניות הממשלה - אין היא יכולה להישמע. לא יכול להיות ספק כי העותרים מצאו עצמם נפגעים ממדיניות זו, אולם בכך בלבד לא סגי, שהרי אין בידי העותרים זכות קנוייה להמשך המדיניות הקודמת. לא היה גם על הממשלה לשמוע את העותרים טרם שהוחלט על שינוי המדיניות. עניין לנו בקביעת מדיניות כללית, ולא בהחלטה המכוונת כלפי העותרים לבדם, ולא יעלה על הדעת כי על הממשלה לשמוע, טרם שתחליט בכגון דא, את כל מי שעלול להפגע מן ההחלטה.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד גליק, יאראק ורוגל לעותרים, עו"ד בלס למשיבים. 31.10.93).
בג"צ 5631/92 - יפו יפת ימים ואח' נגד שר הפנים ואח'
*בקשה לבטל תכנית מתאר שאושרה(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה תכנית מיתאר המתייחסת לשכונה המארונית ביפו שאושרה וניתן לה תוקף. העותרים דורשים כי התכנית תבוטל. הטענה היא כי התכנית חסרה הוראות מפורטות ומלאות בתחומים שונים, וכי במקום לכלול הוראות אלה בתוכנית המיתאר ייכללו החלקים החסרים, בעתיד, בתוכניות המכונות "תוכניות בינוי ופיתוח" שאינן מסוג התוכניות שחוק התכנון והבניה דן בהן ומכיר בהן. העתירה נדחתה.
ב. העותרים הגישו התנגדויות מפורטות ודבריהם נשמעו בוועדה המחוזית ומקצת השגותיהם אף נתקבלו. בעתירה התמקדו הטענות, לבסוף, בביקורת על השימוש ב"תוכניות בינוי" כתחליף לתוכנית מפורטת. לטענת העותרים, מבקשים המשיבים לעקוף את חובות התכנון לפי החוק, על ידי אי- הכללת נתונים חיוניים, כמתחייב לפי החוק, בתוכנית המיתאר, והעברת התיכנון של נושאים מוגדרים ל"תוכניות בינוי", מושג שאינו מוכר כלל בחוק התכנון והבניה. באשר לכך, התשובה היא כי אין להסדיר בתוכנית בינוי בלבד נושא כלשהו החייב להיות מוסדר בתוכנית מיתאר או בתוכנית מפורטת. תוכנית הבינוי יכולה להיווסף על הסדר נאות של הנושא הכלול בתוכנית המוכרת בדין, כדי לפרט שלבי ביצוע או דרכי ביצוע, אך אינה באה במקום תוכנית כאמור ואינה מייתרת אותה.
ג. בענייננו, אין לומר כי בתכנית יש משום העברה של נושאים מתכנית המיתאר לתכנית בינוי, או כי התכנית באה במקום תכנית מפורטת. העובדה שנושא פלוני אינו מוסדר בתכנית בפירוט הנדרש לטעמו של מי שרואה עצמו נפגע, אין בה עדיין כדי לפסול את התכנית. אם הנושא הוסדר באופן סביר, אין באפשרות התיאורטית לפרטו במידה נוספת ורבה יותר, כדי לפסול את התכנית. המבחן בכגון דא הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, טל. ההחלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' נעמי וייל לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל, שרי אורן, דוד בסון, מיכאל כספי, גב' נורית סורק ויורם בר סלע למשיבים. 17.10.93).
בג"צ 3476/93 - עו"ד עודד ג'יניאו נגד ועדת הרשיונות לפי חוק הנוטריונים
*דחיית בקשה לקבל רשיון נוטריון(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותר ביקש רשיון נוטריון ובקשתו נדחתה. סעיף 2(א) לחוק הנוטריונים מונה את תנאי הכשירות לקבלת רשיון נוטריון. אחד התנאים הוא שהמועמד "עסק במקצוע של עורך- דין בישראל 15 שנים לפחות". בעותר מתקיימים כל תנאי הכשירות, ומן המועד שבו נתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין חלפו קצת יותר מחמש- עשרה שנים תמימות. במשך כעשר שנים מתוך התקופה האמורה, כיהן העותר כמזכיר הארצי של איגוד המשפטנים.
השקפת המשיבה היתה כי איגוד המשפטנים הוא איגוד מקצועי ותפקידו של מזכיר איגוד כזה, על פניו, הוא בעל אופי מינהלי גרידא. בכך שבמהלך התקופה, בה מילא את תפקידו האמור, זומן העותר, מפעם לפעם, לכהן כנציג ציבור בהרכבים של בית הדין לעבודה, אין כדי לשנות פני מסקנה זו.
ב. העותר טען כי אף בתקופה בה מילא את משרתו האמורה עסק גם בעריכת דין, הן כחלק ממשרתו המינהלית והן לצד ובנוסף למשרתו. בגדר תפקידו נדרש, לגירסתו, גם למתן ייעוץ משפטי לאיגוד ולחבריו, ובנוסף לכך, ולאחר שעות העבודה הרגילות, ניהל בביתו פרקטיקה פרטית של עורך- דין. המשיבה בדקה טענת העותר, ובתצהיר התשובה של המשיבה צויין כי "לעותר היו אמנם לקוחות בודדים ומזדמנים לאורך טווח הזמן של כעשר שנים, אך... עיסוקו העיקרי והמכריע כמזכיר איגוד המשפטנים בתל- אביב לא איפשר לו לעסוק במקצוע עריכת הדין בביתו בירושלים, אלא לאחר שעות העבודה ובאופן אקראי ושולי חסר משקל של ממש". העתירה נתקבלה בחלקה.
ג. צודקת המשיבה במסקנתה כי תפקידו של מזכיר איגוד המשפטנים הוא בעל אופי מינהלי גרידא, ובמסגרת תפקיד זה אין לומר שהעותר מילא תפקיד של עו"ד המכשיר אותו לפי חוק הנוטריונים. צדקה המשיבה גם במסקנתה השניה, כי העיסוק בפרקטיקה פרטית היה שולי וחסר משקל. מן האמור בחוק מתחייב, שאין אדם כשיר לקבל רשיון נוטריון גם אם מאז הסמכתו כעורך- דין חלפו יותר מחמש- עשרה שנים, אם לא "עסק במקצועו של עורך- דין" במשך תקופה זו לפחות. המועמד אינו יכול להיחשב כממלא תנאי זה, אם העיסוק בעריכת דין לא היווה, למיצער, חלק ממשי מכלל עיסוקיו.
ד. פחות ברורה היא תשתית טענתו האחרת של העותר, כי עסק בעריכת דין גם במסגרת תפקידו כמזכיר איגוד המשפטנים. טענה זו נדחתה ע"י המשיבה בלא הנמקה, ובתצהיר התשובה מטעמה נאמר כי טענתו האמורה של העותר "נשארה בגדר טענה בעלמא, ולא נתמכה בפירוט עובדתי כלשהו, למשל, ביחס למספר חוות הדעת המשפטיות שניתנו על ידו, או מספר התיקים שהגיעו לדיון משפטי". העותר טוען כי במהלך הדיון לא נדרש לפרט את טענתו האמורה מעבר למה שעשה במסגרת מכתב ותצהיר שהגיש למשיבה. אם לא נדרש להמציא פירוט עובדתי לביסוס טענתו האמורה, הרי היעדר הפירוט אינו יכול להיות לו לרועץ. לפיכך יש לבטל את החלטת המשיבה ולחדש את הדיון בבקשת העותר כאשר במסגרת ההליך יוכל העותר להמציא למשיבה פירוט עובדתי והוכחות למהות ולהיקף עיסוקו בעריכת דין במסגרת תפקידו כמזכיר הארצי של איגוד המשפטנים.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. העותר לעצמו, עו"ד מ. בלס למשיבה. 28.10.93).
ע.א. 332/93 - אבו- אני חסן נגד מדינת ישראל ואח'
*המועד להגשת ערעור כאשר הוגשה בקשה לתיקון פסה"ד והבקשה נדחתה(הערעור נמחק מחמת הגשתו באיחור).
א. בביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע התבררה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שהגיש המערער נגד המשיבים. ביהמ"ש המחוזי פסק שהמערער אשם ברשלנות תורמת וכן קבע את סכום הפיצוי למערער בהתחשב באחוזי הנכות. פסק הדין ניתן ביום 24.9.92 ולאחר שניתן פנו כל אחד מן הצדדים וביקשו תיקוני טעויות שנפלו בו, לפי סעיף 81 לחוק בתיהמ"ש. ביום 3.11.92 החליט ביהמ"ש המחוזי לתקן את הפסק. לאחר שניתנה החלטת התיקון שב המערער ופנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה "לעיון נוסף בחישוב הצמדת תגמולי הביטוח". גם המשיבים ביקשו תיקון הפסק. ביהמ"ש המחוזי דחה פניות אלו בהחלטה מיום 4.12.92. ביום 18.1.93 הגיש המערער ערעור על פסק הדין, ובהודעת הערעור צויין כי "החלטת ביהמ"ש קמא ביחס לבקשות לתיקוני טעויות סופר ניתנה ביום 4.12.92 ומכאן שהמועד להגשת ערעור זה הסתיים ביום 18.1.93". על יסוד הודעה זו
קובל הערעור ונרשם. המשיבים הגישו בקשה למחיקת הערעור, מן הטעם שהוגש באיחור. הבקשה נתקבלה.
ב. סעיף 81 לחוק בתי המשפט קובע כי אם הוגשה בקשה לתיקון טעות ותוקן הפסק "...יראו, לענין ערעור, את מועד מתן החלטת התיקון כמועד פסק הדין...". בענייננו הוגשה בקשה לתיקון הפסק וניתנה החלטת תיקון ביום 3.11.92. בכך יש משום מיצוי ההליך האפשרי לפי סעיף 81 לחוק. החלטת תיקון ניתנת לערעור רק במסגרת ערעור על פסק הדין עצמו, אולם המערער לא נקט דרך זו והגיש בקשת תיקון נוספת. המשיבים הגיבו על כך בבקשה לתקן את הפסק לטובתם. במצב דברים זה יש לראות את המשיבים כמי שהסכימו לקיים הליך נוסף של בקשת תיקון, ולא תישמע טענתם שהפנייה החוזרת לביהמ"ש היא בבחינת הליך סרק. אולם, ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התיקון השניה. לפי סעיף 81(ג) יראו את מועד התיקון כמועד פסק הדין רק מקום שביהמ"ש מחליט לתקן את פסק הדין. מכאן שבענייננו המועד להגשת הערעור הוא יום מתן החלטת התיקון הראשונה (3.11.92) ובהתחשב במועד זה הוגש הערעור באיחור.
ג. לחילופין ביקש המערער להאריך את המועד, אך אין כל נימוק לכך בבקשה, והיא גם אינה נתמכת בתצהיר. נמצא שהערעור הוגש לאחר חלוף הזמן ואין טעם המצדיק את הארכת המועד להגשתו. כיון שכך, קיבולו היה בטעות ודינו להמחק מן הרישום.
(בפני: הרשם צור. עו"ד פנר למערער, עוה"ד גב' ברזילי ומלמן למשיבות. 31.10.93).
ע.פ. 431/92 - יוסף ויטמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה(מחוזי ת"א - ת.פ. 593/90 - הערעור נתקבל).
א. המנוחה, והיא אז בת 35, והמערער, המבוגר ממנה ב- 22 שנה, חיו כזוג בדירת המערער ביפו. עימם גרה בתו הצעירה של המערער, שרית. המנוחה היתה נרקומנית והמערער נהג בה באכזריות. באחד הבקרים, בדצמבר 1990, הזעיקה שכנתו של המערער, לבקשת שרית, את מגן דוד אדום ובהגיע האמבולנס לדירה התברר כי המנוחה אינה עוד בחיים. המוות נגרם מדימום בתוך חלל הבטן כתוצאה מקרע בקופסית הטחול עקב מכה בבטן. על ביטנה של המנוחה לא נמצאו סימני חבלה היכולים להעיד על מכות בעוצמה רבה. המומחה הרפואי הסביר כי המנוחה היתה רזה מאוד ודי היה גם במכה חלשה יחסית כדי לגרום לקרע בטחול. העד אברהם עזזמה סיפר במשטרה כי בליל המקרה ביקר בבית המערער, המנוחה הייתה מסוממת, וכדי "להעיר" אותה מן הסמים, היכה אותה המערער בחזה ובבטן במשך חצי שעה. לעומת זאת העידה שרית, שהיתה אז בת 17, כי המנוחה נרדמה מול הטלויזיה והמערער נתן לה שתיים שלוש- מכות מרפק כדי להעירה. שרית העידה כי עזזמה לא היה בביתם באותה עת. המערער הואשם בעבירה של הריגה ובכתב האישום נטען כי "הכה את המנוחה מכות רבות ועזות בביטנה..." שגרמו לקרע בטחול ולמותה בהעידו במשפט "לא זכר" עזזמה דבר והודעתו הוגשה לפי סעיף 10(א) לפקודת הראיות. שרית והמערער סיפרו בעדויותיהם כי בעיקבות מכות המרפק התעוררה המנוחה והתהלכה בדירה ותוך כדי כך נפלה פעמיים. המערער השכיב אותה על מזרן וביקש משרית להתקשר למגן דוד אדום. היא לא הצליחה להשיג את מגן דוד אדום ואז שב המערער לישון ורק למחרת בבוקר הוזעקה עזרה רפואית.
ב. המשפט התמקד בשאלה אם המערער היכה את המנוחה מכות רצופות כגירסת עזזמה במשטרה, או שמא ביקש להעירה ע"י שתיים- שלוש מכות כגירסת שרית והמערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתה של שרית וציין כי "אילו 'המעשה', דהיינו פרשת המכה בלבד, היתה בפני ביהמ"ש, הרי אין ספק כי יכול היה להרשיע את הנאשם בגרימת מוות ברשלנות...". עם זאת, מצא ביהמ"ש המחוזי כי המערער גרם למותה של המנוחה
בפזיזות, בכך שלאחר שהמנוחה נפלה והיתה נתונה בסכנה בריאותית חמורה, לא טרח להזעיק עזרה שהיתה מצילה אותה. בגין המחדלים שלאחר המכות הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו 12 שנות מאסר. הערעור נתקבל.
ג. המערער לא הואשם בכתב האישום בעובדות שעל יסודן הוא הורשע והתביעה גם לא ביקשה במהלך המשפט להרשיעו על פי עובדות אלה. התנהגותו של המערער לאחר המכות לא היתה נושא האישום, והמערער, על כן, גם לא הביא ראיות לשלילת הכוונה הפלילית באותו שלב. ביהמ"ש המחוזי טעה איפוא בהרשיעו את המערער על פי מערכת עובדות שהוא לא הואשם בה, ומבלי שתהיה לו אפשרות סבירה להתגונן.
ד. לעומת זאת, המעשה שהיווה מושא כתב האישום, והוא גרימת מותה של המנוחה ע"י מכות בביטנה, הוכח. הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש בדבר נסיבות הטחת המכות מגלים, למיצער, ספק אם עשה המערער את אשר עשה מתוך פזיזות. עם זאת, אף ביהמ"ש המחוזי עמד על כך כי עוצמתן של המכות, האיזור הרגיש שעליו הונחתו ומצבה הגופני הרעוע של המנוחה, מצביעים על כך שהיה על המערער לצפות כי הן יפגעו בשלומה של המנוחה. לפיכך יש לבטל את ההרשעה בעבירה של הריגה ולהמירה בעבירה של גרימת מוות בהתרשלות. בהתחשב בנסיבות הקשות של המקרה ובעברו הפלילי החמור של המערער, הועמד ענשו על שלוש שנות מאסר בפועל, שהוא העונש המירבי לעבירה האחרונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ג. כתרי למערערת, עו"ד ל. גולדברג למשיבה. 13.10.93).
בג"צ 176/90 - גד מכנס ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*מעמדו של שחקן כדורגל כ"עובד עצמאי" או כ"עובד" לצורך דיני הביטוח הלאומי(העתירה נתקבלה).
א. העותרים, ארבעה שחקני כדורגל וארגון שחקני הכדורגל בישראל, עותרים בנושא מעמדם של שחקני הכדורגל לצורך דיני הביטוח הלאומי. חוק הביטוח הלאומי מבחין, בהוראות שונות שבו, בין שלוש קבוצות של מבוטחים, והם "עובד", "עובד עצמאי", ו"מי שאינו עובד ולא עצמאי". לעניין זה הוסמך שר העבודה לקבוע ולסווג מבוטחים מסויימים באחת משלוש הקטיגוריות האמורות. על פי סמכותו זו סווג השר את שחקני הכדורגל כ"מי שאינו עובד ולא עצמאי". העותרים עתרו נגד סיווגם זה ובינתיים הסכים השר לסווגם כ"עובד עצמאי". עתירתם לבג"צ נתקבלה.
ב. השופט בך, בפסק דין מקיף, עמד על ההבחנות שבין עובד לעובד עצמאי, והגיע למסקנה כי כאשר מדובר בשחקני הכדורגל בליגות הגבוהות (הלאומית והארצית), הרי כל הנתונים, השליטה של אגודות הספורט בסידרי החיים והעבודה של השחקנים, המשכורות, וכ"ד עונים על כל המרכיבים של "עובד" בגדר עובד ומעביד, ולא של עובד עצמאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עוה"ד ב. לוינבוק וע. זרחין לעותרים, עוה"ד ע. אלטשולר וא. מנור למשיבים. 28.10.93).
ע.א. 608/90 - קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד יהודה בניזרי ואח'
*תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים * "המשתמש ברכב" לצורך אותו חוק.
(מחוזי חיפה - ע.א. 69/89 - הערעור נדחה).
א. המשיב השני (להלן: זרקו) עוסק בסחר מכוניות משומשות. הוא הזמין שני חשמלאי רכב, ובהגיעם למקום ביקשם לתקן את מערכת החשמל במכונית חונה. לצורך התיקון נכנס המשיב לתא הנהג ואילו החשמלאי השני (להלן הנפגע) פתח את מכסה המנוע כדי לעשות את הנדרש לתיקון. תוך כדי טיפול הפעיל המשיב את המתנע בטעות וההפעלה גרמה לפציעתו של הנפגע. המערערת שילמה לנפגע פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו ולאחר מכן תבעה בבימ"ש השלום מהמשיב ומזרקו לשפותה. בימ"ש השלום קבע כי התאונה שאירעה היא "תאונת דרכים" כמובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. כן פסק כי המשיב
היה "המשתמש ברכב המנועי" כאמור בסעיף 2(א) לחוק, החייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו באותה תאונה. אחריות זו חלה כאמור בסעיף 2(ב) לחוק גם על זרקו שהיה בעל הרכב והתיר את השימוש בו. עוד קבע כי פוליסת הביטוח שהיתה לזרקו לא כיסתה את החבות הנדונה, ולכן בדין פיצתה קרנית את הנפגע על נזק הגוף שנגרם לו בתאונה. משכך הדברים זכותה של קרנית לחזור בתביעת שיבוב אל שני המשיבים בהתאם לסעיף 9 לחוק.
ב. זרקו לא ערער על חיובו ואילו המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. בין היתר נקבע כי אין לראות בנסיבות המקרה את המשיב כ"משתמש" ברכב כאמור בסעיף 2(א) לחוק. אין ביצירת מגע בין שני חוטי חשמל שנעשתה בטעות וכתוצאה מכך הופעל המנוע, כדי להפוך את המשיב ל"משתמש" במובן סעיף 2 לחוק. מכיוון שאין לראות את המשיב כ"משתמש" ברכב, אין לקרנית זכות חזרה אליו. ערעורה של קרנית נדחה.
ג. יש להבחין בין "שימוש ברכב מנועי" המופיע בסעיף 1 בחוק, כאחד ממרכיבי ההגדרה של "תאונת דרכים", ובין משמעות המונח "המשתמש" המופיע בסעיף 2(א) לחוק. לעניין הגדרתו של "המשתמש" קנה אחיזה בפסיקה מבחן השליטה או הפיקוח על הרכב, והשאלה היא מיהו בעל השליטה או הפיקוח לגבי רכב שאינו נוסע. הסוגיה איבדה מחשיבותה לאחר תיקון ההגדרה של "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק ל"מאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אולם השאלה בעינה עומדת לפחות לגבי "תאונות דרכים" כמובנן לפני תיקון ההגדרה בחוק. באשר לכך, הרי הגם שמדובר בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב חונה, לא די בחזקה שיש בה שליטה ופיקוח ממשיים על הרכב גופו. על שליטה פיזית זאת צריכה להתווסף גם זכות לשלוט ולפקח באופן ממשי על טיפולו של הרכב ככלי תחבורה. בענייננו גם בהנחה כי בעת הטיפול במכונית היו למשיב ולנפגע השליטה והפיקוח הממשיים על המכונית כחפץ, אין כל ראיה כי בידיהם היתה גם הזכות לפקח באופן ממשי על הסעת המכונית, דהיינו הזכות להחליט מה ואיך ייעשה ברכב מבחינה תחבורתית. לפיכך, זכות החזרה של קרנית אינה על המשיב, אלא על זרקו שהיה בעל המכונית ובעל הזכות לשלוט ולפקח עליה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מנחם גלברד למערערת, עו"ד א. גלובינסקי למשיב, עו"ד א. בן- ארי לזרקו. 5.10.93).
על"ע 4034/93 - חי קופלמן נגד לשכת עורכי הדין
*הארכת מועד להגשת ערעור לפי חוק לשכת עורכי הדין בעניין מועד תחילת התמחות(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לפי חוק לשכת עורכי הדין - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת סיימה לימודי משפטים בחו"ל ונגשה לבחינות לצורך רישום כמתמחה לפי סעיף 26(2) לחוק לשכת עורכי הדין. לפי אותו סעיף רשאי אדם להרשם כמתמחה "גם אם עדיין לא עמד בשתיים מבחינות אלה". המבקשת ניגשה לבחינות בחודש אוגוסט 1992, התשובות לבחינות הגיעו רק ביום 7.10.92 והלשכה הכירה בה כמתמחה החל בתאריך זה, למרות שהיא התחילה את ההתמחות בראשית ספטמבר אותה שנה. היא עמדה על כך כי רישומה כמתמחה יחול מיום 15.9.92 ופנייתה ללשכה בעניין זה נדחתה בטענה של היעדר סמכות. מכתב לשכת עורכי הדין נמסר למבקשת ביום 10.3.93 והיא מבקשת לערער על ההחלטה לפי סעיף 28 לחוק לשכת עורכי הדין. הוא איחרה את המועד, ורק ביום 25.7.93 הגישה בקשה זו להארכת מועד. הבקשה נדחתה.
ב. סעיף 28 לחוק לשכת עורכי הדין קובע כי ערעור יוגש תוך 30 יום, מיום קבלת הודעה מנומקת של הלשכה, והמערערת החמיצה מועד זה. לפי תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לביהמ"ש עליון לפי חוק לשכת עורכי הדין) מוסמך ביהמ"ש העליון או הרשם, להאריך את המועד מטעמים מיוחדים שירשמו. בענייננו אין לומר כי
התקיימו תנאים המצדיקים הארכת מועד. בתצהיר התומך בבקשה אין כל נתון עובדתי המסביר פשר איחור של שלושה וחצי חודשים, שהינו איחור ניכר.
(בפני: הרשם צור. המבקשת לעצמה, עו"ד עליאש למשיבה. 14.10.93).
ע.א. 1023/93 - אהרן גרוסברד נגד שולמית גרוסברד
*מזונות (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות המשיבה בסכום של 3,000 ש"ח לחודש, כאשר נקודת המחלוקת המרכזית היא עניין השתכרותה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי אמר בהקשר זה כי נראה לו שהכנסתה החודשית של המשיבה גבוהה מזו שהיא טוענת לה, ואף ייתכן שישנן עסקאות שרישומן בספרים אינו מופיע, שהרי לגבי תקבול של 4,000 ש"ח היתה עדות שנתקבל והתקבול אין לו זכר בספרים. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי כי "אין מקום לומר שהכנסתה (של האשה) גדולה בהרבה מזו שלה טענה" אם כי "בכל הנוגע לגירסת האשה, באשר להכנסותיה, נתקבל הרושם כי רב הנסתר בה על הגלוי". משנשאלה המשיבה על הכנסתה בעת האחרונה, השיבה כי אינה יודעת מה היתה הכנסתה בעשרת החודשים האחרונים. הערעור נתקבל.
יש לסלק את הסברה המוטעית כי במשפטי מזונות ניזון ביהמ"ש מאמירות בלתי מבוססות, או כי ניתן לחמוק על ידי הגשת ראיות חלקיות. לא מעטים המקרים בהם מוסתרת הכנסה או עצם עובדת העבודה. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, כדי שהמשיבה תביא ראיות מלאות על הכנסתה, להבדיל מקטעי אמירות בהן הנסתר מרובה על הגלוי, ואם לא תביאן - יהיה ביהמ"ש רשאי להחליט בעניין מזונותיה בהתאם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בצלאל הוכמן למערער, עו"ד משה דרורי למשיבה. 12.10.93).
ע.א. 4463/91 - חברת חלקה... בע"מ נגד מרקו בסו
*מחיקת ערעור או דחייתו עקב אי הפקדת ערבון
(בקשת המערערת כי הערעור יימחק ולא יידחה נתקבלה).
המערערת הגישה ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי שהורה להעביר סכסוך שבין הצדדים לבוררות. היא נדרשה להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיב, וביקשה לפטור אותה מהפקדת הערבון. בקשתה נדחתה ואעפ"י כן לא הופקד הערבון והערעור נקבע לדיון בדחייתו לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. במועד שנקבע לדיון טען ב"כ המערערת כי לאחר שהוגש הערעור החלו הצדדים להתדיין ביניהם בבוררות ואף ניתן פסק בורר. בעקבות פסק הבורר אף הגישו הצדדים לביהמ"ש המחוזי בקשות לאישור הפסק ולביטולו. על רקע זה הודיע ב"כ המערערת כי אין עוד עניין בערעור שנסב על עצם ההחלטה להעביר את הנושא לבוררות וביקש למחוק את הערעור. ב"כ המשיב עמד על כך שהערעור יידחה כמצוות תקנה 431. בקשת המערערת נתקבלה.
באופן רגיל דינו של ערעור שלא הופקד בו ערבון להדחות. עם זאת, כל עוד לא נידחה הערעור, חולש בעל הדין (המערער) על ההליך שנקט, ובכפוף לשאלת ההוצאות, רשאי הוא להסתלק ממנו, גם על דרך מחיקה. השאלה היא רק אם קיים טעם סביר לכך. בענייננו, הערעור שהוגש אינו אקטואלי יותר. המחלוקת העניינית שבין הצדדים נדונה בבוררות ועכשיו בהליכי אישור וביטול פסק הבורר בביהמ"ש המחוזי. המשיב עומד על כך שהערעור יידחה כדי להשיג לעצמו יתרון דיוני, היינו - טענה שדחיית הערעור יוצרת מעשה בית דין כלפי ההליך שנקטה המערערת בביהמ"ש המחוזי. אין צידוק לסיים את ההליך כאן בדרך שתתן למשיב יתרון דיוני בביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ר. שנקר למערערת, עו"ד יצחק פרוינד למשיב. 14.10.93).