תקציר סביר כרך מ"ב חוברת 7

ע.פ. 798/92 - מדינת ישראל נגד אלי בן דוד

*קולת העונש (תקיפה מינית, הפקרה לאחר תאונה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין ומלץ נגד דעתו החולקת של השופט אור).

א. ביולי 1989 גנב המשיב רכב ונהג בו ללא רשיון נהיגה כשהוא מסיע עמו צעירה קטינה שאותה הכיר. המשיב נהג במהירות מופרזת שהגיעה עד לכדי 140 קמ"ש, ותוך כדינסיעה הציע לנערה כי תמורת ההסעה שהוא מסיע אותה היא תשכב עמו. משזו סרבה עצר המשיב את הרכב ותקף אותה באופן מיני באיברים אינטימיים שבגופה. הנערה ניסתה להימלט אך המשיב תפס בה בחוזקה והחזירה למכונית כשהוא ממשיך במעשה התקיפה האמור. משהחלה לבכות ולרעוד הרפה ממנה המשיב והמשיך בנהיגה נמהרת לאורך הכביש שלחוף הכנרת, איבד את השליטה על ההגה, הרכב סטה מנתיב נסיעתו התנגש בגשרון והתהפך. כתוצאה מכך נפצעה הנערה באופן קשה. המשיב הפקיר את הנערה הפצועה לאחר שהניחה ליד קבוצת עצים שבחוף האגם, והנערה נתגלתה ע"י אנשי משטרה כשהיא מוטלת חסרת הכרה. המשיב כפר בעובדות שיוחסו לו ואז התנהל המשפט במשך תקופה ארוכה, ורקלקראת גמר הדיון חזר בו המשיב מכפירתו והודה בביצוע העבירות. המשיב היה משוחרר בערובה ולא התייצב לחלק מהישיבות. ביני לביני ביצע עבירות רבות נוספות שבגינן הועמד לדין נפרד ונדון ל- 21 חודשי מאסר מצטברים. אלה היו פני הדברים כאשר ביהמ"ש המחוזי בא לגזור את דינו של המשיב בשל מעשיו. השופט שיווה לנגד עיניו אתחומרת העבירות מחד, ואת הנסיבות לקולא מאידך. הנסיבה המקלה המשמעותית ביותר היתה שבעת ביצוע המעשים היה המשיב כבן 17 שנים בלבד, והוא נדון כבר ל- 21 חודשי מאסר בגין עבירות שביצע במהלך משפט זה. בהתחשב בכל אלה גזר השופט את דינו של המשיב לשנה מאסר בפועל בגין עבירת ההפקרה, 18 חודשים מאסר בפועל בגין כל יתר העבירות ועוד 18 חודשים מאסר על תנאי וכן פסל את המשיב מלנהוג במשך 5 שנים. השופט קבע כי שני עונשי המאסר בפועל שגזר יהיו חופפים ביניהם, ומאלה חפף 12 חודשים ל- 21 חודשי המאסר שהיה המערער מרצה אז בשל העבירות האחרות. הערעור על קולת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין ומלץ, בפסק דין מפי השופט לוין, נגד דעתו החולקת של השופט אור.
ב. השופט ד. לוין (דעת הרוב): בעונש כפי שנגזר אין משום מתן ביטוי לחומרת המעשים שביצע המשיב ואינו תואם כלל את רמת הענישה הנדרשת. אכן, מעשי העבירה בוצעו לפני כ- 4 שנים, אולם התמשכות הדיון היתה בעטיו של המשיב, ובמהלך המשפט בהיותו משוחרר בערובה המשיך המשיב בפעילות עבריינית. לא מתקבל על הדעת שבגין כלהמעשים החמורים וההתנהגות המחפירה של המשיב הוא יישא ב- 6 חודשי מאסר מצטברים ל- 21 חודשי המאסר בשל העבירות שביצע במהלך המשפט. השארת עונש זה על כנו, לא זו בלבד שלא יהא בה דבר כדי להרתיע עבריינים אחרים מהתנהגות כה מסוכנת, אלא הוא עלול להתפרש שלא כהלכה, הן ע"י אחרים בקהילה העבריינית, והן ע"י סניגורים שיראובכך תקדים רצוי מבחינתם. ענישה הולמת מבחינה נורמטיבית הצדיקה כי העונשים, כפי שנגזרו, יהיו מצטברים זה לזה, ויחדיו מצטברים לעונשים האחרים שנגזרו על המערער כפי שביקשה התובעת. עם זאת אין להתעלם מהדברים החשובים הנאמרים בתסקיר שרות המבחן בדבר תפנית אפשרית בהתנהגות המשיב בעתיד, ואין להתעלם גם מכך שעד לשלב זהשל הדיון כבר חלפו ועברו שני שליש מתקופת המאסר שעל המערער לרצות בעקבות גזר הדין. על כן ראוי להשאיר בעינה את החלטת השופט לחפוף את שני עונשי המאסר בפועל שהטיל כך שהעונש הכולל לריצוי בפועל הוא 18 חודשים, אך 18 חודשי מאסר אלה במלואם יצטברו לעונשי המאסר האחרים.
ג. השופט אור (דעת מיעוט): מדובר בעבירות שנעברו ע"י המשיב לפני כ- 4 שנים בהיותו קטין. המשיב מרצה כבר עונש מאסר אחר. בפברואר 1993 נסתיים ריצוי תקופת
שני שלישים מתקופת המאסר שהוטלה על המשיב, ורק בשל הערעור שהיה תלוי ועומד לא נדונה בקשתו לשחרור מוקדם. סביר להניח שהמשיב היה משתחרר כתום שני שליש מתקופת המאסר בהיות המאסר מאסרו הראשון. בינתיים חלפו כ- 4 חודשים נוספים מעבר לתקופת שני שליש תקופת המאסר, ונמצאים אנו כיום במועד שגם אילו היתה תקופת המאסר במצטבר בגין התיק הנוכחי למשך תקופה של שנה ולא חצי שנה, אמור היה המשיב להשתחרר בימים אלה ממאסרו. אם יתקבל הערעור כאמור, וכל תקופת המאסר של 18 חודשים תהיה מצטברת, צפוי המשיב להתשחרר ממאסרו בעוד כ- 4 חודשים נוספים. התסקירשל קצינת המבחן ממליץ על שחרורו של המשיב בהקדם ובהתחשב בכל הנסיבות, וכאשר ההחמרה משמעותה המעשית אינה אלא שהמשיב ישאר במאסר תקופה נוספת של 4 חודשים, אין לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד בן חמו למשיב. 21.6.93).

ע.א. 2170/90 - פולגת תעשיות בע"מ נגד אריגי זליג שטיינמץ ובניו בע"מ

סמכות נחזית של עובר בחברה. "תיקון טעות" בפס"ד(מחוזי באר שבע - ת.א. 87+981/85/192 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבה עוסקת בסיטונאות בענף האריגים והמערערת הינה יצרנית בדים. בפברואר 1983 התקשר מנהל המשיבה למנהל המערערת והציע לו כי תינתן למשיבה סוכנות סיטונאית למכירת בדים. מנהל המערערת היפנה את מנהל המשיבה אל מנהל ענף מכירות הבדים של המערערת (להלן: יעקב) כמי שמטפל בנושא זה מטעם המערערת. כך נוצר קשר בין שתי החברות. המשיבה קיבלה מן המערערת, כעניין שבשיגרה, הנחה סיטונאית בשיעור %10 ממחירי הקניה. ביום 30.4.83, במסגרת פגישה בין אנשי המשיבה ויעקב, נרשמה תזכורת על כך שסוכם עם יעקב שתינתן הנחת מחזור של %3, נוסף להנחה הסיטונאית, ויעקב חתם על התזכורת. בתום שנת 1983 ביקשה המשיבה לקבל את הנחת המחזור המוסכמת ונדחתה בלך ושוב, עד שביום 4.11.84 קיבלה המערערת, בסחורה, כ- 9,000 דולר המהווים למעשה אחוז וחצי מן המחזור. המערערת הפסיקה את ההתקשרות עם המשיבה, ומשהוברר למשיבה שאין בדעת המערערת לשלם לה את ההנחה המובטחת הגישה תביעה נגד המערערת, המתייחסת לשנים 1983, 1984, 1985. נותרה לדיון הטענה העיקרית של המערערת כי אין היא חייבת על פי המסמך האמור משום שיעקב "לא היה מוסמך לתיתובשם הנתבעת ו/או חרג מגדר הרשאתו בתיתו את ההתחייבות".
ב. בפסה"ד דחה השופט את טענת ההגנה של המערערת כי ההנחה שנתן יעקב למשיבה ניתנה בחוסר סמכות וכי המשיבה ידעה שאין לו סמכות כזו. את פסיקתו ביסס השופט עלמספר עובדות ובכללן כי בפועל שילמה המערערת למשיבה, אף אם באיחור, הנחת מחזור כזו עבור שנת 1983. בפסה"ד אומר השופט "אני... (ו)מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הנחה בשיעור של %3 על המחזור מיום 1.1.84... על בסיס דולרי בתוספת ריבית בשיעור%10 לשנה על הסכום הדולרי מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל... אם בעלי הדין לא יגיעו לידי הסכם בתוך 30 יום... בדבר הסכום המדוייק... תוכל התובעת לחזור ולפנות לביהמ"ש ולבקש לקבוע את הסכום ע"י מינוי מומחה...". כן חייב השופט את המערערת לשלם למשיבה "הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח". השופט סבר כי כל הנחת המחזור עבור שנת 1983 שולמה ולפיכך חיובה של המערערת לשלםהנחה זו הוא מיום 1.1.84.
ג. הצדדים לא הגיעו להסדר בדבר תרגומה של הפסיקה בפסה"ד לסכומים והמשיבה שבה ופנתה אל ביהמ"ש כפי שהירשה לה לעשות בפסה"ד. בגדר המחלוקת היו שלשה נושאים: חיוב המערערת בתשלום היתרה עבור המחזור לשנת 1983; מועד תחילת מירוץ החיוב בריבית; שיעור ההוצאות. השופט נתן החלטה (להלן: ההחלטה) בה קבע: הסכום של
25,000 ש"ח הינו סכום שכה"ט בלבד ויש לשלמו בנוסף לאגרת המשפט; בטעות סבר שהנחתהמחזור שולמה עבור כל שנת 1983 ומכיוון שלא כך הדבר הרי על המערערת לשלם גם את יתרת התשלום עבור המחזור של שנת 1983; בטעות נשמט ממנו שבקשת המשיבה לריבית היתה עבור התקופה שמיום החיוב עד ליום הגשת התביעה ולא רק מיום הגשת התביעה ולפיכך הורה לשלם את הריבית מיום החיוב ותיקן בכך את פסה"ד. הערעור על ההחלטה נתקבל (פרט לעניין ההוצאות) והערעור על פסה"ד נדחה.
ד. לעניין ההוצאות הבהיר השופט את כוונתו וזו עולה מתוך פסה"ד ולפיכך אין להתערב בכך. שונים הדברים באשר לתיקונים הנוגעים לתשלום יתרת המחזור בגין שנת 1983 וכן באשר לחיוב בריבית. הסמכות לתקן טעות בפס"ד לאחר ששופט "קם מכסאו" קבועה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. ניתן לתקן טעות על פי סעיף זה רק כאשר מדובר ב"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס... וכיוצא באלה". העובדה שהשופט התיר לבאי כח הצדדים לפנות אליו אם לא יגיעו להסכם "בדבר הסכום המדוייק הנובע מהכרעתהדין" איננה פוגמת בסופיותו של פסה"ד. המדובר איננו ביותר מאשר פעולות חשבון שיש לעשותן על פי העקרונות שנקבעו בפסה"ד. בשום פנים לא ניתנה אפשרות לצדדים לחלוק על העקרונות עצמם שנקבעו בפסה"ד ולא נפתח שום פתח לשינוי עקרונות אלה. לפיכך כל מה שניתן לתקן בפסה"ד הוא רק "טעות" כהגדרתה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט.
ה. אשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי בהחלטה הנ"ל שמדובר בטעויות של "חוסר תשומת לב" - טעות של שופט בפסה"ד יכולה להיגרם ע"י סיבות שונות, שאחת מהן, ללא ספק, היא טעות הנגרמת ע"י חוסר תשומת לב. אלא שמה שקובע לענייננו הוא מהותה וטיבה של הטעות ולא מה שגרם לה. חוסר תשומת לב יכול לגרום לטעות לשון, טעות סופר, טעות בחישוב וכו' ואז תהיה זו טעות הניתנת לתיקון. אך חוסר תשומת לב יכול גם לגרום לכך שתיעשה טעות מהותית ועניינית ואז תהיה זו טעות שאין לתקנה על פי סעיף 81 אלא על דרך של ערעור. שתי הטעויות דנא הן מהסוג השני. בשום פנים אין כאן לא פליטת קולמוס, לא טעות סופר ולא טעות אחרת שניתן להכניסה בגדר סעיף 81. לפיכך לא היה מקום לתקן את שני התיקונים בפסה"ד ויש לבטלם.
ו. אשר לפסה"ד גופו - ביהמ"ש קיבל את טענת המערערת כי לא נתנה ליעקב הרשאה לתת "הנחת מחזור" כפי שעשה במסמך. לאחר מכן חייב ביהמ"ש את המערערת על פי אותו מסמך, כאשר אחד מטעמיו הוא כי המשיבה אישרה את פעולתו של יעקב בדיעבד, כאשר שילמה בסוף 1984 עבור הנחת מחזור בשנת 1983. בכך טעה ביהמ"ש, כי ההנחה ששולמה בסוף שנת 1984 היתה רק בשיעור של אחוז וחצי ולא בשיעור של %3. כמו כן אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש, כי יעקב פעל בסמכות משום שהפעולה נופלת במסגרת סעיף 5(א) לחוק השליחות. אין ההנחה הנוספת האמורה נכנסת לגדר פעולה הדרושה "באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות". אעפ"כ דין הערעור להידחות שכן יש בראיות להצביע על התנהגות מצידה של המערערת כלפי המשיבה כי היה בסמכותו של יעקב לתת "הנחת מחזור", בתוקף תפקידו כמנהל המכירות שלה, אליו הופנתה המשיבה כשביקשה ליצור את ההתקשרות עם המערערת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד א. פולק ור. לוי למערערת, עו"ד א. אופנהיים למשיבה. 28.3.93).

ע.א. 4440/91 - צבי טורנר נגד מאיר טורנר ואח'

*סופיות הדיון בקיום הצוואה(מחוזי חיפה - תיק עזבונות 1956/88 - הערעור נדחה).

א. בשעתו ביטל ביהמ"ש המחוזי חלק מסעיפי הצוואה של המנוח יהושע טורנר וביהמ"ש העליון קיבל אז את הערעור של המשיב וקיים את הצוואה כולה. פסה"ד של ביהמ"ש
העליון ניתן ביום 24.1.91. ביום 5.2.91 התקיים דיון בביהמ"ש המחוזי ובו הגיעו כל הזוכים על פי הצוואה, כולל המערער, להסכם שקיבל תוקף של פס"ד בדבר הדרך לביצוע הצוואה. נקבע בהסכם, בין היתר, כי תוך 30 יום יחתום כל אחד מן הזוכים עליפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לדו"ח שיוסמך להעביר את הנכסים לשם הזוכים על פי הצוואה. ביום האחרון ל- 30 הימים הגיש המערער בקשה לביטול הצוואה בציינו כי "העובדות והטענות שעל פיהן מבקש המבקש לבטל את הצוואה לא היו בפניו בזמן הדיון בהתנגדות שהגיש לבימ"ש זה ולא היו בפניו בעת הדיון שהתקיים בביהמ"ש העליון". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לביטול הצוואה בציינו כי לפי סעיף 72 לחוק הירושה רשאי ביהמ"ש שלא להזקק לעובדה או לטענה שמבקש הביטול יכול היה להביאה לפני צו הקיום. ביהמ"ש מוסיף כי המערער מודה "שהמסמכים... היו ידועים לו כבר בעת שנדון בערעור בביהמ"ש העליון, ולכן מחובתו היה לבקש מביהמ"ש העליון רשות להביא ראיות נוספות בערעור... ולא להמתין עד למתן פס"ד...". הערעור נדחה.
ב. סעיף 72(א) פתח פתח לחריגה מכלל סופיות הדיון בעניין קיום צוואה. לביהמ"ש שיקול דעת שלא להיזקק לבקשה לביטול צוואה, בין משום שבידי המבקש היה להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו ולא עשה כן, ובין משום שבידי המבקש לא היה אמנם להביא את העובדה לפני מתן הצו, אך הוא השתהה להגיש את בקשתו ולא הביאה בהזדמנותהסבירה הראשונה. התשובה לשאלה מתי יפעיל ביהמ"ש את שיקול הדעת תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. כעקרון ניתן לומר כי על ביהמ"ש לתת דעתו, בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה, וכן לגורמים אחרים, ובכללם מידת האיחור בהגשת הבקשה והבאת העובדה החדשה בפני ביהמ"ש, הסברו של המבקש לאיחור והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן. בענייננו, לא זו בלבד שהיה בידי המערער להביא את כל טענותיו כבר בשלב הדיון בבקשה לקיום הצוואה,או למצער בערעור, כשמדובר במסמכים גלויים או במסמכים שהמערער היה צד להם, אלא שגם לאחר שנסתיים הערעור לא הזדרז להגיש את בקשתו ותחת זאת חתם על ההסכם בדבר ביצוע הצוואה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. המערער לעצמו, עוה"ד יוסף גניסלב וא. סמואל למשיבים. 14.6.93).

בג"צ 3472/92 - יוסף ברנד ו- 286 אח' נגד שר התקשורת

*דרישת בעלי טלביזיה הנמצאים באיזורים שקליטת הטלביזיה פגומה כי משרד התקשורת יקים עבורם משדרים מיוחדים(העתירה נדחתה).

א. 287 עותרים, תושבי גבעת זאב שליד ירושלים, המשלמים אגרת טלוויזיה כחוק, מוחים על כך ששידורי הטלוויזיה אינם נקלטים אצלם באיכות סבירה. עתירתם היא כי המשיב ידאג לכך שהקליטה של הטלוויזיה בשכונתם תהיה תקינה. המשיב מסביר את הגורמים לקשיים בקליטה ואת מגוון הפתרונות הטכניים האפשריים, שכולם כרוכים בהוצאה כספית, וטוען כי נטל ההוצאה צריך ליפול על העותרים ולא על משרדו. שיפור רמת הקליטה בגבעת זאב באמצעות תחנות קרקעיות יצריך התקנת שני משדרים מיוחדים והדבר אינו מעשי. אפשרויות אחרות שהוצגו מטעם המשיב הן צלחת לויינים לכל בית אב, כאשר המחיר לצלחת כ- 700 דולר לבית אב, וכן התחברות לטלוויזה בכבלים. העותרים לא שללו שמי מהם אכן יבחר להתחבר למערכת הטלוויזיה בכבלים, אך עמדתם היא כי העותרים אינם חייבים להתקין אנטנת צלחת אף לא להתחבר לכבלים וכי המשיב חייב לאפשר להם קליטה סבירה של הערוץ הראשון. העתירה נדחתה.
ב. העותרים מוצאים את המקור לחובת המשיב לאפשר להם קליטה סבירה בחוק הגנת הצרכן, כאשר הטענה היא כי הם "הצרכן" והמשיב הוא ה"עוסק" כהגדרתם בחוק, והעוסק מספק להם שירות פגום. ברם, מקור זה מהמשפט הפרטי אינו המקור לחובתה של רשות
הפועלת כאורגן של מדינת ישראל לספק שירות לציבור. מקור החבות צריך להמצא, והוא אכן נמצא, במישור המשפט הציבורי. חובתה של רשות השידור לשדר וחובתו של השר להבטיח שהשידורים ייקלטו ע"י הציבור באיכות סבירה ע"י תכנון והתקנה ראויים של הציוד הראוי לשם כך. על החובה לא רק לשדר אלא גם לאפשר קליטה סבירה ניתן ללמוד גם מעקרון היסוד של חופש הביטוי, שהפן האחר שלו הוא זכות הציבור לדעת. בזכות היסוד של חופש הביטוי, של הציבור ושל כל פרט הנמנה עליו, טמון מקור חובתה של רשות השידור לשדר. כאן גם מקור חובתו של המשיב לעשות את הדרוש כדי ששידוריה של רשות השידור ייקלטו באיכות סבירה בכל אתר.
ג. החובה האמורה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה כהחלטית ומנותקת מאילוצי תקציב. אין חברה שמשאביה בלתי מוגבלים, ואין רשות הפועלת בחברה על פי חוק, הרשאית והיכולה להתעלם מאילוצי תקציב ולספק שירותים ללא חשבון. כל רשות עומדת בפני הצורך למצוא את האיזון הראוי בין ההיקף, האופן והמידה של קיום תפקידיה וחובותיה על פי הדין, לבין חובתה לשמור על המסגרת התקציבית שלה. כל עוד תנהג הרשות באיזון הראוי לא יתערב ביהמ"ש ולא יחליט במקומה על אופן חלוקת המשאבים הכספיים שלה.
ד. באשר לשאלה מהו האיזון הראוי והסביר בין ההיקף, האופן והמידה של קיום חובת הרשות להבטיח קליטה סבירה של שידורי הטלוויזיה בכל אתר לבין אילוצי התקציב שלה - אין זה ממידת הסבירות שהרשות תשא בהוצאה הכרוכה בפתרון מלא של בעייתו של כל פרט ופרט מהציבור. העותרים אינם היחידים שאינם זוכים לקליטה סבירה, וקיימים עודרבים באיזורים שונים של הארץ שהקליטה שלהם אינה סבירה ושמספרם מגיע כדי כ- 500 אלף. כשאילוצי התקציב אינם מספיקים לתת מענה לכל, מידת הסבירות מחייבת קביעת סדר קדימויות שיעדיף את אלה שבעייתם קשה ופתרונה יקר יחסית, על אלה שבעייתם קלה יותר ונמצא לה פתרון בהישג יד ובהוצאה סבירה. מקומם של העותרים בסולם עדיפות זה מביא למסקנה כי אין לחייב את המשיב להקים תחנות קרקע נוספות וכי הפתרונות המעשיים והזולים ביותר הם שניים: התקנת אנטנת צלחת משותפת לקליטה משידורי לויין, שעלותה הממוצעת היא סכום חד פעמי של 280 דולר לכל בית אב, או התחברות למערכת כבלים בעלות של 30 ש"ח לחודש לקליטת הערוץ הראשון והשני. במצב זה בו עומדות לעותרים שתי האופציות האמורות, שתיהן בהוצאה סבירה, הרי עמדתם שלהם בתביעתם מן המשיב היא הבלתי סבירה ולא עמדתו של המשיב.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, מצא. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד רומנוב למשיבים. 27.6.93).

ע.א. 5651/91 - מיכל וחניתה לב רן נגד ד"ר דוד לב רן

*מתן פס"ד בהיעדר הגנה(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 1071/91 - הערעור נדחה).

א. המשיב חתם עם המערערת השניה - אשתו דאז - הסכם גירושין ובו, בין היתר, התחייבות לשלם מזונות שלשת בנותיו הקטינות עד הגיען לגיל 21. ההסכם קיבל תוקף של פס"ד ביום 22.12.88. ביום 18.3.91 הגיש המשיב תביעה לביטול חיובו במזונות הבת מיכל (להלן: הבת) בטענה שהיא נוהגת כלפיו התנהגות מחפירה. הבת לא הגישה כתבהגנה אלא בקשה למחיקת התובענה על הסף. המערערת השניה (להלן: האשה) הגישה בקשה להצטרף כנתבעת נוספת עקב היותה צד להסכם הגירושין ובקשתה נתקבלה. בעקבות זאת הגישה האשה כתבי הגנה ואף כתב תביעה שכנגד לפס"ד הצהרתי הקובע כי לאשה זכות עצמאית לדרוש מן המשיב את קיום התחייבותו לפי הסכם הגירושין. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטה מיום 27.5.91, (השופטת מרים פורת) קיבל את תביעת המשיב בהיעדר הגנה ולפי פסה"ד האמור בוטלו חיוביו מכח הסכם הגירושין לתשלום מזונות לבתו אחרי הגיעה
לגיל 18. בתביעה נשוא ערעור זה ביקשו שתי המערערות לבטל את פסה"ד של השופטת פורת. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הבקשה והערעור נדחה.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי ההרכב הקודם (השופטת פורת) שגה בשיקוליו כאשר נענה לבקשת האב למתן פס"ד נגד הבת בהיעדר הגנה. בעת ההיא היתה תלויה בפני ביהמ"ש בקשה של הבת למחיקת תביעתו של האב על הסף, וראוי היה להקדים ולדון בה. זאת ועוד, בפני ביהמ"ש היתה נתבעת נוספת - האם - אשר להבדיל מן הבת הגישה כתב הגנה. יתירה מזאת, כאשר יש בפני ביהמ"ש מספר נתבעים שענייניהם מתייחסים לאותו נושא, לאותה טענה ולאותה עילה ממש, היה צריך לשקול את העניין במלוא היקפו לפני מתן פס"ד נגד נתבע אחד.
ג. בקשת האב בפני השופטת פורת היתה לביטול תניה בהסכם שניתן לו תוקף של פס"ד. פס"ד בענייני מזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת, באותם מקרים בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. כוונת הצדדים אינה מכריעה בכגון דא, כי התנאי מכללא, לפיו ניתן לשנות פס"ד מזונות בשל שינוי מהותי בנסיבות, משולב בהסכם לפי עצם טיבו של הסכם מזונות. גם משניתן פס"ד המאשר הסכם, הרי אם הוכח שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהא זה בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. אולם, פס"ד שניתן בהסכמה אין לשנותו אלא במקרים נדירים. ביטול הסכם שניתן לו תוקף של פס"ד איננו צריך להיעשות בחופזה כאשר עומדות מולו הן כתב הגנה (של האם) והן בקשה למחיקה על הסף.
ד. דא עקא, אין כאן ערעור על פסק דינה של השופטת פורת כי ערעור כאמור לא הוגש בשעתו. בענייננו, ביהמ"ש המחוזי, לא ראה עצמו מוסמך לבטל פסק דינה הקודם של השופטת פורת ואין עילה להתערבות בהחלטה זו. כל מסקנותיו המשפטיות של ביהמ"ש המחוזי בדין יסודי ויש להצטער על כד שהמערערות זנחו מראש אפשרות הערעור בזמנו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר. ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. זינגר למערערות, עו"ד י. כריסטוף למשיב. 29.6.93).

ע.א. 4599/91 - אהרון מלצר נגד פקיד השומה חיפה

*עריכת חישוב נפרד לבעל ולאשה לצרכי מס הכנסה כאשר שניהם עובדים ב"חברה משפחתית" של הורי הבעל(מחוזי חיפה - עמ"ה 14/90 - הערעור נתקבל).

א. המערער, מהנדס אלקטרוניקה, עבד בחברה משפחתית השייכת לאביו (להלן: החברה) משנת 1973 ועד מרץ 1985. מאפריל 1985 ועד לאוקטובר 1986 עבד המערער בחברת אלביט ובנובמבר 1986 שב לעבוד בחברה ומאז הוא ממשיך לעבוד בה. מניותיה של החברה מוחזקות בידי הורי המערער. עם תחילת עבודתו בחברה בשנת 1973, קיבל המערער מאביו, ללא תמורה. %20 ממניות החברה. לאחר שעבר לעבוד בחברת אלביט החזיר את המניות לאביו. אבי המערער משמש כמנהל החברה ועובד בה, אימו של המערער עובדת בחברה בצדדים ניהוליים ארגוניים, ואילו המערער הוא איש המקצוע של החברה. אשת המערער, ילידת 1949, עבדה בבית החולים רמב"ם כאחות בהיקף של שליש משרה, לרבות בשנת המס 1988. בחודש מאי 1988 החלה לעבודה בחברה בנוסף לעבודתה בבית החולים. העבודה אינה נעשית בשעות קבועות, אך ההיקף הכולל של העבודה מסתכם ביומיים בערך בשבוע. המערער ביקש כי ייערך חישוב נפרד להכנסות אשתו מעבודתה בחברה בשנת המס 1988 והמשיב דחה את בקשתו.
ב. עמדת המשיב היתה כי החזרת המניות ע"י המערער לאביו היתה עיסקה מלאכותית, שמטרתה למנוע מצב בו המערער יחזיק ב- %20 מהון המניות, כך שחלה פיסקת משנה (2) לפיסקה (ב) של סעיף 66 שלפיה "חברה אשר בה יש לשני בני הזוג או לבן הזוג השני... %10 מזכויות הצבעה..." לא יערך חישוב נפרד בין שני בני הזוג. הטענה
האמורה של המשיב נדחתה ע"י ביהמ"ש שסבר כי המשיב לא עמד בנטל השכנוע בדבר עיסקה מלאכותית.
ג. לחילופין טען המשיב כי יש לבדוק את חלות הרישא לס"ק (ב) לסעיף 66 היינו "אם הכנסת בן הזוג האחד באה ממקור הכנסה שהוא בלתי תלוי במקור ההכנסה של בן הזוג השני". בענייננו, כך טען, הכנסות אשת המערער באות ממקור התלוי במקור הכנסתו של המערער. משמעות הטענה כי יש להתייחס למערער כאל בעל החברה בפועל, על אף שפורמלית הוא אך עובד של החברה. הטענה החילופית נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שפסק כי המדובר בחברה משפחתית קטנה, העבודה בה מועסקת האשה אינה עבודה מקצועית, ונקל להסיק את המסקנה כי העסקתה בחברה נובעת בעיקרו של דבר מהקשר המשפחתי בינה לבין בעלי המניות שהבריח התיכון בו הוא הבעל. הערעור נתקבל.
ד. מדובר כאן בשני בני זוג העובדים באותו מקום עבודה. אי התרת חישוב נפרד של ההכנסה אינו יכול לנבוע רק מן העובדה ששני בני הזוג עובדים באותו מפעל. תלות בין מקורות הכנסה במשמעות של סעיף 66(ב) לפקודה, אין כוונתה שמקור ההכנסה של כל אחד מבני הזוג תלוי בגורם אחד משותף. משמעות התלות היא, שאחד מבני הזוג תלוי בבן זוגו מבחינת מקור הכנסתו ולא שהשניים תלויים בגורם שלישי משותף. בענייננו, הורי המערער יסדו את החברה והיא נמצאת בבעלותם ובשליטתם. לא הוכח כי מעמדו של המערער בחברה הוא כזה שניתן לומר עליו כי הוא המוציא והמביא בענייני החברה וכי יש לו היכולת להשפיע באופן מכריע על תנאי ההעסקה של בן זוגו ושכרו. במצב דברים זה אין לומר כי מקור ההכנסה של אשת המערער תלוי במערער. ייתכן שהאשה התקבלה לעבודה בתוקף השתייכותה למשפחה, אך אין בכך עדיין כדי להצביע על תלות בין מקורות ההכנסה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישעיהו זילבר למערער, עו"ד יורם מרגליות למשיב. 23.6.93).

בג"צ 3401/93 - נתיבי שידור בע"מ נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח'

*דחיית עתירה על יסוד טענה מקדמית של המשיכים כי העותרת לא העלתה במועד את טענותיה נגד המכרז(העתירה נדחתה).

א. אחת מטענות המשיבים היא שהעותרת, אשר ידעה על מעורבות המדינה במשיבות מספר 3 ו- 4, (שידורי קשת בע"מ ורשת חברת תקשורת והפקות בע"מ) לא מיחתה לפני המשיבות מספר 1 ו- 2 (הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ומועצת הרשות השניה לטלויזיה ורדיו) על השתתפותן של המשיבות מספר 3 ו- 4 במכרז, ולפיכך אין היא יכולה להשמע בטענת הפסול המבוססת על סעיף 56 לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (להלן: החוק). על מנת להתייחס לטענה האמורה - שהיא בעלת אופי מקדמי - נזקק בג"צ גם לטענות שלגוף העניין, שהרי אם נפל פגם מהותי בהחלטת המשיבות מספר 1 ו- 2 לגבי מי שזכה במכרז, עשוי משקלו לגבור על טענה של השתק. לאחר בדיקת העניין החליט בג"צ לדחות את העתירה.
ב. ההסדרים שקבעה המדינה בנוגע למניות הבנקים הם הסדרים אמיתיים, שהעמידו חייץ של ממש בין המדינה לבין המשיבות מס' 3 ו- 4, ואין להגיד שמבחינה כלכלית ולפי תכלית החוק מחזיקה המדינה ב"אמצעי שליטה" כהגדרתם בסעיף 1 לחוק, במשיבות מס' 3 ו- 4. בנסיבות אלו אין הפגם נשוא טענות העותרת, אם היה כזה, אלא מסוג הפגמים הטכניים שאין לדחות מפניהם טענה של השתק.
ג. מן החומר שבפני בג"צ עולה שעובדת מעורבותה של המדינה, לפי הסדרי מניות הבנקים, במשיבות מס' 3 ו- 4 היתה ידועה לעותרת מזה זמן רב. מה שאולי לא היה ידוע לה הוא משמעותן המשפטית של טענותיה במלוא פרישתן. בנסיבות מיוחדות אלו חלה על העותרת חובה לעורר את טענותיה לפני המשיבות 1 ו- 2 כבר בשלבים מוקדמים של ההליך
ולפני שניתן למשיבות 3 ו- 4 להשתתף במכרז ולהכנס להוצאות הנכבדות הכרוכות בהיערכות אליו. בנסיבות אלה אין יסוד לקבל את העתירה.

(בפני השופטים: ש. לוין, חשין, גב' דורנר. עו"ד מ. פירון לעותר, עוה"דאברמסון, א. וול, קירש, שטרן וקס למשיבות. 20.6.93).

ע.א. 5187/91 - יוסף מקסימוב ואח' נגד תמרה מקסימוב

*פירוש הסכם בין בעל ואשה שעניינו מתנה על תנאי של הבעל לאשה. *מתנה לאחר המוות שלא נעשתה בצוואה. *תקפותו של "הסכם ממון" בין בני זוג. *ערעור נגדי(מחוזי ת"א - ה"פ 184/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה (להלן: האשה) נישאה בספטמבר 1973 למנוח מלכיאל מקסימוב (להלן: הבעל). האשה היתה אז בת 30 והבעל מבוגר ממנה ב- 30 שנה. הבעל היה אדם אמיד ואב לשלשה בנים בוגרים (שני המערערים ועוד בן אחד). בתצהיר מיום 28.2.73 הבטיח לתת לאשה 100,000 לירות שהיא תקבל לאחר מותו; וב- 19.9.73 נחתם בין השניים הסכם ממון בו נקבע כי לאשה לא יהיה כל חלק בנכסי הבעל לרבות בדירה שבה התגוררו בני הזוג (להלן: הדירה). בראשית שנת 1981 עזבה האשה את הבית, וביום 4.1.81 עשו השניים שני הסכמים. האחד נוגע לדירה ובו נאמר כי הבעל יעביר ע"ש האשה מחצית מן הדירה, והאשה תפקיד בידי הבעל יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר שלפיו יוכל להעביר לשמו את זכויותיה בדירה "אם שלום הבית יופר בעטיה של האשה או יפקעו הנישואין שביניהם. עזיבת הבית ע"י האשה תגרום להפעלה מיידית של יפוי הכח...". בהסכם הנוסף התחייב הבעל להפוך חשבון מסויים בבנק שבו הפקיד 20,000 ש"ח, לחשבון משותף לו ולאשה. כן התחייב להפקיד בחשבון סכום נוסף של 20,000 ש"ח ולתת לאשה מחצית מן הסכום הכולל. גם בהסכם זה נקבע כי "אם בני הזוג יפרדו או יחדלו לחיות יחדיו... או האשה תעזוב את הבית, יועבר חלקה של האשה לבעלותו של הבעל...". נפתח חשבון משותף והופקדו בו הסכומים כאמור בהסכם, וכן נרשמה בספרי המקרקעין מחצית הזכויות בדירה ע"ש האשה, והאשה נתנה יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד מילשטיין כאמור בהסכם. ביום 10.9.88 עזבה האשה את בית המגורים.
ב. בהליכים שהתקיימו בין בני הזוג (תביעת האשה למזונות בביהמ"ש המחוזי ותביעת הבעל לשלום בית בביה"ד הרבני) טענה האשה כי הבעל אילץ אותה לעזוב את הבית ואף מונע את שובה. הליכים אלה לא הסתיימו. עם זאת, בהחלטת ביניים בה נפסקו לאשה מזונות זמניים, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הבעל החליף את מנעול הדירה כדי למנוע מן האשה להכנס לדירה. בתוך כך עשה הבעל תצהיר בפני עו"ד מילשטיין ובו הצהיר כי האשה הפרה את כל התחייבויותיה על פי ההסכמים ולפיכך הוא מבקש להחזיר על שמו את הזכויות במחצית הדירה. על סמך תצהיר זה העביר עו"ד מילשטיין את זכויות האשה בדירה לבעל. ביום 1.89 25.1 הלך הבעל לעולמו ובצוואה שהשאיר אחריו הוא לא הוריש לאשה דבר.
ג. האשה הגישה תובענה בה עתרה למתן פס"ד המצהיר כי היא בעלת מחצית הזכויות בנכסי הבעל. האשה השתיתה את תביעתה לזכויות בדירה ובחשבון הבנק על ההסכמים. את תביעתה לזכויות בשאר נכסי הבעל ביססה על החזקה בדבר שיתוף נכסים בין בני זוג, וטענה כי הסכם הממון הוא חסר תוקף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכם הממון אינו יוצא דופן ואינו סותר את תקנת הציבור, וכי האשה הבינה היטב את תוכנו של ההסכם. אשר למתנה של 100,000 לירות שביקש הבעל לתת מתוך עזבונו - הרי זו אינה תקפה, שכן על פי סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתנה כזו אינה בת תוקף אלא אם כן היא נעשתה כצוואה. מאידך קבע ביהמ"ש כי האשה זכאית, על סמך הסכמי הדירה וחשבון הבנק, למחצית הזכויות בדירה ובחשבון. אמנם ההסכמים הם הסכמי מתנה על תנאי, ואולם לא הוכח שהתנאי המבטל את המתנה התקיים. אמנם האשה עזבה את הבית, אך זה היה שלא מרצונה
וסביר הוא כי כוונת הצדדים היתה לעזיבה מרצונה החופשי. בעניין הכספים התייחס ביהמ"ש רק לסכומים שהופקדו בחשבון אחרי יום 4.1.81 ולא התייחס לסכום של 20,000 ש"ח שכבר היה בחשבון. ערעור שניים מן היורשים נדחה וערעור נגדי של האשה נתקבל חלקית ביחס לחשבון הבנק ונקבע כי היא זכאית למחצית הסכום שהופקד בבנק לפני ההסכם באשר ההסכם מתייחס גם אליו.
ד. על פסק הדין ערערו שניים מן היורשים שטענו נגד זכייתה של האשה בדירה, בחשבון הבנק ובמטלטלין, והאשה הגישה ערעור שכנגד על דחיית תביעתה לזכויות בכל הנכסים. המערערים ביקשו לדחות את הערעור שכנגד על הסף, בטענה שהוא חרג מן הנושאים שעליהם הוגש הערעור. טענה זו יש לדחות. ייתכן שהמערערים היו יכולים להשמע בטענתם אילו צמצמו ערעורם לזכויות האשה בדירה ובחשבון הבנק, שהתביעה בגינן הושתתה על הסכמים נפרדים. אולם הם ערערו גם כנגד זכייתה של האשה במטלטלין וזכייה זו מושתתת על חזקת השיתוף. בכך פתחו המערערים חזית רחבה ואיפשרו לאשה להגיש ערעור שכנגד על היקף חזקת השיתוף.
ה. באשר למחלוקת המשפטית - המערערים טענו כי הסכמי הדירה וחשבון הבנק הם הסכמי מתנה על תנאי. אמנם נטל ההוכחה בדבר קיומו שי התנאי היה מוטל על המנוח ועתה הוא על היורשים, אך טענתם היא כי קיומו של התנאי הוכח. המערערים טענו כי ההסכמים מתייחסים לאירועים אובייקטיבים, והם פקיעת הנישואין ועזיבת האשה את הבית. תנאים אלה, כך הטענה, מתקיימים גם אם הבעל אילץ את האשה לעזוב את הבית ואף אם הנישואין פקעו בשל מות הבעל. טענה זו יש לדחות. על פי תפיסת החוק המתנה היא חוזה. כבכל חוזה חלה על הצדדים להסכם המתנה חובת תום הלב במו"מ לכריתת ההסכם ובקיום החיובים הקבועים בו. גם הכללים הפרשניים המקובלים בפירוש חוזים חלים על חוזה המתנה ויש לפרשו על פי אומד דעה הצדדים. כאשר מכלול הסכם המתנה והמטרה שהוא בא להגשים מלמדים על כוונה שונה מן הכוונה הנלמדת ממשמעותן הרגילה של מילות ההסכם, יש לתת למילים משמעות רחבה המתיישבת עם תכלית ההסכם.
ו. הסכמי הדירה וחשבון הבנק נכרתו כאקט של פיוס בין הבעל לאשה ונועדו להחזיר את האשה לבעלה. בנסיבות אלה אין להעלות על הדעת כי כוונת בני הזוג היתה כי המתנה תשוב לבעל או ליורשיו אם הבעל יגרש את האשה מן הבית או ימות לאחר חיי נישואין טובים. הסכם הדירה כולל פעולה אחת של העברת הדירה לאשה וזאת בלי כל תנאי, ופעולה אחרת, שלביצועה ניתן יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד מילשטיין, להעביר חזרה את הדירה לבעל בהתקיים תנאים מסויימים. עו"ד מילשטיין היה שלוחה של האשה, הוא לא פנה לאשה לברר את העובדות והסתפק בתצהיר של הבעל כדי להעביר לו את הדירה. לפיכך צדק ביהמ"ש כשקבע שיפוי הכח הופעל שלא כדין וכי לאשה זכויות בדירה. הוא הדין בכל הנוגע לזכויות האשה בחשבון הבנק, כאשר לא הוכח קיומו של התנאי המצדיק ביטולו. אשר לזכויות האשה במטלטלין - בני הזוג היו נשואים 15 שנה ועד לעזיבת האשה את הבית התנהלו חיי הנישואין בצורה יפה ונאה כפי שהבעל עצמו העיד. בנסיבות אלה אין ספק כי חזקת שיתוף בנכסים חלה על המטלטלין שנצברו במהלך חיי הנישואין.
ז. אשר לערעור שכנגד - האשה טוענת כי הסכם הממון נוגד את תקנת הציבור. טענה זו אינה יכולה להתקבל. הכלל הוא שיש לתת תוקף להתחייבויות הדדיות שהצדדים לחוזה קיבלו על עצמם מרצונם, וכלל זה שריר וקיים גם אם נראה לביהמ"ש שההסכם אינו צודק או שהוא מקפח את אחד המתקשרים. רק במקרים קיצוניים, כאשר החוזה פוגע באשיות הסדר החברתי או באינטרסים ציבוריים, ייחשב הוא בטל משום היותו סותר את תקנת הציבור. חופש ההתנאה חל גם על הסכמי ממון בין בני זוג. אמנם לביהמ"ש שמורה הזכות, כשהוא מתבקש לאשר הסכם ממון, שלא לאשרו מסיבות שבתקנת הציבור, אולם זאת
רק במקרים קיצוניים. בענייננו, הבעל היה אדם אמיד ובעל נכסים רבים ולו שלשה בנים בגירים. אין כל פסול בכך שביקש להבטיח כי הרכוש שצבר ואשר יתרבה בעתיד יישאר בבעלותו. מן הצד השני, האשה היתה עובר לנישואין עולה חדשה ונישואיה הבטיחו לה חיי רווחה תוך שנשמרה לה הזכות בנכסים שהביאה עמה ובנכסים שיגיעו לרשותה במהלך הנישואין. נראה איפוא כי כל אחד מהצדדים הפיק תועלת מן הנשואין. ברם, אפילו תנאי ההסכם מטיבים עם הבעל יותר מאשר עם האשה, הרי אין בהם עיוות מהסוג שחוש הצדק מתקומם נגדו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד דוד מילשטיין וגב' צילה צפת למערערים, עו"ד שלמה דגן.למשיבה. 22.6.93).

ע.פ. 2737/92 - דוד לויאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת"פ 402/91 - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בביצוע עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי נתקבלה המתלוננת, שהיתה בעת הרלבנטית כבת 17, לעבוד כפקידה בבית העסק של המערער. בין המערער לבין אבי המתלוננת נתקיימו יחסי ידידות וזה האחרון אף הועסק ע"י המערער. כשבועיים לאחר שהמתלוננת החלה לעבוד אצל המערער החל הלה להתבטא כלפיה בגסות ובמשך הזמן התחיל לנשק אותה, ללטף את חלקי גופה הנסתרים מעל בגדיה ומתחתיהם חרף התנגדותה, ולבסוף ביצע בה מעשה סדום. המתלוננת לא התלוננה במשטרה מיד, אלא לאחר ששוכנעה ע"י חברה וע"י אחרים לעשות כן. על יסוד עדותה של המתלוננת וכן הנסיבות האחרות שנתלוו לאירוע, ובכללם התנהגותו של המערער עצמו לאחר המעשה, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו ודן אותו ל- 5 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. הסניגורית תקפה את הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי והצביעה על תמיהות, אי דיוקים ושקרים בגירסותיה של המתלוננת במשטרה ובמשפט. ברם, מדובר בתיק המבוסס בעיקרו על התרשמות בלתי אמצעית של ביהמ"ש דלמטה מן העדים שהופיעו לפניו ונחקרו במשך זמן ארוך, ואין די בהצבעה על פירכה זו או אחרת בגירסה של המתלוננת, אם אין משקלה מספיק להכריע את משקל התרשמותה של הערכאה הראשונה. לא הוכח גם כל מניע של ממש שיכול היה להביא את המתלוננת להעליל על המערער. זאת ועוד, המערער הודה בחקירתו בהתנהגות בלתי נאותה כלפי המתלוננת, שהתבטאה לדבריו ב"כמה נשיקות" ו"כמה מזמוזים" אם כי טען שהדבר אירע בהסכמתה. בנסיבות אלה, הגם שנטל השכנוע שהמערער ביצע את המעשה המיוחס לו רובץ על המדינה עד הסוף, קשה להתעלם מן העובדה שאין מדובר בנאשם הטוען שהתנהגותו כלפי המתלוננת היתה ללא רבב.
ג. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון לזכות המערער את כל הנסיבות האישיות. עד המקרה הנוכחי היה עברו ללא רבב והוא מעולם לא הסתבך עם החוק. הוא בעל אופי טוב ונדיב ונכונותו לעזור לזולת במצבים קשים עמדה באופן מרשים במבחן המעשה. גם הכיסוי התקשורתי הנרחב שהפרשה עוררה הובא בחשבון כנימוק לקולת העונש ע"י ביהמ"ש המחוזי. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי כי המעשה נשוא ההרשעה הוא מעשה חמור, שהיה כרוך בהפרת אמון ובפגיעה גסה וחמורה בכבודה של נערה תמימה והגונה. ביהמ"ש המחוזי נתן משקל מספיק לכל השיקולים לחומרא ולקולא. אין מדובר במקרה שלפנינו בכשלון חד פעמי של המערער, אלא שהוא בנה (בכפייה) בדרך הדרגתית, את מערכת היחסים שהביאה בסופו של דבר למעשה הסדום. מדובר בגישה שקנתה לה אחיזה בחוגים מסויימים, שמי שמשלם בעד שירותיה המשרדיים של פקידתו קונה לו בכך גם חזקה על גופה וכבודה. אשמתו המוסרית של המערער אינה נופלת מאשמתו של זר המתאנה
לנערה בלתי מוכרת לו. בנסיבות אלה גם אם האסמכתאות שהובאו מלמדות שבעבר הקלו בתי המשפט בעונשים בעבירות מסוג זה, הגיעה השעה להעלות את רמת הענישה הראוייה, שלעניינה יש ליתן משקל רב לשיקולי הרתעה של ממש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, חשין. החלטה - השופט לוין. עוה"ד גב' פ. דבורין וד. קואל למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 29.6.93).

ע.פ. 3999/92 - יוסף עזאם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת הירואין(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בהחזקת הרואין, כאשר ההרשעה מבוססת על אמרה שמסר העד חאלד עאזם ושנתקבלה ע"י ביהמ"ש לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. המערער נראה ע"י שוטר שתיצפת על המפעל בו עבד חאלד כשומר, כשהוא מגיע עם מכוניתו למקום. המערער נכנס לבקתת השומר, ולאחר מכן חזר למכוניתו והמתין בה. כעבור מספר דקות יצא חאלד מהבקתה, נכנס לרכבו של המערער, התיישב לידו והעביר לו דבר מה וחזר לבקתה. אז עזב המערער את המקום במכוניתו וכאשר שוטרים ניסו לעצור אותו, נמלט בנהיגה מסוכנת, תוך שהוא מקפיץ את רכבו מעל מדרכה. צוות אחר של שוטרים שנכנס לבקתה מצא שם שש שקיות עם הרואין. עם תפיסת הסם מסר חאלד לשוטרים כי הסם שייך למערער וכי הוא נמסר לו כדי שישמור עליו. חאלד חזר על כך בשתי הזדמנויות נוספות. בעדותו התכחש חאלד לדבריו במשטרה וטען כי השוטרים לחצו עליו לומר כי הסם שייך למערער, וכי איימו לעצור את אשתו שהיתה עמו. בעדותו מסר חאלד כי בואו של המערער אליו היה קשור לרכישת מכונית. ביהמ"ש העדיף את אמרתו של חאלד על פני עדותו והרשיע את המערער. הערעור נדחה.
ב. יש ממש בטענת הסניגור כי השופט לא התייחס מפורשות לטענת חאלד כי סיבך את המערער עקב האיום במעצר אשתו כאשר העדיף את האמרה על פני העדות. אולם השופט נתן טעמים להעדפת האמרה ובכלל זה כי האמרה מפורטת מאד וקוהרנטית ולא היתה סיבה לחאלד להעליל על המערער, שהוא "קרוב רחוק" שלו, וכן דחה את טענתו שהוכה במשטרה. טענת הסניגור כי ביהמ"ש לא ציין במפורש מה החיזוקים שמצא לאמרה גם היא נכונה על פניה. אולם, מקריאת הכרעת הדין כולה עולה כי חיזוק כזה, שראוי היה כי יפורש בהכרעת הדין, בא לידי ביטוי לדעת השופט, הן בהתרחשות בה צפה התצפיתן, והן מבריחת המערער מן המשטרה המעידה כי למערער היה מה להסתיר.

(בפני השופטים: גולדברג, מצא, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 14.6.93).

ע.א. 1837/92 - טובה שניידר ואח' נגד יואל שניידר

*מזונות(הערעור נדחה פרט לנושא אחר).

א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב, בפס"ד מיום 10.3.92, לשלם לשני ילדיו הקטינים מזונות בסכום של 1025 ש"ח לחודש, החל ביום 1.5.90, כאשר המזונות הוצמדו למדד מרץ 1990. ביהמ"ש הורה כי התשלומים ששילם המשיב החל ביום 1.5.90 ינוכו מסכום המזונות בו חוייב. באשר לתביעת האשה למזונות דחה ביהמ"ש את התביעה שהוגשה ביום 1.5.90, לאחר שביה"ד הרבני האיזורי החליט ביום 23.12.91 כי האשה חייבת לקבל גט, בעקבות אירוע בין האשה לבין פלוני שאירע באפריל 1991. במסגרת הערעור טוענת האשה כי סכום המזונות שנפסק לקטינים נמוך מדי, כי לא צריך היה לנכות את הסכומים ששולמו מיום 1.5.90, וכי מועד פטור מזונות האשה צריך לחול לא מיום הגשת התביעה ב- 1.5.90, אלא מיום החלטת ביה"ד הרבני שעל האשה לקבל גט, היינו מיום
23.12.91, ולחילופין מהמועד בו אירע האירוע שבעקבותיו נקבע שעל האשה לקבל גט. הערעור נדחה פרט לעניין המועד ממנו יהיה הבעל פטור ממזונות אשתו.
ב. באשר למזונות האשה - מדובר על החלטה שיפוטית של ביה"ד הרבני מיום 23.12.91 בגין אירוע שאירע באפריל. המעשה שנעשה באפריל אינו משליך אחורה ואינו שולל את זכותה של האשה מעיקרה. לפיכך יש לקבוע כי המועד שהחל ממנו יחל הפטור הוא יום 1.4.91. אשר לשיעור המזונות שנפסק לקטינים והניכוי של מה ששולם בעבר כמזונות זמניים במידה והוא עולה על הסכום שהמשיב חוייב בו - קביעת מזונות הקטינים נעשתה על יסוד בדיקת הנתונים שהיו בפני ביהמ"ש ואין להתערב בכך. ניכוי היתרה סביר הוא, שהרי הקובע הוא מה החיוב שהוטל על המשיב לפי פסה"ד. המזונות הזמניים כשמם כן הם, היינו הם בגדר קביעה עד להכרעה ובכפיפות להכרעה, אלא אם ביהמ"ש רואה מקום לקבוע אחרת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רמי הדר למערערים, עו"ד א. טירר למשיב. 22.6.93).

ע.א. 934/91 - גבריאל כהן נגד בית נקופה... בע"מ

הגשת ראייה נוספת בערעור. סדר היום באסיפה כללית של מושב והחלטות האסיפה(מחוזי י-ם - ת.א. 358/89 - הערעור נדחה).

א. המשיבה היא מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, שנרשמה לפי פקודת האגודות השיתופיות בשנת 1950. המערער חבר במשיבה משנת 1980. הסכסוך בין הצדדים עניינו הכשרת משטחים ללולים וחלוקתם בין חברי המשיבה. ביום 6.12.88 החליט ועד ההנהלה לאמור "לחלק את המשטחים לפי הצעה שגובשה ע"י המזכיר (הוא המערער) הצביעו בעד 3 נגד 2... משק 28 גבי כהן יקבל משטח מס' 1...". ביום 2.3.89 נשלחה לחברים הזמנה לאסיפה הכללית אשר על סדר יומה בין השאר "אישור חלוקת משטחים". באסיפה הכללית נקבע לעניין חלוקת המשטחים "...יינתנו 2 המשטחים הגדולים ל... היתה הצבעה חשאית לחלוקת 6 המשטחים הקיימים... ההגרלה לגבי מיקום המשטחים תבוצע ע"י וועדת ביקורת... ההצעה לייפות כוחו של הועד להכשיר 2 משטחים נוספים לחברים גבי כהן (המערער) ו... - נדחתה". טענת המערער היתה כי האסיפה חרגה מסדר היום בו נקבע הסעיף "אישור חלוקת משטחים". לטענתו יכלה האסיפה לאשר או שלא לאשר את החלוקה שנקבעה בהחלטת ועד ההנהלה מיום 6.12.88, אולם לא היה ביכולתה לשנות את החלטת הועד. כן טען כי ההחלטה נתקבלה בחוסר תום לב, היא מפלה את המערער אשר הינו בין המעטים, אם לא היחיד, שאין לו משטח ולכן היא נגועה בקיפוח ובעושק המיעוט. ביהמ"ש דחה את טענת המערער שקופח ואשר לטענה בדבר חריגת האסיפה מסמכויותיה כפי שהוגדרו בסדר היום - לגישת ביהמ"ש רשאית היתה האסיפה לאשר חלוקת משטחים לגבי חלק מהזוכים ולא לאשרה לגבי אחרים. הערעור נדחה.
ב. בערעור ביקש המערער להגיש, כראיה נוספת, תצהיר של עו"ד חבר ועד ההנהלה. לטענת המערער, על אף שהתחנן בפני המצהיר ועשה כל שביכולתו לשכנע אותו להעיד בפני ביהמ"ש המחוזי, סירב האחרון לעשות זאת, שכן לא היה מעוניין להיות מעורב בסכסוך וסבר כי עדותו מיותרת. לטענת המערער פנה אליו המצהיר מיוזמתו, לאחר מתן פסה"ד, סיפר לו מה הוא יודע ודברים אלו עומדים בסתירה גמורה לעדות מטעם המשיבה שעליה סמך ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה. קבלת ראיות חדשות בערעור איננה דבר שבשיגרה ויש לנהוג כך רק במקרים חריגים. טענת המערער היא למעשה שלא היה מעוניין לכפות על המצהיר להעיד, ובנהגו כך נטל המערער על עצמו את הסיכון כי הדבר יעמוד לו לרועץ. ביהמ"ש שלערעור לא יחרוג ממנהגו לעניין הראיות שניתן להביא בפניו על מנת לסייע בידי צד, שבחר לנהוג בדרך מסויימת בביהמ"ש קמא, ומשניתן פס"ד לרעתו, מעוניין הוא לשנות דרכו.

ג. אשר לקבלת ההחלטה באסיפה - הכוונה להביא נושא לאישור האסיפה הכללית אין פירושה שהאסיפה נטולת שיקול דעת ואינה יכולה אלא לאשר או לדחות. על סדר היום נקבע בין היתר סעיף של "אישור חלוקת משטחים". האישור מתייחס לחלוקת משטחים ולא להחלטת ההנהלה, ועל כן רשאית האסיפה לדון בכל הקשור לחלוקה, בין לפי הצעת ההנהלה ובין בניגוד לה או בסטיה ממנה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. גורן למערער, עו"ד א. לומברוזו למשיבה. 26.6.93).

ע.פ. 625/93 - נאסר נג'יב נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).

המערער נדון בביהמ"ש המחוזי בנצרת ל- 7 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי בגין ביצוע שתי עבירות שוד בנסיבות מחמירות. פסה"ד ניתן ביום 5.1.92 והמערער לא הגיש ערעור עליו. לאחר שחלפה למעלה משנה הגיש המערער בעצמו בקשה להקלה בעונש. הואיל והערעור הוגש לאחר הזמן הובא העניין בפני הרשם כבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. לדיון בבקשה הוזמן הסניגור שייצג את המערער בביהמ"ש המחוזי במינוי מטעם ביהמ"ש. הסניגור הסביר כי לאחר שניתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, סבר כי יש מקום להגיש ערעור, אך משפחת המערער ביקשה לשכור שירותיו של עו"ד אחר ונטלה ממנו את המסמכים. בסופו של דבר לא הוגשערעור ולדברי הסניגור אין צידוק שהמערער יסבול מכך. הבקשה נדחתה.
המועד להגשת ערעור בעניין פלילי קבוע בחוק ולהארכתו יש צורך כטעם סביר (להבדיל מטעם מיוחד). בענייננו אין גם טעם סביר. בני משפחת המערער, מטעמו, החליטו לשכור שירותי עו"ד וזו זכותם. העובדה שלימים זנחו המערער ובני משפחתו את הרעיון להגיש ערעור אינה יכולה להוות צידוק להארכת המועד. זאת ועוד, משך האיחור אף הוא עומד למערער כמכשול. איחור של למעלה משנה אינו עניין של מה בכך וכדי להצדיק - מטעם סביר - איחור כה ניכר יש צורך בטעמים של ממש, כבדי משקל.

(בפני: הרשם צור. עו"ד זהאי סקנדר למערער. 24.6.93).

ע.א. 5084/92 - פלורנטינה בלכר נגד מרצ'ל בלכר

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

בהסכם מזונות משנת 1986, שנערך במסגרת דיון משפטי קודם בין בעלי הדין, הוסכם כי המשיב ישלם מזונותיה של המערערת בסכום של 300 ש"ח לחודש, צמוד למדד חודש יולי 1986, וכן התחייב בתשלום שכר הדירה עבור דירת בני הזוג בבני ברק. ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש וקיבל תוקף של פס"ד. בשנת 1990 הגיש הבעל תביעה לביטול או להפחתת המזונות בטענו לשינוי מהותי בנסיבות. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיב כי חל שינוי במצבו הכלכלי. בעבר עבד כמנהל בחברת נסיעות ולפני הגשת התביעה הפסיק עבודתו האמורה (ללא הסבר) והחל לשמש נציג של חברת נסיעות רומנית, ולטענתו חלה ירידה בהכנסתו בשני שליש משיעורה המקורי. בביהמ"ש לא הוגשו ראיות על הכנסות בעלי הדין. הכנסות המשיב הן 500 ש"ח קיצבת זיקנה ו- 325 דולר לחודש הכנסות מחו"ל. לפיכך סבר ביהמ"ש כי יש מקום להפחית את המזונות שהסתכמו עובר לדיון בכ- 650 ש"ח + 400 ש"ח שכר דירה, וקבע כי המשיב ימשיך לשאת בהוצאות שכר הדירה אך יהיה פטור מהמשך תשלום מזונות המערערת. הערעור נתקבל בחלקו.
המערערת משיגה על החלטת ביהמ"ש לבטל את חיובו של המשיב במזונותיה, כאשר לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות על הכנסותיו הנוכחיות של המשיב. אכן, אין עילה לביטולה המלאה של חובת תשלום המזונות. המשיב אמנם הוכיח כי הוא סובל ממחלות שונות, אך אין באלה כדי לפגוע בכושר עבודתו. טענתו בדבר גידול בהכנסות המערערת לא נתמך בראיה ברורה. אמנם חל גידול נומינלי בסכום ההכנסה אך אינו נובע מכך כי
הגידול הוא גם ריאלי. בכל הנסיבות הוחלט לפטור את המשיב ממחצית המזונות ולהעמיד את המזונות המקוריים על 150 ש"ח צמודים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל עמיעד למערערת, עו"ד אריה שלו למשיב. 27.6.93).

ע.פ. 2307/92 - סלימאן אבו טור נגד מדינת ישראל

הרשעה במספר עבירות כאשר נעברו באירוע אחד. חומרת העונש בנסיון לרצח על רקע לאומני (הערעור נדחה).

המערער, יליד 1967, יצא באחד הערבים מביתו שברמאללה לירושלים, כשברשותו סכין, שאורך להבה 20 ס"מ, במטרה להרוג יהודים. הוא הגיע לתחנת אוטובוסים בשדרות אשכול, בה המתינו שלשה צעירים יהודים, צעק "אללה אכבאר" ונעץ את הסכין בבטנה של אחת הצעירות, חזר ודקר בכתפיו צעיר אחר וחזר ודקר בידה צעירה שלישית. האחת נפצעה קשה והשניים האחרים נפצעו קל ונגרמו להם חתכים. ימים אחדים לאחר מכן תכנן לחזור על מעשיו הנ"ל, אך לבסוף לא ביצעם והסגיר עצמו למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ב- 3 עבירות של נסיון לרצח והכנת עבירה בחומרים מסוכנים וגזר לו בגין כל העבירות 25 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה.
הסניגורית טוענת כי מדובר באירוע אחד ולא היתה הצדקה "לחלוקה הטכנית" לשלש עבירות של נסיון לרצח כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי. טענה זו בטעות יסודה. מדובר בשלש עבירות של נסיון לרצח, כשלגבי כל עבירה נתמלאו הדרישות הקבועות בחוק. עוד טענה הסניגורית כי מן הראוי שיימסר מסר שמי שמסגיר עצמו, יוקל עונשו באופן משמעותי, ומן הראוי להקל בעונש. כך אכן נעשה בנדון וביהמ"ש המחוזי כבר הקל בעונשו של המערער בעקבות זאת שהסגיר את עצמו. המערער לא הביע בפני ביהמ"ש כל חרטה על מעשיו. מדובר לא רק בנסיון לרצח אלא בנסיון לטבח של שלשה צעירים שעמדו לתומם בתחנת אוטובוסים. בנסיבות אלה אין מקום להקלה בעונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' לאה צמל למערער, עו"ד א. דהרטוך למשיבה. 15.6.93).

בש"פ 2784+3164/93 - ציון גלאם ורמי חימו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה)

(ערר על מעצר עד מום ההליכים - הערר נתקבל). בין העורר חימו לבין אחד שאול כהן היה סכסוך כספי בגין חוב של חימו לכהן. בסכסוך התערבו אנשים נוספים, וביניהם התקיימו מספר פגישות והאחרונה שבהן התקיימה במשרדו של חימו שבה השתתפו המתלונן ואחיו מטעמו של שאול כהן, ועוד שניים, אלפרון ולוזון, מטעמו של חימו. בחדר אחר באותו משרד היו באותה שעה חימו וגלום. עד מהרה החלו אלפרון ולוזון להפליא מכותיהם במתלונן והיה צורך לאשפזו. נגד שני העוררים, אלפרון ולוזון הוגש כתב אישום ונגד העוררים נטען כי הם היו היוזמים והמזמינים של מעשי האלימות הקשים שבוצעו במתלונן. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את כל הארבעה עד תום ההליכים ועררם של השניים נתקבל.
העוררים מצויים בכלא קרוב ל- 4 חודשים, ישיבות ביהמ"ש נקבעו רק לחודש נובמבר, ויחלפו כ- 9 חודשים עד שיעלה על דוכן העדים, העד הראשון מתוך רשימה של 51 עדי תביעה. זה מצב שקשה להשלים עימו אפילו בתנאי הלחץ והעומס בו נתונים כמעט כל שופטי המדינה. שני העוררים הם אבות לילדים, ועברם כמעט נקי. לחימו מחלת כליות קשה. בנסיבות אלה אין זה מוצדק להחזיקם בכלא חודשים כה רבים כשהם בחזקת חפים מפשע, והסכנה הצפוייה מהם, אם צפוייה, ניתן להתגבר עליה בתנאי שחרור מגבילים. לפיכך הוחלט לשחרר את השניים בתנאי שחרור מגבילים.