ע.פ. 468/92 - דניאל מרציאנו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה מינית של קטינה(מחוזי י-ם - ת.פ. 356/89 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא מדריך ספורט העובד עם בני נוער וביהמ"ש הרשיעו בכך שבמשך למעלה מחצי שנה ביצע תקיפות מיניות במתלוננת שהיתה כבת 11. ביהמ"ש ציין כי בדברי המתלוננת נתגלו סתירות מהותיות עד כדי ערעור אמינותה, ואילו צריך היה לסמוך על דברי המתלוננת בלבד היה מזכה את המערער. אולם, ביהמ"ש הסתמך על הודאתו של המערער במשטרה, בציינו כי איננו מפקפק באמיתות תוכנה של ההודאה, אף כי נרשמה רקכזכרון דברים ולא בדרך הרישום המקובלת של אמרה. הטעם לכך הוא שאחיו של המערער נכנס לחדר בו שהה המערער, כאשר המערער מסר את "הודאתו", ונתן הנחייה למערער שלאיאמר דבר בלי שיתייעץ עם עו"ד. עקב זאת סירב המערער להוסיף ולשתף פעולה עם החוקר. ביהמ"ש המחוזי דחה טענת אי קבילות ההודאה וציין כי ההודאה איננה רק בגדרסיוע, אלא ראייה מכרעת כשלעצמה, ועל יסודה הרשיע את המערער וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. טענתו המרכזית של הסניגור מתייחסת לקבילותה של ההודאה. עם תחילת החקירה המשטרתית ניגבו מן המערער שתי הודעות בהן הכחיש מכל וכל את הטענות שהועלו נגדו.הטענה היא כי ביום שבו מסר את ההודאה האמורה, "פיתו והשיאו" שני חוקרים את המערער וניתן לו להבין שאם יודה יקלו עליו ע"י שחרורו מן המעצר וביהמ"ש יתחשב עימו בעתיד ויקל עימו. דברים אלה הוכחשו ע"י חוקרי המשטרה וביהמ"ש המחוזי האמיןלעדי המשטרה. האמירה שביהמ"ש נוהג להתחשב לקולא בנאשם המודה באשמתו אינה בגדר פיתוי הפוסל קבילותה של הודאה. מתווספת לכך העובדה שביום הקודם ניגבו מן המערערשתי אמרות ארוכות והוא הוזהר באופן מלא לפני רישום האמרות. הווי אומר, המערער היה מודע למשמעות של השמעת דברים מפיו באוזני המשטרה. לאור נוסח דבריו בהודאתו רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה המרשיעה וגם העונש אינו מופרז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. בר חיים למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 15.4.93).
ע.א. 149+370/89 - שמיר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד יהודה יעקבי ואח'
*האם תאונה במסגרת הפעלת מנוף נייד מהווה תאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 471/86 - הערעורים נדחו ברוב דעות).
א. באוקטובר 1984 ניספה המנוח הרצל בורנשטיין בתאונת עבודה כאשר ניצב על גבי בסיס של אנטנה שהקמתה בוצעה בעזרת מנוף, ומניפולציה של זרוע המנוף גרמה להתמוטטות המשטח עליו עבד. המנוף בנוי ממרכב בעל 18 גלגלים ומזרוע. המרכב והזרוע מהווים מכלול אחד ואינם ניתנים להפרדה. המנוף הוא בעל כושר ניידות עצמאיכשל רכב מנועי ומסוגל לנוע בדרכים ממקום למקום על גלגליו. הוא נרשם במשרד הרישוי כרכב מנועי והוצא לו רשיון רכב, והמערערת הוציאה למנוף פוליסת ביטוח ותעודת ביטוח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי. בשעת הפעלת המנוף, נותר המרכב במצב נייח ורק הזרוע נעה ממקום למקום. השאלה שבמחלוקת היתה אם התאונה בה נספה המנוח היתה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. שורש המחלוקת נעוץבשאלה אם המנוף הינו "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי השיב עלכך בחיוב ובכך קיבל את עמדת בעלי ומפעילי המנוף וכן מעבידה של המנוח. המערערת טוענת שאין מדובר בתאונת דרכים ושותפים לעמדה זו עזבון המנוח ושאריו. הערעורים נדחו ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט מצא נגד דעתו החולקת של השופט בך.
ב. השופט מצא: הגדרת "רכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים (כתיקונו בתשמ"ג) הינה "רכב הנע בכח מכני... ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות... מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מכני בכביש...". הטענה העיקרית של המערערת היתה כי גם
בהנחה שהמנוף הוא "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש", הוא אינו ממלא אתהתנאי העיקרי בהגדרה כי עיקר יעודו הוא "לשמש לתחבורה יבשתית". טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שציין כי כאשר הוסיף המחוקק להגדרת רכב מנועי "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש" נטל את עוקצו של הייעוד התחבורתי. גישה פרשנית זונכונה היא. במובנה הלשוני המילה "לרבות" באה להכניס לכלל ולצרף למניין את כל הבא אחריה. השימוש ב"לרבות" מקובל להוספת דבר, שאינו ממינו של הכלל, ושמעצם טיבו וטבעו אינו כלול בו.
ג. המערערת טוענת כי גם ההנחה שהמנוף הוא "מכונה ניידת..." אינה מבוססת, שכן מכונה ניידת אינה אלא זו הממלאה את תנאי הגדרתה של "מכונה ניידת" בתקנות התעבורה, והמכונה דנא אינה ממלאת אותם תנאים. דין הטענה להדחות. אילו ביקש המחוקק לבסס ביחס לחוק הפיצויים, את ההגדרה של "מכונה ניידת" שבתקנות התעבורה, חזקה שהיה נותן ביטוי לכך. המחוקק לא עשה כן ואף לא הסתפק בציון "מכונה ניידת"סתם, אלא הגדיר רכב זה בהגדרה עצמאית, השונה מההגדרה שבתקנות התעבורה.
ד. טענה אחרונה של ב"כ המערערת היתה, כי מאחר והמרכב של המנוף מתפקד כרכב מנועי רק בזמן היותו בתנועה, ואילו בזמן ביצוע העבודה בעזרת זרוע המנוף נמצא המרכב במצב נייח, יש לקבוע שחוק הפיצויים חל רק על השימוש הראשון ואיננו חל על השימוש השני. גם טענה זו יש לדחות. פיצול כאמור מוכר וידוע מאז נקבעה הגדרתה החדשה של "תאונת דרכים" במסגרת תיקונו של חוק הפיצויים בתשנ"א. על פי ההגדרה שהיתה בתוקף בזמן הרלבנטי, נחשב כתאונה כל "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". בפרשתנו לא היתה מחלוקת כי מותו של המנוח נגרם עקב שימוש במנוף, ומשנמצא כי המנוף הוא רכב מנועי, מתחייבת המסקנה שמות המנוח נגרם עקב תאונת דרכים. לפיכך יש לדחות את הערעור.
ה. השופט בך (דעת מיעוט): נכון שניתן לראות במנוף הנדון "רכב מנועי", אך אין לומר כי ה"שימוש" שנעשה במנוף הינו "שימוש" כמובנו בסעיף 1 לחוק הפיצויים. "שימוש" על פי החוק הינו כאשר אותו מנוף ממונע מופעל עפ"י טיבו וייעודו ככלי רכב, הפעלה הקשורה בתנועתו והעברתו ממקום אחד למשנהו. כאשר מגיע המנוף למקום בוהוא מיועד להיות מופעל לצרכי עבודה ומותקן שם, וכאשר הזרוע משמשת כמכשיר לביצועעבודה על גבי מבנה מסויים, אזי מדובר בתאונת עבודה גרידא ולא ב"תאונת דרכים". פרופוזיציה זו משקפת עתה בעליל את מצב החוק, לאחר התיקון שהוכנס לחוק הפיצויים בתשנ"א, וזה היה גם המצב לפני התיקון. אין לקבל את הנימוק של המשנה לנשיא (ראה להלן) שלפיו ערעורם של המערערים מצטמצם לסוגיית "הרכב המנועי", ולפיכך אין כביכול מחלוקת לגבי השאלה אם התאונה ארעה "עקב שימוש". בסיכומים ניתן לראות שהתייחסו גם לשאלה זו.
ו. המשנה לנשיא אלון: מבחינת פרשנותו של חוק הפיצויים, גם לפני תיקונו בשנת תשנ"א, נראית דרך פרשנותו של השופט בך, היינו שהמושג "שימוש" בסעיף 1 לחוק הפיצויים משמעותו כאשר כלי הרכב פועל למטרה הקשורה בתנועתו והעברתו ממקום אחד למשנהו. כך קבע המחוקק במפורש בתיקון החוק כאמור. ברם, במקרה דנא לא הועמדה שאלה זו לדיון וביהמ"ש לא נתבקש להכריע בה. להיפך, נאמר מפי המערערים "שהמחלוקתבין הצדדים אינה מתייחסת כלל לשאלה אם התאונה אירעה 'עקב שימוש', אלא המחלוקת האחת והיחידה הינה האם המנוף שגרם למותו של המנוח הוא 'רכב מנועי' כהגדרתו בחוקהפיצויים". כיוון שכך, ומכיוון שמקובל על דעת השופטים בך ומצא שהמנוף כלול במונח "רכב מנועי", יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מצא. עו"ד י. מלמן למערערים, עוה"ד ל. ליאור וא. רף למשיבים. 23.5.93).
ע.פ. 4775/92 - אל-תרתור עסאם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נהג במכונית פרטית ברח' החלוץ בלוד ובמהלך נסיעתו פגע בטנדר שנסע לפניו, אותו ניסה לעקוף, איבד את השליטה על הרכב, סטה לצד שמאל וכתוצאה מהתאונה נהרגו שני ילדים ושניים נפצעו. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער נסע במהירות העולה על המהירות המותרת שהיתה אז 50 קמ"ש ולהערכתו הגיעה המהירות לכדי 100 קמ"ש. במהירות זו נסע המערער - כך קבע השופט - כאשר הוא דולק אחרי מכונית אחרת במסגרת תחרות או מרדף, והוא נהג במכונית בהיותו בתקופה של שלילת רשיון וכשאין לו ביטוח. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח ודן אותו ל- 6 שנים מאסר בפועל. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין ספק שהמערער התרשל בנהיגתו. הוא נהג במכוניתו מעל למהירות המותרת וגם יכול היה למנוע את התאונה אילו הקפיד לראות את מצב הדרך שלפניו. כמו כן הוכח הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לבין הפגיעה בילדים. הונחה גם תשתית מספקת להרשעתו של המערער בהפקרה אחרי פגיעה. השאלה היא אם הוכיחה התביעה מעל לכל ספק סביר את יסודות עבירת ההריגה או שמא מדובר רק בגרימת מוות ברשלנות. לעניין זה יש לומר כי לא הוכחו יסודות ההריגה. אין תשתית מספקת לשתי הקביעות המרכזיות שהביאו להרשעתו של המערער בעבירת ההריגה: העדויות לעניין המהירות ניתנו על יסודהתרשמות ולא היתה ראייה של ממש שהמערער נהג במהירות של 100 קמ"ש; לא היו ראיות לגבי התחרות והמרדף. כל שניתן להעלות ממסכת הראיות הוא שהמערער נהג במכוניתו במהירות בלתי סבירה, כי פגע בטנדר ואיבד את השליטה. אין ראייה מספקת שהמערער היה מודע לסיכון של פגיעה בבני אדם, ולפיכך לא היה מקום להרשיעו בעבירה של הריגה. על יסוד האמור הוחלט להמיר את ההרשעה מהריגה לגרימת מוות ברשלנות. בעקבות החלפת סעיף האישום הועמד עונש המאסר בפועל על 30 חודשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד אילון אורון למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 20.5.93).
ע.א. 5024/90 - רפאל בוהדנא נגד מנהל מס ערך מוסף
*שומה לפי מיטב השפיטה ע"י מנהל מע"מ(מחוזי באר שבע - ע"ש 1/88 - הערעור נתקבל).
א. המערער הוא בעל בית דפוס באיזור אשקלון. לגבי שתי שנות מס הוציא לו המשיב שומה לפי מיטב השפיטה. לפי סעיף 77(א) לחוק מע"מ (להלן: החוק), רשאי המנהל לשוםלפי מיטב השפיטה כאשר "הגיש חייב במס דו"ח תקופתי ולדעת המנהל הדו"ח איננו מלא או איננו נכון, או שאיננו נתמך... בפנקסי החשבונות כפי שנקבע". הנימוקים לעריכת השומה היו "אי סבירות בהוצאה עסקית לשנת 1984/85 ביחס לענף... ירידה ברווח בשנת 1985/86 ביחס לבדיקת מתח רווחים שנערכה בעסק". ספרי החשבונות של המערער לא נפסלו. המערער הגיש השגה באמצעות רו"ח אבגי שגם העיד בביהמ"ש. השגתו של המערער נדחתה והערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה אף הוא. הערעור נתקבל.
ב. בעניין נטל ההוכחה מוסכם על הכל, כי כאשר הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין, חובת הראייה היא על הנישום. ואולם, כשהדו"ח נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין, על המנהל נטל ההוכחה כי נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 77, שהצדיקוהו לעשות שימוש "במיטב השפיטה" וכי שומתו סבירה היא. הנטל המוטל על שכם המשיב כבד הוא. צריך פקיד השומה להיזהר מאוד לפני שיחליט כי הכנסתו של נישום מסויים, הנובעת מהנהלת חשבונות מסודרת, אינה סבירה. ביהמ"ש קבע כי בפועל "הטענה היחידה של אנשי מס ערך מוסף היתה, שבדיקת ספרי החשבונות... בשנתיים שערעור זה מתייחס אליהן, העלתה, כי אחוז הרווח הגולמי בעיסקו של המערער ירד". בעניין זה
הצביע רו"ח אבגי, על פי החישובים שהוא ערך, על יסוד הדוחו"ת, כי שיעור הרווח הגולמי דווקא עלה. השוני בתוצאות נובע מן השוני בשיטות החישוב של כל אחד מהצדדים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי שיטתם של אנשי מע"מ נכונה יותר, ולפי שיטה זו ירד הרווח הגולמי, ואולם עיון בספרות החשבונאית המקצועית מלמד כי לכאורה צדק רו"ח אבגי בדרך החישוב שעשה. סיכומה של נקודה זו, ההצדקה היחידה שנתן המשיב לעריכת השומה על פי מיטב השפיטה היתה אחוז הרווח הגולמי שירד. אנשי המשיב לא הלכו אל מעבר לנתון זה, לא נעשתה כל בדיקה נוספת של ספרי המערער, ולא נעשתה, כפי שנדרש ע"י הפסיקה, "חקירה מעמיקה מאוד בכל הנתונים של העסק, בין אובייקטיביים ובין סובייקטיביים".
ג. במצב הדברים האמור אין לומר כי המשיב הרים את נטל ההוכחה המונח על שכמו להצדיק את עשיית השימוש בסמכות לשום לפי מיטב השפיטה. לנוכח תוצאה זו אין צורך להידרש לבחינת השלב הבא, היינו, מה טיבם של ההסברים שנתן הנישום כדי לתרץ את ירידת הרווח בעיסקו. לירידת רווח ניתן לתת הסברים סבירים שונים, שישללו את הבסיס לעריכת שומה. רק כאשר קיימת "אי סבירות" בתוצאה העיסקית או ירידת רווח ש"איננה סבירה" יש מקום לדבר על דו"ח שאיננו מלא או איננו נכון כלשון סעיף 77.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד אביה אלף למשיב. 13.6.93).
ע.א. 2584/92 - דוד אמסלם נגד כונס הנכסים הרשמי
*בקשת פושט רגל להקטין את התשלום החדשי שהוטל עליו, הצעתו, כאשר הוכרז פושט רגל עפ"י בקשתו(הערעור נדחה).
א. ביום 10.12.91 ניתן צו כינוס ופשיטת רגל לגבי המערער, עפ"י בקשתו, בגין חובות בסכום של 580,000 ש"ח. בהסכמת המערער חוייב לשלם לנושים מידי חודש סכום של 2,000 ש"ח. כעבור חודש וחצי בלבד, ולאחר ששילם תשלום אחד, עתר המערער להפחתת התשלום החודשי ל- 500 ש"ח, בטענה שמצבו הכלכלי קשה ותקוותו שבני משפחה יעזרו לו נכזבה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי יש לראות בבקשה התנהגות של מרמה מטעם המערער כלפי ביהמ"ש, וכי לא היה נעתר לבקשת פשיטת הרגל אלמלא הסכמת החייב לתשלום חודשי מינימלי של 2,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. המערער לא הצביע על כל שינוי בנסיבות שחל מאז מתן צו הכינוס ועד הגשת הבקשה. משמעות הדברים היא כי, ככל הנראה, הושג צו הכינוס על יסוד מצג מוטעה או אף מטעה, לפיו המערער מוכן ומסוגל לעמוד בתשלום של 2,000 ש"ח לחודש. כל עוד עומדים צו הכינוס וההכרזה כפושט רגל בתקפם, אין מקום להפחתת התשלום החודשי. בנסיבות העניין על המשיב לשקול אם אין מקום לנקוט צעדים לביטול פשיטת הרגל, או להביא המלצה אחרת בפני ביהמ"ש לאחר בדיקת הנתונים.
ג. בטרם הכרזה על פשיטת רגל, ניתן לקיים צעדים מוקדמים שיש בהם כדי לסייע בהבהרת נתוני הרקע. ניתן לעכב זמנית את הליכי ההוצל"פ, כדי להוסיף ולערוך חקירת יכולת ראוייה, לפני מתן החלטה. סיכום בדבר תשלום חודשי אינו צריך להיות מעוגן באמירה סתמית של החייב, אלא צריך לנבוע מבחינה של המקורות והאמצעים. אם כך ייעשה, יתמעטו מקרים בהם ייטען חודש וחצי אחרי ההכרזה, כי מה שסוכם אינו בר ביצוע. זאת ועוד, אם אכן אין כל מקורות כספיים לחייב, אף לא של בן משפחה קרוב שממנו ניתן לצפות לסיוע למעשה, לא רק שאין הצדקה במאסרו של החייב על פי צו של ההוצאה לפועל, אלא גם אין לעיתים קרובות טעם בהשהיית ההפעלה של הסמכויות שפקודת פשיטת הרגל מקנה לביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 3.6.93).
רע"א 93+4913/92/313 - אלדא סוכנות נסיעות בע"מ נגד בוא ניסע בע"מ
*צירוף צד נוסף לבוררות(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת (להלן: אלדא) הינה חברה זרה והמשיבה (להלן: בוא ניסע) היא חברה המאוגדת בישראל ועוסקת במתן שירותי תיירות. אלדא הגישה תביעה כספית נגד בוא ניסע, ובדיון הושג הסכם בוררות שלפיו יועברו "כל חילוקי הדעות... המתייחסות לשירותי תיירות במהלך שנת ..1990. להכרעת... כבורר יחיד...". לאחר שנה בה התנהלה הבוררות ולאחר שנרשמו למעלה מ- 2,000 עמודי פרוטוקול, הועלה הנושא של חברה נוספת בשם בוא ניסע (עד 120), שהיא בבעלות אותם בעלי מניות, (להלן: החברה השניה), שחלק מן הסכסוך נוגע גם לה. בעקבות זאת ביקשה בוא ניסע מהבורר לצרף את החברה השניה כצד לבוררות. אלדא טענה כי לא ניתן לכפות עליה צד נוסף לבוררות. בוא ניסע פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבוע כי הסכם הבוררות נחתם מתוך טעות, ולהתיר לה לבטל את הסכם הבוררות ולחילופין ביקשה להורות על תיקון שטר הבוררות באופן שיכלול גם את החברה השניה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצדדים התכוונו לחסל בבוררות את כל הסכסוכים המסחריים שביניהם הנוגעים לשנת 1990, וכי התכוונו לכך ששתי החברות (בוא ניסע והחברה השניה) תהיינה צד לבוררות. ביהמ"ש המחוזי הורה על צירוף החברה השניה כצד לבוררות, אלא אם כן תודיע אלדא תוך 7 ימים כי היא מתנגדת לצירוף האמור, ובמקרה כזה תהיה זכותה של בוא ניסע לבטל את הסכם הבוררות מחמת טעות, לפי סעיף 14 לחוק החוזים. בבקשה לרשות ערעור טענה אלדא כי אין לכפות עליה צירופו של צד נוסף להליכי הבוררות, וכי הצירוף מנוגד ללשונו המפורשת של הסכם הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. צדק ביהמ"ש בדבריו כי הצדדים התכוונו ששתי החברות תהיינה צד לבוררות, אך לא צדק במסקנה המשפטית שהגיע אליה בדבר זכותה של בוא ניסע לבטל את הסכם הבוררות. הסכם הבוררות נוקט לשון רחבה וגורפת, והדעת נותנת כי הסכם הבוררות נתן לבורר סמכות להכריע במכלול העסקים שבין אלדא ושתי החברות. בנסיבות אשר כאלה יש לראות את החברה השניה כמי שהיתה צד נוסף להסכם הבוררות מלכתחילה, גם אם שמה לא מופיע בהסכם והיא לא חתמה עליו. חוק הבוררות אינו דורש כי ההסכם יהיה חתום דווקא, ודי שהתקיימה דרישת הכתב. בקשת בוא ניסע לצרף את החברה השניה להסכם הבוררות רק באה לתת לבוש פורמאלי להיותה של החברה השניה צד לבוררות, ולתקן בכך טעות סופר, כמובנה בסעיף 16 לחוק החוזים, שנפלה בהסכם הבוררות. לפיכך הוחלט לדחות את בקשתה של אלדא למתן רשות ערעור, בלי להתייחס לשאלה אם היה כלל צורך בבקשת רשות ערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד וינברג למבקשת, עו"ד קורשנר למשיבה. 20.6.93).
ע.א. 597/89 - טויטו יוסף ואח' נגד כמאל דוד ואח'
*ביטול תשלום פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות בעתיד עקב תאונת דרכים, כאשר בין מתן פסה"ד לבין הדיון בערעור נהרג התובע בתאונת דרכים נוספת(מחוזי ת"א - ת.א. 671/81 - הערעור נתקבל עקב אירוע שאירע לאחר פסה"ד).
א. המנוח, כמאל דוד, נפגע בתאונת דרכים בינואר 1978 (להלן: התאונה הראשונה). המערערים חייבים בפיצויו על נזקיו בתאונה זו וביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו מיום 19.7.89 את שיעור הנזקים שנגרמו למנוח וחייב את המערערים בתשלומם. בין הנזקים היה גם אבדן כושר השתכרות ופנסיה שחושב לתקופה עתידית. זמן קצר לאחר מכן, ביום 12.9.89, נהרג המנוח בתאונת דרכים נוספת (להלן: התאונה השניה). הוגשו ערעור וערעור שכנגד על סכומי הפיצויים שנפסקו למנוח בגין התאונה הראשונה, ובעת הדיון בערעורים נותרה מחלוקת בעניין אחד בלבד: לטענת המערערים, מכיוון שהמנוח נפטר כתוצאה מהתאונה השניה זמן קצר לאחר מתן פסה"ד, על ביהמ"ש שלערעור לקחת עובדה זו
בחשבון ולשנות את שיעור הפיצויים העתידיים שיכללו רק את הנזק שנגרם למנוח עד ליום פסה"ד ועד יום מותו, ולא את הנזק אשר חושב לתקופה שלאחר מותו של המנוח. הם מסתמכים בטענתם על ע"א 248/86 (פד"י מ"ה(2) 529). מאידך, באותו עניין טרם ניתן פסה"ד בערכאה הראשונה בתביעת הפיצויים בגין התאונה הראשונה, וב"כ המשיבים טענה כאן כי במועד פסה"ד בערכאה הראשונה המנוח היה עדיין בין החיים, ומכיוון שהתאריך הקובע לעניין שיעור הפיצויים הוא מועד זה, אין להתיר הבאת ראיות לגבי אירועים שלאחר מתן פסה"ד. עמדת המערערים נתקבלה והערעור נתקבל.
ב. תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת את הכלל שאין בעלי הדין בערעור זכאים להביא ראיות נוספות, אך התקנה קובעת גם חריג לכלל זה. ביהמ"ש לערעורים מוסמך להיזקק לראיות שנולדו לאחר מתן פסה"ד בערכאה הראשונה. על פי המדיניות המשפטית ירתע ביהמ"ש מלעשות כן, בייחוד באותם מקרים שהנתונים שהובאו לפניו אינם יציבים והם עשויים להשתנות בעתיד. בתביעות לפיצויים על נזקי גוף נקבע לא אחת כי אין מתחשבים בשינויים שחלו לאחר מתן פסה"ד במצבו של התובע. שינויים שחלו, כגון כשהתובע החל לעבוד, או הפסיק לעבוד וכיוצא באלה שינויים, נפסק שאין להביאם בחשבון במסגרת הערעור שכן אם יובאו בחשבון אין לדבר סוף.
ג. ביהמ"ש שלערעור יטה להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור במשפטי נזיקין, מקום שמתברר כי כל הבסיס שעל יסודו נערך חשבון הפיצויים בערכאה הראשונה התערער. המדובר במקרה שבו חל "שינוי נסיבות קיצוני", בלתי צפוי, אשר משמיט את הקרקע מתחת לחישוב כפי שנערך בערכאה הראשונה. מותו של התובע קודם שמיעת הערעור, שעה שחישוב הפיצויים בערכאה הראשונה יצא מהנחה שהתובע יחיה למשך תוחלת החיים המקובלת, הוא שינוי מסוג זה. מותו של המנוח סמוך לאחר מתן פסה"ד מצדיק להתיר הבאת ראיות להוכחת עובדת המוות. עובדה חשובה זו הוכחה והמתבקש ממנה שיש הצדקה להתערבות ושינוי פסה"ד שניתן בערכאה הראשונה. לפיכך הוחלט כי המערערים אינם חייבים בפיצוי עזבון המנוח על נזק שעלול היה להיגרם לאחר מועד פטירתו, אלמלא נהרג בתאונה השניה. את הנזקים שלאחר מועד זה יוכלו העזבון ותלויי המנוח לתבוע מהאחראים לפיצויים בגין התאונה השניה.
(בפני השופטים: מלץ, אור, חשין. החלטה - השופט אור. עוה"ד צ. רפפורט ול. ליאור למערערים, עו"ד מ. גלעד למשיבים. 17.6.93).
ע.א. 815/91 - הלל טורקניץ ואח' נגד רותם חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1935, נפגע בתאונת דרכים ביולי 1988 והמשיבה חייבת בפיצויו על נזקיו בתאונה זו. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. המערער נבדק ע"י וועדה רפואית של המוסד וזו קבעה לו נכות משוקללת לצמיתות בשיעור של %66.82 כאשר מדובר בנכות נפשית ונכות אורטופדית. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי את נזקיו של המערער בגין התאונה בסכום כולל של כ- 818,000 ש"ח, סכום של למעלה מ- 1,115,000 ש"ח משוערך להיום. מסכום זה ניכה ביהמ"ש את סכום הגימלאות שקיבל ועתיד המערער לקבל מהמוסד לביטוח לאומי וכן תשלומים תכופים ששולמו לו. ערעור המערער הוא על גובה הפיצויים שנפסקו לו, כאשר לטענתו נפסקו לו פיצויים בשיעור נמוך מהראוי בפרטי הנזק של הפסד השתכרות ועזרת צד ג' בעבר ובעתיד. הערעור נדחה.
ב. את הפסדי ההשתכרות בעבר ואת הפסד כושר ההשתכרות בעתיד ביסס ביהמ"ש על השכר הממוצע במשק ביום פסה"ד, שהגיע, לאחר ניכוי מס הכנסה, ל- 2,100 ש"ח לחודש. מסכום זה הפסד כושר השתכרות נקבע כשיעור הנכות של %66.8. עוד קבע ביהמ"ש שהמערער צפוי
היה להשתכר עד גיל 70 שנה ובהתאם לכך חישב את הפסדיו. המערער עבד עד קרות התאונה בעבודות עפר, פיתוח וכבישים. החל בשנת 1969 החל לעבוד כעצמאי ומשנת 1986 ואילך ריכז את פעילותו במסגרת חברה, כאשר המערער ורעיתו נרשמו כשכירים של חברה זו. המשכורת שקיבל מהחברה עמדה על 3,000 ש"ח לחודש, סכום העולה על השכר הממוצע במשק. ברם, לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות מהימנות לגבי הכנסות החברה, ויתירה מזו, אף הובאו הוכחות לכך שלחברה היו הפסדים. ביהמ"ש גם לא היה מוכן, בצדק, לסמוך על ה"משכורת" שקיבל המערער מהחברה כמשקפת כושר הכנסה שלו. כמנהלי החברה, רשאים היו המערער ואשתו לקבוע לעצמם "משכורת", שלא היתה, למעשה, אלא ביטוי לסכום שהחליטו למשוך מהחברה מדי חודש. אלה אינם משקפים כושר השתכרות, לנוכח העובדה שלחברה נגרמו הפסדים ואף היו לה חובות כבדים. בנסיבות אלה, ובהיעדר קנה מידה ראוי לקביעת כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה, רשאי היה ביהמ"ש לקבוע שהשכר הממוצע במשק משקף את כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה.
ג. אין גם להתערב בקביעה שכשיעור נכותו של המערער כך גם שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו. אכן, הפגיעה שנפגע המערער היתה קשה, אך ביהמ"ש רשאי היה לקבוע על פי חומר הראיות שבפניו, שכושר זה לא נפגע לחלוטין אלא כגובה אחוז הנכות. גם באשר לקביעת ההוצאות בגין עזרה שנזקק ויזדקק המערער בעתיד אין להתערב.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד מ. גלעד וא. עפרון למערערים, עו"ד י. רהט למשיבה. 3.6.93).
בש"פ 2631/93 - דב רביב נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (שוחד)(בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד הערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המדינה האשימה את המבקש בשלשה אישומים: קבלת שוחד, עבירות מט"ח, נסיון לקבלת דבר במרמה. ביהמ"ש זיכה אותו מן האישום השלישי והרשיעו בעבירות של קבלת שוחד ומטבע חוץ. המערער ערער על הרשעותיו ואילו המדינה הגישה ערעור על הזיכוי. ביהמ"ש גזר למבקש שנתיים מאסר בפועל והוא מבקש עתה את עיכוב הביצוע. את הבקשה מבססים הסניגורים בעיקר על הטענה הנוגעת לסיכויי הערעור לגבי עבירת השוחד, הנובעים בעיקר מראייה נוספת שהם מבקשים להגיש. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
ב. בעניין עבירת השוחד לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי שולם למבקש ע"י אדם בשם היפס סכום של 175,000 דולר. המדינה טענה שסכום זה שולם כשוחד והמבקש טוען כי היה לו הסכם עם היפס לייעוץ מקצועי, והסכום ששולם היה שכר עבור ייעוץ זה. במהלך עדותו הגיש המבקש צילומים של שיחזור בכתב ידו של ההסכם. ביהמ"ש דחה את גירסתו של המבקש וקבע כי ההסכמים אינם אלא "פבריקציה" שנעשתה לצרכי המשפט, ומכאן שאין מדובר בייעוץ אלא במתן שוחד.
ג. הסניגורים טוענים כי ההסכמים הם הסכמי אמת ואת עיקר יהבם הם משליכים על ראייה נוספת שביקשו להגיש כמסגרת הערעור. ראייה נוספת זו היא חוות דעת פורנזית, הקובעת כי "גילם" של ההסכמים הוא לפחות שנתיים, ומכאן שנערכו בסביבות מאי 1991, דהיינו עוד לפני שנפתחה החקירה המשטרתית נגד המבקש. באם תתקבל ראייה זו, כך הטענה, הרי שכל המבנה שבנה השופט כדי לבסס את דחיית גירסתו של המבקש אינו יכול לעמוד ויש בכך כדי להוות סיכוי של ממש לקבלת הערעור. עוד טוענים הסניגורים שגם לערעורם בעניין העונש יש סיכוי שכן העונש שנגזר עולה על העונש שדרשה התביעה.
ד. תנאי עיקרי להיענות לבקשה של עיכוב ביצוע הוא בכך שהמבקש חייב להראות סיכוי של ממש להצלחת הערעור ולא די בסיכוי תיאורטי או בסיכוי קלוש. הראייה החדשה, אם תתקבל, מעלה סיכוי לא מבוטל להצלחת הערעור. מה שיטה את הכף היא העובדה, שהשופט ביסס את חוסר אמונו בגירסת המבקש לא על התרשמותו ממנו, אלא על
מסקנתו העובדתית שההסכמים אינם אמיתיים אלא נערכו לצרכי הגנתו במשפט. אם תתערערמסקנה עובדתית זו מכח העדות הנוספת, הרי שכל התמונה של העדפת גירסת התביעה ודחיית גירסתו של המבקש יכולה להשתנות. אם יזוכה המבקש מעבירת השוחד, גוברים סיכוייו שעונשו יופחת במידה ניכרת. המדינה לא טענה שיש חשש כל שהוא להימלטות המבקש או לשיבוש אחר של ההליכים. לפיכך הוחלט לשחרר את המבקש בערובה עד לשמיעת הערעור.
(בפני: השופט מלץ. עוה"ד ג. אדרת, י. טוניק ונ. שמחוני למבקש, עו"ד ע. חסון למשיבה. 8.6.93).
בש"פ 3013/93 - מדינת ישראל נגד מונדר סאלח, ראיד איברהים וטלאל סאלח
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים-הרואין)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. שלשת המשיבים הואשמו בעיסקות בהירואין בכמויות של עשרות קילוגרמים. ביהמ"שהמחוזי הורה בשעתו לעצור את השלשה עד תום ההליכים ושנת המעצר הראשונה מסתיימת.המדינה הגישה בקשה להאריך את מעצרם של המשיבים לשלשה חודשים והבקשה נתקבלה בעניין המשיב הראשון. אשר לשניים האחרים הוארך המעצר לחודש וחצי בלבד, כשתוך זמן זה יישמע העד העיקרי.
ב. מבחינת חומרתן של העבירות אין ספק כי קיימת עילה רצינית להחזקת כל המשיבים במעצר אף לתקופות ממושכות, אם קיימות נגדם ראיות לכאורה. הקושי הוא בכך שהתביעהמתכוונת לקרוא 64 עדים ורק 11 מהם נשמעו. עד כה קיים ביהמ"ש 3 ישיבות בלבד. קשהלהעריך מתי יסתיים המשפט ומה גם שבוודאי יישמעו גם עדי הגנה לא מעטים. זהו גורםאשר על ביהמ"ש לקחתו בחשבון בשקלו בקשה מהסוג הנדון.
ג. המשיב הראשון נאשם בסחר בהירואין ובהחזקתו במשקל של כ- 2 וחצי ק"ג, ובנוסף לכך הוא מואשם בתור מי שהיה הרוח החיה בקשירת קשר לעיסקות בעשרות קילוגרמים נוספים, וכן יש לו הרשעה קודמת בעבירת סמים רצינית והוא מואשם בתיק פלילי חמור נוסף מאותו סוג. כמו כן העבירות דנא בוצעו כאשר המשיב היה במעצר בית בקשר לתיקהנוסף. לפיכך, לגביו נתקבלה הבקשה. מאידך, המשיב 2 הינו קצין צה"ל ללא כל עבר פלילי והוא מואשם רק בקשירת הקשר ובנסיון לעבור עבירות וגם הראיות נגדו אינן כהחזקות. חלקו של המשיב 3 בביצוע העבירות היה יחסית קטן יותר ונטען שמצבו הנפשי אינו יציב. חשוב כי גם נאשמים אלה יימצאו במעצר לפחות עד לאחר שמיעת עדותו של הסוכן המשטרתי הסמוי, שיעיד באחד המועדים שנקבעו למשפט לפני פגרת בית המשפט. לפיכך מעצרם של שניים אלה יוארך עד 25.7.93. בתום תקופה זו, אם תוגשנה בקשות נוספות להארכת המעצר, יוחלט אם לשחרר משיבים אלה בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד דה הרטוך למבקשת, עו"ד זאהי אסכנדר למשיב הראשון, עוה"ד ששון ואורי בר עוז למשיב השני, עו"ד עדנאן עדאוי למשיב השלישי. 4.6.93).
בג"צ 3412/91 - סופיאן עבדאללה נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור חבל עזה ואח'
*החלטה לאסור פגישה של עצור בחבל עזה עם סניגורו(העתירה נדחתה).
א. העותר, תושב רפיח, נעצר באיזור חבל עזה ביום 9.7.91 בקשר לפעילות חבלנית. הממונה על החקירה החליט ביום 15.7.91, לאסור על פגישת העותר עם עו"ד למשך 15 יום. ביום 24.7.91 החליט ראש מחלקת החקירות בשב"כ לאסור על פגישת העותר עם עו"דלתקופה של 15 ימים מיום מתן ההחלטה. ההחלטה נומקה בטעמים של טובת החקירה ושמירהעל בטחון האיזור. ביום 25.7.91 הוגשה העתירה שעניינה לאפשר לעותר להיפגש עם עורך דינו. הדיון בעתירה התקיים ביום 29.7.91 והעתירה נדחתה ביום 5.8.91. עקב תקלה טכנית התעכב מתן הנימוקים עד כה.
ב. זכות יסוד של עצור היא להיפגש עם עו"ד. זכות זו היתה קיימת לעו"ד מכח הפסיקה עוד לפני שזכות זו נקבעה בחקיקה בחוק סדר הדין הפלילי. הזכות אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית ויש לאזנה עם זכויות ואינטרסים אחרים. כך היה לפי הפסיקה וכך לפי חוק סדר הדין הפלילי. בחבל עזה מעוגנת הזכות בצו בדבר הוראות בטחון (חבל עזה). גם לפי צו ניתן לעכב את הפגישה עם עו"ד.
ג. מן הזכות היסודית של העצור להיפגש עם עו"ד, נגזרת ומשתמעת הזכות לקבל הודעה על קיומה של זכות זו והחובה המוטלת על הרשויות להודיע על כך לעצור. מזכות הפגישה עם עו"ד נגזרת גם הזכות, אם כך אירע, לקבל הודעה על כך שהזכות נפגעה או נשללה. צידה השני של מטבע ההודעה על הזכות להיפגש עם עו"ד היא ההודעה על כך שהזכות נפגעה. זכאי אדם לדעת על שינוי שחל בזכויותיו על פי החלטה או מעשה הרשות, במיוחד כאשר לשינוי זה יש השפעה על זכותו של האדם לחירות אישית.
ד. באשר לאמת המידה לעניין הפגיעה בזכות להיפגש עם עו"ד - כאשר הגורם המחליט, בשלב הראשון, הוא הממונה על החקירה, המבחן לפגיעה בזכות להיפגש עם עו"ד הוא "אם סבר שהדבר דרוש מטעמים של בטחון האיזור או שטובת החקירה מחייבת זאת". כאשר הגורם המחליט, בשלב השני, הוא "הרשות המאשרת", המבחן הוא "אם שוכנעה שהדבר דרוש" וכו'. המחוקק בחר להשתמש בביטוי "סבר" ביחס למתן החלטה ע"י הממונה על החקירה, לעומת השימוש בביטוי "משוכנעת" לעניין החלטתה של הרשות המאשרת. לעניין העתירה דנא אין צורך להידרש לשאלת המשקל הלשוני והאבחנה בין שני מונחים אלו. כמו כן אין צורך להכריע בשאלה אם מבחן האיזון שבין הזכות להיפגש עם עו"ד לבין הצורך למנוע זאת הוא מבחן "הוודאות הקרובה" או מבחן אחר לפיו די במידת "וודאות נמוכה יותר". זאת משום שבענייננו קיימת והתקיימה וודאות קרובה שקיום מפגש בין העותר לעו"ד יפגע בבטחון האיזור ובטובת החקירה. ב"כ העותר ביקש כי הדיון בבג"צ יתקיים בנוכחות העותר אך בקשה זו לא נענתה. קיום הדיון בנוכחות העותר, בנסיבות המקרה המיוחדות דנא, היה שם לאל את איסור המפגש בין העותר לעו"ד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ד. יקיר לעותר, עו"ד מ. נלאס למשיבים. 7.6.93).
ע.א. 329/91+רע"א 328/91 - דוד זגורי ואח' נגד יצחק זרח ואח'
*תיקון טעות" בפסק דין(הערעור נתקבל).
א. בין המערערים (המוכרים) והמשיבים (הקונים) התנהלו תובענות על רקע עיסקת מכר דירה שבוטלה. הסכסוך הסתיים בפשרה אליה הגיעו הצדדים ביום 3.7.89 ושעיקרה היה שהמערערים ישיבו למשיבים כל מה ששילמו "וכל הוצאות שהיו להם, כגון מס רכישה וכו' תוך 120 יום". כן הוסכם כי המערערים ישלמו למשיבים את סכום הפיצויים המוסכמים בסך 6,000 דולר בגין ביטול עיסקת המכר. הצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלת תרגום הסכם הפשרה למונחים כספיים ובישיבת ביהמ"ש מיום 28.2.90 הצהירו באי כח הצדדים "(ו)ביהמ"ש יחליט... בכמה לחייב את זגורי (המוכרים)... מוסכם כי עד יום 15.3.90 ישלם זגורי את הסכום של 50,000 ש"ח... שאינו במחלוקת... ולגבי היתר - הסכום כפי שיקבע ביהמ"ש יהיה סופי...". ביום 7.8.90 נתן ביהמ"ש החלטה בה ציין כי שולם הסכום של 50,000 ש"ח וכי על המערערים לשלם למשיבים סכום הפיצויים המוסכמים בשיעור של 6,000 דולר וכן 1,000 ש"ח כסכום גלובלי עבור יתר ההוצאות. ביום 27.8.90 הגיש ב"כ המערערים לביהמ"ש "בקשה לתיקון טעות בהחלטה". הטענה היתה כי סכום הפיצויים המוסכמים כבר שולם למשיבים והוא כלול בסכום של 50,000 ש"ח ששולם. לפיכך נתבקש ביהמ"ש לבטל את החיוב בתשלום סכום הפיצויים המוסכמים. ביום 2.10.90 הגישו המשיבים בקשה מטעמם לתיקון טעות וחזרו למעשה על פירוט תחשיבם
בדבר סכומי ההחזר ופירטו את רכיבי ההוצאות שלטענתם היה על המערערים להשיב להם. ביהמ"ש דן בבקשות והחליט כדלקמן: הסכום של 50,000 ש"ח ששילמו המערערים למשיבים כלל את סכום הפיצויים המוסכמים בסך 6,000 דולר כערכם בשקלים. בכך נתקבלה למעשה בקשת המערערים לתיקון טעות. אשר לבקשת המשיבים ציין ביהמ"ש כי לאחר ששקל את העניין מחדש נראה לו שהמשיבים זכאים לתשלומים נוספים בגין ההוצאות ופסק שעל המערערים לשלם למשיבים 31,650 ש"ח. הערעור נתקבל.
ב. הבקשה לתיקון הטעות של המשיבים הוגשה לאחר חלוף פרק הזמן של 21 יום האמור בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט ולא לוותה בבקשה להארכת מועד. כמו כן, אין מדובר ב"טעות" כמובנו של מונח זה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, היינו, "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה" - כי אם בבקשה לדון מחדש בכל הנושאים אליהם התייחסה ההחלטה המקורית. טענות המשיבים בבקשה לתיקון לא היו אלא חזרה מדוייקת על כל טענותיהם לפני ההחלטה הראשונה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה הנוגעת להגדלת התשלומים למשיבים, בעוד שההחלטה כי סכום הפיצויים כבר כלול בתשלום ששולם תוותר על כנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר זנטי למערערים, עו"ד מהא סמיר עמאר למשיבים. 13.6.93).
ע.א. 1325/92 - רמי קולקר נגד דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ ואח'
*מידת ההנמקה הנדרשת מבורר, כאשר לפי הסכם הבוררות עליו לנמק את פסקו(מחוזי חיפה - ה"פ 744/91 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים 6-2 והמערער, היו בעלי מניות במשיבה. בין המערער למשיבים פרצו סכסוכים והצדדים החליטו למנות את עו"ד ח. שפירא (בעבר נשיא בימ"ש השלום בת"א והמרכז) לבורר. בהסכם הבוררות הטילו הצדדים על הבורר לנמק את פסקו, אולם פטרו אותו מדיני הראיות ומן הדין המהותי. הבוררות נמשכה על פני 21 ישיבות, בתקופה של למעלה משנתיים, ובסופה ניתן פסק בוררות, שחייב את המשיבים לשלם למערער כ- 314,000 ש"ח. ב"הנמקתו" התייחס ל"עדויותיהם של עדי המשיבים" ש"אינן נקיות מסתירות", הבהיר שהוא מעדיף את עדותו של המערער, ו"לאור הראיות שבפני כפי שהם מובאים בסיכומיו של עו"ד בן חיים (בכתב ובעל פה) שוכנעתי כי (המערער) זכאי ל...". המערער הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לאישור פסק הבורר ואילו המשיבים ביקשו לבטלו. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבים והורה על ביטול פסק הבורר מן הטעם שהבורר לא נימק את פסקו. השופט גם לא ראה מקום להחזיר את הפסק לבורר לצורך השלמת ההנמקה. המערער ערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי וטען כי פסק הבוררות מנומק ולחילופין ביקש להחזיר את פסק הבורר לבורר להשלמה. הערעור נתקבל והפסק הוחזר לבורר להשלמה ולמתן נימוקים.
ב. בדרך כלל אין הבורר חייב לנמק את פסקו ועצה טובה נתנו בתי המשפט לבורר להימנע מנימוקים. ככל שהבורר ממעט בהנמקת הפסק, הרי זה משובח, וככל שהוא מרבה בדברים, הריהו חושף את פסקו להשגות בעלי הדין ואין זה רצוי שבעל דין שבחר להתדיין בפני בורר, יביא דברו לאחר מכן לפני ביהמ"ש. אולם, יש ובעלי הדין מתנים בהסכם הבוררות כי על הבורר לנמק את פסקו ואז חייב הוא לעשות כן. אכן, גם אם מגלה ההנמקה טעות, ואפילו תהיה זו טעות הגלוייה על פני הפסק, אין לביהמ"ש סמכות לבטלו או לשנותו. אולם ייתכן כי ההנמקה תקים אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק. לפיכך אין לראות את החובה שמחוייב בה הבורר לנמק את פסקו, כבאה לענות רק על צרכים "פנימיים" הקשורים לבורר ולצדדים, אלא גם על צרכים "חיצוניים" הקשורים לביקורת שיפוטית המסורה לביהמ"ש במסגרת החוק.
ג. לעניין היקף ההנמקה - אין די באמירה שאמר הבורר "לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי התביעה מוצדקת" כדי שימלא את חובת ההנמקה. מאידך, אין הבורר צריך לנמק את פסקו כשופט המנמק את פסק דינו. די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מליבו טענות הצדדים, כי מצוייה בו התייחסות עניינית לכל אלה, וטעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק. בענייננו לא מילא הבורר את חובתו לנמק את הפסק. הפניית הצדדים לסיכומיו של אחד הצדדים אינה מבהירה מדוע קבע הבורר את הסכום שקבע.
ד. אולם, אין בליקוי האמור כדי להצדיק את ביטול הפסק, כך שתרד לטמיון כל ההתדיינות הממושכת. כשפסק הבורר ניתן לתיקון מן הראוי לנקוט דרך זו של החזרת הפסק לבורר שישלים אותו ולא לבטלו. עילה מובהקת להחזרת הדין לבורר ולא לביטול הפסק היא כאשר הבורר לא מילא את חובתו לנמק את הפסק. אין לקבל את הנימוק של ביהמ"ש המחוזי כי אמירותיו הגורפות של הבורר מעלים עליו את החשש שלא טרח בבירורן היסודי של העובדות ושלפיכך אי אפשר להחזיר אליו את התיק. הבוררות התקיימה משך זמן רב ואין לומר כי במהלכה גילה הבורר יחס מזלזל או לא ענייני כלפי הבוררות. לפיכך יש להחזיר את הפסק לבורר שינמקו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ג. מויאל למערער, עו"ד א. טל למשיבים. 13.6.93).
בש"פ 2914/93 - מיכאל דראק נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר ע"י בי"ד רבני בגין התפרעות באולם בית הדין(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער מתדיין עם אשתו בביה"ד הרבני. לפי פרוטוקול הדיון הופיעו בני הזוג בביה"ד במועד שהוזמנו בקשר לתביעת האשה לגט. המערער התפרץ כלפי ביה"ד בצעקות ועלבונות והתחיל לצאת מן האולם. ביה"ד הזהיר את המערער כי אסור לו לעזוב את האולם, הלה המשיך בקללות וגידופים ויצא מן האולם. ביה"ד הוציא כלפיו צו מעצר ל- 48 שעות וחודשיים מאסר על תנאי, אך אחרי שהמערער המשיך בהתנהגות העולבת הורה ביה"ד על מאסרו ל- 3 חודשים. בערעורו טוען הסניגור כי העורר לא הוזהר, כנדרש לפי סעיף 2 לחוק בתי הדין הרבניים (מניעת הפרעה), וכי לא היתה על כן סמכות לצוות על מאסרו. הערעור נתקבל באשר לתקופת המאסר.
ב. סעיף 2 הנ"ל קובע כי אדם שהוא "(א) מתנהג בדרך של אלימות או איומים...; (ב) מקים רעש... ; (ג) מאיים על פקיד ביה"ד...; (ד) מפריע בדרך אחרת לדיוני ביה"ד", רשאי ביה"ד לצוות על הרחקתו, ורשאי הוא, לאחר שהיתרה באדם להימנע מהפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו לאלתר בקנס או במאסר עד 3 חודשים. פרוטוקול הדיון, המשמש ראייה לכל מה שאירע בביה"ד, כל עוד לא נתבקש תיקון הפרוטוקול או לא הובאו ראיות אחרות, מציין כי ניתנה התראה. לעניין זה, ההתראה יכול שתתייחס לכל אחת מ- 4 החלופות של התנהגות מפריעה המצויינות בסעיף 2 הנ"ל, ויראו אדם כמי שקיבל התראה אם התרו בו שלא יתנהג בדרך פלונית של הפרעה האסורה לפי סעיף 2 והוא הפריע לאחר מכן לביה"ד בדרך פסולה אחרת מן המנויות בסעיף.
ג. במקרה דנא נאמר למערער כי אסור לו לעזוב את אולם ביה"ד. המערער לא רק עזב את האולם, אלא כרך את היציאה בהשמעת דברי עלבון כלפי ביה"ד. ההתראה לא לעזוב את המקום באה למנוע מעשה הפרעה, והשמעת הגידופים והעלבונות אף הם מעשי הפרעה. כאשר אלה הושמעו לאחר ההתראה, ניתנה לביה"ד הסמכות להטיל מאסר כפי שעשה. הסניגור טוען כי המערער מכור לסמים והוא נתקבל לאישפוז, ואולם המועד המיועד לאישפוז כבר חלף, ואין גם אפשרות לוותר על אמצעי לפי סעיף 2 לאור התנהגותו של המערער. אולם
כדי לא להרחיק את מועד הגמילה יתר על המידה הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על חודש ימים וחודשיים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. ביתן למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 10.6.93).
בש"פ 2983/93 - מימוני אבנר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתת רכב ומתפרה עקב סכסוך משפחתי)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך שזרק בקבוק תבערה לתוך המתפרה של חותנו (להלן: המתלונן) וגרם בה לשריפה, וכן בניקוב גלגלי מכוניתו של המתלונן והצתתה ע"י השלכת בקבוק תבערה עליה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר אינו מתכחש לביצוע המעשה של הצתת המכונית על רקע של סכסוך משפחתי ולגרימת הנזק הנוסף למכונית, אך הוא מכחיש מעורבותו בהצתת המתפרה. הסניגור טען כי אין ראיות לכאורה וכן העלה טענה משפטית, כי מסעיף 21א'(א) לחוק סדר הדין הפלילי עולה שקיימת עילה למעצרו של הנאשם רק אם הוכח לכאורה שהיה במעשיו כדי לסכן חיי אדם, ודבר כזה לא אירע, לדבריו, במקרה דנן. הערר נדחה.
ב. באשר לראיות לכאורה - קיימות הוכחות לכאורה מספיקות גם לעניין הצתת המתפרה ולא רק לעניין הצתת המכונית. שלשת המעשים המיוחסים לעורר בוצעו באותו יום כלפי אותו מתלונן. על פי הודעת העורר בפני החוקרים הוא הכין שבעה בקבוקי תבערה לצורך ההתנכלות במתלונן, הסתובב זמן רב ליד ביתו של האחרון, ושקל בשלב מסויים לפוצץ את בית המתלונן כולו.
ג. אשר לטענה בעניין הצורך שיהיה במעשים כדי לסכן חיי אדם - על פי הוראת סעיף 21א'(2) לחסד"פ רשאי ביהמ"ש לצוות על מעצרו של הנאשם, אם הואשם, בין היתר, בעבירה "שנעשתה... תוך שימוש באש". ההצתות הן מעשים שנעשו "תוך שימוש באש" גם אם אין הוכחה בדבר סיכון ישיר לחיי אדם עקב ביצוע העבירות. כמו כן, ביחס לעבירות הכלולות בסעיף 21א'(ב) מהווה חומרת העבירה כשלעצמה עילה למעצר כך שקיימת כאן עילה למעצרו של העורר. השאלה היא רק זאת אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה. לדעתו עלול שחרורו של העורר לסכן את המתלונן ובני ביתו ולהוות סיכון לשלום הציבור. השופט לא מצא דרך לשחרר את העורר בערבות אף בתנאים מגבילים. גם בכך אין להתערב.
(בפני: השופט בך. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד דה הרטוך למשיבה. 15.6.93).
ע.א. 3706/91 - יוסף שאולוב נגד פרייקה שאולוב ואח'
*ביטול צו לקיום צוואה עקב פרסום לא נכון של שם המצווה(הערעור נתקבל).
א. ביום 14.10.90 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה למתן צו לקיום צוואה שנערכה ביום 12.6.90, (להלן: הצוואה המאוחרת), ע"י המנוחה שפרה שאולוב. ביום 24.10.90 צורפה לבקשה תעודת פטירה ע"ש "שפרה שאולוב בת אברהם", כאשר מספר ת.ז. המופיע בתעודה הוא 1638550. בעקבות הבקשה פורסמה בשני עיתונים וברשומות הודעה, כנדרש בסעיף 303 לתקנות סדר הדין האזרחי. שם המנוחה בכל ההודעות הופיע כשפרה שאולוב. ביום 27.11.90 הגישה המשיבה בקשה לתיקון טעות, בה התבקש ביהמ"ש לשנות את שם המנוחה משפרה שאולוב ת.ז. כאמור, לשפרה רחמינוב (שאולוב) בעלת ת.ז. 6684177. לבקשה צורפה תעודת פטירה ע"ש המנוחה בה מספר ת.ז. של המנוחה היה 16684177 ושמה שפרה רחמינוב בת אפרים (ולא בת אברהם). כן צורף תצהיר אשר פירט מדוע חלה בבקשה טעות לגבי שם המנוחה ומספר ת.ז. שלה. ביהמ"ש קיבל את בקשת התיקון בהחלטה מיום 28.11.90. דבר התיקון לא פורסם בכל עיתון ולא בילקוט הפרסומים. ביום 14.12.90 נתן ביהמ"ש המחוזי צו לקיום צוואתה המאוחרת של המנוחה
שפרה רחמינוב (שאולוב), בעלת ת.ז. 16684177. הנהנית על פי הצוואה המאוחרת היא המשיבה, אחותה של המצווה.
ב. ביום 24.2.91 הגיש המערער בביהמ"ש המחוזי, בתיק עזבונות אחר, בקשה למתן צו קיום לצוואה שנערכה ביום 20.11.89 (להלן: הצוואה המוקדמת) ע"י המנוחה רחמינוב שפרה, בעלת ת.ז. 1668417. ביום 15.4.91 נתן ביהמ"ש המחוזי צו לקיום הצוואה המוקדמת. הנהנה על פי הצוואה המוקדמת הוא המערער, אחיה של המצווה. כשנתגלה דבר קיומם של שני צווי הקיום הגישה המשיבה בקשה לביטול צו הקיום המאוחר של הצוואה המוקדמת ואילו המערער הגיש בקשה לביטול צו הקיום המוקדם של הצוואה המאוחרת.
ג. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתה של המשיבה וקבע כי יש לבטל את צו הקיום המאוחר "הן משום שהקיום המאוחר ניתן לאחר שניתן כבר צו קיום על צוואה אחרת בתאריך קודם, והן משום שלכאורה מדובר על אותה מצווה". לעומת זאת דחה את בקשת המערער לביטול צו הקיום הראשון. בקשה זו נסמכה על סעיף 72 לחוק הירושה, הקובע כי "ביהמ"ש שנתן... צו קיום, רשאי... לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו". לגישת ביהמ"ש "העובדה היחידה המועלית בתצהיר לביטול הצו... היא... בכך שתעודת הזיהוי אשר כתובה בצוואה שקויימה אינה תעודת הזיהוי של המצווה... הטענה הנ"ל... היתה בפני ביהמ"ש בזמן מתן צו הקיום". עוד הוסיף ביהמ"ש כי בקשת ההתנגדות היתה צריכה להיעשות בתוך המועד הקבוע בתקנה 303, דהיינו שבועיים מיום הפרסום, ומשלא הוגשה בקשה להארכת מועד זה לא היה מקום להתייחס לבקשה. המערער הגיש גם ערעור וגם בקשת רשות ערעור במקרה שצריך רשות ערעור. הערעור נתקבל.
ד. לעניין השאלה אם צריך לבקש רשות ערעור - סעיף 152 לחוק הירושה קובע את סוגי ההחלטות של ביהמ"ש בענייני ירושה שעליהן ניתן לערער בזכות. בקשת המשיבה לבטל את צו הקיום השני התקבלה כאשר הביטול נעשה מכוחו של סעיף 72 לחוק הירושה. גם הבקשה של המערער לבטל את הצו המוקדם לקיום הצוואה המאוחרת, נעשתה לפי הוראות סעיף 72 לחוק הירושה. לפיכך קמה למערער זכות ערעור לפי סעיף 152 הנ"ל.
ה. לגופו של עניין טוען המערער כי עובר למתן צו קיום הצוואה המוקדם לא הונחה בפני ביהמ"ש כל תשתית עובדתית או ראייתית נאותה, המראה כי השם "רחמינוב שפרה בת אפרים", שייך וקשור לצוואה אשר השם המופיע בה הוא שפרה שאולוב בת אברהם וכאשר תעודות הזהות שונות ולכאורה מדובר בשני נשים שונות. טענה זו יש לדחות. תוצאתו הרגילה של צו ירושה וכיוצא בזה של צו קיום צוואה היא כשל כל פס"ד חפצא. תוצאתו של פס"ד כזה פועלת כלפי כל העולם ואפילו פסה"ד הינו מוטעה. צו קיום כזה לעולם אינו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול, בין בדרך שנקבעה ע"י המחוקק בסעיף 72 לחוק הירושה, ובין בערעור לביהמ"ש העליון. בביהמ"ש המחוזי הוגש תצהיר של עו"ד שערך את הצוואה, המבאר את הסיבה להבדל בין שם המנוחה בצוואה לבין שם המנוחה בבקשה המתוקנת לצו הקיום. הסבר זה התקבל על דעת ביהמ"ש שהגיע למסקנה כי המדובר באותה מצווה, ואין מקום להתערב בכך.
ו. טענתו השניה של המערער מתייחסת לאי מילוי חובת הפרסום הקבועה בתקנה 303 בכל הנוגע לבקשה המתוקנת לקיום הצוואה. מטרתה של חובת הפרסום היא להביא את דבר הגשת הבקשה לידיעתם של טוענים נוספים לעזבון, כגון יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה, או נושי המוריש שיש להם אינטרס לדעת על העזבון. מטרתה של התקנה אינה מתמלאת במקרה שבפנינו. בקשתם הראשונית של המשיבים לצו הקיום התייחסה למנוחה שפרה שאולוב והיא פורסמה בהתאם לתקנות. תיקון שם המנוחה לשפרה רחמינוב (שאולוב) לא פורסם, והיעדר הפרסום גרם לכך שבעלי עניין לא ידעו כלל אודות הגשת הבקשה למתן צו קיום הצוואה של המנוחה וממילא נשללה מהם הזכות להתנגד למתן צו
הקיום המבוקש. עמדת ביהמ"ש המחוזי, כשסרב לבטל את צו הקיום הראשוני, היתה כי לא הונחה בפניו כל עובדה או טענה חדשה לצורך הפעלת הסמכות המוקנית לו בסעיף 72 הנ"ל. אולם, הטענה בדבר היעדר פרסום הבקשה המתוקנת - במובחן מעצם הגשת הבקשה לתקן - לא עמדה לנגד עיני ביהמ"ש בהעניקו את צו הקיום הראשון. לפיכך מדובר בטענה חדשה וביהמ"ש מוסמך לבטל את צו הקיום הראשון המתייחס לצוואה המאוחרת של המנוחה. בעניין זה יש לקבל את הערעור ולבטל את צו הקיום הנדון.
ז. כאמור ביטל ביהמ"ש המחוזי את צו הקיום השני מן הטעם שכבר קיים לגבי המנוחה צו קיום צוואה קודם. בשלב זה, למרות שבוטל צו הקיום הקודם אין להתערב בהחלטה לבטל גם את צו הקיום המאוחר. הטעם לכך הוא, שלגופו של עניין התייחס הצו המוקדם לצוואה מאוחרת של המנוחה, שלכאורה יש בה כדי לבטל כל צוואה קודמת. צו זה בוטל בשל פגמים בהליך קבלתו, אך לפני שנתקיים דיון לגופו של עניין בצוואתה המאוחרת של המנוחה. בפי המערער טענות בנוגע לכושרה של המנוחה לצוות במועד עריכת הצוואה המאוחרת, ויש לקיים דיון בפני הערכאה הדיונית, דבר שיתאפשר לנוכח העובדה שלאור תוצאות פסה"ד בערעור לא ניתן בכלל צו קיום לגבי אף אחת מצוואותיה של המנוחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף רפפורט למערער, עו"ד רון י. פינצי למשיבה. עו"ד גב' עליזה אליצור לאפוטרופוס הכללי. 13.6.93).
בש"פ 2662/93 - יוסף שלום נגד מדינת ישראל
*ביטול תנאי של מעצר בית של מי שנעצר באפריל 1990 ושוחרר בערובה ובתנאי מעצר בית (הערר נתקבל).
העורר הואשם באפריל 1990 בהחזקת הירואין ונעצר עד תום ההליכים. בתום השנה ביקשה המדינה הארכת המעצר לתקופה של 3 חודשים וביהמ"ש נעתר לה. הארכה זו לא הספיקה והמדינה ביקשה הארכה נוספת. הפעם ציווה המשנה לנשיא, בהחלטתו מיום 7.8.91, לשחרר את העורר ובתנאי מגביל כי עליו להימצא בביתו בין השעות 6 בערב ל- 6 בבוקר. במשך הזמן הוכנסו שינויים בתנאי האמור ונקבע כי יהיה בביתו מ- 30:10 בלילה ועד 7 בבוקר. לאחרונה פנה העורר לביהמ"ש המחוזי וביקש לבטל כליל את מעצר הבית. בקשתו נדחתה וערר על כך נתקבל. ב"כ המדינה הבהיר כי אין יודעים מה בעצם נותן או מוסיף מעצר הבית בלילות, פרט לכך שהוא מהווה אמצעי לכפות על הנאשם מסגרת ואורח חיים של אדם שמתנהל נגדו משפט פלילי. בכך בלבד אין נימוק להגבלת חירותו של אדם כל עוד הוא בחזקת זכאי. לפיכך יש להיעתר לערר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד בכר לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 25.5.93).
בג"צ 1785/93*1484 - קו אופ הריבוע הכחול ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*חוזה בין המדינה לבין שק"ם לזכות בלעדית למכירת מצרכים במחנות צה"ל
(העתירה בוטלה פרט לנושא אחד).
עניינה של העתירה חוזה לתקופה של 10 שנים שנחתם בין המדינה לבין חברת שק"ם, שלפיו הוענקה לשק"ם זכות בלעדית לאספקת ומכירת מצרכים ומוצרים שונים במחנות צה"ל ומתקני צה"ל, מערכת הבטחון, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר. במהלך הדיון קיבלו בעלי הדין את הצעתו של ביהמ"ש שלפיו יתמקד הדיון רק בעניין ארכה של התקופה שנקבעה לתוקף החוזה בין המדינה לבין השק"ם. בעניין זה בחן בג"צ את האיזון בין ההגנה על הזכויות שרכש השק"ם במשך שנות פעילותו במסגרת מערכת הבטחון, לבין יישום העקרונות הכלכליים המנחים, שבין עיקריהם כלול חופש התחרות המסחרית. מסקנת בג"צ היתה כי תקופת התוקף הראוייה של זכות הבלעדיות של השקם לפי החוזה תהיה 5 שנים מיום חתימת החוזה בינואר 1993.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד רם כספי, צבי לברון ויגאל דורון לעותרות, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה, עוה"ד פנחס רובין, חנן מלצר וגב' נאוה אילן לשק"ם. 17.6.93).