תקציר סביר כרך מ"ג חוברת 12

ע.פ. 4180/92 - מדינת ישראל נגד אליהו נעים

הגשת ערעור פלילי בתום הפגרה כאשר המועד של 45 ימים נסתיים באמצע הפגרה. אימתי מתחילה לרוץ תקופת התנאי לצורך הפעלת מאסר על תנאי. *קולת העונש (סמים)(מחוזי י-ם - ת.פ. 34/92 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב הורשע בהחזקת כ-25 גרם הירואין שלא לשימוש עצמי ובאספקת כ-1.6 גרם הירואין לאחר. בגין הרשעתו בשתי העבירות נגזר למשיב מאסר ל-3 שנים וחצי, מתוכן שנה אחת על תנאי. בקשת התביעה להפעיל לחובת המשיב מאסר על תנאי של 15 חודשים שנגזר עליו בשל עבירות סמים בתיק אחר, נדחתה מן הטעם שתקופת התנאי של עונש זה הסתיימה, לדעת ביהמ"ש המחוזי, לפני המועדים שבהם נעברו העבירות בהן הורשע המשיבבתיק זה. ערעור המדינה נגד גזר הדין מכוון הן נגד קולת העונש והן נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להפעיל את העונש המותנה שנגזר על המשיב. הערעור בעניין קולת העונש נדחה והערעור בעניין הפעלת המאסר על תנאי נתקבל.
ב. בפתח הדיון העלה הסניגור טענת סף, לפיה איחרה המדינה בהגשת הערעור. טענה זו מבסס הסניגור על הנתונים הבאים: פסה"ד ניתן ביום 22.6.92, המועד להגשת הערעור מסתיים כעבור 45 יום, לאמור, ביום 6.8.92 והערעור הוגש רק ביום 30.8.92. טענה זו יש לדחות. בחוק סדר הדין הפלילי אין הוראה דומה לזו הקבועה בתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה לא באים במניין בהקשר זה ימי פגרת הקיץ של בתי המשפט. על כן, ימי הפגרה באים במניין התקופה הקבועה בחסד"פ להגשת ערעור. ברם, בתשובתה מצביעה ב"כ המדינה על הוראות סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, לפיו "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". טענתה היא שהואיל ו"הימים האחרונים" של תקופת הערעור במקרה דנן מצויים בתקופת פגרת הקיץ המשתרעת מיום 16.7 ועד ליום 31.8, הרי יתרת ימי הפגרה אינם באים במניין, ועל כן הערעור שהוגש עוד לפני סיום הפגרה הוגש במועדו. תשובה זו נכונה היא. לפיכך יש לדחות את טענת הסף.
ג. באשר לקולת העונש - לנוכח עברו המכביד של המשיב הכולל הרשעות בעבירות סמים ובהתחשב בכך שעונשי מאסר בפועל שהוטלו עליו בעבר ועונשי מאסר על תנאי שהותלו מעל לראשו לא שימשו גורם מרתיע מספיק - יש לראות את העונש שנגזר עליו במקרה דנא כעונש קל. ברם, ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון, בין היתר, את העובדה שבעקבות הרשעתו בתיק אחר הופעל נגד המשיב בשעתו מאסר על תנאי שנגזר עליו בת.פ. 458/86, (הוא העונש המותנה שהפעלתו נתבקשה בתיק הנוכחי), אך ביהמ"ש העליון ביטל את הרשעתו של המשיב בעבירת "ההפעלה" ועקב זאת בוטלה הפעלת המאסר המותנה והמשיב שוחרר מכלאו לאחר שכבר הספיק לרצות כ-8 חודשים מעבר לתקופה שהיה עליו לרצות. ביהמ"ש המחוזי "זקף" על כן לזכותו של המשיב 8 חודשים מאסר שכבר ריצה, השקולים כנגד שנה אחת מאסר בפועל, ו"הוסיף" את תקופת המאסר בפועל של שנתיים וחצי בשל ההרשעה בתיק הנוכחי. לשיטתו של ביהמ"ש המחוזי יש לראות את המשיב כמי שנגזרו עליו 3 שנים וחצי מאסר בפועל ובמתכונת זו אין לומר שהעונש מופרז לקולא באופן המצדיק התערבות.
ד. באשר להפעלת המאסר המותנה - ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המדינה להפעיל את העונש המותנה שנגזר בת.פ. 458/86 מן הטעם שתקופת התנאי חלפה לפני שנעברו העבירות נושא ההרשעה בתיק הנוכחי. עונש המאסר שנגזר על המשיב ביום 13.5.87 היה "מאסר 30 חודשים, מחציתם לריצוי בפועל מיום מעצרו (19.11.86) ומחציתם על תנאי שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה...". טענת הסניגור שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי היא כדלקמן: ביום מתן גזר הדין, 13.5.87, לא היה המשיב "אסיר", קרי נושא עונש מאסר, כאמור בסעיף 52(ג) רישא לחוק העונשין, ועל כן - תקופת התנאי הנדונה התחילה ביום מתן גזר הדין, הוא יום 13.5.87, והסתיימה ביום 12.5.90, לפני שנעברו העבירות בגינן הורשע בתיק הנוכחי. לעומתו, עמדת באת כוח המדינה היא כדלקמן: הואיל ובגזר
הדין שבו הוטל על המשיב העונש המותנה נגזר עליו גם מאסר לריצוי בפועל, והואיל ועל פי הוראות סעיף 43 לחוק העונשין תחילת ריצוי מאסר זה ביום גזר הדין - על כן, היה המשיב "נתון במאסר" ביום שבו הוטל עליו המאסר המותנה, ותקופת מאסר זו אינה באה במנין תקופת התנאי של המאסר המותנה - שהוטל בד בבד עם המאסר בפועל - ותחילתה של תקופת התנאי ביום שחרורו מן המאסר הזה. בעניין זה הדין עם באת כוח המדינה. תכלית ההסדר הקבוע בסעיף 52(ג) לחוק העונשין שתקופת התנאי תתחיל לאחר שהנאשם ישוחרר, היא להבטיח ש"תקופת התנאי" תהיה, ככל שניתן, תקופה שבה ה"נאשם חופשי" והתמודדותו כאדם חופשי עם המבחנים שנקבעו בהחלטה בדבר מאסר על תנאי תבוא לכלל ביטוי הלכה למעשה. השגתה של תכלית זו מחייבת ליתן להוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין, את המשמעות לה טוענת המדינה, לאמור: שמאסר בפועל הנגזר על נאשם יחד עםמאסר על תנאי, מביא את הנאשם בגדר נידון "הנושא אותו זמן עונש מאסר". על כן, תחילתה של תקופת התנאי במקרה כזה, תהיה ביום שחרורו של הנאשם מן המאסר בפועל. לפיכך יש להורות על הפעלת המאסר המותנה במצטבר לעונש שהוטל בתיק זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד צבי ארנון למשיב. 21.3.94).

ע.פ. 5591+5935/91 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ואח' - קולת העונש (מעשים מגונים של אב בילדיו)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. ביום 15.7.88 הורשע המשיב בביצוע מעשים מגונים בבתו בת ה-12 וביהמ"ש גזר לו מאסר על תנאי בלבד, בקבלו בכך המלצת שירות המבחן למבוגרים. כשנתיים לאחר מכן הואשם המשיב בכך שביום 19.7.90 ניסה לבצע מעשה סדום בקטין בן 11. המשיב נעצר, הודה בביצוע העבירה ושוחרר בערבות בתנאי שלא ישהה בעיר קרית שמונה, אך המשיב הפר צו זה וחזר לעירו ולביתו. במשך חודש נובמבר 1990 ביצע המשיב במועדים שונים מעשים מגונים ומעשי אינוס בבת קטינה אחרת שהיתה אז בת 9. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב וציין בגזר דינו את השתלשלות מעשיו של המשיב שזכה בעבר ליחס סלחני. לפי חוות דעת רפואית, המשיב אינו סובל ממחלת נפש, אך הוא פועל תחת השפעות בתחום המיני, ככל הנראה בעיקר לגבי קטינים. ביהמ"ש גזר למשיב עונש של 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 18 חודשים המצטבר למאסר הנ"ל. הערעור על קולת העונש נתקבל, העונש הועמד על 14 שנות מאסר בנוסף למאסר על תנאי שהופעל במצטבר, והמאסר על תנאי החדש בוטל.
ב. המשיב נכנע לדחפיו, ללא רתיעה וללא היסוס, ופגע קשות מבחינה נפשית בבתו בת התשע. בפנינו מקרה בולט בו ניתנה לנאשם "משום טעמים שונים שאינני שותף להם" הזדמנות להתחרט וללמוד מפשעיו, אך הוא המשיך בשלו. מעשיו היו בגדר התעללות והתעמרות חסרת מצפון הראויים לתגובה עונשית קשה, כדי להגן על הציבור מפני המשיב וכדי להחדיר לתודעתם של אלה שנגררים על נקלה אחר יצרם ואינם חסים על ילדיהם וילדיהם של אחרים, כי צפוי להם עונש מאסר ארוך. במקרה של עבריינות חוזרת חמורה, נקיטת גישה עונשית שאין בה כדי הרתעה מוחשית והטלת מורא, מחטיאה את מטרתה. ביהמ"ש הוא המגן לילדיו של המשיב ולילדי אחרים, כאשר מצפונם של הנאשמים נדם ואין במקרה כגון זה הגנה יעילה יותר מאשר כליאתו הממושכת של המשיב. בנסיבות העניין ואורך תקופת המאסר המוצעת, אין טעם ותועלת בתוספת מאסר על תנאי ולכן בוטל המאסר על תנאי החדש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למערערת, עו"ד ניסים סרוסי למשיב. 10.3.94).

ע.א. 558/94 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 148/91 - הערעור נדחה).

א. בתם של המערערים, שהיתה ביום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי בת 5, הוכרזה כבת אימוץ מכוח הסעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק אימוץ ילדים. למערערים חמישה ילדים, כאשר ביחס לארבעה מהם לא התעוררו בעיות מיוחדות בקשר לתיפקוד המערערים כהורים. מאידך, מאז לידתה היתה הקטינה ילדה "בעייתית" בעלת מגבלות פיזיות ומומים בריאותיים רציניים. המערערים לא היו מסוגלים לספק לקטינה את הטיפול וההשגחה המינימאליים להם היתה זקוקה. נחשפה בפני ביהמ"ש פרשה מזעזעת של הזנחה קשה ביותר בתחום הבריאות הגופנית והנפשית של הקטינה ובטיפול היום יומי ההכרחי בה. הקטינה היתה אף קורבן לפגיעות פיזיות מאת הוריה. ביהמ"ש המחוזי הכריז, כאמור, על הקטינה כבת אימוץ והערעור נדחה.
ב. ב"כ המערערים ביקש לתת למערערים הזדמנות נוספת כדי להוכיח כי הם ראויים ומסוגלים לגדל את הקטינה ואולם אחרי העיון בכל החומר וחוות דעת מומחים הוחלט כי אין מקום להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. תמיד קיימת האפשרות התיאורטית, שבנקודה זו או אחרת יכול היה תיפקודם של המערערים כהורים לקטינה להשתפר במשך השנים. אך התמונה העקבית כאן היא של היעדר מסוגלות כללית ובולטת של המערערים לספק את צרכיה הפיזיים, הנפשיים והפסיכולוגיים של הקטינה. בהתחשב בחוויות הטראומטיות שעברו על הקטינה בשנותיה הראשונות, אין כעת הצדקה להמר על סיכויי שיפור קלושים וספקולטיביים על גופה של הקטינה ולהעמידה בסיכונים של פגיעות גופניות ונפשיות נוספות. בקבלתה לאימוץ במסגרת חיי משפחה תקינים והרמוניים נפתח בפני ילדה זו הסיכוי האחרון לשקם את חייה. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: בך, חשין, טל. החלטה - השופט בך. עו"ד מאיר נוימן למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 16.3.94).

ע.א. 5825/92 - עזבון המנוחה אסתר מיפלד נגד מסדר בני ברית

*קיום צוואה(מחוזי חיפה - ת.ע. 869/91 - הערעור נדחה).

א. המנוחה חנה קינל (להלן: המנוחה) השאירה צוואה בה נאמר "אני מצווה בזאת את כל רכושי עלי אדמות... בגדי ינתנו לבני ברית. את כל הרכוש שמניתי... אני מצווה עבור מילגות עבור סטודנטים וסטודנטיות עניים ונצרכים ללימוד גבוה, שנולדו ומתגוררים בקרית אתא". המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי לקיים את צוואת המנוחה ואילו המבקש, עזבונה של אחות המנוחה, היורשת על פי דין, התנגד לקיום הצוואה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות והורה על קיום הצוואה על אף קיומם של פגמים פורמליים. בערעור העלה המערער, בין היתר, את הטענה כי יש לשלול את הפיסקה בצוואה, המורה על הענקת רכוש לסטודנטים עניים כאמור, מן הטעם שהיא מנוגדת לסעיף 29 לחוק הירושה. סעיף זה מתיר להעביר את כח בחירת היורשים לצד שלישי רק בתנאי שצויינו בצוואה "אנשים מתוכם יש לבחור זוכה" ולפי הטענה לא כך הדבר בענייננו, שכן צויינה בצוואה רק קבוצה אנונימית ובלתי ניתנת לזיהוי. הערעור נדחה.
ב. השאלה העומדת לדיון היא אם הגדרת קבוצת היורשים הפוטנציאליים הינה מסויימת דיה לצורך סעיף 29 הנ"ל. לעניין זה מתעוררות כמה שאלות קשות. האם המבחן שלפיו תוכרע שאלת המסויימות תלוי בשאלה אם גורם כלשהו יכול באופן אובייקטיבי לגלות מי הם חבריה של הקבוצה הנזכרת בצוואה ולנקוב בשמותיהם? האם דרושה הגבלה בהיקף הקבוצה? ברם, אין צורך להכריע במקרה דנן בשאלות אלה משום שגם בהנחה שבעניין זה הדין עם המערער, דין הערעור להידחות לאור הוראות סעיף 17 לחוק הנאמנות. סעיף זה קובע לאמור "הקדשת נכסים לטובת נהנה... (להלן: הקדש) טעונה מסמך בכתב... שבו
מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו... והמסמך הוא אחד מאלה... צוואה של יוצר ההקדש...". המערער טוען כי הצוואה נשוא הערעור חסרה שניים מיסודות ההקדש: הבעת רצון מפורשת של המנוחה ליצור הקדש וקביעת תנאי ההקדש. עוד טען שיש לצמצם את תחולת סעיף 17 הנ"ל רק למקרים שאין באמור בהם דבר הסותר את האמור בסעיף 29 לחוק הירושה. אין לקבל טענות אלה. דרישת החוק אינה מתייחסת לכך שיוצר ההקדש יביע את רצונו ליצור הקדש במובנו הטכני פורמלי של המונח. די לעניין תחולת החוק, שהמקדיש יביע את כוונתו ליצור הקדש לטובת נהנה או למטרה כלשהי. נכון שבצוואה לא פורטו תנאים, מעבר לציון המטרה לשמה ייועד ההקדש, אך די בכך. לו רצתה המנוחה להגביל את השימוש בכסף, היתה מציינת תנאים נוספים. משלא עשתה כן, לא מתעוררת כל בעיה. כל נכסיה יחולקו בין סטודנטים עניים, על פי שיקול דעתו של הנאמן.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. מאירסון למערער, עו"ד א. שרף למשיב. 21.3.94).

בג"צ 6392/93 - רחל מנינג נגד שר המשפטים ואח'

*הסגרה לארה"ב(העתירה נדחתה).

א. העותרת הוכרזה כבת הסגרה לארצות הברית ובעתירתה ביקשה למנוע הסגרתה על שום שתיפגענה זכויות היסוד שלה לחופש הפולחן אם ההסגרה תבוצע. העותרת טוענת כי היא אורתודוכסית בהשקפת עולמה הדתית, כי היא מקיימת את מצוות הדת היהודית ומקפידה בקלה כבחמורה, וזכות זו תיפגע באופן חמור אם תוסגר. בעלה של העותרת, שהוא גם אורתודוכסי כמוה, הוסגר לארה"ב ובקשה דומה שהוגשה על ידו למנוע הסגרתו מטעמים דומים נדחתה. טוענת העותרת כי בכלא בארה"ב לא מקויימים זכויותיו מבחינת שמירת הדת והפולחן. משהוגשה העתירה ניתן צו ביניים עד לבירור העתירה, והמדינה פנתה לשלטונות ארה"ב והעמידה אותם על החרדות המלוות את העותרת לעניין פגיעה חמורה בזכויות הפולחן שלה. מהתגובות שנתקבלו מארה"ב יש לכאורה יסוד רב להנחה כי שלטונות ארה"ב יגלו רגישות רבה והתחשבות יוצאת דופן בעותרת, ויעשו כל שניתן כדי לספק את צרכיה מבחינת זכויותיה לקיים על פי דרכה את מצוות דתה. העתירה נדחתה.
ב. כדי למנוע הסגרתו של אדם שהוכרז כבר הסגרה יש להצביע על נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן. העיקרון הוא שמבצעים את ההסגרה בהתאם לעקרונות שגובשו בחוק. החובה לקיים את התכלית החקיקתית של דיני ההסגרה נסוגה אך ורק בנסיבות יוצאות דופן, שבהן נוצרת פגיעה מהותית בעיקרון יסוד. במקרה דנן ברור לחלוטין כי אם בכלל עלולה להיות פגיעה מסויימת בקיום מדוקדק של פולחן הדת ע"י העותרת, ונראה על פי החומר כי פגיעה כזו לא תהיה, הרי פגיעה כזו עלולה להיות שולית וכזו שניתנת לפיתרון ולהסדר בפניה לערכאות המשפט בארה"ב.

(בפני השופטים: ד. לוין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד י. גולן לעותרת, עוה"ד קהאן ו-י. שק-רור למשיבים. 2.3.94).

רע"א 642/94 - אליעזר בק נגד שירותי אשראי מסחרי בע"מ

*ביטול דיון בפני דן יחיד בערעור על החלטה בעניין העברת תביעה מבימ"ש ל"משקם" לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש עתר לבימ"ש השלום להפסיק הליך שהוגש נגדו ע"י המשיבה ולהעבירו למשקם לפי סעיף 7 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (להלן: החוק). המשיבה פנתה בתובענה למשקם ואז החליט בימ"ש השלום כי "עם העברת הדיון ע"י (המשיבה) אל המשקם הגיעו הליכי התביעה בתיק אזרחי זה לקיצם" והורה על העמדת ההליכים לפניו. אין חולקים על כך שהחלטת בימ"ש השלום שוות ערך היא למתן צו לפי סעיף 7 לחוק
ההסדרים. המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי למתן רשות לערער על ההחלטה והדיון נקבע לפני שופטת כדן יחיד. שני בעלי הדין סברו שהדרך הדיונית בה נקטה המשיבה היתה הדרך הנאותה, השופטת דנה בבקשה כבערעור, קיבלה את הערעור וקבעה שבימ"ש השלום ימשיך לדון בהליך המתנהל בפניו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השאלה היא אם החלטת בימ"ש השלום היא "פסק דין" או "החלטה אחרת". אם החלופה הראשונה היא הנכונה היה על ביהמ"ש המחוזי לברר את הבקשה שהוגשה לו כערעור לפני הרכב של שלושה ולא לפני דן יחיד, ולעניין סמכות אין הסכמת בעלי הדין מועילה. ואכן, מדובר כאן ב"פסק דין" ולא ב"החלטה אחרת". כבר נפסק שזו דינה של כל החלטת בימ"ש המעבירה עניין אל טריבונל שמחוץ למערכת בתי המשפט שחוק בתי המשפט חל עליה, כגון לבית הדין הרבני או לבית הדין לעבודה או לרשם האגודות השיתופיות הפועל כבית דין לפי פקודת האגודות השיתופיות. בכל המקרים הללו הוצא העניין מגדר שיפוטם של כל בתי המשפט שחוק בתי המשפט חל עליהם ולא יהיה עוד הליך נוסף בו ינתן פסק דין שיש בו כדי "לבלוע" את החלטת ההעברה, על מנת שבגידרו ניתן יהיה לערער גם עליה. הוא הדין במקרה שלפנינו שבו ביהמ"ש מפסיק את ההליך שלפניו וגם מעביר אותו למשקם ובכך מסתיימים ההליכים לפניו. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בבקשת הרשות לערעור של המשיבה בהרכב של שלושה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד מלכה אביב למבקש, עו"ד עמרם גורן למשיב. 20.3.94).

ע.א. 4305/91 - יהודית שדה נגד יצחק קבורס ואח'

קיום צוואה. טענת אשה כי היא "ידועה בציבור" של המנוח(מחוזי ת"א - ת.ע. 5237+5369/87 - הערעור נדחה).

א. ביום 12.5.87 ערך המנוח ישראל קבורס (להלן: המנוח) צוואה בה ציווה את כל רכושו לשני ילדיו, בנו ובתו שהם המשיבים. לידידתו, המערערת, ציווה המנוח "סכום חודשי של 600 דולר עד אריכות ימיה או עד שתנשא או עד שתתחיל להתגורר במשותף עם גבר לפי המוקדם". כן ציווה שאם ילדיו ימכרו חלק מהבניין שבבעלותם, תקבל המערערת סכום של 50,000 דולר כדי שתוכל לשפר את תנאי מגוריה. המנוח נפטר ביום 16.6.87. המערערת התנגדה לקיום הצוואה וטענה כי היא זכאית למחצית מן העזבון על פי סעיף 55 לחוק הירושה. כן הגישה בקשה למזונות מן העזבון לפי סעיף 57 לחוק הירושה, בהיותה "הידועה בציבור" של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לקיים את צוואת המנוח וכי אין להכיר במערערת כ"ידועה בציבור" של המנוח. הערעור נדחה.
ב. לעניין כשרות המנוח לערוך את הצוואה - ביהמ"ש המחוזי סמך על עדויות רופאים שהכירו את המנוח וטיפלו בו עד יומו האחרון ועל עדות עורך הדין שערך את הצוואה וחתם עליה כעד. עדויות אלה מלמדות על צלילות דעתו של המנוח למרות תשישותו הגופנית. לפיכך אין מקום להתערב בקביעה בדבר כשירות המנוח לצוות לביתו.
ג. אשר לטענת השפעה בלתי הוגנת ונטילת חלק בעריכת הצוואה - ביהמ"ש המחוזי מצא שלא הוכחה כל השפעה בלתי הוגנת והראיות שהיו לפני ביהמ"ש מצדיקות קביעה כאמור. ליווי האב החולה, על ידי בנו, לעורך הדין, אין בו, לכשעצמו, להראות על השפעה בלתי הוגנת. נותרת לעניין כשרות הצוואה הטענה כי הבן נטל חלק בעריכתה. גם אם זה נכון הרי הדבר לא יעזור לעניינה של המערערת, שכן היה בכך כדי לבטל את ההוראה בדבר חלקו של הבן בעזבון, ובה במידה היה גדל חלקה של הבת. בין כך ובין כך לא היה בזה כדי לפסול את הצוואה. ברם, גם לגופו של עניין אין לקבל טענה זו.
ד. עריכת הצוואה וניסוחה הפורמלי נעשו בידי עורך הדין לפי הוראות שקיבל מן המנוח. הבן מסר לעוה"ד בשליחותו של אביו שהיה מרותק למיטת חוליו, שתי הוראות בנוגע לצוואה. האחת - תיקון סעיף 5 בצוואה, שעם פטירת המצווה תפונה דירת המנוח
מן המערערת כדי שהבן יוכל לדור שם (הדירה נרשמה עוד בחיי המנוח ע"ש ילדיו, והמצווה התגורר בדירה מכח הסכם שכירות, שפג עם פטירתו); ההוראה השניה היתה תיקון סעיף 6 בצוואה, בדבר המענק החודשי של 600 דולר שיינתן למערערת. אין לומר על העברת הוראות אלה באמצעות הבן כי הדבר מהווה "לקיחת חלק באופן אחר בעריכת הצוואה". הבן גם לא היה עד פורמלי לעשיית הצוואה. אמנם הבן נכח בשעה שאביו חתם על הצוואה, וראוי שהנהנה מן הצוואה יימנע אף מלהיות נוכח בעת עריכת הצוואה, אולם, ככלל, אין בנוכחות בלבד כדי לפגום בכשרותה של הצוואה אלא אם יוכח שעצם הנוכחות של הנהנה היה בה משום השפעה בלתי הוגנת. אין לומר שבעצם נוכחותו של המשיב בחדר, כרצון אביו, הוא נעשה "עד" לעשיית הצוואה. עד לעשייתה הוא מי שחתם כעד ולא מי שנכח בחתימה.
ה. באשר לתביעת המזונות מן העזבון - סעיף 57 לחוק הירושה קובע כי "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אף אם אינם נשואים זה לזה... זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון...". כדי להכיר ב"ידועה בציבור" צריכה מערכת היחסים בין בני הזוג להיות קרובה ומהודקת עד כדי כוונה לקיים משפחה. בענייננו נשאלת השאלה אם ניתן לראות במערכת היחסים שהיתה בין המנוח למערערת מערכת של "חיי משפחה במשק בית משותף" והתשובה לכך היא שלילית. המנוח התאלמן בהיותו בן 70. המערערת הכירה את המנוח תקופה קצרה לאחר שהתאלמן, אולם הם החלו להתגורר יחדיו בביתו של המנוח רק כמה שנים מאוחר יותר. לפי בקשת המנוח פרשה המערערת לפנסיה מוקדמת מעבודתה כאחות והקדישה את כל עיתותיה למנוח. המגורים המשותפים נמשכו למעלה משנה עד למותו של המנוח. בני הזוג היו ידועים כבעל ואשה בקרב מכריהם וידידיהם, שהעידו כי השניים נחשבו בעיניהם על פי הליכותיהם כבעל ואשה. טוענת האשה כי ביהמ"ש לא נתן את המשקל הראוי לעדויות האמורות. אולם בפסיקה ניתן משקל רב יותר לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני הזוג ביניהם לבין עצמם, לעומת מה שנראה כלפי חוץ בעיני הבריות. על "הידועה בציבור" להוכיח קשר עמוק של שיתוף גורל, ודבר זה יש לבחון על פי היחסים הפנימיים כפי שהם משתקפים בין בני הזוג לבין עצמם.
ו. בענייננו סבר ביהמ"ש כי לאור הפרדת הנכסים בין בני הזוג והעובדה כי המנוח העביר בחייו את רכושו, כולל הבית שהתגורר בו עם המערערת, לילדיו, בזמן בו לטענת המערערת הם חיו יחדיו כידועים בציבור, עולה כי לא ניתן לראות ביחסיהם יחסים של "שיתוף גורל והקרבה הדדית". המנוח העניק בצוואתו למערערת קיצבה של 600 דולר מפני שביקש לפצותה על הפסד הפנסיה שנגרם לה עקב בקשתו כי היא תפרוש מעבודתה פרישה מוקדמת. רב המרחק בין הקצבה חודשית "לידידתו" כפי שכינה אותה בצוואתו, לבין עומק יחסים עם אשה אשר רואים בה מי שראוייה לרשת אותו לאחר המוות. לפיכך יש לדחות את הערעור גם בנקודה של אי הכרה במערערת כזכאית למזונות מהעזבון.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד משה הוכמן למערערת, עו"ד יהושע וולף למשיבים. 22.2.94).

ע.פ. 6799/93 - משה עטייה נגד מדינת ישראל

*בקשה כי מאסר שהוטל בעיסקת טיעון ירוצה בעבודת שירות(הערעור נדחה).

א. המערער וחברו קיבלו במרמה סכומי כסף ניכרים מגורמים שונים, תוך שהם עושים שימוש בצ'קים חסרי כיסוי וכך הוציאו סכומים נכבדים מבנקים ומאזרחים תמימים. את העבירות ביצעו במרוצת השנים 1987 ו-1988 והשניים הועמדו לדין בסוף 1989. ההליכים התמשכו משום שהמערער וחברו כפרו בעובדות וצריך היה להשמיע עדים רבים. רק ביום 31.10.93 הגיע משפטו של המערער לסיום בעיסקת טיעון, שלפיה נמחק חלק מן האישומים והמערער הודה בביצוע העבירות שהן בגדר עוון ולא עבירות שהן בגדר פשע.
הסניגור והתובע הגיעו לכלל עיסקת טיעון גם לעניין העונש. הם המליצו בפני ביהמ"ש לגזור את הדין כדלהלן: 6 חודשים מאסר בפועל, קנס של 50,000 ש"ח ומאסר על תנאי של 3 שנים. בעניין אחד נחלקו הצדדים בפני ביהמ"ש. הסניגור ביקש כי ששת חודשי המאסר ירוצו בעבודות שירות ואילו התובע עמד על כך שהעונש ירוצה בפועל בבית הכלא. חרף חומרת העבירות בא השופט לקראת המערער, אימץ את עיסקת הטיעון וגזר את דינו ל-6 חודשים מאסר בלבד. עם זאת קבע כי מאסר זה ירוצה בפועל ולא בעבודות שירות. כן הטיל על המערער את העונשים האחרים שהוסכם עליהם. הערעור מצטמצם לטענה כי ראוי שעונש המאסר ירוצה בעבודות שירות. הערעור נדחה.
ב. מדובר אמנם בעבירות שהתבצעו בשנים 1987 - 1988 ובהתמשכות הדיון היה במידה מסויימת משום עינוי דין למערער. לאחרונה השתקם המערער ונקלט במקום עבודה. מאידך, מדובר בעבירות חמורות שביצע המערער בשיטתיות ובתחכום. אם ראוי היה להתחשבות בשל הנסיבות המקילות כאמור, הרי שזכה להתחשבות כזו בגזר הדין מעל ומעבר לנדרש. בפסיקה עקבית של ביהמ"ש העליון נקבע כי מי שחטא בעבירות מרמה שכאלה בשיטתיות ובמימדים רציניים, חייב לתת את הדין בריצוי עונש מאסר מוחשי. קביעה כי העונש ירוצה בעבודות שירות תחטיא את המטרה ותעודד אחרים לחשוב כי אינם מסתכנים בעבריינותם יתר על המידה. לא לצורך מקרים כאלה נועדה ההקלה שבמתן אפשרות לנאשם לרצות ענשו בעבודות שירות.

(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, טל. החלטה - השופט לוין. עו"ד זאב גורדון למערער, עו"ד א. דה-הרטוך למשיבה. 15.3.94).

ע.פ. 4313+4902/93 - מדינת ישראל נגד מנסור פואד

*הרשעה בעבירות של מעשי סדום ומידת העונש(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל).

א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בשתי עבירות של מעשי סדום שביצע באותה מתלוננת בתוך שבועיים. המשיב והמתלוננת עבדו יחד במוסד לחוסים. שני המקרים התרחשו במסגרת תורנות לילה של השניים. במקרה האחד - בוצע המעשה בעמידה כאשר המשיב לפת במפתיע את צווארה של המתלוננת מאחוריה ומנע ממנה בחניקה מלהתחמק ממנו; ובמקרה השני בוצע המעשה בשכיבה לאחר שהמשיב העביר את המתלוננת, כשהוא מתגבר בכח על התנגדותה, מכסא שעליו ישבה אל מזרון שהכין בקרבת מקום. המתלוננת לא התלוננה על המשיב אלא כעבור כחודשיים, כאשר "נאלצה" לגלות דבר אירועם של המעשים האמורים על מנת להסביר מדוע היא מבקשת מן הממונה על סידור העבודה במוסד שלא לשבצה לתורנות לילה עם המשיב. ביהמ"ש המחוזי החליט לתת אמון מלא ומושלם בדברי המתלוננת. על פי גירסת המתלוננת, הגיע ביהמ"ש לכלל המסקנה הבאה: לעניין המקרה הראשון - לא הוכח היסוד שהמעשה נעשה "עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני..." כאמור בסעיף 345א' לחוק העונשין ולפיכך זיכה את המשיב מן העבירה שבאישום הראשון. לעניין המקרה השני - מצא ביהמ"ש כי היסוד הנ"ל הוכח במידה מספקת והרשיע את המשיב בעבירה שבאישום השני. ביהמ"ש גזר למשיב 20 חודשים מאסר, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל, כאשר מחציתם ירוצו בעבודות שירות, וכן גזר לו 14 חודשים מאסר על תנאי למשך 3 שנים. המשיב ערער על הרשעתו וערעורו נדחה והמדינה ערערה על הזיכוי ועל מידת העונש והערעור נתקבל.
ב. באשר לערעורו של המשיב - אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות שקובע ביהמ"ש דלמטה ולפיכך יש לדחות את ערעורו של המשיב. מנגד יש לקבל את ערעורה של המדינה על הזיכוי מן האישום הראשון. משנתן ביהמ"ש אמון מלא בגירסת המתלוננת, שוב לא יכול היה להגיע לכלל מסקנה כי באישום הראשון לא נתמלא התנאי שהמעשה נעשה "עקב שימוש בכוח". לפיכך יש להרשיע את המשיב גם באישום הראשון.

ו. השופט קדמי (דעת הרוב): לעניין העונש - צודקת התובעת שאין בעונש שנגזר כדי לתת ביטוי נאות והולם לחומרת המעשה. עם זאת, אין ביהמ"ש בערעור ממצה את הדין עם הנאשם. לצד החמרת העונש בגין העבירה שבאישום השני יש לגזור למשיב עונש בגין העבירה שבאישום הראשון שבה הורשע ע"י ביהמ"ש העליון. הואיל ומדובר במעשה דומה, המהווה, למעשה, חלק בלתי נפרד של מסכת אחת, יש להטיל על המשיב עונש אחד בשל שני האישומים כאשר ההרשעה במעשה נוסף מהווה שיקול מחמיר. אין להתעלם כליל מן העונש שנגזר, ומידת ההחמרה צריך שתיגזר מן העונש שנגזר. במצב הדברים המיוחד שנוצר במקרה זה, אל לה להתערבות ביהמ"ש העליון להביא לכלל החמרה העולה על הכפלת עונש המאסר הכולל שנגזר על המשיב, כאשר תקופת המאסר שיהא עליו לרצות בפועל תהיה פי שמונה. לפיכך הוחלט כי המאסר שיושת על המשיב יועמד על 40 חודשים מאסר במקום 20 חודשים שגזר ביהמ"ש המחוזי, ומתוכם 24 חודשים יהיו לריצוי בפועל במקום 3 חודשים שקבע ביהמ"ש המחוזי והיתרה תהיה מאסר על תנאי.
ד. השופט טל (דעת מיעוט): המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי במעשה סדום המיוחס לו באישום השני. העונש שהוטל עליו בביהמ"ש המחוזי מופלג ביותר לקולא וקורא להתערבות בו. עכשיו שהמשיב הורשע גם במעשה הסדום שבאישום הראשון, אין מקום למדוד את העונש ההולם "מקו ההתחלה" של העונש שהוטל בביהמ"ש המחוזי. שני המעשים נעשו במתלוננת בכוח, חרף התנגדותה, וכאשר הנאשם מנצל את ההיררכיה במקום עבודתם כדי להשתלט, פעם אחר פעם על המתלוננת. בהתחשב בכל השיקולים לקולא ולחומרה ובכך שאין ממצים את הדין בערעור, יש להטיל על המשיב עונש של 5 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, קדמי, טל. עו"ד גב' דפנה ביינוול למערערת, עו"ד ג'ברין ג'בר למשיב. 14.3.94).

ע.א. 5807/91 - בנק המזרחי נגד הוד אווז... בע"מ וכונס הנכסים הרשמי

*תקפותן של פעולות שעשה בנק בחשבונות של לקוח כדי לכסות יתרת חובה בחשבון חח"ד, כאשר הלקוח - חברה - נכנסה לפירוק(מחוזי באר שבע - ת.א. 171/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המשיבה ניהלה אצל הבנק חשבון חוזר דביטורי (להלן: חשבון חח"ד) שבו נרשמה יתרת חובה בסכום ניכר, וכן חשבון ניירות ערך (להלן: חשבון ני"ע). החברה שילמה מעת לעת כספים לקופת פיצויי פיטורין שליד בנק המזרחי (להלן: הקופה). בתקופה שמיום 3.1.88 ועד ליום 13.3.88 חוייב חשבון חח"ד בגין העברות כספים לקופה בסכום של 57,000 ש"ח. ביום 21.3.88 "החזיר" הבנק לעצמו את הסכום של 57,000 ש"ח מתוך הקופה כך שחשבון חח"ד זוכה ונגרע חשבון החברה אצל הקופה. בחשבון ני"ע החזיקה החברה במניות ואלה נמכרו ע"י הבנק ביום 21.3.88 ובתמורתן זוכה באותו תאריך חשבון חח"ד. ביום 17.4.88 הוגשה בקשה לפירוק החברה וביום 13.10.88 ניתן צו לפירוקה. המפרק עתר לביהמ"ש בתובענה להשיב לקופת הפירוק 57,000 ש"ח וכן להחזיר לה את ניירות הערך שנמכרו. ההשבה לקופת הפירוק ולא לקופה נתבקשה הואיל והמוסד לביטוח לאומי שילם לעובדי החברה פיצויי פיטורין והגיש למפרק תביעת חוב. ביהמ"ש נעתר לבקשת המפרק לגבי הכספים ודחה אותה לגבי ניירות הערך.
ב. ביהמ"ש הזכיר בפסק דינו את טענת הבנק כי הסכום של 57,000 ש"ח הוצא ממנו תוך הטעייה ומצג שווא ולפיכך זכאי היה "לבטל" את העברת הסכום האמור לקופה, אך לא דן בטענה זו לגופה משום שלדידו הקופה הינה גוף משפטי נפרד מהבנק, ולפי חוק פיצויי הפיטורין לא ניתן היה להשיב את הכספים לבנק לאחר שהועברו לקופה. באשר לניירות הערך קבע ביהמ"ש שאלה מושכנו לבנק לפי כתב משכון מיום 10.11.80, ואלה מומשו לפני הגשת הבקשה לפירוק, ולכן האמור בסעיף 4 לחוק המשכון לא גרע מתקפו של המשכון בין הצדדים לו בעת המימוש, ובתחילת הפירוק המשכון כבר לא היה קיים.
ביהמ"ש גם קיבל טענה חילופית של הבנק שהיתה לבנק זכות עכבון על ניירות הערך שמכוחה היה רשאי למכרם. הערעורים נדחו.
ג. לעניין הכספים - על יסוד חומר הראיות יכול היה ביהמ"ש לקבוע שהקופה הינה גוף משפטי נפרד מן הבנק. אין לקבל טענת הבנק כי הכספים הוצאו ממנו במירמה ושעל כן רשאי היה להשיבם אליו אף ללא הגשת תובענה. לפיכך דין הערעור של הבנק להדחות.
ד. לעניין ניירות הערך - אם כי ניתן לקבל את הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי, הן לעניין הסכמתה של החברה למכירת ניירות הערך והן לעניין זכויות המימוש של הבנק מכוח שטר המשכון, אין העניין טעון הכרעה. טעמו של דבר הוא שצדק ביהמ"ש המחוזי בטעמו החילופי, היינו שלפי התנאים שהחברה חתמה לבנק ניתנה לבנק זכות עכבון על כל ניירות הערך והבנק רשאי היה לעשות שימוש בזכות זו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' מרים זפט למערער, עו"ד איתן אורנשטיין למשיבה. 2.3.94).

בג"צ 5098/93 - גלעדי שמואל ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון... ת"א ואח'

*היתר בנייה(העתירה נדחתה).

א. הוועדה המקומית לתכנון בחולון נתנה לעותרים היתר לבנות על חלקת מקרקעין מסויימת בניין של 3 קומות ובמעטפת זו לבנות 4 דירות בכל קומה דהיינו 12 דירות. הוגשה התנגדות לוועדה המחוזית והוחלט להגביל את מספר הדירות ל-9 בלבד. בעתירתם ביקשו העותרים לבטל החלטה זו ולאפשר לעותרים לבנות על החלקה בית בן 12 דירות. העתירה נדחתה.
ב. הלכה היא שאין בג"צ ממיר את השיקולים התכנוניים של הוועדה בשיקולי בג"צ. השאלה הניצבת בפני בג"צ היא האם במקרה דנן הפלתה הוועדה המחוזית את העותרים לרעה לעומת אחרים שבנו באותו איזור בניינים במספר יחידות דיור כפי שביקשו הם ואף יותר, או אם שיקולי הוועדה על פניהם בלתי סבירים במידה קיצונית, או שהוועדה לא הפעילה כלל שיקול דעת. כשבודקים את הנושא עולה כי החלטת הוועדה משקפת היבטים תכנוניים נאותים וסבירים שאין על בג"צ להתערב בהם. אין גם לומר שהוועדה הפלתה את העותרים לרעה לעומת אחרים.
ג. אכן, תכנית בנין עיר הנדונה איננה כוללת בחובה הוראות מפורשות באשר למספר יחידות הדיור שניתן לבנות על החלקות השונות שהתכנית חלה עליהן, כשם שאין היא כוללת הוראות מפורשות לגבי מספר הדירות המקסימלי בכל קומה, או מידת המרווחים וכל כיוצא באלה קריטריונים מחייבים. דווקא משום כך המסקנה היא כי בנושא זה, שיש בו תקרה שאין לחרוג ממנה, אך אין בו תנאים ודרישות דווקניות באשר ליחידות הדיור, כגון גודלן האופטימלי, נתונה ההחלטה לשיקול דעת וועדת בנין ערים שתשקול בדבר ותחליט, לאחר דיון, על פי מכלול המבחנים הדרושים למקרה המסויים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד איינהורן לעותרים, עו"ד שפר לוועדה המחוזית, עו"ד ל. קמינר לוועדה המקומית, עוה"ד א. תמיר וע. שוחט למשיב השלישי. 9.3.94).

ע.א. 4307/91 - עזבון המנוח חנא עודה אלחנא ואח' נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים

הסתלקות יורש מזכויות בעזבון. העברת חלקו של היורש בעזבון לאחר(מחוזי נצרת - ת.ע. 654/90 - הערעור נדחה).

א. המנוח אלחנא נפטר בשנת 1946 והשאיר אחריו אשה, שני בנים ובת. שלשת הראשונים אינם בחיים והבת הינה נפקדת. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה להוציא צו ירושה לגבי עזבונו של המנוח. במהלך הדיון התעוררה השאלה אם שלשת
ילדיו של המנוח, והם בלבד, ירשו את עזבונו, או שמא נמנית גם אשתו עם היורשים. המערערים, טענו כי מספר חודשים לאחר פטירת המנוח התכנסו האלמנה וילדיה והגיעו לכלל ההסכמות הבאות: האלמנה הסתלקה מכל חלקיה בעזבון המנוח לטובת שני בניה; הבת העבירה את חלקה בעזבון תמורת כסף לידי שני אחיה. לגירסת המערערים חתמו האם והבת באותו מעמד על מסמך מתאים אך הוא איננו בנמצא. טענת המערערים היא שיש לראות באותו הסכם משום הסתלקות האלמנה מזכויותיה בעזבון לטובת שני בניה ועל כן יש לחלק את מנתה של האם בין שני בניה בחלקים שווים. ביהמ"ש המחוזי יצא מן ההנחה כי דבריהם אמת אך דחה את טענתם בנימוק שהסתלקותו של יורש מחלקו בעזבון טעונה, על פי הוראת סעיף 6 לחוק הירושה, מתן הודעה בכתב מטעם היורש לביהמ"ש בדבר רצונו להסתלק כאמור. הודעה כזו צריכה להיות ערוכה בדרך של תצהיר לפי תקנה 316(א) לתקנות סדר הדין האזרחי והסכם ההסתלקות שלפנינו אינו מקיים את הדרישה הנ"ל. הערעור נדחה אך לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. צודקים המערערים כי ביהמ"ש שגה בהחילו על עזבונו של המנוח, שנפטר בשנת 1946, את הוראות חוק הירושה. עם זאת, גם על פי הוראות פקודת הירושה המנדטורית לא תצלח טענת המערערים. הפקודה המנדטורית לא קבעה הוראות המאפשרות ליורש להסתלק מחלקו בעזבון. על אף זאת נהגו בתי המשפט להכיר בתוקפה של הסתלקות כזו כאשר, ורק כאשר, היא נעשתה באופן מוחלט וללא כל תנאי או סייג, כך שחלקו של היורש המסתלק נותר בעזבון והתחלק בין כלל היורשים האחרים. במקרה שלפנינו, ובהנחה שהדברים אכן התרחשו כפי שתוארו, ברור כי האלמנה ויתרה על חלקה לטובת שני בניה בלבד, בעוד בתה אינה נהנית מויתור זה. ויתור מותנה מעין זה אינו בגדר הסתלקות, ופירוש הדבר כי מנתו של המסתלק נותרת בגדר מסת העזבון הכללית ומתחלקת בין היורשים האחרים כולם.
ג. המערערים טוענים, לחילופין, כי גם אם האלמנה לא הסתלקה מחלקה בעזבון, הרי שבהסכם עליו חתמה היא העבירה את מנתה, ללא תמורה, לשני בניה, כאמור בסעיף 7(א) לחוק הירושה. ברם, כאמור, חוק זה אינו חל על עזבונו של המנוח. עם זאת, גם על פי הפקודה המנדטורית המחייבת, דינה של הטענה להידחות. אכן, גם על פי הוראות הפקודה יכול יורש להעביר חלקו בעזבון לאחר, להבדיל מהסתלקות מלאה ומוחלטת מזכויותיו בעזבון. אלא שטענת ההעברה לא נטענה כלל בכתבי הטענות והועלתה לראשונה ע"י המערערים במסגרת סיכומיהם ללא כל ביסוס נוסף. ביהמ"ש המחוזי לא דחה את טענת ההעברה לגופה, אלא קבע כי אין בידו ראיות מספיקות כדי להכריע בעניין ועל כן ראוי לו לעניין זה שיתברר לגופו בהליך נפרד. אין פגם בהחלטה זו. אם גורסים המערערים שהמסמך האמור מגלם בתוכו הסכם העברה, פתוחה בפניהם הדרך לפנות לביהמ"ש ולבקש פס"ד הצהרתי בעניין זה, כפי שעשו לגבי ההעברה הנטענת לגבי חלקה של האחות בירושה .

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד סלים גרייב למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 14.2.94).

ע.א. 2444/90 - אברהם ארואסטי ואח' נגד שושנה קאשי ואח'

*בקשה לבטל הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד בטענה של "טעות בחוק" בעת כריתת ההסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 42/85 - הערעור נתקבל).

א. המערערים שהיו בעלים של מגרש בפתח תקוה (להלן: המגרש) התקשרו ביום 28.6.82 בעיסקת קומבינציה עם חברה קבלנית (להלן: הקבלן). כשלשה חודשים לפני חתימת הסכם הקומבינציה נחתם הסכם בין הקבלן למשיבים (להלן: הקונים) ובו התחייב הקבלן למכור לקונים דירה בבניין שיבנה על המגרש. לאחר חתימת הסכם הקומבינציה נרשמה הערת אזהרה על המגרש גם לטובת הקונים. תוך חודשים ספורים מחתימת הסכם הרכישה כבר
שילמו הקונים לקבלן את מלוא התמורה. הקבלן נקלע לקשיים כספיים ומונה לו כונס נכסים בלא שהחלה כלל הבנייה על המגרש. עקב כך הגישו הבעלים המרצת פתיחה בה ביקשו פס"ד המצהיר על ביטול הסכם הקומבינציה ומחיקתן של הערות האזהרה שנרשמו מכוחו. הקונים היו משיבים באותו הליך. בהסכם פשרה שבין הקונים והבעלים, הסכימו הקונים למחיקת הערת האזהרה וכנגד זאת לא יחוייבו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. ביהמ"ש המחוזי נתן ביום 26.3.84 פס"ד המצהיר על ביטולו של הסכם הקומבינציה ועל ביטול הערות האזהרה. כחצי שנה אחר כך, ביום 4.9.84, הגישו הקונים תובענה ועתרו לביטול הסכמתם למחיקת הערת האזהרה ולביטול פסה"ד שאישר את הסכמתם, וממילא להשבת הרישום של הערת האזהרה. לחילופין תבעו מהבעלים את שווייה הריאלי של התמורה שהם שילמו לקבלן בסכום השווה ל-60,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי קבע שהסכמת הקונים למחיקת הערת האזהרה ניתנה מתוך טעות שבחוק, ולפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים מן הצדק לבטל את הסכם הפשרה. לפיכך קבע ביהמ"ש כי אם לא ישלמו הבעלים לקונים את סכום הכסף ששילמו הקונים לקבלן בצירוף הפרשי הצמדה למדד תשומות הבניה, יתבטל הסכם הפשרה ועימו פסה"ד והערת האזהרה תרשם מחדש. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בזמן כריתתו של הסכם הפשרה כבר הסתמנה בבירור ההלכה בדבר עצמאותה של התחייבותו של בעל המקרקעין כלפי לקוחו של הקבלן. הוא הוסיף וקבע שגם אם ההלכה בזמנו לא היתה ברורה דיה, הנה כיום הפסיקה היא חד משמעית בנושא זה ו"ההחלטה המפרשת הוראת חוק היא מעצם טיבה וטבעה דקלרטיבית... בגדר הצהרה על מובנו של דבר חקיקה מאז ומעולם". לאור זאת קבע ביהמ"ש כי "הבסיס להתקשרותם של הקונים בהסכם הפשרה היה אמונתם... שעם ביטולו של הסכם הקומבינציה בטלה גם העילה לרישומה של הערת האזהרה... אמונה זו לא שיקפה אל נכון את המצב המשפטי שהיה ביום כריתת הסכם הפשרה... התקשרו הקונים... בהסכם מחמת טעות שבחוק...".
ג. המצב המשפטי כפי שהיה בזמן עריכת ההסכם, במרץ 1984, היה שונה מן המצב כיום ולכן לא ניתן לראות את ויתור המערערים על זכותם, כויתור שנעשה מתוך טעות שבחוק. רק בפסקי דין שניתנו אחרי מרץ 1984 הסתמנה המגמה לה טוענים המשיבים, שלפיה קיים קשר משפטי ישיר בין בעל הקרקע לקונה הדירה. אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי כי גם אם המצב המשפטי בזמן עריכת הסכם הפשרה לא היה ברור, הרי שכיום, לאור הפסיקה החדשה, יש להחיל את הפרשנות החדשה של החוק רטרואקטיבית, ולראות בוויתור על הערת האזהרה טעות שבדין. למושג "טעות בחוק" יש לתת פירוש מצמצם. פרשנות מאוחרת יותר של "החוק" ששינתה את משמעותו מכפי שחשב המתקשר בשעתו, אינה יכולה להיחשב טעות בחוק. ניתן להגיע לאותה תוצאה גם בדרך אחרת, בכך שטעותם של המשיבים בהסכימם לוותר על הערת האזהרה לא היתה אלא "טעות בכדאיות העיסקה", וטעות שכזו אינה מאפשרת ביטול ההסכם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד יהודה זהבי למערערים, עו"ד גב' אסנת וולף למשיבים. 17.2.94).

בג"צ 3555/92 - מירה גבעון נגד בית הדין הרבני ויוסף גבעון

*התערבות בג"צ בהחלטת ביה"ד הרבני האיזורי לפני שהעותר מיצה את הסעד של ערעור לביה"ד הרבני הגדול(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת והמשיב השני (להלן: המשיב) נשואים. בשעתו הגיש המערער תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי והתביעה לא נתבררה. שוב הגיש תביעת גירושין, ובמהלך הדיונים הוצא צו עיכוב יציאה נגד המשיב לפי דרישת האשה, והמשיב חוייב להפקיד ערבויות ושיקים להבטחת מזונות האשה ושובו ארצה. במהלך הדיונים הגישה העותרת לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות והמשיב ביקש למחוק את התביעה על הסף בטענה
כי הסמכות היא לבית הדין הרבני שם נכרכו ענייני המזונות והרכוש. בביהמ"ש המחוזי נתבקשו הצדדים לסכם טענותיהם בכתב ולא נקבע מועד להחלטה. בינתיים פנתה העותרת לבית הדין וביקשה שלא יתקיים דיון בתיק עד מתן החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בנושא הסמכות. היא הוסיפה טענות בדבר חוסר סמכותו של בית הדין לדון בענייני הרכוש והמזונות. בסופו של דיון החליט בית הדין כי "הסמכות בתיק זה בכל העניינים... נתונה לבית הדין...". העתירה נדחתה.
ב. בג"צ העמיד לעצמו את השאלה אם עליו להדרש לטענות העותרת לפני שמיצתה את הסעד החילופי שבידה לערער על ההחלטה הנדונה בפני בית הדין הרבני הגדול והשיב על כך בשלילה. על אף שחוסר סמכות פונקציונאלי של בית הדין מהווה עילה להתערבות בג"צ, נקבעו שני מבחנים להתערבות זו טרם שמוצה סעד הערעור, והם: כאשר משתכנע בג"צ שישנו צורך בפעולה מיידית או מהירה ואין להפנות את העותר אל הפרוצדורה של הגשת הערעור; כאשר על פי שיקולי צדק כלליים נראה לבג"צ כי מן הדין שיכריע בעצמו בעתירה לגופה. במקרה דנן לא ניתן לומר כי נוצר צורך בפעולה מיידית או מהירה כשם שלא קיימות נסיבות מיוחדות.

(בפני השופטים: גולדברג, מצא. טל. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' דיינה הר אבן לעותרת, עו"ד משה דרורי למשיב השני. 24.3.94).

בג"צ 3296/93 - כפר אברהם אגודה חקלאית... בע"מ נגד שר הפנים ואח'

*התנגדות לשינוי תכנית של חלקת מקרקעין לצורך בנייה רווייה במקום בנייה דלילה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עניינה של העתירה בתכנית מתאר של חלקה מסויימת (להלן: החלקה) הנמצאת בשטח הידוע בשם כפר אברהם, והוא בתחום הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה. לפי תכנית מתאר שהיתה בתוקף עד שנת 1984, היה כפר אברהם מוגדר כאיזור מגורים ב' המאפשר בנייה רוויה. אותה שנה שונתה תכנית המתאר שחלה על כפר אברהם, והשטח הוגדר כאיזור מגורים א', המאפשר בנייה דלילה בלבד. זה מקרוב, פנו הבעלים של החלקה (המשיבים 7-4 משפחת לפידות - להלן: לפידות) אל הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקוה, וביקשו שהחלקה תוגדר כאיזור מגורים ב'. הבקשה אושרה ע"י הוועדה המקומית, הועברה לאישור הוועדה המחוזית, זו שמעה התנגדויות לתכנית וביקרה במקום ובסופו של דבר אישרה את התכנית (להלן: התכנית). העתירה מבקשת לבטל את התכנית המאשרת את הפיכת החלקה לאיזור מגורים ב', ולחזור למצב הקודם.
ב. הבניה בכפר אברהם היא בפועל בנייה כפרית דלילה והכפר אינו מעוניין שבתחומו תתאפשר בניה רוויה לגובה. בעתירה העלה העותר טעם אחד לפסילה, והוא שנפל פגם בשיקול הדעת של מוסדות התכנון. הפגם הנטען הוא כפול: ראשית, כי "ההסבר היחידי שיכול לבוא בחשבון הוא להיטיב שלא כדין ובניגוד לו, תוך חריגה מסמכות, תוך משוא פנים ושיקולים זרים עם (הבעלים) ועמם בלבד"; שנית, החלטת הוועדה המחוזית המאשרת את התכנית "נגועה בחוסר סבירות לחלוטין" כיוון שהיא משנה את הצביון הכפרי של כפר אברהם. המשיבים הבהירו כי השיקולים ביסוד החלטות הוועדה המקומית והוועדה המחוזית היו כי בשנת 1991 השתנתה המדיניות הארצית בתחום התכנון והבניה, ועקב העליה הגדולה היה צורך לקדם את הבניה ברחבי הארץ. החלקה היתה זמינה לבניה, והיה זה טעם כדי להיענות להצעת הבעלים. עוד הובהר כי החלקה נמצאת ממש על הגבול שבין כפר אברהם לבין תחום העיר פתח תקוה שבה קיימת בניה רוויה. רחוב חנקין שבפתח תקוה המגיע עד לחלקה, הוא הלכה למעשה רחוב של בנייה רוויה. העתירה נדחתה.
ג. בג"צ אינו יושב לערעור על החלטות של מוסדות התכנון. ביהמ"ש אינו שם את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של רשויות התכנון. לפיכך, אפילו סבר ביהמ"ש כי לגופו של עניין רצוי היה כי החלקה תשמור על אופי כפרי, לא היה בכך טעם כדי
להתערב בהחלטות שנתקבלו בעניין זה ע"י מוסדות התכנון. ביהמ"ש רשאי ונוהג להתערב בהחלטות מינהליות אם הן נגועות בחוסר סבירות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני. אך על יסוד החומר שהוגש אין יסוד לומר כי התכנית נגועה בחוסר סבירות כזה.
ד. נותר הטעם הראשון לעתירה, כלומר, שההחלטה לאשר את התכנית מתבססת על שיקולים פסולים שעיקרם הרצון להיטיב עם לפידות. כיוון שהעתירה לא ביססה אשמה זאת על עובדות הנתמכות בתצהיר, נתבקש ב"כ העותר להבהיר מה הוא אותו שיקול פסול ובתשובה אמר כי אחד הבעלים של החלקה היה בזמן הדיון בתכנית עובד ציבור בכיר שהרשות המקומית הנוגעת בדבר נזקקה לחסדיו או לרצונו הטוב. טענה זו לא נתמכה בעובדות. וודאי שאין בטענה כדי להסביר כיצד ומדוע הוועדה המחוזית אישרה את התכנית. הדברים נותרו בגדר השמצה שאין לה ביסוס ויש בה משום חוסר הגינות כלפי כל המשיבים. זהו שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש בניגוד לדין ולנוהג.
ה. כדי לשקף את מורת הרוח של בג"צ מן ההאשמות שהופרחו ללא יסוד במהלך המשפט, נקבע כי העותר ישלם את הוצאות המשפט בסכום כולל של 15,000 ש"ח, מהם 5,000 ש"ח למשרד הפנים ולוועדה המחוזית, 5,000 ש"ח לוועדה המקומית ו-5,000 ש"ח ללפידות.

(בפני השופטים: בך, זמיר, טל. החלטה - השופט זמיר. עו"ד א. בירנברג לעותר, עוה"ד גב' אורית קורן, לינצר שמואל ויהושע דיאמנט למשיבים. 21.3.94).

בש"פ 1211+1321/94 - אורי בונפיטי ורפי אוחנינה נגד מדינת ישראל

*ואח' - מעצר עד תום ההליכים (עיסקה בנשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

שני העוררים, יחד עם נאשם שלישי (אחיו של רפי), הואשמו בעבירות של עשיית עיסקה בנשק והחזקת נשק והתביעה ביקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה והערר נדחה. טענת העוררים היא כי אין ראיות לכאורה נגדם, כאשר עיקרה של הטענה שהאישום החמור של עשיית עיסקה בנשק מושתת על עדות יחידה הטעונה סיוע - של שותף לעבירה שהוא גם עד מדינה - ובחומר החקירה לא מצוי הסיוע הנדרש. השאלה העיקרית העומדת להכרעה היא אם ניתן לעצור נאשם עד תום ההליכים כאשר להרשעתו נדרשת ראיית סיוע, ובחומר החקירה אין ראיה כזאת. בעניין זה קיימות בפסיקת ביהמ"ש גישות שונות והשופטת דורנר הצטרפה בהחלטה זו לדעתם של אלה הסוברים כי כדי לעצור נאשם עד תום ההליכים לא נדרש כי הראיות שבידי התביעה יכללו ראיית סיוע במקרה כאמור.

(בפני: השופטת דורנר. 17.3.94).

בש"פ 1604/94 - אבו אשר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם, יחד עם שלושה אחרים, בעבירה הקשורה לסמים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אמנם מדובר בעבירת סמים, שבגינה מוחזקים נאשמים בדרך כלל במעצר, אך בנסיבות המיוחדות של המקרה ניתן לשחרר את העורר בערובה. זאת בהתחשב בשיקולים הבאים: בניגוד ליתר הנאשמים מואשם העורר רק באישום אחד מתוך ארבעת האישומים שבכתב האישום וגם באישום זה נראה כי חלקו היה פסיבי ושולי למדי; אין לעורר עבר פלילי מכביד ואין לו הרשעות בקשר לעבירות סמים; אין אינדיקציה להשתייכותו של העורר למערכת של הפצת הסם ונראה שהוא נקלע באקראי למצב בו נתפתה להשתתפות מסויימת בעבירה הנדונה; העורר מצוי כבר במעצר מיום 2.2.94 ואין לדעת מתי יסתיים המשפט; הוריו של העורר מוכנים לשמור עליו בביתם עד לסיום המשפט בתנאים של מעצר בית. בנסיבות האלה הוחלט לשחרר את העורר בערובה, ובתנאים מגבילים.

(בפני: השופט בך. עו"ד משה גלעד לעורר, עו"ד שמואל למברגר למשיבה. 24.3.94).

ע.א. 679/89 - חרות בע"מ נגד הום אינשורנס קומפני בע"מ ואח'

*פירוש הסכם ופוליסת ביטוח (הערעור נדחה).

המערערת חתמה על הסכם עם מפעלי ים המלח (להלן: ים המלח) בו התחייבה לבנות עבור ים המלח מערכות מיזוג אויר בתחנת הכח בחדר החשמל שבסדום (להלן: ההסכם). במהלך ביצוע העבודות ע"י המערערת פרצה דליקה שגרמה נזק לרכוש ים המלח שהיה בסמוך למקום ביצוע העבודות, נזק שהוערך בסכום של כ-103,000 דולר. המשיבות הפורמליות בערעור זה - חברות ביטוח (להלן: חברות הביטוח) - שביטחו במשותף את הנזקים שייגרמו לרכוש ים המלח, שילמו לים המלח את סכום הנזק האמור ופנו בתביעת שיבוב אל המערערת, בטענה כי הדליקה נגרמה עקב רשלנותה. המערערת מצידה הגישה הודעת צד ג' אל ים המלח, אשר לטענת המערערת לא מילאה את התחייבויותיה החוזיות כלפיה בעניין ביטוח נזקים שייגרמו ואל המשיבה הראשונה (להלן: הום) אשר לטענת המערערת אחראית לנזק מכח פוליסת "כל הסיכונים" שהוציאה לים המלח. ביהמ"ש המחוזי בחן את סעיפי ההסכם שבין המערערת לבין ים המלח ואת סעיפי הפוליסה השונים שהוציאה הום לים המלח ודחה את הודעת צד ג'. הערעור נדחה.
בפסק דינו בחן ביהמ"ש העליון, כמו ביהמ"ש המחוזי, את הסעיפים בהסכם ובפוליסה הנוגעים לעניין והגיע למסקנה כי צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו. ביהמ"ש התייחס בין היתר למשמעות המילים "בין היתר" שבפוליסה והשלכתן על הפירוט של הנושאים שבאותו סעיף, וכן בחן את הדיבור "כל הסיכונים" והגיע למסקנה כאמור.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד יחיאל כץ למערערת, עו"ד א. אלרום להום, עו"ד עדי קפלן לים המלח. 1.3.94).

ע.פ. 3357+6866/93 - רונן סייג ויעקב עמר נגד מדינת ישראל

*ואח' - חומרת העונש (שוד)

(ערעורים על חומרת העונש - ערעורו של סייג נתקבל ושל עמר נדחה). המערערים הורשעו בעבירת שוד. השניים יחד עם אדם שלישי ביצעו שוד בתחנת דלק בגבעת אולגה. עמר והנאשם השלישי נכנסו לתחנה ואילו סייג המתין לשני חבריו מחוץ לתחנה. השניים שדדו את עובד התחנה ואח"כ נמלטו השלשה וחילקו ביניהם את השלל. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ונגד עמר הופעל מאסר על תנאי של 9 חודשים במצטבר. ערעורו של סייג נתקבל ושל עמר נדחה.
סניגורו של עמר אינו חולק שהעונש שנגזר לעמר הולם את נסיבות העניין, אך הוא מבקש להקל עימו ע"י כך שהמאסר על תנאי שהופעל יוחפף למאסר החדש. ביהמ"ש העליון לא נענה לבקשה זו וערעורו של עמר נדחה. באשר לסייג - סניגורו טען כי צריך היה להבחין בין סייג לבין עמר משום שחלקו של עמר היה עיקרי ואילו חלקו של סייג היה משני בביצוע העבירה, וכן עברו הפלילי של סייג מתון לאין ערוך מעברו של עמר. סדר הדיון בביהמ"ש המחוזי היה כזה שתחילה גזר ביהמ"ש את ענשו של סייג וכעבור זמן גזר את ענשו של עמר. המאסר שנגזר על סייג היה כשלעצמו סביר והלם את חומרת העבירה ואת נסיבות ביצועה. בגזרו על עמר עונש זהה לזה שגזר על סייג ביקש השופט, מן הסתם, ליישם אמת מידה שוויונית בין השניים. ברם, בעשותו כן לא הביא בחשבון שיקולים שהצדיקו להבחין בין מקרהו של עמר למקרהו של סייג. בשים לב לנסיבות המחמירות היה ראוי עמר לגזירת עונש חמור מזה שנגזר על סייג. בהיעדר ערעור מטעם המדינה על קולת ענשו של עמר, יש לתקן את האיזון המתחייב בין עונשיהם של שני המערערים ע"י התערבות לקולא בענשו של סייג. מטעם זה, ומטעם זה בלבד, הוחלט להפחית ממאסרו בפועל של סייג שנה אחת, כך שהמאסר בפועל יעמוד על 3 שנים וחצי.