תקציר סביר כרך מ"ג חוברת 1

בש"פ 6678/93 - עוזי מיזל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר ושני חבריו חברו יחדיו ותקפו את המתלוננים גם הם שלושה במספר, בבעיטות ובאגרופים. בנוסף לכך הואשמו השלושה כי גרמו חבלה חמורה באחד המתלוננים, בכך שדקרו אותו בבית השחי דקירה בעומק של 12 ס"מ, שחדרה לקרום הלב, וגרמה לדימום מהלב שהצריך ניתוח מיידי. נתמזל מזלם של הכל והמתלונן נותח ויצא מכלל סכנה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, והסניגורית טוענת כי אין ראיות המורות על העורר כמי שדקר את המתלונן, ועל כן ראוי שישוחרר בערובה כשני הנאשמים שיחד עימו הואשמו באותו כתב אישום. טענה אחרת עניינה בחלופת מעצר אשר לדעת הסניגורית יש להשתמש בה. הערר נדחה.
ב. בתיק המשטרה מצויות ראיות לכאורה המצביעות על העורר כמי שנעץ מכשיר חד בחזהו של המתלונן. לפיכך אין לגזור גזירה שווה בין שני הנאשמים האחרים לבין העורר. אכן, מבחינה משפטית ניתן לראות את השלושה אחראים למעשה דקירתו של המתלונן, אך לענייננו היום ניתן להבדיל בין העורר לבין חבריו.
ג. אשר לחלופת מעצר - העבירה בה הואשם העורר הינה מן העבירות המנויות בסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אך גם כאן שומה על ביהמ"ש לבדוק אם לא ניתן להסתפק בחלופה למעצר. בנסיבות המקרה צדק ביהמ"ש בקבעו כי יש לעצור את העורר. מדובר במעשה נורא של נעיצת מכשיר חד בליבו של המתלונן אשר רק כפשע היה בין המעשה לבין רצח. אם נעץ העורר סכין או כלי אחר בחזה של המתלונן, פשוט שהכלי היה בידו מבעוד מועד. מכאן שהעורר התכונן למעשה הפשע שביצע ויש בהכשרת לבבות זו כדי להחמיר את מעשהו פי כמה. חברה מתוקנת חייבת לשרש, ובכל עוז ותוקף, את תת תרבות הסכין, ובתיהמ"ש יושיטו עזרתם לכך ככל הנדרש.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' סוזי שלו לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטייןלמשיבה. 19.12.93).

בש"פ 6654/93 - דניאל בינקין נגד מדינת ישראל

*המדיניות שיש לנקוט בה בעיכוב יציאה מן הארץ, בהתחשב בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו(הערר נתקבל).

א. נגד העורר ושני נאשמים אחרים הוגש ביוני 1991 כתב אישום שעניינו עבירות על הוראות חוק ניירות ערך, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הפרת אמונים בתאגיד ורישום כוזב במסמכי תאגיד. העורר שוחרר בערובה של 100 אלף ש"ח ונתבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו. המדינה הסכימה כי תנתן לעורר הרשות לצאת מהארץ ובלבד שיפקיד ערבויות נוספות בסכום של 115,000 ש"ח. בינתיים נערכה עיסקת טיעון עם העורר, הוא הודה בחלק מהעבירות ובעקבות הודאה זו נגזר דינו למאסר על תנאי ולקנס כספי. לאחר מכן הוגש כתב אישום חדש נגד העורר, בגין העבירות בהן לא הודה. עם הגשת כתב האישום קבע ביהמ"ש, בהסכמת המשיבה, תנאי ערובה חדשים שיבטיחו את התייצבותו של העורר למשפט. כן הפקיד העורר ערבות בנקאית על סך 115,000 ש"ח כתנאי למתן היתר לצאת מן הארץ. ביום 3.6.93 נקבעו ישיבות הוכחות בתיק לתאריכים שבין 10.11.93 ו-23.1.94. ביוני 1993 ניסה העורר לצאת את הארץ בניגוד להתחייבותו כלפי המשטרה ובגין כך הואשם והורשע בעבירה של שיבוש מהלכי משפט ונדון למאסר על תנאי. מאז יצא העורר את הארץ 14 פעם בהסכמת המשיבה וחזר בכל פעם. ביום 16.11.93 ביקש העורר היתר יציאה מהארץ, החל ביום 17 בנובמבר 1993 ועד סוף דצמבר 1993 לתקופות שבין ישיבות ביהמ"ש. המשיבה התנגדה לבקשה. נערך דיון בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע, ביום 5.12.93, כי יש לתת לעורר היתר לצאת את הארץ לתקופה שבין 5.12.93 לבין 18.12.93. ביהמ"ש התנה את מתן היתר היציאה בכך שהעורר
יגדיל את הערבות הבנקאית להבטחת שובו ארצה לסכום של 150,000 ש"ח. ביהמ"ש לא נימק את החלטתו להגדיל את סכום הערבות וכן לא הסביר מדוע לא דן בבקשת העורר לתתלו היתר יציאה כללי עד סוף חודש דצמבר. הערר נתקבל והוחלט שאין להגדיל את סכום הערובה וכן ניתן לעורר היתר יציאה כללי עד סוף חודש דצמבר ובלבד שיתייצב לישיבות שנקבעו.
ב. נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל אדם הזכות לצאת מישראל. בעבר עוגנה זכות יסוד זו בהלכה הפסוקה ועתה קבועה זכות זו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל". לזכות זו מעמד חוקתי על חוקי. בענייננו, הפגיעהבזכות היסוד לצאת מישראל נעשית ע"י סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי ביהמ"ש רשאי כתנאי לשחרור בערובה "לצוות על איסור יציאה מן הארץ". שאלה היא אם הגבלה זו מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה בחוק היסוד לעניין איסור יציאה מן הארץ, אך אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן גם אם הוראת סעיף 44 אינה מקיימת את דרישות פסקת ההגבלה של חוק היסוד, כוחה נשמר ע"י חוק היסוד הקובע כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד".
ג. עם זאת, אף שאין חוק היסוד משפיע על תקפו של סעיף 44, הוא משפיע על פרשנותו. את הוראותיו של הדין, אשר תקפו נשמר, יש לפרש ברוח הוראות חוק היסוד. על כן, כאשר ביהמ"ש מפעיל את סמכותו ומורה על איסור יציאה מן הארץ, עליו ליתן משקל כבד לזכותו של נאשם לצאת מן הארץ. לא כל טעם ציבורי מצדיק הגבלה של חופש היציאה מן הארץ. הטעם הציבורי העיקרי המצדיק פגיעה בזכות היסוד הוא החשש כי הנאשם לא יתייצב לדינו, ולא כל חשש, אלא רק חשש סביר או וודאות קרובה לאי התייצבות למשפט תצדיק מתן צו איסור יציאה מן הארץ. זאת ועוד, אפילו קיימת אפשרות סבירה או וודאות קרובה שהנאשם לא יחזור לישראל, יש לבחון אם לא קיימים אמצעים חמורים פחות מאיסור היציאה כדי להבטיח התייצבותו. הטלת ערובה מתאימה עשוייה לעיתים להיות אמצעי מתאים אשר יש בו כדי להצדיק הימנעות מהטלת איסור יציאה. בנסיבות המקרה דנא לא היה מקום להגדיל את הערבות וכן לא היה מקום להגבילאת איסור היציאה. ניתן להיעתר לעורר ולתת לו היתר כללי לצאת מהארץ עד ליום 31.12.93 לתקופות שבין ישיבות ביהמ"ש.

(בפני: השופט ברק. עו"ד איסר הרשקוביץ לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 14.12.93).

ע.א. 2705/91 - רג'אח סאלם חסן אבו ג'חלה נגד חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ

*הפורום הנאות" לבירור תביעת נזיקין בגין פגיעה באיזור יו"ש(מחוזי י-ם - ע.א. 109/90 - הערעור נדחה).

א. המערער, תושב איזור יו"ש (להלן: האיזור), נפגע בהתחשמלות מחוט חשמל שהיה מונח על האדמה בקלנדיה שבאיזור. האחראי לחשמל באיזור היא המשיבה. המערער הגיש לבימ"ש השלום בירושלים תובענה נגד המשיבה בטענת התרשלות ואי נקיטת אמצעי זהירותמתאימים. המשיבה פעלה בעבר מכח הדין הירדני בשטח השיפוט של ממלכת ירדן. היא נרשמה בישראל כחברה לפי פקודת החברות על פי צו הסדרי משפט ומינהל וכיום היא פועלת מכח זיכיון בשטח מדינת ישראל ובשטחי האיזור. המשיבה ביקשה לדחות את התביעה או למחקה על הסף עקב חוסר סמכות, ולחילופין בשל כך שביהמ"ש בישראל אינו "הפורום הנאות" לדון בתביעה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה, והמשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי והסתמכה רק על הטענה של "פורום לא נאות". ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי ישראל אינה הפורום הנאות והטבעי לדיון בתביעה. הערעור נדחה בכפוף לכך שהמשיבה תקיים את הבטחתה כי אם המערער יגיש תביעה באיזור היא לא תעלה טענת התיישנות.

ב. לצורך ההחלטה בשאלה אם היה מקום להפסיק את הדיון בשל כך שישראל אינה הפורום הנאות, התייחס ביהמ"ש העליון, מפי הנשיא שמגר, לפסיקה בנושא הנדון בישראל, באנגליה ובארה"ב וההתפתחויות שחלו בנושא זה בפסיקה בשנים האחרונות. הנשיא שמגר התייחס לשיקולים השונים שנוקטים בתי המשפט באנגליה מזה ובארה"ב מזה. הן המשפט האנגלי והן המשפט האמריקאי, שאימצו את הדוקטרינה של "פורום לא נאות", בוחנים למעשה אם קיים פורום אחר אשר יש לו באופן מובהק את מירב הזיקות או אשר לו הקשר המהותי ביותר למקרה נשוא הדיון. לצורך בחינתן של אותן זיקות או קשר מהותי, עושה השיטה האמריקאית הבחנה בין שיקולים הקשורים לאינטרסים של הצדדים לבין שיקולים הקשורים לאינטרסים של הציבור, כאשר האחרונים באים לידי ביטוי במידה שאין הכרעה במאזן השיקולים הראשוני - דהיינו במישור השיקולים שבין הצדדים עצמם. השיטה האנגלית אינה עורכת הבחנה כזו, ומתייחסת לכל השיקולים במאזן כולל. בשתי השיטות, על הנתבע להוכיח כי קיים פורום אחר מתאים יותר שבפניו יש לקיים את הדיון. יחד עם זאת, שתי השיטות גם יחד מטילות נטל על התובע, להראות צידוק סביר מדוע הגיש את התביעה בפני הפורום הנוכחי. אליבא דשתי השיטות, שוני בסכום הפיצויים או בסעד שיינתן לתובע בפורום הזר אינו מצדיק כשלעצמו את אי העברת - הדיון, כאשר הפורום המתבקש מתאים יותר, כל עוד נעשה עם הצדדים צדק במובן המהותי. בשתי השיטות, כאשר יש חשש כי אם יפנה התובע לפורום הזר תועלה טענת ההתיישנות, לא יועבר הדיון אלא אם הנתבע לא יעלה טענת התיישנות או יוותר עליה.
ג. בענייננו מדובר בתאונת עבודה שאירעה באיזור, הנפגע הוא תושב האיזור ונושא תעודת זהות של האיזור. טענת הנפגע היא שלא ננקטו אמצעי זהירות מתאימים, ולעניין זה יש להניח כי מקום מגורי העדים לתאונה ולנסיבותיה הוא באיזור. מקום האירוע בו יתבקש, אולי, ביהמ"ש לערוך ביקור הוא באיזור, כאשר ביקור במחנה קלנדיה בנסיבות הקיימות הוא, לגבי בימ"ש ישראלי, סיכון בטחוני ובטיחותי כפשוטו. זימון העדים, כולם תושבי האיזור שאינם תושבי הישובים היהודיים, נתקל כיום בקשיים רבים ובמקרים רבים אינו בר ביצוע. זאת ועוד, עיקר פעילותה של המשיבה באיזור. לאור נתונים אלה, גם אם המערער רכש סמכות בבימ"ש בישראל, הרי החזקה שעומדת למערער כי תביעתו הוגשה בפורום הנאות נסתרת לאור הזיקות הדומיננטיות של האירוע לאיזור ולתושביו.
ד. משנמצא כי הפורום הנאות הוא זה שבאיזור ולא בישראל, אין צורך לבחון את השיקולים הציבוריים בעניין זה, ואין צורך להכריע בענייננו אם במצב של איזון במערכת היחסים שבין הצדדים לסכסוך יש לפנות ל"מעגל חיצוני" של שיקולים ציבוריים. עם זאת יש לציין כי לכאורה אין לראות סיבה מדוע לא ניתן יהיה, בדרך כלל, להתייחס לשיקולים הציבוריים ואף להעניק להם משקל, כאשר כפות המאזניים שבין הצדדים מעויינות. בכל הנסיבות הוחלט לדחות את הערעור ובלבד שהמשיבה לא תעלה טענת התיישנות נגד תביעה אם תוגש ע"י המערער לביהמ"ש המתאים באיזור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלי שרז למערער, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 30.12.93).

ע.א. 587/89 - רוזנשיין שאול נגד רפאל כהן והסנה חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 415/86 - ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו).

א. המערער, יליד 1922, נפגע בתאונת דרכים בנובמבר 1984 והמשיבים חייבים בפיצויו. עקב התאונה היה המערער מאושפז במשך 15 ימים בבית חולים סורוקה ולאחר מכך במשך כ-5 חודשים בבית החולים לוינשטיין. נכותו הצמיתית של המערער נקבעה בשיעור של %63. בעת פגיעתו בתאונה עבד המערער בבנק הפועלים כמנהל מחלקת תוכניות
חסכון, ועקב התאונה נמנע ממנו לחזור לעבודה במשך חודשים ורק באוגוסט 1985 חזר לעבודה בחצי משרה. על אף היעדרו של המערער מהעבודה, ועל אף חזרתו לעבודה חלקית בלבד, שולמה למערער ע"י הבנק משכורת מלאה עבור התקופה מאז נפגע בתאונה, למעט תשלום עבור "דמי פיצול". ביוני 1987 הגיע המערער לגיל פרישה, אך מפאת חיוניותו לבנק וחרף מוגבלותו, הוארכה תקופת עבודתו בבנק לחצי שנה נוספת. ביהמ"ש המחוזי חישב את הפסדו של המערער בגין אובדן "דמי הפיצול" ופסק לו אותם, וכן פסק לו פיצוי בגין ימי מחלה, באשר על פי תנאי העסקתו של המערער הוא זכאי עם פרישתו לתשלום של שכר ארבעה ימי עבודה בגין צבירת כל חודש ימי מחלה שלא נוצלו, ותשלום זה הוא הפסיד. באשר לעתיד חייב ביהמ"ש את המשיבים לשלם למערער פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בתקופה שמאז פרישתו מהעבודה ועד הגיעו לגיל 70 בסכום גלובלי של 12,000 ש"ח. כן קבע על דרך האומדן תשלום עבור עזרת הזולת לה נזקק המערער בעבר ועבור התקופה בעתיד למשך 16 שנים בסכום של 100,000 ש"ח. שני הצדדים ערערו על הסכומים שנפסקו והערעורים נדחו.
ב. המערער טוען כי מגיע לו פיצוי בגין התקופה בה לא עבד, למרות ששולמה לו משכורתו ע"י הבנק על חשבון "ימי מחלה" שנצברו לו במהלך עבודתו. ביהמ"ש דחה טענהזו ואכן אין לה יסוד בדין. בפועל לא נגרם למערער הפסד השתכרות. המצב המשפטי לא השתנה בעניין זה עם חקיקת החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964. משהוכח שאת המשכורת קיבל ממעבידו בזכות, ואין עליו חובה להחזירה,לא נגרם לו כל הפסד השתכרות. המשכורת שולמה למערער ע"י מעבידו בהתחשב בימי המחלה שצבר. במקרה כזה הנזק האפשרי שנגרם או עלול להגרם למערער יכול להתבטא בשניים: ראשית, שבעתיד, כשיחלה, לא יזקפו לו ימי מחלה ולא יקבל משכורתו בגין אותם ימי מחלה; שנית, אם על פי יחסי העבודה בינו לבין מעבידו הוא זכאי בעת פרישתו מהעבודה לפיצוי בגין ימי מחלה שלא ניצל הרי הניצול של ימי המחלה יקטין את הפיצוי. לגבי האפשרות הראשונה - בדרך כלל, כשבא ביהמ"ש להחליט אם נגרם הפסד מסוג זה - בשל היעדר ימי מחלה שנוצלו עקב פגיעה בתאונה - התובע ממשיך לעבוד במקום עבודתו ואין לדעת לבטח אם בעתיד הוא עלול להקלע ל"מחסור" בימי מחלה אם לאו. אך בענייננו, כבר פרש המערער ממקום עבודתו בעת פסה"ד ולא הפסיד ממשכורתו בשל כך שלא עמדו לרשותו ימי מחלה. האפשרות השניה חלה בענייננו וביהמ"ש אכן זיכהאת המערער בפיצוי הולם כאמור.
ג. אשר להפסד כושר השתכרות בעתיד - טוענים המשיבים שגיל הפרישה של שכיר הוא גיל 65 שנים ולא היה מקום לפסוק סכום גלובלי של 12,000 ש"ח בהתחשב בגיל פרישה של 70 שנה. טענה זו יש לדחות. אכן, בפסיקתו של ביהמ"ש העליון נקבע שגיל הפרישה של שכירים הוא 65 שנים. אך חזקה זו כוחה עימה, אלא אם יוכחו לגבי נפגע ספציפי נסיבות אשר יצדיקו סטייה מהכלל. בהקשר זה הדגיש ביהמ"ש את כישוריו המיוחדים של המערער אשר בהתחשב בהם, ועל אף נכותו הקשה, החליט הבנק להאריך את תקופת עבודתו למשך חצי שנה לאחר שהגיע לגיל 65 שנים. גם הסכום שנפסק למערער בגין הפסד כושר השתכרותו בעתיד אינו מוגזם ואינו מצדיק התערבות. גם בסכומים שנפסקו בגין עזרת הזולת אין להתערב. הסכום שנפסק אינו חורג מן הסביר. כן אין להתערב בגובה הפיצוישל 50,000 ש"ח שנפסק למערער בגין ההגבלות בכושר הניידות, בנוסף למה שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי, וכן בסכום של 40,000 ש"ח שנפסק בגין הוצאות רפואיות בעתיד.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. החלטה - השופט אור. עו"ד ז. קליר למערער, עו"ד ש. קרינסקי למשיבים. 22.12.93).

בג"צ 64/91 - סלים חילף נגד משטרת ישראל

*בקשתו של מי שנחקר במשטרה בעקבות אינפורמציה של מודיע, כי המשטרה תמסור לו את שם המודיע כדי שיוכל לתבוע אותו בנזיקין(העתירה נדחתה).

א. בשנת 1987 שימש העותר בתפקיד גובה באגודה המספקת מים לכפר חילף. ביום 1.4.87 זומן העותר לחקירה במחלקת ההונאות במשטרת ישראל בחיפה. בחקירתו הוחשד כי גבה מתושבי כפר חילף סכומי כסף העולים על חובותיהם, ואת העודף שילשל לכיסו. במהלך חקירתו הוצגו בפני העותר קבלות שנתן לשני תושבי כפר חילף ולאחר חקירה של יומיים נקבע כי המידע שעל יסודו נפתחה החקירה לא היה נכון. תיק החקירה נסגר. העותר ביקש מהמשטרה לגלות לו את שמו של המודיע כדי שיוכל להגיש נגדו תביעה על פי דיני הנזיקין ואיסור לשון הרע ובקשתו נדחתה. העותר עתר לבג"צ וביקש להורות למשטרה לאפשר לו לעיין בתיק שנפתח נגדו בשעתו, כדי לברר מי היה המודיע. בתשובה לעתירה טענה המשטרה טענות אלה: הזכות לעיין בחומר חקירה מוקנית מכח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי רק למי שהוגש נגדו כתב אישום; האינטרס הציבורי שבהגנה על מודיעים גובר על האינטרס הפרטי שבהגשת תביעה אזרחית. העתירה נדחתה.
ב. השופטת דורנר: הצורך להגן על מקורות מידע למען אפשר לרשויות החוקרות לחשוף עבריינים ע"י קבלת מידע ממודיעים, הוא אינטרס ציבורי מוכר. בחקיקה לא נקבע חסיון לגבי מקורות מודיעין משטרתיים, וההחלטה אם ראוי לגלות מקור כזה היא בידי המשטרה, המוגבלת בהפעלת שיקול דעתה ע"י ההלכות הכלליות של המשפט המינהלי, המחייבות, בין היתר, איזון ראוי בין אינטרסים מתנגשים. בענייננו, בהתנגשות בין האינטרס הציבורי לשמירה על מקורות מידע, לבין עניינו של הפרט להיפרע על ניזקו, קיומה של תרופה אלטרנטיבית להטבת הנזק מכריע את הכף - ככלל - לטובת האינטרס הציבורי.
ג. הנזק בגין חקירה באשמת שווא נגרם ע"י המשטרה, שעליה מוטלת חובת זהירות כלפי האזרח. סעיף 60 לפקודת הנזיקין וסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מעניקים הגנות למתלונן בפני רשות ציבורית כנגד תביעה. הרעיון המונח ביסוד הגנות אלה הוא כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו ע"י הרשות שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט בצעדים על פיו. מכאן גם מתבקש כי האחריות לפתיחת הליכי החקירה מוטלת על שכם המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את ניזקו אם פעלה ברשלנות. עצם ניהול החקירה על פי מידע לא נכון מהווה ראייה לכאורית כי המשטרה התרשלה בהערכת המידע שעל פיו פתחה בחקירה. הטענה כי המשטרה בדקה את המידע כהלכה תהווה בנסיבות כאלה טענת הגנה, שהנטל להוכיחה הוא על המשטרה. עליה יהיה לשקול אם לצורך הוכחת טענתה ברצונה לחשוף ראיות אלה ואחרות שברשותה, וביניהן מקור המידע השגוי שעל פיו פעלה. על כן אין מקום להיעתר לעתירה.
ד. השופט מצא: בטרם תפתח בחקירה גלויה, על יסוד מידע שנמסר לה בחשאי, מוטל עלהרשות החוקרת לבדוק ולהיווכח, כי לכאורה יש למידע על מה שיסמוך. מקום שהרשות אינה ממלאת חובה זו, ובדיעבד מתברר כי המידע שעל יסודו פתחה בחקירה היה חסר כל יסוד, נפגע עניינו של הציבור והאזרח שנפגע זכאי לבקש את תקנתו מידי המשטרה. כזה הוא, לכאורה, המקרה שלפנינו. בנסיבות כאלה - בהן עומדת לנפגע עילה לכאורית כנגד המדינה - זוכה האינטרס הציבורי שבשמירת מקורות המידע לעדיפות ברורה ומובנת.
ה. השופט גולדברג: השאלה שעמדה להכרעה בעתירה זו היא, אם יש לחייב את המשטרה למסור לעותר את שמו של המודיע. על המשטרה להפעיל בכגון דא את שיקול דעתה על פי נסיבות העניין, ואין עליה חובה לחשוף תמיד את זהות המודיע. משהגיעה המשטרה לכלל דעה כי אין לגלות את מקור המידע, אם כדי להגן על המודיע, ואם כדי שלא לחשוף את דרכי פעולתה, כי אז מכריע אינטרס ציבורי זה את הכף. אינטרס זה אינו יכול לסגת
מפני האינטרס הפרטי של הנפגע להגיש תביעה כספית נגד מוסר המידע למשטרה, זאת בין אם יש בידי הנפגע עילת תביעה אזרחית נגד המשטרה או נגד המודיע (אם זהותו תחשף ע"י המשטרה), ובין אם נותר הנפגע ללא סעד. המשטרה, ככל רשות ציבורית אחרת, צריכה לנמק את ההחלטה, עם מירב הפרטים הניתנים לגילוי, על שום מה החליטה שלא לגלות את מקור המידע. בענייננו סרבה המשטרה לחשוף את שם המודיע "מהטעם של הגנה על זהותו של מקור מודיעיני" ונימוק משכנע זה מצדיק את דחיית העתירה.

(בפני השופטים: גולדברג, מצא, גב' דורנר. עו"ד ג. דונר לעותר, עו"ד מ. בלס למשיבה. 21.11.93).

ע.א. 458/93 - אלכסנדר פרטין ואח' נגד וילי סלומון ואח'

*הפרת חוזה כאשר המוכר הצהיר בחוזה ש"הנכס נקי מכל חובות" וכו' ולאחר חתימת החוזה נרשמה הערת אזהרה, ללא ידיעת המוכר וכנראה גם שלא כדין(מחוזי נצרת - ה.פ. 66/92 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חשין נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המשיבים, בעלי דירה בעפולה (להלן: הדירה), התחייבו, בהסכם מיום 4.2.91, למכור את הדירה למערערים בסכום השווה ל-39,000 דולר. בהסכם נקבע כי "כל הסכום ישולם בתשלום אחד עם קבלת המשכנתא ע"י הקונים ולא יאוחר מיום 15.3.91". לאחר חתימת ההסכם פנו המערערים לבנק לקבל משכנתא, מילאו את כל הטפסים שנדרשו ונקטו את כל הפעולות המתחייבות. ברם, התברר אז כי רשומה הערת אזהרה קודמת על הדירה לטובת חברת איזון המונעת רישום המשכנתא. התברר כי המשיבים היו קשורים בהסכם תיווך, שהכיל גם אופציה לרכישת הדירה, עם חברת איזון. ההסכם נערך ביום 4.11.90 ועל פי ההסכם ניתנה לחברת איזון "זכות התיווך הבלעדי בנכס", והוסכם על מתן אופציה לחברה לרכוש את הנכס בעצמה כשהאופציה ניתנה ל-30 ימים בלבד. ביום 14.2.91 רשמה חברת איזון הערת אזהרה במירשם המקרקעין "בהתאם להסכם". משנתגלה דבר רישום ההערה פנו המשיבים לרשם המקרקעין וההערה בוטלה ביום 13.5.91. המערערים הגישו ביום 27.5.91 לבימ"ש השלום תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סכום הפיצויים המוסכמים כאשר בתביעה נאמר כי "עם רישום הערת האזהרה (על שם חברת איזון)... נמנע מהתובעים... לאפשר רישום הזכויות בדירת המגורים על שם התובעים". בעקבות זאת הגישו המשיבים תביעה לביהמ"ש המחוזי, היא התביעה נשוא תיק זה, בה עתרו לאכיפת הסכם המכר ולחילופין להצהרה על בטלות ההסכם ולחיוב המערערת בתשלום הפיצויים המוסכמים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בניגוד לסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), המערערים "לא שלחו כל הודעה ולא נתנו כל אורכה, וכל רצונם היה לא לקיים את ההסכם...". מסקנת ביהמ"ש היתה כי בכך הפרו המערערים את ההסכם וחייב אותם בתשלום הפיצויים המוסכמים. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חשין נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. הנשיא שמגר: על פי הנתונים הלכאוריים שבפני ביהמ"ש אין להבין על יסוד מה נרשמה הערת האזהרה של חברת איזון, שהרי הרישום נעשה לאחר שתקופת האופציה הסתיימה. המשיבים לא ידעו על דבר רישומה של הערת האזהרה ולא היתה להם יד בכך. התקשרותם עם המערערים ביום 4.2.91 לא נעשתה בתקופת האופציה. אולם במסגרת סעיף 6 להסכם המכר התחייבו המשיבים כלפי המערערים לאמור: "המוכרים מצהירים בזאת, כי על הנכס לא רובצת משכנתא... וכי הנכס נקי מכל חובות, עיקולים, שיעבודים, זכויות צד ג' וכיו"ב". ברור כי הצהרה זו של המשיבים אינה אך לרגע כריתת החוזה, אלא "מלווה" את שלב קיום החוזה, ויש לראותה כבת תוקף וכמחייבת את המוכרים - המשיביםעד להשלמת חיובי הצדדים על פי החוזה. ביום כריתת החוזה אכן עמדו המשיבים בהצהרה האמורה בסעיף 6 הנ"ל, ואולם החל ביום 14.2.91, יום רישומה של הערת האזהרה לטובת חברת איזון, נמצאו המשיבים בחזקת מי שהפרו את הצהרתם. העובדה שהמשיבים לא ידעו
על רישום הערת האזהרה ולא היו מעורבים בה, אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי הם הפרו את הצהרתם בדבר היות הדירה חופשיה. מדובר אף בהפרה יסודית של הסכם המכר הן על פי קביעת הצדדים עצמם בהסכם והן לגופו של עניין. כיוון שכך רשאים היו המערערים לבטל את החוזה והם עשו זאת בהגישם את התביעה לבימ"ש השלום לתשלום הפיצויים המוסכמים. לפיכך יש לבטל את החיוב של המערערים בתשלום פיצויים למשיבים.
ג. השופט גולדברג (דעת מיעוט): המועד לביצוע חיוביהם של המשיבים, מסירת החזקה בדירה והעברת הבעלות בה, טרם הגיע. בזמן כריתת החוזה הערת אזהרה לא היתה רשומה והצהרת המשיבים היתה נכונה. הערת האזהרה נרשמה ע"י חברת איזון אחרי כן ואין לראות בכך הפרת הסכם ע"י המשיבים, כל עוד לא הגיע השעה לקיום חיוביהם. אם טרם הגיע המועד להעברת הנכס לקונה בזמן שנתגלה הרישום המוטעה, אין לראות את המוכר כמפר ההסכם.
ד. מהמערערים נבצר לעמוד בתשלום במועד עקב הרישום המוטעה של הערת האזהרה ומשום כך ניתן לומר כי אין לראות במערערים כמפרי הסכם. אולם יש לפרש את אומד דעתם של הצדדים בקבעם את מועד התשלום, כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. אומד זה יש לפרש כך כי הצהרת המשיבים בדבר "נקיונה" של הדירה מתמשכת גם לאחר חתימת ההסכם, זולת אם ירשם רישום מוטעה. אם ירשם רישום כזה, שלא יכול היה לעלות על דעתם של המשיבים, כאשר יימנע מהמערערים לקיים חיובם במועד, כי אז יוארך המועד לקיום החיוב עד שיסירו המשיבים, תוך זמן סביר, את המניעה לקבלת המשכנתא. המערערים לא נתנו למשיבים הזדמנות לבטל את רישום הערת האזהרה וגם לא שילמו את המחיר במועד אלא ביטלו את ההסכם. בכך הפרו את ההסכם ויש לדחות את ערעורם.
ה. השופט חשין: הצדדים הסכימו בהסכם כי ההצהרה על דבר היותו של הנכס חף ונקי מכל זכויות צד שלישי, כאמור בסעיף 6, יש לראות בה תנייה עיקרית שהפרתה תהיה הפרה יסודית. אך לא רק מצד הסכמת הצדדים כך, אלא עצם ההתנייה בדבר היות הנכס נקי מזכויות צד שלישי היא תנייה עיקרית מצד עצמה. תנייה זו כלשונה מדברת אמנם על מעמדו של הנכס ביום כריתת ההסכם, אך ברור שהכוונה היא שלא תווצרנה זכויות בנכס או על הנכס לצד שלישי עד ליום העברת הבעלות והחזקה בנכס לידי הקונים. החבות שנטלו על עצמם כחבות יסודית, שהפרתה היא הפרה יסודית, שהנכס יהיה נקי עד לביצוע ההסכם, לא עמדו בה המוכרים ויש בכך לכאורה כדי הפרת ההסכם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד יורם אסלמן למערערים, עו"ד מוסטפא לידאווי למשיבים. 15.11.93).

בג"צ 1199/92 - אסתר לוסקי נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי + בג"צ 4118/92 - אברהם טייבר נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי

הכרה בהתאבדות כתאונת עבודה. הכרה בהתקף לב כתאונת עבודה. *הזכות לחקור בחקירה נגדית מומחים רפואיים שמונו ע"י ביה"ד לעבודה ושנתנו חוות דעת רפואיות(העתירות נתקבלו בעיקרן).

א. שתי עתירות הופנו נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי, בגין שני מקרים נפרדים. הדיון בהן אוחד משום שמתעוררות בהן שאלות משפטיות זהות. המנוח יעקב לוסקי, יליד 1932, עבד כנהג במחלבת תנובה בחיפה במשך כ-7 שנים. הוא היה עובד חרוץ והיה כפוף במקום עבודתו לשיבוץ שערך סדרן העבודה. המנוח התאבד לאחר שבשלשת הימים שקדמו להתאבדותו אירעו מספר עימותים בינו לבין סדרן העבודה. לפי הראיות היה המנוח מאד עצבני ביום האחרון שלפני התאבדותו ובשעת הלילה נשאר במקום עבודתו ותלה את עצמו. המחלוקת בין העותרת לבין המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) התמקדה בשאלה אם האירועים שפקדו את המנוח במקום עבודתו גרמו לו לפגיעה
נפשית שיש לראותה בבחינת "תאונת עבודה אשר גרמה למותו", והאם יש לראות בהתאבדות משום מעשה רצוני המנתק את הקשר הסיבתי בין האירועים בעבודה לבין מות המנוח.
ב. בעתירה השניה מדובר בעותר אברהם טייבר, יליד 1929, מהנדס במקצועו, שעבד בסוכנות היהודית בתל אביב, בתפקיד סגן מהנדס ראשי במחלקת הכספים. ביום 27.12.79 קיבל מכתב בו הודע לו כי נרקמה נגדו קנוניה להאשימו בעבירות ניהוליות ופליליות ולהדיחו מתפקידו. מכתב זה עורר אצל העותר רוגז רב. במשך מספר ימים ניסה לברר את פשר העניין, התקשר עם יו"ר ועד העובדים והתלונן על כך שאין הועד מגיב כראוי על מסע ההשמצות והקנוניות כנגדו, ובגמר הפגישה הלך לביתו, הרגיש ברע ואושפז כאשר האבחנה שנקבעה היתה כי הוא סובל מהתקף של אוטם שריר הלב. בהמשך הדברים הוגש נגד העותר כתב אישום בביהמ"ש המחוזי אך הוא זוכה זיכוי מלא ונקבע כי נרקמה נגדו קנוניה. טייבר הגיש תביעה נגד המוסד להכיר בו כמי שנפגע בתאונת עבודה. המוסד דחה את תביעותיהם של השניים והללו הגישו תביעות נפרדות לביה"ד לעבודה ולאחר מכן לביה"ד הארצי לעבודה ותביעותיהם נדחו.
ג. בביה"ד לעבודה מונו מומחים רפואיים שהגישו חוות דעת, ומשביקשו, בשני המקרים, באי כח התובעים, לחקור את נותני חוות הדעת חקירה נגדית, נדחו בקשותיהם.עתירתם לבג"צ התייחסה גם לשאלת הזכות של בעל דין לחקור, בחקירה נגדית, מומחה רפואי שנתמנה ע"י ביה"ד לעבודה, לגבי חוות הדעת שניתנה. ככל שהעתירות הופנו נגד ביה"ד על כך שלא נתן לחקור בחקירה נגדית את המומחה הרפואי - נדחו העתירות. ככל שהעתירות הופנו נגד המוסד שלא הכיר באירועים נשואי התביעות כתאונות עבודה נתקבלו העתירות.
ד. באשר לחקירת המומחים הרפואיים - קיימת פסיקה ענפה של מערכת השיפוט של ביה"ד לעבודה בעניין זה, ועל בסיס הפסיקה הוצאו הנחיות ע"י נשיא ביה"ד הארצי לעבודה. אין פסול בהנחיות אלה מהבחינה המשפטית ויש בהם טעם רב הן מהבחינה הדיונית והן על פי הדין המהותי החל על ערכאות בתי הדין לעבודה. על פי ההנחיות אין למי מבעלי הדין "זכות מוקנית" לחקירה נגדית של המומחה, לא מן הדין ואף לא לפי כללי הצדק הטבעי. ביה"ד לעבודה הוא הקובע בכל מקרה שלפניו אם יש טעם וצורך בחקירה נגדית. בענייננו דחה ביה"ד את טענות באי כח העותרים, בכל אחד מן המקרים, לקיום "טעם מיוחד" שיש בו כדי להצדיק מתן רשות לחקירה נגדית של המומחה הרפואי. בכך אין להתערב.
ה. באשר להכרה בהתאבדות כתאונת עבודה - ביהמ"ש סקר את הפסיקה הנוגעת לנושא ואת עובדות המקרה והגיע למסקנה כי יש להתערב בפסיקתו של ביה"ד לעבודה ולקבוע כי בנסיבות המקרה ההתאבדות היוותה תאונת עבודה. גם באשר לעניין התקף הלב קבע ביהמ"ש העליון, לאחר סקירת העובדות והפסיקה, כי יש לראות במקרה הנדון תאונת עבודה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. יונגר ללוסקי, עוה"ד ש. תוסיה כהן וא. סבן לטייבר, עו"ד גב' ע. אלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 22.11.93).

בש"פ 7136/93 - פלונים נגד מדינת ישראל

הסמכות ל"דן יחיד" בביהמ"ש העליון לתת רשות לערר שני בענין תנאי שחרור בערובה. תנאי שחרור בערובה של קטינים שגרמו לחבלות במתלונן בסכין ובשבר זכוכית(הערר נדחה).

א. המבקשים הועמדו לדין בבימ"ש השלום לנוער בעבירות של תקיפה ופציעה, והמבקש השני הועמד לדין אף בעבירה של איומים ותקיפה חבלנית. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מעצרם של המבקשים עד תום ההליכים. בימ"ש השלום החליט כי שני המבקשים ישוחררו ממעצר, ולאחר תקופה בת כ-10 ימים, בה יהיו במעצר בית מלא, ייאסר על כל
אחד מהם לצאת את ביתו רק בשעות הלילה. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט כי שני המבקשים יהיו במעצר בית מוחלט עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הוסיף ואמר כי אילו היה הדבר בידו, היה מורה מלכתחילה על מעצר המבקשים, אך משהוחלט לשחררם בערובה, אין הוא מוצא לנכון להחזירם למעצר. הערר נדחה.
ב. ראשית דבר בנושא הסמכות: כאמור בסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי, אין בסמכות ביהמ"ש במסגרת דיון זה אלא ליתן רשות ערר, ואם ינתן רשות ערר כי אז יעלה הנושא ויבוא לפני ביהמ"ש העליון במושב של שלשה. אשר לשיקול הדעת אם לתת רשות לערער ואם לאו - נפסקה הלכה כי לעניין ערר שני ינחה עצמו ביהמ"ש העליון על פי עקרונות אחדים בנושא ערעור שני בעניין אזרחי, כאמור בבר"ע 103/82 (חניון חיפה - פד"י ל"ו(3) 123). עיקרם של העקרונות שלא תינתן רשות ערר לאחר שדנו בעניין שתי ערכאות, אלא במקרים מיוחדים. בענייננו לא נתקיים אף אחד מאותם מקרים יוצאים מן הכלל המזכים נאשם ברשות ערר.
ג. גם לגופם של דברים אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. הסניגור מצביע על כך ששני המבקשים הינם קטינים, ילידי 1978, וכי בהיותם קטינים זכאים הם ליחס מיוחד כהנחיית המחוקק בחוק הנוער. כמו כן הצביע על השיקולים המיוחדים התופסים בענייניהם של קטינים. דברים אלה נכונים ונכוחים הם, אך ביהמ"ש אינו אך אביהם של יתומים, אלא אף מגינם של הציבור והפרט, ובוודאי שהוא אביהם של ילדים, לפקוח עין ולשמור שמא יהפכו יתומים. בכיסו של המבקש הראשון נמצא אולר בעל להב באורך של 8 ס"מ והוא לא היסס לדקור בו את המתלונן. קשה להתחשב בכך שהוא קטין ולשחררו לרחוב כאילו לא אירע כלום. אכן, לו מדובר היה במעצר ממש, כי אז ניתן היה לשקול שיקולים אלה ואחרים הכרוכים בשהותו של הקטין בבית המעצר, אך כשמדובר בשהותו של הקטין בביתו, שוב אין אותם שיקולים בני משקל. קטין המהלך ברחובה של עיר וסכין ארוכה בכיסו, חזקה עליו שהוא מתכוון לעשות בה שימוש, ומשעשה שימוש בסכין, כי אז יש להרחיקו מן הציבור. בכך יתרמו בתי המשפט את חלקם לביעורה של תת - תרבות הסכין.
ד. אשר לעורר השני - בהתאם לראיות ידע הוא על קיומה של הסכין בכיסו של המבקש הראשון ושהלה עומד לעשות בה שימוש, אך עובדה היא שהסכין לא היתה בכיסו ולא הוא עשה בה שימוש. למרות ששניהם ביחד היו בעצה אחת - בכל זאת אפשר ויש להבחין בין השניים. ברם, למשיב השני יוחד אישום נפרד משל עצמו בכך שכחמישה חודשים לפני אירוע הסכין, איים על אותו מתלונן בבקבוק שבור, ואף הוסיף ותקף את המתלונן ושרטו באותו שבר בקבוק. מכאן שלא מדובר כאן בתת תרבות של סכין, אלא גם בתת תרבות של שבר בקבוק. פגיעתו של האחרון עלולה להיות קשה כפגיעתה של הראשונה. בינתיים הוגש אישור של עובדת היחידה לקידום נוער בעירית חולון, הנוגע לצורך כי המבקש השני ימשיך בלימודיו וכו'. אישור זה לא היה בפני ביהמ"ש המחוזי. לא יהיהזה ראוי לעשות שינוי בהחלטת ביהמ"ש המחוזי אלא אם תיקבע תכנית מפורטת ומדוקדקת לסדר חייו ולתנועותיו של המבקש השני מחוץ לביתו, ודבר זה יוכל להיעשות על דרך של בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה בעניינו.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ח. בוקובזה למבקשים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 31.12.93).

ע.פ. 232/93 - מדינת ישראל נגד גדעון הרנוי

*זיכויו של עו"ד מעבירות גניבה ע"י מורשה כאשר שלח יד בפקדונות של לקוחות(מחוזי ת"א - ת.פ. 218/90 - הערעור נתקבל).

א. המשיב, עו"ד שעסק גם בעסקי מקרקעין, צבר בבנקים חובות בסכומים שהסתכמו בלמעלה מ-560,000 ש"ח. בנובמבר 1987 ביקש אחד גבריאל שלג מן המשיב לטפל במכירה
של נכס תמורת 360,000 דולר לאלפרד ביק. המשיב ייצג את שני הצדדים, ואלה הסמיכו אותו לקבל מהקונה את התמורה ומהמוכר את הנכס, להעביר לקונה את הנכס ולמוכר את הכסף במועדים הנקובים בחוזה. המשיב קיבל מביק 180,000 דולר והפקיד אותם בבנק אוצר החייל בחשבון שפתח כנאמן של ביק. ביק נכנס לקשיים כלכליים ולא יכול היה להשלים את העיסקה וביקש מהמשיב למצוא קונה חליפי. בינתיים ביצע המשיב פעולות שונות בכספים שביק הפקיד בידיו, ובסופו של דבר העביר את כספי הפקדון לחשבונו הפרטי. באפריל 1988 מצא המשיב קונה חליפי, אפרים בכור, ונערך חוזה בין בכור ובין ביק. החוזה נערך ע"י המשיב שגם בעיסקה זו ייצג את שני הצדדים, וגם על פי חוזה זה הוסמך לקבל מבכור את הכסף ולמסור לו את הנכס. בכור שילם למשיב את מלוא המחיר של 360,000 דולר. מכסף זה שילם המשיב לשלג על חשבון התשלום השני סכום השווה ל-180,000 דולר ולביק נתן 80,000 דולר. את היתרה הפקיד בחשבונו. לאחר מכן ביקש ביק לקבל חזרה את יתרת הכסף ואילו שלג ביקש לקבל את סכום הפקדון של 180,000 דולר, ואז התברר שהמשיב השתמש בכספים האלה. המשיב הועמד לדין בשתי עבירות של גניבה בידי מורשה, בראשון בגניבת כספי הפקדון שמסר לו ביק כדי שיעביר לשלג ובשני בגניבת כ-160,000 ש"ח שבכור מסר לו כדי להעבירם לביק כחלק ממחיר הנכס. המשיב נתן הסברים שונים לפעולות שעשה, טען שעשה מה שעשה בהסכמת הצדדים, וביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב משני האישומים. ביהמ"ש קבע כי לנוכח גירסת המשיב נותר ספק באשמתו. הערעור נתקבל.
ב. מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הסברו של המשיב לתשתית העובדתית המרשיעה מצליח לעורר ספק באשמתו, אינה מבוססת על התרשמותו מן העדים, אלא על שיקולים שבהגיון, ואלה פתוחים לביקורתה של ערכאת הערעור. כשבודקים את גירסותיו של המשיב באשר לתשתית העובדתית, עולה כי גירסה זו אינה אמינה ואין לקבלה. מכאן כי המשיב עשה את כל שעשה בכספים שהגיעו לידיו בלי הסכמת לקוחותיו.
ג. המשיב הואשם בגניבה ע"י מורשה על פי סעיף 393 לחוק העונשין. לביסוס הרשעה בעבירה זו, על התביעה להוכיח כי נתקיימו כל רכיביה של עבירת הגניבה הבסיסית לפי סעיף 383, ולצידם הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 393 גופו. סעיף 383(א) קובע כי אדם גונב דבר אם "בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון... הוא שולח יד בו במרמה...". סעיף 393 קובע כי העושה אחת מאלה דינו מאסר 7 שנים "גונב נכס שהופקד אצלו... על מנת שישמרנו שמירה מעולה... או ימסור... לאדם פלוני...". מנהג הבעלים שנהג המשיב בכספים שהופקדו בידיו מוכיח כי שליחת היד היתה במרמה. על יסוד התשתית העובדתית הנ"ל יש לבחון שתי שאלות: ראשית, האם הרכוש שהמשיב שלח בו יד הוא "דבר הניתן להגנב"; ושנית, האם הוכחה כוונת המשיב לשלול את הרכוש מבעליו לצמיתות. על פי סעיף 383 דבר הניתן להיגנב הוא "דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם...". על פי פשוטו של הסעיף, כדי שהדבר יהיה ניתן להיגנב, נדרש שיהיה בעל ערך כלכלי. יתרת זכותו של לקוח בבנק היא ללא ספק בעלת ערך כלכלי. האם נדרש גם כי הדבר יהיה בעל ממשות פיזית - בעבר חשבו שאכן כך הדבר, אך כיום, לנוכח השינויים שחלו במהלך השנים במרכיבי נכסיו של אדם, יש לכלול בדיבור "דבר הניתן להיגנב" גם זכויות ונכסים לא מוחשיים.
ד. אשר לשאלה אם התכוון המשיב לשלול את הרכוש לצמיתות - כידוע, הכוונה הנדרשת היא סובייקטיבית. עם זאת, אין די בסיכוי מצד נאשם כי יהא בידיו להשיב את הגניבה, ומן הראוי כי תידרש ממנו מידת וודאות לכך. המשיב היה שקוע בחובות כבדים והוא נאלץ לשעבד את הפקדון בשל דרישת הבנק לבטחונות נוספים. הוא לא הצביע על התפתחות בלתי צפוייה שמנעה בעדו מלהשיב את הכספים. בנסיבות אלה, סוף המעשה - שלא היה בידיו להחזיר את הכספים שנטל - מלמד כי לא היה יסוד סביר לתקוות המשיב
כי יוכל להחזיר את הכסף לבעליו. מכאן כי עבירות הגניבה שיוחסו למשיב הוכחו במלואן. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את העונש.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' רחל סוכר למערערת, עו"ד ח. אינדיג למשיב. 25.11.93).

ע.פ. 5612/92 - מדינת ישראל נגד אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון ואריק חזון

*זיכוי המשיבים מעבירות של מעשי אונס בצוותא במשך 5 ימים(מחוזי חיפה - ת.פ. 290/90 - הערעור נתקבל).

א. עניינו של ערעור זה בעבירות אינוס, נסיון לאינוס, סחיטה באיומים וכיוצא באלה אישומים שבהם הואשמו שבעה וזוכו ע"י ביהמ"ש המחוזי. המדינה ערערה בעניינם של 4 המשיבים. המתלוננת היתה כבת 14 וחצי בעת ביצוע המעשים בה והמערערים היו כבני 17 וחצי. יוחסו להם מספר אירועים של אינוס ונסיון לאינוס שבוצעו בצוותא במתלוננת במשך חמישה ימים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המתלוננת באשר לכך כי המעשים נעשו שלא ברצונה, ולכן זיכה את המערערים מעבירות האינוס ומהעבירות הנלוות לכך. מאידך לא מצא להרשיע את המשיבים על יסוד הגירסאות שלהם בעבירה של בעילת קטינה, מן הטעם שבנסיבות המקרה צריך היה אישור היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את המשיבים, ומכיוון שהאישור ניתן להעמידם לדין בעבירות אינוס ובעבירות האמורות האחרות ולא בעבירה של בעילת קטינה, סבר שאין הוא יכול להרשיעם בעבירה של בעילת קטינה. הערעור נתקבל.
ב. בפס"ד המשתרע על פני כ-200 עמודים מנתח הנשיא שמגר את מסכת הראיות כפי שבאו בפני ביהמ"ש המחוזי מפי המתלוננת, מפי הנאשמים ומפי עדים אחרים, ומגיע למסקנה כי שלא בדין לא האמין ביהמ"ש למתלוננת ולא קיבל את גירסתה. לדעת הנשיא עולה מן הראיות כי יש לקבל את גירסת המתלוננת באשר לאירועים שאירעו. להלן דן הנשיא ביסודות הנדרשים לעבירת האינוס ומגיע למסקנה כי יסודות אלה נתמלאו. כן דן הנשיא בסוגיית הטענה של "טעות בעובדה" ודחה גם אותה. מעבר לנדרש קבע הנשיא כי ניתן היה גם להרשיע את המשיבים בעבירה של בעילת קטינה, גם אם הסכמת היועץ המשפטי להעמדתם לדין היתה בעבירה חמורה יותר. ברם, משנמצאו אשמים בערעור בעבירת האינוס אין צורך להתייחס לעבירה השניה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לגזירת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיפו פסקי דין קצרים השופטים חשין וגולדברג. עו"ד גב' רחל סוכר למערערת, עו"ד שמואל קינן לבארי וצביסון, עו"ד משה גלעד לביטון, עו"ד אליהו לוצקי לחזון. 9.12.93).

ע.פ. 3490/90 - יקב הגליל... בע"מ נגד מדינת ישראל

חובת ההתייעצות הקבועה בחוק לפני התקנת תקן ישראלי. מהי ההתיעצות הנדרשת כדי שמתקין תקנה יקיים את חובת ההתייעצות המוטלת עליו בחוק(מחוזי חיפה - ע.פ. 356/89 - הערעור נדחה).

א. בבקורת שנעשתה במפעלה של המערערת, התברר כי אינה עומדת בדרישות שנקבעו בתקן ישראלי ל"סימון מזון ארוז מראש". הוגש כתב אישום והמערערת התגוננה בטענה כי התקן האמור פסול. בימ"ש השלום דחה את טענותיה ומצא אותה אשמה בעבירה שיוחסה לה. בערעורה לביהמ"ש המחוזי חזרה והעלתה אותן טענות. דעת המיעוט היתה שיש לזכותה, אך שופטי הרוב סברו כי לא הוכח שנפל פגם בתקן. הטענה לבטלות התקן היתה כי שר המסחר והתעשיה, שבסמכותו להתקין תקנים, לא קיים את חובת ההתייעצות הקבועה בסעיף 8(א) לחוק התקנים. סעיף זה קובע כי השר "רשאי, לאחר התייעצות עם נציגי היצרנים והצרכנים... להכריז... על תקן מסויים כעל תקן ישראלי רשמי". את סמכותו האציל השר לממונה על התקינה ועליו היתה מוטלת חובת ההתייעצות. הממונה על התקינה
שלח מכתב לגופים השונים שאיתם עליו להתייעץ ובו נאמר "הנני להודיעכם כי מתכוון אני להכריז בתקנים רשמיים את התקנים הישראליים הבאים... סימון מזון ארוז מראש... אבקש להמציא לי בכתב את הערותיכם לכוונתי זו עד יום... אם לא יגיעוני הערותיכם עד למועד הנ"ל אוציא את המסקנה כי אין לכם מה להעיר בנדון". הזמן שנתן לגופים השונים להביע את דעתם היה 17 יום. הגופים המייעצים לא שלחו תגובה ולא ביקשו ארכה והתקן פורסם ברשומות. לטענת המערערת לא ניתן לראות במכתב זה התייעצות ראוייה לשמה והתייעצות אחרת לא קויימה. עיקר יהבה משליכה המערערת על פרק הזמן הקצר שהעמיד הממונה על התקינה לרשות הגופים עמם עליו להתייעץ בכדי שיוכלו להשיב על מכתבו, ומכאן שלא נערכה התייעצות כדין. הערעור נדחה.
ב. בחוקים שונים הטיל המחוקק על מתקין התקנות את החובה להתייעץ בגופים או בפרטים שונים לפני שיתקין את התקנות ואי קיום חובה זו מביא לבטלות התקנה שלמענה נדרשה ההתייעצות. אך גם כאשר מקויימת התייעצות, מתעוררת עדיין השאלה אם זו נערכה בצורה נאותה ומשמעותית. לא תתכן התייעצות אמיתית, אלא אם הגורם המחליט ניגש אליה ב"נפש קולטת" כאשר אין דעתו נחרצת מראש. שאלה אחרת היא מה דין חובת ההתייעצות כאשר דעתו של הגוף המייעץ ידועה וברורה מראש. לפי הפסיקה, גם במקרה כזה קיימת חובת התייעצות, ואולם כאשר עמדתו של הצד המייעץ נחרצת ולא ניתן לשנותה, אין מקום להמשיך בהתייעצות. אשר לזמן שעל הרשות המתקינה להעמיד לרשות יועציה - ברור כי עליו להיות סביר. לא ניתן לקבוע "תקופת זמן סבירה" שתהא יפה לכל מצב ועניין, והזמן הסביר משתנה בכל מקרה על פי נסיבותיו. השאלה הקרדינאלית לעניין סבירות אופן קיום חובת ההתייעצות, חייבת להיות, האם התקיימו התנאים שיבטיחו כי מטרת ההתייעצות תושג. אין טעם וצורך לקבוע מסמרות לעניין האופן המדוייק של קיום חובת ההתייעצות, ושל השגת מטרתה, וכל מקרה ייבחן לגופו.
ג. בענייננו, על פי הנסיבות, יש לראות בהתייעצות כפי שנערכה כדי קיום חובת ההתייעצות בצורה נאותה. זאת משום שבפועל שותפו נציגי היצרנים והצרכנים, עימם חובה על מתקין התקנות להתייעץ, במלאכת הכנת התקן. בנסיבות אלו, כאשר מתחוור, כי הגופים המייעצים, לא זו בלבד שניתנה להם ההזדמנות לייעץ כיצד ראוי לחבר את התקנים, אלא שאף נטלו חלק פעיל בהכנתם, ניתן לראות במכתב האמור קיום חובת ההתייעצות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד י. שאנן למערערת, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 8.12.93).

בש"פ 6504/93 - מדינת ישראל נגד ג'מאל סלום

*שחרור בערובה (נסיון של הנאשם לרצוח את אמו) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בנסיון לרצוח את אמו על רקע של סכסוך משפחתי. המשיב התרעם על סכסוכים קולניים שבין אביו לאמו, בין היתר בקשר לבתו שלו. הוא נכנס למטבח ביתו, נטל סכין מטבח והחביא אותה מתחת לחולצתו. בהמשכו של ריב קולני בין האם לבין אשת המשיב, שלף המשיב את הסכין ודקר את אמו ארבע דקירות בחזה ובבטן מתוך כוונה לגרום למותה. האם נפצעה אך חייה ניצלו. המדינה ביקשה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי בנסיבות המקרה ניתן להסתפק בתחליף למעצר והורה על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים ובין היתר בכך שיימצא מחוץ לבית מגוריו. הערר נתקבל.
מדובר במעשה חמור ביותר, על רקע סכסוך משפחתי שבשום פנים ואופן אינו יכול להסביר מעשה תקיפה אלים כזה. על פי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי, די במעשה חמור שכזה כדי להצדיק את החזקתו של המשיב במעצר עד תום ההליכים. אכן, ביהמ"ש מצווה לשקול אם אין להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה, אך בנסיבות
שתוארו, על רקע הסכסוך המשפחתי, הקלות שבה נקט המשיב בצעד כה חמור וקיצוני, יש לראות בו אדם שבהיותו חופשי מהווה סכנה לציבור, ובמיוחד למקורביו. הרחקתו של המשיב מבית מגוריו אין בה כדי להפיג את החשש שהמשיב עלול לחזור על מעשהו. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ד. ביינוול לעוררת, עו"ד קרפ למשיב. 21.12.93).

בש"פ 6738/93 - שמעון דיין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד וחבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם ביחד עם שניים אחרים באשמה של שוד מזויין וחבלה בנסיבות מחמירות. העובדות המתוארות בכתב האישום הן כי בשעת לילה הגיעו העורר ושני חבריו לדירתו של המתלונן כשהם מצויידים בסכין ובמקל. בהיותם בדירה היכו שלשת הנאשמים את המתלונן באכזריות רבה ודקרו אותו בראשו ובכף ידו, ונטלו ממנו 6,000 ש"ח. חלק ממעשים אלה עשו הנאשמים האחרים וחלק מהם עשה העורר, אך ברור שהשלשה פעלו בצוותא חדא. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור טען כי לפי הראיות בתיק אין לומר כי השלשה תכננו את מעשה השוד.לטענתו נקלע העורר למקום רק במקרה. ברם, גם אם השלשה לא קשרו קשר מלכתחילה, אין לגורם זה חשיבות כלשהי, שהרי בהיותם במקום ביצעו השלשה את המעשים המיוחסים להם. אין לקבל את טיעונו של הסניגור כי מעשהו של העורר היה מעשה "מטופש ובלתי מתוכנן". אפשר שהמעשה היה בלתי מתוכנן, אך תואר השם "מטופש" אינו מתאים לו. העורר גם לא הסביר בהודעותיו במשטרה מה עשה במקום, אלא טען שבכלל לא היה שם. משכך היא גירסתו, ומשמצויות בתיק המשטרה ראיות על מעורבותו במעשה, קשה להבין מה היא הגנתו. גם בקשת הסניגור לחלופת מעצר אין לקבל. המעשה המיוחס לעורר הוא חמור, ויש בו סכנה רבה לשלום הציבור ובטחונו. מי שעושה מעשה אכזרי וקשה מעין זה עלול לחזור על מעשהו שוב ושוב. לפיכך יש לדחות גם את הבקשה החילופית.

(בפני: השופט חשין. עו"ד יעקב קמר לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 20.12.93).

בש"א 5268/93 - יוחי שניידר נגד זכריה דרוקר

*בקשה להשאיר על כנו עד לערעור עיקול זמני שהוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי ושבוטל כאשר נדחתה התובענה של המבקש (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש תובענה נגד המשיב ובמסגרת זו ביקש וקיבל צו עיקול זמני על נכס של המשיב. בינתיים ניתן פסק דין נגד המבקש והוא הגיש ערעור לביהמ"ש העליון. בקשתו להשאיר על כנו את צו העיקול הזמני נדחתה. הבקשה הינה בגדר בקשה לסעד זמני ער לבירור הערעור והיא לא לוותה בתצהיר. מטעם זה בלבד יש לדחותה. יתירה מזו, אם נדחתה תובענתו של המבקש, הרי לכאורה היא אינה מבוססת, ולא בנקל יינתן לו הסעד חרף דחיית התביעה.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' הלנה ביילין למבקש, עו"ד י. בן-ישראל למשיב. 12.10.93).

ע.פ. 2139/93 - סולימאן אלטורי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד נהג מונית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של שוד נהג מונית, שבוצעו ע"י המערער ועוד אחד שהיה קטין בעת ביצוע העבירות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. טענתו המרכזית של הסניגור היתה כי יש להקל בעונש מאחר והשותף לעבירה, שנשפט בפני בימ"ש לנוער, נדון לתקופת מאסר שהיא קצרה יותר בשנה אחת. לפי הטענה מן הראוי לגזור לשני הנאשמים עונש זהה. אין לקבל טענה זו. השניים אכן
ביצעו בצוותא אותן עבירות, אולם ביהמ"ש רשאי היה לשלב אל תוך שיקוליו את השוני בגיל בין שני השותפים. המערער הוא בן 25 שנים בו בזמן ששותפו לעבירה הוא קטין הצעיר ממנו בשבע שנים. זאת ועוד, לאור נסיבות העבירות אין לומר כלל ועיקר כי העונש שנגזר למערער מופרז לחומרה, ויש אף יסוד להנחה שהעונש שנגזר לשותפו היטה את כפות המאזניים לקולא במידת מה ביחס למערער.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן בן שאול למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 11.11.93).

בש"א 4447/93 - ספקי קירור בע"מ נגד פרסקולד ס.פ.א. (חברה איטלקית) ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור בטענה כי ממילא תלוי ועומד ערעור של מערער אחר (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי בחיפה הוגשו שתי תביעות נגד המשיבה. האחת תביעה של חברת ארזים והשניה תביעת המבקשת. שתי התביעות הן תביעות כספיות המבוססות על טענה כי בין המשיבה לבין כל אחת מהחברות הללו נכרת חוזה להענקת סוכנות בלעדית להפצת מוצרי המשיבה בישראל. שתי התביעות נדונו במאוחד ונדחו בפס"ד מיום 5.3.92. ארזים הגישה ערעור שטרם בא לדיון ואילו המבקשת לא הגישה ערעור. לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה להתיר לה להצטרף כמערערת נוספת לערעור שהגישה ארזים ובקשה זו נדחתה ביום 22.9.92 ונקבע כי "על המבקשת להגיש ערעור משל שעצמה והואיל ואיחרה את המועד, תוכל לבקש להאריך את המועד". חלפה כשנה והמבקשת הגישה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור. היא העלתה נימוקים שונים ובין היתר כי ממילא תלוי ועומד ערעורה של ארזים. הבקשה נדחתה.
הנימוקים השונים נדחו ע"י הרשם ואשר לטענה כי ביהמ"ש העליון ידון ממילא בערעורה של ארזים - אכן, עניין מסויים התלוי ועומד בפני ביהמ"ש יכול - הוא עצמו - להוות טעם מיוחד להארכת המועד אך לא זה המקרה דנא. מדובר כאן בשתי תובענות נפרדות שנדונו במאוחד. כל אחת מן התובענות העלתה מסכת עובדתית העומדת בפני עצמה, ואף ביהמ"ש המחוזי, בפסה"ד, מצא לדון בעניינה של ארזים בנפרד מעניינה של המבקשת. מכאן שערעור המבקשת הינו עניין אחר ושונה מזה של ארזים ולא קיים הטעם של "עניין אחר התלוי ועומד".

(בפני: הרשם צור. עו"ד א. בר-עם למבקשת, עו"ד ע. נחום למשיבה. 11.11.93).

עש"מ 4920/93 - אבנר בן שלום נגד נציב שירות המדינה

הרשעה בעבירת משמעת של מי ששמע שיחה בין חבריו לעבודה על שומת מס וסיפר לנישום על השיחה. חומרת העונש המשמעתי

(הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות משמעת וביה"ד למשמעת גזר לו עונשי נזיפה והקפאת דרגתו והקפאת משכורת אחת. הערעור נגד ההרשעה ונגד מידת העונש נדחה. הגרעין של המקרה שבפנינו טמון בשאלת יחסי האמון בין חברים לשירות המדינה. כאשר מספר עובדי מס משוחחים על נושאי עבודה בשעת הפסקה בהשתלמות עובדים, אין הם מעלים על הדעת שאחד מעמיתיהם, הנוכח במקום יחד איתם באותה מסגרת, ילך ויספר את מה שנודע לו, לנישום אשר עליו שוחחו או למישהו אחר. אם, עובד סבור שמאן דהוא מעמיתיו מטפל בנושא פלוני בצורה בלתי חוקית או בדרך שהיא לקוייה מטעם אחר, שומה עליו להעיר על כך לעובד הנוגע בדבר או לפנות אל המופקדים על העניין במקום עבודתו. אך שמיעת דברים מפי עמית לעבודה ומסירתם לנישום, היא בגדר הפרת אמון כלפי העמיתים, וגילוי פסול של מידע שהגיע לעובד עקב היותו עובד. זה מה שאירע כאן ובדין הורשע המערער. גם העונש אינו מופרז לחומרה.