תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 6

ע.א. 482/89 - עזבון המנוחה אביר שרה ז"ל ואח' נגד הפול... בע"מ ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ע.א. 482/89 - הערעור נדחה).

א. המנוחה נפטרה ביום 11.5.87 כתוצאה מתאונת דרכים. המשיבים חייבים בפיצוי המערערים על נזקיהם. המנוחה הותירה אחריה את בעלה יליד 1933 (להלן: הבעל), שתי בנות בגירות ושני בנים קטינים. ביהמ"ש פסק לעזבון המנוח ולשתי הבנות הבגירות פיצוי שלגביו אין חולק בערעור זה. לבעל ולשני הילדים הקטינים נפסקו פיצויים כתלויים במנוחה. ביהמ"ש לא היה מוכן לסמוך על עדויות בני משפחת המנוחה בדבר הפסדי התלויים, וגם לא היו בפני ביהמ"ש נתונים מדוייקים שעל פיהם יוכל לערוך חישוב על פי שיטת הידות. לפיכך קבע ביהמ"ש את הפיצויים על פי אמדן. בגין הפסד תלות הבעל והקטינים עקב מות המנוחה, כשהכוונה להפסד חלקם בהכנסת המנוחה, פסק ביהמ"ש 20,000 ש"ח; בגין אבדן שירותי האשה כרעיה, אם ועקרת בית פסק 50,000 ש"ח, ובגין עזרה בעבודות בית - 12,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. ככלל, על המזיק לפצות את תלוייו של מנוח, כלפיהם הוא אחראי בנזיקין. את הפסד התמיכה הכלכלית לה היו צפויים התלויים, לו היה נותר המנוח בחיים, קבעה הפסיקה על פי שיטת הידות כדרך מקובלת לחישוב. בענייננו, לו היו בפני ביהמ"ש נתונים מספיקים כדי לחשב את הפסד התלויים על פי שיטת הידות ובהתחשב בצורך לממן את עבודות הבית של המנוחה - היה מקום לחשב את ההפסד של התלויים בדרך זו. אך נתונים כאלה לא היו בפני ביהמ"ש. כך בצד הזכות של התלויים, דהיינו הפסד שנגרם להם עקב מות המנוחה, ואשר על פי הראיות יש קושי לקבוע את שיעורו. כנגד הפסד זה יש לזקוף את טובות ההנאה והיתרונות החומריים בהם זכו התלויים עקב מות המנוחה, דהיינו את ההוצאות שהוצאו בעבר על כלכלתה ועל צרכיה שאינם מוטלים עוד על התלויים. הורדת נטל זה הוא חסכון שנגרם כתוצאה ישירה מהמוות, ויש לקחת חסכון זה בחשבון. אין די בנתונים כדי לערוך את חישוב הפסד התלויים כנגד החסכון כאמור ומטעם זה החליט ביהמ"ש המחוזי לקבוע את הפיצויים בדרך של אמדן ואין לבוא עמו בטרוניה על כך. השאלה היא אם הסכום שנפסק, שהוא כ- 140,000 ש"ח משוערך להיום, הוא סכום נמוך שיש להתערב בו, ועל כך התשובה היא שלילית. המנוחה והבעל היו בעת התאונה בשנות החמישים של חייהם, וגם תקופת התלות של הקטינים לא היתה ארוכה. לכך יש להוסיף כי תרומת המנוחה להכנסת המשפחה היתה שולית.

(בפני השופטים: ד. לוין. גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערים, עו"ד א. גדות למשיבים. 20.6.93).

ע.א. 1407/92 - י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נגד סולל בונה בע"מ

*הפרת הסכם וביטולו(מחוזי חיפה - ת.א. 993/85 - הערעור נדחה).

א. ביולי 1984 התקשרה המשיבה עם חברה פלונית (להלן: המזמין) בהסכם להקים בחדרה מבנה מסחרי משולב עם מגורים. המבנה תוכנן לכלול, בין היתר, שני מגדלי מגורים בני שש קומות כל אחד. ביוני 1984 התקשרה המשיבה עם המערערת בחוזה לביצוע עבודות שלד במבנה המתוכנן כקבלנית משנה. בנוסף לחוזה שבו פורטו כל תנאי ההסכמה הבסיסיים נכללו בחוזה גם תוספת סטנדרטית מטעם המשיבה (להלן: התנאים הכלליים) וסיכומים מיוחדים בהקשר הספציפי של החוזה הנדון. ביום 6.1.85 הפסיקה המערערת את עבודתה באתר, ביום 15.1.85 העלתה המשיבה פועלים משלה להמשך העבודה, וב- 20.1.85 חדלה המערערת להופיע באתר הבניה. לאחר סדרת מכתבים הודיעה המערערת למשיבה במכתב מיום 7.4.85 על ביטול החוזה מחמת הפרתו ע"י המשיבה. ביוני 1985 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה בה נטען כי המשיבה הפרה את החוזה במספר מישורים ולפיכך ביטלה המערערת את החוזה כדין והיא זכאית להשבה ולפיצויים. המשיבה הכחישה את טענות
המערערת וטענה כי בהפסקת העבודה ובביטול החוזה הפרה המערערת את החוזה ואינה זכאית לפיצוי. ביהמ"ש המחוזי קיבל בעיקרה את גישת המשיבה וזיכה את המערערת בסעד של השבה בלבד. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי המשיבה הפרה את החוזה בכך שלא עמדה בהתחייבותה לספק לה את ה"חומרים" הדרושים לה בעבודתה, ובכלל זה "רגליים" לתמיכה ביציקת תקרות, חישוקי מתכת, ושירותי מנוף. לנושא אספקת החומרים, הציוד והשירותים, קיימים שני סעיפים, אחד בתנאים הכלליים ואחד בסיכומים המיוחדים. הצדדים חלוקים באשר לסוג החומרים והציוד שכל אחד מן הצדדים חייב היה לספק, ולטענת המערערת, לאור הפירוש של הסעיפים השונים, ובצירוף כלל הפרשנות "נגד הנסח", יש לפרש את הסעיפים כך שעל המשיבה היה לספק את הציוד ושרותי המנוף. טענה זו דינה להידחות. הסיכומים המיוחדים אינם מונעים את תחולת הסעיף בתנאים הכלליים המטיל את חובת אספקת הציוד על המערערת. התנאים הכלליים הסטנדרטיים נוסחו אמנם ע"י המשיבה, ובהקשר זה כלל הפרשנות "נגד הנסח" פועל לטובת המערערת, אך כלל זה איננו רלבנטי בפרשנות הסיכומים המיוחדים, שהם פרי מו"מ בין הצדדים לחוזה ופרי הכרעה משותפת. לפיכך אין הצדקה להכללה המאולצת של ציוד במסגרת המונח "חומרים" אותם על המשיבה לספק לפי הסיכומים המיוחדים.
ג. אשר לטענת המערערת כי עוד לפני שחדלה לעבוד צומצם היקף עבודה ע"י המשיבה בשיעור המהווה הפרת החוזה בכך שבוטלה בנייתו של אחד המגדלים בפרוייקט - ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה קשר בין הפסקת העבודה ובין ביטול בניית המגדל ע"י המזמין, וכי המערערת חדלה להופיע עוד לפני שהמזמין הורה למשיבה שלא לבנות את אחד המגדלים. לגישת המערערת גם אם כך הדבר, עדיין יש בידה עילה לביטול לפי דוקטרינת ההפרה הצפויה, לאור השמועה שהתגלגלה באתר בדבר ביטול בניית אחד המגדלים בצירוף עם ההוראה להתמקד בבניית המגדל האחד. טענה זו אין לקבל. לפי החוזה יש לסולל בונה זכות להקטין את היקף העבודה עד %25. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שיעור ההפחתה בהיקף עבודת השלד בעקבות ביטול בניית המגדל השני לא הובהר במידה הדרושה, וציין שעניין זה נטל הוכחתו על התובעת (המערערת). בכך צדק ביהמ"ש. בתביעתה היה על המערערת לבסס את הטענה שבדין הפסיקה את העבודה באתר, משום שלהפסקת העבודה קדמה הפרה צפוייה מצד המשיבה. לביסוס טענתה היה עליה להוכיח את ההפרה, או ההפרה הצפוייה. הסעיף המאפשר את צמצום העבודה עד %25 מהווה חלק מן החוזה ומשמעותו היא כי לעניין היקף העבודה מוגבלת חובת המשיבה לפי החוזה לשמירה על מינימום של %75 מן ההיקף המתוכנן. כדי לבסס הפרה בהקשר זה היה על המערערת להוכיח צמצום בשיעור העולה על %25 וזאת לא הצליחה לעשות.
ד. המערערת טוענת כי בהכנסת פועלים משלה לעבוד באתר "נישלה" אותה המשיבה ממקום עבודתה ובכך הפרה את החוזה. לטענתה, גם בהנחה שאנשיה הפסיקו לעבוד לפני שנכנסו לאתר פועלים מטעם המשיבה, הרי שבעת התחלת העבודה ע"י פועלי המשיבה טרם נתגבשה הפרה מצד המערערת, שכן זו לא פיגרה בלוח הזמנים אלא הקדימה אותו. ביהמ"ש המחוזי פירש את התנהגות המערערת כביטול חד צדדי של החוזה, להבדיל מ"הפסקת עבודה" גרידא. ואכן, הודעה על ביטול החוזה אינה צריכה להיות מפורשת, ובמקרה הנדון עולה מן העובדות בשטח ומהודעותיה של המערערת למשיבה, כי ביטלה את החוזה. ברם, גם אם הפסקת העבודה ע"י המערערת בצירוף הודעותיה אינה עולה כדי ביטול חד צדדי של החוזה, אין התנהגותה של המערערת נטולת משמעות משפטית. נוכחות עובדיה של המשיבה באתר ואף עבודתם במקום אינן כשלעצמן מנוגדות לחוזה כל עוד אין בהן משום הפרעה למערערת בקיום חיוביה. לפיכך, משהפסיקה המערערת את עבודת השלד וכל עוד סירבה לשוב לעבודה ללא תנאי אין בעבודה מטעם המשיבה משום הפרת החוזה.
ה. משנקבע כי אף אחת מעילות הביטול של המערערת לא התקיימה, הרי בהודעה על ביטול החוזה מחמת הפרתו יש משום ביטול שלא כדין. הודעת הביטול, כשהביטול אינו כדין, מהווה כשלעצמה הפרה של החוזה. עם הביטול של החוזה קמה לכל אחד מן הצדדים הזכות להשבה. ביהמ"ש קבע את סכומי ההשבה ובחישוביו של ביהמ"ש אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. פלוסקונוס למערערת, עו"ד ל.ד. קומיסר ושות' למשיבה. 15.6.93).

ע.פ. 91+2829/92/4603/90+1465 - אדירים... בע"מ, אפל, חי וגבירצמן נגד מדינת ישראל

ואח' - הרשעה בבניה ללא היתר ובהפרת צו הפסקה שיפוטי הרשעת המהנדס והאדריכל הקשורים לבניה האסורה.
(מחוזי ת"א - ע"פ 87+500/88/340 - הערעורים נדחו פרט לערעורו של חי שנתקבל בחלקו).

א. חברת גניש, ששינתה מאוחר יותר את שמה לאדירים, היא המערערת (להלן: החברה), בנתה מבנה בהרצליה. על בניה זו חלה תכנית מיתאר מסויימת שלפיה מותרת היתה בניה בקו האפס של החזית המערבית לאורך 6 מטר בלבד. ביום 5.4.83 הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה היתר לפיו הותרה בניה בקו האפס לאורך קטע של 21.80 מטר. לאחר שמפקח בניה מטעם הוועדה המחוזית ביקר באתר ודיווח כי 30 מטר נבנו בקו האפס, הוגש כתב אישום נגד החברה ומנהלה גניש, נגד האדריכל גבירצמן ונגד המהנדס חי. בכתב האישום נטען כי הבניה בוצעה בניגוד לתכנית המיתאר, על פי היתר בלתי חוקי ואף בסטייה מההיתר. בכתב האישום צויין כי הבניין מצוי בשלב של שלד. הוגשה לביהמ"ש גם בקשה למתן צו הפסקה שפוטי נגד ארבעת הנאשמים הנ"ל. צו הפסקה שיפוטי ניתן ביום 26.3.84, בהסכמת כל המשיבים לבקשה, והוא הוגבל לקטע שנבנה בקו האפס, להוציא קטע של 6 מטר. ביום 20.5.85 מצא מפקח הבניה כי בקטע שעליו חל צו ההפסקה השיפוטי הושלמה הבניה תוך הפרת הצו. על הפרת הצו הוגש כתב אישום נוסף (להלן: תיק ההפרה). משהתברר שגניש עזב את הארץ הואשם הפעם גם המערער אפל שהוא מנהל בחברה.
ב. בתיק הראשון (להלן: תיק הבניה) זיכה בימ"ש השלום את כל הנאשמים. בתיק ההפרה הרשיע בימ"ש השלום (בהרכב אחר) את החברה, את אפל ואת גניש. על החברה הטיל את הקנס המירבי לעבירה זו שעמד אז על 400 ש"ח ועל אפל וגניש גזר ארבעה חודשים מאסר בפועל ושני חודשים מאסר על תנאי. את גבירצמן וחי זיכה מהטעם שלא הוכח שהיו מעורבים וקשורים לביצוע העבודות שהיוו הפרה של צו ההפסקה השיפוטי. על פסה"ד המזכה בתיק הבניה ערערה המדינה לביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל. נקבע כי הוכחה הבניה הבלתי חוקית, הנאשמים הורשעו והדיון הוחזר לבימ"ש השלום כדי לגזור את דינם. גזר הדין טרם ניתן מתוך צפייה לתוצאות הערעורים לביהמ"ש העליון. על פסה"ד בתיק ההפרה ערערו לביהמ"ש המחוזי החברה, אפל וגניש שהורשעו, והמדינה ערערה על זיכויים של גבירצמן וחי. הערעורים על ההרשעה נדחו וגזרי הדין נותרו על כנם וערעור המדינה נתקבל וגבירצמן וחי הורשעו ונגזר לכל אחד מהם עונש מאסר של חדשיים לריצוי בעבודות שירות וחודש אחד על תנאי. גזרי הדין עוכבו עד לפסה"ד בערעורים. החברה, גבירצמן וחי ערערו ברשות על הרשעתם בתיק הבניה ע"י ביהמ"ש המחוזי, והחברה, אפל, גבירצמן וחי ערערו ברשות על הרשעתם בתיק ההפרה ולחילופין על העונשים שנגזרו עליהם. כל הערעורים נדחו פרט לערעורו של חי בתיק ההפרה.
ג. בקבלו את הערעור על פסה"ד של בימ"ש השלום קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוכחה הבניה הבלתי חוקית ובכך אין להתערב. ראוייה לדיון רק השאלה אם היה מקום להרשיע גם את גבירצמן ואת חי על פי סעיף 208(א)(8) לחוק התכנון והתשובה לכך היא חיובית. (כל ההתייחסויות לסעיפים השונים בפס"ד זה מתייחסים למצב החוק כפי שהיה
בעת ביצוע העבירות). סעיף 208(א) לחוק התכנון מורה מי הם האנשים שניתן להאשימם בעבירה של בניה בלתי חוקית לפי סעיף 204 לחוק. לפי סעיף 208(א)(8) ניתן להאשים לא רק את המבצע בפועל ואת המשתמש בפועל במקרקעין, אלא גם את "האחראי לעבודה... לרבות האדריכל, המהנדס המתכנן, המהנדס האחראי לביצוע, הקבלן הראשי...". סעיף 204 מטיל במישרין את האחריות על מבצע העבודה או המשתמש במקרקעין, וסעיף 208(א) מוסיף ומורה כי ניתן להאשים בביצוע העבודה אחד או יותר מהאנשים המנויים בסעיפי המשנה של סעיף 208(א). על אלה מנויים גם האדריכל והמהנדס. בעוד שהמהנדס צריך להיות "המהנדס המתכנן" או "המהנדס האחראי לביצוע" אין האדריכל צריך להיות אלא "אדריכל". אחריותו לעבודה של האדריכל מתבטאת בעריכת התכניות, הגשתן לרשות והפיקוח העליון על הביצוע. אשר למהנדס - עניין לנו ב"מהנדס אחראי לביצוע השלד", כי אין חולק שחי מילא תפקיד זה בפרוייקט וככזה מופיע שמו בהיתר הבניה.
ד. באשר לתיק ההפרה - היו ראיות מספיקות לכך כי בוצעו עבודות במקום לאחר שניתן צו ההפסקה השיפוטי. בעניין זה בדין הרשיע ביהמ"ש את האדריכל גבירצמן כי האדריכל היה מעורב בהמשך הבניה. מאידך, באשר לחי - תפקידו הצטמצם לשלד המבנה בלבד, ואין ראיה כי לאחר הוצאת צו ההפסקה נמשכה עבודת השלד. לפיכך יש לקבל את ערעורו של חי ולזכותו מהאישום של הפרת צו ההפסקה השיפוטי.
ה. אשר לעונשים - בתיק הבניה הבלתי חוקית דינם של הנאשמים טרם נגזר. התובע ביקש לגזור את הדין בביהמ"ש העליון שכן מדובר בהליך פלילי המתנהל כבר מאז 1984, ואולם אין זה ראוי שגזר הדין ינתן לראשונה בערכאת הערעור ומה עוד בערעור שני. לפיכך הוחלט להחזיר את תיק הבניה לבימ"ש השלום כדי שיגזור את דינם של כל הנאשמים. באשר לצו ההפסקה השיפוטי - אין להתערב בעונשים כפי שהוטלו ע"י ביהמ"ש המחוזי. בהטילו את עונש המאסר היה ביהמ"ש רשאי לשקול את השיקול שהקנס המירבי לא ישיג את מטרת הענישה. להלן עמד ביהמ"ש העליון על ההפקרות השוררת בנושא העבירות על חוק התכנון, המחייבת הטלת עונשים מרתיעים של מאסר בפועל, והחליט לא להתערב בענשים כפי שנפסקו.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מצא, חשין. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ליבוביץ לחברה, עוה"ד ע. שטרן ודורון לאפל, עו"ד גרנות לחי, עוה"ד י. בנקל וע. עברון לגבירצמן, עו"ד פרוכטמן למשיבה. 12.5.93).

ע.א. 90+2477/92/5323 - משה שורקא נגד אבנר ודניאל אצטה

הפרת הסכם שהובלע בפס"ד תביעה לביטול פסה"ד לאחר שביהמ"ש החליט לאכוף את פסה"ד לפי בקשת הצד השני כאשר הלה הפר את ההסכם לאחר פסה"ד.
(מחוזי ת"א - ה"פ 90+691/90/1370 - הערעורים נדחו).

א. ביום 19.11.90 חתמו המערער והמשיבים על הסכם שלפיו מכרו המשיבים למערער בניין בן 4 דירות (להלן: הנכס). התעוררו חילוקי דעות בין הצדדים והמערער הגיש לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה בה טען כי המשיבים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית. הוא ביקש לאכוף את ההסכם ולהורות על רישום הנכס ע"ש המערער. בעת הדיון בביהמ"ש הצהיר ב"כ המערער כי הוא מוכן להסתפק בעתירה "שלפיה יועבר הרישום על שמו כנגד הסכום שנדרש... של 170,128 ש"ח...". ב"כ המשיבים טען כי הסכום שנדרש הוא רק לצורך מו"מ, והסכום שנתבע ע"י המשיבים הוא כ- 92,000 דולרים. בסיכומו של דבר חייב ביהמ"ש את המשיבים למסור לידי המערער את החזקה בנכס ולרשמו על שמו תמורת תשלום של כ- 92,000 דולר. ביהמ"ש ציין כי אין בקביעה זו משום מניעת צד כלשהו לתבוע פיצויים או כל תביעה כספית אחרת.
ב. על פי פסה"ד, הודיע ב"כ המשיבים לב"כ המערער על המועד שנקבע להעברת הזכויות בנכס ובמועד שנקבע התייצבו המשיבים בלשכת רישום המקרקעין ואילו המערער וב"כ לא הופיעו. למחרת היום שלחו המשיבים מכתב למערער בו נאמר כי באי התייצבותו
בלשכת רישום המקרקעין הם רואים הפרה יסודית של הסכם המכר, ולפנים משורת הדין הודיעו לו על מועד נוסף לרישום הנכס על שמו. גם במועד החדש לא התייצב המערער ובאותו יום הודיעו לו המשיבים על ביטול ההסכם, ופנו לביהמ"ש בהמרצה להצהיר כי הסכם המכר בוטל כדין וכי יש למחוק את הערת האזהרה בלשכת רישום המקרקעין.
ג. על פי ההסכם התחייבו המשיבים למסור את הנכס למערער כשהוא ריק מכל אדם וחפץ והמערער טען כי המשיבים לא פינו את הנכס, שכן נשארו בדירות חפצים שונים. ביהמ"ש קבע שהצדדים לא התכוונו שתשלום המחיר יהיה מותנה בפינוי הנכס, שכן לא ייתכן שהמבקשים יסכנו קיומה של עיסקה בהיקף של עשרות אלפי דולרים בגין עלות פינוי של מספר מטלטלין וגרוטאות, שיכולה להסתכם בכמה מאות שקלים. זאת ועוד, המערער לא עמד על זכותו לקבל את הנכס פנוי, ולא גילה דעתו שזו המניעה לתשלום הכסף על ידו. עוד טען המערער כי דין התובענה להידחות בשל "כלל ההבלעה - התמזגות החוזה בפסה"ד". לטענתו, מאחר והמשיבים חוייבו לקיים את הסכם המכר, אין הם רשאים לפנות לביהמ"ש בתביעה חדשה לביטולו, שכן העילה המקורית, כולל חוזה המכר, עברו מהעולם כשהובלעה בפסה"ד. ביהמ"ש דחה את הטענה וקבע לעניין זה כי פסה"ד השאיר את ההסכם על כנו בשינויים המתחייבים מפסה"ד ומשסירב המערער לקיימו יש בכך משום הפרה נוספת של הסכם המכר המקימה למשיבים עילה חדשה. לפיכך הצהיר ביהמ"ש על בטלות ההסכם ועל מחיקת הערת האזהרה. הערעורים נדחו.
ד. לעניין השילוב בין חיובו של המערער לשלם את יתרת המחיר לבין חובת המשיבים לפנות את הנכס - אין מדובר בחיובים שלובים. זאת ועוד, אפילו היו החיובים שלובים זה בזה, מותנית זכותו של המערער להיבנות מאי קיום החיוב המוטל על המשיבים בנכונותו הגלוייה לקיים את חיוביו הוא, ואת זאת הוא לא עשה. המערער לא גילה את דעתו שהוא מעוניין לשלם את יתרת המחיר אלא ניתק מגע וכלל לא השיב לפניות המשיבים אליו. לנוכח התנהגות זו, מנוע המערער מלהסתמך על הטענה בדבר הפרת ההסכם ע"י המשיבים.
ה. המערער חוזר וטוען כי לנוכח "כלל ההבלעה" (MERGER), היו המשיבים מנועים מלתבוע את ביטול ההסכם לאחר שפסה"ד הראשון הורה על אכיפתו. ברם, לא המשיבים תבעו את אכיפת ההסכם, אלא המערער הוא שעשה כן. "כלל ההבלעה" קובע, כי בידי פלוני, שתבע על פי עילה מסויימת וזכה, אין לאחר מתן פסה"ד שהכיר בזכותו אלא פס"ד שעילת התביעה נבלעה בו. בענייננו, אין המדובר במי שזכה בתרופה של אכיפת הסכם ולאחר מכן תובע את ביטולו. המערער תבע סעד של אכיפה וזכה ואילו המשיבים מעוניינים עתה בביטול. זאת ועוד, גם לו היה מדובר בעילתם של המשיבים שנבלעה בפסה"ד הראשון, עדיין יכולים היו, לאחר שהמערער הפר את חיוביו על פי ההסכם ופסה"ד, לתבוע את ביטולו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם לשצינסקי למערער, עו"ד גד שמגר למשיבים. 13.6.93).

בג"צ 5688/92 - שמואל וחוה ויכסלבאום נגד שר הבטחון והמועצה הציבורית להנצחת החייל

*בקשה להוסיף על מצבה בבית קברות צבאי את שמות אחי המנוח בנוסף לשמות ההורים(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גולדברג ומלץ נגד דעתו החולקת של השופט ברק).

א. הוריו השכולים של רב"ט ערן ויכסלבאום ז"ל, שהיה אחד מחללי אסון צאלים השני, ביקשו שנוסח הדברים על המצבה יהיה שונה מהנוסח המקובל על מצבות חללי צה"ל, בכך שבנוסף לציון שמות ההורים - כמקובל - תתווסף שורה אחת נוספת: "אח לג'יק, לימור ועדי". הבקשה הובאה בפני המועצה הציבורית להנצחת החייל וזו החליטה פה אחד להמליץ בפני שר הבטחון לדחות את הבקשה. שר הבטחון אימץ את המלצת המועצה
והודיע על החלטתו זו לכל הנוגעים בדבר. על כך הוגשה העתירה ובג"צ החליט ברוב דעות השופטים גולדברג ומלץ, בפסק דין עיקרי מפי השופט מלץ, לדחות את העתירה, בעוד השופט ברק סבר שיש לקבלה.
ב. הדיון התמקד בעיקרו בשאלת האחידות הנהוגה בבתי הקברות הצבאיים באשר לצורת מבנה המצבות והכיתוב שעליהן; סמכותו של שר הבטחון, על פי החוק, למנוע שינויים באחידות; ומנגד, האיזון שבין כבוד האדם וזכות המשפחה לכיתובים מסויימים על המצבה, כנגד עקרון האחידות כאמור. שופטי הרוב סברו שאין יסוד לסטות מעקרון האחידות וזאת מנימוקים שונים ומגוונים שהועלו, כך שהחלטת השר היא סבירה, בעוד שהשופט ברק, בדעת מיעוט, סבר שאין זה סביר למנוע כיתוב תוספת מסויימת על המצבה והחלטת השר חורגת מתחום הסבירות.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מלץ. עו"ד מאיר לינזן לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 6.6.93).

ע.א. 1482/92 - אסתר הגר נגד חנה ומנחם הגר

*תביעת הורי המנוח לשנות את צורתה של מצבה והכיתוב עליה כפי שעוצבה והוקמה ע"י אלמנת המנוח(מחוזי חיפה - ת.א. 1097/90 - הערעור נתקבל).

א. בעלה של המערערת, בנם של המשיבים, נפטר באפריל 1989 והוא בן 39 שנים. המערערת, לה היה נשוי 14 שנים, הקימה יד על קברו, כ- 8 חודשים לאחר מותו, והיא מצבה חצובה מאבן, בצורה מיוחדת, ועליה הכיתוב "ישראל אהוביה הגר י"ד אדר תש"י כ"ב ניסן תשמ"ט תנצבה" כשהכיתוב הנ"ל משתרע על 5 שורות. כ- 10 חודשים לאחר הצבת המצבה פנו המשיבים בדרישה לשנות את המצבה ואת הכיתוב ולהציב מצבה רגילה ועליה כיתוב "בעלי, אבינו, בננו, אחינו ודודנו היקר עו"ד ישראל הגר בן מנחם וחנה נולד בי"ד אדר תש"י (3.3.1950) נפטר בכ"ב ניסן תשמ"ט (27.4.1989) ת.נ.צ.ב.ה.". לחילופין ביקשו כי המצבה הקיימת תסותת מחדש וייכתב עליה הכיתוב האמור. ביהמ"ש דחה את התביעה באשר להסרת המצבה הקיימת והחלפתה באחרת, אך הורה לשנות את הכיתוב כפי שדרשו המשיבים, פרט לכך ששמו של המנוח ייכתב "ישראל אהוביה הגר" ולא "ישראל הגר" כדרישת המשיבים. המשיבים ערערו על דחיית בקשתם להשמיט את המילה "אהוביה" וערעורם נדחה. ערעורה של המערערת נתקבל בעיקרו, פרט לכך שלכיתוב על המצבה, לאחר המילים ישראל אהוביה הגר, תתווסף שורה "בן מנחם וחנה".
ב. בביהמ"ש המחוזי העלתה המערערת מספר טענות מקדמיות ובדין נדחו. הטענה האחת היא כי תביעת המשיבים אינה ראוייה להתברר בדרך של המרצת פתיחה מאחר והבקשה היא לצו עשה ולא לפס"ד הצהרתי גרידא. טענה זו יש לדחות, שכן הסעד שנתבקש ע"י המשיבים הינו הצהרה על זכותם לקבוע את צורת המצבה ואת שייכתב עליה. אין גם לקבל את הטענה כי יש לדחות את תביעת המשיבים משום שהיא לוקה בשיהוי. אכן, תביעת המשיבים לקתה בשיהוי, ואולם לא בשל כך בלבד תדחה תביעתם. לא על נקלה ישלול ביהמ"ש סעד מבעל דין בטענת שיהוי. גם טענת חוסר תום לב מצד המשיבים נדחתה.
ג. לגופו של עניין - "כבוד האדם" כמשמעותו בחוק יסוד: כבוד אדם וחרותו, משמעו, בענייננו, בראש וראשונה כבוד המת, היינו רצונו המפורש או המשוער של הנפטר, וכבוד החיים, היינו רצון משפחת הנפטר, אוהביו ואהוביו, המבקשים לכבד את זכר הנפטר. יש חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר שכן כלל גדול הוא כי "מצווה לקיים דברי המת". בעניין החלפת אבן המצבה העידה המערערת כי המנוח ידע שהוא נוטה למות, והוא ביקש שהמצבה תהיה מאבן מהגליל. כן העידה ששיתפה את בנותיה בהחלטה ביחס לצורת המצבה. עדותה של האלמנה לא נסתרה ואין להטיל ספק במהימנות דבריה. יש איפוא לדחות את הערעור הנגדי של ההורים באשר להסרת המצבה הקיימת ופסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שלא להחליף את המצבה בעניין זה יעמוד על כנו.
ד. אשר לכתיבת השם "אהוביה" - כל מה שטענו המשיבים הוא שהמנוח לא בחר לעצמו שם זה, ושמו אינו אלא "ישראל" כפי שנתנו לו אביו ואמו בעת לידתו. ביהמ"ש המחוזי שוכנע שהמנוח בחר לעצמו גם את השם הפרטי "אהוביה" ובקביעה עובדתית זו אין להתערב. האלמנה נהגה איפוא בדין בכתבה גם שם זה על מצבת המנוח, והערעור הנגדי של המשיבים למחיקת שם זה נדחה.
ה. באשר לכתיבת שמות ההורים על המצבה - המערערת הסכימה להוספת שמות ההורים כדי להגיע להסדר ולפנים משורת הדין, ומשלא הגיעו הצדדים להסדר נפלה הסכמתה. בעניין זה יש לדחות את הערעור ולקבל את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי להוסיף את שמות ההורים. אין לקבל טענת המערערת שלרגל הסכסוכים בין המנוח לבין הוריו בחייו, אין מקום לדרישת המשיבים להוסיף שמם על קבר בנם. הקשר בין ילד והוריו ומצוות כיבוד הורים יסוד מוסד ועקרון מקודש הם במורשת ישראל ובכל חברה אנושית בת תרבות.
ו. המערערת לא רשמה על מצבתו של המנוח את התואר "עו"ד" והיא אינה חפצה ברישום זה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים זכאים להצהרה בדבר תוספת התואר "עו"ד" ובעניין זה יש לקבל את הערעור. אילו היה ידוע רצונו של המנוח מה הוא, באשר להוספת תואר מקצוע עריכת הדין על גבי המצבה, וודאי שצריך היה לנהוג לפי רצונו, ברם רצון זה לא הוכח. האלמנה מצאה שמן הראוי לא לכתוב את תואר מלאכתו של המנוח על גבי המצבה. עם האלמנה חי המנוח באהבה, בהבנה ובשלום במשך 14 שנות נישואים ובתקופה זו היה לעו"ד ועבד כעו"ד. מותר לשער שהאלמנה הבינה לרוחו וכוונה לרצונו של המנוח ועל פי אלה לא כתבה את התואר. בכך לא היה מקום להתערב ובעניין זה יש לקבל את הערעור. אשר לכיתוב המלים "בעלי, אבינו, בננו, אחינו ודודנו היקר" - המערערת מתנגדת לכיתוב זה מהטעם שיש בו משום פגיעה בצורה המיוחדת של המצבה והדבר אינו נהוג ומקובל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבים בעניין זה ולא נימק מדוע החליט כך. בעניין זה יש לקבל את ערעור המערערת. באשר להוספת התאריך הלועזי - המערערת העלתה מספר נימוקים נגד הוספת התאריך, ואולם די בנימוק שהוספת התאריך תפגום בצורת המצבה כדי לקבל את ערעורה בעניין זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ש. אהרוני למערערת, עו"ד שדה אור למשיבים. 3.6.93).

ע.א. 5752/91 - פתחי חרזאן נגד כונס הנכסים הרשמי

*בקשת חייב להכריז עליו כ"פושט רגל", לאחר שבעבר כבר הוכרז פושט רגל ולא עמד בהתחייבויותיו לתשלומים חדשיים(הערעור נדחה).

א. בין השנים 1986 ל- 1988 היה המערער פושט רגל, וחוייב בתשלומים של 500 ש"ח לחודש. הוא לא עמד בתשלומים ופשיטת הרגל בוטלה. בשנת 1991 חזר וביקש להכריזו כפושט רגל כאשר חובותיו הגיעו לסכום של כ- 327,000 ש"ח. לטענתו מדובר בחובות שהיו נשוא פשיטת הרגל הקודמת שבוטלה. ביהמ"ש המחוזי סירב להכריז על המערער כפושט רגל והערעור נדחה.
ב. עיקר טענתו של המערער כי הליכי ההוצל"פ הפכו בלתי אפשריים לגביו לאור הסכום הגבוה אותו הוא נדרש להפקיד כתנאי לאיחוד תיקים. לדבריו, הוא נתון לרדיפות נושיו ומצוי כל העת בסכנת מאסר. הוא מעוניין לשלם כל חודש סכום של 400-300 ש"ח לחודש במסגרת פשיטת רגל לאור מצבו הכלכלי הקשה. ואולם, עם כל ההבנה שניתן לגלות למצוקותיו של המערער, אין לשכוח את האינטרסים של הנושים שגם הם צריכים להיות נר לרגלי ביהמ"ש כשהוא בא לבחון את בקשת החייב שיוכרז כפושט רגל. בענייננו ברור בעליל כי הליכי פשיטת הרגל לא יצמיחו כל תועלת לנושים. הליכי פשיטת הרגל מן הנכון שיינקטו אם יש בהליכי ההוצל"פ כדי להצביע על כך שהליכי פשיטת הרגל הם הדרך הנאותה. כאשר אין פשיטת רגל אלא מסלול מעבר קצר, היינו בגדר
דרך להשגת הפטר ללא מאמץ לתשלום חלקי, אין מעניקים לחייב זכות להימלט מחובותיו ע"י הגשת בקשה לצו כינוס.
ג. אין צריך לומר שיש לקיים חקירת יכולת נאותה בלשכת ההוצל"פ, וכי אין כל הצדקה למתן צו מאסר לגבי מי שהוכח שאין לו אמצעים. הווי אומר, מאסר בא לכפות תשלום על מי שיש לו מקורות וחומק מן התשלום, ואין טעם והגיון בהטלתו על מי שאין לו מאומה ומשלם כיכולתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 17.6.93).

ע.א. 294/92 - חיה דרוק ואח' נגד אליאסיאן אהרון ואח'

הפרת הסכם וביטולו הודעת ביטול.
* פיצויים בגין ההפרה.
(מחוזי י-ם - ת.א. 675/90 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערים הם בעלי הזכויות בחלקה עליה ביקשו לבנות בית משותף. המשיבה השלישית (להלן: הדיירת) היתה דיירת מוגנת בדירה המצויה בחלקה (להלן: הדירה). שני המשיבים האחרים (להלן: המשיבים) הם בנה וכלתה של הדיירת. ב- 20.7.88 נכרת חוזה (להלן: ההסכם) שלפיו רוכשים המשיבים מהמערערים את הדירה תמורת 7,000 דולר. המשיבים התחייבו שלא להתנגד לבניה שתבוצע במגרש וכן התחייבו לגור בתקופת הבניה מחוץ לדירה. מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם, ב- 13.11.88, נשלח למשיבים מכתב מטעם המערערים (להלן: המכתב) בו צויין כי הדיירת אינה עומדת בהתחייבות לפינוי זמני של הדירה והיא נדרשה למלא את התחייבותה. הדיירת פינתה את הדירה באותו חודש בעקבות המכתב. ב- 24.8.89 שלחו המערערים למשיבים הודעה על ביטול ההסכם בשל הפרתו (להלן: מכתב הביטול). הודעת הביטול נשענת על שתי עילות: הפרת ההתחייבות שלא לגור בדירה בתקופת הבניה; גרימת נזקים באתר הבניה. המשיבים נכנסו בינתיים לגור בדירה וממשיכים לשבת בה.
ב. ביום 6.11.89 שלח המשיב מכתב לעירית ירושלים בו הוא מתנגד לחריגות בניה שנעשו. המשיב דרש מהמערערים להרוס צריף מסויים שעמד בחצר (להלן: הצריף) ואשר נועד לטענתו להריסה לפי התכניות. במהלך האירועים המתוארים בוצעו בבניין ובחצר מעשי וונדליזם שאותם מייחסים המערערים למשיבים. באוקטובר 1990 הגישו המשיבים תביעה נגד המערערים בה ביקשו לקבוע כי ההסכם תקף וכי יש לרשום את הדירה על שמם. המערערים טענו כי ביטול ההסכם בעינו עומד והגישו תביעה שכנגד לסילוק ידם של המשיבים מן הדירה ולתשלום פיצויים בגין נזקים שגרמו להם המשיבים. בתביעה שכנגד פירטו המערערים את האירועים המזיקים וביניהם השארות הדיירת בדירה בניגוד להתחייבות לפינוי זמני; מעשי הרס בחלקה, כולל הריסת הצריף; התנגדות לבניה בוועדות התכנון העירוניות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם בעינו עומד וכן דחה את תביעתם של המערערים לפיצויים. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. למעשה, כל ההפרות הנטענות, למעט ההימנעות מפינוי זמני של הדירה והרס הצריף, אין בהן, לדעת ביהמ"ש המחוזי כדי לבסס את הביטול שנעשה במכתב הביטול, באשר מדובר באירועים שהתרחשו רק לאחר שליחת המכתב. לגבי ההימנעות מפינוי ולגבי הרס הצריף, פסק ביהמ"ש כי הפרות אלה אין בהן עילות לביטול ההסכם ומכאן שמכתב הביטול כשלעצמו הוא למעשה חסר תוקף. טוענים המערערים כי המצאותה של הדיירת בדירה במהלך הבניה נגדה את ההסכם כך שהתגבשה הפרה יסודית שבעקבותיה בוטל ההסכם בפועל כבר במכתב מ- 88. טענה זו דינה להכשל. המכתב מ- 88 סיווג את עובדת שהותה של הדיירת כמגבשת הפרה של החוזה ועל כן נדרש פינוי מיידי של הדירה. לדרישה לפינוי הדירה שני פירושים אפשריים: ניתן לפרש את דרישת הפינוי כתביעה לקיום החוזה; וניתן לפרש את המכתב כהודעה על ביטול. ברם, אם כי די בהודעה שאינה מפורשת על
הביטול, הרי בכל מקרה על המבטל להצליח למסור לצד השני על רצונו בסיום הקשר החוזי, ומסר חד משמעי שכזה לא נכלל במכתב מ- 88.
ד. אין לקבל את טענת המערערים כי מועד ביטול ההסכם הוא סמנטי בלבד אם נתגבשה לאחריו עילת ביטול. סעיף 2 לחוק התרופות, המונה את התרופות העיקריות העומדות לנפגע ע"י הפרת חוזה, פותח במילים "הופר חוזה". מכאן כי הזכות לביטול מתגבשת רק עם הפרה של החוזה ע"י הצד השני. נסיון לבטל חוזה בטרם הופר מהווה למעשה הפרה בפני עצמה, המקנה זכות נגדית לביטול. מכאן שמכתב הביטול חסר תוקף כשלעצמו.
ה. ביהמ"ש הבהיר כי אמנם לא היתה מניעה שהמערערים יבטלו את ההסכם יותר מאוחר ואולם הם לא עשו כן. לדעת ביהמ"ש לא ניתן לראות בכתב ההגנה של המערערים והתביעה שכנגד מכתב ביטול. בעניין זה הדין עם המערערים. בנסיבות מסויימות עצם הגשת תביעה, בה בוחר הצד הנפגע בפיצויים ובהשבה, עשוייה להוות הודעת ביטול. קל וחומר כשבכתב התביעה מבקש התובע כי ביהמ"ש יצהיר על ביטולו כדין של חוזה. לפיכך ניתן לראות בכתב התביעה שכנגד הודעת ביטול העונה על דרישות סעיף 21 לחוק התרופות.
ו. השאלה היא אם קיימות עילות ביטול. ההישארות בדירה של הדיירת בתקופת הבניה אינה מבססת עילת ביטול. גם במכתב מ- 88 ובהריסת הצריף אין לראות, כאמור, הפרה המאשרת את הביטול. בשאלת סיווגם של הנזקים המאוחרים למכתב הביטול כהפרות חוזיות נגע ביהמ"ש באופן חלקי בלבד. דיון ממצה בנזקים אלה כהפרות לא היה הכרחי לאור ההנחה שההסכם לא בוטל כדין. משנקבע כי יש בכתבי הטענות שהגישו המערערים כדי להוות הודעת ביטול, הרי שיש צורך בבחינה מהותית יסודית של העילות הנותרות ולפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי לבירור עובדתי ממצה של האירועים שבבסיס הביטול וסיווגם כהפרות כאלה או אחרות אם בכלל.
ז. תביעת המערערים לפיצויים מתייחסת לנזקים שונים שנטענו. ביהמ"ש המחוזי דחה באופן מוחלט גם את תביעה הפיצויים ופסיקה זו נכונה היא ככל שמדובר בפיצויים חדשיים לפי סעיף 10 לחוק התרופות או בפיצויים נזיקיים לפי פקודת הנזיקין. ראשית, המערערים לא הצליחו להוכיח שנגרם נזק, ושנית, גם אם הצליחו להוכיח שנגרם נזק הרי היקף הנזק לא הוכח. הגישה הרווחת היא כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק, אלא גם את שיעורו. אין מדובר כאן באירועים שבהם אין אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת וודאות מרובה. הנזקים שנטענו כאן הם כאלה שניתן בקלות לייחס להם ערך כספי מדוייק והמערערים לא הוכיחו את מידת הנזק.
ח. עם זאת, כשלון המערערים בעניין הוכחת הנזק לא הצדיק הימנעות מדיון בתביעתם לקבלת הפיצוי המוסכם בשיעור של 5,000 דולר. תביעת פיצוי כזה אינה מותנית בהוכחת נזק אלא בהפרת החוזה בלבד, ומשקבע ביהמ"ש במפורש כי ההסכם הופר ע"י המשיבים, מן הדין היה לזכותם בפיצוי כמוסכם בחוזה. לפיכך ביהמ"ש שהתיק הוחזר אליו ידון ויכריע גם בסוגיה של הפיצוי המוסכם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד אהרון ריבלין למערערים, עו"ד מ. מוסק למשיבים. 15.6.93).

ע.פ. 3389+3625/91 - יאיר אור ונדב נקן נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח שבוצע בארה"ב עיסקת טיעון.
(מחוזי ת"א - ת.פ. 173/90 - ערעורו של אור נדחה וערעורו של נדב נתקבל בהסכמת המשיבה).

א. שני המערערים הואשמו בביהמ"ש המחוזי ברצח בני זוג בארה"ב. לפני שמיעת הערעור נעשתה עיסקת טיעון בין הפרקליטות לבין נדב שלפיה תומר ההרשעה של נדב מרצח להריגה, ובמסגרת העיסקה יסייע נדב לשלטונות החקירה בארה"ב במתן עדות נגד אחד צ'רלס לגרו אם יואשם הלה במעורבות ברצח הנדון. ביהמ"ש העליון החליט לדון
בשני הערעורים במאוחד ולהתייחס תחילה לערעורו של אור (להלן: המערער) נגד ההרשעה. בסופו של דבר החליט ביהמ"ש לאשר את הרשעתו של המערער ברצח ולהמיר את ההרשעה של נדב מרצח להריגה בהתאם לעיסקת הטיעון.
ב. בלילה שבין 6.10.87-5 נרצחו בני הזוג כרמן וג'ק הייבלי (להלן: המנוחים) בביתם שבסנטה ברברה, קליפורניה ארה"ב. בעקבות האירוע פתחה משטרת ארה"ב בחקירה שהובילה לחשד שהמערער ונדב מעורבים בפרשה. השניים, ישראלים יוצאי קיבוץ אלונים שבעמק יזרעאל, התגוררו במשך תקופה מסויימת בארה"ב, ושהו שם גם במועד הרצח. מעורבות השניים באירוע היא תולדת היכרותו וקשריו של המערער עם אחד צ'רלס לגרו, שהוא בעלה של וונדי לגרו, בתה של המנוחה מנישואיה הראשונים. וונדי לגרו היתה אמורה לרשת את רכושה הרב של אימה עם מותה, והחשד שעלה היה כי בני הזוג לגרו נקלעו למצוקה כלכלית קשה, ועקב זאת החליטו לגרום למותם של המנוחים ולרשת את רכושם. לצורך כך גייסו את המערער, שהיה מיודד עימם והלה צירף את נדב לפעולה.
ג. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות, וכן היתה בפני ביהמ"ש עדות על "התוודותו" של המערער בפני ישראלי בשם טוביה, שאותו ביקש המערער שיספק לו אליבי בעניין הרצח. ההתוודות בפני טוביה באה לאחר שהחלה החקירה, תקופה די ממושכת לאחר ביצוע הרצח, והיא לא היתה מוחלטת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היה מרשיע את המערערים על יסוד הראיות הנסיבתיות גם לולא ההתוודות. ביהמ"ש העליון ניתח באריכות את כל הראיות הנסיבתיות שהובאו, התייחס לטענות השונות הנוגעות למהימנות העדים, והגיע למסקנה כי מהראיות הנסיבתיות בלבד עולה אמנם מעורבותו של המערער במעשי עבירה כלשהם, אך לאו דווקא בפרשת הרצח. אולם הראיות הנסיבתיות יחד עם ההתוודות בפני טוביה הביאו את ביהמ"ש העליון לאישור הרשעתו של המערער ברצח.
ד. אשר לנדב - מעורבותו במעשה הרצח יחד עם המערער הוכחה מעבר לספק סביר, וההרשעה בדין יסודה. עם זאת אין עילה שלא להיענות לבקשת הצדדים ולדחות את עיסקת הטיעון. את עיסקת הטיעון הסבירו הצדדים בכך שנדב אמור לשמש עד חשוב ואף מכריע במשפטו של צ'רלס לגרו, כאשר מעשה הרצח הוא בראש וראשונה פרי יוזמתו של לגרו שהמערערים פעלו בשרותו. על כן מידת הדין ואף מידת הצדק היא שצ'רלס לגרו עצמו יתן את הדין על העוול שנעשה. זאת ועוד, נדב לא היה הדמות המרכזית בפרשה ולכן עיסקת הטיעון אינה מקוממת מבחינה מצפונית או מוסרית, שהרי הדמויות המרכזיות נותנות את הדין באופן מלא. לפיכך הוחלט להמיר את הרשעתו של נדב מרצח להריגה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. בית הלוי לאור, עו"ד נ. שמואל לנדב, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 9.6.93).

ע.פ. 4977+5371/92 - חליל ג'ברין נגד מדינת ישראל

*הרשעת ממונה על משרד מס הכנסה בקבלת שוחד(מחוזי ת"א - ת.פ. 391/91 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. המערער שימש בשנים 1988-1990 כממונה על משרד מס הכנסה בשכם. ביולי 1990 התלוננו שני מפקחי מס בפני קצין מטה בממשל הצבאי על אי סדרים במשרד. הם הפנו את הקמ"ט לרואת חשבון (להלן: סלאמה) שייצגה נישומים במשרד מס הכנסה בשכם. בעקבות פניית הקמ"ט הגישה לו סלאמה ביום 23.7.90 תלונה בכתב בה התלוננה כי לקוחותיהם של שני רואי חשבון בשכם, האחד עדנאן והשני חמדי, זוכים לשומות נמוכות בשל שוחד שהם משלמים לפקיד בשם אשייב. בתלונה היא הזכירה גם את שמו של המערער כמי שעל פי השמועה נוטל שוחד, אך הוסיפה כי על פי ידיעתה שלה המערער "אינו לוקח כסף". בנובמבר 1990 גבתה המשטרה הודעה מסלאמה ושבוע לאחר מכן פגש המערער את סלאמה במשרד מס הכנסה ותבע ממנה בלשון מאיימת לספר לו מה אמרה לחוקרים. עדנאן וחמדי
נעצרו והואשמו במתן שוחד למערער. תחילה הכחישו את האשמה, ולאחר חקירה קשה, שבמהלכה עדנאן הוכה והופגש עם חמדי בעוד סימני המכות עליו, מסרו השניים הודעות מפורטות, ערכו טבלאות שבהן פירטו את שמות הנישומים, סכומי המס ששולמו בפועל וכן סכומי השוחד ומועדי תשלום השוחד למערער.
ב. בכתב האישום נגד המערער נאמר כי ב- 81 הזדמנויות נטל שוחד מחמדי ומעדנאן כמפורט בטבלאות. כן הואשם באיומים על סלאמה כדי להניעה למסור לו מה אמרה בחקירתה. נגד עדנאן וחמדי הוגשו כתבי אישום בביהמ"ש הצבאי, ויום לפני מועד מתן העדויות במשפטו של המערער, ערכה עימם הפרקליטות הצבאית הסכם שלפיו כתבי האישום שהוגשו נגדם יבוטלו, ובתמורה יעידו במשפטו של המערער עדות אמת "כפי שעשו בחקירתם במשטרה...". סלאמה העידה במשפט כי כאשר ביקשה מהמערער להפחית שומתו של נישום הוא השיב לה "כמה תתני לנו" והיא הבינה מדבריו שהוא מבקש שוחד. עדנאן וחמדי חזרו בחקירה הראשית על הגירסאות שמסרו בהודעותיהם במשטרה ואישרו כי נתנו שוחד למערער על פי הפירוט בטבלאות (להלן: הגירסה המפורטת). בחקירה הנגדית הודו כי למעשה המציאו את הפירוט בהיותם בלחץ המעצר והמכות, וכשהגיעו לחקירה החוזרת שבו ואישרו את עיקר הרישומים בטבלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הטבלאות אינן "אמינות" ועם זאת סבר שהעדויות הכוללניות של עדנאן וחמדי כי שיחדו את המערער (להלן: הגירסה הכוללנית) מהימנה. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של לקיחת שוחד בסכומי כסף שונים, מבלי להתייחס לגירסה המפורטת, ובעבירה של איומים על סלאמה, וגזר למערער שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 10,000 ש"ח. המערער ערער רק על ההרשעה בלקיחת שוחד ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערער נתקבל וערעורה של המדינה נדחה.
ג. בערעור נטען כי המערער הואשם בעבירות שוחד ספציפיות וכנגד עבירות אלה הוא התגונן. משהוכח כי הטבלאות הן שקריות ראוי היה לזכותו, שכן המשפט התנהל כולו על יסוד ההאשמות הספציפיות. כן נטען כי היה זה משגה להסיק מעדותה של סלאמה על שיחתה עם המערער כי ביקש ממנה שוחד. השאלה היא אם ניתן היה לדחות את הגירסה המפורטת ולקבל את הגירסה הכוללנית. כידוע, ביהמ"ש רשאי לבור מתוך העדות את החלק המהימן עליו, ובלבד שהעדות אינה מיקשה אחת אלא ניתנת לחלוקה הגיונית, וקיים הסבר סביר לסתירות בעדות, שאינו שולל את מהימנות העד מעיקרא. באין הסבר, אין לייחס משקל ראייתי לדברי עד שבמהלך עדותו סתר עצמו באותו נושא, במיוחד כאשר הגירסה הסותרת נמסרה בלחץ החקירה הנגדית. יש מקום לאבחן בין אמירת דברים וסתירתם בו במעמד, השוללת ברוב המקרים כל משקל ראוי מן העדות, לבין סתירה המתגלית בין עדויות שנמסרו במועדים שונים.
ד. בגירסה הכוללנית של העדים אין כל משקל לנוכח התמוטטות הגירסה הספציפית. הנימוקים שנתן ביהמ"ש המחוזי לקבלת הגירסה הכוללנית אינם יכולים לעמוד. אין מדובר כאן באי דיוקים בהודעות שמסרו העדים במשטרה שנבעו "מצוק המעצר" כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, אלא במתן עדות לא נכונה בביהמ"ש בנושאים מהותיים ששימשו יסוד לכתב האישום, ואשר הכזב שבה התגלה בחקירה הנגדית. גם מבחינת תקינות ההליך הפלילי אין לקבל את עדויות שני עדים אלה. מטרת ההליך הפלילי היא לברר את חפותו או אשמתו של הנאשם. המערער התגונן בפני הגירסה המפורטת וזו התמוטטה בחקירה הנגדית והעדים נסוגו לשעה לגירסה הכוללנית. השאלה כיצד העדים לא מסוגלים לזכור מקרה כלשהו לא נשאלה. גם עדותה של סלאמה אינה יכולה להצביע על קבלת שוחד. היא אמרה כי כאשר ביקשה מהמערער להפחית את שומת הנישום שאל אותה "כמה תשלמי לנו". היא הבינה שהוא מרמז על שוחד, ואולם מסקנתה של העדה מהדברים האמורים אינה המסקנה ההגיונית היחידה. ניתן גם להבין כי המילה "לנו" מתייחסת לרשויות. לא זו
אף זו, העדה עצמה, בתלונתה, ציינה כי לידיעתה המערער "אינו לוקח כסף". משמע, שבעת כתיבת התלונה לא ראתה סלאמה בדברי המערער בקשת שוחד ופירושה המפליל הוא פרי מחשבה מאוחרת. בעקבות קבלת הערעור בוטל המאסר בפועל. המאסר על תנאי הועמד על 6 חדשים בשל שיבוש הליכי המשפט, וכן נשאר העונש של תשלום קנס בסך 10,000 ש"ח.

(בפני השופטים: בך, מלץ, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד ר. שיינמן ונ. נגב למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 1.6.93).

ע.פ. 231+313/92 - עבדול נאסר ג'ית ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי נצרת - ת.פ. - 283/91 - הערעור נתקבל).

א. ארבעת המערערים ואחד נאסר עבד רבו שאף הוא ערער וחזר בו מערעורו, הורשעו בעבירה של רצח ונדונו למאסר עולם, בגין המתתו של האסיר חסין בסומי (להלן: המנוח). המעשה התרחש אור ליום 10.10.90 בתא הכלא באגף האסירים הבטחוניים בבית הסוהר שאטה. תא זה חלק המנוח עם 8 אסירים נוספים ובכללם חמשת הנאשמים (ארבעת המערערים ועבד רבו). לעת ספירת הבוקר היתה גופתו החבולה של המנוח מוטלת על מיטתו כשהוא מכוסה בסדין. לקצין התורן ששאל לגורלו של המנוח השיב עבד רבו "קח את הכלב שלכם, אני הוא שרצחתי אותו". נתיחת גופתו של המנוח העלתה כי המוות נגרם כתוצאה ממכות חזקות שהונחתו על גופו של המנוח, שאף נכפת בידיו וברגליו. המומחה שניתח את המנוח, ד"ר היס, קבע כי סביר להניח כי בכפיתת המנוח ובגרימתן של חלק מהחבלות השתתפו יותר מאדם אחד.
ב. כל שמונת האסירים שנמצאו בתא בליל האירוע הוחשדו בהשתתפות במעשה. עבד רבו טען שאיש מן האסירים האחרים לא הבחין במתרחש או סייע בידו. לדבריו חשד במנוח שהוא משתף פעולה עם השלטונות, כפת אותו והיכהו עד שגרם למותו. לטענת עבד רבו לא התנגד המנוח למעשיו. ארבעת המערערים ויתר שוכני התא הכחישו כל מעורבות במעשה וטענו כי לא הבחינו בשום התרחשות יוצאת דופן. הראייה היחידה נגד ארבעת המערערים היא אימרה של אחד האסירים באותו תא, עבד אל רחמן שחברי. מלכתחילה גרס גם שחברי כי לא ראה ולא שמע כל דבר חריג, אך משהובא לחקירה נוספת 10 ימים לאחר האירוע, סיפר לחוקר כי בביצוע הרצח סייעו לעבד רבו ארבעת המערערים. שניים מהם לקחו חלק פעיל בהכאת המנוח ושניים ניצבו בתצפית ליד פתחי התא. שחברי הוקלט ללא ידיעתו. במשפט טען כי הדברים הושמו בפיו ע"י החוקר. ביהמ"ש המחוזי דחה את עדותו של שחברי, קיבל את ההקלטה כראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, והזכיר את עדותו של ד"ר היס כי לא ייתכן שאדם אחד כפת את המנוח. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין ומצא, בפסק דין עיקרי מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט חשין שסבר כי יש להרשיע את המערערים בעבירה של הריגה.
ג. השופט מצא: אף שבהכרעת הדין לא הזכירו השופטים את הצורך בדבר לחיזוק אימרתו של שחברי, עולה מהנמקתם בבירור שהיו ערים לצורך לחיזוק וראו בהערכת ד"ר היס משום דבר לחיזוקה של האימרה. בחוות דעתו העריך כי סביר להניח שבכפיתת המנוח ובגרימת לפחות חלק מן החבלות השתתפו יותר מאדם אחד, וביהמ"ש קיבל שאין זה סביר ומתקבל על הדעת להניח כי עבד רבו יכול היה לכפות את המנוח ולהכותו למוות מבלי שאיש מן האסירים האחרים יבחין במעשים. בכך ראו השופטים דבר לחיזוק אימרתו של שחברי. השאלה היא רק אם אכן יש בכך דבר לחיזוק והתשובה לכך היא שלילית.
ד. אילו סיפר שחברי באימרתו כי המנוח התנגד לכפיתתו ולתקיפתו ושהמערערים סייעו לעבד רבו בכוחות משותפים לגבור עליו ולהכניע את התנגדותו, כי אז היה בהערכתו של ד"ר היס, לפחות לכאורה, משום דבר לחיזוקה של האימרה. אך שחברי לא
הציג גירסה מעין זו. מגירסתו עולה כי שחברי כלל לא התנגד לכפיתתו וכי כל העת הותקף רק ע"י אחד מן המערערים ולא ע"י כולם ביחד. מכאן שהערכת ד"ר היס אינה יכולה לחזק את התיזה המועלית באימרת שחברי.
ה. לא זו אף זו, בפרשתנו אין די להיווכח בעצם קיומו של דבר לחיזוק, אלא יש ליתן את הדעת גם למידתו ולמשקלו. בעת שמסר את גירסתו היה שחברי עצמו בחזקת חשוד ברצח ואת עצמו ניקה באימרתו מכל חשד. את שני האסירים הנוספים שנמצאו בתא אין הוא מזכיר כלל. את גירסתו נכון היה למסור רק בשיחה בעל פה ולא בכתב, וכשהוברר לו שהקליטו את דבריו התכחש מיד לכל מה שאמר. כדי שבנסיבות אלה תימצא אימרתו של שחברי ראוייה לשמש בסיס להרשעת המערערים, צריך היה להימצא דבר ממשי ומהותי לחיזוקה, ובחיזוק "טכני" גרידא לא סגי. נמצא שגם בהנחה שהערכת ד"ר היס מאמתת את הגירסה כי השתתפו מספר אנשים בהמתתו של המנוח, הרי שבנסיבות המיוחדות של המקרה אין להסתפק באמור באימרת שחברי כבראיה מספקת לעניין מספרם וזהותם של המשתתפים שסייעו לעבד רבו. לפיכך יש לקבל את הערעורים.
ו. השופט ש. לוין: יש צורך בקיומו של נדבך ראייתי בחומר הראיות, נוסף על האימרה, המחזק את מהימנותה. המשקל הדרוש לקיומו של נדבך ראייתי כאמור עשוי להשתנות לפי הנסיבות ולפי ההערכה הכוללת של חומר הראיות. לעולם על ביהמ"ש לשקול את השאלה אם האימרה בצירוף הדבר לחיזוק מספיקים. הדבר הוא כך ביתר שאת בסוגי מקרים שבהם מלמד נסיון החיים שנותן האימרה, שחזר בו מאימרתו, עשוי היה לעמוד בלחצים המכחישים זה את זה, כשנתן את אימרתו וכשחזר ממנה.
ז. השופט חשין (דעת מיעוט): בחומר הראיות נמצאו דברים שהיה בהם חיזוק לאימרה של שחברי. אלא שהאימרה בצירוף הראיות לחיזוק יש בהם כדי לערב את המערערים במעשה קטילתו של המנוח אך לא ברצח. לפיכך יש להמיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה.

(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, חשין. עוה"ד איברהים אבו עטא ואביגדור פלדמן למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 3.6.93).

רע"פ 1713/93 - משה בוקובזה נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

בנהגו ברכב עבר המבקש מצידו הימני של הכביש לצידו השמאלי, התהפך לצידי הכביש וגרם למוות. בגין כך הורשע בגרם מוות בנהיגה רשלנית. טענת המבקש היא כי לא נתאפשרה לו חקירה נאותה של בוחן התאונה, שהיה העד היחידי, ואשר סתר עצמו בין דבריו בדו"ח לדבריו בביהמ"ש, לא בדק כראוי גלגל רכב שנמצא ללא אוויר, ולא גילה ידע מספיק בחוקי הפיזיקה כדי להסביר פשר התאונה. לבסוף נטען כי ההרשעה מנוגדת להלכותיו של ביהמ"ש העליון, בעיקר להלכה בע"פ 489/74 (פד"י ל'(1) 256). הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לע"פ 489/74 - לפי הנאמר שם אין בהחלקה על הכביש כשלעצמה כדי להוכיח רשלנות, אך אין להשוות החלקה למעבר לצידו השני של הכביש והתהפכות בצד שמאל של הכביש. נהיגה כדין ובזהירות הראוייה היא בצידו הימני של הכביש, ועצם המעבר לצד שמאל יוצר ראייה לכאורה בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות ובכך יוצאת התביעה ידי חובת השלב הראשון של הבאת הראיות וחובת ההוכחה עוברת לנאשם. הוא יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראייה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, אך המבקש לא הביא כל ראייה לכך. הסניגור ביקש להתמודר עם הבוחן בידע בחוקי הפיזיקה, אך בכך לא היה כדי להועיל. הוא רשאי היה להביא מומחה מטעמו שיסייע בידיו בהרמת החובה ולא עשה זאת. המסקנה היא שהחובה לסתור את הראייה לכאורה לא הורמה וביהמ"ש רשאי היה
להרשיע את המבקש. מאחר והמדובר בדיון שלישי ומיותר, חוייב המבקש לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 500 ש"ח.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה גולדברג למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 7.6.93).

בש"א 996/93 - ליאת לב נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעת פיצויים נגד המשיבים בגין פרסום כתבות שלטענתה פגעו בשמה הטוב. בקשר לכך הגישה המבקשת בקשה לפטור מאגרה, רשמת ביהמ"ש המחוזי דחתה את הבקשה וגם ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המבקשת לשלם את האגרה על סכום מסויים שהוא קבע כסכום סביר לגובה התביעה. ביהמ"ש מצא כי המבקשת היא בעלת יכולת לשלם את האגרה בסכום המופחת. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 19.1.93 במעמד המבקשת וב"כ המשיבים, וביום 21.2.93 פנתה המבקשת לביהמ"ש העליון וביקשה להגיש בקשה לרשות ערעור. קבלת הבקשה סורבה מן הטעם שהוגשה באיחור. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 30 יום. המועד להגשת בקשה לרשות ערעור תם ביום ה' 18.2.93. המבקשת טוענת כי יום ו' בשבוע הינו יום פגרה ולפיכך פנייתה לביהמ"ש ביום א' הינה באיחור של יום אחד. טענה זו יש לדחות. תקנה 4 לתקנות בתי המשפט וההוצל"פ (פגרות) קובעת כי יום ו' בשבוע יראה כיום פגרה "...אם הוא היום האחרון... לביצועה של פעולה במהלך הליך בביהמ"ש...". בענייננו, יום ו' כבר היה לאחר תום התקופה, כך שאין תחולה להוראה זו. עניין לנו איפוא באיחור של שלשה ימים, ועל כל פנים גם איחור של יום אחד הוא איחור הטעון הסבר וצידוק מטעם מיוחד. כל הטענות שהעלתה כאן המבקשת להצדקת האיחור אין לקבלן.

(בפני: הרשם צור. המבקשת לעצמה, עוה"ד גליק, דולב וגולן למשיבים. 6.6.93).

בג"צ 598/92 - האיגוד הישראלי לספורט איל נגד המועצה להסדר הימורים בספורט

*הקצבות כספיות של המועצה להסדר הימורים בספורט

(העתירה נתקבלה בחלקה).

המחלוקת בין הצדדים עניינה הקצבותיה הכספיות של המשיבה לעותרת ולגופים המאוגדים בה. הנושא בו דנה העתירה הוא היקף ההקצבות הכספיות וחלוקתם לגופים המאוגדים בעותרת. לשם מציאת פתרון בנושאים אלה מונתה בשעתו וועדה, אך דרך היישום של ההמלצות לא זכתה למימוש ואף לא להסכמה. הוגשו לבג"צ הצעות שונות ולבסוף החליט בג"צ להורות בצו החלטי כי המשיבה תקבע קריטריונים להכנת חקציבי האיגודים בספורט בישראל, הכוללים עקרונות תיקצוב ודרכי חישוב ההקצבות.
לצורך עיבוד הקריטריונים צריך להיות דיון ענייני בין הצדדים בו ייבדקו הטענות וההשגות כדי שהקריטריונים יהיו סבירים. בג"צ רואה קביעת קריטריונים כמעשה חיוני וחשוב מן הבחינה הציבורית ומן הבחינה העניינית גם יחד. קריטריונים חייבים לכלול הוראות מפורטות בעניין דרך יישומם הלכה למעשה. משהוכנה טיוטת קריטריונים יש לאפשר לאלה המושפעים מכללים אלה את השמעת טענותיהם והשגותיהם. אם לא תהיה הסכמה בין הצדדים לא תהיה ברירה אלא בעיבוד קריטריונים ע"י גוף בלתי תלוי ומומלץ שימנה שר החינוך. משך הזמן לבירורים צריך להסתיים עד סוף חודש ספטמבר 1993.