ע.א. 4092/90 - רינה מיטלברג נגד נייגר שמואל
*פעולתו של שלוח עפ"י יפו"כ כאשר השליחות בוטלה והשלוח לא ידע על כך(מחוזי ת"א - ה.פ. 1158/89 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חשין נגד דעתו החולקת של השופט בך).
א. המבקשת הינה אחותו של המשיב. ביום 26.5.88 חתם אביהם של בעלי הדין על תצהיר לפיו הוא נותן למשיב במתנה ללא תמורה את חלקו בבית ברמת השרון. מדובר בתצהיר המשמש לצורך דיווח לרשויות מס שבח על העברה ללא תמורה. ביום 1.7.88 חתם האב על "יפוי כח כללי" סטנדרטי, בו ייפה את כוחו של המשיב לפעול בשמו בנושאים אלה ואחרים המנויים באותו יפו"כ. ביום 8.9.88 ערך האב "שטר צוואה" בה התייחס לבית וציווה לרשום אותו "בחלקים שווים ע"ש ילדי שמואל ניגר מרעננה ורינה מיטלברג מראשל"צ". המשיב לא היה נוכח במעמד עריכת הצוואה ולטענתו לא ידע על קיומה עד מות האב. ביום 18.1.89 העביר המשיב על שמו את הבית וחתם על מסמכי ההעברה הן כמעביר הזכות בשם האב והן כמקבל הזכות. חודש לאחר מכן, ביום 19.2.89, נפטר האב. ביהמ"ש המחוזי קיים את הצוואה. המערערת עתרה לביהמ"ש וטענה כי פעולות העברת הזכויות בבית ע"ש המשיב בטלות בשל הצוואה שכתב האב. הצדדים החליפו ביניהם תצהירים והגיעו להסדר דיוני שלפיו המצהירים לא יחקרו. נוכח הסדר דיוני זה קבע ביהמ"ש שנבצר ממנו להעדיף גירסת עובדות אחת על חברתה, וייסד את פסק דינו "על טיעוניהם המשפטיים של הצדדים ללא העדפת גירסה עובדתית זו או אחרת...". ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה של המערערת להכריז על ההעברה כמבוטלת והערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חשין, בפסק דין מקיף מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של השופט בך.
ב. ביפוי הכח היתה הוראה מפורשת שהוא יכול לבצע פעולה גם בלי תמורה, ובכך הוא עונה על דרישת סעיף 5(א) לחוק השליחות. אכן, לפי יפוי הכח היה "בכוחו" של המשיב לבצע שליחות ללא תמורה, אך השאלה היא אם היתה זו גם "זכותו" ביחסים שבינו לבין אביו לבצע את הפעולה. יפוי כח אינו אלא כח, יכולת וסמכות, אך אין בו עצמו כדי להעיד על הסכם שבין השולח לבין השלוח באשר לנסיבות שבהן ניתן יהיה להפעיל את יפוי הכח. ברם, בענייננו, מצביע תצהיר המתנה שכתב האב, כי למשיב ניתנו גם היתר ואף זכות לבצע את הפעולה ללא תמורה עם עצמו. הדברים האמורים באשר לביצוע השליחות ללא תמורה, יפים גם באשר לביצוע שליחות עם עצמו, ולכן יש לדחות את טענת המערערת כי המשיב לא יכול היה לפעול על פי יפוי הכח.
ג. לפי סעיף 14 לחוק השליחות באה השליחות לסיומה עם ביטולה ע"י השולח. יש לראות בצוואה כוונה לבטל את השליחות, ואין הכוונה הזו צריכה לבוא לידיעת השלוח ע"מ שהשליחות תהיה מבוטלת. סעיף 14 הדן בסיום השליחות עם ביטולה, קובע כי הביטול לא יחול "אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות". נשאלת השאלה אם מדובר ביפוי כח בלתי חוזר כאמור בסעיף 14, והתשובה לכך היא שלילית בעניין שלפנינו. יפוי הכח הינו בלתי חוזר לפי החוק בהתקיים שלשת אלה: אם לאדם אחר, או לשלוח עצמו, יש זכות - זכות הקיימת לעצמה לבר השליחות; אם ההרשאה ניתנה להבטחתה של אותה זכות; אם ביצועה שלאותה זכות תלוי בביצוע נושא השליחות. בענייננו אין לומר על ההתחייבות לתת מתנה כי היא מהווה זכות, וגם אם היא מהווה זכות הרי ההרשאה לא ניתנה להבטחתה של אותה זכות. יפוי הכח ניתן בידי המשיב ככלי עזר לביצוע שטר המתנה ולא "להבטחת זכותו" של המשיב.
ד. נותר לדיון פועלו של סעיף 15 לחוק השליחות. סעיף זה אומר "(א) כל עוד לא ידע השלוח על סיום השליחות, זכאי הוא כלפי השולח לראותה כנמשכת. (ב) לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת; ואם השלוח ידע על סיומה, זכאי
הצד השלישי גם לברירה הנתונה לו...". בענייננו ניתן לראות את הדברים כדברי המשיב שלא ידע על סיום השליחות וכי ביצע עם עצמו את השליחות בראותו את השליחות כנמשכת. באשר לפועלו של סעיף זה חלוקות הדעות בין שופטי הרוב לבין שופט המיעוט. השופט חשין סובר כי בנתונים שבתיק זה, כשמדובר במתנה וביחסים שבין בני משפחה, ומכיוון שחובת הנאמנות של השלוח נמשכת גם לאחר ביצוע השליחות, הרי בעת שהעביר המשיב את הבית על שמו אכן פעל כדין, אך משהוברר הדבר למפרע שהשליחות כבר היתה אז בטלה, אין הוא יכול להיעזר בסעיף 15. בנתונים כאמור חובה היתה עליו להחזיר את הרישום ע"ש האב, וממילא צריך הוא להחזיר את הרישום של מחצית הבית ע"ש המערערת. שונה דעתו של השופט בך בעניין זה. הוא סבור כי סעיף 15 חל בעניין דנא, ומכיוון שהשלוח (המשיב) לא ידע על סיום השליחות והצד השלישי (המשיב) לא ידע על סיום השליחות, וזכאי הוא לראותה כנמשכת, יש לראות את הפעולה שבוצעה כמוגמרת ואין להורות למשיב להחזיר את שקיבל כדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חשין. עו"ד א. בירנברג למערערת, עו"ד ג. חומד למשיב. 2.3.94).
ע.א. 45/90 - שמעון עבאדה נגד תקווה עבאדה
*חזקת השיתוף בנכסי בני הזוג. *טענת הפורום הנאות. *מתן פס"ד כעבור למעלה מ-30 יום לאחר גמר הדיון(מחוזי ת"א - ה.פ. 243/86 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיבה נישאו בישראל בספטמבר 1963. כשנתיים לאחר הנישואין נרכש מגרש ליד הרצליה ונרשם על שמו של המערער בלבד. בשנת 1970 היגרו השניים לארה"ב ובה השתקעו. על המגרש נבנו שתי יחידות דיור. תחילת הבניה היתה בשנת 1982 והכספים לביצוע הבניה נשלחו ע"י בני הזוג מארה"ב. המשיבה פנתה ב-1986 לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה למתן הצהרה שהיא הבעלים של מחצית המגרש והבנוי עליו. ביהמ"ש נעתר לבקשתה והערעור נדחה.
ב. המערער טען, טענת סף, שיש לבטל את פסה"ד משום שניתן כעבור למעלה מחודש מהיום שהצדדים סיכמו את טיעוניהם. הוא מסתמך על תקנה 190(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי המורה כי "ביהמ"ש הדן בערכאה ראשונה יתן החלטתו לא יאוחר מ-30 ימים לאחר תום הדיון; לא נתן החלטתו במועד האמור, יתן על כך הודעה מנומקת בכתב לנשיא ביהמ"ש". טוען המערער כי כאן ניתנה ההחלטה של ביהמ"ש רק כעבור למעלה משנה מעת שהוגשו הסיכומים ולא ניתנה הודעה מנומקת לנשיא ביהמ"ש ולפיכך יש לבטל את פסה"ד. טענה זו יש לדחות. לשונה של התקנה היא אמנם לשון ציווי, אך אי קיום המצווה אין בו, כשלעצמו, כדי לפגום בפסה"ד. ברם, המערער מעלה טענה נוספת כי באיחור שבמתן פסה"ד יש כדי לפגום בפסה"ד משום שנבצר מביהמ"ש לשקול זו נגד זו את הגירסאות ולקבוע ממצאי מהימנות. אכן, יש שאיחור במתן פסה"ד יביא לביטולו, בעיקר כאשר נושא מהימנות העדים הוא המכריע. אולם לא תמיד כך יהיה. פסה"ד בענייננו מיוסד אמנם גם על קביעות מהימנות, אך אלו משולבות בחזקות משפטיות ובראיות אחרות.
ג. טענה אחרת בפי המערער כי ביהמ"ש לא צריך היה לדון בתובענה משום שהמשיבה הגישה תובענה באותו נושא בבימ"ש בארה"ב, ברם, עד שטען המערער טענה זו, כבר פנתה המשיבה לביהמ"ש בניו יורק וביקשה למחוק את עתירתה בנושא חלוקת הרכוש. הוסיף המערער וטען כי ביהמ"ש בניו יורק הוא הפורום המתאים לדון בתביעה, על שום ששם מקום מושבם של בני הזוג והגנתו בתביעה תקופח אם יתנהל הדיון בארץ בשל העובדה שהעדים והראיות מצויים בארה"ב. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ובדין עשה כך. נתבע המבקש להעלות בישראל טענת "פורום בלתי נאות" נושא בנטל לשכנע כי בימ"ש זר קנה אף הוא סמכות לדון בתביעה: וכי ב"תחרות" זו שבין ביהמ"ש בישראל לבין ביהמ"ש הזר, ידו של ביהמ"ש הזר על העליונה והוא הפורום הנאות. על הטוען טענת "פורום
בלתי נאות" לשכנע את ביהמ"ש כי המאזן נוטה בבירור אל עבר הפורום הזר. המערער לא הוכיח שביהמ"ש בניו יורק קנה סמכות להכריע בסכסוך מקרקעין המצויים בישראל, ולגופם של דברים לא הביא כל ראיה של ממש על העוול שייגרם לו, אם יידון העניין בישראל ולא בניו יורק.
ד. לגופו של עניין - הצדדים נישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, מגרש המריבה נרכש בעת שבני הזוג חיו חיי נישואין משותפים, ועל עצם התקיימותה של חזקת השיתוף בענייננו לא תתכן מחלוקת רצינית. בני הזוג היו נשואים כ-26 שנים. טענתו של המערער בערעור היתה כי גם אם חלה חזקת השיתוף על כלל נכסי בני הזוג, הרי במגרש המריבה לא תפסה החזקה משני נימוקים: המגרש נרכש בכסף שבחלקו בא לידיו בירושה ובחלקו חסך מעבודתו קודם לנישואיו; כי מדובר ב"נכס עיסקי" להבדילו מ"נכס משפחתי" ובתורת שכזה אין הילכת שיתוף הנכסים תופשת בו. גם טענות אלה יש לדחות.
ה. אשר לטענת המימון העצמי - המגרש נרכש שנתיים לאחר הנישואין, ולכאורה חלה עליו חזקת השיתוף. הנטל הוא על המערער להוציא עצמו מכלל החזקה, וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא עלה בידיו להרים את הנטל שרבץ עליו. (למעלה מן הצורך, הוסיף השופט חשין, שכתב את פסק הדין, כי גם אם היו הדברים כטענתו של המערער, הנה במשך השנים הרבות שעברו מאז רכישת הנכס - ובהיעדר אינדיקציה כי המערער אמר לשמור את המגרש כנכס נפרד מן הרכוש המשותף, נטמע המגרש בכלל נכסי בני הזוג והפך לאחדים עמהם כנכס משותף. מהערה זו הסתייג השופט גולדברג שציין כי אין צורך להידרש אליה).
ו. אשר לטענה כי מגרש המריבה הינו "נכס עיסקי" וכי בתורת שכזה אין חלה עליו חזקת השיתוף - בעניין זה יש דעות לכאן ולכאן, ומכל מקום בענייננו קבע ביהמ"ש כי מדובר בנכס משפחתי ולא בנכס עיסקי. לפיכך יש גם לדחות את הטענה כי מגרש המריבה הוא נכס עיסקי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד דוד שרם למערער, עו"ד אביחי דרזנר למשיבה. 7.3.94).
ע.א. 239/92 - "אגד" אגודה שיתופית... בע"מ נגד יצחק משיח ו-13 אחרים
*הסכם המגביל את חופש העיסוק. *ביטול "טובת הנאה" לחבר אגד שפרש לפנסיה ועסק בעבודה המתחרה ב"אגד"(מחוזי ת"א - ה.פ. 571/90 - הערעור נדחה).
א. המשיבים הינם חברים לשעבר ב"אגד", אשר פרשו לגימלאות מוקדמות. בהתאם לתקנונה הסוציאלי מעניקה "אגד" לציבור של זכאים תעודת נסיעה חופשית בקווי השירות. זכות זו מוענקת, בין השאר, לחבר שחברותו באגודה פקעה מפאת העברתו לגימלאות לפני הגיעו לגיל 60. יחד עם זאת נקבעה בתקנון הוראה מסייגת הקובעת כי הזכויות לנסיעה חופשית תשללנה, אם חבר, שחברותו באגודה פקעה, הפר את הוראות סעיף 14(א)(4) של חלק ג' בתקנות האגודה - סעיף שעניינו איסור תחרות בעסקי האגודה במשך שלוש שנים מיום פקיעת החברות. בהתדיינות משפטית קודמת בין "אגד" לבין שניים מגימלאיה, אשר עסקה בתקנה 14(א)(4) הנ"ל, קבע ביהמ"ש כי התקנה אינה תקפה מכיוון שהיקף ההגבלה על חופש העיסוק, העולה מהתקנה, רחב מדי, אינו מתיישב עם תקנת הציבור ואין לקיימו. בעקבות פסק הדין תוקנה התקנה ונקבע לה נוסח חדש אשר לדעת "אגד" צימצם את היקף הגבלת העיסוק ותאם את פסק הדין שניתן. המשיבים פרשו מ"אגד" לפני מתן פסק הדין הנ"ל ולפני התיקון לתקנה 14. לאחר התיקון הוחלט ב"אגד" שלא לחדש למשיבים את תעודותיהם, לאחר שנמצא כי מדובר בגימלאים העוסקים בעיסוק המתחרה לעיסקי אגד. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו הצהרה כי החלטת אגד בטלה וכי תיקון תקנה 14 חסר תוקף, ולחילופין כי התיקון אינו ישים לגביהם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי לתקנה 14 החדשה אין נפקות לגבי המשיבים,
משום שזו תוקנה לאחר שהם פרשו לגימלאות. כיוון שכך לא דן ביהמ"ש בטענה שגם התיקון לתקנה 14 חסר תוקף בהיותו נוגד את תקנת הציבור. הערעור נדחה.
ב. זכות יסוד חופש העיסוק אומצה בשורה ארוכה של פסק דין. חוק יסוד חופש העיסוק העניק לזכות זו הכרה חוקתית פורמלית ומעמד על חוקי. כאשר תכנו של חוזה פוגע בחופש העיסוק, נדרש האיזון בין עיקרון חופש העיסוק ובין העיקרון שיש לתת אוטונומיה לרצון הפרטי להתקשר בחוזים. באמצעות עיקרון תקנת הציבור מאזן ביהמ"ש בין החופש לעצב את תוכן החוזה לבין זכויות אדם וערכים חוקתיים אחרים, כגון חופש העיסוק. תקנה 14(א)(4) הנדונה, בנוסחה הקודם, אינה מתיישבת עם תקנת הציבור ואין לקיימה. הסכם המגביל את חופש העיסוק אינו רק הסכם המטיל חובה או איסור על העובד להימנע מלעסוק באותם עיסוקים שהוגבלו, אלא גם הסכם השולל מהעובד טובת הנאה אם יעשה כן, שכן כל פיתוי או עידוד המהווה שיקול או תמריץ לאדם להימנע מעבודתו, דינו כדין הגבלה על חופש העיסוק.
ג. אשר לשינוי תקנה 14 והשאלה אם יש נפקות לתיקון כלפי המשיבים שפרשו לפני התיקון - אמנם, מעצם טיבו ומהותו של תקנון אגודה שיתופית נובע כי כל חבר נותן את הסכמתו לכך שהתקנון ישונה בהליך מסויים שאינו דורש הסכמה פה אחד. ברם, סמכותה של האגודה לשנות תקנונה אינה בלתי מוגבלת. השינוי צריך להיות בתום לב ולמען האגודה, ואסור לו שיעשוק את המיעוט וכן אין לכלול בו עניינים המשנים בצורה מהותית את בסיס ההסכמה עליה בנוייה החברות באגודה השיתופית. קל וחומר שאין לכלול בשינוי התקנון עניינים המשנים בצורה מהותית את בסיס ההסכמה עליה בנוייה הפסקת החברות באגודה השיתופית, לגבי אלה שפרשו לפני התיקון. זכות הנסיעה החופשית שאגד מעניקה לגימלאים ולבני משפחתם, הינה בעלת ערך כלכלי משמעותי, ושלילתה מן המשיבים משנה בצורה מהותית את תנאי פרישתם מהאגודה. זאת אף זאת, הגבלת חופש העיסוק של עובד לאחר פרישתו מעבודה מצריכה התחייבות חוזית מפורשת של העובד כלפי מעבידו.
ד. "אגד" טוענת כי הענקת תעודות נסיעה חופשית לגימלאים היא בבחינת "מתנה על תנאי" שמותר לה לחזור ממנה. גם טענה זו דינה להידחות. מדובר בזכות סוציאלית המהווה חלק מתנאי הפרישה של החברים ולא ב"מתנה על תנאי". התנאים שבהם זוכה החבר עם פרישתו לגימלאות הם למעשה חלק מ"תנאי העבודה" להם זכה בשל עבודתו.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. קדר למערערת, עוה"ד א. שוטלנד ומ. קליין למשיבים. 6.3.94).
ע.א. 4511/91 - בוהדנה רפאל ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*החלטת המפרק בתביעת חוב שלא הוגש עליה ערעור כפס"ד סופי(מחוזי ת"א - המ' 15081/91 - הערעור נדחה).
א. עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעו, הגישו אליאנס מפעלי צמיגים ושמשון חברה לצמיגים בקשה לפירוק. כונס הנכסים הרשמי מונה כמפרק והושג הסכם עם נציגי העובדים על שורה של פיטורים. ביום 14.8.88 הוגשה ע"י מועצת פועלי חדרה למפרק תביעת חוב קולקטיבית לכלל עובדי אליאנס בגין שכר עבודה, תשלומים נלווים, ופיצויי פיטורין. ביום 5.10.88 נשלחו מכתבי פיטורים לכ-250 עובדים באליאנס וכ-100 עובדים בשמשון. העובדים המפוטרים הגישו תביעות חוב לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הבראה וביגוד והמפרק אישר את תביעות החוב, כולן או חלקן, והעבירן למוסד לביטוח לאומי על יסוד פרק ו' 3 לחוק הביטוח הלאומי. קודם להגשת התביעות ועל מנת לזרז את תשלום גימלת הפיצויים למפוטרים, הוסכם כי המפרק ילווה לעובדים המפוטרים כספים בשיעור גובה הגימלה, והעובדים חתמו על התחייבות בלתי חוזרת להשיב למפרק את סכום ההלוואה, לכשיקבלו את גימלת הפיצויים מהמוסד לביטוח לאומי.
הסדר זה אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי ובוצע. עתה טוענת פרקליטת העובדים המפוטרים כי ההליכים האמורים נעשו בלא ידיעתה ותוך הטעיית העובדים. לטענתה הכין המפרק את תביעות החוב בהשמטת חלק מרכיבי השכר שבמחלוקת, והחתים עליהן את העובדים, בלא שידעו על מה הם חותמים. ב"כ העובדים פנתה למפרק בבקשה לתקן את תביעות החוב, והמפרק דחה את הבקשה. לפיכך פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להורות למפרק לתקן את תביעות החוב, כך שיכללו את תוספות השכר ולאשרן, כדי שהגימלה ששולמה ע"י המוסד לביטוח לאומי תיזקף על חשבון שכר עבודה ולא על חשבון פיצויי הפיטורין, שרק אותם התחייבו העובדים להשיב למפרק. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העובדים והערעור נדחה.
ב. דין הערעור להידחות על יסוד הנימוק שהמערערים מיצו את עילתם ולא נתמלאו התנאים המצדיקים ביטול החלטת המפרק. אין ספק בדבר שהמפרק היה מוסמך, במקרה מתאים, לתקן את תביעות החוב, במה דברים אמורים, כל עוד לא החליט המפרק בתביעות החוב. המצב שבפנינו, לאחר שהמפרק כבר החליט בתביעות החוב, דומה למצב שבו כבר ניתן פס"ד בביהמ"ש, וכעת מבקש בעל דין לתקן את כתב טענותיו. הכלל של השתק עילה קובע כי עם מתן פסה"ד, נבלעת בו עילת התביעה ומתמזגת עמו. כך נפסק גם בכל הנוגע לתביעות חוב שהובאו בפני המפרק. זכותו של נושה מובטחת ע"י זכות הערעור לביהמ"ש והמערערים לא ערערו על החלטת המפרק. אכן, ביהמ"ש רשאי בנסיבות מסויימות, כאשר פסה"ד הושג בתרמית, לפתוח את העניין מחדש, אך בענייננו, גם אם יראו את בקשת המערערים כבקשה ל"משפט חוזר" בעניינים אזרחיים, הרי לא הוכיחו קיומה של תרמית.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אור. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ע. סגל למערער, עוה"ד א. בן טובים וש. שדיאור למשיבים. 2.3.94).
ע.א. 748/89 - שלומית ואברהם שפירא נגד עו"ד שמחה חייט ואח' + ע"א 4619+4634/92 - עירית חיפה ומדינת ישראל נגד כרמלה רפפורט ואח'
*אימתי חל מועד ההתיישנות, נגד נתבע שצורף למשפט, האם בעת החלטת ביהמ"ש על הצירוף או בעת הגשת כתב התביעה המתוקן נגד הנתבע הנוסף(הערעורים בשני נושאים שונים שבהם התעוררה אותה בעיה משפטית ונפסקה בהם הלכה שונה בשני המקרים - הערעור בע.א. 748/89 נתקבל והערעור ברע"א 4619+4634/92 נדחה).
א. בע.א. 748/89 הגישו המערערים תובענה נגד נתבעים שונים בגין עיסקת קומבינציה שלא מומשה ובמהלך הדברים ביקשו לתקן את כתב התביעה ולצרף את עו"ד חייט כנתבע נוסף ולתקן את כתב התביעה. כאשר הוגשה הבקשה טרם עבר מועד ההתיישנות, וכאשר הוגש כתב התביעה המתוקן כבר עברה תקופת ההתיישנות. עו"ד חייט ביקש למחוק את התביעה נגדו על הסף מחמת התיישנות, וביהמ"ש המחוזי קבע כי מועד ההתיישנות אכן חל עם הגשת כתב התביעה המתוקן וצירוף הנתבע הנוסף, ולא עם הגשת הבקשה לצירוף הנתבע הנוסף. בעניין זה נתקבל ערעור המערערים ונקבע שתקופת ההתיישנות מסתיימת עם הגשת הבקשה לצירוף הנתבע הנוסף, ועד אז לא עברה תקופת ההתיישנות. ברע"א 4619/92 ו-4634/92 טענו המבקשות בביהמ"ש המחוזי כי הבקשה לצירופן כנתבעות באותו תיק הוגשה אמנם לפני שעברה תקופת ההתיישנות, אך ההחלטה על צירופן והגשת כתב התביעה נגדן אירעו לאחר תום תקופת ההתיישנות, וממילא יש למחוק על הסף את התביעה נגדן. באותו נושא דן שופט אחר והוא החליט כי מרוץ תקופת ההתיישנות נפסק עם הגשת הבקשה לצירוף נתבעים נוספים וממילא לא חלה התיישנות בנושא. בעניין זה נדחה הערעור.
ב. ביהמ"ש העליון התייחס לפרשנות תקנות 9 ו-26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיהן, לכאורה, הדין עם הטוענים כי מרוץ תקופת ההתיישנות נפסק רק עם הגשת כתב התביעה המתוקן. אך כשבודקים את הסיבות לתחולת התיישנות בכלל וגורמים אחרים
הנוגעים לעניין, המסקנה היא שמרוץ תקופת ההתיישנות נפסק עם הבקשה המוגשת לביהמ"ש המחוזי לאפשר צירופו של נתבע נוסף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. בורנשטיין לשפירא, עו"ד א. מזור לחייט, עוה"ד ניר ענבי וגב' עשירה ראובנילעירית חיפה ומדינת ישראל, עוה"ד א. ברק, מ. זינגר, שגיא את שיפמן לרפפורט. 3.3.94).
בג"צ 42/94 - מאנקו יבוא ושיווק מזון נגד משרד המסחר והתעשיה
*הגבלת הייבוא של שזיפים וצימוקים מיובשים(העתירה נדחתה).
א. ייבוא הפירות היבשים לארץ, למעט צימוקים ושזיפים מיובשים (להלן: שזיפים), הינו חופשי. לעומת זאת, כדי להגן על הייצור המקומי של שזיפים הוגבל ייבואם ויש צורך ברשיון לייבוא, אך ישראל "נאלצה" להשלים עם ייבוא מוגבל מארה"ב עפ"י הסכם סחר עם מדינה זו, ונקבע הסדר של חלוקת רשיונות ייבוא למכסות שעליהן הוסכם. לפי ההסדר נקבעו "תנאי יסוד" להשתתפות בהגרלה ונערכה הגרלה בין אלה שעמדו ב"תנאי היסוד". העותרים פנו לבג"צ ותקפו הן את עצם קביעת ההגבלה על הייבוא והן את ההסדר שנקבע לצורך קיום ההגבלה. העתירה נדחתה.
ב. אין מדובר בהגנה סתמית כוללת וגורפת על ייצור פירות יבשים בארץ, אלא בהגנה נקודתית על ייצור שזיפים וצימוקים ולא הובא בפני בג"צ דבר המצביע על כך כי מקורה של הגנה זו בשיקולים זרים או בלתי ראויים. בהיעדר ראייה לסתור, יש לקבל את עמדת המדינה כי מדובר בהגנה על ענף ייצור זה וכי הצורך בהגנה זו הוא שהכתיב, בסופו של דבר, צמצום של מכסות הייבוא למינימום שנקבע בהסדר הדדי עם ארה"ב.
ג. לעניין הזכות של חופש העיסוק, זכות זו אינה מוחלטת אלא יחסית, והיקפו של החופש נגזר מן האיזון בינו לבין ערכים אחרים אשר לחברה אינטרס להגן עליהם. חוק חופש העיסוק מכיר בלגיטימיות של התניית עיסוקים מסויימים בקבלת רשיון, ובלבד שהדבר ייעשה על פי חוק, והמטרה לקדם את אחד הערכים המצויינים בחוק. הערכים שבעבורם מותר על פי החוק לשלול את הזכות לרשיון כוללים את תקנת הציבור, ותקנת הציבור היא מושג רחב שהגדרתה תלוייה בהקשר הדברים. בענייננו, "תקנת הציבור" מצריכה הגנה על הייצור המקומי של שזיפים וצימוקים והגנה זו מצדיקה צמצום רשיונות הייבוא לאותן מכסות שאין מנוס מעמידה בהן עקב ההסדר עם ארה"ב.
ד. אשר לטענת העותרים בדבר פסלות ההסדר שנקבע - אף טענה זו אין לקבלה. לתנאי היסוד נקבעו קריטריונים ואין לומר עליהם שהם פסולים ואינם משרתים את תכלית הנקיטה בהם. גם הסדר ההגרלה כפי שננקט בפועל הוא הסדר ההולם את נסיבות העניין. ההגרלה בין "שווים בנתוניהם" היוותה אמצעי מתאים לבחירת הזכאים לרשיונות.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד יהודה פלק לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 9.3.94).
ע.פ. 3919/92 - שמעון כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 582/90 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם ב-4 אישומים נפרדים של סחר והחזקת סמים וכן באישום של מתן שוחד. בסיכום הדיון זוכה המערער משניים מסעיפי האישום בעבירות סמים והורשע ביתר הסעיפים. ביהמ"ש גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל בניכוי 5 חודשים בהם היה נתון במעצר ממש בקשר לעבירות נשוא כתב האישום. ההרשעה בעבירת הסמים מתבססת בעיקרה על עדותה של מי שהיתה במשך תקופה מסויימת חברתו לחיים של המערער. עדה זו אישרה שהמערער והיא היו מכורים מאוד לסמים והמערער רכש סמים, חלק היפנה לשימוש עצמי
וחלק למכירה. באחד הימים פרצה המשטרה לדירה בגבעתיים, בה התגוררו המערער והעדה, ונתפסו על גופם כ-19 גרם הירואין. המערער אישר בחקירתו ובעדותו שאת הסמים שנתפסו אצל העדה הוא מסר לידיה, וכי העדה "לא היתה מעורבת בכל סחר הסמים שלי, היא רק משתמשת". במשפט טען הסניגור כי אין לסמוך על עדותה של העדה כי היא הפלילה את המערער גם במכירת סמים בשל טובות שזכתה בהן מצד המשטרה. לטענת הסניגור, מדובר ב"עד מדינה" ועדותה צריכה סיוע או לפחות חיזוק ברמה גבוהה וכאלה לא היו בפני ביהמ"ש. הערעור נדחה.
ב. לעדותה של העדה היה סיוע של ממש בראיות אחרות, אפילו יוצאים מתוך הנחה שיש להתייחס אליה כ"עד מדינה". אולם למעשה אין היא כזאת, באשר לא היתה שותפה לסחר בסמים. היא היתה שותפה רק להחזקה של חלק מהסמים. לא הוכח גם כי זכתה לטובות הנאה בשל השמעת הגירסה שהפלילה את המערער. גם עבירת השוחד הוכחה בראיות מוחצות.
ג. אשר לעונש - לטענת הסניגור 9 שנות מאסר לריצוי בפועל מהוות עונש חמור בנסיבות דנן, כשמדובר בכמויות קטנות יחסית של סם ובנרקומן קשה שאת רוב הסמים רכש לעצמו, אדם לא צעיר אשר בעת שבתו לכלא נגמל מסמים. אכן, 9 שנות מאסר לריצוי בפועל הוא עונש כבד, אולם הוא מוצדק בנסיבות המקרה, שהרי הוכח כי המערער הוא עבריין מועד. הוא ביצע כ- 40 פריצות ועבירות סמים, ריצה כבר עונש מאסר של שבע שנים בגין מעשה שוד ועונשי מאסר נוספים בשל עבירות אחרות. לפיכך אין לומר שהעונש חורג מהרמה הראויה. טענה אחרת בפי המערער כי היה נתון במעצר עד גמר ההליכים תקופה ארוכה, והשופט ניכה מתקופת המעצר רק חמישה חודשים. ברם, חלק ניכר מהמעצר היה, למעשה, פורמלי בלבד, שכן אותה תקופה עצמה, בחופף, נתון היה המערער במאסר ממש. אם בכל זאת ראה השופט לנכות חמישה חודשים, הרי זה, בין היתר, משום ההכבדה בתנאי המאסר של המערער, שעה שבמקביל היה גם עצור.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, טל. החלטה - השופט לוין. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד אמנון דה הרטוך למשיבה. 1.3.94).
בג"צ 489/94 - עיריית קריית אתא נגד שר הפנים ואח'
*החלטה של מנכ"ל משרד הפנים על צירוף שטחים לקרית אתא ושינוי ההחלטה(העתירה נדחתה).
א. סעיף 8 לפקודת העיריות קובע כי אם "ראה השר, כי רצוי הוא לשנות תחומה של עירייה פלונית... רשאי הוא לצוות על עריכת חקירה... ע"י וועדת חקירה... ולאחר עיון בתסקיר של הוועדה רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, לשנות דרך הכרזה את התחום, להרחיבו או לצמצמו". בעקבות בקשתה של העותרת להרחיב את תחום שיפוטה, ע"י צירוף שטחים הכלולים בתחום שיפוטן של המועצות האיזוריות זבולון ועמק יזרעאל, עיריית שפרעם ושטחים חסרי מעמד מוניציפלי, הורה מנכ"ל משרד הפנים דאז על עריכת חקירה לפי סעיף 8 לפקודה. בתום החקירה הוגש דו"ח למנכ"ל משרד הפנים ונתקבלה החלטה. היו הליכים שונים של התנגדויות ובסופו של דבר שונתה ההחלטה והוחלט כי שטחים שונים לא יצורפו לקריית אתא. העתירה היא נגד שינוי ההחלטה הראשונה של מנכ"ל משרד הפנים.
ב. היתה הצדקה למנכ"ל משרד הפנים לשנות את ההחלטה הראשונה. ההחלטה חייבה פעולה בשני מישורים: לפי סעיף 8 לפקודה ולפי סעיף 3 לצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות). כל שעשה המנכ"ל לפני שנתן את החלטתו הראשונה נגע למישור הראשון של פקודת העיריות, בעוד שלא הביא את ההצעה לשינוי תחום השיפוט של המועצה האיזורית בפני המועצה והוועדים המקומיים. מכאן שגם אם לא יראו את ההחלטה הראשונה כגיבוש עמדה בלבד, רשאי היה המנכ"ל להעריך מחדש את הנסיבות שנוצרו עקב
הטעות המשפטית בה לקתה החלטתו. יתירה מזאת, התהליך לפי סעיף 8 לפקודה מורכב משלבים כשהשלב השלישי הוא של הפעלת שיקול הדעת והכרזה על הרחבה או צמצום תחום העיריה. משמע כי שלב זה מסתיים עם ההכרזה, וכל עוד לא נחתמה ההכרזה, לא ניתן לומר כי תם השלב של השקילה וההחלטה. מכאן שעל אף שמנכ"ל משרד הפנים החליט כפי שהחליט בהחלטה הראשונה, עדיין היה בידו לשקול שנית את החלטתו ולשנותה אם ראה לנכון לעשות כן מטעמים ענייניים לפני שבוצעה ההכרזה.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד בן דור ופרדי לעותרת, עו"ד גב' אורית קורן למשיבים. 3.3.94).
ע.א. 3224/93 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. קטין הוכרז כבר אימוץ. האב אינו ידוע ועל כן מתקיימת בו העילה של סעיף 13(1) לחוק אימוץ ילדים. באשר לאם קבע ביהמ"ש המחוזי כי מתקיימים בה התנאים של סעיף 13(7) לחוק האימוץ. האם, ילידת 1951, גדלה אצל סבתה ובפנימיות שונות, ומגיל 16 היא עוסקת בזנות ונוטלת סמים מסוכנים שונים. היא אינה מתגוררת במקום מגורים קבוע וחלק מן הזמן היא שוהה בדירתו של רווק מזדקן נכה ומפגר. את הקטין ילדה בספטמבר 1987 לאב לא ידוע. במשך כמה שנים היא החזיקה בו והוא התלווה אליה בפעולותיה במסגרת עיסוקה בזנות. הילד היה מוזנח וחוות דעת פסיכולוגית הבהירה כי הוא סובל מפיגור רציני בהתפתחותו, פיגור הנובע מעזובה וחסך סביבתי. לאחר שהילד הועבר ממקום למקום החליט ביהמ"ש כי יש להעדיף את אימוצו, וזאת על בסיס חוות הדעת שהובאה בפניו ע"י ד"ר דור. הערעור נדחה.
ב. במסגרת סעיף 13(7) לחוק האימוץ, כאשר הורים אינם מסוגלים, מבחינה אובייקטיבית, למלא את הצרכים הבסיסיים והחיוניים של ילדיהם, מתגבשת עילת אימוץ. אי מסוגלות זו הוכחה בעניין שלפנינו. ד"ר דור נתנה שלוש חוות דעת בעניינם של הקטין ושל האם, ומכולן עולה מצבו הקשה של הקטין בתקופת שהותו עם האם והמסקנה שאימוץ הוא הפתרון האפשרי היחידי במקרה זה. מאידך היתה עדותה של מומחית אחרת, גב' לוי, אשר לדעתה צריך להשיב את הילד לאמו שתגדלו בסיוע רשויות הסעד. ביהמ"ש המחוזי דחה גישה זו והעדיף את גישתה של ד"ר דור, לאחר שהגב' לוי הודתה שאין לה נסיון בענייני אימוץ והשופט התרשם שהשקפת עולמה היא נגד אימוץ. לאור זאת אין להתערב בגישתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גולדברג, טל. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"ד מ. קראוס למערערים, עו"ד ט. ששון למשיב. 3.3.94).
בג"צ 3678/93 - גבעת המוזיאון רחובות נגד עירית רחובות ואח'
*שינוי תכנית בניין עיר(העתירה נתקבלה).
א. בשעתו אושרה ע"י המשיבה השניה, הועדה לבנייה למגורים ולתעשייה (להלן: הול"ל), תוכנית בנין עיר (להלן: התכנית). המשיבות הרביעית והחמישית, החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור מבנים, התנגדו לתכנית ופנו אז, בעתירה לבג"צ, בטענה כי התכנית לא היתה ראויה, ככל שהיא התייחסה למיתחם שיועד לשמש מוזיאון. לאחר מו"מ הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שקיבל תוקף של פס"ד, שלפיו ייבדק הנושא ע"י ועדה של שלושה מומחים, שתקבע אם קיימת חלופה עדיפה על התוכנית בכל הנוגע למיתחם. נקבע, בין היתר, בסעיף 4 להסכם, כי אם תוך תשעה חודשים ממועד אישור ההסדר "יחליט מוסד התכנון המוסמך לכך, לאשר את התכנית והיא תפורסם למתן תוקף - כי אז יפעלו הצדדים בהתאם להוראות התכנית החדשה... במידה והועדה תחליט כי אין חלופה
תיכנונית - כי אז הוראות התוכנית יבוצעו בשלמותן ללא כל שינוי שהוא". ועדת המומחים הגיעה למסקנה המפורטת בדו"ח שהגישה, ולאחר שנתקבל הדו"ח של ועדת המומחים פנתה העותרת אל הועדה המקומית בבקשה להיתר בנייה והגישה לה תוכנית המבוססת על דו"ח ועדת המומחים. הועדה המקומית החליטה כי אין היא מקבלת את החלטת ועדת המומחים, ולדעתה חרגה ועדת המומחים מגבולות הסמכויות שהוקנו לה. לטענתה, הואיל והיא היתה יוזמת התכנית והיא לא מוכנה לקבל את המלצות ועדת המומחים, נותרה בעינה ובתוקף התכנית המקורית על פיה יש לפעול. גם עמדת העותרת היא שאין עוד נפקות לדו"ח ועדת המומחים, נוכח התנאי שבסעיף 4 הנ"ל, הואיל ותקופת תשעת החודשים הנזכרת בסעיף זה חלפה, ולפיכך עומדת בתוקפה התכנית המקורית ויש לפעול על פיה. מנגד סוברים המשיבים (חוץ מהמשיבה 1) כי עדיין אפשר להביא את התכנית בפני הול"ל למרות שעבר המועד הקבוע בהסכם. העתירה נתקבלה.
ב. לפני חתימת הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, היתה התכנית המקורית בתוקף ולכאורה היתה העותרת זכאית להיתר בניה בהסתמך על התכנית. עמדת שר הפנים שנטתה לקבל את עמדת החברה להגנת הטבע לא מצאה את ביטויה בתוך התקופה אשר על פי החוק יכול היה להתנגד לתכנית. יוצא שמבחינת הדין היה מקום לנהוג על פיה. על אף זאת, ולפנים משורת הדין, מוכנה היתה העותרת להגיע להסכם בתנאים שנקבעו, תוך שברור היה שהיא ייחסה חשיבות רבה שיוחלט בעניין בהקדם על פי לוח זמנים שנקבע בהסכם. בהקשר זה יש לציין כי כל עיכוב במתן רשיון לעותרת גרם לה נזק רב. בהתחשב בכך סוכם שתוך 9 חודשים יש להביא את התכנית החדשה בפני הול"ל, אך דו"ח המומחים לא הובא תוך 9 חודשים ולא עד לדיון בעתירה.
ג. החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור מבנים העלו טענה בדבר חוסר הסמכות של בג"צ לדון בעתירה, או לחילופין שלא היה מקום שיזקק לעתירה שכן קיים סעד חילופי בביהמ"ש המחוזי. אין ממש בטענת חוסר הסמכות. השאלה שבמחלוקת היא בדבר תקפות תכנית בניין עיר, ובדבר תקפות וחוקיות פעולות של גופים הנתונים לפיקוחו של בג"צ. המחלוקת בעניין זה אף הובאה כבר ונדונה בעבר בפני בג"צ. כל המחלוקת בין הצדדים מקורה בפרשנות הסדר שהושג ביניהם במסגרת הליך שהתקיים בבג"צ וניתן לו תוקף של פס"ד, ובנסיבות אלה אפילו אם יש סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בעניין, אין עילה שלא להזקק לעתירה ולהכריע בה. לפיכך הוחלט לקבל את העתירה כאמור.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד שלמה ולדמן לעותרת, עו"ד גב' שולמית שמעון לעירית רחובות, עוה"ד גב' אסנת מנדל וגדעון קורן למשיבים האחרים. 10.3.94).
ע.פ. 3389/92 ואח' - שלמה אבוזמיל ואח' נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (שוד קשישות וגניבת רכב)(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים הנגדיים על קולת העונשים נתקבלו).
א. המערערים שלמה ואילן אבוזמיל וחיים חג'ג' הורשעו בשורה של עבירות שוד ועבירות של גניבת רכב. את מעשיהם ביצעו ע"י תכנון מראש לאחר שעקבו אחרי המתלוננים. אילן הורשע בעבירת שוד נוספת לאלו של שני חבריו. ביהמ"ש המחוזי גזר לאילן 9 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל, ועל שלמה וחג'ג' 6 שנים מאסר שמתוכן 42 חודשים לריצוי בפועל. לגבי חג'ג' נקבע כי ששה חודשים ירצה יחד עם מאסר שריצה אותה עת. הערעורים על חומרת העונש נדחו ואילו הערעורים על קולת העונש נתקבלו.
ב. מדובר בהתארגות של קבוצת אנשים לביצוע עבירות רכוש, תוך מעקב אחרי קרבנות פוטנציאליים, אשר יהיו בידם כספים ודברי ערך, חטיפת הטובין ומנוסה בכלי רכב מהמקום. במסגרת התכנון גנבו רכב, שינו את לוחיות הזיהוי שלו ובמשך חודשים עשו
בו שימוש. גם אם קיוו, כטענת הסניגור, שאת שללם יצליחו לגנוב ללא שימוש בכח, אין ספק שהיה עליהם לצפות, שקרבנותיהם עשויים לגלות התנגדות, וצפוי היה שיהיה עליהם להשתמש בכוח וכפי שהוברר אכן השתמשו המערערים בכח כדי להשלים את ביצוע זממם. לאילן כבר ניתנה בעבר הזדמנות כאשר נתקבל ערעורו והוקל בעונשו מתוך הנחה שהוא ייטיב דרכיו, אך הוא מעל באמון שניתן בו. על שלמה וחג'ג' הוטל עונש זהה והעונש של חג'ג' היה למעשה קל יותר בהתחשב בכך ש-6 חודשים ממנו ריצה בחופף למאסר אחר. בכל הנסיבות יש לקבל את ערעור המדינה ולהטיל על המערערים את העונשים הבאים: עונשו של אילן יהיה 9 שנות מאסר שמתוכן 6 שנים יהיו מאסר בפועל וכן נפסל מלהחזיק ולקבל רשיון נהיגה לתקופה של 5 שנים; עונשו של שלמה יהיה 7 שנים מאסר שמתוכן 5 שנים לריצוי בפועל; עונשו של חג'ג' יהיה 8 שנים מאסר שמתוכן 5 שנים וחצי לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: אור, זמיר, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד אריה שרעבי לשלמה ואילן אבוזמיל, עו"ד ששי גז לחג'ג', עו"ד גב' רחל סוכר למדינה. 3.3.94).
ע.א. 1393/92 - נעמי קזצ'קוב הבל נגד ציפורה (פרנסיס) קזצ'קוב
*קיום צוואה. *הסכמה דיונית הסותרת את תקנת הציבור(מחוזי י-ם - המ' 2070/91 - הערעור נדחה).
א. המנוח דב קזצ'קוב ז"ל (להלן: המנוח) עלה ארצה מארה"ב בחודש יוני 1984. בספטמבר 1984 עשה צוואה ובמועדים שונים לאחר מכן ערך תוספות לצוואתו. הוא נפטר בשנת 1990. למנוח נותרו 5 בנות. בין האחיות, היורשות על פי הצוואות, התגלעו מחלוקות שונות בכל הנוגע לקיום הצוואות. ביום 18.6.91 הגיעו 4 מתוך 5 האחיות, ובכללן המערערת והמשיבה, להסכם בכל הנוגע להמשך ניהול ההליכים, שסלל את הדרך להוצאתו של צו קיום הצוואות בהסכמה. ענייננו בערעור זה בסכסוך בין המערערת והמשיבה בנוגע לנכס אחד מנכסי העזבון, (להלן: הדירה) אשר ביחס אליה קיימות הוראות הן בצוואת המנוח והן בתוספת. בסעיף 3(ח) לצוואה נקבעו יורשים לדירה, נכדי המנוח בתנאי שיעלו לישראל, ואילו בסעיף 2 לתוספת לצוואה נקבע כי פיסקה ח' הנ"ל מבוטלת ואת הדירה הנ"ל "אני נותן ומצווה לבתי צפורה... (המשיבה) וזאת בנוסף לדירה שציוויתי לה...". בהסכם הנ"ל לקיום הצוואות והתוספות נקבע כי תשמרנה זכויותיה של המערערת לטעון - בהליכים עתידיים - נגד כשרותה של הצוואה והתוספות. עוד נקבע, בסעיף 6 להסכם, כי המשיבה מתחייבת להסתלק לטובת המערערת מזכויותיה בדירה, אם ייקבע, בתביעה שתוגש ע"י המערערת, כי יש לקיים את סעיף 3(ח) לצוואה המעניק את הדירה לנכדים. בהתאם למוסכם הוצא צו קיום צוואה המתייחס הן לצוואה והן לתוספת.
ב. לאחר מכן הגישה המערערת תביעה, בה נתבקש ביהמ"ש להצהיר, כי אין לקיים את סעיף 2 לתוספת, בשל התדרדרותו הפיסית והנפשית של המנוח, והשפעתן הבלתי הוגנת של בנותיו. המשיבה ביקשה לדחות את התביעה על הסף וטענה, בין היתר, כי משניתן בהסכמה צו קיום, קיים מעשה בית דין בנושא התביעה. המשיבה טענה גם שסעיף 6 להסכם בטל וחסר תוקף שכן לפי סעיף 6(ד) לחוק הירושה (להלן: חוק הירושה) הסתלקות על תנאי בטלה, וכאן ההסתלקות היתה על תנאי למקרה שהתביעה תתקבל. זאת ועוד, אין סמכות להסתלק לטובת המערערת ולגרוע מזכויות הנהנים על פי סעיף 3(ח) למקרה שהתוספת מבוטלת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף ונימוקיו היו אלה: יש לראות את סעיף 6 להסכם בין האחיות כהתחייבות של המשיבה להסתלק לטובת המערערת מן הזכויות שקיבלה בדירה, אם יוצהר כי אין לקיים את סעיף 2 לתוספת. אם אכן יבוטל סעיף 2 ויושב על כנו סעיף 3(ח), כי אז אין למשיבה זכויות בדירה אלא ליורשים האחרים, ואין המשיבה יכולה להקנות למערערת את מה שאין לה. עוד הוסיף ביהמ"ש כי
סעיף 6(ד) לחוק הירושה קובע כי הסתלקות על תנאי בטלה וסעיף 6 להסכם בין האחיות מבטא הסתלקות מעין זו. הערעור נדחה בשל טעמים של תקנת הציבור, השוללים טיעון סותר, לפיו היה המצווה לצורך הליך משפטי אחד כשיר לצוות, ולצורך הליך אחר באותו עניין ממש בלתי כשיר.
ג. אין לקבל את טעמו של ביהמ"ש המחוזי שעניינו סעיף 6 לחוק הירושה. פועלה של הסתלקות מן העזבון, לפי סעיף 6, הוא בשלילת מעמדו של המסתלק כיורש "כאילו לא היה יורש מלכתחילה". במקרה כזה מי שלטובתו הסתלקו מקבל את המנה של המסתלק בירושה במישרין מכח החוק. מאידך, סעיף 7 לחוק הירושה דן בעסקאות שעושה יורש בחלקו, וקובע כי "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו...". העברה על פי סעיף אינה מקנה לנעבר מעמד של יורש ואינה שוללת מעמד זה מן היורש המקורי. בענייננו, נוקט סעיף 6 להסכם בין האחיות לשון "הסתלקות" של המשיבה לטובת המערערת בהתקיים התנאי האמור, ואולם, בחינת התנאי לגופו מעלה, כי אין בפנינו הסתלקות שסעיף 6 לחוק הירושה דן בה, אלא התחייבות להעביר את זכותה של המשיבה כיורשת על פי התוספת לצוואה, וזו התקשרות שסעיף 7 לחוק הירושה דן בה.
ד. ההסכמה בין האחיות, לרבות התחייבותה של המשיבה, אינן יכולות לעמוד. צו קיום הצוואה שניתן מקפל בתוכו, מניה וביה, הכרזה על כשרותו של המנוח לצוות ועל כשירותם של הליכי עריכת הצוואות והתוספות להן. דיון מחדש בנושאים אלה, משמעו חתירה תחת אשיותיו של צו קיום הצוואה שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי. ההסכמה בפני ביהמ"ש לקיומה של הצוואה ככשרה ללא עוררין, איננה מתיישבת עם הסכמה והצהרה, בו זמניים, כי המערערת תטען בהליך משפטי אחר את היפוכו של דבר. אחת מן השתיים, או שהטענה בדבר היעדר הכשירות של המצווה היתה נכונה, ואזי היה משום כזב מכוון בהסכמה על היפוכו של דבר, הסכמה שעלתה כדי הטעיה של ביהמ"ש והצוואה כולה צריכה להתבטל, או שלא היה לטענה זו יסוד, ואז אין גם לשמוע לה בהליך בנוסף. תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי משפט, בדרך של הסכמה שקרית או השגה שקרית, שהרי שתי הגירסאות שהועלו ע"י המערערת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אכן, ההסכם בין יורשי המנוחים, כולל סעיף 6 להסכם, קיבל תוקף של פס"ד ואושר ע"י ביהמ"ש המחוזי לפני הוצאת הצו לקיום הצוואות והתוספות להן, אך המערערת והמשיבה לא היו יכולות להגיע להסכמה כאמור לעיל, וביהמ"ש לא צריך היה לתת תוקף להסכמה הסותרת את תקנת הציבור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד שוטנפלס למערערת, עו"ד חיים כץ למשיבה. 9.3.94).
ע.א. 1918/92 - עירית פרבר נגד עמיחי פרבר
*חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג(מחוזי ת"א - ה.פ. 844/90 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב נישאו במרץ 1965. מיד לאחר נישואיהם רכשו דירה בת 3 חדרים ברחוב בילטמור בת"א תמורת 60,000 לירות. לטענת המשיב מומנה רכישת הדירה על ידו, להוציא סכום של 10,000 לירות שבני הזוג קיבלו מאביה של המערערת. הדירה נרשמה ע"ש המערערת והמשיב טוען כי הדבר נעשה מן הטעם כי הוא נכנס אותה עת לעולם העסקים וסבר כי מוטב שהרכוש המשפחתי יהיה רשום ע"ש אשתו בלבד. המערערת טענה כי אביה מימן את הרכישה בסכום של 40,000 לירות, ונתן את הכסף בתנאי שהדירה תרשם ע"ש בתו בלבד. את יתרת המחיר מימנו בני הזוג בכוחות עצמם. בשנת 1973 רכשו בני הזוג דירה בהרצליה פיתוח (להלן: הדירה) בסכום של 370,000 לירות. סכום של 220,000 לירות בא מתמורת המכירה של הדירה ברחוב בילטמור. לטענת המשיב באה יתרת
המימון מהלוואות, ו"סכום לא משמעותי" קיבל מאביה של אשתו. עוד טען כי הבית שופץ בסכום של 100,000 דולר שבא ממקורותיו הוא. גם דירה זו נרשמה רק ע"ש המערערת ולטענת המשיב מאותם נימוקים שהיו בעת רישום הדירה הקודמת. המערערת טוענת כי לצורך רכישת הדירה הוסיף אביה 150,000 לירות וכי רק סכום של 65,000 לירות עלה שיפוץ הבית ובסכום זה נשאו בני הזוג במשותף. המשיב הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי מחצית הדירה שייכת לו וזאת על יסוד חזקת השיתוף בין בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העובדה שהדירה נרשמה ע"ש האשה אין בה כדי לסתור את חזקת השיתוף. המערערת ביקשה להסתמך על פס"ד הצהרתי שניתן בתביעה שהגישה ביום 19.3.90 לבימ"ש השלום, בה ביקשה להצהיר כי היא הבעלים של תכולת הדירה. בכתב התביעה ציינה המערערת כי "התובעת והנתבע מתגוררים יחדיו בבית השייך לתובעת... והמשיב הסכים לקבלת התביעה, בציינו מסכים לאמור בתביעה ואין לי התנגדות כי יינתן פס"ד...". המשיב טען כי הסכים לכך כדי שבעלי חובו לא יוכלו להפרע מתוך המטלטלין שבבית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הסברו של המשיב ובסיכומו של דבר קיבל את תביעת המשיב. הערעור נדחה.
ב. הדין החל בישראל הוא כי בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק ע"ש אחד מהם, והוא כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. ניתן לסתור את חזקת השיתוף בנוגע לזכויות בדירת המגורים המשמשת את שני בני הזוג, אולם נטל השכנוע בעניין זה הוא על הטוען לסתירת החזקה, ועליו להסתמך על ראייה משכנעת לשם ביסוסה של טענה כזו.
ג. בעניין דנא סברה הערכאה הראשונה כי המערערת לא הרימה את נטל השכנוע הרובץ עליה ובכך אין להתערב. בכל שנות נישואיהם של בני הזוג התגוררו הם וילדיהם תחת קורת גג משותפת, תחילה ברחוב בילטמור ואחר כך בהרצליה; ביהמ"ש האמין למשיב כי רישומה של הדירה ע"ש המערערת נעשה משיקוליו של המשיב דווקא; בעניין מימון הרכישה מצא ביהמ"ש כי עיקר המימון בא מן הקופה המשותפת של בני הזוג, שעיקרה ממקורותיו של המשיב שכן המערערת לא עבדה מעולם. ביהמ"ש ציין כי המערערת לא הצליחה להוכיח שאביה נתן את הכספים כנטען. בעניין זה הוא האמין לגירסת המשיב. בעניין הודאת המשיב, כביכול, בטענת המערערת במסגרת הגנתו בתביעה שהגישה בבימ"ש השלום, אין לייחס לאמור משמעות מעבר לגבולותיו של ההליך דשם, שנסב על תכולת הדירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל אורן למערערת, עו"ד משה מוסק למשיב. 9.3.94).
ע.א. 2199/91 - סימנטוב נפיסי נגד ויקטוריה נפיסי
*ברירת הדין בתביעה לפי חזקת השיתוף כאשר בני הזוג נישאו בפרס ועלו לישראל לאחר תחילת חוק יחסי ממון בין בני זוג(מחוזי ת"א - המרצה 274/87 + מ.א. 925/87 - הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבה נישאו בפרס בשנת 1944, חיו שם קרוב לארבעים שנה וגידלו את חמשת ילדיהם שהם כולם עתה בגירים. בשנת 1979 ביקר המערער בישראל ורכש כאן חנות שנרשמה בבעלותו. בשנת 1983 עלתה המשפחה לישראל ובני הזוג התיישבו בדירה שנרשמה בבעלות שניהם. כ-4 שנים לאחר עלייתם, משהופר במידת מה שלום ביתם, הגישה המשיבה תביעה למזונות ולמדור, וכן תבעה חלק שווה בכלל הנכסים בישראל שרשם הבעל בבעלותו בלבד. הצדדים נישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן: החוק) והמחלוקת התמקדה בשאלת ברירת הדין החל על יחסי הממון שביניהם. כן נחלקו בשאלת קיומן של כוונת שיתוף או זכות לשיתוף. המשיבה סמכה את תביעתה על הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, והמערער טען כי הדין שלפיו יש לבחון את היחסים הממוניים
שבינו לבין המשיבה הוא חוק מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין, היינו החוק הפרסי כפי שהיה בעת שנישאו. חוק זה, לדברי המערער, אינו מכיר כלל בשיתוף נשים בנכסי בעליהן. הוא כפר גם בהיווצרותה של הסכמה מסתברת לשיתוף הנכסים בינו לבין המשיבה. ביהמ"ש המחוזי הנחה עצמו להכריע תחילה בשאלת הדין החל על בני הזוג. ביהמ"ש ציין כי המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת תחולתו של סעיף 15 לחוק המורה לאמור "על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". ביהמ"ש פסק כי סעיף 15 לחוק איננו חל וכי יש להחיל על בני הזוג את דין מקום מושבם בעת רכישת הנכסים, בנתון לזכויות שקנו להם לפי דין מקום מושבם הקודם. משלא הוכיח המערער את מקור הכספים, לא הראה שיש בידו זכות קנוייה על פי דין אחר, ומכאן שעל יחסי הממון בין המשיבה והמערער חלה הלכת השיתוף שהתפתחה בדין הישראלי. הערעור נתקבל.
ב. הלכת השיתוף, שהקדימה את חוק יחסי ממון ושהינה יצירת הפסיקה של ביהמ"ש העליון, מוסיפה לחול בהיעדר הסכם ממון כמשמעו בחוק, על בני זוג שנישאו לפני תחילתו של החוק. אלא, שבני הזוג דנא נישאו מחוץ לישראל, ולפי סעיף 15 לחוק יחול על יחסי הממון שביניהם חוק מקום מושבם בעת עריכת הנישואין. הוראה זו חלה, ללא הבחנה, הן על בני זוג שנישאו לאחר תחילת החוק והן על בני זוג שנישאו לפני תחילתו. לנוכח תחולתו של סעיף 15 לחוק בענייננו, הדין החל על יחסי הממון שבין המשיבה למערער הוא הדין הפרסי כפי שהיה בזמן נישואיהם. אין המקרה דנא דומה למקרה אחר שנדון בעבר, בעניינם של בני זוג שנישאו במרוקו בשנת 1957, עלו לישראל בשנת 1967 ונפרדו בשנת 1969. בכל אלה - וממילא גם ברכישת נכסיהם המשותפים - הקדימו את תחילתו של החוק וקנו זכויות על פי הדין שקדם להוראת סעיף 15. על רקע קיומן של זכויות מוקנות לפי הדין הקודם, שסעיף 15 לחוק איננו חל על תביעת השיתוף שביניהם. בענייננו, עלו בני הזוג לישראל והנכסים נרכשו בישראל לאחר תחילת החוק, ובנסיבות אלה אין עומדות להם זכויות מוקנות, שיש להחיל עליהן את ברירת הדין שקדמה לסעיף 15.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד מאיר כהן למערער, עו"ד גב' טליה פרדו למשיבה. 3.3.94).
בג"צ 161/94 - אליהו אטרי נגד מדינת ישראל
*בקשה להתיר מכירת כלייה (העתירה נדחתה).
העותר הוא מחוסר מגורים ופרנסה, רובצים עליו חובות כבדים, ולפתרון בעיותיו הכלכליות הוא מבקש למכור אחת מכליותיו לחולה הזקוקה לה. לטענתו, פנה יחד עם אותה חולה לשני בתי חולים, בבקשה לערוך בדיקות התאמה. בתי החולים סירבו לערוך את הבדיקה בנימוק שקיים איסור מטעם משרד הבריאות לבצע את הניתוח בתנאים כאלה והיעדר תקנות או הנחיות מטעם משרד הבריאות. העותר מבקש להורות לשר הבריאות להתקין תקנות שיאפשרו מכירת אברים להשתלה. העתירה נדחתה.
אין בישראל חקיקה מיוחדת בעניין הסחר באברים ובתי החולים פועלים בעניין זה על פי כללי האתיקה הרפואית. בארצות אחרות יש איסור פלילי על סחר של אברים. ארגון הבריאות העולמי קיבל החלטה שיש לאסור מכירה של איברים. על רקע זה הגישה הממשלה לכנסת הצעת חוק לתיקון פקודת הבריאות שלפיה מוטל איסור על מכירה או קניה של איברים. ההצעה עברה קריאה ראשונה והיא מצוייה בדיוניה של ועדת הכנסת. העתירה דנא מעוררת שלל של בעיות, מהן מוסריות ומהן משפטיות והיא סבוכה ביותר. העותר מבקש כי שר הבריאות יתקין תקנות המסדירות את הסוגייה ותשובת שר הבריאות היא כי אף הוא סבור שיש להסדיר את הסוגיה, אך ההסדר הראוי הוא בחקיקה הראשית וכי תוכנו
של ההסדר הראוי שונה מזה המקובל על העותר. בנסיבות אלה, אכן יש לאפשר את מיצויו של המהלך החקיקתי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ברק. העותר לעצמו, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבה. 1.3.94).
בג"צ 1404/93 - הישאם אבו דהים נגד שר הפנים
*בקשה למתן אשרה ורשיון לישיבת ארעי (העתירה נדחתה).
אחי העותר (להלן: האח) היה תושב מזרח ירושלים במעמד של "תושב קבע". הוא יצא מהארץ בשנת 1976 כדי ללמוד רפואה בבולגריה ומדי שנה הוארך תוקף האשרה שהוצאה לו. בסוף 1984 נאמר לאח, כי בקשתו להארכה נוספת סורבה וכי עליו לשוב לארץ עד יום 15.12.84. האח שסיים ביוני 1984 את לימודיו בבולגריה, לא ניצל את הארכה שניתנה לו והשתקע בירדן שם נישא לאזרחית ירדנית ושם נולדו ילדיו. הוא עובד בירדן כרופא ומאז ועד היום לא ביקר בארץ. עתה מבקש העותר כי שר הפנים יתיר לאחיו לשוב לארץ כתושב חוזר או כתושב ארעי. בהודעה מטעם המדינה הודגש כי מששהה האח מחוץ לישראל תקופה של למעלה מ-7 שנים, פקע רשיון הקבע שלו. על רקע זה לא הוצא צו על תנאי לעניין מעמדו של האח כתושב חוזר, אך הוצא צו על תנאי בעניין מתן אשרה ורשיון לישיבת ארעי. גם העתירה בעניין זה נדחתה.
המשיב הבהיר בתשובתו כי אשרה לישיבת ארעי ניתנת כשלב מוקדם ומכין לקראת השתקעות קבע בארץ או כדי לאפשר שהות קצובה בזמן למטרה מוגדרת בישראל. כן ניתנת אשרה לישיבת ארעי מסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. מתן האשרות נעשה במסגרת מדיניות הגורסת צמצום במתן אשרות שהייה בישראל, והן ניתנות רק כשיש טעם מיוחד לאפשר השהייה בישראל. טעם מיוחד זה אינו קיים בעניינו של האח. מכיוון שהאח אינו זכאי לקבל מעמד של תושב קבע בעתיד, לא חלה לגביו עילת השהייה כשלב ביניים לקראת ישיבת קבע כדין בישראל, והעותר גם לא הצביע על מטרה ארעית אחרת המצדיקה את מתן האשרה לישיבת ארעי. אין עומד לאח גם הנימוק ההומניטרי של "איחוד משפחות", באשר כל משפחתו הקרובה - בת זוגו וילדיו - מצויים בירדן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"ד א. רוזנטל לעותר, עו"ד א. קורן למשיב. 24.2.94).
בש"פ 1483+1484/94 - פלונים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי בקבוק תבערה ואבנים על כלי רכב)
(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו). שני העוררים הואשמו ב-3 אישומים, היינו שבאוקטובר 1993 ו-פברואר 1994 זרקו בקבוק תבערה לעבר רכב נוסע באיזור ירושלים, יידו אבנים לעבר כלי רכב באיזור ירושלים וכן הציתו כלי רכב חונה בנווה יעקב שבירושלים. העוררים הם ילידי 1978. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את שני העוררים עד תום ההליכים והעררים נדחו.
הסניגור הצביע בטיעוניו על הרגיעה הכללית שחלה בארץ בכלל ובירושלים בפרט בנושא ההתנכלות לרכב מאז חתימת "הסכם העקרונות" בספטמבר 1993. ברם, כאשר ביהמ"ש העליון לקח בחשבון עובדות אלה לצורך שחרור בערובה, ציין במפורש שמדובר רק בעבירות שבוצעו לפני חתימת הסכם העקרונות וכי ההחלטות הנ"ל אין להן נפקות לגבי עבירות של יידוי אבנים ומעשי התנכלות אחרים המבוצעים לאחר עריכת ההסכם. מכאן שאין העוררים זכאים להבנות כלל ועיקר מהגורם המקל האמור. לכך יש להוסיף כי העוררים ביצעו מעשיהם בשלושה תאריכים שונים, ושמדובר לא רק ביידוי אבנים אלא גם בזריקת בקבוק תבערה ובהצתת כלי רכב. לפיכך אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עו"ד אברהים אבו עטא לעוררים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 17.3.94).