ע.א. 55+57/88+47 - מנחם הרשטיק ואח' נגד יכין חק"ל בע"מ
*סבירותו של מועד מתן הודעה מוקדמת על ביטול חוזה שלא נקצב זמן לפקיעתו(מחוזי ת"א - ת.א. 867/85- 861 - הערעורים נדחו).
א. המערערים הם בעלי סוכנויות להפצת מזון. בגדר עסקיהם התקשרו עם המשיבה ושימשו כמפיצים בלעדיים של מוצריה, כל אחד באזור מסויים, במשך שנים רבות. משירד היקף המכירות של המערערים סרבו להתחייב למכירות בהיקף מינימאלי. המשיבה החליטה למסור את זכויות ההפצה לסוכני חברת מזון אחרת, וביום 21.9.83 הודיעה המשיבה לכל מפיצי מוצריה על הפסקת ההתקשרות איתם החל ביום 31.12.83. ארבעה עשר מפיצים תבעו את המשיבה בטענה כי לא היתה רשאית לסיים את יחסי המסחר עימם וכל התביעות נדחו. נפסק כי הואיל ולא נקבע מועד לסיום הסכמי ההפצה, רשאית היתה המשיבה לבטלם על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש, ובנסיבות המקרה פרק הזמן של שלושה חודשים הוא מועד סביר. שלושה מן התובעים ערערו על פסק הדין והערעורים מופנים כלפי קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר סבירותה של תקופת ההודעה. הערעורים נדחו.
ב. סבירותה של תקופת ההודעה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. אמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות. הגם שזכותו של צד להסכם, שלא נקבע מועד לסיומו, להתירו אחרי מתן הודעה לצד השני, מבוססת על פירוש החוזה, הרי מדובר בנורמה, המבטאת חזקה כללית. ככלל יש לפרש חוזה שלא הוגבל בזמן כניתן לסיום על ידי מתן הודעה בזמן סביר.
ג. בענייננו, תקופת ההודעה היתה סבירה. תרכיזי המיץ והשימורים שמייצרת המשיבה הם מוצרים "פשוטים". הפצתם אינה כרוכה בהשקעה מיוחדת, ואיש מן המערערים לא הוכיח שמעבר להצעתם למכירה, הוא עשה מאמץ או הוציא הוצאות כדי להרחיב את חוג הלקוחות. אין גם להניח שהמכירה עצמה היתה כרוכה באמצעי שיכנוע מיוחדים. שלושת המערערים לא התפרנסו ממכירת מוצרי המשיבה בלבד. הם הפיצו מוצרים נוספים, אף של יצרנים מתחרים. שיעור קניותיהם בהשוואה לכלל הקניות היה נמוך. בנסיבות אלה המועד של שלושה חודשים היה סביר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גל- עד חריש למערערים, עו"ד עמי שחר למשיבה. 16.5.93).
בג"צ 4212/91 - המוסד החינוכי... בית רבקה ואח' נגד הסוכנות היהודית ואח'
*סמכות בג"צ לדון בטענת מוסד חינוכי כי הוא מופלה לרעה ע"י הסוכנות היהודית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. מפעילויותיה של הסוכנות (להלן: המשיבה), לסייע ליהודים לעלות לישראל. במסגרת סיוע זה, נוהגת היא לשלם למוסדות חינוך בארץ "דמי אחזקה" עבור נערים ונערות שעלו לישראל ומתחנכים במוסדות אלו. בדרך זו תמכה במוסדות שונים ובכללם העותר, שהוא מוסד חינוכי של חב"ד. תנועת חב"ד החליטה שלא לקלוט במוסדותיה נערים ונערות שעלו מאתיופיה, כל עוד לא עברו גיור לחומרה, ובעקבות זאת החליטה המשיבה לא לתמוך בילדים במוסדות של תנועת חב"ד. העותרים טוענים כי הפסקת התמיכה יש בה משום אפלייה פסולה. המשיבה העלתה, בין היתר, טענות מקדמיות ובכללן הטענה כי הסוכנות איננה גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין ואינה נתונה לביקורתו של בג"צ. טענה זו נתקבלה והעתירה נדחתה.
ב. סמכותו של בג"צ קבועה בסעיפים 15(ג) ו- (ד) לחוק יסוד: השפיטה. סעיף משנה (ג) קובע כי בג"צ ידון "בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט... אחר". סעיף משנה (ד) קובע כי סמכותו של בג"צ "לתת צווים לרשויות המדינה... ולגופים... הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין...".
ג. שניים הם התנאים לסמכות השיפוט מכוח סעיף המשנה (ד) הנ"ל האחד, כי הגוף ממלא תפקיד ציבורי; והשני כי הוא ממלא את התפקיד על פי דין. המשיבה ממלאת תפקיד
ציבורי בפעילותה בקליטת עלייה, אך אין היא ממלאת תפקיד זה "על פי דין". חוק מעמדם של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: חוק הסוכנות), עיקרו במתן ביטוי לקשר ההיסטורי בין עם ישראל למדינת ישראל. החוק הוא הצהרתי בלבד, אין הוא קובע סמכויות שלטוניות ואין הוא מאציל אותן. פרוט תפקידיה של הסוכנות מופיע באמנה שנכרתה בין הממשלה לבין הסוכנות. האמנה היא הסכם, ואין לומר על אדם או גוף כי ממלאים הם תפקיד ציבורי על פי דין מקום בו התפקיד הציבורי מוטל עליהם מכוח הסכם. המשיבה היא גוף וולונטרי שכל מקורות המימון שלו באים מתרומות, ובכך היא דומה לגופים וולונטריים אחרים הפועלים למען קליטת העליה. מכאן כי אין להחיל בענייננו את סעיף 15(ד) לחוק יסוד השפיטה.
ד. אשר לסמכותו של בג"צ על פי סעיף 15(ג) - שניים הם התנאים לסמכות שיפוטו של בג"צ במסגרת הוראות סעיף זה. האחד - שביהמ"ש רואה צורך לתת בנושא העתירה סעד למען הצדק; והתנאי השני והמצטבר כי נושא הדיון אינו בסמכותו של בימ"ש אחר. דעות שונות עלו בפסיקה באשר לגדרי סמכותו של בג"צ לפי סעיף 15(ג). אין צורך לדון בחילוקי הדעות אלה כאן, שכן יהא היקף סמכותו של בג"צ עפ"י סעיף זה אשר יהא, אין הוא משתרע על עניין הנתון לסמכותו של בימ"ש אחר. בענייננו הנושא נתון לסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.
ה. העניין המועלה בעתירה הוא "ענין אזרחי". מבחינה עקרונית, טענת ההפלייה יכול ותידון בביהמ"ש האזרחי, הן במסגרת המשפט הפרטי והן במישור המשפט המינהלי. בתחום המשפט הפרטי אמנם אין חובה כללית לנהוג באופן שוויוני, אבל יש ועקרון השוויון חובה הוא גם במשפט הפרטי. במישור המשפט המינהלי יכול ותידון טענה זו בביהמ"ש האזרחי משמדובר בגוף שלטוני הפועל בתחום המשפט הפרטי, וכן כאשר מדובר בגוף של המשפט הפרטי שיש לו סממנים שלטוניים או סממנים ציבוריים אחרים, העושים אותו לגוף דו מהותי. ביהמ"ש האזרחי, באם יעלה הנושא בפניו, ידון ויכריע בשאלה אם המשיבה נמנית על גופים דו- מהותיים - דבר שאין בג"צ מכריע בו. גם אם יהיה מקום לטענה של הפלייה יש לדון בה בהתחשב באופייה הוולנטרי של המשיבה ובמטרותיה, תוך מודעות שלא לשבש את סידרי עדיפויותיה ומשימותיה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עוה"ד י. וינרוט, א. וינרוט וי. פירדי לעותרים, עוה"ד י. זמיר, א. שריגוא. לחובסקי לסוכנות, עו"ד מ. קורינלדי לאיחוד עולי אתיופיה. 27.5.93).
דנ"פ 1274+1312/93 - דוד פלדר ומרדכי מרקוביץ נגד מדינת ישראל
*החלטת בימ"ש שלא לקבל עיסקת טיעון בעניין גובה העונש(עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).
א. העותרים הורשעו בעבירה של מתן שוחד, לאחר עיסקת טיעון בין המדינה לבין העותרים. המדינה התחייבה לבקש מביהמ"ש שיטיל על העותרים עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות וכן קנס כספי משמעותי. ביהמ"ש החליט שלא לאמץ את עיסקת הטיעון והטיל על פלדר 18 חודשי מאסר שמהם 6 חודשים מאסר לריצוי בפועל וקנס כספי, ועל מרקוביץ 12 חודשים מאסר שמהם 3 חודשים לריצוי בפועל וקנס כספי. העותרים ערערו על פסה"ד בפני ביהמ"ש העליון, כשעיקר הטענה שלא היתה הצדקה לא לאמץ את עיסקת הטיעון. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' נתניהו וגולדברג, נגד דעתו החולקת של השופט מצא. העתירה לדיון נוסף מבוססת על הטענה בדבר חשיבות הנושא של עיסקות טיעון ועל הצורך בקביעת אמות המידה על פיהן יפעל ביהמ"ש בבואו לשקול אם לאמץ עיסקת טיעון או לדחותה. העתירה נדחתה.
ב. ביהמ"ש העליון כבר אמר פעמים רבות את שהיה לומר בעניין עיסקאות טיעון המובאות בפני ביהמ"ש. על פי הפסיקה, ההתייחסות לעיסקות הטיעון הינה כדלקמן:
עיסקת הטיעון אינה מחייבת את ביהמ"ש, על ביהמ"ש להודיע זאת לנאשם ולהשתכנע שהנאשם מבין זאת ובכל זאת הוא מודה בעובדות המיוחסות לו; חובתו של ביהמ"ש למדוד לנאשם את ענשו לפי מיטב שיקול דעתו ומצפונו ולפי כלל הנסיבות הרלבנטיות. על מנת לסייע לו למלא תפקידו זה, על הצדדים להביא בפני ביהמ"ש את עיקרי העובדות לעניין העונש, לרבות אלה שהביאו לעיסקת הטיעון: במסגרת שיקוליו יתן ביהמ"ש משקל לעיסקת הטיעון ובדרך כלל יתחשב בה, פרט למקרים חריגים בהם יגיע למסקנה שאין לאמצה באשר היא חורגת מענישה ההולמת את נסיבות המקרה ומכאן - את אינטרס הציבור. השאלה מהו העונש הראוי בנסיבות המקרה הנדון כאן הוכרעה בביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש העליון החליט ברוב דעות לדחות את הערעור. בשאלה מהו העונש הראוי בנסיבות ענייננו - אין מקום להרשות דיון נוסף, ובאשר לשאלות העקרוניות שעוררו העותרים, אין באלה כל חידוש או חשיבות שיצדיקו דיון נוסף נוכח הפסיקה העקבית בעניין.
(בפני: השופט אור. 17.5.93).
ע.פ. 1496+2569/92+461 - זכאי, בן אבו ושקלאר נגד מדינת ישראל
*ואח' - הרשעה בעבירות סמים (קוקאין) וחומרת העונש(הערעורים נדחו).
א. בכתבי אישום שהוגשו לביהמ"ש המחוזי בשני משפטים נפרדים (ת.פ. 302/91 ו- ת.פ. 303/91) הואשמו מספר נאשמים בעבירות סמים. יחזקאל שקלאר (להלן: שקלאר) הואשם כי ייבא 200 גרם קוקאין מאמסטרדם ובהיות הסם בארץ קשר קשר עם יוסף בן דוד ועם אחד טיבי למכור את הסם לאחר או לאחרים. במקביל קשרו ביניהם שמואל זכאי ושמעון בן אבו לרכוש את הסם. סיכום העיסקאות היה בשיחות טלפון. בכתב אישום אחד עמדו לדין זכאי, בן אבו ובן דוד וביהמ"ש הרשיע את זכאי ואת בן אבו בקשירת קשר לקנות 230 גרם קוקאין מידי שקלאר ועשיית עיסקה בסם הנ"ל, ובן דוד הורשע בסיוע לעשיית העיסקה. זכאי נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בן אבו נדון ל- 21 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי ובן דוד נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בן דוד לא ערער על פסק הדין, זכאי הגביל את ערעורו לגזר הדין ובן אבו ערער גם על הכרעת הדין וגם על גזר הדין. בכתב האישום השני עמדו לדין שקלאר וטיבי. טיבי עשה הסדר טיעון עם המדינה ודינו נגזר ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי ואילו שקלאר הורשע ביבוא סמים ובעשיית עיסקה בסמים ונדון ל- 4.5 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והוא מערער גם על הכרעת הדין וגם על גזר הדין. הערעורים נדחו.
ב. באשר לערעורו של בן אבו - הוא הורשע בקשירת קשר עם זכאי לקנות 230 גרם קוקאין מידי שקלאר. לביצועו של קשר זה עשה זכאי עיסקה עם שקלאר לקניית הסם ועל כן יוחסה העיסקה אף לחברו לקשר הוא בן אבו. סניגורו של בן אבו טוען כי השניים לא הגיעו לכלל הסכמה העולה כדי קשר, וכי בן אבו לא נתכוון כלל לקשור קשר לקניית הסם. בן אבו מתגורר בחיפה וזכאי מתגורר במושב נס הרים. הקשר הפלילי נקשר בשיחות טלפון שהיו בין השניים ולשיחות אלו האזינה המשטרה. תוכנן של שיחות הטלפון מלמד בבירור על כוונתם של בן אבו וזכאי לקשור קשר ביניהם לקניית הסם ועל המחשבה הפלילי שקיננה במוחו של בן אבו לקשור קשר זה. אשר לטענה כי השיחות בין בן אבו לבין זכאי לא הניבו הסכם קשר בין השניים, ואף אם הגיעו השניים לכלל הסכם קשר ביניהם, הרי בשים לב לאשר אירע לאחר מכן, אין יסוד משפטי למצוא את בן אבו חייב, בגין העיסקה שנכרתה בין זכאי לבין המוכרים. טענה זו בדין נדחתה. בשיחות שבין בן אבו וזכאי דובר על מחיר של 150- 140 שקל לגרם קוקאין ובן אבו הסכים והאיץ בזכאי לגמור את העיסקה. בסופו של דבר הודיע זכאי לבן אבו שסיכם את העיסקה במחיר של 160 ש"ח לגרם ובן אבו אמנם לא השיב ב"הן" על מחיר זה, אך הודיע לו מיד כי הוא
יגיע באותו ערב לביתו של זכאי בנס הרים. מלכתחילה היה הסכם הקשר לקניית הסם במחיר של 140 עד 150 ש"ח לגרם, אולם לאחר מכן, משדיווח זכאי לבן אבו שסיכם על מחיר של 160 ש"ח, הודיע בן אבו כי הוא יוצא בדרכו לזכאי ואין לפרש את הדברים אלא כהסכמה למחיר.
ג. כאמור מכוח הילכות הקשר הפלילי יש לראות את בן אבו חייב בעיסקת הסמים שעשה זכאי, ולו מן הטעם שהסכים למחיר רכישה של 160 ש"ח לגרם. גם אילו נקבע שבן אבו וזכאי הסכימו רק על מחיר של עד ל- 150 ש"ח, גם אז יש למצוא את בן אבו חייב בעיסקת הרכישה, אף שזכאי "חרג" מן ההסכם שקשרו השניים והסכים לשלם סכום של 160 ש"ח. נושא זה - של ביצוע העבירה ב"חריגה" מהסכם הקשר - השלכותיו הן בכיוונים שונים ותידון כאן שאלת היחס בין הסכם "אזרחי" לבין הסכם קשר במשפט הפלילי. אשר לכך - לקיומו של קשר פלילי אין נדרשים לאותה קפדנות שהמשפט האזרחי מורה על ספציפיות החוזה. הסכם קשר פלילי זהה להסכם חוזה אזרחי אך "חסר מעט" הימנו. הסכם קשר פלילי עשוי שיתקיים גם אם באותן נסיבות - ובהתעלם מהיסוד הפלילי - לא נוצר הסכם חוזה אזרחי.
ד. אשר לערעורו של שקלאר - תשתית ההרשעה בעשיית עיסקה ע"י שקלאר נמצאת בשיחות טלפון שהיו בין ביתו של בן דוד ובין זכאי. באותן שיחות נקשרה עיסקת סמים בין זכאי לבין הדובר עימו בטלפון מביתו של בן דוד, והשאלה היא אם אותו בן שיח של זכאי - שעימו נקשרה עיסקת הסמים הינו שקלאר. ביהמ"ש המחוזי ניתח את הראיות שלעניין והגיע לכלל מסקנה שהדובר עם זכאי היה שקלאר ובכך אין להתערב.
ה. כאמור התנהלו בנושא דנן שני הליכים. ההליך הראשון היה נגד זכאי, בן אבו ובן דוד ואת הכרעת הדין נתן השופט כהן ביום 17.10.91. אותה עת היה המשפט נגד שקלאר בתחילת דרכו בפני השופט צמח. התביעה ביקשה להגיש לביהמ"ש את הכרעת הדין של השופט כהן. הסניגורית גלעד התנגדה לכך. לאחר מכן התברר כי פסה"ד המלא של השופט כהן נמצא בתיק המוצגים במשפט דנא. אין יודעים כיצד קרה הדבר. אין ספק כי פסק דינו של השופט כהן לא היה קביל כראייה במשפטו של שקלאר, אסור היה לתביעה להציגו כראייה ואסור היה לשופט לעיין בו. גם שופט מקצועי עלול להיות מושפע - ולו בתת הכרה - מפסה"ד שנתן עמיתו. אם למרות זאת הוחלט לא להתחשב בפגם האמור, אין זאת אלא משום שהראיות שהביאו להרשעתו של שקלאר הינן כבדות משקל והרשעתו עומדת על רגליים יציבות.
ו. אשר לעונשים - אין הם חמורים מדי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד א. אוחיון לזכאי, עו"ד ר. בר חיים לבן אבו, עו"ד גב' גלעד לשקלאר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 18.5.93).
ע.א. 416/91 - יצחק ממן נגד רחל טריקי
*הפרת הבטחת נישואין. *פיצויים בגין ההפרה(מחוזי ב"ש - ת.א. 818/82 - הערעור נדחה).
א. המשיבה הכירה את המערער, בתל- אביב, בשנת 1978, לאחר גירושיה מבעלה הקודם, ובעקבות התהדקות הקשרים ביניהם, עברה לאילת להתגורר עם המערער. בשלב מסויים פרץ סכסוך בין השניים, ובפברואר 1982 עזבה המשיבה את אילת, חזרה להתגורר ברמת גן והגישה נגד המערער תביעה לפיצויים בשל הפרת הבטחת נישואין. תביעה זו הוסרה לאחר מכן, כאשר המערער ביקש לחדש את הקשר. השניים נרשמו לנישואין במועצה הדתית בתל אביב. המשיבה היתה אז בהריון והמערער הצהיר בפני בית הדין בתל אביב כי הוא אבי העובר. (בינתיים הפילה את העובר). מספר ימים לפני המועד שנקבע לעריכת הנישואין,
שלח המערער למשיבה הסכם יחסי ממון שעליו נתבקשה לחתום, וכאשר סירבה לחתום על ההסכם, אמר לה המערער כי אם לא תחתום על ההסכם "אין חתונה".
ב. ביום החתונה הופיעו באולם השמחות המשיבה והמוזמנים אך המערער לא הופיע. בעקבות זאת הגישה המשיבה תביעה בגין הפרת הבטחת הנישואין. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי הנתבע הבטיח לתובעת נישואין; כי הוא הפר את הבטחת הנישואין; כי הפרת הבטחת הנישואין לא היתה מוצדקת. על הבטחת הנישואין למד ביהמ"ש מכך שאין מדובר רק בהבטחה בעל פה, אלא במעשה גלוי שברישום הנישואין. עיקר הדיון סב סביב הטענה כי הפרת הבטחת הנישואין היתה מוצדקת. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין לומר כי סירובו של צד לחתום על הסכם ממון לפני הנישואין מצדיק את ביטול הנישואין, ורק אם הסכימו הצדדים במפורש לחתום על הסכם ממון ואחד מהם מתחרט מצדיק הדבר ביטול הנישואין ע"י הצד השני.
ג. ביהמ"ש התייחס גם לטענת המערער כי המשיבה היתה בהריון מאדם אחר והטעתה אותו בכך שטענה בפניו כי הרתה לו. טענה זו נשללה ע"י ביהמ"ש המחוזי בשל טעמים עובדתיים ומהותיים. מן הבחינה העובדתית קבע ביהמ"ש כי לא שוכנע שההריון של התובעת היה מגבר אחר ולא מן הנתבע. אשר למישור המהותי קבע ביהמ"ש כי "השאלה, אם הפרת הבטחת הנישואין היתה מוצדקת אם לאו, נבחנת לאור העובדות שהיו בעת ההפרה ולא (לאור)... עובדות שנודעו לצד המפר מאוחר יותר לאחר ההפרה". סיכומו של דבר, בשל עוגמת נפש, בושה וצער שנגרמו למשיבה, פסק ביהמ"ש למשיבה פיצוי כולל בסך של 25,000 ש"ח בנוסף לסכום של כ- 1,650 ש"ח הוצאות שהיו למשיבה לקראת החתונה. הערעור נדחה.
ד. פסק הדין בביהמ"ש המחוזי לא ניתן מפי השופט ששמע את הראיות אלא מפי שופט אחר לפי תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי. הצדדים הסכימו בפני ביהמ"ש כי השופט יכתוב את פסה"ד על פי החומר שבתיק ללא צורך בישיבה נוספת או בחומר נוסף. ההסכמה ביטאה את הנחת הצדדים כי ניתן ללמוד במקרה דנן כדבעי מן החומר שבפרוטוקול, מה הם הנתונים העובדתיים הרלבנטיים וניתן לקבוע על יסודו ממצאים. עיון בפסק הדין ובחומר שהיה בפני ביהמ"ש מוליך למסקנה שפסק הדין מבוסס היטב במסמכים ובראיות ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים ובעובדות שנקבעו.
ה. התביעה בגין הפרת הבטחת הנישואין היא תביעה חוזית להבדיל מתביעת נזיקין בעילת תרמית או מצג שווא. במשפט הישראלי נחשבת הבטחת נישואין חוזה מחייב. משכך הדבר, הדינים שיחולו על הבטחת הנישואין הם דיני החוזים. ביהמ"ש המחוזי התייחס לשאלת ה"צידוק" להפרה. הוא נפנה בכך לשאלה אם היה בהסכמה שבין בעלי הדין תנאי שלוב להסכם ממון, מפורש או מכללא, שהגדיר עילה לאי קיום ההתחייבות. תנאי כזה לא היה.
ו. ביהמ"ש המחוזי הוסיף וציין, בשולי דבריו, נכונה, כי ניתן להתייחס להעלמת עובדות חשובות - שאילו ידע אותן הצד המפר, לא היה מבטיח נישואין - כאל שאלה במישור דיני החוזים במסגרת הדוקטרינות של טעות והטעיה. ביהמ"ש המחוזי קבע, בדונו בשאלת אבהותו של המערער לעובר, כי השאלה אם ההפרה היתה מוצדקת אם לאו, נבחנת לאור העובדות שהיו ידועות בעת ההפרה. יש להבהיר כי אילו נוצר פגם בחוזה בעת כריתתו, אשר בעקבותיו התקשר המערער בחוזה, והמערער הפר את החוזה מבלי שידע על הפגם האמור, הרי היה הפגם הסמוי, שהתגלה, בעל השלכה אחורה. משנתגלתה טעות או ההטעייה, יש להן השפעה ישירה על בחינת חוקיותה של ההפרה. ביטול מחמת פגם ברצון פועל למפרע, ולכן לא ניתן לחייב את המבטל בשל הפרה שהפר את החוזה, אף אם ההפרה אירעה קודם לביטול. במקרה דנן התוצאה אינה משתנה, שכן ביהמ"ש המחוזי קבע גם
לגופו של עניין, כי לא שוכנע שהריון המשיבה היה מגבר אחר, ולכן לא קמה למערער עילה לביטול בגין טעות או הטעייה.
ז. המערער העלה טענה חילופית כי יש להפחית את הפיצויים לסכום של שקל אחד וזאת לאור אי מוסריותה, כביכול של המשיבה. אין לשעות לטענה זו. קיום יחסים עם האשה והעלאת הטענה לאחר מכן כי בשל כך יש לכנותה כבלתי מוסרית, היא בגדר טענה בלתי הגונה ומפלה. המערער והמשיבה הם שווי מעמד לעניין זה. הם בחרו בקשרים שביניהם מרצונם החופשי, ואין לגלות בעצם הקשר עניין המשליך על מעמדו המשפטי של אחד מבעלי הדין או על זכויותיו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד פנחס מרינסקי וילון הכט למערער, עו"ד משה קליין למשיבה. 30.5.93).
ע.פ. 233/89 - דניאל גרסטל ויהושע פז נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 435/87 - ערעורו של גרסטל נתקבל ושל פז נדחה).
א. המנוח דרור כהן היה אסיר בכלא איילון. אור ליום 13.5.87 נרצח בתא כלאו. בתא היו מלבד המנוח חמישה אסירים נוספים. האחד מנחם אדרי (להלן: מנחם) שבערב ליל האירוע נזקק לזריקת הרגעה ובשעת המעשה ישן שינה עמוקה. אחד מיכאל סילוביץ שעל עדותו השתית ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו ושלושה אחרים היו עמרם אדרי, יהושע פז ודניאל גרסטל שהורשעו בעבירת רצח. אדרי ערער וביטל את ערעורו, ערעורו של גרסטל על הרשעתו נתקבל וערעורו של פז נדחה.
ב. בתא הכלא בו היו כלואים הששה היו שלוש מיטות קומותיים. במיטה אחת ישנו גרסטל בקומה התחתונה והמנוח בקומה העליונה. לפי עדותו של סילוביץ הבחין כי אדרי כתש כדורים שונים לפני השינה ושם אותם בכוס קפה שהגיש למנוח. בשעה 2 לאחר חצות התעורר סילוביץ משנתו והבחין באדרי ובפז שירדו ממיטותיהם. פז פנה לסורגי הכניסה לתא וצפה בעמדת הסוהרים שבקצה הפרוזדור, ואילו אדרי טיפס ועלה על מיטת המנוח כשבידו חבל. סילוביץ ראה את אדרי מעביר את החבל מעל מיטת המנוח וקושר את המנוח. תוך כדי כך לחש "קח, תפוס" וכדומה ובאותה עת כרע גרסטל במיטתו על ברכיו. מתוך כך הסיק העד כי דברי אדרי כוונו לגרסטל והשניים פועלים יחדיו בקשירת המנוח. לפתע ירד אדרי ממיטת המנוח והתקרב לסילוביץ ואמר לו "אתה בסדר ואני סומך עליך. לא ראית ולא שמעת". סילוביץ השיב "בסדר" והמשיך לצפות במתרחש. לאחר מכן קרא אדרי לפז והלה הגיע ממקום התצפית ליד פתח הכניסה ובידו כרית, ניגש למיטת המנוח והטיל את הכרית על פני המנוח. באותה עת התחיל אדרי לדקור את המנוח. על יסוד גירסת סילוביץ טענה התביעה כי אדרי קשר את ידי המנוח ודקר אותו, ואילו נגד פז וגרסטל נטען כי סייעו לאדרי בביצוע הפשע. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסה זו ועל פיה הרשיע את שלושת המערערים.
ג. הסניגורים טענו כי לא היה צריך לקבל את עדותו של סילוביץ כמהימנה שכן הוא עבריין בעל הרשעות מרובות (עיקרן ורובן בעבירות רכוש) וכן גם צרכן סמים. ברם, ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך וניתח את עדותו של סילוביץ ובחן אותה לפרטי פרטיה. מסקנתו היתה כי סילוביץ מסר עדות נכונה ומדוייקת. בהכרעת הדין נמנו גם כמה "סימני אמת" בעדותו של סילוביץ ולפיכך אין לקבל את הטענה נגד מהימנותו.
ד. טענה אחרת שנדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי היתה בהתנהגותו בעת האירוע הפך סילוביץ לשותף לעבירת הרצח, ומשהובטחה לו טובת הנאה תמורת עדותו, הריהו עד מדינה שעדותו טעונה סיוע. טענה זו אין לקבל. סילוביץ הבהיר בחקירתו הנגדית כי ראה עצמו נתון בסכנה ונפל עליו פחד גדול. בתנאים בהם היה, בתוך תא נעול וחשוך בשעת לילה מאוחרת מאוד, לא העז לעמוד בדרכם של אדרי וחבריו. הכלל הוא, שאחריותו
הפלילית של המסייע מותנית בקיומה של כוונה פלילית כדרוש לשיכלול העבירה המסויימת, שלביצועה חותר העבריין העיקרי. מעצם נוכחותו של סילוביץ בזירת הרצח, שהיתה נוכחות כפויה, אין להסיק לחובתו מאומה, ואף מן הנסיבות בהן נתחוור לו דבר הרצח העומד להתבצע לא נובע שהזדהה עם כוונת הרוצחים. נותרה שתיקתו המוחלטת בשעת ביצוע הרצח, ומשנתקבלה גירסתו כי שתק מחמת אימה ופחד הרי שגם משתיקתו אין להעלות כוונה פלילית, ואין זה מעלה או מוריד אם היה בידו לסכל את המעשה או אם בפועל סייע בשתיקתו לרוצחים להשלים את זממם.
ה. השאלה היא רק אם מתוך מה שאמר סילוביץ עולים ממצאים מרשיעים. באשר לפז - בעדות סילוביץ ובחיזוקים הראייתיים שנמצאו לה, הונחה תשתית בטוחה להרשעתו. מעדות סילוביץ נובע כי פז עשה מעשים שאין ליישבם אלא עם כוונה לסייע בביצוע הרצח. לעדותו של סילוביץ מצוי חיזוק בשורה של נסיבות שהן בעלות משמעות רבה.
ו. מאידך, ההרשעה של גרסטל אינה יכולה לעמוד, שכן אין זה וודאי מעדותו של סילוביץ כי גרסטל השתתף בביצוע הרצח. סילוביץ לא ראה את גרסטל מטפל בחבל ולפי מה שאמר בעדותו רק הסיק שגרסטל עזר לאדרי בקשירתו של המנוח. ביהמ"ש סמך על ראיות נסיבתיות בנוסף לעדותו של סילוביץ, אולם ראיות אלה אינן חד משמעיות. בחינת הראיות הנסיבתיות אינה מובילה למסקנה חד משמעית שגרסטל השתתף במעשה הרצח או סייע לו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. רובין לגרסטל, עו"ד גב' ע. רובינשטיין לפז, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 20.5.93).
ע.פ. 4159/91 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר סורוצקי ומאיר שחר
*הרשעה בעבירות סמים(מחוזי נצרת - ת.פ. 138/90 - הערעור נתקבל).
א. חמישה נאשמים הואשמו בעבירה של סחר בחשיש במשקל של כ- 100 ק"ג. החמישה הם רוזנפלד, שושני, קור, סורוצקי ושחר. שלושת הראשונים הורשעו ואילו סורוצקי ושחר זוכו. כמות הסם היתה בשליטתו של רוזנפלד והוחזקה במטע זיתים אשר בחורשה ליד העיר מטולה. כל חמשת הנאשמים הגיעו לאיזור בעת ביצוע עבירת הסם. רוזנפלד וסורוצקי הגיעו ממטולה, קור ושחר הגיעו במכונית אוסטין שהיתה נהוגה בידי קור ושושני הגיע ברכב מיצובישי. רוזנפלד וסורוצקי המתינו בחורשה ובהגיע שושני עם המיצובישי פנה רוזנפלד אל מטע הזיתים ואילו סורוצקי נותר בחורשה עם שושני. לאחר מכן הגיעו גם שחר וקור. סורוצקי הצביע בפני הבאים על ידי תנועת ידו בכיוון אליו הלך רוזנפלד. שושני וקור נסעו באוסטין למטע הזיתים שם המתין להם רוזנפלד. שקי החשיש הוכנסו לתא המטען ושושני וקור חזרו לחורשה. שושני חזר למיצובישי כאשר שחר יושב לידו. לאחר מכן החלו שני כלי הרכב נעים בכיוון היציאה. בעת יציאת כלי הרכב עלה סורוצקי למקום תצפית ממנו השקיף במשקפת על האיזור ועזב את המקום לאחר ששתי המכוניות התרחקו. דקות ספורות לאחר מכן נעצרו שני כלי הרכב ע"י המשטרה. סורוצקי ושחר ניסו לתת הסברים תמימים בדבר המצאותם במקום האירוע וביהמ"ש המחוזי הבהיר כי אינו מאמין להם. עם זאת הגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא עלה בידי התביעה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה ולהוכיח את אשמת שני המשיבים במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי וזיכה אותם. הערעור נתקבל.
ב. אשר לסורוצקי - קשה לתאר שרוזנפלד היה מזמין את סורוצקי להצטרף אליו ביודעין כי בדעתו לבצע עיסקת סמים בקנה מידה גדול, אילמלא היה סורוצקי מודע לתכנית ושותף לפשע. בשלב מסויים הלך רוזנפלד אל מקום מסתור הסמים במטע הזיתים ובהגיע יתר הנאשמים לחורשה הופנו ע"י סורוצקי ע"י תנועת יד לעבר מקום הימצאו של רוזנפלד. בסוף עלה סורוצקי למקום תצפית והשקיף על האיזור בעזרת משקפת. לכל אלה
יש לצרף את שקריו והסבריו הבלתי משכנעים על נסיבות הימצאו במקום. כך סיפר תחילה לחוקריו כי אין הוא מכיר כלל את יתר הנאשמים ורק באופן הדרגתי שונתה גירסה זו. לפיכך יש להרשיעו על יסוד הראיות הנסיבתיות.
ג. אשר לשחר - הוכחה נוכחותו באיזור האירוע וכן המתנה בחורשה בעת העמסת הסמים כשהוא עובר ממכונית אחת לשניה. לגביו עוד יותר קשה לתרץ את הימצאותו במקום, שכן הוא נסע את כל הדרך מתל אביב ועד למטולה ללא מטרה ברורה. לטענתו הצטרף אל חבריו "לטיול", אך לא מתקבל על הדעת שהוא יצטרף לנסיעה כה ארוכה רק כדי להגיע לרגעים ספורים לחורשה למטולה ולחזור לתל אביב. זאת ועוד, מיד עם מעצרו נחקר שחר במשטרה וכאשר נשאל לשם מה נסע למטולה השיב כי יענה בפני השופט על כל השאלות.
ד. כאשר מטילים על התביעה את הנטל להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, אין פירוש הדבר שהחובה היא להוכיח את האשמה בוודאות מוחלטת. קשה למצוא הגדרה כוללת וממצה למונח "הוכחה מעל לספק סביר", אך ניתן לסכם את המצב המשפטי כך: העובדה בלבד שלא ניתן לשלול לחלוטין קיומה של אפשרות תיאורטית, מאוד רחוקה מהמציאות, שגירסת ההגנה אשר משמעותה הכחשת האשמה, עשויה להיות נכונה, אינה מצדיקה את זיכויו של הנאשם מפאת הספק, אם הראיות, הישירות והנסיבתיות, במשקלן המצטבר, וכללי השכל הישר מצביעים בצורה ברורה על מסקנה הגיונית אחת ויחידה והיא היותו של הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו. זאת במיוחד כאשר הנאשם נמנע מלתת הסבר לעובדות המפלילות אותו לכאורה, או כאשר הסברו הינו בעליל כוזב או אינו מתקבל על הדעת. לפיכך יש להרשיע את השניים בעבירות שיוחסו להם. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת מידת העונש.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד משאלי לסורוצקי, עו"ד מ. רובינשטיין לשחר. 24.5.93).
ע.א. 3766+4269/91 - פנחס זהבי ואח' נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח'
*הגשת ראיות נוספות בערעור. *ביטול הודעה על "הניחוש הנכון" במשחקי כדורגל(מחוזי י-ם - ה.פ. 38/91 - הערעורים נדחו).
א. בשבת 9.2.91 היו אמורים להתקיים 14 משחקי כדורגל בליגות הבכירות באנגליה וההימור על מחזור משחקים זה (מס' 22/91) נערך במסגרת ההימורים של המועצה להסדר הימורים בספורט (המשיבה מס' 1 - להלן: המועצה). המועצה, שהיא תאגיד סטטוטורי על פי חוק, התקינה תקנון להסדר הימורים בספורט ובתוספת מצוייה התכנית לעריכת ההימורים. ביום שני, 11.2.91 פירסמה המועצה את הניחוש הנכון ואת המספרים הזוכים וסכומי הפרסים. על פי פרסום זה הסתיימו 12 משחקים בתוצאות תיקו. קביעת הניחוש הנכון ופרסומו בעיתונים נעשתה ע"י המועצה על סמך מברק שקיבלה מסוכנות הידיעות "רויטר" (להלן: מברק רויטר), במוצאי שבת 9.2.91, ובו נאמר כי 11 מתוך 14 משחקים שבמחזור - נדחו. הפרסום האמור סמך על הוראות סעיף 39 לתכנית ההימורים, לגבי המשחקים שנדחו.
ב. המערערים בשני הערעורים דנא, ניחשו את כל 14 התוצאות הנכונות לפי הפרסום של המועצה. לאחר הפרסום בעיתונים הגיע למועצה מידע, אשר לפיו, ובהסתמך על סעיפים 38 ו- 40(ב) לתכנית ההימורים, אין לחלק את פרסי מחזור המשחקים, כיוון שהתקיימו בו פחות מתשעה משחקים. בעקבות זאת החליטה המועצה ביום 15.2.91 שלא לחלק את הפרסים ופנתה לביהמ"ש בבקשה כי יצהיר שאין להביא בחשבון במחזור המשחקים את המשחקים שנדחו וכי הפרסים יועברו כפרס מצטבר למחזור משחקים הבא. המועצה צירפה לתובענה, בין היתר, את המערערים ואת המנחשים שזכו בפרס הראשון במחזור 23/91 (המשיבים 4- 2).
ג. עפ"י סעיף 38 לתכנית ההימורים, משחק שנדחה לא יובא במניין התחרויות לצורך קביעת הניחוש הנכון. קיים חריג לכלל הנ"ל, בסעיף 39, שלפיו דחיית תחרות ע"י שופט התחרות בגלל מזג אויר תחשב כאילו הסתיים המשחק בתוצאת תיקו. כל עוד לא הוכח כי נתקיימו נסיבות הבאות בגדר החריג, חל הכלל שלפיו משנדחתה התחרות היא אינה מובאת במניין התחרויות לצורך קביעת הניחוש הנכון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהמשחקים נדחו ע"י שופט התחרות בגלל תנאי מזג אויר, ולפיכך אין המשחקים שנדחו באים במניין התחרויות לצורך קביעת הנחוש הנכון. משנתקיימו פחות מ- 9 תחרויות במחזור, הרי לפי תכנית ההימורים אין לחלק את הפרס לאותו מחזור. הערעור נדחה.
ד. בביהמ"ש המחוזי העלו המערערים גם את הטענה כי משפורסם "הניחוש הנכון" לפי סעיף 43 לתכנית ההימורים אין לבטלו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו מן הטעם כי אמנם לא נקבעה דרך לבטל פרסום תוצאות שאינו נכון, אך אין בכך כדי לשלול מביהמ"ש את הסמכות להורות שהפרסום מוטעה. מסקנה זו נכונה היא. משמעות קבלת טענת המערערים היא כי יש להנציח פרסום תוצאות שגוי ולהעניק פרס למי שאינו זכאי לו על פי תכנית ההימורים. היעדר הסדר בכגון דא בתכנית ההימורים, לא יכול להתפרש כהסדר שלילי וכשלילת הסמכות מביהמ"ש להעמיד את התוצאות על מכונן.
ה. השאלה העיקרית העומדת לדיון היא אם חל על המשחקים שבוטלו האמור בסעיף 38 לתכנית ההימורים, או שמא חלה הוראת החריג של סעיף 39. הראייה היחידה שהובאה כלולה במברק רויטר, ולא הובאו ראיות אחרות באשר לסיבת דחיית המשחקים. שני מסמכים שמהם שאבה המועצה את המידע הנוסף שהביא אותה למסקנה כי יש להמנע מלחלק את הפרסים לא הוכרו כקבילים.
ו. לפני שנדונו הערעורים הגישה המועצה בקשה לביהמ"ש להגשת ראיות נוספות. בתצהיר המצורף לבקשה צויין שלאחר פסק הדין פנתה המועצה להתאחדות הכדורגל האנגלית על מנת לברר מספר עובדות בהקשר להכרעת ביהמ"ש המחוזי, שהיתה מבוססת, בין היתר, על אי הבאת ראיות. את פנייתה להתאחדות הכדורגל האנגלית רק בשלב זה נימקה המועצה בכך כי נתבקשה לעשות כן ע"י משתתפי מחזור המשחקים בעקבות הסרת המגבלה שחלה על המבקשת לפנות קודם לכן להתאחדות הכדורגל האנגלית. המערערים הסכימו להגשת הראיות הנוספות ואילו הזוכים במחזור 23/91 הביע התנגדות לכך. הבקשה להגשת ראיות נוספות נדחתה. רק במקרים יוצאים מן הכלל מאפשר ביהמ"ש בערעור להביא ראיות נוספות. המועצה לא הבהירה מה המגבלה שחלה עליה קודם לכן לפנות להתאחדות הכדורגל האנגלית. למערערים, שפנו למועצה לאחר פסק הדין וביקשו לערוך את הבירור הנוסף ומסכימים עתה להגשת ראיות נוספות, היתה עמדה שונה בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי. האפשרות שהמועצה תפנה להתאחדות הכדורגל האנגלית כבר עלתה אז והמערערים הם שדחו הצעה זו מכל וכל. רק לאחר שביהמ"ש פסק בניגוד לעמדתם החלו לפעול להשגת הראיות הנוספות ולשם כך פנו למועצה.
ז. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים את הנטל להראות שמשחקים שבוטלו נכנסים לגדר החריג של סעיף 39. המערערים טוענים כי אין הדעת נותנת שממלא טופס תמים וסביר יוכל בדרך כלשהי להוכיח שמשחקי כדורגל באנגליה בוטלו בשל תנאי מזג האויר וע"י שופט התחרות דווקא. דא עקא, המערערים עצמם דחו בביהמ"ש קמא את האפשרות כי המועצה תפנה להתאחדות הכדורגל האנגלית. עוד טוענים המערערים כי נטל השכנוע רובץ כולו, מתחילתו ועד סופו, על המועצה, שכן בעל דין העותר לסעד וטוען טענה החשובה לעמדתו נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. ברם, עקרון בסיסי זה, אינו יפה בהליך כגון זה, שהוא מעין "טען ביניים". שהרי לא מבקשת המועצה דבר לעצמה, וכל מטרתה לקבל הוראות מביהמ"ש כנאמנת על כספי הציבור, כיצד לנהוג בכסף זה. בהליך
כזה מי שטוען לניחוש המזכה אותו בכספי המועצה, הוא שצריך לשאת בנטל השכנוע שכן הוא זה שמבקש "להוציא מחברו".
ח. טוענים המערערים כי את הסעיפים הרלבנטיים לענייננו בתכנית ההימורים, יש לפרש בצורה דווקנית וכנגד המנסח - היא המועצה. אמנם נקבע כך בע"א 492/73 (פד"י כ"ט(1) 22) לגבי סעיפים אחרים בתכנית ההימורים. אלא ששם דובר בפרשנותה של הוראה הפוטרת את המועצה מחבות והפוסלת השתתפות בהימור של משתתף מסויים. לא כך הדבר בסעיפי תכנית ההימורים בהם עוסקים כאן, שאינם נוגעים למעשיה או למחדליה של המועצה. סעיפים אלה יש לפרש בדרך פרשנית רגילה.
ט. לגופו של עניין, צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שבהיעדר הראיות המלמדות על קיומם של התנאים המצטברים בחריג של סעיף 39 לתכנית ההימורים, נותר הכלל הרחב הקבוע בסעיף 38, כאשר נמצאה ראייה המלמדת כי המשחקים לא התקיימו "מכל סיבה שהיא".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד י. בן ישראל, ע. גבאי וח. קינן למערערים, עו"ד א. פוזנר למועצה, עו"ד דולינגרלמשיבים 4- 2. 17.5.93).
ע.א. 5630/90 - צבי תדמור נגד ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ
*הפרת הסכם הפצה של מוצרים שהוגבל בזמן וביטול ההסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 50/84 - הערעור נדחה).
א. המשיבה היא יבואנית של מוצרי חברת סוני היפנית. במרץ 1964 נערך חוזה שלפיו המערער יהיה הסוכן הראשי של המשיבה ומפיץ מוצריה באיזור הצפון. בחוזה נקבע כי יהא בתוקף לתקופה של 180 יום ושיחודש באישור שני הצדדים. החוזה חודש ונמשך עד שנת 1983. בספטמבר אותה שנה הודיע מנהל המשיבה למערער כי אין ברצון המשיבה שהמערער ימשיך להיות סוכנה הבלעדי בצפון הארץ. המשיבה טענה כי מדובר בחוזה שלא היה מוגבל בזמן, והיא זכאית לבטלו עקב הפרתו הפרה יסודית ע"י המערער ואינה חייבת לו כל תשלום. המערער השקיע השקעות מרובות לביסוס סוכנותו, אך לא הסתפק בסוכנות של סוני ושימש סוכנן של חברות אחרות המייבאות מוצרי חשמל. בתחילה לא התחרו מוצרים אלו במוצרי סוני, אך במשך הזמן החלו להתחרות במוצרי סוני. בפברואר 1983 הקים המערער יחד עם שותף את חברת I.T.T שקיבלה את הסוכנות הבלעדית של I.T.T ומוצריה של חברה זו מתחרים באופן קשה במוצרי סוני. בעקבות כך החליטה המשיבה להפחית את מכירת מוצריה ע"י המערער, וחלק מהם שווקו ישירות לחנויות באיזורו. המערער ידע על כך, אך לא הקפיד על עובדה זו. השאלה העומדת במרכזה של המחלוקת היא אם לאור המסכת העובדתית האמורה היתה זכאית המשיבה לסיים את החוזה בינה לבין המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקמתה של חברת I.T.T היתה הפרה יסודית של החוזה בין הצדדים, ולכן רשאית היתה המשיבה לסיים את הקשר עם הסוכנות שבינה לבין המערער והלה אינו זכאי לפיצויים כשלהם. הערעור נדחה.
ב. החוזה שנערך בשנת 1963 היה לתקופה של 180 יום והוא חודש כעבור 180 יום ונמשך עד 1983. החידוש לא היה בכתב אלא בעל פה. חידושו היה חד פעמי לתקופה שאינה מוגבלת בזמן. לפיכך, הדין החל על מערכת היחסים בין הצדדים הוא הדין שהיה קיים לפני חקיקת חוקי החוזים.
ג. בחוזה שלא הוגבל, רשאי כל צד לבטל את החוזה ע"י מתן הודעה במועד סביר, והשאלה היא בכל מקרה מה הוא אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול. בענייננו, ברור שאם המערער הוא זה שהפר את החוזה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ואין צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול. על פי נסיבות המקרה אכן יש לומר כי המערער הפר את ההסכם. בחוזה שבין הצדדים התחייב המערער לא למכור מוצרים מהסוג
הדומה לאלה של המשיבה. לכאורה, עצם הפצת מוצרי חברת I.T.T מהווה הפרה של החוזה. אולם המערער החל מספר שנים לאחר חתימת החוזה להפיץ מוצרים דומים לאלה של המשיבה והיא לא הגיבה על כך. יתכן מצב בו צד לחוזה יחשב כמי שוויתר על זכות חוזית, ויתור העשוי להיחשב כשינוי בתנאי החוזה מכוח ההתנהגות. התנאי לכך הוא שהויתור יהא לאורך זמן כשהצד השני פעל בהסתמך עליו. אולם בענייננו אין לראות את המשיבה כמי שוויתרה על זכותה החוזית שהמערער לא ישווק מוצרים דומים מתחרים. אף אם מנועה המשיבה מלטעון נגד הפצת מוצרים דומים לאלה שהיא מפיצה, אין היא מנועה מלטעון כנגד הפצת מוצרים דומים מתחרים, ומוצרי I.T.T מתחרים קשות במוצרי סוני. גם תביעת המערער לעמלות בגין המכירות שביצעה המשיבה באיזורו בדין נדחתה, משהוברר כי הוא הפר את החוזה. ערעור נגדי של המשיבה בעניין גובה ההוצאות נדחה שכן אין ביהמ"ש העליון מתערב בעניין ההוצאות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ג. קראוס למערער, עו"ד ד. מירקין למשיבה. 17.5.93).
ע.א. 1340/90 - רמדו בע"מ נגד מנהל מע"מ
*חיוב במע"מ על השכרת דירות ע"י חברה. *"שימוש לצורך עצמי" לצרכי מע"מ(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת, חברה פרטית, רכשה בשנת 1971 יחד עם אחרים בעלות במקרקעין כאשר חלקה נקבע ל- %40. בדצמבר 1977 נערך הסכם קומבינציה בין בעלי המקרקעין לבין חברה קבלנית (להלן: בלייכר), שלפיו בלייכר יבצע את הבניה ויקבל %73 מהמבנים. בנובמבר 1979 חולקו הדירות בין בלייכר ובין שלושת הבעלים כאשר חלקה של המערערת נקבע ל- 8 דירות. המערערת השכירה בשכירות חופשית דירות מאלה שנמסרו לה, כאשר הראשונה הושכרה באוגוסט 1983. כעבור מספר שנים, החל בחודש מאי 1986, מכרה המערערת את הדירות. מלבד חיובה של המערערת במע"מ במכירת הדירות שלח לה המשיב שומה, באפריל 1985, לתשלום מע"מ בגין ההשכרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות את המערערת, בעיסקת ההשכרה, כחייבת במע"מ בגין "שימוש לצורך עצמי". הערעור נדחה פרט לכך שהתיק הוחזר למשיב שיקבע אם נתקיימו התנאים לניכוי מע"מ בגין שימוש לצורך עצמי כתשומות נגד עיסקת מכירת הדירות, ואם נתקיימו התנאים - מה שיעור מס התשומות העומד לניכוי ע"י המערערת, בהתאם לשיעור היחסי הקבוע בתקנה 18 לתקנות מע"מ.
ב. סעיף 2 לחוק מע"מ קובע כי על עיסקה בישראל יוטל מע"מ. עיסקה הוגדרה כ"מכירת נכס... בידי עוסק במהלך עסקו...". הגדרת המונח "מכר" באותו סעיף כוללת לעניין נכס "שימוש בו לצורך עצמי". הגדרה של "שימוש לצורך עצמי" כוללת, בין היתר, "שימוש לצרכי עסק בנכסי העסק מסוג ששר האוצר קבע ובתנאים שקבע". הדיון בערעור מתייחס בקשר לתחולת קטע זה של ההגדרה. שר האוצר עשה שימוש בסמכותו וקבע כי יראו כשימוש לצורך עצמי גם שימוש לצרכי עסק בנכסי העסק, בין היתר, כאשר מדובר ב"שימוש במקרקעין לשם השכרה פטורה ממס עפ"י סעיף 31(1) או 31(2) לחוק, אם מי שהשכיר את המקרקעין עשה בהם גם את עבודות הבניה...". אין חולקין כי מדובר ב"מקרקעין שבשכירות הפטורה ממס..." כאמור, וכי המקרקעין המושכרים הם נכסי העסק. השאלה היא אם ההשכרה הינה לצרכי העסק הנדרש ואם משכיר המקרקעין עשה בהם את עבודות הבנייה.
ג. באשר לעניין אחרון זה קבע ביהמ"ש כי לפי חוזה הקומבינציה, המערערת היא שעשתה את עבודות הבנייה באמצעות בלייכר ובכך אין להתערב. אשר לשאלה אם ההשכרה היתה לצרכי עסק הרי גם לכך התשובה היא חיובית. מנוסח התקנה "לצרכי עסק" עולה שאין הכוונה דווקא למקרה בו נעשה שימוש בפעילות רגילה של העסק של העוסק, אלא
שמדובר בשימוש של עסק כלשהו. במצב זה אין לקבל את הטענה שההשכרה ע"י המערערת לא היתה לצרכי עסק.
ד. טענה אחרת בפי המערערת היתה כי שילמה מע"מ בעת מכירת "דירות וחיובה בתשלום מע"מ בעיסקת השכרת הדירות מביא לתוצאה של כפל מס. ברור שאם הדירות לא היו נמכרות בסופו של דבר, לא היתה מניעה לחייב את המערערת בתשלום מע"מ בגין השכרת הדירות. השאלה המשפטית העולה לדיון היא, האם העובדה שהדירות נמכרו לבסוף בעיסקה החייבת במע"מ פוטרת את המערערת מתשלום מע"מ על עיסקת השכרת הדירות. לפי סעיף 2 לחוק, על עיסקה בישראל מוטל מע"מ, ולא מן הנמנע כי באותו נכס תעשינה מספר עיסקאות שונות, כאשר כל אחת מהן תחוייב בתשלום מע"מ. אין מניעה לחייב בתשלום מע"מ הן את עיסקת השכרת הדירות והן את עיסקת המכירה.
ה. טענה חילופית של המערערת היתה כי אם אכן היה שימוש לצורך עצמי, המס שתשלומו התחייב מכך ניתן לניכוי כמס תשומות והתוצאה המעשית הינה אפס חיוב מס. מוסיפה המערערת וטוענת כי מן הדין היה לאפשר לנכות את המע"מ ששולם במסגרת השימוש לצורך עצמי כמס תשומות, וזאת מן הסיבה שהדירות נמכרו בסופו של דבר בעיסקה חייבת. בעניין זה הוחלט להחזיר את התיק למנהל מע"מ שיקבע אם נתקיימו התנאים לניכוי המע"מ בגין השימוש לצורך עצמי כנגד עיסקת מכירת הדירות, והיה והתשובה תהיה חיובית, יקבע מנהל מע"מ את שיעור מס התשומות הניתן לניכוי, בהתאם לשימוש היחסי כקבוע בתקנה 18 לתקנות מע"מ.
(בפני השופטים: בך, מלץ, מצא. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ע. סגל למערערת, עו"ד א. אלף למשיב. 31.5.93).
בר"ע 384/88 - דוד מרגלית ואח' נגד זלמן כהן ואח'
*פיצול סעדים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הגישו תביעה לבימ"ש השלום בה עתרו לפינוי המשיבים מבית עסק (להלן: המושכר). בכתב תביעתם ציינו שהם "שומרים לעצמם את הזכות לתבוע דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה נתבעת 2... בתור מסיגת גבול". הם ציינו כי "יבקשו מבימ"ש נכבד זה לפצל התביעות כדי לשמור על זכותם של התובעים". בימ"ש השלום חייב את המשיבים לסלק את ידם מהמושכר, אך העניק למשיב הראשון סעד מן הצדק בתנאים מסויימים, ובכללם כי המשיבה השניה תסלק את ידה מן המושכר. ביהמ"ש לא החליט בעניין פיצול סעדים. המבקשים ערערו בטענה שלא היה מקום להעניק למשיב סעד מן הצדק. בערעור עתרו גם, "מטעמי זהירות", למתן רשות לפיצול סעדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם בנימוק שהבקשה הוגשה בשלב מאוחר. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש הדן בתביעה הראשונה הוא אשר רשאי להתיר לתובע פיצול סעדים. המועד להגשת בקשת רשות כאמור איננו קבוע בתקנה, אך הלכה היא כי הרשות יכול שתינתן כל עוד התובענה המקורית תלויה ועומדת, ואין הכרח שתינתן לפני הגשתה דווקא.
לענייננו, ביהמ"ש המחוזי לא קבע שמבחינה עניינית לא היה מוצדק להתיר למערערים את הפיצול המבוקש אילו נתבקש בבימ"ש השלום. גורל בקשת המבקשים צריך להיות מוכרע לא בשאלה אם היתה הצדקה עניינית לפיצול סעדים, אלא בשאלה אם לא איחרו בהגשת בקשתם כשביקשו מביהמ"ש שלערעור להחליט בה.
ג. השאלה אם יש להיעתר לבקשה לפיצול סעדים, כשזו מוגשת לראשונה רק בערכאת הערעור, טרם הוכרעה בפסיקה. יש הטוענים שכל עוד תלוי ערעור על פסה"ד - התביעה הינה עדיין בגדר עניין תלוי ועומד, ומן הראוי להיעתר לבקשה. אחרים אומרים שיש להגיש בקשת פיצול עד לשלב פסה"ד בערכאה הראשונה. אין הכרח להכריע בשאלה כללית
זו לצורך העניין דנן. כבר בבימ"ש השלום ביקשו המבקשים פיצול הדיון ובימ"ש השלום לא התייחס לבקשה זו. בנסיבות מיוחדות אלה היה ראוי שביהמ"ש המחוזי יעתר לבקשה. את שלא עשה ביהמ"ש המחוזי עשה ביהמ"ש עליון והחליט להתיר למבקשים פיצול סעדים כמבוקש.
ד. לגופם של דברים היה טעם בבקשה לפיצול סעדים. אם תלוי אחד הסעדים בו מעוניין התובע בהבאת ראיות נוספות, וקיימת אפשרות שקיומה של עילת תביעה לא יוכח, ראוי לאפשר פיצול סעדים על מנת שלא להאריך ולסרבל את הדיון בהבאת ראיות אשר לאחר מכן יתברר שהיו מיותרות. בענייננו ביקשו המבקשים להמנע מהבאת ראיות באשר לגובה דמי השימוש הראויים, לרבות הגשת חוות דעת מומחים וחקירתם, קודם שיחליט ביהמ"ש אם המשיבים, או מי מהם, היו מעיקרו של דבר, מסיגי גבול, ובכך צדקו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, אור. עו"ד יעקב כהן למבקשים, עו"ד גב' רחל כץ למשיבים. 19.5.93).
רע"א 2086/93 - יעקב אדלר נגד אברהם נשר, קטין
*ביטול פס"ד מזונות כאשר לא היתה המצאה כדין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב, בנו הקטין של המערער, הגיש תובענה למזונות לביהמ"ש המחוזי. ניתן ע"י הרשמת צו להמצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי כתבתו של המבקש בארה"ב. בצו נאמר כי ההמצאה תבוצע ע"י משלוח בדואר רשום עם אישור מסירה. עוד נקבע שכתב הגנה יוגש תוך 45 ימים מיום ההמצאה. ביום 12.9.89 התייצב פרקליט המשיב בביהמ"ש וביקש פס"ד בהיעדר הגנה. הפרקליט הודיע לביהמ"ש כי "אישור ההמצאה הגיע בחזרה לביהמ"ש ביום 15.8.89... יש להניח שמועד ההמצאה המדוייק היה לפני 15.8.89. חלף המועד להגשת כתב הגנה". אישור המסירה שהיה מצוי בתיק לא נשא עליו חתימת הנמען וגם לא חותמת בית הדאר במקום היעוד. במשבצת שנועדה לפקיד הדאר מופיעה חתימה בלתי מזוהה. בצידו האחר של אישור המסירה נעדרה מהמקום המיועד לכך חותמת בית הדואר הישראלי, וקיימת חותמת ביהמ"ש המחוזי הנושאת תאריך 15.8.89. ביהמ"ש המחוזי נתן פסק דין כמבוקש ביום 12.9.89.
ב. כ- 3 שנים לאחר מכן עתר המבקש לביטול פסה"ד. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשה כתב המבקש כי ביום 13.9.89 הוא כתב לביהמ"ש המחוזי מכתב שהעתקו צורף לתצהיר. במכתב כתב המבקש כי קיבל "רק עתה" את תביעת המזונות והוא מבקש ארכה של 3 חודשים כדי להתגונן. עוד כתב המבקש בתצהיר כי "פסה"ד הוצא בעת שכלל עדיין לא בוצעה מסירה". על המכתב האמור לעיל לא נתקבלה תשובה וניתן פס"ד טרם חלפה תקופת 45 ימים כאמור בצו להמצאה מחוץ לתחום השיפוט. השופט קבע בהחלטתו כי גירסת המבקש שכתבי בי- דין נמסרו לו רק ב- 13.9.89 מופרכת על פניה, שהרי מאישור המסירה עולה בבירור כי כבר ב- 15.8.89 הוא הוחזר לביהמ"ש המחוזי, ומשנשמט היסוד מתחת גירסת המבקש בדבר המועד "בו נמסרו לו מסמכי התביעה" לא הוכיח המבקש את הפגם עליו ביסס את בקשתו, ולכן דחה את בקשת הביטול. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. ראשית, למקרא אישור המסירה, גלוי לעין שאין בו כל אינדיקציה כי נשלח מבית דואר בישראל לבית דואר בארצות הברית או שבכלל נשלח בדואר. אם נמסרו המסמכים למבקש שלא באמצעות הדואר, לא בוצעה למבקש המצאה חוקית לפי הצו של הרשמת. שנית, אמנם אין התאמה בין התאריך בו נתקבל אישור המסירה בביהמ"ש המחוזי (15.8.89) לבין תאריך המסירה שנזכר בתצהיר (13.9.89), אך נוכח האפשרות שאישור המסירה כלל לא עבר בדואר אין זה מן הנמנע שכתבי בי- דין נמסרו למבקש בדרך אחרת. המבקש לא נחקר בתצהירו לעניין זה והדברים לוטים בערפל; שלישית, גם לו צדק השופט כי גירסת
המבקש מופרכת על פניה וכי המסמכים הומצאו לו לפני 15.8.89, עדיין לא ניתן פסק הדין כהלכה. בצו להמצאה נקבע מועד להגשת כתב הגנה תוך 45 יום מיום ההמצאה, וכדי שפסה"ד יהיה תקף היה צורך להמציא את כתבי בי דין לפני 31.7.89 והדבר לא הוכח. רביעית, גם אם שומה היה על המבקש, ולא על המשיב, להוכיח שהיה פגם בהמצאה, הוא עמד בנטל ההוכחה, כאשר הראה, לכאורה, למקרא אישור המסירה, שלא בוצעה לו המצאה חוקית. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ואת פסה"ד ולתת למבקש ארכה של 30 ימים להגשת כתב הגנה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. חקק למבקש, עו"ד גב' מרגלית הרפז למשיב. 24.5.93).
ע.פ. 5422/90 - סטיוארט ריין נגד מדינת ישראל
*הסגרה (ערעור על החלטת הסגרה - הערעור נדחה).
המערער הואשם באנגליה בכך שחטף שם, באמצעים אלימים, בעזרת שלושה אנשים, את בתו לינדזי, ילידת 1986, ממשמורתה החוקית של אימה. היא הוכנסה למכונית והוברחה מאנגליה לאירלנד, משם לארצות הברית וביולי 1990 הגיע עימה המערער לישראל. ממשלת בריטניה ביקשה את הסגרתו וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא בר הסגרה, בציינו כי המעשה המיוחס למערער מהווה עבירה הן באנגליה והן בישראל, וכי עבירה זו כלולה ברשימת העבירות הקבועות באמנת ההסגרה. כן מצא ביהמ"ש כי חומר הראיות הקביל על פי דיני ישראל מצדיק את העמדתו של המערער לדין. הערעור נדחה. הסניגור טוען כי עבירת החטיפה על פי המשפט המקובל האנגלי אינה חלה על חטיפת קטין על ידי הורה, וכי העבירה המיוחסת למערער באנגליה היא חטיפה סטטוטורית מכוח החוק משנת 1984, ולדעתו האמנה אינה חלה על פשע של חטיפה סטטוטורית. ברם, הנחת הסניגור כי חטיפת הורה את ילדו אינה נכנסת בגדר פשע של חטיפה לפי המשפט המקובל היא מוטעית. ממילא לא מתעוררת השאלה של פרשנות המוציאה מכלל עבירות הסגרה את עבירת החטיפה הסטטוטורית.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד א. פרידמן למערערים, עוה"ד מ. חנקין וע. קאהן למשיבה. 10.5.93).
ע.א. 375/91 - אלי הרבסט נגד פקיד השומה
*אי פסיקת הוצאות (ערעור על אי פסיקת הוצאות - הערעור נדחה).
המשיב הוציא למערער הודעת שומה למס הכנסה ובערעור על השומה בביהמ"ש המחוזי הסכים ב"כ המשיב לקבל את ערעורו של המערער ולבטל את השומה. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי אין לחייב את המשיב בהוצאות משפט והערעור נדחה. טענת המשיב היתה כי נסיונות ההידברות עם המערער עלו בתוהו, והסכמתו לקבלת הערעור נבעה מכך שמדובר היה בסכומים לא גדולים, ולא משום שסבר שטענות המערער לגופו של עניין מוצדקות. המשיב סבר כי משהדיון נסחב, בעטיו של המערער, ומשהגיע למסקנה כי שכרה של הוכחת טענותיו יצא בהפסד זמנם של עובדיו, בחר להסכים לקבלת הערעור. ביהמ"ש המחוזי הגיע כלל מסקנה כי אין ליתן צו להוצאות ואין להתערב בהחלטתו. אין מדובר כאן במקרה שבו נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית או שנתגלה פגם פסול בשיקול הדעת שהפעילה הערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד אביה אלף למשיב. 27.5.93).