ע.א. 5407/91 - אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נגד טובה גול שאולוף
*החוק החל על הקדש דתי * הערכאה המוסמכת לדון בביטול הקדש דתי.
* זכותו של המקדיש לבטל את ההקדש.
* הקדש מחמת מיתה כצוואה.
* מתן יפוי כח בלתי חוזר לביצוע ההקדש וביטולו של יפוי הכח.
(מחוזי י-ם - ת.א. 329/91 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1974 חתמה המשיבה על שטר הקדש בפני ביה"ד הרבני האיזורי בירושלים. בסעיף 4 לשטר נקבע כי אחרי אריכות ימיה של המשיבה יעבור הבית שבבעלותה לשליטתה ולניהולה של המערערת. בתאריך לא ידוע אף הוחתמה המשיבה על יפו"כ בלתי חוזר. בשנת 1981 חזרה בה המשיבה מהסכמתה לשטר ההקדש. היא הגישה תביעה לביה"ד הרבני לביטול ההקדש ובמהלך הדיון, על פי בקשת שני הצדדים, נמחקה התביעה. בשנת 1991 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי תובענה בה עתרה למתן פס"ד המצהיר שביטלה כדין את ההקדש ותביעתה נתקבלה. בפתח הדיון בביהמ"ש המחוזי הצהירו באי כח הצדדים כי העובדות המתוארות בכתב התביעה הן העובדות הנכונות וכי הם יטענו אך ורק לגבי משמעותן המשפטי. לאחר שהמערערת הגישה סיכומים בערעור פנתה המשיבה לרשם וטענה כי המערערת כללה בסיכומים טענות עובדתיות שלא הועלו בפני ביהמ"ש המחוזי, ועל כן ביקשה כי הרשם ימחוק טענות אלה. בתגובתה לבקשת המשיבה טענה המערערת שמתוך עיון בפרוטוקול הדיון בביהמ"ש המחוזי עולה, כי הדברים שאותם ביקשה המשיבה למחוק מסיכומי המערערת מצאו ביטוי מפורש בדברי ב"כ המערערת בביהמ"ש המחוזי. לפיכך ביקש ב"כ המערערת מהרשם לדחות את בקשת המבקשת. בהחלטתו קיבל הרשם את בקשת המשיבה בקבעו "לאחר שעיינתי בתשובת המערערת מסתבר שהקטעים שצוטטו מסיכומי המערערת אינם מעוגנים בפרוטוקול הדיון בביהמ"ש קמא - בוודאי לא בנוסח המובא בסיכומים - ולפיכך אני מורה למחקם, כמבוקש". הערעור על החלטת הרשם ועל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נדחה.
ב. באשר לערעור על החלטת הרשם - בפני הרשם היו קיימות שתי אפשרויות מנוגדות, הראשונה - להורות על מחיקת הקטעים, והשניה - לדחות את הבקשה לחלוטין ולהותיר על כנם קטעים אלו. לפיכך צדק הרשם בהחלטתו להורות על מחיקת הקטעים, שכן הטענות כפי שהוצגו בסיכומים בוודאי שאינן מעוגנות בפרוטוקול. בערעור על החלטת הרשם מבקשת המערערת, לחילופין, להמיר את הקטעים בציטוט מדוייק של דברי בא כוחה כפי שהופיעו בפרוטוקול ביהמ"ש המחוזי. אולם, בפני הרשם לא היתה מונחת בקשתה החילופית של המערערת, אלא הבקשה להורות על אי מחיקת הקטעים. הבקשה החילופית הוגשה במסגרת הליך הערעור על החלטת הרשם, ואין להתייחס לטענה החילופית, שכן במסגרת ההליך הנדון על ביהמ"ש העליון להחליט רק אם לדחות או לקבל את הערעור על החלטת הרשם. מכל מקום, לפי תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי, פוסק בימ"ש בערעור "על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין... והראיות.. כפי שאלו מתגלים מפרוטוקול המשפט...". מכאן שאף כי הטענות האמורות בסיכומי המערערת נמחקו, ביהמ"ש בערעור פוסק את דינו גם על יסוד פרוטוקול המשפט בביהמ"ש המחוזי.
ג. באשר לשאלה איזה חוק חל על ההקדש ולמי הסמכות לדון בבקשת המערערת לבטל את ההקדש לביהמ"ש המחוזי או לביה"ד הרבני - ההקדש נוסד בשנת 1974, לפני חקיקת חוק הנאמנות. בסעיף 44 לחוק הנאמנות נקבע כי הוראותיו יחולו על הקדשים חילוניים שהיו קיימים ערב תחילת החוק, ובאין הוראה דומה לגבי הקדשים דתיים חל על ההקדש נושא התובענה הדין שהיה קיים לפני חקיקת חוק הנאמנות. לפי דין זה, הוקנתה לבי"ד רבני סמכות שיפוט ייחודית לגבי יהודים בכל הנוגע ליצירתו ולניהולו של הקדש שנוסד בפניו. צדק ביהמ"ש המחוזי כי בנושא ביטול ההקדש חל הדין שהיה קיים לפני חוק חקיקת חוק הנאמנות. מאידך, לעניין הסמכות - הסמכות הייחודית נתונה לבי"ד דתי רק בכל הנוגע ליצירתו ולניהולו של ההקדש ולא לביטולו. לפי סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט "ביהמ"ש המחוזי ידון באלה:... כל עניין שאיננו בסמכותו הייחודית של בי"ד אחר; בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בי"ד אחר, יהיה ביהמ"ש המחוזי מוסמך
לדון כל עוד אין אותו בי"ד דן בו...". אמנם תחילה פנתה המשיבה לביה"ד הרבני, אך תביעתה בביהמ"ש המחוזי הוגשה לאחר שהתביעה בביה"ד הרבני נמחקה בהסכמת שני הצדדים, ומכאן שלביהמ"ש המחוזי הסמכות לדון בתביעה.
ד. באשר לשאלה העיקרית אם יכלה המשיבה לבטל את כתב ההקדש - התשובה היא חיובית. על פי החוק ניתן לייסד הקדש מחמת מיתה בצוואה. בשטר ההקדש נאמר "אחרי אריכות ימי ושנותי יעבור הבית לשליטת הישיבה...". מכאן שתחולתו של השטר נקבע לאחר פטירת המשיבה והרי זו צוואה. מדובר בצוואה שנעשתה בפני רשות, שכן שטר ההקדש נחתם בפני בי"ד רבני, ונתמלאו כל התנאים הנדרשים לעריכת שטר צוואה בפני רשות. ככל צוואה, גם הקדש מחמת מיתה ניתן לביטול ע"י המצווה, והמשיבה ביטלה את הצוואה, ומכאן כי בדין הכריז ביהמ"ש על ביטול ההקדש.
ה. גם מתן יפוי הכח הבלתי חוזר, אין בו משום ויתור על זכות המשיבה לחזור בה מן ההקדש. יש לבחון את יפוי הכח לאור הוראות חוק הירושה. לפי סעיף 27 לחוק "הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה - בטלה". הוראה זו לא חלה במישרין על שטר ההקדש, שכן אין בשטר כל הגבלה על זכותה של המשיבה לחזור בה מן ההקדש, אולם ניתן ללמוד ממנה לעניין תוקפו של יפוי הכח. הטענה כי מתן יפוי כח בלתי חוזר מונע מהמשיבה לחזור בה מן ההקדש, פוגעת בעקרונות היסוד של דיני הצוואה ואין לקבלה. יתירה מזו, קבלת הטענה משמעותה הפיכת יפוי הכח להתחייבות עצמאית, על אף העובדה שיפוי הכח הוא רק מכשיר הבא להבטיח זכותו של אחר. יפוי הכח אינו יוצר את הזכות אלא הוא מכשיר לביצועה. אם העיסקה המקנה את הזכות אינה תקפה, אין מניעה לבטל את יפוי הכח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערת, עו"ד א. אקסלרד למשיבה. 20.6.93).
ע.א. 2419/92 + רע"א ובש"א שונים - שלדון אדלסון נגד ראובן רייף ואח'
*סמכויות כונסי נכסים שמונו בהסכמה לביצוע התחיבויות הצדדים * מכירת נכס ע"י הכונסים.
*כניסתו לתוקף של חוזה מותנה.
(מחוזי ת"א - ת.א. 1465/86 - הערעור נתקבל כנושא אחר).
א. המשיבים רבקה ואהרון ריינהולד הינם בעלים של בית בהרצליה פיתוח (להלן: הבית). באפריל 1986 נרשמה משכנתא על הבית לטובת בנק המזרחי להבטחת חוב של אהרון ריינהולד לבנק. בסעיף 9 של שטר המשכנתא אישר הבנק את השכרת הבית לשגרירות קנדה. במאי 1986 נערך חוזה שכירות בין רבקה ריינהולד כמשכירה, בשמה ובשם בעלה, לבין שגרירות קנדה כשוכרת של הבית. בחוזה השכירות נקבע כי במקרה של מכירת הבית תהיה לשגרירות הזכות לרכוש את הבית בתנאים כפי שיוצעו לבעלים ע"י הקונה העתידי. אהרון ריינהולד נקלע לקשיים כלכליים ובמאי 1986 הוגשה נגדו תובענה כספית על סכום של כ- 3.75 מליון דולר ע"י אמרו בנק. בין הצדדים לתובענה נערך הסכם פשרה בו נקבעה הדרך ליישוב הסכסוך נשוא התובענה (להלן: הסכם הפשרה) וביהמ"ש המחוזי אישר את הסכם הפשרה בדצמבר 1988 ונתן לו תוקף של פס"ד. לפי הסכם הפשרה יימכר חלקו של אהרון ריינהולד בבית, והתמורה - לאחר פדיון המשכנתא לטובת בנק המזרחי - תשולם לאמרו בנק. באי כח הצדדים - עו"ד רייף ועו"ד גולדשטיין - מונו ככונסי נכסים משותפים, ולכונסי הנכסים הוקנו כל הכוחות שבידי אהרון ריינהולד לגבי חלקו בבית, ובכלל זה הזכות למכור ולהעביר את זכות הבעלות שלו במחצית הבית לצד שלישי לרבות אמרו בנק. בהסכם הפשרה נקבע כי כל מחלוקת בין כונסי הנכסים תובא להכרעתו של ביהמ"ש.
ב. ביולי 1990 נערך הסכם בין אמרו בנק לבין המערער (להלן: אדלסון) שלפיו רכש אדלסון את זכויות אמרו בנק לפי הסכם הפשרה תמורת 465 אלף דולר. ביום 27.9.90 נערך חוזה בין בנק המזרחי לבין אדלסון להעברת המשכנתא על הבית מבנק המזרחי
לאדלסון תמורת סכום של כ- 410 אלף דולר. בתאריך 13.1.91 נכרת הסכם בין אהרון ורבקה ריינהולד לבין סמואל ובנימין כהן למכירת הבית בשלמותו לכהן. על פי ההסכם העבירו כהן לריינהולד את התשלום הראשון בגין הבית בסך של 450 אלף דולר ובאמצעותו נפדתה המשכנתא שרבצה על הבית ונמנעה מכירת הבית בהליכי מימוש המשכנתא.
ג. בני הזוג ריינהולד עתרו לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד נגד שגרירות קנדה, לפנות את הבית. בקשר לרכישת הבית הוגשו לכונסי הנכסים הצעות ע"י מציעים שונים. בהתייחסותם להצעות נחלקו כונסי הנכסים בדעותיהם ובכלל זה גם לעניין הסכם מכירת הבית שנערך בין ריינהולד לבין כהן. לפיכך פנה אחד מכונסי הנכסים לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאשר את מכירת חלקו של אהרון ריינהולד לכהן. בפני ביהמ"ש היו מונחות שתי הצעות נוספות, אחת של אדלסון, כשהצעות אלו היו יותר טובות. בפני ביהמ"ש התעוררו שאלות שונות ובכללן אם ניתנת למימוש הצעת שגרירות קנדה במסגרת האופציה כאשר רבקה ריינהולד סרבה למכור לשגרירות; האם עמדה שגרירות קנדה בתנאי האופציה והודיעה מיד כשנודע לה על המכירה שהיא מפעילה את האופציה או שהיא ויתרה על האופציה; האם מעמדם של כונסי הנכסים הוא ככונסי נכסים שנתמנו ע"י ביהמ"ש או ככונסי נכסים שנתמנו ע"י הצדדים ואין להם דין של כונסי נכסים; מתי נכנס לתוקפו חוזה מותנה ומתי חוזה ברירה וכיוצא באלה נושאים. בביהמ"ש העליון היו חלוקות הדעות ביחס לנושאים שונים הקשורים למעמדם של כונסי הנכסים ומועד כניסתו לתוקף של הסכם מותנה, אך בסופו של דבר הוחלט פה אחד כי שגרירות קנדה לא עמדה בתנאי האופציה; כי המכירה של אהרון ריינהולד לכהן איננה תקפה; כי כונסי הנכסים ימכרו את החלק של אהרון ריינהולד לפי הנחיות ביהמ"ש; כי העברת זכותה של אמרו בנק לאדלסון היא כדין וכיוצא באלה נושאים.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט לוין, הוסיפוהשופטים גב' נתניהו ומצא. 1.7.93).
ע.א. 1304/91 - טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד אלן ליפרט
*האם ערב נחשב ל"לקוח" של הבנק לצורך תחולתו של חוק הבנקאות בעניין יחסי בנק - לקוח(מחוזי י-ם - ע"א 31/90 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור ומצא נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).
א. המשיב עלה לישראל מצרפת בשנת 1983. במהלך אותה שנה פגש בשני אחים ממשפחת נקש (להלן: האחים נקש) אף הם עולים מצרפת. בעקבות היכרות זו חתם המשיב בספטמבר אותה שנה על ערבויות לשתי הלוואות בסכום של 5,800 מליון ש"י כל אחת שנטלו האחים נקש מן הבנק כדי לממן רכישת דירות. בסופו של דבר לא נרכשו הדירות שהיו אמורות לשמש כבטוחה להלוואות, והאחים נקש נטלו את הכספים שקיבלו מן הבנק והם אינם עוד בארץ. הבנק תבע את הערבים כי יפרעו את ההלוואות. בימ"ש השלום קיבל את תביעתו של הבנק ודחה את טענת המשיב כי בפעולותיו ומחדליו של הבנק היתה הפרה של חובות הבנק כלפי המשיב על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח). ביהמ"ש הסתייג מדרך הפעולה בה נקט הבנק כלפי המשיב, אך סבר כי הוראותיו של חוק הבנקאות חלות רק מקום שמדובר ביחסי בנק לקוח, ואת הערב אין לראות כלקוח של הבנק.
ב. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי יש לראות את הערב כ"לקוח" של הבנק ולפיכך חלות הוראות חוק הבנקאות על יחסי הבנק והמשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבנק הפר את החובות שבסעיפים 3 ו- 4 לחוק. סעיף 3 לחוק אומר "לא יעשה תאגיד בנקאי... דבר העלול להטעות לקוח בכל עניין מהותי... בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים...". סעיף 4 אומר כי "לא יעשה תאגיד בנקאי... דבר שיש בו משום ניצול מצוקתו של לקוח... אי ידיעתו את השפה או חוסר נסיונו...".
אשר להוראת סעיף 3 קבע ביהמ"ש כי הבנק הטעה את המשיב במחדל, בכך שנמנע מלהסביר לו "עניין מהותי", היינו פקיד הבנק היה ער לעובדה שלפניו ניצב עולה חדש המתקשה בעברית, ובנסיבות אלה צריך היה הפקיד להסביר לערב שמדובר בערבות להלוואה לרכישת דירה, וכי הערב עשוי להתחייב בפרעון ההלוואה גם אם הדירה לא תירכש ולא תוכל לשמש בידו או ביד הבנק כבטוחה. אשר לסעיף 4 של החוק - ביהמ"ש קבע כי הבנק ניצל בדרך של מחדל את אי ידיעתו של המשיב את הלשון העברית ולעניין זה די בכך שהיה ניצול בלתי מכוון. בבואו לגבש את התוצאה האופרטיבית הנובעת מהפרת החובות האמורות סבר ביהמ"ש כי אין מקום להפנות את המשיב להליך נפרד במסגרתו יוכל לתבוע פיצויים בהסתמך על הוראת סעיף 15, ולדעתו נזקיו של המשיב עקב הפרת החובות משתווים לחיוביו של המשיב, ולכן רשאי ביהמ"ש לקזזם זה מול זה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור ומצא, בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
ג. הנשיא שמגר (דעת מיעוט): בשאלה אם לקוח לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) כולל גם ערב אין עדיין פסיקה של ביהמ"ש העליון, וביהמ"ש המחוזי נתן פסיקות סותרות בעניין זה. בפירושם של דברי חקיקה יש לבחור מתוך קשת הפירושים האפשריים מן הבחינה הלשונית, את הפירוש המגשים בצורה הטובה ביותר את התכלית שההסדר החקיקתי בא להשיג, וכשמתייחסים לתכלית של החוק דנא יש לומר כי הוא התכוון גם לערב. לצורך זה יש לבחון תחילה אם יש אחיזה לשונית לפרשנות שאימץ ביהמ"ש המחוזי, היינו שהמילה "לקוח" יכולה להתייחס גם לערב, ואם התשובה לכך היא חיובית, יש לבחון אם גישתו של ביהמ"ש מעוגנת בתכלית החקיקתית של חוק הבנקאות והתשובה לשני אלה היא חיובית.
ד. נותרה השאלה אם הופרה במקרה דנא חובתו של הבנק הקבועה בחוק. טענתו העיקרית של הבנק היא כי תאגיד בנקאי מפר את חובותיו על פי החוק, רק אם היתה לו כוונה מוכחת להפר את החובה ולהטעות את הלקוח וכוונה כזו לא הוכחה. ברם, אין בלשון החוק ובמטרתו כל עיגון לטענה זו. ההוראה נועדה להחיל על חוזים בנקאיים משטר נורמטיבי מיוחד, היוצר חריג לדיני החוזים הרגילים, ומרחיב את דיני ההטעיה הקבועים בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) במספר מישורים מרכזיים. לאור המגמה האמורה יהיה זה בלתי ראוי לייחס למחוקק כוונה לצמצם את ההסדר הקבוע בחוק בדרך של קביעה דווקנית כי נחוצה כוונה להטעות, בו בזמן שדרישה כזו אינה אחד מיסודות ההטעייה בדיני החוזים. אין גם לקבל את טענת הבנק כי בנסיבות העניין החובה להסביר את טיב העיסקה ומאפייניה היתה מוטלת על הלווה ולא על הבנק המלווה. בסוגיה דנא קבע המחוקק חריג לכלל הרחב והטיל על הבנקים חובה שלא להטעות את לקוחותיהם ולו במחדל, משמע כי ייתכנו נסיבות בהן יידרש בנק לגלות ללקוח מידע בסיסי הנוגע לטיב העיסקה ומהותה. בנסיבות העניין הבנק היה חייב להסביר למשיב את המרכיבים העיקריים בכתב הערבות עליו חתם. במחדליו הפר הבנק את חובתו שלא להטעות את המשיב. גם בסעיף 4 הנ"ל לא נדרש כתנאי הכרחי למסקנה בדבר הפרת החובה של הבנק כי הבנק יפעל באופן מכוון.
ה. השופט מצא (דעת הרוב): המונח "לקוח", כהגדרתו בחוק הבנקאות, הוא "אדם המקבל שירות מתאגיד בנקאי", ואין לומר על ערב כי הוא מקבל שירות בנקאי. לפיכך אין לומר כי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) חל על ערב. אין גם לומר שהתכלית התחיקתית של הבנק להגן על לקוח מפני הבנק חל גם על הערב. הלקוח הוא הנזקק לשירות הבנקאי ואינו יכול לקבלו אלא מידיו של הבנק. לפיכך יש צורך להגן על הלווה מפני ניצול לרעה של הכח האדיר המצוי בידי הבנקים. לעומת זאת הערב אינו
חייב לערוב בחיוב כלשהו ואף לא לחיוב כלפי הבנק, וכשם שבידו להימנע ממגע עם נושה כלשהו, כך בידו להימנע ממגע עם נושה שהוא בנק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. עו"ד דורון שנער למערער, עו"ד עודד בן עמי למשיב. 1.7.93).
ע.א. 4481/90 - אהרון ישראל ואח' נגד ג. פרץ מ. בן גיאת ואח'
*חיוב בתשלום פיצויים מוסכמים * תניית פיצויים גורפת.
* הפחתת פיצויים ע"י ביהמ"ש לפי סעיף 15 לחוק החוזים.
(מחוזי י-ם - ת.א. 1645/87 - הערעור נתקבל).
א. ביום 24.5.82 נכרתו שני חוזים למכירת שתי דירות של המשיב למערערים. בסעיף 17 לחוזים התחייב הקבלן "להשלים את רישום הבנין כבית משותף ואת רישומה של הדירה ע"ש הקונה... עד ולא יאוחר מיום 1.6.83". התאריך הנ"ל חלף והקבלן לא קיים את חבותו. בחודש אוגוסט 1983 הגישו המערערים תביעה נגד הקבלן, הושגה פשרה והמערערים הוסיפו ונתנו לקבלן שהות של 6 חודשים לרישום הדירה על שמם. מועד זה פקע ביום 21.4.86 והדירות לא נרשמו. עברו עוד כ- 17 חודשים, וביום 10.11.87 הגישו המערערים תביעה לביהמ"ש המחוזי, לצוות על הקבלן, בין היתר, לשלם פיצוי שהוסכם עליו בכל אחד משני החוזים בסכום של 15,000 דולר לכל דירה, בגין הפרת ההסכם. באשר לתשלום הפיצויים המוסכמים קובע סעיף 31 לחוזה כי 8 סעיפים לחוזה, ובכללם סעיף רישום הדירות, הינם "עיקריים ואי עמידה בהם תחשב כהפרתו היסודית..." של החוזה. סעיף 32 קובע פיצוי של 15,000 דולר כפיצויים קבועים ומוערכים מראש שישולמו "ע"י הצד המפר חוזה זה הפרה יסודית". ביהמ"ש המחוזי דן בשאלת הפיצוי המוסכם והחליט כי בנסיבות העניין ראוי שהקבלן יפצה כל אחד משני הקונים בסכום של 5,000 ש"ח במקום 15,000 דולר. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי אם "הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים... יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק; אולם רשאי ביהמ"ש להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". ביהמ"ש עשוי שלא לאכוף את הוראת הפיצוי אם הגיע למסקנה שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר כאמור. בחינת הוראת הפיצוי המוסכם נעשית אמנם לאחר הפרת החוזה, אך תוכנה אמור להיבחן לפי מצב הדברים שהיה בעת כריתת החוזה. ניתן להפחית שיעור פיצויים רק אם הם נקבעו "ללא כל יחס סביר לנזק". הדגש הוא על היעדר כל יחס סביר. השאלות הן: האם נקבעו הפיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש (באורח נורמטיבי)?; האם ראוי שביהמ"ש יפחית מן הפיצויים שנקבעו בחוזים.
ג. כאשר מדובר בתנייה גורפת שאינה מבחינה לצורך הפיצוי המוסכם בין "הפרה" סתם, ולו גם קלה, לבין "הפרה יסודית", הרי הפיצוי הקבוע שנקבע בגין נזקי הפרות שונות - גדולות כקטנות - אינו עומד בתנאי של סבירות היחס בין הפיצוי לנזק כפי שנקבע בסעיף 15(א) הנ"ל. קביעתה של תניית פיצויים פלונית כ"גורפת", היא בת משמעות, אף בנושא נטל הראייה. ברגיל, נטל הראיה הוא על הטוען כי תניית פיצויים פלונית היא בלתי סבירה. כאשר התנייה היא "גורפת" מקל הדבר על אותו נטל, אולי אף מסיר אותו, משל הדבר מדבר בעד עצמו.
ד. בענייננו, תניית הפיצויים בחוזים נופלת בגדר התניות הגורפות ויש יסוד איתן לטענה שתניית הפיצויים נקבעה מראשיתה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. אכן, בעלי החוזה לא קבעו בחוזים כי כל הפרה יראו אותה "הפרה יסודית", הם אף טרחו ופירטו תניות אלו ואחרות שהפרתן תחשב "הפרה יסודית". מכאן שנתנו דעתם לנושא הפרה יסודית, אולם, הצדדים לא הבחינו ולא הבדילו בין הפרה גסה לבין הפרה קלה. כך למשל, גם איחור של יום ברישום הדירה מחייב, לכאורה, את הקבלן בתשלום
פיצוי של 15,000 דולר וזאת לא יעלה על הדעת. מכאן המסקנה, לכאורה, שהצדדים לא נתנו דעתם לנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של כל הפרה והפרה.
ה. נותרת השאלה אם מן הראוי שביהמ"ש יפחית מן הפיצוי שנקבע בתניית הפיצוי. הקבלן העלה מספר טעמים המצדיקים, לדעתו, הפחתת שיעור הפיצויים. הטעמים הם: עיכוב חריג בהוצאת שומת מס שבח; שינויים שנעשו בתכנית בנין עיר; פטירתם של שניים מבעלי הקרקע הרשומים והעיכוב שהיה בהוצאת צווי ירושה. ביהמ"ש המחוזי דחה את שני הטעמים הראשונים, טענות של מס שבח ותכנית בנין עיר, אך קבע כי פטירת שניים מן הבעלים היה "מעשה שמיים" שהצדיק עיכוב. טעם זה אין לקבלו. אחד משני הבעלים נפטר לפני כריתת החוזים וממילא אין לומר כי מדובר ב"מעשה שמיים" הנוגע לביצוע החוזה. יתירה מזאת, קבלן סביר ואחראי אינו מחייב עצמו לרשום דירה במועד מסויים, כאשר הקרקע אינה רשומה על שמו, אלא אם הוא נוטל מראש יפוי כח בלתי חוזר שיאפשר לו למלא חבותו. אם לא עשה כן הקבלן ממילא נטל סיכון על עצמו ואל יטיל את תוצאות ההפרה על זולתו.
ו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עלה בידי הקבלן למצוא הצדקים למחדלו ועל כן זיכה את המערערים בפיצוי חלקי כאמור, ואילו עתה משנמצא כי לא היה הצדק למחדלו של הקבלן, יש לתקן את הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי. (יוער כי משלא נמצא הצדק למחדלו של הקבלן, ממילא אין צורך להוסיף ולהתעמק בשאלה אם "הצדק" במובנו הרגיל של המושג, יש בו כדי להעניק לביהמ"ש שיקול דעת להפחית משיעור הפיצויים שהוסכם עליו בחוזה).
ז. הקבלן איחר ברישום הדירות במשך כ- 5 וחצי שנים והשאלה היא אם פיצוי בשיעור של 15,000 דולר בגין איחור זה עומד במבחן סעיף 15 לחוק התרופות. התשובה היא בחיוב. המדובר היה בחוזה לביצוע מהיר. כאשר מעמתים את מחדל השנים עם החיובים שהקבלן נטל על עצמו, אין ספק כי תניית הפיצויים עומדת במבחן סעיף 15 ואין להפחיתם. מחיר הדירות עפ"י החוזים היה 90,000 דולר לדירה והפיצוי של 15,000 דולר מהווה כ- 17 אחוז ממחיר הדירה. במחדל כה כבד של הקבלן כמו בענייננו, אין לראות שיעור פיצויים זה כמופרז ובעלי חוזים סבירים יכולים היו להסכים על פיצוי מעין זה. המבקש לערער יסודותיה של תניית פיצויים ולסווגה כתניית פיצויים בלתי סבירה, עליו הנטל להביא ראיות לביסוס טענתו ועליו המשא לשכנע את ביהמ"ש בטיעונו. לפיכך יש להעמיד את הפיצוי על אותו סכום שהותנה עליו דהיינו 15,000 דולר לכל דירה.
ח. המערערים קובלים על כך שביהמ"ש המחוזי לא זיכה אותם בהוצאות. אין ממש בטענה זו, שכן ביהמ"ש לא זיכה אותם בהוצאות משום שצרפו לסיכומים בכתב מסמך שלא הוגש כראייה לביהמ"ש. אין בכך כלום שאותו מסמך היה מצורף לכתב ההגנה של הקבלן בהתדיינות הקודמת בין בעלי הדין, היינו מסמך שמתוך תיק בימ"ש. פרקליט אינו רשאי להציג לביהמ"ש - בסיכומים - מסמך שלא הוגש לביהמ"ש במהלך הדברים הרגיל, ופרקליטם של המערערים עבר על לאו מפורש זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ב. איל למערערים, עו"ד נ. שישון למשיבות. 18.7.93).
בג"צ 448/91 - אליהו ויעקב ידיד נגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה י-ם ואח' (העתירה נדחתה).
*סירוב הוועדה המחוזית לתת רשיון בניה על חלקה שנקבעה כשטח פתוח ציבורי בתכנית פרצלציהא. חלקת מקרקעין בירושלים, (להלן: החלקה) נמצאת בבעלות העותרים והעתירה מתייחסת לסירוב המשיבים ליתן לעותרים היתר בניה על החלקה. השאלה הראשונה בה חלוקים הצדדים היא אם תכנית פרצלציה כפי שאושרה ב- 1932 קובעת את החלקה כשטח פתוח ציבורי (להלן: שפ"צ). באשר לכך, הרי המסמך הנכון המתייחס לתכנית הפרצלציה
הוא זה שהוגש ע"י המשיבים ושנמצא בתיק הפרצלציה. תכנית הפרצלציה היחידה שנמצאה בתיק הוועדה המקומית היא התכנית שעליה מסתמכים המשיבים, ולא זו שלא נמצאה בתיק ואשר עליה מסתמכים העותרים. טענה אחרת בפי העותרים כי גם אם חלה על החלקה אותה תכנית שעליהם מסתמכים המשיבים, ושלפיה השימוש המותר בחלקה הוא לשפ"צ בלבד, הרי תכניות מאוחרות יותר שינו את ייעודה. גם טענה זו דינה להידחות.
ב. החשיבות העיקרית לנושא שבפנינו היא תכנית מתאר מקומית המשתרעת על שטח של כ- 11,000 דונם וכוללת את החלקה. התכנית מגדירה את האיזור שבו נמצאת החלקה כאיזור מגורים ולדעת העותרים משנה תכנית זו את תכנית הפרצלציה. ברם, קביעת האיזור בו נמצאת החלקה בתשריט כאיזור מגורים, אין בה משום סתירה לאמור בתכניות מפורטות או בתכניות פרצלציה קודמות. סימון איזור לבנייה למגורים אין בו משום קביעה שכל תכניות מפורטות קודמות שקבעו חלקים שבאיזור זה כשטחים פתוחים ציבוריים אינן מחייבות עוד.
ג. בתשריט של תכנית המתאר בענייננו נקבע איזור גדול כאיזור בניה למגורים, מבלי שמצויינים בו דרכים או חלקים אחרים המיועדים לצרכי ציבור, ואין מסומנים בו גבולות של גושים וחלקות. הכוונה היא בעליל לקבוע נורמת מסגרת בלבד על פיה האיזור מיועד לבנייה למגורים. אך כדי שניתן יהיה לבנות על קרקע בתחומיו של איזור זה, מן הראוי שתהיה תכנית מפורטת. אישור תכנית מפורטת הכוללת חלוקה של הקרקע למגרשי בניה, תוך קביעה שחלק מהקרקע ישמש לצרכי ציבור, אין בו לסתור את הנורמה התכנונית שנקבעה בתכנית המתאר שעל פיה הקרקע נמצאת באיזור בניה למגורים. סתירה כזו גם אינה קיימת במקרה שחלות על קרקע תכנית מפורטת או תכנית פרצלציה שאושרו קודם כניסת תכנית המתאר לתוקף. כך שבענייננו תכנית הפרצלציה לא סותרת את תכנית המתאר החדשה וממילא חלה תכנית הפרצלציה.
ד. אשר לטענת העותרים כי משך תקופה של עשרות שנים הרשויות לא טרחו להתאים את החלקה לייעודה כשפ"צ ומהתנהגות זו יש ללמוד על זניחת הכוונה לייעד את החלקה כאמור - גם טענה זו דינה להידחות. אינו דומה מקרה זה למקרה שבו היה מדובר בקרקע שהיתה מיועדת למגורים, ולאחר מכן אושרה תכנית שעל פיה הקרקע יועדה למבני ציבור. נקבע בתכנית שהקרקע תופקע ומשך שנים רבות הקרקע לא הופקעה. משום כך נפסק שאין עוד הצדקה להפקעת הקרקע. בענייננו מדובר בתכנית פרצלציה שקבעה מגרשי בניה ותוך כך קבעה קרקע, שקודם לכן לא היה לה ייעוד לבנייה, כשפ"צ, אשר ישמש את בעלי מגרשי הבניה הסמוכים שנוצרו עם התכנית. השארת החלקה כשפ"צ עולה בקנה אחד עם המטרה התכנונית ששימשה בסיס לתכנית הפרצלציה מכוחה נקבעו מגרשי הבניה ואין לדבר על זניחת ייעוד הקרקע כשפ"צ.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד ר. יאראק, י. כהן וד. סיגל לעותרים, עוה"ד ע. פוגלמן, י. אלירז ונ. וייל למשיבים. 1.7.93).
בג"צ 609/92 - לינדה בעהם נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*החלטת בי"ד רבני כי מתנה של מחצית הדירה שנתן הבעל לאשה בעת נשואיהם מתבטלת כאשר האשה בגדה בבעלה וננקטו הליכי גירושין(העתירה נדחתה).
א. העותרת והמשיב השני (להלן: המשיב) נישאו ב- 1975 ונולדו להם שלשה ילדים. בשנת 1978 רכשו הורי המשיב דירה בירושלים והדירה נרשמה ע"ש המשיב והעותרת בחלקים שווים. בינואר 1982 מכרו בני הזוג את הדירה ובכספים שנתקבלו וכן סכום כסף שהוסיף אבי המשיב רכשו דירה חדשה (נשוא העתירה - להלן: הדירה) וגם זו נרשמה ע"ש שני בני הזוג בחלקים שווים. בשנת 1988 נתגלעו סכסוכים בין בני הזוג בשל כך שהעותרת קיימה יחסי מין עם גבר אחר. הצדדים נקטו בהליכי גירושין והליכים
הנוגעים לענייני הרכוש בביה"ד הרבני בחיפה, והסכימו "שהסמכות בעניין הרכוש תהיה נתונה לביה"ד הרבני". בביה"ד הרבני ניתן פס"ד חלקי במרץ 1990 שלפיו האשה חייבת לקבל גט. בדצמבר 1990 נתן ביה"ד פס"ד באשר לדירה, וקבע כעובדה שהכסף עבור רכישת הדירה ניתן כולו ע"י המשיב, ועל כן, מצד הדין, התמורה המתקבלת ממכירת הדירה שייכת למשיב. הנימוק העיקרי של ביה"ד היה שאפילו "אם נאמר שהבעל התכוון לתת מתנה לאשתו... אין לראותה כמתנה סתמית... אלא... שזה כמתנה על תנאי, שאדעתא דלמיפק לא אקני לה (שעל דעת שתצא הימנו (שתעזוב אותו) לא הקנה לה)" ולכן מאחר והאשה בגדה בבעלה ועליהם להתגרש היא חייבת להחזיר לו את מחצית הדירה. יחד עם זה החליט ביה"ד ש- %30 מהתמורה יש לתת לעותרת וזאת משום שהמשיב הסכים לתת לה חלק זה מהתמורה. על פס"ד זה הגישו הצדדים ערעורים. ביה"ד הרבני הגדול קיבל את ערעור המשיב וקבע שתמורת הדירה כולה מגיעה לבעל. ביה"ד לערעורים ציין כי הצעת הבעל לתת לאשה %30 מהתמורה התייחסה לכך שהאשה תקבל את התמורה הנ"ל בתנאי שהדיונים ביניהם יסתיימו ומשהמשיכה האשה בהתדיינות אין הצעה זו מחייבת את הבעל. העתירה נדחתה.
ב. תמורת הדירה שולמה ע"י המשיב ובעת הרישום הסכים המשיב שהיא תרשם ע"ש העותרת ועל שמו. מחצית הדירה הרשומה ע"ש העותרת היא איפוא מתנה שנתן המשיב לעותרת. מתנה יכול שתנתן על תנאי, וקיומו של תנאי במתנה או אי קיומו תלוי בהוראות החוק הנוגעות לעניין ובכוונת הצדדים לחוזה המתנה, כפי שאלה נתפרשו ע"י ביהמ"ש, ובנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
ג. החוק הקובע את דיני המתנה במערכת המשפטית במדינה הוא חוק המתנה כפי שנתפרש בפסיקת ביהמ"ש. כאשר ביה"ד הדתי דן בעניין שהוא בתחום סמכות שיפוטו אם על פי הדין ואם על פי הסכמת בעלי הדין, "הדין הולך אחר הדיין", ובהיעדר הוראת חוק מפורשת אחרת, ידון ביה"ד לפי הדין הדתי שלפיו הוא דן. בענייננו, השאלה שנדונה היא אם מדובר במתנה "סתמית" ללא תנאי, או שמתוך אומד דעת הצדדים יש להסיק כי מתנה זו נתן המשיב לעותרת על מנת שלא תבגוד בו ולא תעזבנו. ביה"ד הרבני החליט, לפי המשפט העברי, שבנסיבות העניין יש לראות במתנה זו משום מתנה על תנאי שהאשה לא תעזוב אותו ולא תבגוד בו, ומאחר ובני הזוג חייבים להתגרש, בטלה המתנה ועל האשה להחזיר לבעלה את מחצית הדירה. בפסקו כך נהג ביה"ד הרבני לפי דיני המשפט העברי. בחוק המתנה אין הוראה שדיניו מחייבים גם בי"ד הדתי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד שלמה סירקיס לעותרת, עו"ד אשר א. רוט לבעל. 1.7.93).
ע.א. 3140/92 - ראובן חסל נגד איוי חסל
*מזונות(מחוזי ת"א - תמ"א 3334/89 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער והמשיבה נישאו בספטמבר 1960 וכל ילדיהם בגירים. המערער עזב את בית המשפחה בשנת 1986, והעביר למשיבה בחשבון בנק משותף סכום של כ- 2,300 ש"ח לחודש. מטעמים שעימה, ומתוך חשש שתשלום המזונות כמתואר לעיל ייפסק, תבעה המשיבה בביהמ"ש המחוזי מבעלה מזונות בסכום של 2,336 ש"ח לחודש שיוצמדו למדד, וכן הוצאות ביטוח עבור בית המגורים והמכונית ומימון הוצאות נסיעות לחו"ל פעמיים בשנה. האשה היא פסיכולוגית קלינית ולדבריה היתה בחופשה והכנסתה הסתכמה ב- 500 ש"ח לחודש. המערער טען שהוא אינו חייב במזונות האשה מאחר והיא בגדר מורדת או מעין מורדת ולדבריו עזב את הבית בשל התנהגותה של האשה וזו מסרבת לחזור לשלום בית. הוא הוסיף וטען כי לרשות האשה הכנסה של כ- 6,000 ש"ח לחודש ומזונותיה באים לה ממעשי ידיה. אשר להכנסתו טען המערער שמצבו אינו שפיר והוא משתכר כ- 3,700 ש"ח
לחודש. תגובת האשה היתה כי השתכרותה בספטמבר 1987 הגיעה לכדי 1,300 ש"ח לחודש, ואז הוסכם בינה לבין בעלה על תשלום של 1950 ש"ח לחודש שהוא הסכום של 2,336 ש"ח לחודש כאשר הוא מותאם אחורה ליום הגשת התביעה. לדבריה היה ההסכם ללא קשר להכנסתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בדבר היות האשה מורדת וקבע כי היתה הסכמה כטענת האשה בדבר תשלום המזונות כאמור. ביהמ"ש הסיק זאת מתוך העובדה שהבעל עזב את דירת המגורים באוגוסט 1986 ושילם את המזונות עד הגשת התביעה כשלש שנים לאחר מכן. ביהמ"ש גם מצא חיזוק למסקנתו בנוסחה של צוואה שאותה ערך המערער ביולי 1986. אשר להכנסת האשה ציין ביהמ"ש כי הוא אינו רואה צורך להכנס למחלוקת העובדתית בעניין גובה ההשתכרות, כאשר בני הזוג הגיעו לידי הסכמה בעניין המזונות. ביהמ"ש קבע גם כי למערער נכסים וכי רכושו גדל מאז הפרידה. גם הכנסת האשה עלתה מאז הגשת התביעה אולם, כסברת ביהמ"ש המחוזי, הגידול בהכנסותיה מתקזז כנגד הגידול בהכנסות הבעל. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הקובע בענייננו איננו קיומו או אי קיומו של הסכם בין הצדדים. התביעה אינה תובענה לאכיפת ההסכם אלא תביעת מזונות. ההכרעה לגביה נופלת על יסוד מסקנתו של ביהמ"ש בעניין זכאות האשה למזונות על פי הדין האישי החל על בעלי הדין שהוא במקרה דנן המשפט העברי. אם בעל משלם לאשתו מרצונו תשלומים חודשיים ומפסיקם בשלב כלשהו, הסוגייה הטעונה בדיקה היא אם האשה זכאית למזונות, ואף עניין הפסקת התשלום נבחן לפי הדין האישי. במקרה שבפנינו אף לא הוכח שהבעל הפסיק תשלומיו. עניין הצוואה אינו מלמד מאומה וספק אם היה בכלל מקום לשלוף לצרכי הדיון נוסח דברים שאדם כותב לקראת אחריתו.
ג. באשר לבחינת שאלת המזונות לפי הדין האישי - הרי יש לבחון את שיעור המזונות לפי צרכי האשה ותוך הבאה בחשבון של מעשי ידיה. איזכור הרכוש אותו צבר המערער אחרי הפרידה, ספק אם הוא מכריע בסוגייה שבפנינו. ענייני חלוקת הרכוש נמצאים בדיון בפני ביהמ"ש. החישוב של הסכום ששולם בהסכמה היה מבוסס, ככל הנראה, על שיעור השתכרותה המועט של המשיבה בשנת 1986. אין בכך כדי להכתיב את שיעור המזונות כאשר מוגשת תובענה למזונות בשנת 1989 והיא נדונה על פי המצב העובדתי בשנת 1992. בעת הזאת ראוי היה שביהמ"ש יכלול בחישוביו בצורה כלשהי את השינוי בהכנסה ממעשי ידיה של האשה. לפיכך הועמד סכום המזונות על 1,500 ש"ח תוך קביעת בסיסו והצמדתו כאמור בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אהרן מילשטיין למערער, עו"ד בצלאל הוכמן למשיבה. 25.7.93).
ע.א. 5145/92 - גאולה הדר ואח' נגד יוסף הדר
*סמכותו של ביהמ"ש לדון בענייני מזונות כאשר לפי הטענה החל בי"ד רבני לדון בכך(מחוזי י-ם - תמ"א 81/92 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1988 תבע המשיב גירושין וכרך בתביעתו את עניין המזונות של האשה ובנו הקטין (המערער השני). ביה"ד הפנה את הצדדים לייעוץ בענייני הנישואין וחייב את הבעל במזונות האשה והקטין. לאחר מכן שבו הצדדים לחיות בצוותא בשלום והחיוב בתשלום המזונות לא מומש. בשנת 1992 הוגשה ע"י המערערים תביעה לביהמ"ש המחוזי שעניינה מזונות. בפברואר אותה שנה (אחרי הגשת התביעה) נולדה הבת שהיא המערערת השלישית. ביום 6.7.92 נתן ביה"ד הרבני האיזורי פס"ד על פי תביעה שהגיש המשיב לביה"ד. ביה"ד הרבני פסק "סמכות לדון במזונות האשה והילדים קנוייה לביה"ד הזה... אנו קובעים לחייב הבעל... סך 1,500 ש"ח לחודש, למזונות האשה והילדים... פס"ד זה מבטל... פס"ד קודם למזונות ובא במקומו". בפני ביהמ"ש המחוזי הועלתה ע"י המשיב טענת חוסר סמכות וזו נתקבלה ע"י ביהמ"ש. לעניין זה יישם ביהמ"ש המחוזי את
אמות המידה שהותוו בע"א 167/63 (פד"י י"ז 2617) על דחיית התביעה בשל חוסר סמכות. הערעור נתקבל.
ב. התביעה שהוגשה בשנת 1988 היתה תביעת גירושין בה נכרך עניין המזונות. ביה"ד לא קיבל את תביעת הגירושין ובני הזוג חזרו לחיות יחד ואף עניין המזונות שנפסק בשעתו נתבטל מעצמו. בהליך החדש שהחל בשנת 1992 בביה"ד הרבני, העלה המשיב מחדש את התביעה לגירושין. כאשר הוגשה התביעה לביה"ד הרבני היתה כבר תלוייה ועומדת בביהמ"ש המחוזי תביעת המזונות נשוא ערעור זה. מכאן כי היה מקום לבחון אך ורק את השאלה אם כלל ההמשכיות, כמבואר בע"א 167/63 הנ"ל, יצר זיקה בין התביעה בשנת 1988, שנסתיימה זה מכבר, לבין הליך חדש כלשהו שהוחל בשנת 1992, על רקע שונה לחלוטין. התשובה לכך היא שלילית. בנסיבות העניין לא נותר מאומה מן ההליך הקודם שיהיה בו כדי להשליך על כל הליך נוסף ולכרוך בין הראשון לשני. מה גם שנולדה בינתיים בת נוספת. לפיכך הוחלט לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר אליו את התיק לדיון בתביעת המזונות לגופה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה ליפשיץ למערערים, עו"ד יעקב לוי למשיב. 6.7.93).
ע.א. 4923/92 - דניאל גולברי נגד סלי גולברי ואח'
*מזונות * שיתוף בנכסים בין בני זוג.
(מחוזי חיפה - ת.מ.א. 89/91 - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי פסק בתביעת מזונות של המשיבים (אשתו של המערער ושלשת ילדיו הקטינים) נגד המערער. לאם נפסקו דמי טיפול בסך 1,100 ש"ח לחודש, לילדים סכומים שונים עד להגיעם לגיל 18, וכן הצהיר ביהמ"ש כי מחצית מכונית המרצדס הרשומה על שם הבעל הינה בבעלות משותפת של המערער ואשתו. האשה איננה משתכרת אך ביהמ"ש קבע כי היא קיימה בתקופה מסויימת קשר אינטימי עם אדם אחר ואינה זכאית למזונות. על כך אין ערעור. ביהמ"ש דחה את התביעה למתן צו מניעה שימנע מן המערער את הכניסה לדירה. ביהמ"ש קבע כי למרות יחסיהם, שהיו בהם עליות ומורדות, חיו בני הזוג חיי שיתוף וכך גם גידלו את ילדיהם המשותפים. לפיכך ראה ביהמ"ש מקום להניח שהיתה לבני הזוג כוונה שכל נכסיהם, ובכללם המכונית, יהיו משותפים. המערער טוען כי אחד הילדים שבמזונותיו חוייב נשאר אצל האם רק בשל הנסיבות האובייקטיביות, שהן אילוצו של המערער לעזוב את הבית, ולדעתו מחייבת טובת הקטין את מסירתו למשמורת האב. כן טען נגד ממצאי ביהמ"ש בעניין הכנסותיו, בעניין צרכי הילדים, ובאשר למרצדס טען כי האח רכש ממנו את המכונית והוא לא היה צד לדיון ולכן לא היה מקום להצהרה. הערעור נדחה פרט לעניין דמי הטיפול.
ב. דמי הטיפול אינם בגדר מזונותיה של האשה אלא חלק ממזונותיהם של הקטינים. בפסקו מזונות לילדים ציין ביהמ"ש כי אלו יכללו דמי טיפול ובסוף פסה"ד ציין את דמי הטיפול בנפרד. בכך שגה ביהמ"ש ואת הסכום שנפסק כדמי טיפול יש לבטל. מאידך אין ממש בטענותיו האחרות של המערער. אשר לבן שלגבי מקום משמורתו חלוק המערער על ביהמ"ש המחוזי, הרי עובדה היא כי המערער עזב את בית המשפחה והילד נשאר עם אמו והוא רוצה להישאר אצלה. ממצאיו ומסקנותיו האחרים של ביהמ"ש בעניין הכנסתו של המערער אינם מצדיקים התערבות בפסה"ד, כי הם מעוגנים בחומר שבפני ביהמ"ש. לשם הסרת ספק יש לציין כי בעניין זה לא היה ביהמ"ש כבול לדוחו"ת מס ההכנסה, ויכול היה להשתית ממצאיו על חומר ראיות נוסף שבפניו. לעניין גובה המזונות, הרי אמת המידה איננה בטיב היחסים שהתפתחו בין האב לילדיו, אלא בצרכיהם של הקטינים ובמשאביו הכספיים של האב. מן הבחינה האמורה אין לראות את הסכומים שנפסקו כמופרזים.
ג. אשר למכונית המרצדס - ביהמ"ש הצהיר על שיתוף בני הזוג ככל שהדבר נוגע למכונית האמורה ומשמעות הדבר שהמכונית, משנרכשה, היתה רכושם המשותף של בני הזוג. משהעביר המערער את המכונית במכר לאחיו, הופכת מחצית התמורה הכספית שנתקבלה עבור המכונית לרכושה של המשיבה. שיתוף בנכס איננו מתבטל על ידי העברת הנכס ללא הסכמת השותף לבעלותו של אחר. זאת ועוד, התמורה תשמש אמת מידה בתנאי שהיא נראית אמיתית. אם התמורה נמוכה מן השווי המוערך של המכונית, קמה לאשה זכות לתביעת מחצית הסכום של שווי המכונית לאשורה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי עמוס למערער, עו"ד יובל אזני למשיבים. 6.7.93).
ע.א. 435/90 - אשתיוי שבלי נגד עלי ח'דר שבלי
*טענת מוכר מקרקעין כי בעת שחתם על יפוי הכח לטובת הקונה טעה במספר החלקה * העלאת טענות בעל פה נגד מסמך בכתב.
(מחוזי נצרת - ת.א. 220/87 - הערעור נדחה).
א. המשיב מכר למערער חלקת קרקע ולשם רישום העיסקה בלשכת רישום המקרקעין חתם ביום 21.1.57 על יפוי כח בפני הנוטריון הציבורי בנצרת לפיו תועבר למערער קרקע השייכת למשיב בחלקה 113 בגוש פלוני. הקרקע האמורה נרשמה ביום 15.12.83 בשם המערער. כעבור למעלה מ- 3 שנים, בפברואר 1987, הגיש המשיב תביעה לביהמ"ש המחוזי בנצרת ובה ביקש שיוצהר כי עיסקת המכר התייחסה לקרקע שבחלקה 105 בגוש הנ"ל ולא לחלקה 113. טענתו של המשיב היתה כי מאחר שאינו יודע קרוא וכתוב טעה ומסר למערער, בעת שהודפס יפוי הכח, את נסח החלקה 113 במקום את הנסח של החלקה 105. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעתו של המשיב והערעור נדחה.
ב. הטענה האמורה של המשיב הינה טענה כנגד מסמך בדבר זהות הקרקע נשוא המכר. טענה כזאת הסותרת את יפוי הכח, מנוע היה המשיב להעלות בעל פה, כשלא היה בידו ולו ראשית ראייה בכתב. אולם, על מכשול זה התגבר המשיב בכך שהוכשרו עדויות בעל פה, נוכח אי התנגדותו של המערער להשמעתן. בביהמ"ש העיד עד תביעה כי המשיב היה בעל מקרקעין בחלקה 105 וכי מקרקעין אלה, שאותם זיהה לפי גבולותיהם, נמכרו לפני 30 שנה למערער, והמערער נטל את החזקה במקרקעין אלה באותה עת ומאוחר יותר אף החכירם לו. גם המשיב העיד כי הוא מכר את חלקו בחלקה 105 ונרשם בטעות בחלקה 113. לגבי חלקה 105 הודה המערער בעדותו כי הוא מחזיק בה משנת 1957, אלא שלטענתו באה לו חזקתו בה מכוחה של רשות הפיתוח שיש לה 59/60 חלקים בחלקה הנ"ל. דא עקא שהמערער לא הוכיח טענה זו ולא הציג שטר חכירה או הסכם שבינו לבין רשות הפיתוח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. שוקרי למערער, עו"ד צובחי אלחאג' למשיב. 15.7.93).
בג"צ 3809/93 - ראובן מנינג וח"כ יוסף בא- גד נגד שר המשפטים ואח'
*הסגרת העותר לארה"ב, כאשר וועדה מוועדות הכנסת דנה בנושא הסגרתו(העתירה נדחתה).
א. לאחר שהעותר הראשון הוכרז כבר הסגרה ועתירות שונות לבג"צ נדחו, הוגשה העתירה האחרונה. הפעם, עיקרה בדיון של וועדה בכנסת בהצעה לסדר היום של העותר השני. עותר זה הגיש הצעה לסדר היום שעניינה "שלילת חופש הפולחן מראובן מנינג בארצות הברית". הצעה זו נדונה בכנסת והוחלט להעבירה להמשך הדיון בוועדת החוקה חוק ומשפט. טוען העותר כי "מן הראוי הוא שביהמ"ש העליון יכבד את הצבעת הכנסת". לדעתו אין להסגיר את מנינג כל עוד לא נדון העניין בוועדת החוקה. העתירה נדחתה.
ב. אין ספק כי רם הוא מעמדה של הכנסת, בהיותה "בית הנבחרים" והרשות המחוקקת של מדינת ישראל. להחלטותיה ולהמלצותיה יש ליתן משקל ויהא מעמדן הפורמלי אשר יהא. עם זאת, אין לומר כי עצם העובדה שוועדת כנסת החלה לדון בהצעה לסדר היום
בעניין הקשור להסגרתו של אדם, יש בה כדי להטיל חובה על שר המשפטים לעכב את ביצוע צו ההסגרה. סמכותו של שר המשפטים, ככל סמכות שלטונית, מוגבלת, והפעלתה חייבת להיעשות בגדר התכלית העומדת ביסוד חוק ההסגרה. תכלית זו עניינה קיום מכשיר לשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה וקיום עקרונות היסוד של מדינת ישראל. במסגרתה של תכלית זו - ראוי לו לשר המשפטים להתחשב בהמלצות וועדה מוועדות הכנסות, ויחד עם זאת, עליו לפעול לכיבוד התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל במסגרת אמנות ההסגרה עליהן חתמה המדינה. על רקע זה אין כל פגם בהחלטת שר המשפטים לבצע את צו ההסגרה ולא להמתין עד לסיום דיוניה של וועדת החוקה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד יהונתן גולדברג לעותרים, עוה"ד גב' רות רבין וגב' עירית קאהן למשיבים. 15.7.93).
ע.פ. 4091/90 - פליקס סבג נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח ונסיון לרצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 479/88 - הערעור נדחה).
א. בין המערער ובין גיסתו עמליה סיעתי (להלן: עמליה) ובתה של עמליה, אחייניתו, רונית (להלן: רונית) התקיימה מסכת יחסים מורכבת, של קיום פרשת אהבים עם האם והבת במקביל. בחג הסוכות, בספטמבר 1988, כאשר נכנס אחיה של עמליה לביתה גילה את רונית מוטלת באחד החדרים בתוך שלולית דם גדולה ועמליה נמצאה במיטתה בחדר השינה בשלולית דם. צוות מד"א שהוזעק למקום קבע את מותה של רונית ואילו עמליה הובהלה לבית החולים כשהיא סובלת משברים דחוסים בגולגולת ופגיעה במוח ובקרומי המוח. הרשעתו של המערער התבססה בעיקרה על עדותה של עמליה לגבי מהלך אירועי יום הפגיעה, וכן על כפתור שנמצא בזירת האירוע ואשר נתלש, על פי הנטען, מחולצתו של המערער. נוסף לאלה מצא ביהמ"ש המחוזי ראיות מחזקות אחרות המאששות את המסקנה אודות זהות הפוגע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח ונסיון לרצח והערעור נדחה.
ב. לדברי עמליה הגיע המערער לביתה בשעה 10 בערב. הוא היה לבוש חולצת ג'ינס. המערער ורונית נכנסו לאחד החדרים לשוחח ועמליה פרשה למיטתה ונפנתה לקריאת עיתון. משבושש המערער לצאת, נכנסה עמליה לחדר ודרשה מהמערער שילך הביתה. המערער הבטיח כי יעזוב בקרוב את הבית ועמליה חזרה למיטתה וכנראה נרדמה. לפי סיפורה התעוררה בעקבות קולות מוזרים ומשירדה ממיטתה ופנתה לכיוון הדלת ראתה את המערער ליד חדר השינה כששערותיו פרועות ובידו מוט ברזל ועל חולצתו ניתזי דם. עמליה התחילה להתאבק איתו והוא דחף אותה למיטתה ותקף אותה. משלב זה לא זכרה דבר מכל הקורות אותה, עד שלשה שבועות אחרי יום האירוע, כאשר זכרונה חזר אליה בהדרגה.
ג. עדותה של עמליה היא עדות ברורה שאינה מותירה מקום לספק אודות זהות הפוגע בה וברונית, והשאלה בה ריכזו באי כח הצדדים טענותיהם היא אם ניתן לסמוך על עדות זו. גירסתה של עמליה עברה גילגולים והתפתחויות עד התייצבותה על הגירסה עליה העידה בביהמ"ש. עד שחזר אל עמליה זכרונה, הודעותיה אינן עקביות באשר לתיאור מהלך המאורעות. עמליה כשרה להעיד מכח סעיף 2 לפקודת הראיות. דעתה היתה צלולה לחלוטין ביום מתן העדות. אך עדיין יש להכריע בשאלה אם החבלות בראשה פגעו ביכולתה לזכור ולשחזר את אירועי היום הטראגי. הוגשו חוות דעת רפואיות באשר למצב שבו נמצאה, שעניינו אובדן זכרון עקב פגיעות במוח, וחזרתו של הזכרון באיטיות. על ביהמ"ש להיזקק לעדויות מומחים ולחוות דעת רפואיות, באשר לביהמ"ש אין הכלים הדרושים להכריע בכך, ללא שתונח בפניו התשתית הרפואית הרלבנטית. על פי העדויות הרפואיות ניתן להסיק שעמליה יכלה לחזור ולזכור את אשר אירע ועל כך היא העידה.
ד. תמיכה לתרחיש המתואר של שיבת כוח זכרונה של עמליה באופן הדרגתי, ניתן למצוא בעדויות חיצוניות המאמתות את דבריה. נותרת השאלה של אמינות העדות והאם שיקרה עמליה במזיד כדי להפליל את המערער. ביהמ"ש המחוזי רחש אימון לעדותה של עמליה. היא דייקה בפרטים ולא ניסתה להשלים את אשר נעלם מעיניה. ההגיון מחייב כי תשאף לסייע באיתור האדם שגרם למות בתה ופגע בצורה כה קשה בחייה, ואין זה סביר כי תוותר על רצונה זה ותעליל על המערער שהוא ביצע את המעשים האמורים. בכל הנסיבות אין להתערב באמינות שרחש ביהמ"ש לעדותה של עמליה.
ה. לעדות זו קיימות ראיות חיצוניות משמעותיות הקושרות את המערער לביצוע המעשים. הראייה החיצונית המרכזית - המהווה נידבך עיקרי במסכת ראיות התביעה - הינה כפתור שנותר בזירת האירוע על מיטתה של עמליה. כפתור זה אינו סטנדרטי וכאשר הגיעו אנשי המשטרה ביום גילוי המקרה לביתו של המערער, עוררה את תשומת ליבם חולצת ג'ינס לחה, שהיתה תלוייה על אחד מחבלי הכביסה. בדיקת החולצה העלתה כי כפתוריה תואמים לכפתור שנמצא על מיטתה של עמליה. בכיס הימני של החולצה היה חסר כפתור הקישוט ונתגלה קרע המצביע לכאורה על תלישת הכפתור. ראש מעבדת מיקרוסקופיה אופטית וסיבים במחלקה לזיהוי פלילי במשטרה קבע על סמך בחינת הכפתור והחוט, כי קיימת הסתברות בדרגה של קרוב לוודאי, היינו %99, כי הכפתור שנמצא על מיטתה של עמליה נתלש מחולצתו של המערער. למציאת כפתור זה באותו מקום לא נתן המערער הסבר הגיוני שיתקבל על דעת ביהמ"ש. חיזוקים נוספים ניתן למצוא בעצם קיומה של מערכת יחסים בלתי שגרתית, כאשר המערער קיים יחסים אינטימיים עם עמליה ועם רונית, נסיונו של המערער לטעון שקיים יחסי מין עם רונית רק באופן חד פעמי כשקיימות עדויות שעשה זאת פעמים רבות, כך שהוא ניסה בדרך כזב להתכחש למערכת היחסים המתוארת עם עמליה ורונית. סיכומו של דבר, מכלול הראיות מצביע, מעל לכל ספק סביר, על זהותו של המערער כמבצע המעשה. גם יסודות עבירות הרצח והנסיון לרצח הוכחו במלואם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד דוד ויניצקי ואברהם אליקים למערער, עו"ד גב' מרים רוזנטל למשיבה. 4.7.93).
בג"צ 1157/93 - פלוני נגד פלונית
*החזרת קטין שהוצא מישראל ע"י האם ללא הסכמת האב (העתירה נתקבלה).
העותר הוא יליד ישראל, אזרח ותושב המדינה. הוא נשא לאשה את המשיבה, ילידת קולומביה, ובפברואר 1989 נולד לבני הזוג בקולומביה הקטין פלוני. סמוך לאחר לידתו של הקטין עלו בני הזוג והקטין לישראל וקבעו בה את מקום מושבם. במשך תקופה של קרוב לארבע שנים התגוררו בישראל, המשיבה קיבלה מעמד של תושב קבע ותעודת זהות ישראלית. לקטין ניתנה, כשנולד, תעודת זהות ישראלית בשגרירות ישראל בבוגוטה. הקטין הלך לגן בישראל והשתלב בו יפה. בפברואר 1993 חטפה המשיבה את הקטין מגן הילדים ועזבה את הארץ. העותר הגיש את העתירה בה ביקש להורות על החזרת הקטין ארצה. ביום 1.3.92 ניתן צו על תנאי במעמד צד אחד המורה למשיבה להתייצב וליתן טעם תוך עשרה ימים מדוע לא תשיב את הקטין לאביו. המועד לדיון בעתירה במעמד הצדדים נקבע ליום 17.3.93. מאחר ומקום הימצאה של המשיבה לא נודע הורה בג"צ על המצאת כתבי בי- דין בדרך של הדבקתם בבית בו התגוררה המשיבה לאחרונה וע"י הדבקת הודעה על לוח המודעות בביהמ"ש המחוזי בתל אביב. לדיון ביום 17.3.93 לא התייצבה המשיבה על אף שזומנה כאמור. במהלך הדיון עיין בג"צ בראיות שהוגשו ובהן, בין היתר, תצהיר העותר, תצהירה של הגננת, תעודת משרד הפנים על תושבותה ומספר זהותה של המשיבה, צילום ההודעה שהגיש העותר לשגרירות בבוגוטה על לידת הקטין
והעתקי מסמכים נוספים. משהסתבר לבג"צ כי מקום מושבם של העותר, של המשיבה ושל הקטין הם בישראל, וכי המשיבה הוציאה את הקטין שלא כדין מישראל, הורה על המשיבה להחזיר את הקטין לישראל לידי העותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, חשין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד חנוך קינן לעותר. 17.3.93).
בשג"צ 1790/93 (בג"צ 1157/93) - פלוני נגד פלונית
*בג"צ 1157/93) - ירידה לנכסי האשה שלא קיימה את החלטת בג"צ (בקשה לפי סעיף 7 לפקודת בזיון ביהמ"ש - הבקשה נתקבלה).
בעתירה בבג"צ 1157/93 החליט בג"צ ביום 17.3.93 כי המשיבה שנטלה את ילדם הקטין של בני הזוג ועזבה איתו לחו"ל חייבת להחזיר את הקטין לעותר בישראל. המשיבה לא קיימה את הצו ולפיכך ביקש המבקש ליתן צו ירידה לנכסיה של המשיבה בישראל לפי סעיף 7 לפקודת בזיון ביהמ"ש. הדיון בבקשה זו התקיים ביום 27.4.93, לאחר שכתבי בי- דין הומצאו למשיבה בדרך של תחליף המצאה. לדיון בבקשה הנדונה, כמו בדיון בעתירה עצמה, לא התייצבה המשיבה. לטענת המבקש - שנתמכה בתצהיר - הקשר היחידי שעדיין יש למשיבה עם הארץ הם נכסיה, וקיים חשש ממשי שהיא תנסה להבריחם בדרך כלשהי לחו"ל. מתן צו כמבוקש ימנע הברחת הנכסים ויכול שיהווה גורם יעיל להשבת המשיבה, ואולי אף הקטין, ארצה, כך שהמבקש יוכל לממש זכויותיו ביחס לקטין. הבקשה נתקבלה.
מטרתו של הליך לפי פקודת בזיון ביהמ"ש היא להביא לידי קיומו של צו ביהמ"ש, והסנקציות שבפקודה מטרתן לכפות ביצוע הצו וצופות הן "פני העתיד". תפיסת הנכסים מהווה דרך של לחץ על הנתבע לקיים את פסה"ד. העותר שזכה בדינו זכאי לכך. לפיכך ניתן צו ירידה לנכסי המשיבה בארץ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד חנוך קינן למבקש. 29.4.93).
רע"א 3672/93 - רונית גרונדפלד נגד רון גרונדפלד ואח'
*ביטול חיוב בהוצאות (הערעור נתקבל).
לאחר שביהמ"ש המחוזי החליט להעביר את העניין לבימ"ש השלום לא היה בכוחו עוד לפסוק הוצאות. לפיכך יש לראות את הבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור נתקבל. החיוב בהוצאות בסכום של 15,000 ש"ח מתבטל מבלי לדון בעניין לגופו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד אמיר פלד למבקשת, עוה"ד גדעון היכל ויהושע שחם למשיבים. 18.7.93).
בש"א 3182/93 - שלמה שמחה רון נגד פרי שמחה רון
*עיכוב ביצוע פס"ד
(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הביצוע עוכב לגבי אחד הנכסים).
זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של ביהמ"ש המחוזי עד למתן פסה"ד בערעור. ביהמ"ש המחוזי דן בגורלם של ארבעה נכסים המהווים את הרכוש נשוא תיק זה. ביהמ"ש העניק למשיבה סעד הצהרתי לגבי שלשה נכסים, ואילו לגבי הנכס הרביעי, נכס מסחרי בבת ים, הורה ביהמ"ש על פירוק השיתוף בו, על דרך של מכירה. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה לגבי הנכס הרביעי. מכיוון שסעד אחרון זה, של פירוק על דרך של מכירה, עלול להיות בלתי הפיך, יש לעכב את ביצועו של פסה"ד בנוגע לנכס זה. אין להורות על עיכוב ביצוע הסעדים ההצהרתיים, אשר אינם כוללים הוראות אופרטיביות, ואשר אין בהם כדי להסב נזק בלתי הפיך למבקש.
(בפני: השופט בך. 6.7.93).