תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 24

ע.א. 87+64/88/518 - ליאון ולריסה פטלז'אן נגד בנק איגוד לישראל בע"מ

*מתן רשות להתגונן(מחוזי חיפה - ת.א. 1509/86 - הערעור נתקבל).

א. הבנק (המשיב) העמיד לרשות המערער הלוואה מיוחדת שוות ערך לכ- 90,000 דולר. בתאריך שלדעת הבנק עמד סכום ההלוואה לפרעון, פרע הבנק את ההלוואה מחשבון עו"ש של המערערים. הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בה נדרש פרעון חובם של המערערים למשיב כפי שהשתקף בחשבון העו"ש שלהם במשיכת יתר. המערערים ביקשו רשות להתגונן, כאשר הטענה עיקרית שלהם היתה כי טרם הגיע המועד, בו יכול הבנק לדרוש את פרעון ההלוואה, וממילא פרע את ההלוואות מחשבון העו"ש שלהם שלא כדין. הדיון בהמרצה נקבע ליום 17.5.87 ועל פי דרישת הבנק התייצב המערער כדי להחקר על תצהירו. בישיבה זו ניתנה למשיב רשות לתקן תביעתו וניתנה למערערים רשות להגיש בקשה מתוקנת לרשות להתגונן. הדיון בבקשה נדחה ליום 1.7.87. ביום 29.6.87 הגיש ב"כ המערערים בקשה לדחיית הדיון עקב היעדרות המערער, אשר נאלץ לנסוע בדחיפות להונגריה. בישיבה ביום 1.7.87 דחתה הרשמת את הבקשה והבהירה כי לדידה "אם בחר המבקש להעדיף את העסקים בחו"ל... עליו לשאת בתוצאות מעשיו...". באותו מעמד הסכימה הרשמת לקבל מהבנק מסמכים נוספים, אשר לטענת ב"כ הבנק עמד להגישם ע"י הצגתם בחקירה הנגדית של המערער.
ב. ביחס לבקשת הרשות להתגונן סברה הרשמת כי ללא חקירת המצהיר אין ללמוד מן הבקשה והתצהיר, שקיימת הגנה לכאורה מפני התביעה. לדעתה, טענת המערערים ביחס למועד הפרעון היא טענת סרק. למסקנה זו הגיעה, כפי שהבהירה במפורש, לאור אחד מן המסמכים שצורפו ע"י הבנק ביום הדיון. באותו מעמד ניתן פס"ד בו חוייבו המערערים לשלם למשיב סכום של כ- 217,000 ש"ח. הערעור נתקבל, פסה"ד בוטל וביהמ"ש העליון דן בבקשה לרשות להתגונן לגופה והעניק למערערים רשות להתגונן.
ג. המערערים טוענים כי המערער נעדר מן הדיון משום שיצא בדחיפות ביום 28.6.87 להונגריה לנסיעת עסקים שעניינה היה קיום והישרדות, ועוד טוענים המערערים כי הרשמת גילתה יחס של איפה ואיפה. בעוד שלבקשת הבנק נדחה הדיון וניתנה לו רשות לתקן את כתב תביעתו, הרי ביחס למערער ננקטו שיקולים פרוצדורליים נוקשים. אכן, גם אם הטענה של "יחס של איפה ואיפה" היא מרחיקת לכת, הרי ננקטה כאן נוקשות מפליגה. היה מקום לכך שהרשמת תשתמש בסמכותה ותדחה את הדיון למועד אחר. ההלכה היא, אמנם, שבדרך כלל לא ייעתר ביהמ"ש לבקשה כזו, אלא אם כן הביא המבקש נימוק בעל משקל לכך, אך לאור הנסיבות ניתן לקבל את הטענה בדבר חיוניות הנסיעה.
ד. יש להצדיק גם קבלה של התצהיר ובחינתו לגופו, בנסיבות המקרה, למרות היעדרותו של המערער מן הדיון. אי התייצבותו של הנתבע לחקירה, כשלעצמה, איננה מצדיקה דחיית בקשת רשות להתגונן, אלא בצירוף נסיבות מסויימות, כגון, כשהתצהיר איננו מגלה, לכאורה, עילה להגנה טובה ומספקת בפני התביעה, או כאשר התצהיר מנוסח בלשון פגומה ומשתמע לכאן ולכאן. ייתכן גם שהבקשה לרשות להתגונן תידחה מכיוון שהמצהיר מתחמק ללא הסבר סביר מן החקירה הנגדית. מכל מקום, אפשר לקבל את התצהיר למרות שהמצהיר לא התייצב לחקירה, כאשר התצהיר מגלה הגנה טובה וסיבת אי ההתייצבות הוסברה הסבר סביר. בענייננו ההסבר לאי ההתייצבות נראה סביר, וודאי שלא היה צידוק לדחיית התצהיר מבלי לבחנו לגופו.
ה. לטענה אחת מטענות המערערים התייחסה הרשמת, בקבעה, מתוך המסמכים שהגיש לה הבנק ביום הדיון, כי טענת המערערים לעניין מועד הפרעון היא טענת סרק. נראה כי משדחתה הרשמת את הבקשה לדחיית הדיון, ובחרה להכריע על אתר בבקשת הרשות להתגונן, לא היה מקום להסתמכותה על המסמכים שהגיש הבנק באותו מעמד. ההסתמכות על מסמך שלא
צורף לכתב התביעה אלא בדיון עצמו, מבלי שהיתה למערער הזדמנות להגיב עליו, פוגעת בזכויות הדיוניות של המערער.

ו. בפני ביהמ"ש העליון מונחות העובדות שניתן להכריע על יסודן אם לתת למערערים רשות להתגונן, מבלי להחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה. הטענה בדבר מועד הפרעון הנכון מצדיקה מתן רשות להתגונן. ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי. השופט אינו נכנס לבחינת שאלות מהימנות והדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין. הרשות תוענק אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה טובה מפני התביעה. אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו ומספיקה המסקנה שאם תתקבל גירסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. מאור למערערים, עו"ד ש. לבנוני לבנק. 25.11.93).

ע.א. 2106/91 - ציון מזור נגד וחידי יפעת ויוסף

הפרת חוזה. תביעה בגין ההפרה בדרך של המרצת פתיחה(מחוזי ת"א - ה.פ. 128/89 - הערעור נדחה).

א. המערער (להלן: מזור), עו"ד, מכר למשיבים (להלן: וחידי) דירה בנתניה. הסכם המכר נערך ביום 9.8.88 במשרדו של עו"ד זהבי בנתניה. בפגישה נכחו מזכירתו של עו"ד זהבי (להלן: המזכירה), בני הזוג וחידי ומזור. עו"ד זהבי לא נכח בפגישה. בפגישה זו נחתמו בין בעלי הדין שני הסכמים: הסכם שכירות שבו נקבע כי מזור משכיר את דירתו לוחידי החל ביום 10.8.88 ועד יום 31.12.88. סעיף 13 להסכם השכירות היקנה לוחידי אופציה לרכישת הדירה בתמורה של 42,000 דולר. ההסכם השני היה הסכם מכר. עיקריו של הסכם המכר כי הצדדים הסכימו לממש את האופציה תמורת 42,000 דולר, ומועדי התשלום נקבעו: במעמד החתימה על ההסכם 6,000 דולר; עד תאריך 15.9.88 20,000 דולר; עד תאריך 1.1.89, בד בבד עם מסירת החוזה ומתן יפו"כ בלתי חוזר 16,000 דולר. נקבע פיצוי של 7,000 דולר למי שיפר את החוזה הפרה יסודית. עוד נקבע כי הסעיפים 3,4,5 (כל אלה סעיפים הנוגעים לתשלומים שעל וחידי לשלם למזור) הינם יסודיים שהפרתם תיחשב כהפרה יסודית ותחייב את תשלום הפיצוי. הטעם לחתימת שני ההסכמים נעוץ ברצונו של מזור לקבל פטור מתשלום מס שבח, פטור המותנה בכך שהדירה תימכר לאחר 31.12.88.
ב. בהתאם להסכם שילם וחידי למזור 6,000 דולר ביום חתימת ההסכמים. 20,000 דולר שילמו וחידי למזור ביום 23.9.88 במקום ביום 15.9.88, ויתרת הסכום בסך 16,000 דולר שלחו וחידי למזור ביום 5.1.89, במכתב בדואר רשום דחוף, והמכתב נתקבל בידי מזור ביום 9.1.89 במקום 1.1.89 כאמור בהסכם המכר. הסיבות לאיחורים בשני התשלומים הנ"ל שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. ביום 9.1.89, עם קבלת התשלום האחרון שנשלח כאמור, שיגר מזור לוחידי מכתב על ביטול הסכם המכר. במכתבו זה ציין מזור כי האיחור בשני התשלומים מהווה הפרה יסודית של ההסכם. וחידי פנו לביהמ"ש המחוזי על דרך של המרצת פתיחה, ועתרו כי יוצהר שהסכם המכר תקף, כי לא היתה למזור זכות לבטלו וכי יש לחייב את מזור לבצע את חיוביו על פי החוזה. ביהמ"ש נעתר לבקשה והערעור נדחה.
ג. טענתו הראשונה של מזור היתה כי לא היה ראוי לברר את התובענה על דרך של המרצת פתיחה. טענה זו בדין נדחתה. חוג העניינים היכולים להתברר בהמרצת פתיחה אינו סגור, והשיקול העיקרי צריך להיות אם הדיון בדרך מקוצרת יעשה צדק עם שני הצדדים. בענייננו נעשה צדק עם שני בעלי הדין. תביעה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש על דרך של המרצת פתיחה. הסעד האופרטיבי - חיובו של מזור לבצע את החוזה -
הינו חלק מן ההצהרה המבוקשת ואין הוא אלא פועל יוצא של ההצהרה על דבר תקפות החוזה. יתירה מזאת, הלכה היא כי ניתן לתבוע על דרך המרצת פתיחה ביצוע בעין של חוזה למכר מקרקעין, אף אם תקפו או קיומו של החוזה שנויים במחלוקת. השאלה אם הליך של המרצת פתיחה הינו הנתיב הראוי לבירור חילוקי דעות אלה ואחרים, נתונה בעיקרה לשיקול דעתו של ביהמ"ש בערכאה ראשונה, ואין זה דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בהכרעתה של הערכאה קמא.
ד. לגופו של עניין, אין לקבל את הטענה כי וחידי הפרו את הסכם המכר. התשלום השני של 20,000 דולר שולם באיחור של 8 ימים, אך הוא לא היקנה למזור זכות לביטול ההסכם במועד שחל למעלה מ- 3 חודשים לאחר מכן. גם אילו קנה מזור זכות לביטול ההסכם, היא בטלה ואבדה כשבחר לקבל את התשלום כפי שקיבלו. אשר לתשלום האחרון של 16,000 דולר - מזור טוען כי לפי סעיף 7 להסכם המכר כל מועדי התשלום יש לראותם כתניות יסודיות שהפרתן הינה הפרה יסודית. שתי שאלות מתעוררות לנוכח טענה זו: האחת, האם האיחור של 8 ימים היווה הפרת הסכם המכר?; אם התשובה תהיה בחיוב - האם הפרה זו היתה הפרה יסודית שהצדיקה ביטול ההסכם. ביום 2.1.89, התקשרה מזכירתו של עו"ד זהבי אל מזור וזה דרש כי התשלום ייעשה למחרת היום. למחרת היום התייצבו וחידי במשרדו של עו"ד זהבי והתשלום בידם, אך מזור לא הגיע. בשעות הערב של אותו יום דרש מזור כי וחידי יתייצב בירושלים והתשלום בידו. ביום 5.1.89 שלחו וחידי למזור בדואר רשום ודחוף את יתרת מחיר הדירה. המכתב הגיע למזור ביום 9.1.89 ובאותו יום ביטל את ההסכם. העובדות הנ"ל מלמדות כי וחידי לא הפרו כלל את הסכם המכר. אכן, בהתאם להוראת סעיף 44(א) לחוק החוזים "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע", ברם, בנסיבות המיוחדות של ענייננו, הסכימו הצדדים, מכללא, כי התשלום יכול שייעשה במשרדו של עו"ד זהבי בנתניה.
ה. למעלה מן הצורך יש להוסיף כי גם אילו הפרו וחידי את הסכם המכר בתשלום האמור, אין לראות באותה הפרה הפרה יסודית רק משום שסעיף 7 להסכם קבע זאת. תניית ההפרה בהסכם הינה "תניה גורפת", אשר לפי סעיף 6 לחוק התרופות אין לה תוקף, אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. סעיף 7 עשה את כל ההוראות שבסעיפים 5,4,3 בהסכם ל"סעיפים יסודיים", ותנייה העושה הפרות ליסודיות ללא הבחנה ביניהן, הרי היא גורפת, בין שהיא מתייחסת לכל ההפרות האפשריות או רק לאחדות. היה זה מזור שהכתיב את החוזה למזכירה, וברור כי בני הזוג וחידי לא עמדו כלל על משמעותה של התנייה הגורפת. אדם סביר באותן נסיבות לא היה מסכים לתנייה זו כלשונה, מה גם שכל הוראות ההסכם שנקבעו כיסודיות באו להגן על מזור בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. המערער לעצמו, עו"ד מ. אהרוני למשיבים. 28.11.93).

רע"א 5118/93 - בועז אהרון קטין ואח' נגד גלר רוברט ומנורה חברה לביטוח בע"מ

*קבלת מסמך של מחנך בבי"ס על התנהגות תלמיד, ע"י מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי, שמונה בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים(מחוזי חיפה - המ' 3714/92 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש נפגע בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי מינה מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי (להלן: המומחה) שיבדוק את המבקש ויחווה דעתו ביחס למצבו בשטח הפסיכיאטרי. המשיבים הגישו למומחה את תעודות ציוניו של המבקש בביה"ס לפני התאונה ואחריה, והמומחה פנה למחנכו של המבקש וביקש לדווח לו בכתב על מצב המבקש והתנהגותו בבית הספר. בחוות דעתו מתייחס המומחה למכתב האמור ולתכנו. לבקשת המשיבים החליט ביהמ"ש לראות את חוות הדעת כמבוטלת ומינה מומחה רפואי אחר. הטעם לכך היה כי כשם שאין מומחה רפואי יכול להזקק לחוות דעת רפואיות של אחרים (תקנות 8 ו- 9 לתקנות
הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים)), כך אין פסיכיאטר יכול להזקק לחוות דעת של מחנכו של התובע כמסמך שהוגש אליו לצורך מתן חוות דעתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. מתן חוות דעת בשטח הפסיכיאטרי דורש, בדרך כלל, קבלת אינפורמציה על התנהגות וקשיים של הנבדק בתקופה מאז הפגיעה, ולפעמים אף מתאריך קודם. קבלת אינפורמציה מפי הנפגע לבדו לא די בה. אלא שאז צף ועולה הקושי הנובע מהגבלה החלה על מומחה רפואי לפי סעיפים 8 ו- 9 הנ"ל לקבלת מסמכים רפואיים. ייתכן ולנוכח הגבלה זו, הדרך הנכונה היא לקבל היתר מביהמ"ש לפנות אל הגורמים המתאימים לצורך קבלת אינפורמציה זו. מהימנותה של האינפורמציה תוכל אחר כך להבחן במהלך הדיון, וכנגזר מכך ניתן יהיה לבחון אם חוות הדעת הושתתה על עובדות אמת. בלאו הכי, ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון ביחס למצבו הרפואי של התובע, והוא יתן לכך את המשקל המתאים.
ג. מכל מקום, אפילו יוצאים מהנחה שהמומחה ביקש וקיבל מסמך שאינו בין המסמכים שהוא רשאי היה לקבלם, התוצאה אינה בהכרח שחוות דעתו תפסל. תשובה לשאלה אם יש לפסול את מינויו של מומחה רפואי, או את חוות הדעת שניתנה, בשל מסמך אסור שקיבל, תלוייה בנסיבותיו של כל מקרה. לעניין זה יכולה להיות חשיבות לשאלה אם המומחה פעל בתום לב, מה מידת השפעת המסמך על חוות דעתו, ובאיזו מידה ניתן לתקן את המעוות שבקבלת מסמך אסור. בנסיבות העניין הדרך הנכונה היתה לקבל את חוות הדעת ולהפנות אל המומחה שאלות הבהרה. במהלך הדיון תשמע, כך יש להניח, עדותו של המחנך, וניתן יהיה לחקרו. לאחר כל אלה יוכל ביהמ"ש להחליט אם ניתן להסתמך על חוות הדעת ועל מסקנות המומחה. ההנחה היא, אלא אם מתברר אחרת, שמומחה רפואי פועל בהגינות ובתום לב ולא בכל מקרה שהוא שוגה יש להביא לפסילת חוות הדעת.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ב. שגיא למבקשים, עו"ד מ. זינגר למשיבים. 25.11.93).

ע.א. 808/92 - דלתון מושב עובדים... בע"מ ואח' נגד נפתלי אלגאלי ואח'

*ביטול פס"ד באשר מי שעשוי להפגע מפסה"ד לא צורף כנתבע(הערעור נתקבל).

א. המושב דלתון הוא מושב עובדים המאוגד כאגודה שיתופית. המשיבים, חברי המערער, תבעו את המערערים, המושב וועד ההנהלה שלו, למתן פס"ד המצהיר כי "כל החברים היצרנים בעלי המשקים במערער הראשון) הם בעלי חובות וזכויות שוות...". וכן לצוות על המערערים "לחלק את המטעים... (ו)את מכסות הלול... שווה בשווה בין כלל חברי האגודה היצרנים" וכיוצא באלה בקשות. ביהמ"ש המחוזי בנצרת נעתר לתובענה לאחר שדחה את טענת המערער שיש לעכב את הדיון לפי סעיף 5 לחוק הבוררות. עוד טען המערער בביהמ"ש המחוזי כי משמעות הסעד שהמשיבים עתרו לו הוא השתתפות המשיבים בחלוקת אמצעי יצור המצויים בבעלות פרטית של חברי האגודה האחרים ולא בבעלות המערער, ולפיכך יש לצרף את החברים האחרים כבעלי דין לתובענה. ביהמ"ש דחה את הטענה, על יסוד הנימוק שאין למשיבים טענות אל חברי האגודה האחרים, אלא אל האגודה עצמה, והעובדה שהכרעה בסכסוך זה עלולה לגרוע מחלקם של חברים אחרים באגודה, עדיין אינה מחייבת את המסקנה שעל התובעים היה לצרפם כצד בהליך. הערעור נתקבל.
ב. יש לקבל את הערעור מן הסיבה שהחברים האחרים העלולים להיפגע לא צורפו כמשיבים. הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי בטעות יסודה. קיימת אפשרות שתוצאת ההליך עשוייה לפגוע בזכויותיו המשפטיות של צד שלישי, ואין לקיים את ההליכים ללא צירופו. הדברים הם ביתר שאת כשנתברר בדיעבד שחברי אגודה אחרים כבר עתרו לביהמ"ש בנצרת וביקשו לקבוע שפסה"ד נשוא ערעור זה אינו מחייב אותם. אם אמנם כך ייקבע,
יכול ותצאנה קביעות אופרטיביות בשני ההליכים שאינן מתיישבות זו עם זו, ונמצא שהסכסוך בין בעלי הדין לא בא על פתרונו. בנסיבות אלו ומטעם זה בלבד דין הערעור להתקבל והתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שהמשיבים יצרפו לתובענה את חברי האגודה האחרים.
ג. אין ממש בנימוקי הערעור המתייחסים לקביעת השופט שאין לעכב את ההליכים בעטיו של סעיף הבוררות. מדובר בתביעה המתייחסת לעניין חוקתי קונסטיטוציוני שבקשר אליו זכאים המשיבים שתובענתם תתברר בביהמ"ש.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. שילה למערערים, עו"ד יוסף עוז למשיבים. 11.11.93).

רע"א 5124/93 - ציון חברת ביטוח בע"מ נגד איברהים זועבי

*מינוי מומחה נוסף בתחום השיקום לאחר שנתקבלה חוות דעת של מומחה שמונה בתחום האורטופדי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ותבע את נזקיו מן המבקשת. ביהמ"ש מינה מומחים לקביעת הנכות, ואלה קבעו למשיב את שיעור נכותו, האחד - בתחום האורטופדי בשיעור %27.8 והאחר בתחום הפסיכיאטרי בשיעור %10. האורטופד נשאל שאלות הבהרה לגבי השלכת הנכות על המשך עבודתו של המשיב, ותשובתו היתה כי המשיב יהיה מוגבל יחסית לאדם אחר בגילו "בהתאם למידת אחוזי הנכות". בדיון שהתקיים החליט ביהמ"ש למנות למשיב מומחה נוסף בתחום השיקום. המבקשת משיגה על החלטה זו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השאלה כיצד משפיעה, בנסיבות העניין, נכותו של המשיב על המשך עבודתו, היא בתחום מומחיותו של רופא אורטופד לא פחות מאשר בתחום מומחיותו של רופא שיקומי. המשיב מסתמך על נכותו בתחום הנפשי גילו ואופי מקצועו. בכל אלה אין כדי להצדיק מינוי מומחה שיקומי בשלב הנוכחי, להבדיל ממקרים אחרים, מורכבים הרבה יותר, שבהם יכול וביהמ"ש יגיע לכלל מסקנה כי חוות דעתו של אחד המומחים בנושא זה איננה מספיקה. המקרה שבפנינו הוא מקרה שגרתי שלעניין סוגי המקרים הדומים לו אין למנות מומחה שיקומי, כעניין שבשגרה. עם זאת, יכול וכאשר המומחה האורטופדי ייחקר על חוות דעתו תווצרנה נסיבות המצדיקות מינוי מומחה שיקומי. הפרקטיקה הראוייה היא שהשאלה אם למנות מומחה שיקומי אם לאו, במקרים מהסוג דנא, תיחתך רק לאחר חקירתו של המומחה, אם אמנם הוא יוזמן לחקירה. מבחינה זו יהיה להחלטה הנוכחית ערך של הנחייה כללית.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד א. גדות למבקשת, עו"ד גב' אתי שרון למשיב. 2.11.93).

רע"א 1917/92 - יעקב סקולר ואח' נגד ניצה ג'רבי ואח'

*גילוי חשבונות בנקאיים ע"י הבנק לפי דרישת צד בהתדיינות משפטית עם לקוח של הבנק(מחוזי ת"א - ת.א. 377/91 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי שעילתה "שיתוף נכסים בין בני זוג" בין אמם של המבקשים לבין אביהם של המשיבים, שהתחתנו בשנת 1972 ונפטרו - האשה בשנת 1989 והבעל בשנת 1990. הבקשה התייחסה, בין היתר לחשבונות בנקים מסויימים. לאחר הגשת התביעה וכתבי ההגנה הגישו המבקשים לביהמ"ש "הודעה על בקשת רשות לעיין בספר בנקאי - במעמד צד אחד (לפי סעיף 39 לפקודת הראיות...)". בקשתם התייחסה לחשבונות שהתנהלו בשלשה בנקים ע"ש המנוח או על שמו וע"ש המשיבה, או על שמו וע"ש המנוחה. המשיבים 1- 4 התנגדו לבקשה, ואת נימוקיהם השתיתו על סעיף 15א' לפקודת הבנקאות ועל סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים. ככל שמדובר בסעיף 15א' לפקודת הבנקאות דחה את גישת המשיבים שסעיף זה אוסר מתן רשות
לעיין בחשבונות כאמור, וביהמ"ש העליון אימץ גישתו זו של ביהמ"ש המחוזי. אשר לתחולתו של סעיף ב(8), הנוגע ל"הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבע בהסכם מפורש או משתמע", אמר השופט כי נראה שקיים הסכם מכללא בין הלקוח והבנק בדבר חובת סודיות, והפרתו של ההסכם מהווה פגיעה בפרטיות. לפיכך דחה את בקשת המערערים. הערעור נתקבל, כאשר בשאלה אימתי חייב הבנק לגלות חשבונות בנקאיים נחלקו הדעות בין השופטים גולדברג וטל לבין השופט חשין.
ב. השופט גולדברג: מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. אולם, אין זו חובה מוחלטת אלא יחסית. חסיון היחסים בין הבנק והלקוח, משמעו הענקת פטור לבנק מן החובה (החלה על כל עד) לגלות לביהמ"ש את כל המידע הרלבנטי שבידו. זאת על אף שאין בפקודת הראיות הוראה מפורשת בדבר חסיון כזה. אולם יש שחסיון זה מתנגש עם ערך חברתי וחיוני אחר של עשיית משפט צדק. לזכות לפרטיות אין מעמד של בכורה בכל מקרה, ויישומו של חוק הפרטיות כרוך באיזון בין שני האינטרסים המנוגדים - הזכות לפרטיות מצד אחד וערכים אחרים מצד שני.
ג. מהאיזון האמור מתחייב כי: ראשית, על ביהמ"ש להתייחס לשאלה מה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים, בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה; שנית, על ביהמ"ש לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות; שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות לשכנע את ביהמ"ש כי אין בידיו להשען על ראיות חילופיות שאין בהן פגיעה בפרטיות; ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי.
ד. האמור מתייחס לגילוי חשבונותיו של מי שהוא צד להתדיינות, כשהאחרון מתנגד לכך (שהרי החסיון הוא שלו, ומשויתר עליו אין בידי הבנק כל פתחון פה). ואילו לגבי חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות "בנסיבות נדירות ביותר", נסיבות שניתן לצמצמן למקרים בהם נטען, והובאה ראייה לכאורית לטענה זו, כי החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, או כי בעל הדין העביר לחשבונו של אותו צד שלישי כספים שלא בתום לב, וכד'.
ה. בענייננו מדובר בחשבונו של בעל דין ולפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון מחדש בעניין ויכריע בה על פי אמות המידה שהותוו לעיל.
ו. השופט חשין (דעת מיעוט): אין חולקין כי כאשר מדובר בחשבונות צד שלישי, שאינו צד לדיון, חובתו של הבנק שלא לגלות סודותיו אלא במקרים יוצאים מן הכלל. ואולם מה הדין במקום שבעל החשבון הוא עצמו בעל דין? במקרה זה סובר השופט גולדברג שגם כאן נושא הבנק על גבו חובת סודיות יחסית כאמור, ואילו "לדידי, במערכת עובדות מעין זו... אין מתעוררת כלל שאלת הסודיות, וממילא לא יתעורר כל צורך לערוך איזון אינטרסים". להלן מבהיר השופט חשין מדוע מתחייבת המסקנה, כפי שהוא רואה אותה, מצד לשון החוק, מצד הגיון הדברים ומצד ההלכה. כיצד יכולים הנתבעים לטעון לחסיון הרישומים בבנק בו מתנהלים חשבונותיהם, רק משום שהבנק חייב כלפיהם - כחיוב אישי - חובת סודיות. יש להעלות על הנתבעים כמו הם עצמם מחזיקים ברישומים - והרי הבנק מחזיק ברישומים מטעמם ועבורם, ולו עצמו אין כל אינטרס בהם - ועל פי נתון זה יש להכריע במחלוקת שבינם לבין התובעים. משכך הם הדברים, על ביהמ"ש להכריע בשאלת גילוי רישומי הבנקים רק על יסוד הכללים הרגילים החלים במקרה מעין זה, הן לעניין גילוי מסמכים ועיון במסמכים והן לעניין שאלונים וכיוצא באלה הליכים.
ז. השופט טל הצטרף לפסק דינו של השופט גולדברג, ציטט את המשפט העברי הנוגע לנושא כגון דא, וציין כי אילו נדרשו המשיבים ישירות ע"י המבקשים לגלות את דפי
החשבון שברשותם ולאפשר את העיון בהם, ברור שהיו חלים כללי הגילוי והעיון הרגילים בין בעלי הדין, ולא היה מקום לחסיון. אבל המבקשים לא דרשו את העיון ישירות מן המשיבים, אלא ביקשו לאפשר להם את העיון במסמכי הבנק, בצרפם את הבנקים כמשיבים לבקשה. כאן מתעוררת שאלת החסיון ובעניין זה דעתו כדעת השופט גולדברג.

(בפני השופטים: גולדברג, חשין, טל. עו"ד יעקב לרר למערערים, עוה"ד א. יואל וגב' שפרה גליק למשיבים היורשים, עוה"ד גב' נועה גרוסמן ותור לבנקים. 23.11.93).

רע"א 1512/92 - קירת - חברה קבלנית לבניה מתקדמת בע"מ נגד צבי וחנה נזר

תיקון פסק בורר ע"י ביהמ"ש המחוזי. התערבות ביהמ"ש העליון בפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי(מחוזי ת"א - ה.פ. 1315/90 - הערעור נתקבל).

א. על פי חוזה שנכרת בין הצדדים התחייבה המבקשת להקים בית מגורים עבור המשיבים. הבית הוקם והמבקשת הציגה למשיבים חשבון סופי של יתרת חובם. התעוררה מחלוקת והצדדים הסכימו למסור את ההכרעה בסכסוך לבורר יחיד שיהיה פטור מהוראות הדין המהותי. שני הצדדים הגישו תביעות בפני הבורר ובסיכומו של דבר קיבל הבורר בחלקה את תביעת המשיבים ובחלקה את תביעת המערערת. לאחר שקיזז את החיובים ההדדיים קבע את יתרת הסכום שעל המשיבים לשלם למבקשת כנגד קבלת החזקה בבית. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול הפסק, על דרך תיקונו או השלמתו, בטענה ש"הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו" לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות. בשתיים, לטענתם, לקה פסק הבוררות בחסר. ראשית, בכך שהבורר לא פסק להם פיצויים בגין ליקויים בבנייה ובגין ביצוע העבודות באיכות ירודה, אף שבמפורש קבע כי הם זכאים לפיצוי כזה; ושנית, בכך שהבורר כלל לא התייחס לתביעתם לתשלום סכום הפיצויים המוסכמים - עליו הותנה בחוזה למקרה בו יופר "תנאי יסודי" - אף שקבע, כי במספר עניינים הפרה המבקשת "הפרה חמורה" את ההסכם. בתשובה שהגישה המבקשת חלקה על צדקת בקשתם של המשיבים, ולחילופין טענה, כי גם לתביעתה שלה לתשלום פיצויים מוסכמים לא התייחס הבורר כלל, ואם ימצא ביהמ"ש טעם המצדיק להחזיר את הפסק לבורר להשלמה יורה לבורר להתייחס גם לנטען בנושא זה בתביעה הנגדית.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שהדין עם המשיבים בשתי טענותיהם: הבורר קבע בפסק דינו כי "יש לפצות את התובעים (המשיבים) בסכום כללי מבלי להכנס לפירוט מדוייק" בגין הליקויים בבנייה, אך בהגיעו לעריכת חשבון הפיצויים פסח על חלק זה ולא פסק בגינו כל פיצוי. הוא הדין ביחס לחיוב המבקשת בתשלום הפיצויים המוסכמים, שכן הבורר קבע כי היו מצד המבקשת "הפרות חמורות" של החוזה ולא התייחס בפסק הבוררות לתביעתם האמורה. באשר לבקשת המבקשת ציין ביהמ"ש כי משלא הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות בעניין הפיצויים אלא העלתה את השגתה בגדר תצהיר התשובה בלבד, אין הוא מוסמך לדון בשאלה אם פסק הבוררות טעון תיקון גם מבחינה זו. כדי למנוע את הצורך להחזיר את התיק לבורר הודיעו המשיבים לביהמ"ש כי הם מוותרים על הפיצוי בגין ליקויי הבנייה. בסיכומו של דבר תיקן השופט את פסק הבוררות בקבעו כי על המבקשת לשלם למשיבים פיצויים מוסכמים של 45,000 ש"ח ומסכום זה גרע סכום של 6,000 ש"ח שהבורר פסק למשיבים כ"פיצוי בעד דירה חילופית". המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור וביהמ"ש קיבל את הבקשה וקיבל את הערעור.
ג. בקשה לביטולו של פסק בוררות יכולה להתגדר רק בתחום איזו מן העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. לאור הלכה זו יש לומר כי בכל הנוגע להימנעותו של הבורר מקביעת שיעור הפיצוי המגיע למשיבים בגין ליקויי בניה, היה מקום להתערב בפסק דינו של הבורר. דא עקא, שעל עילתם זו מחלו המשיבים במסגרת הדיון בביהמ"ש המחוזי.

ד. שונים פני הדברים ביחס להחלטת השופט לתקן את פסק הבורר בעניין הפיצויים המוסכמים. בחוזה בין הצדדים הותנה ש"כל צד שיפר תנאי יסודי... ישלם לצד השני פיצויים מוסכמים... 45,000 ש"ח". בכתב התביעה של המשיבים הוגבלה תביעת הפיצויים המוסכמים, במפורש, רק לאיחור במסירת החזקה בכוח. התביעה לא התבססה על קיומה של הפרה יסודית מוסכמת, אלא על הטענה כי האיחור מהווה הפרה יסודית. הבורר לא דן בתביעת המשיבים לפסיקת פיצויים מוסכמים. אך בשל העיכוב במסירת החזקה - שבגינו תבעו פיצויים - פסק להם 6,000 ש"ח כ"פיצוי בעד דירה חילופית". מנימוקי הפסק עולה, כי הבורר הכיר בצדקת תביעתם של המשיבים לעניין העיכוב במסירת החזקה, אך לא היה נכון להטיל את מלוא האחריות על המבקשת בלבד. משסמכו המשיבים את בקשתם בפני ביהמ"ש על סעיף 24(5) לחוק הבוררות, היה עליהם לטעון, כי הבורר חייב היה להכריע בטענתם שעיכוב מסירת החוקה מהווה "הפרה יסודית" של תנאי החוזה, ושהפרה כזאת מזכה אותם בפיצויים המוסכמים. אך מסלול טיעונם של המשיבים, לפני ביהמ"ש המחוזי, היה שונה לחלוטין. בקשתם לתיקון הפסק נסמכה על קביעת הבורר שביחס לכמה עניינים הפרה המבקשת את תנאי החוזה "הפרה חמורה" וכי משמצא הבורר את המבקשת אחראית ל"הפרות חמורות", היה עליו לחייבה בפיצויים מוסכמים. בפני הבורר סמכו המשיבים את תביעתם לתשלום פיצויים מוסכמים על הטענה של עיכוב מסירת החזקה בדירה ואילו בפני ביהמ"ש לא חזרו על טענה זו. נמצא שבקשת המשיבים לתיקון פסק הבוררות לא העמידה עילה להתערבותו של ביהמ"ש בשאלת הפיצויים המוסכמים.
ה. המסקנה האמורה מייתרת את הדיון בכמה שאלות שהועלו. כך השאלה אם ליקויי הבניה, כשלעצמם, יכלו להחשב כהפרה יסודית. כך גם הדבר ביחס לשאלה, אם כדי להשיג - גם מטעמה - על פסק הבוררות, היתה המבקשת חייבת להגיש בקשה לביטול הפסק, ושמא יכולה לעשות כן במסגרת תצהיר התשובה שהגישה בהליך בקשת הביטול שהוגשה מטעם המשיבים. לשאלה זו אין תשובה שלילית חד משמעית בהוראות חוק הבוררות.
ו. הערעור. כאמור, בדין יסודו, והשאלה המקדמית היתה אם יש להרשות למבקשת להביא את ערעורה להכרעת ביהמ"ש העליון. התשובה לשאלה זו היא חיובית. התערבותו של ביהמ"ש המחוזי בפסק הבורר חרגה מאמת המידה המקובלת לבדיקתו של פסק בוררות במסגרת בקשה לביטולו. הכלל הוא, שבגדר הדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות אין ביהמ"ש נזקק להשגות ערעוריות על צידקת הכרעתו של הבורר. בנסיבות אלה עומדת למבקשת עילה מספקת ומוצדקת לקבלת רשות ערעור.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ל. קנטי וי. מירון למבקשת, עו"ד גבריאל הורוביץ למשיבים. 15.11.93).

ע.א. 4892/91 - שבתאי אשכנזי נגד כונס הנכסים הרשמי

סמכותו של רשם ביהמ"ש שלא לתת צו כינוס נכסים. שיקול הדעת שיש להפעיל בבקשה למינוי כונס(מחוזי ת"א - ת.א. 432/91 - הערעור נתקבל).

א. ביום 17.3.91 הגיש המערער בקשה לצו כינוס וצירף רשימה המפרטת 25 נושים. סכום החובות הכולל הוא 580,000 ש"ח. לבקשת המערער ניתן צו לעיכוב הליכי ההוצל"פ שהיו תלויים ועומדים אותה שעה נגד המערער. ביום 16.9.91, קבע הרשם כי לא הוגשה שום הצעת הסדר מצד המערער ואין כל הצעה ריאלית למכירת חנות שהיתה בידי המערער בדמי מפתח. לפיכך החליט שלא להיעתר לבקשת צו הכינוס. בערעור העלה המערער שתי טענות: טענה מקדמית, לפיה דחיית בקשת חייב למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל, מקום שהובעה התנגדות לבקשה, איננה בסמכותו של רשם ביהמ"ש, אלא בסמכות שופט בלבד; גם אם מוסמך הרשם לדחות בקשה כזו, הרי לגופה של ההחלטה לא נדונו ולא נתבררו העובדות הנוגעות בדבר שיש לשקלן במסגרת הפעלת שיקול הדעת אם להיעתר לבקשה או לדחותה. הערעור נתקבל מן הטעם השני.

ב. באשר לסמכותו של הרשם - סעיף 94 לחוק בתי המשפט מציין כי "בענייני פשיטת רגל, רשאי רשם ביהמ"ש... לפי בקשתו של חייב בפשיטת רגל, ליתן צו כינוס נכסים ולהכריז על החייב כפושט רגל...". מבדיקת כל הסעיפים הנוגעים לסמכויותיו של הרשם ולמטרת המחוקק, המסקנה היא כי הרשם רשאי אך אינו חייב לתת צו כינוס ויכול הוא לדחות בקשה כזו.
ג. מאידך צודק המערער באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת של הרשם ובעניין זה יש לקבל את הערעור. במסגרת שיקול הדעת המסור לביהמ"ש בסעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל, על ביהמ"ש לעמוד על מידת תום לבו של החייב; האם ננקטו או שעדיין ניתן לנקוט הליכי הוצל"פ נגד החייב; האם פושט הרגל ניהל כמקובל וכיאות לעסקו פנקסי חשבונות המראים במידה מספקת את פעולותיו העסקיות ב- 3 השנים שלפני פשיטת הרגל; האם המשיך לנהל עסקיו אחרי שידע שהוא חדל פרעון; האם הסביר באופן המניח את הדעת מדוע היה לו הפסד או חסר כדי עמידה בחבויותיו; האם גרם או תרם לפשיטת רגלו בעסקאות נמהרות או מסוכנות וכדומה. סיכוייו של החייב לזכות, בסופו של דבר, בהפטר, ראוי כי יעמוד לנגד עיני השופט בשקלו את אינטרס החייב כנגד אינטרס נושיו. ההתייחסות של ביהמ"ש תהיה שונה לחייב אשר איננו תם לב מאשר חייב שהוא תום לב. היעדר תום הלב יכול שיהיה בשלב יצירת החובות ויכול שיהיה בשלב הליכי אכיפת החובות.
ד. בענייננו, לא ניתן להביע דעה החלטית על אופי פעילותו הכלכלית של המערער, וכן יצויין, כי העובדות נשוא ערעור זה אינן מגלות לכאורה תמונה של היעדר תום לב מצד המערער. מסתבר כי המערער ניהל משך שנים עסק בענף הטקסטיל וקשייו נגרמו עקב כשלון עסקי הקשור לתמורות הפוליטיות ביחסים עם תושבי השטחים. באשר לזכויות הדיירות בחנות - המערער ניסה להשיג קונה לזכויותיו בדרך של פרסום הודעה בעיתון ופנייה למתווכים ולא נתגבשה הצעה קונקרטית. מכירת הנכס העיקרי של החייב איננה ולא צריכה להיות תנאי מקדמי לאישור בקשת צו הכינוס. אדרבא, דווקא מינוי כונס יכול וישרת טוב יותר את טובת הנושים, באשר הנאמן יוכל לממש את הנכס בתנאים ובתמורה הולמים יותר מאלה שהחייב עצמו יוכל להשיגם. בנסיבות אלה המסקנה היא שהרשם לא הפעיל את שיקול הדעת המסור לידיו ויש להחזיר אליו את התיק כדי שיתבררו כלל הנסיבות הרלבנטיות.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט בך והסכים לו השופט מצא.
ו. השופט ד. לוין: התוצאה מקובלת היא, באשר לא התחוור במידה מספקת אם ועד כמה יהא בהכרזת המערער כפושט רגל, על פי בקשתו, משום תועלת לנושים. המבחן העיקרי בסוגייה זו הוא עד כמה מינוי כונס נכסים לנכסי החייב והכרזתו כפושט רגל תקדם את עניינם של הנושים ותסייע להם להיפרע את החוב המגיע להם, ולו גם באופן חלקי, אך במידה סבירה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד ש. ליבוביץ למערער, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 17.11.93).

ע.א. 2280/91 - רחמים אבולוף נגד מזל אבולוף

שיתוף נכסים בין בני זוג, בנכס עסקי, כאשר הנכס נרכש ע"י הבעל סמוך לפני הנישואין. שיתוף נכסים ב"דיירות מוגנת"(מחוזי י-ם - ת.א. 728/87 - הערעור נדחה).

א. בני הזוג אבולוף נישאו בדצמבר 1943 וחיו חיים משותפים במשך 44 שנים. בשנת 1987 ארע קרע בין בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש להחיל את "הילכת השיתוף" על כלל נכסי בני הזוג שחיו בהרמוניה או למצער בשלום, והתקיים לגביהם מבחן "המאמץ המשותף". ערעור זה עניינו נכס אחד בלבד - הזכות לדיירות מוגנת בחנות. הזכות נרכשה ע"י המערער מכספו זמן קצר לפני הנישואין, בזמן שבני הזוג היו מאורסים. מאידך, דמי השכירות שולמו מהכנסות בני הזוג, היינו מפרי המאמץ המשותף. ביהמ"ש
סבר כי אין בעובדה שהנכס נרכש מלפני הנישואין ע"י הבעל, כדי להפכו לנכס בבעלותו הייחודית, שכן הנכס נרכש "כשפני בני הזוג היו לנישואין". בנוסף לכך, החזקה המשותפת לאורך שנים כה רבות בנכס, תוך שבני הזוג משקיעים בו מכספיהם המשותפים, מעידה על תחולת הילכת השיתוף בנכס זה. זכות הדיירות עצמה נמכרה בינתיים ותמורתה היא נשוא הערעור. הערעור נדחה.
ב. טענות המערער הן כי מדובר בחנות, דהיינו בנכס עיסקי, אשר על מנת להחיל עליו את חזקת השיתוף נדרשת ראיה חזקה וממשית שזו היתה כוונת הצדדים וראייה כזו אינה בנמצא; מדובר בזכות שנרכשה ע"י המערער ומכספו בתקופה שלפני הנישואין וביחס לתקופה זו לא חלה חזקת השיתוף. המערער סבור כי גם אם משקלו של כל אחד מהנימוקים כשלעצמו אינו מכריע, הרי שצירוף שני המרכיבים יחד יש בו כדי להכריע. טענות אלה של המערער יש לדחות.
ג. נטיית הפסיקה של ביהמ"ש העליון היתה בתחילה, להבחין בין נכסי משפחה רגילים ומקובלים, כגון דירת המגורים, אשר חזקת השיתוף לגביהם כמעט מתבקשת, לבין נכסים עסקיים. ברם, פסיקה זו הלכה והשתנתה במשך השנים. הדעה הרווחת היום הינה כי אין עוד מקום לאבחנה בין נכס עסקי לבין נכס אחר. כל נכס אשר נרכש או ממשיך להתנהל במאמץ משותף של בני הזוג, כאשר בני הזוג חיים בהרמוניה, וניתן להסיק כי קיימת אצלם, כללית, קופה משותפת, הינו נכס משותף, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, ואין זה משנה מה ייעודו של נכס זה.
ד. באשר לנכס שנרכש לפני הנישואין - הגישה של בתיהמ"ש היתה כי נכסים שנרכשו ע"י כל אחד מבני הזוג לפני הנישואין, אינם בבעלות המשותפת ואין להחיל עליהם את חזקת השיתוף. ההתפתחות שחלה בעת האחרונה בגישת ביהמ"ש לכל הנושא של "הילכת השיתוף" מחייבת בחינה מחדש של האבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובין אלה שהושגו ע"י המאמץ המשותף במהלך הנישואין. באותם מקרים בהם משתכנע ביהמ"ש שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף לגבי הנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם, ומסתבר כי השניים התכוונו ליצור שיתוף מלא ברכושם, אזי יש להניח, כי כוונה זו אינה מוגבלת לרכוש שנצבר אחרי הנישואין. ההבדל הוא רק בקלות ובקושי היחסיים בהרמת נטל ההוכחה, אם בן זוג מנסה לסתור את החזקה. כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, קיימת הנחה שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הינו בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה הוא על הצד המנסה להכחיש זאת. אלא שנטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין.
ה. בענייננו, העובדות אינן סותרות את חזקת השיתוף ביחס לנכס נשוא הערעור, ואף יש בהן כדי להוכיח פוזיטיבית שכוונת הצדדים היתה לשותפות אף באותו נכס, גם אם תשלל קיומה של החזקה לגבי נכס שלפני הנישואין. מסקנה זו עולה מאורח חיי בני הזוג במשך תקופה כה ארוכה; הנכס נשוא הדיון נרכש זמן קצר לפני הנישואין כאשר בני הזוג כבר החליטו להינשא; דמי השכירות עבור החנות שולמו מהמשאבים המשותפים; האשה עבדה בחנות בלי לקבל שכר. העובדה שמצטברים כאן שני התנאים השוקלים נגד המסקנה האמורה - היינו, שמדובר בנכס עסקי ושבנוסף לכך נרכש לפני הנישואין אין בה כדי לשנות את התוצאה. אין גם לקבל את הטענה כי מדובר בזכות לדיירות מוגנת שהיא זכות אישית ושלו ניתן להעבירה לאחר. המערער אמנם לא יכול היה להעביר לאשתו את הבעלות במחצית הזכות מכח הילכת השיתוף, כפי שאין הוא יכול להעבירה לכל צד אחר. אך יחד עם זאת, משהוחלה חזקת השיתוף נוצר ביחסים שבין הבעל והאשה שיתוף אף לעניין נכס זה.

(בפני השופטים: בך, אור, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד משה דרורי למערער, עו"ד ציון סמוכה למשיבה. 4.11.93).

בג"צ 1452/93 - איגלו חברה קבלנית... בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה ואח'

הגבלות בייבוא. זכות לייבוא חפשי עפ"י חוק יסוד: חופש העיסוק. *תחולת יסודות החוק על חיקוקים שנחקקו לפני תחילת החוק(העתירה נדחתה).

א. פקודת הייבוא והייצוא מסמיכה את שר התעשיה והמסחר לאסור או להסדיר ייבוא טובין. מכח הסמכות האמורה הותקן צו למתן רשיונות ייבוא האוסר לייבא כל סחורה ללא רשיון ייבוא. בצו משנת 1978 הותר, במגבלות מסויימות, ייבוא טובין ללא צורך ברשיון. היתר זה לא חל על ייבוא מארצות אשר לדעת הרשות המוסמכת אוסרות או מגבילות, במפורש או מכללא, ייבוא מישראל. רוסיה נמנית עם המדינות שהייבוא מהן טעון רישוי. העותרת ביקשה לייבא מרוסיה טובין שונים ובקשתה לרשיון ייבוא נדחתה. העותרת טענה כי הכללתה של רוסיה בין המדינות המגבילות את הייבוא מישראל מבלי לבדוק אם בפועל קיימות הגבלות, לוקה בחריגה מסמכות. לחילופין טענה העותרת כי הרשות המוסמכת לא נתנה דעתה לזכותו: של העותרת לחופש העיסוק המעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק (להלן: החוק). אמנם, על פי סעיף 6 לחוק, ישלל תקפם של החיקוקים הסותרים את הוראותיו, רק בתום תקופת המעבר של שנתיים. אך כבר עתה - כך הטענה - יש לפרש חיקוקים קיימים ברוחו של החוק. הרשות המוסמכת טוענת בתשובתה כי דרישתה של ישראל היא להדדיות בסחר ורוסיה טרם כרתה עם ישראל הסכם סחר ומתנהל עימה מו"מ. באשר לתחולתו של סעיף 6 לחוק, טוענים המשיבים, שתקופת המעבר נועדה לאפשר לרשויות להתכונן לקראת המשטר המשפטי והכלכלי החדש, ועל כן אין לחוק השלכה על שיקול דעתה של הרשות המוסמכת במשך תקופת המעבר. העתירה נדחתה.
ב. השופטת דורנר: הרשות המוסמכת כללה את רוסיה בין המדינות שהייבוא מהן טעון רשיון, במסגרת סמכותה החוקית. באיזון בין האינטרס הציבורי בדבר ניהול מדיניות סחר חוץ לבין זכותה של העותרת לחופש העיסוק - גובר האינטרס הציבורי. גישת הרשות המוסמכת, המתנה ייבוא חופשי בעריכת הסכם סחר, מגשימה את תכלית צו הייבוא החופשי. האיסור שהוטל על ייבוא מרוסיה ללא רשיון הוא איפוא כדין.
ג. אשר לעניין חופש העיסוק - חופש זה היווה חלק מהמשפט בישראל גם לפני חקיקת החוק. ככל זכות גם חופש העיסוק אינו מוחלט אלא יחסי, והיקפו נגזר מן האיזון בינו לבין ערכים אחרים אשר לחברה אינטרס להגן עליהם. בחוק הטיל על עצמו המחוקק ריסונים ושוב לא ניתן "בחוק רגיל" ואף בחוק יסוד שלא התקבל ברוב מיוחס, לפגוע בחופש העיסוק, אלא אם הפגיעה היא "לתכלית ראוייה ומטעמים של טובת הכלל". תוקפה של התחיקה שקדמה לחוק, הסותרת הוראותיו, שוריין למשך שנתיים. עם זאת הוסף בחוק כי "פירושן של ההוראות האמורות (הסותרות) ייעשה ברוח חוק יסוד זה" (סעיף 6 סיפא). השאלה בדבר תקפו של החיקוק מתעוררת רק במקרים בהם נקבעה בחיקוק, כלשון מפורשת, הוראה המגבילה את חופש העיסוק. בענייננו, צו הייבוא החופשי, ההודעה שניתנה על פיו לגבי רוסיה, וההחלטה שניתנה בעניינה של העותרת, עומדים בדרישותיו המהותיות של החוק, המכיר בלגיטימיות של התניית עיסוקים מסויימים בקבלת רשיון, ובלבד שהדבר ייעשה על פי חוק, ובמטרה לקדם את אחד הערכים המצויינים בסעיף. הסדרי הרישום בענייננו הם מכח חוק; הם נמנים עם הערכים שבעבורם מותר, על פי החוק, לשלול את הזכות לרשיון, ובהקשר שלפנינו נכלל בו גם קידום כלכלת המדינה.
ד. השופט אור: דין העתירה להידחות משום שעל פי הרישא לסעיף 6 לחוק היסוד חופש העיסוק כל הוראות החיקוקים הרלבנטים בענייננו עומדות בתוקפן. די בכך לדחיית העתירה. אין צורך לבחון אם גם מנקודת ראות של חוק היסוד ונפקותו לאחר חלוף תקופת השנתיים דין העתירה היה להידחות. להנמקה זו הצטרף השופט כך בפס"ד קצר.

(בפני השופטים: בך, אור, גב' דורנר. עו"ד א. רוזובסקי לעותרת, עו"ד מ. אביאור למשיבים. 7.11.93).

בג"צ 715/89 - אהרון ויהודית שריג ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'

*ביטול החלטה לפתח כיתת לימוד ללימודים מיוחדים, לאחר שילדי העותרים כבר נרשמו לכיתה זו(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים ש. לוין ומצא נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא אלון).

א. בראשית שנת 1989 הודיע משרד החינוך והתרבות על פתיחת הרשמה ללימודי הסביבה וארץ ישראל בשנת הלימודים תש"ן, בבית הספר התיכון החקלאי שבכפר הנוער עין כרם. נרשמו תלמידים רבים, ובסופו של דבר החליטו רשויות החינוך, עקב התנגדות בית ספר הרי יהודה, לבטל את הכיתה שעמדה להפתח. הורי התלמידים שנרשמו עתרו לבג"צ ובג"צ החליט כבר ביום 7.9.89, ברוב דעות השופטים ש. לוין ומצא, להפוך את הצו על תנאי להחלטי ולהורות למשרד החינוך לפתוח את הכיתה הנדונה בעוד שהמשנה לנשיא אלון סבר שיש לבטל את העתירה.
ב. השופט מצא (דעת הרוב): ההחלטה לפתיחת הכיתה והמהלכים שננקטו לביצועה היו כדין. העותרים סמכו על המעשה המינהלי הזה, ראו בו הבטחה שלטונית מחייבת ורשמו את ילדיהם ללימודים בכיתה המתוכננת. שר החינוך הורה לבטל את אשר נעשה, והשאלה היא אם הוראת השר לבטל את התכנית היתה מוצדקת. על שאלה זו יש להשיב בשלילה. אכן, סמכות הנתונה לרשות שלטונית בתחום העשייה המינהלית כוללת, מניה וביה, גם את הכח לתקן, לשנות, להתלות או לבטל מעשה מינהלי שעשתה מכח סמכותה. כלל הסופיות איננו חל על החלטות מינהליות. השימוש בסמכות האמורה אינו מעורר קושי כשהצורך בשינוי של החלטה קיימת נובע משינוי במדיניות כללית הצופה פני עתיד. לשום אדם או ציבור אין זכות קנויה לתבוע כי מדיניות שהטיבה עימו תשאר בתוקפה. הוא הדין ביחס להבטחה שלטונית, שמעיקרא איננה תקפה, אם מפני שהגורם אשר נתנה לא היה מוסמך לתתה, ואם בשל היותה מנוגדת לעקרונות חוקתיים יסודיים.
ג. לא כן הדבר ביחס לכוחה של הרשות לבטל או לשנות החלטה קודמת שלה כשבהחלטה גלומה הבטחה שלטונית תקפה כלפי פרט, או חלק מוגדר של הציבור, וכשביטולם או שינויים עלול לפגוע במי שסמך על אותה הבטחה וכלכל התנהגותו בהתאם לה, אלא אם יש צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. הנטל להוכיח את קיום תנאיו של הסייג המאפשר ביטול החלטה קודמת רובץ על הרשות השלטונית המבקשת להסתלק מהבטחתה.
ד. בענייננו, אין ספק כי בעצם ההחלטה לפתיחת כיתה ז' כאמור היתה גלומה הבטחה שלטונית תקפה. מאידך, לא הוכח קיומו של צידוק חוקי לביטול תכנית פתיחתה של הכיתה, כאשר הנטל להוכיח צידוק כזה מוטל היה על שר החינוך והתרבות שלפי הוראותיו האישיות בוטלה התכנית. כיוון שאין קיים צידוק חוקי לביטול ההחלטה, יש לחייב את המשיבים לפתוח את הכיתה לאלתר.
ה. השופט ש. לוין הסכים לפסק דינו של השופט מצא.
ו. המשנה לנשיא אלון (דעת מיעוט): מן הדין היה לדחות את העתירה. ההחלטה נתקבלה בשנת 1989 ומתן הנימוקים נדחה למועד. כיוון שהיתה השתהות עד עתה בכתיבת הנימוקים ומאחר ומדובר בדעת מיעוט, אין טעם לפרט את הנימוקים לדעת המיעוט.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, מצא. עו"ד ר. יאראק לעותרים, עוה"ד גב' נ. ארד וגב' נ. גרינברג למשיבים. 36.11.93).

רע"א 2044/93 - קליימן מטאור בע"מ נגד יונה רוזנברג

*פתיחת תיק הוצל"פ לביצוע "חיוב כספי" עפ"י פס"ד, כאשר בפסה"ד לא צויין חיוב כספי אלא היתה בו הפנייה להסכם שבין הצדדים(בקשה לרשות ערעור שנדונה בערעור - הערעור נתקבל).

א. בין המשיב ובין המערערת נכרת הסכם ביום 14.8.89 שעל פיו התחייב המשיב למכור למערערת מכונה לסרטי אריזה ואביזריה תמורת 85,000 ש"ח. עם חתימת ההסכם שילמה המערערת למשיב 20,000 ש"ח. המשיב התחייב להביא את המכונה מגרמניה והוסכם כי עם מסירת המכונה למערערת תשלם זו עוד 20,000 ש"ח, ויתרת המחיר תשולם בארבעה
תשלומים חדשיים. בהגיע המכונה לישראל התנה המשיב את מסירתה למערערת בתשלום היתרה בסך 45,000 ש"ח בארבעה שיקים דחויים לתאריכים המוסכמים. המערערת לא הסכימה לכך והגישה תובענה לצוות על המשיב למסור לידיה את המכונה. התובענה נתקבלה וביהמ"ש פסק כי "מן הדין להיעתר לבקשה ככתבה וכלשונה... בכפוף לכך שמסירת המכונה... לידי המבקשת תחייבה בקיום חיוביה הכספיים שטרם קויימו, הכל כמפורט בזכרון הדברים שבין הצדדים". המשיב מסר למערערת את המכונה, לטענתה ללא אביזרים, והיא שילמה לו 20,000 ש"ח. מתוך יתרת המחיר שילמה המערערת כ- 10,000 ש"ח, בקזזה את הסכומים הנותרים בשל אי התאמת הממכר ונזקים שנגרמו לה עקב כך. המשיב תבע בתיק הוצל"פ את הסכום הנקוב בהסכם. ראש ההוצל"פ קבעה כי בפסה"ד לא ניתנו למשיב סעדים כספיים. ההתנייה של העברת המכונה למערערת בקיום חיוביה, נתנה בידי המשיב את הזכות לעכב את מסירת המכונה עד לקיום החיובים על פי זכרון הדברים. ראש ההוצל"פ הורתה איפוא על סגירת התיק. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי יש לקרוא לתוך פסה"ד חיוב של המערערת לשלם למשיב את הסכומים שננקבו בזכרון הדברים, ולפיכך אין לסגור את תיק ההוצל"פ. הערעור נתקבל.
ב. על פי סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) רשאי ביהמ"ש להתנות את האכיפה בקיום חיוביו של הצד השני, בתשלום מיידי של התמורה, או במתן ערובה להבטחת התשלום. בכך שביהמ"ש הכפיף בענייננו את מסירת המכונה לביצוע החיובים הכספיים "כמפורט בזכרון הדברים", הוא לא הכריע בדבר גובה הסכום, ולכל אחד מן הצדדים נשמרה הזכות להעלות טענותיו בעניין זה. כל שנקבע ע"י בימ"ש השלום הוא כי התנייתה של מסירת המכונה לידי המערער בתשלום ארבעה שיקים דחויים מנוגדת לחוזה, והיא אינה כדין. ההפניה להסכם לא הקימה חיוב כספי מגובש הניתן לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ולפיכך יש להחזיר על כנה את החלטת יו"ר ההוצל"פ על סגירת תיק ההוצל"פ של המשיב נגד המערערת.

(בפני השופטים: גולדברג, גב' דורנר, טל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד רון י. פינצי למערערת, עו"ד ע. סביר למשיב. 3.11.93).

בש"פ 5786/93 - מדינת ישראל נגד יצחק בילו

*השיקולים בהארכת מעצר לפי סעיף 54, כאשר הנאשם יושב ממילא במאסר בגין עבירות אחרות (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).

המשיב הואשם בבימ"ש השלום בעבירות מרמה, ולבקשת המדינה הוחלט בשעת להורות על מעצרו עד תום ההליכים. שנת מעצרו של המשיב הסתיימה ביום 1.93 9.1, אך משפטו טרם הסתיים והמדינה ביקשה הארכת המעצר בשלשה חודשים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נדחתה.
המשיב הוא אסיר המרצה עונשי מאסר על פי פסקי דין אחדים ותקופת מאסרו הכוללת עתידה להסתיים בראשית שנת 1997. בקשת המדינה להאריך את מעצרו מיועדת למנוע את הוצאתו של המשיב לחופשות ממקום מאסרו. טעמו העיקרי של ב"כ המדינה הוא שהמשיב הינו עבריין מועד בתחום עבירות המרמה, והוצאתו לחופשה מעוררת חשש שינצל את החופשה לביצוע עבירות נוספות. נימוק זה איננו יכול להתקבל. הכלל המחייב סיום משפטו של נאשם הנתון במעצר בתום שנה מיום הגשת כתב האישום כוחו יפה גם לגבי נאשם שהוא אסיר. הוא הדין ביחס למהות הטעמים שעל פיהם יהיה מוצדק להאריך את תקופת המעצר מעבר לשנה שאף הם זהים ביחס לנאשם אסיר ולנאשם אחר. אם על פי הדינים המסדירים חופשות אסירים זכאי המשיב לחופשה, אין למנוע את יציאתו לחופשה על דרך הארכת מעצרו, שלא מטעם ראוי בתיק תלוי ועומד. נותר לבדוק אם לפי מהותה הבקשה מוצדקת ועל כך יש להשיב בשלילה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד יורם מרגליות למבקשת, עו"ד נתן וייס למשיב. 30.11.93).

בג"צ 3546/93 - יובל תוצרת חקלאית בע"מ נגד המועצה לייצור ושיווק צמחי נוי

*התערבות בג"צ בפעולותיה של רשות סטטוטורית, כאשר מדובר בביצוע פעולה שאינה במסגרת הפעלת הסמכות הסטטוטורית (העתירה נדחתה).

המשיבה (להלן: המועצה) היא תאגיד סטאטוטורי המופקד על קידום וביסוס ענף צמחי הנוי. בהתאם לכללי המועצה לייצור ולשיווק צמחי נוי (הקמת קרנות) הוקמה קרן בשם "קרן ורד", ביחד עם קרנות נוספות, כאשר מטרת הקרנות כיסוי ההוצאות השוטפות של המשיכה, לרבות קיום מחקרים, ניסויים וכדומה. העותרת משתתפת במימון הוצאות המשיבה, שהיא, על פי החוק, יצואן יחיד של צמחי נוי. במקביל לפעילותה של המשיבה על פי הסמכויות הניתנות לה מכח החוק, פועלת המשיבה גם כסוכנת של מספר מטפחים של צמחי נוי, חלקם מחו"ל וחלקם ישראליים. המשיבה עוסקת בכך על פי התקשרות עסקית עם המטפחים. בין העותרת לבין חלק מהמטפחים הזרים, שהמשיבה פועלת כסוכנת שלהם בישראל, קיים סכסוך חריף. המשיבה מקיימת בחוות לכיש שבבעלות משרד החקלאות תצוגה לזני ורדים. יכולים ליטול חלק בתצוגות אלה מטפחים ומגדלים ישראליים וזרים. העותרת דרשה שישתפו אותה בתצוגה, אך המשיבה סרבה לכך משום שהמטפחים הזרים, שהם יוזמי התצוגה והמממנים אותה, אינם מוכנים כי העותרת תשתתף בתצוגה. עתירת העותרת להורות למשיבה לשתפה בתצוגה נדחתה.
אילו מדובר היה בתצוגה שמארגנת העותרת מתוך הפעלת סמכותה הסטאטוטורית ובמימונה היא, כי אז היה לכאורה פסול בסרובה לשתף את העותרת בתצוגה האמורה. ברם, התצוגה מתקיימת על פי ההתקשרות עם המטפחים הזרים ובמימונם. בין העותרת לבין המגדלים הזרים קיים, כאמור, סכסוך שהוא בתחום המשפטי הפרטי, וסכסוך זה צריך למצוא את פתרונו בבתי המשפט הרגילים. המטפחים הזרים אינם מוכנים להשתתף במימון ובארגון התצוגה שבה תשותף גם העותרת וללא השתתפות המטפחים הזרים לא היה טעם לקיים את התצוגה כלל. אין מקום שבג"צ יתערב ויחייב את המשיבה לעשות מעשה שהוא לאו דווקא בתחום סמכותה השלטונית - מעשה שיהא חסר ממשות כאשר משמעותה של ההחלטה היא "גם לי גם לך לא יהיה".

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. שגיא לעותרת, עו"ד ד. דינאי למשיבה. 21.11.93).

בג"צ 3872/92 - מיטראל בע"מ נגד ראש הממשלה ואח'

*סירוב לתת רשיון לייבוא בשר קפוא, בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק

(העתירה נתקבלה).

עניינה של העתירה בפניות חוזרות ונשנות של העותרת אל הרשויות המוסמכות, על מנת שינתן לה לייבא בשר בקר קפוא, פניות אשר נענו בשלילה. העותרת היא חברה פרטית העוסקת בייצור, יבוא, יצוא ושיווק של מוצרי בשר, וקבלה על כך שאין מתירים לה לייבא בשר. עמדת משרד התעשיה והמסחר בעבר היתה שבשל חיוניות המצרך צריכה המדינה לטפל בייבואו. הנימוק העיקרי היום לאי מתן רשיון לעותרת לייבא בשר נובע מהתנגדות חוגים דתיים לייבוא בשר שאינו כשר. בג"צ קיבל את עתירת העותרת וקבע כי המינהל, כמוהו גם הממשלה, אינם רשאים לקחת בחשבון את הנימוק הדתי כמניעה למתן רשיון לייבוא. בג"צ גם התייחס לחוק היסוד חופש העיסוק וציין שגם לפי חוק זה אין להגביל את העיסוק הנוגע לייבוא בשר. בג"צ התייחס גם לשאלה אם העובדה שהממשלה עומדת להביא לכנסת חוק בעניין ייבוא הבשר, יש בה כדי למנוע מבג"צ להתייחס לנושא, והחליט על כך בשלילה. בג"צ העיר כי אם תרצה הממשלה, באמצעות חוק הכנסת, להגביל את ייבוא הבשר, יצטרך חוק כזה לקבל רוב של חברי הכנסת, שכן מדובר בחוק יסוד חופש העיסוק.