בג"צ 5765/93 - ד"ר ראובן תירוש נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי
*נטל הראייה להוכיח קשר סיבתי של אירוע שאירע בדרך לעבודה עם "סיכוני דרך" לצורך הביטוח הלאומי(העתירה נדחתה).
א. העותר חזר לביתו מעבודתו ובשעה שחצה את הכביש בריצה נתקל במדרכה מעד ונפל. במסגרת האירוע נקרע גיד הקוודריצפס בברכו של העותר. הלה ביקש מהביטוח הלאומי להכיר בתאונה כתאונת עבודה ובמסגרת הדיון בביה"ד לעבודה ביקש העותר לקבוע כי הקרע אירע כתוצאה מהתקלות במדרכה. על פי גירסתו קדמה למעידה, לנפילה ולקרע - היתקלות במדרכה. דא עקא שבאמרות שמסר העותר לפני הדיון אין מוזכרת כלל היתקלותבמדרכה. על רקע המחלוקת בדבר קיומה של "היתקלות במדרכה" ושרשרת האירועים שקדמה לקרע הגיד, הוסכם בשעתו בין העותר לבין המוסד לביטוח לאומי כי "במידה וחוות דעתרפואית תצביע על כך שריצתו של המערער... גרמה לקרע... יכיר המוסד באירוע כבתאונת עבודה". בעקבות ההסכמה האמורה מונה יועץ רפואי ע"י ביה"ד לעבודה ובחוותדעתו נאמר "יש לדעתי להגיע למסקנה שריצה שבמהלכה חצה את הכביש לא גרמה לקרע... מאידך... אם נתקל במדרכה... העצירה הפתאומית בזמן שנתקל במדרכה... יכולים היו לגרום להיווצרות הנזק...". ביה"ד הארצי מצא כי אין בחוות דעת המומחה כדי להנות את העותר מן ההסכמה האמורה, בהתחשב בכך שנקבע מפורשות שהריצה כשלעצמה לא גרמה לקרע. במצב דברים זה הוטל על ביה"ד לבחון באם באה בפניו ראיה מספקת להוכחת "היתקלות" והשיב על כך בשלילה. העתירה נדחתה.
ב. הלכה היא כי מבוטח התובע מכח תאונה שאירעה תוך כדי הליכה אל זמן העבודה, נושא בנטל ההוכחה שהתאונה היתה קשורה, קשר סיבתי, עם "סיכוני דרך", ואינו נהנה מהחזקה הקבועה בסעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי העומדת לזכותו של מבוטח התובע מכוח תאונה שאירעה במהלך העבודה. ביה"ד שדן בעניין קבע שהעותר לא הרים את הנטל שהטילעליו החוק ולא הוכיח כי התרחשה היתקלות במדרכה לפני הארוע. כיוון שהנטל להוכחת סיבת הפגיעה רובץ על העותר, פעל לרעת העותר שהוא לא יכול היה לתת גירסה ברורה בדבר שלב האירוע ואם היתה היתקלות במדרכה.
ג. יש להעיר כי למעשה עתירת העותר נושאת אופי של ערעור יותר מאשר של עתירה המצדיקה התערבות של בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה. ביה"ד קבע משפטית שנטל הוכחת הסיבה לקרע, כנובע מסיכוני דרך, היה על העותר וכי הוא לא הרים נטל זה. מקביעותיו אלה לא עולה טעות מהותית ולא מתבקשת התערבות משיקולי צדק. אין בג"צ יושב בערעור על החלטות של ביה"ד לעבודה, והוא יתערב בהחלטתו של ביה"ד במקרה שזהעשה טעות משפטית מהותית כאשר הצדק דורש תיקונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט קדמי. העותר לעצמו, עוה"ד גב' עירית אלטושלר וי. ששפורטה למשיבים. 9.3.94).
ע.א. 3793/90 - אייה זליג נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 1955/84 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת נחבלה בתאונת דרכים באפריל 1984, אושפזה בבתי חולים מספר פעמים ועברה ניתוחים. נקבעה לה נכות צמיתה בתחום האורטופדיה %31.6 ובתחום הנפשי %10. הנכות המשוקללת מגיעה לכדי %38.44. הנכות הפונקציונלית הועמדה על %35. בעתהתאונה היתה המערערת בת 22 שנה, אך כבר אז גילתה יכולת, כשרון ורצון עז לבנות את עתידה האישי והכלכלי במסלול של הישגיות. לאחר ששירתה בצה"ל עברה בהצלחה מרובה קורס של סוכני ביטוח ולאחר התאונה התברר כי לא תוכל לקדם את עצמה בענף הביטוח. היא נישאה ומצאה תעסוקה שההכנסה שבצידה אינה עונה על ציפיותיה. הערעור על הפיצויים שנפסקו נתקבל בחלקו.
ב. ביהמ"ש המחוזי העמיד את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר על סכום גלובלי של 55,000 ש"ח כשהבסיס לאומדן הוא השתכרות של 750 ש"ח בחודש. ביהמ"ש צדק בכך שבחר בדרך חישוב גלובלית שכן הנתונים הדרושים לחישוב מדוייק יותר לא היו ברורים וחד משמעיים. הסכום שנפסק גם הוא סביר ומתאים ואין עילה להתערב בו. באשר להפסד כושרהשתכרות בעתיד - ביהמ"ש המחוזי חישב את הנזק עפ"י השתכרות צפויה של 2,000 ש"ח לחודש נטו, בסיס שתואם את השכר הממוצע במשק בתוספת מסויימת. בעניין זה הדין עם המערערת כי הסכום נמוך מדי. חישוב הפיצוי בעתיד אינו מבטא נכונה את יכולת ההשתכרות של המערערת שהיתה צפוייה אלמלא התאונה, בהתחשב ביכולתה להתבסס כלכלית ברמה גבוהה בהרבה. בנסיבות אלה צריך היה להעמיד את חישוב הנזק בעתיד על הכנסה חודשית צפוייה בשיעור כפל השכר הממוצע במשק. אשר לעזרת צד שלישי בבית בעתיד - ביהמ"ש העמיד את הפיצוי על 78,000 ש"ח כשבסיס החישוב הוא פיצוי חודשי בשיעור של250 ש"ח. גם בעניין זה יש לקבל את הערעור. מדובר בנכות צמיתה העולה על %38, כאשר עיקר הנכות היא בחוסר יציבות בברך ימין, ובקיצור הגף הימני המגבילים את המערערת בתיפקודה מבחינה פיזית. הפיצוי שנפסק בפריט זה נחות במידה ניכרת מהמתחייב ויש להעמידו על 120,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ענבר למערערת,עו"ד גלזר למשיבה. 24.3.94).
ע.א. 4600/91 - דבורה מוסקוביץ ואח' נגד הבנק הבינלאומי... בע"מ
*תביעה נגד בנק בטענת "ייעוץ כושל" שעניינו פתיחת חשבונות חסכון תוך כדי הגדלת יתרת החובה בחשבון העו"ש(הערעור נדחה).
א. באפריל 1981 פתחה המערערת חשבון עיסקי בבנק של המשיב. ביולי 1990 הגישה המערערת תביעה נגד הבנק לביהמ"ש המחוזי בנצרת, בה טענה טענות בדבר "ייעוץ כושל ומכשיל" של הבנק בענייני השקעות, חיוב בריבית יתר וכד'. התביעה נסבה על פעולות שביצע הבנק בחשבונה של המערערת, שרובן נערכו בין השנים 1981 ל-1983. לטענת המערערת כפה עליה הבנק שלא כדין פתיחת תוכניות השקעה וחסכון בשנים אלו ובמקביל נגבו ממנה אחוזי ריבית מופרזים בגין יתרת חובה בחשבון העו"ש. הבנק ביקש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות רוב עילותיה וביהמ"ש נעתר לכך ואיפשר למערערת להגיש תביעה ביחס לעילות שלא התיישנו. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי היות ונשוא התביעה הינו חשבון בנק חלה ההלכה שלפיה התיישנות של יתרת חובה בחשבון עו"ש מתחילה מיום הדרישה ולא מיום היווצרות החוב.טענה זו אין לקבלה. בענייננו מדובר בתוכניות חסכון שנפתחו, לדעת המערערת, תחת לחץ איומים והתובענה נוגעת לחשבונות תוכניות החסכון שנפתחו. התביעה אינה על יתרת החשבון אלא על עצם פתיחתו ודרך ניהולו. לעניין זה המועד הקובע לצורך התיישנות הוא מועד השקעת הכספים בפועל.
ג. טענה אחרת בפי המערערת שמדובר בעילת תרמית, וסעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי אם היתה עילת התובענה תרמית או אונאה תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. ברם, צריך כי טענת התרמית או ההונאה "תהיה עילת התביעהעצמה" ולשם כך על טענה זו להטען "בפירוש ובפירוט". במקרה שבפנינו לא נטענה בפירוש בכתב התביעה טענת תרמית או הונאה. המערערת מבקשת להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות שלפיו תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע העובדות הנוגעות לתביעתו ובענייננו, כך הטענה, לא נודעו למערערת העובדות לפני כן. ברם, מי שמבקשלהסתמך על סעיף 8 צריך להוכיח לא רק שנעלמו ממנו ה"עובדות המהוות את עילת התובענה" אלא גם שהעובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירהלא היה בידו למנוע נסיבות אלה. המערערת ידעה על קיומן של תוכניות החסכון
וההשקעות, ואף טענה כי פתיחתן לוותה בכפייה ובאיומים, ובנסיבות אלה טבעי הוא כי אדם ינקוט משנה זהירות בדבר תנועות חשבונו, וטענה סתמית לפיה לא נולד חשד בלבו עד חלוף שנים מספר דינה להדחות.
ד. טענה אחרונה בפי המערערת שמדובר בתביעת נזיקין ולפיכך תקופת ההתיישנות היא בת 10 שנים כפי שקובע סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. אולם, סעיף 89 אינו סעיף עצמאי המנותק מחוק ההתיישנות. עניינו של הסעיף במקרה בו מתגלה הנזק בשלב שלאחר מועד אירוע הנזק ואז ההארכה של תקופת ההתיישנות היא עד 10 שנים. במקרה דנן עיקר התביעה אינו בעילה נזיקית אלא בתביעה חוזית, ובעילות אלה אין מקום כלל להזקק לסעיף 89. רק סעיף 15 לכתב התביעה שכותרתו "נזקים כלליים שהנתבע גרם לתובעים" מתייחס לנזקים, דא עקא, שהמערערים ידעו על פתיחת החשבונות, וממילא לא ניתן לומר כי "הנזק לא נתגלה ביום שאירע" ומכאן שתקופת ההתיישנות היא 7 שנים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. מולדבסקי למערערים, עו"ד י. ליבונטין למשיב. 6.3.94).
בג"צ 2874/93 - קופטי כמאל נגד בית הדין הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי
*בקשה לפסול חוות דעת של "מומחה יועץ רפואי" לבי"ד לעבודה, בתובענה נגד המוסד לביטוח לאומי, בטענה שהרופא משתתף בוועדות המוסד לביטוח לאומי(העתירה נדחתה).
א. בהליך של ערעור שלפניו, בין העותר לבין המוסד לביטוח לאומי, החליט בית הדין הארצי למנות רופא מומחה פלוני כמומחה יועץ רפואי לבית הדין. על המומחה הוטל לחוות את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין פגיעה בעבודה שאונתה לעותר ובין כאבי גב שפקדו אותו לאחר הפגיעה. בחוות הדעת שהגיש לבית הדין, בה שלל קיום קשר סיבתי כאמור, הזכיר המומחה, בין יתר הפרטים אודות כישוריו וניסיונו המקצועיים, כי הוא מכהן כ"פוסק רפואי במוסד לביטוח לאומי". משעמד על האמור ביקש העותר מבית הדין לפסול את חוות דעתו של המומחה ולמנות מומחה יועץ רפואי אחר תחתיו. הטענה היתה כי מחמת ניגוד עניינים לא היה המומחה כשר להתמנות כמומחה יועץ לבית הדין בהליך שהמוסד בעל דין בו. הרופא מכהן בועדות רפואיות הפועלות לפי סעיף 61 לחוק הביטוח הלאומי, ולדעת העותר, החברות בועדה רפואית יש בה מידה של תלות כלכלית במוסד, שכן המוסד הוא המפעיל, הלכה למעשה, את הועדות הרפואיות. מנגד הבהיר נציג המוסד כי הבחירה לועדות הולכת לפי רשימה והמינוי הוא בדרך כלל אוטומטי. בית הדין לעבודה דחה את בקשת העותר למנות מומחה רפואי אחר והעתירה נדחתה.
ב. כדי להביא לפסילתו לתפקיד של עובד ציבור, מחמת ניגוד עניינים, יש, בדרך כלל, להראות קיום אפשרות ממשית למשוא פנים. בחשש רחוק לכך לא סגי. יתכנו נסיבות, בעיקר כשמילוי התפקיד מנוגד לעניין אישי של המועמד, שדי יהיה בחשד סביר למשוא פנים כדי להצדיק פסילה. בעוד שביחס לעניין שיש לו בו נגיעה אישית מוחזק הוא כפסול, הרי שבשום עניין אחר אין הוא נפסל אלא בהתקיים אפשרות מוחשית וממשית למשוא פנים. מומחה יועץ שנתמנה הינו בעל מעמד מיוחד, הוא אינו עד וחוות דעתו אינה בגדר עדות "לטובת" אחד הצדדים. מינוי כמומחה יועץ רפואי מטיל על הרופא תפקיד ציבורי בעל אופי מעין שיפוטי. מילויו של תפקיד כזה אינו יכול להתיישב עם קיום אפשרות לניגוד עניינים.
ג. כהונתו של רופא מומחה בוועדה רפואית, שכוננה לפי החוק, כמומחה יועץ רופאי לביה"ד הארצי לעבודה, בהליך שהמוסד הוא צד מתדיין בו, מעורר חשש גבולי לפסלות. לפיכך מוטב להימנע ממנו, או להגבילו למקרים בהם מתעורר צורך בבחירה אישית של מומחה מסויים. עם זאת, אין לקבוע שהוא מעמיד חשש קרוב וסביר - לא כל שכן אפשרות ממשית - למשוא פנים, המחייבים לפסול את המינוי. למסקנה כאמור שיש חשש גבולי לפסלות מצד אחד, אך אין בכך מספיק כדי לפסול את מי שמכהן בועדה הרפואית כמומחה,
מגיע ביהמ"ש לאחר דיון נרחב במעמדם של חברי הועדות הרפואיות המקבלים שכר, דרך המינוי, וכיוצא באלה נושאים הקשורים בחברי ועדות רפואיות ומעמדם.
(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. הוסיף הערה קצרה השופט לוין. עו"ד נ. רון לעותר, עו"ד גב' עירית אלטשולר למשיבים. 20.3.94).
ע.א. 352/89 - יעקב פריצקר ושות' חברה לבניין נגד מנהל מע"מ חיפה
*חיוב במע"מ של ריבית שגבתה חברה ממנהליה בגין הלוואות שניתנו למנהלים(מחוזי חיפה - תיק ע.ש. 251/88 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברת מעטים המנוהלת ע"י שלושה מנהלים, לכל אחד מהם 1/3 מהון המניות והזכויות בחברה. המערערת עוסקת בבניה, ובסעיף המטרות אשר בתזכיר החברה נזכרת גם המטרה של הלוואת כספים. מנהלי החברה הינם מנהלים פעילים ומקבלים משכורת מהמערערת. הם קיבלו הלוואות מהמערערת וחוייבו בריבית בשיעורים שתאמו את שיעורי הריבית שנקבעו ע"י שר האוצר לפי סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה. לכן לא חוייבו המנהלים במס הכנסה בגין "הלוואה מוטבת". ב-3 שנות שומה, השנים 1986 - 1983, חייב המשיב את המערערת במע"מ על הריבית ששילמו לה מנהלי החברה. המשיב הסתמך על סעיף 2 לחוק מע"מ (להלן: החוק) הקובע כי "על עסקה בישראל... יוטל מע"מ...". השאלה השנויה במחלוקת היתה אם התבצעה במקרה שלפנינו "עסקה". סעיף 1 לחוק קובע כי "עסקה" כוללת "... מתן שירות בידי עוסק במהלך עיסקו... עסקת אשראי". ביהמ"ש המחוזי קבע כי הלוואת הכספים בנסיבות שלפנינו הנה "עסקת אשראי" ולכן היא באה בגדר "שירות". לאחר מכן בחן ביהמ"ש את השאלה אם ניתן שירות הלוואת הכספים "בידי עוסק במהלך עיסקו", והגיע למסקנה כי אכן כך הדבר. הערעור נדחה.
ב. ניתן להכריע בנשוא הערעור על בסיס צר, מבלי להיזקק למחלוקת שבין בעלי הדין לגבי הפרשנות השונה של הדיבור "במהלך עיסקו" לעניין פקודת מס הכנסה ולעניין החוק. ניתן לומר כי בהיעדר הוראה מפורשת לסתור בחוק, חייבת כל עיסקה החייבת במס לפי סעיף 2 לפקודה אף במע"מ. ברם, גם קביעה זו ניתן להשאיר בצריך עיון. הטעם לדבר שיש לראות כל מקרה שבו מבוצעת פעולה של קבלת הכנסה מריבית, אף אם מקורה הוני, כבאה בגדר "עסקה" לפי סעיף 2 לחוק מע"מ. לפנים מן הדרוש יצויין כי צדקו המשיב והשופט בעקבותיו כי נוכח מערכת היחסים של מתן הלוואות למנהלים במשך שלוש שנות מס, קיים יסוד איתן לקביעה שגם לפי הפרשנות המצומצמת של הדיבור "במהלך עיסקו" מדובר במקרה שלפנינו בפעולה של מתן שירות "במהלך עסקה" של המערערת.
ג. פסה"ד ניתן מפי השופט ש. לוין והסכים לו השופט אור. המשנה לנשיא ברק העיר כי דין הערעור להדחות מן הטעם שבנסיבות המקרה יש לראות את מתן ההלוואות כמתן שירות "במהלך" עסקה של המערערת. לאור מסקנה זו אין צורך להזקק לקביעה כי כל הכנסה מריבית, אף אם מקורה הוני, באה בגדר "עסקה" לפי סעיף 2 לחוק ועניין זה יש להשאיר בצריך עיון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. עו"ד ד. נייגר למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 22.3.94).
על"ע 1752/91 - עו"ד דרור מקרין נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*פרסומת אסורה בראיון לכתבת עתון(הערעור נתקבל).
א. בעיתון "מעריב" פורסמה כתבה תחת הכותרת "ההחלטה בידך" ובה נכללו לצד חומר אינפורמטיבי כללי גם פרטי רקע על המערער הנוגעים לעבודתו המקצועית, וכן פרטים ביוגרפיים ותצלומים שלו. אין חולקין כי הכתבה כוללת פרסומת במובן סעיף 55 לחוק לשכת עוה"ד האסורה, אך המערער טוען כי אין לייחס לו את הכוונה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעתו, שכן הבהיר לכתבת את המגבלות המוטלות על עו"ד והיתנה עימה שאין
לפרסם דברים שהם בגדר פרסומת לו עצמו, אלא אך את דעתו בנושאים כלליים ועקרוניים. במסגרת המוסכם בין המערער לכתבת היפנה את הכתבת אל עו"ד שטרסמן שהיה אז חבר מערכת ואומבודסמן של עיתון "מעריב", אדם אשר סביר להניח שנהירים לו המותר והאסור לעו"ד על פי הלכות אתיקה המחייבות עו"ד. גירסתו של המערער היתה מהימנה על ביה"ד ואעפ"כ הרשיע את המערער, שכן את קיום חובתו להמנע מפרסומת עצמית ואת שיקול הדעת מה לפרסם ומה לאו אין הוא יכול להעביר למערכת העיתון או לכתבים שלו. בהתנהגותו כאמור, כך קבעו שתי הערכאות, יש משום התנהגות לא איכפתית המצביעה על קיום כוונה פלילית מצידו. הערעור נתקבל.
ב. אין מחלוקת שיסוד האקטוס ריאוס הוכח בנסיבות המקרה. המערער מסר לעיתונאית מידע הנוגע לעיסוקו במקצוע עריכת הדין ומידע זה אכן פורסם בפועל. המחלוקת בין הצדדים סבה על השאלה אם נתקיימה אצל המערער המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעה לפי סעיף 55 לחוק. הרשעת המערער היתה מבוססת על כך שהוכחה מחשבה פלילית של אי "איכפתיות" מצידו. מסקנה זו אין לקבלה. גירסתו של המערער, שעליה סמך ביה"ד, היתה שהוא התכוון שיפורסם רק מה שמותר לפרסום, ויכול היה להניח שיערך סינון של הדברים לכשיגיע הדבר לעיונו של עו"ד שטרסמן. מגירסת המערער, שהיתה מהימנה כאמור, עולה, ולו מחמת הספק, שהוא יכול היה להניח שיפורסמו רק אותם דברים אשר סיפר לכתבת המותרים מבחינתו בפירסום, וזאת לאחר שיעברו סינון ע"י עו"ד שטרסמן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. המערער לעצמו, עו"ד צבי מיתר למשיב. 15.3.94).
ע.א. 1628/92 - אדוארדו גינזבורג נגד מנחם קרת רואה חשבון ואח'
*בקשת צד "ג" שהודעת צד "ג" נגדו תדחה ולא תמחק, כאשר השולח את ההודעה לא הופיע במספר ישיבות ביהמ"ש(מחוזי ב"ש ת.א. 112/89 - הערעור נתקבל).
א. חברת ירון פלסט בע"מ (אחת המשיבות - להלן: החברה) הגישה תביעה נגד המשיב (להלן: קרת) לפיצויים על נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב שירותים מקצועיים רשלניים שנתן לה קרת. קרת הגיש לביהמ"ש הודעות צד ג', תשע במספר, בין היתר, נגד המערער (להלן: גינזבורג), שלטענת קרת היה שותפו למתן השירותים המקצועיים. בישיבת קדם משפט שהיתה ביום 17.9.90 החליט ביהמ"ש המחוזי, בהסכמת בעלי הדין, כי בשלב הראשון תידונה ארבע פלוגתאות מוסכמות שבהליכי צד ג', בין היתר נושא היחסים בין קרת לבין גינצבורג. בישיבת ביהמ"ש שהתקיימה לאחר ישיבת קדם המשפט לא הופיע קרת ופרקליטתו הודיעה כי הקשר בינה לבין קרת נותק, ומטעם זה ביקשה דחיית הישיבה. לקראת הישיבה הבאה עתרה באת כוחו של קרת לשחרורה מייצוג, בטענה כי קרת נעלם מן הארץ. השופט דחה בקשה זו והחליט לדחות שוב את הדיון. בישיבה הבאה שוב לא הופיע קרת. באותה ישיבה התייצבו שניים ממנהלי החברה והודיעו כי בא כוחם נפטר "לפני כחודשיים שלושה" ועל כן ביקשו דחיית הדיון. ביהמ"ש סירב לבקשת הדחייה והציע למנהלים כי יפסיקו את התובענה. המנהלים הסכימו להצעה וכן הסכימו כל באי כח הצדדים ג' פרט לב"כ של גינזבורג. הלה התנה הסכמתו בתנאי כי "הליכי צד שלישי... יידחו היום ולא יימחקו, כלומר שלנתבע שלא התייצב לדיון... לא תהיה אפשרות להגיש נגדי הליך כזה". ביהמ"ש החליט, לאחר שמיעת הטענות, לאמר "נראה לי לנכון להתיר לתובעת להפסיק את התובענה וכן הנני מתיר הפסקה של הליכי צד ג'. איני רואה מקום לדחות את הודעות צד ג' כפי שנתבקשתי...". הערעור נתקבל.
ב. כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי צירף גינזבורג כמשיבים לערעורו את כל בעלי הדין שהיו בביהמ"ש המחוזי. אף אחד לא הגיש סיכומי טענות למועד שנקבע. רק קרת הגיש, באיחור של חודש ימים, ללא הארכת מועד, סיכום טענות קצר וביקש לדחות את הערעור. בעקבות המחדלים האמורים ביקש גינזבורג - כדבר התקנות 448(ג) ו-450(2)
לתקנות סדר הדין האזרחי, לראות את המשיבים כמו לא התייצבו לדיון ולברר את הערעור לגופו. השאלה היא אם ראוי היה שבהודעת צד ג' ששלח קרת לגינזבורג יופסקו ההליכים כפי שפסק ביהמ"ש, או שמא נכון היה שאותה הודעה תידחה לגופה. בכפוף להוראות מיוחדות שבתקנות סדר הדין האזרחי, דין הנתבע (קרת) כתובע (כלפי צד ג'), ודין צד ג' (גינזבורג) כנתבע (כלפי הנתבע בתביעה הראשית). ההודעה לצד ג' היא כתב התביעה של הנתבע נגד צד ג'. לפיכך יש לבדוק את יחסי קרת וגינזבורג כיחסי תובע ונתבע ולהחיל עליהם את כללי סדר הדין החלים על יחסי תובע ונתבע: קרת הוא התובע וגינזבורג הוא הנתבע.
ג. לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי "רצה תובע... להפסיק תובענה... יגיש בקשה על כך לביהמ"ש... ביהמ"ש... רשאי בתנאים שיראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו...". בדרך כלל, יסרב ביהמ"ש לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה להפסקת התובענה משום שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. בענייננו, ההחלטה להפסקת ההליכים שללה מגינזבורג יתרון דיוני שזכה בו, והפסקת ההליכים נתנה בידי קרת יתרון שיש בו משום שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. שלוש פעמים התייצב גינזבורג למשפט ושלוש פעמים לא התייצב קרת. ניתן להעלות על קרת, כי באי התייצבותו בביהמ"ש ויתר על תביעתו נגד גינזבורג. בנסיבות העניין צריך היה ביהמ"ש לנהוג בהתאם לסדר הדין שנועד למקרה של אי התייצבות תובע למשפט ולהכריע את הדין בהתאם לכך.
ד. תקנה 157 קובעת "בתאריך שנקבע לדיון... ינהגו כך: ...התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב... רשאי ביהמ"ש, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה...". התובע ש"לא התייצב" הוא קרת. אמנם בא כוחו נכח בכל אחת משלוש הישיבות שלעניין, אך בנסיבות העניין יש לראות את הדברים כמו לא התייצב קרת לדין. משנדרש ביהמ"ש לדחות את המשפט נותרה לו ברירה בין דחייה לבין מחיקה. בהכרעתו אמור היה ביהמ"ש לתת דעתו לאינטרסים המושכים לצדדים ואין ספק כי בשים לב להתנהגותו המבזה והמזלזלת ראוי היה קרת שתביעתו תידחה.
ה. דחייתה של הודעת צד ג' ששלח קרת לגינזבורג תקים מעשה בית דין ביניהם, אך גינזבורג יהיה חשוף לתביעה מצידה של החברה. בהליכים שהיו לא נוצרה יריבות בין החברה לבין גינזבורג, והחברה תוכל לתבוע את גינזבורג לדין ואם יתחדשו ההליכים תוכל אף לצרפו כנתבע נוסף. ראוי הוא גינזבורג שלא יוטרד אף בידי החברה. לפיכך הוחלט להורות על דחיית הודעת צד ג' שקרת שלח לגינזבורג, וכן כי חידוש ההליכים בידי החברה יותנה בכך שלא תוכל להגיש תביעה נגד גינזבורג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד א. נוביק למערער, עו"ד י. שולץ לקרת. 13.3.94).
ע.א. 215/91 - אגתן בע"מ נגד לים בע"מ
*ערעור על דחייה על הסף של בקשה לביטול מינוי כונס נכסים שנתמנה במעמד צד אחד. *האם יש צורך ברשות ערעור. '"תביעה נגזרת" של בעלי מניות(מחוזי חיפה - המ' 4809/89 - הערעור נתקבל).
א. חברת דיוטי פרי ניהלה עסק בנתב"ג, במשך מספר חודשים מראשית שנת 1989. המערערת החזיקה ב-26 אחוז מהון המניות של חברת דיוטי פרי והמשיבה ב-%74. השליטה בחברה היתה הלכה למעשה בידי המשיבה. מצב הדברים נקבע בהסכם שחתמו בעלי הדין. בהסכם נקבע, בין היתר, כי הן המערערת והן המשיבה יעמידו "הלוואות בעלים" לרשות החברה וכי להבטחת החזרתן תנפיק החברה איגרת חוב, על פיה ישועבדו כל נכסיה בשעבוד צף לטובתן. ביום 22.10.89 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בקשה בדרך המרצה (להלן: המרצה מס' 4407) למינוי כונס נכסים על רכושה של החברה "על פי איגרת חוב מיום..." וכן ביקשה להקנות לכונס הנכסים את "כל הסמכויות והכוחות הכלולים
באיגרת החוב... ולהסמיכו למכור ולממש את נכסי החברה ורכושה בכל דרך כפי שיימצא לנכון". בו ביום ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש למנות כונס. מספר שבועות לאחר מינוי הכונס הגישה המערערת בקשה (להלן: המרצה 4809) לביטול מינוי כונס הנכסים, שנתמנה "במעמד צד אחד בלבד". המרצה 4809 נקבעה לדיון ובפתח הדיון העלה ב"כ המשיבה בקשה, בעל פה, לדחייה על הסף של בקשת המערערת לביטול מינוי הכונס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת ב"כ המשיבה. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי לדון לגופן של הטענות בהמרצה 4809 בדבר ביטול מינוי כונס.
ב. המערערת לא ביקשה רשות ערעור, והשאלה היא אם ההחלטה נשוא הערעור היא בבחינת פס"ד, שאז אין צורך ברשות ערעור, או "החלטה אחרת" שאז צריך רשות ערעור. ב"כ המשיבה טוען כי מדובר בהחלטה אחרת הטעונה רשות ערעור, שכן המקרה שלפנינו דומה למקרה בו מתבקש ביטול פס"ד שניתן על פי צד אחד והבקשה לביטול נדחית. טענה זו דינה להדחות. אמנם, הלכה פסוקה היא כי הן החלטה המבטלת פס"ד שניתן על פי צד אחד, והן החלטה הדוחה את בקשת ביטולו, הינן בבחינת "החלטה אחרת" והגשת ערעור עליהן מותנית בקבלת רשות לכך. ברם, במה דברים אמורים? במצב בו בעל הדין שביקש את ביטולו של פסה"ד שניתן על פי צד אחד, היה צד לאותו הליך. במקרה שלפנינו, המערערת אשר הגישה את הבקשה לביטול מינוי כונס הנכסים לחברה, לא היתה כלל צד בתובענה למינוי כונס הנכסים בהמרצה 4407. מי אשר לא היה צד בהליכים שבהם ניתן פס"ד אשר לטענתו פוגע בזכויותיו, יכול לתבוע את תיקון המעוות על דרך של תובענה עצמאית, וכפועל יוצא מכך, החלטת ביהמ"ש הדוחה על הסף אותה תובענה עצמאית היא בבחינת "פסק דין" הניתן לערעור ללא קבלת רשות. לפיכך, ההחלטה נשוא הערעור הינה בחינת "פסק דין" והערעור עליה הוא בזכות.
ג. באשר לבקשה לדחייה על הסף של המרצה 4809 - הדיון בהמרצה שהגישה המערערת נקבע ליום 30.3.90. בפתח הדיון העלה ב"כ המשיבה טענה מקדמית לדחיית תובענת המערערת על הסף. דיון זה נערך מבלי שהוגשה לביהמ"ש בקשה בדרך המרצה מטעם המשיבה. בקשה לדחייה על הסף, שמועלית ע"י בעל דין, יש להגיש בדרך המרצה, ולפרש בה את נימוקיה. בנסיבות המקרה לא היה מקום לאפשר לב"כ המשיבה להעלות את בקשתו באופן בו הדבר נעשה.
ד. ההחלטה נשוא הערעור, לדחות על הסף את המרצת המערערת, נומקה, בין היתר, בכך שתביעה נגזרת "איננה מוגשת בשמו של בעל המניות... אלא תביעתו מוגשת בשמה של החברה. מכאן החשיבות המיוחדת בדבר הצירוף של אותה חברה בתור תובעת...". בעניין זה נפלה טעות כפולה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי: ראשית, "תביעה נגזרת" המוגשת ע"י בעל מניות ומבוססת על הפרת זכותה של החברה, מחייבת מעצם טיבה וטבעה את צירופה של החברה כנתבעת, ולא כתובעת; שנית, סעד של דחייה על הסף הוא סעד מאוד מרחיק לכת, וביהמ"ש לא ידחה תובענה על הסף אם ניתן לרפאה ע"י תיקון התובענה. כאשר מדובר בתובענה נגזרת, המהווה קונסטרוקציה דיונית מיוחדת שבאה לשרת את עשיית הצדק, מקבלות הלכות אלה משנה תוקף. לאור זאת לא היה מקום לדחות על הסף את התובענה הנגזרת שהגישה המערערת בהמרצה 4809, וראוי היה לתקנה ע"י צירוף החברה כמשיבה, בהתאם לסמכות הנתונה לביהמ"ש בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי.
ה. נימוק נוסף למחיקת ההמרצה של המערערת על הסף היה שלא פנתה לאורגנים המוסמכים של החברה, פניה שצריך היה לעשותה כתנאי מקדמי להגשת "תביעה נגזרת". באשר לכך - כשהתביעה מוגשת נגד אלה השולטים בחברה, אין טעם מעשי בפניה מקדמית אליהם כדי שיגישו את התביעה בשם החברה, שכן אדם קרוב אצל עצמו, ואין להניח כי הדירקטורים יגישו תביעה בשם החברה נגד עצמם. במקרה כזה רשאי התובע לוותר על פניה לדירקטורים, אם כי עליו לציין בכתב התובענה את הנימוקים המצדיקים ויתור
זה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לדיון בביהמ"ש המחוזי כדי שידון בטענות המערערת לגופן בתובענה לביטול מינוי כונס הנכסים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. 6.3.94). על"ע 1682/93 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד פלוני
*קולת העונש (נטילת כסף ששולם לעו"ד עבור לקוחו ואי העברת הכסף ללקוח)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש בשמו של המתלונן תביעה כספית נגד פלוני. במסגרת ההליך המשפטי התפשר המשיב בשמו של לקוחו עם הנתבע, והלה שילם למשיב עבור המתלונן סכום של 12,000 דולר. התשלום בוצע במחצית השניה של שנת 1989. המשיב לא גילה למתלונן כי בידו הכספים המגיעים לו. באקראי נודע ללקוח כי הסכום שולם ע"י המשיב כשנה לאחר שבוצע התשלום. משדרש את כספו התחמק המשיב, והלקוח הגיש תביעה לביהמ"ש. ביום 4.12.91 ניתן פסה"ד המחייב את המשיב לשלם ללקוח את המגיע לו. גם אז, חרף הליכי ההוצל"פ שננקטו, לא החזיר המשיב את הכסף. ביה"ד המשמעתי המחוזי ראה בהתנהגותו של המשיב מעשה שיש בו משום פגיעה בשמם הטוב של חברי לשכת עוה"ד, והטיל עליו עונש של השעייה ל- 10 שנים מחברותו בלשכת עוה"ד. המשיב ערער על גזר הדין וביקש להקל עמו, בציינו כי הסתבכותו היא פועל יוצא מהדרדרות מצבו המשפחתי ומצב בריאותו הרופף. גם בשלב זה של הדיון לא יכול היה המשיב להציע תשלום המגיע ללקוח. ביה"ד המשמעתי הארצי התחשב במצבו האישי של המשיב ובעברו הנקי כעו"ד וצמצם את תקופת ההשעיה ל-5 שנים. הערעור נתקבל.
ב. ביה"ד המשמעתי המחוזי היה מודע היטב למצבו האישי של המשיב ואם לא הרחיקו מהלשכה לצמיתות הרי זה בהתחשב בכך. מי שמועל באופן כה בוטה וכה חמור בכספי לקוחו, אינו ראוי לשמש עו"ד. הוא גורם נזק חמור ללקוח, פוגע בתדמית כלל ציבור עוה"ד ומערער את האמון המתבקש והמתחייב מצד הציבור כלפי ציבור עוה"ד בכללו. אם נקלע המשיב למצוקה אישית, היה עליו לעשות כל מאמץ לתקן את העוול שגרם, מה גם שניתנו לו הזדמנויות למכביר לעשות כן. במצב דברים זה מצבו האישי של עוה"ד אינו מצדיק התערבות בעונש שנגזר למשיב בדרגה הראשונה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את ההשעייה על תקופה של 10 שנים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. ויצמןלמערער, עו"ד י. גסר למשיב. 2.3.94).
ע.פ. 144/92 - יעקב קבלרו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת קשר לביצוע שוד כאשר השותף לקשר זוכה(מחוזי ת"א - ת.פ. 476/89 - הערעור נדחה).
א. באחד הערבים הגיעו שני אנשים רעולי פנים לתחנת הספורטוטו בבת ים ותוך איום בנשק נטלו מבעלי החנות 20,000 ש"ח. בעלי תחנת הספורטוטו סיפרו לשוטרים כי בשעה 10 בערב, מספר שעות לפני השוד, הגיעו המערער ואחד אמיר רותם לחנות ושהו בה זמן קצר, והמתלוננים חשדו כי למערער היה חלק בביצוע השוד. לפנות בוקר עצרה המשטרה את המערער בחברת אחד יעקב לוי ליד ביתו של אמיר רותם. המערער הואשם בשוד ובקשירת קשר. יעקב לוי הובא לדין, אחרי תום משפטו של המערער, ואף הוא הואשם בשוד ובקשירת קשר. ביהמ"ש זיכה את לוי מאשמת השוד, מחמת הספק, ולא התייחס כלל לעניין הקשר הפלילי אשר גם בו הואשם לוי. בנתחו את הראיות שהובאו נגד לוי קבע ביהמ"ש כי לדעתו לוי איננו דובר אמת. בהתייחסו לטענת האליבי של לוי אומר ביהמ"ש כי קיימת אפשרות תאורטית כי לוי חמק בשלב מסויים מן המועדון, ששימש לו כאליבי, וביצע את השוד. עם זאת גבר בלב ביהמ"ש הספק ממנו זכאי הנאשם לעולם ליהנות. במשפטו של המערער החליט ביהמ"ש לזכותו מאשמת שוד, והרשיעו בעבירה של קשר וכן
בעבירות נוספות וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, וכן הפעיל 8 חודשים מאסר על תנאי כאשר 5 חודשים חופפים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טוען כי זיכויו של לוי, שהיה לפי הנטען, השותף לקשר - משמיט את הקרקע מתחת להרשעה בעבירת הקשר. מספר המשתתפים בעבירת הקשר הוא לפחות שניים. אכן, ההרשעה בעבירת הקשר יכולה לעמוד על כנה גם אם העבריין השני או העבריינים הנוספים אינם ידועים. אולם, מקום בו מואשם פלוני בקשר עם אדם מסויים אחר, והאחר זוכה מעבירת הקשר שיוחסה לו - לפני משפטו של הקושר הראשון או אחריו - הרי בדרך כלל ההרשעה בדין לא תוכל לעמוד. כך המצב "בדרך כלל" אך יש וניתן להרשיע את הקושר על אף זיכויו של הקושר השני. זיכויו של הקושר האחד אינו מביא אוטומטית לזיכויו של הקושר האחר, אלא אם יש בזיכוי "השמטת הקרקע" מתחת לחיוב בדין בעניין הקשר. אין מסיקים דבר "השמטת הקרקע" כמסקנה טכנית פורמלית הנובעת מעצם הזיכוי של הקושר האחר, אלא פונים לטעמי הזיכוי, כדי לבחון אם מסתבר כי הקשר לא היה ולא נברא, או אם יש מקום להסקת מסקנה החלטית אחרת התואמת את נקיטת הלשון "השמטת הקרקע" מתחת להרשעה.
ג. בענייננו הואשם לוי הן בשוד עצמו והן בקשר לבצע שוד. הוא זוכה מעבירת השוד מחמת הספק, וביהמ"ש לא התייחס כלל ולו במילה אחת, לשאלה הנפרדת אם הוכחה העבירה של קשר לבצע שוד. כאמור לעיל ביהמ"ש התייחס ללוי כמי שאינו דובר אמת, ולא קיבל לעניין זה את טענת האליבי שלו ולבסוף החליט על הזיכוי "מחמת הספק". לאור מסכת המסקנות הזו במשפטו של לוי, אין לומר כלל ועיקר כי "נשמטת הקרקע" מתחת להרשעתו של המערער בעבירת הקשר, וכי הרשעתו איננה מתיישבת עם מסקנות ביהמ"ש בעניין לוי.
ד. אשר לעונש - העונש אינו חמור כלל ועיקר, שהרי צריך להביא בחשבון שהמערער גם הורשע בבריחה ממשמורת ובעבירות גניבה, קבלת נכסים שהושגו בעוון, קבלת דבר במרמה וכיוצא באלה עבירות שצורפו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יונתן בוטח למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 24.3.94).
ע.א. 3234/91 - יעקב עמר נגד משרד הפנים ואח'
*צירוף תקופות שירות ברשויות מקומיות לצורך גימלאות(מחוזי נצרת - תיק ע.ש. 40/90 - הערעור נדחה).
א. המערער עבד במשך 19 שנים במישרות שונות, רובן כמורה במסגרת אחדות מן הרשויות המקומיות בצפון הארץ. במסגרת עבודה זו הופרשו תשלומי פנסיה לקרן מבטחים. החל ביום 1.4.88 כיהן המערער כסגן ראש עיריית מגדל העמק בשכר במשך 15 חודשים. עם סיום תפקידו כסגן ראש עיריה ביקש המערער לקבל קיצבה חודשית לפי סעיף 5 להחלטת הרשויות המקומיות (גימלאות לראש ראשות וסגניו - להלן: ההחלטה). מנכ"ל משרד הפנים סירב לבקשתו והודיע לו כי אינו זכאי לקיצבה אלא למענק חד פעמי לפי סעיף 13 להחלטה. גימלאות לראש רשות וסגניו ניתנות מכוח חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו - להלן: החוק). סעיף 2 לחוק קובע כי: "לראש רשות ולשאיריו ישולמו, מקופת הרשות המקומית, גימלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת...". גם אם לא עמד מבקש הגימלא בדרישה לכהן ארבע שנים כראש רשות או כסגנו בשכר, כאמור בהחלטה, עדיין פתוחה בפניו האפשרות, לפי ההחלטה, לבוא בגידרו של סעיף 5 ע"י צירוף תקופות שירות קודמות במדינה או ברשות מקומית. בתנאי כי "אותה תקופה אינה מובאת בחשבון לצורך זכות לגימלא מקופת רשות מקומית או מאוצר המדינה...". טענת המדינה הינה כי בכל המשרות שעבד המערער עובר
להיותו סגן ראש המועצה הופרשו תשלומים לפנסיה בקרן מבטחים ולפיכך אין לצרף אותן תקופות שירות למסגרת 4 השנים הנדרשות כסגן ראש העיר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים והערעור על כך נדחה.
ב. המערער טוען כי סעיף 10(א)(2) המגביל את התקופות שבהן זוכה העובד לפנסיה מקופה אחרת, חל רק על מקום בו קיימת פנסיה תקציבית, שכל כולה באה מקופת הרשות המקומית. מאידך, בנוגע לזכוית הפנסיה במבטחים אין מדובר ב"זכות לגימלא מקופת רשות מקומית". המדינה טוענת כי עובד שהופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה חיצונית אינו עומד בתנאי סעיף 10(א)(2) להחלטה. טענת המדינה אינה טענה פורמלית גרידא. היא נוגעת לאחד מעקרונותיה של שיטת הפנסיה, לפיו יש להמנע מכפל פנסיה משני מקורות שונים של הקופה הציבורית, עבור אותה תקופה. עיקרון זה אינו מוגבל לתחום הפנסיה התקציבית בלבד. לאחר דיון נרחב בנושא, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי במקרה הנדון אין אפשרות לצרף את התקופות שמבקש המערער לצרף לתקופת שירותו כסגן ראש המועצה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אילן גורביץ למערער, עוה"ד משה גולן, רפאל שטוב, חיים גורן ואריה גורי למשיבים.16.3.94).
ע.א. 4809/91 - הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח' נגד משה קהתי עו"ד
*כאשר שונה ייעודה של חלקת מקרקעין וערכה ירד ואחרי שנים שונה שוב הייעוד וערכה חזר ועלה, האם בחישוב נזקו של התוכע יש להביא בחשבון את העלייה מחדש של ערך המקרקעין(מחוזי י-ם - 496/89 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט חשין).
א. המשיב הינו בעל חלקת מקרקעין בירושלים. בדצמבר 1974 פורסמה תוכנית בנין עיר 1718 וזו הביאה לשינויים בייעודה של החלקה ולירידת ערכה. המשיב הגיש תביעה לקבלת פיצויים מן הועדה המקומית ועילתו בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה (להלן: החוק). רק כעבור 13 שנים מיום תחילתה של תכנית 1718 החליטה הועדה לדחות את תביעתו של המשיב, והועדה המחוזית אימצה את החלטת הועדה המקומית. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה לפיצויים. בעוד ההליך תלוי ועומד, התפרסמה בינואר 1981 הודעה בדבר אישור תב"ע 3727 החלה על החלקה, ולפיה נשתנה ייעודה שוב, כך שלעומת המצב שהיה לפני תכנית 1718, לא זו בלבד שלא חלה ירידה בערך החלקה, אלא ערכה אף עלה. השאלה שמבחלוקת היתה אם בחישוב נזקו של המשיב יש להביא במניין את עליית ערך החלקה בעקבות אישור התכנית 3727 אם לאו. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה והערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופט חשין סבר כי הדין עם ביהמ"ש המחוזי, וכי במקרה כגון דא יש לחשב את שווי הזכויות של החלקה לפני פרסום התכנית הפוגעת בערכה ואחריה, ולא להתחשב באירועים שארעו לאחר מכן. מנגד סבר השופט גולדברג כי כשתכנית מאוחרת מבטלת את תחילתה של התכנית הקודמת לה או מקטינה את הפגיעה, וכשחישוב הפיצויים על פי התכנית הראשונה יביא להעשרת בעל המקרקעין על חשבון קופת הציבור, ו"הפגיעה" לפי התכנית הקודמת נותרה על הנייר בלבד, אין לשלם פיצוי בגין התכנית הקודמת. החישוב צריך שיהיה לפי התכנית המאוחרת יותר. גם הנשיא שמגר סבר כי במצב רגיל בו קמה הזכות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, נבחן שיעור הפיצויים לפי התגבשותו של הנזק ביום תחילתה של התכנית. ברם, כאשר עקב השהיית הטיפול חל בינתיים שינוי נוסף בתכנית, וגריית הערך של הנכס בוטלה או שונתה, כי אז לא יזכה בעל המקרקעין בפיצויים, אלא לפי התכנית האחרונה. הן הנשיא שמגר והן השופט גולדברג הבהירו כי מכיוון שאפשר שחלה פגיעה בבעל המקרקעין, מכך שבמשך שנים רבות לא יכול היה לנצל
את המקרקעין עקב התכנית הראשונה, יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע מה הנזק שנגרם עקב השהיית הטיפול בתביעה לפיצויים במשך כ-17 שנים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד ס. ברמן לועדה המקומית, עו"ד גב' רבקה פלדמן לועדה המחוזית, עו"ד מ. חרוץ למשיב. 16.3.94).
ע.א. 577/93 - משה ילובסקי נגד מאירה זלץ
*אכיפת הסכם(מחוזי ת"א - ה.פ. 1604/91 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיבה הם אח ואחות שירשו מאביהם במשותף נכסי מקרקעין שונים, וכן מניות בחברת ילובסקי (להלן: החברה). בין בעלי הדין נתגלעו מחלוקות בנוגע לניהול הנכסים המשותפים. לאחר מו"מ הגיעו הצדדים לכלל הסכם, באוגוסט 1979, שלפיו רכש המערער מן המשיבה את חלקה בחברה ואת חלקה במה שכונה "הפרדס הפרטי" בנס ציונה, ואילו המשיבה רכשה ממנו את כל יתר נכסי המקרקעין החקלאיים. בתובענתה טענה המשיבה כי למעשה ההסכם בוצע, ובמשך עשר השנים האחרונות נוהגים הצדדים מנהג בעלים בנכסים שקיבלו לפי ההסכם. לפיכך, כל שנותר הוא להורות על רישום ההעברות אשר בוצעו בפועל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה אכן ביצעה דה פקטו את חלקה בהסכם ולפיכך זכותה לדרוש את אכיפתו. עמדת ביהמ"ש היתה כי אין מקום, בנסיבות העניין, להתנות את מתן סעד האכיפה בתשלום כלשהו לזכות המערער. הערעור נדחה.
ב. המערער שב וטוען שאכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין. אכן, ביהמ"ש חייב ליתן דעתו, בשעת ההכרעה בתרופת האכיפה, בשיקולי הצדק של הצדדים, כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה. בענייננו, ערכם של המקרקעין שהמשיבה זכאית להם על פי ההסכם עלה, אך עובדה זו אינה עומדת בגפה, כי היא מהווה חוליה בשרשרת העובדתית שבתיק. תוכנו של ההסכם היה יצירת איזון מבחינת הזכויות של האח והאחות בעזבון אביהם כערכם בעת עריכת ההסכם. במשך השנים נהגו בעלי הדין בנכסים שיועדו להם בהסכם מנהג בעלים. לנוכח התפתחויות תכנוניות ואחרות חש המערער בעת בקשת האכיפה כי ההסכם אליו הגיע בשעתו אינו עושה צדק עמו לפי המצב דהאידנא. מדובר בהתפתחויות מאוחרות לחוזה - כלכליות, תכנוניות ואחרות - אשר שינו בשלב מאוחר יותר את מאזן הכדאיות אליו הגיעו בעלי הדין בעת עריכת ההסכם ביניהם. המשיבה כבר מילאה את חלקה בהסכם והנכסים הועברו, מבחינת השליטה הפיזית, למי שבבעלותו נועדו להיות. ביהמ"ש אינו בודק את תקפותו של החוזה ומידת החיוב העולה ממנו על יסוד שינויים שחלו אחרי כריתת החוזה. שאלה נוספת שיש להשיב עליה היא אם יש מקום להתנות את אכיפת החוזה במעין "תשלומי איזון" למערער. התשובה לשאלה היא שלילית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. ורשאי למערער, עו"ד ד. מרום למשיבה. 8.3.94).
רע"א 5254/93 - .L.T.D evreS - roC ואח' נגד ארגל אריזה גלית בע"מ
*היתר המצאה לחו"ל(מחוזי ת"א - ע.א. 861/93 - הבקשה נדחתה).
א. ביולי 1990 רכשה המשיבה מהמבקשת הראשונה, חברה שמקום מושבה באנגליה, (להלן: המבקשת), מכונה משומשת לייצור קופסאות קרטון. נשלח למשיבה מפרט של המכונה ומנהל המשיבה ואביו נסעו לאנגליה לצורך קבלת פרטים נוספים, ומשם נסעו לפינלנד - שם נמצאה המכונה, על מנת לבדוק אותה. לאחר מו"מ במשרדי המבקש באנגליההוסכם בין בעלי הדין על רכישת המכונה שתימסר כפי שהיא מפורקת בפינלנד ותותקן בארץ ע"י צוות מטעם המבקשת. המבקשת התחייבה גם לספק חלקי חילוף. בגב החוזה נכללו תנאים כלליים להתקשרות וביניהם גם סעיף שקבע כי כל סכסוך הנוגע לחוזה יוכרע על פי הדין האנגלי. כמוסכם נשלחה המכונה לארץ והותקנה במפעל המשיבה.
לטענת המשיבה הפרה המבקשת את החוזה. צוות ההקמה לא כלל מהנדסים כמתחייב אלא פועלים שאינם אנשי מקצוע ואשר עזבו את הארץ לפני שהביאו את המכונה למצב עבודה. המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת ומנהלה, המבקש. בד בבד הגישה המשיבה בקשה להיתר המצאה לשני המבקשים שהינם תושבי אנגליה. ביהמ"ש נעתר לבקשתם. בקשת המבקשים לבטל את היתר ההמצאה ולמחוק את התובענה על הסף בשל היעדר עילה ובשל העובדה שבימ"ש ישראלי אינו הפורום הנאות נדחתה ע"י רשם ביהמ"ש המחוזי. במהלך הדיון בפני הרשם בוצעה המצאה לפרקליט המבקשים, שמרשהו (המבקש) בא לארץ על מנת להיחקר על תצהירו, המצאה שהרשם קבע שהינה בת תוקף. ערעור שהוגש על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי נדחה ועל החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
ב. באשר לטענת המבקשים כי לא מתקיימות לגביהם חלופות תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי - ולכן אין לביהמ"ש סמכות לדון בעניינם - אין ספק כי לגבי המבקשת קיימת סמכות בינלאומית, הואיל ולפחות מקצת ההפרה הנטענת, כמו גם המחדלים המיוחסים לה, בכל הנוגע להתקנה, היו בארץ. אשר למבקש - אין ספק כי ההמצאה שבוצעה לפרקליטו, שהופיע מטעמו, בעת הדיון לפני הרשם, אך מכוח יפו"כ מוגבל לדיון בבקשה, מחוסרת כל תוקף. ברם, המבקש יצר מצג כלשהו בישראל, היה מעורב בכל שלבי המו"מ שקדמו לחתימת החוזה, לאחר שהותקנה המכונה היה בקשר טלפוני יום יומי עם אנשי צוות ההקמה, ואף הגיע לביקור בארץ שבגדרו טיפל בנושא. על כן, ניתן להביא את המבקש בגדר תקנה 500(5). תוצאה זו מתיישבת עם הצורך למנוע פיצול של התביעה, כאשר מדובר בשניים הנתבעים בעניין זהה.
ג. עוד העלו המבקשים טענה של פורום לא נאות. הטענה היא כי העיסקה קשורה באנגליה ולא בארץ, המבקשים הם תושבי אנגליה, המשא ומתן והמצגים נעשו באנגליה, המכונה נמסרה בפינלנד והדין החל על פי החוזה הוא הדין האנגלי ואף העדים נמצאים רובם באנגליה. גם טענה זו אין לקבלה.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד ש. כהן ו- ויטשטיין למבקשים, עו"ד מ. שחור למשיבה. 10.3.94).
רע"א 105+140/94 - נאג'י נאסר ואח' נגד חאלד באדר כפר טורען ואח'
*ביטול בחירות בקלפי מסויימת עקב ליקויים שיש בהם כדי להשפיע על תוצאות הבחירות(הבקשות נדחו).
א. בנובמבר 1993 התקיימו בחירות למועצה המקומית ולראשה בכפר טורעאן. בכפר הוצבו חמש קלפיות. בארבע קלפיות, מספר מעטפות ההצבעה שנימנו עלה על מספר הבוחרים שהצביעו עפ"י רשימות הבוחרים שהגיעו לקלפי כדי להצביע (להלן: רשימת המתייצבים) ורשימת הבוחרים שהצביעו (להלן: רשימת המצביעים). המשיב ערער על תוצאות הבחירות לביהמ"ש המחוזי, ולטענתו, אי ההתאמות מוכיחות על פגם בסדרי הבחירות שעשוי היה להשפיע על תוצאותיהן. בתשובה הסבירו המשיבים את אי ההתאמות בכך שחברי ועדות הקלפי לא הספיקו לערוך את הסימנים הדרושים ברשימות הבוחרים בשל לחץ העבודה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי ניתן לייחס את ההפרשים בשלוש קלפיות לטעויות רישומיות, אולם בקלפי אחד ההפרש גדול עד כדי כך, שיש להסיק ממנו קיומם של אי סדרים המצדיקים את פסילת הבחירות שנערכו בה. תוצאות הבחירות הוכרעו על חודם של קולות בודדים וביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת אפשרות סבירה שהליקוי השפיע על תוצאות הבחירות. ביהמ"ש החליט איפוא - כאמור בסעיף 72(א)(1) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) (להלן: חוק הבחירות) לבטל את הבחירות בקלפי ולערוך בה בחירות חוזרות. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. המבקשים טוענים כי אין להתייחס להפרש הגדול שבין רשימת המתייצבים לבין מספר המעטפות, שכן הרשימה הקובעת הינה רשימת המצביעים הנדרשת בחוק, בעוד שרשימת
המתייצבים דרושה רק על פי התקנות. באשר לכך הרי דין הרשימה שיש לנהלה כפי שנקבע בתקנות כדין רשימה שיש לנהלה כפי שנקבע בחוק. האמור בסעיף 72(א)(1) לחוק הבחירות כי תוצאות הבחירות ייפסלו אם "...הבחירות... לא יתנהלו כחוק..." - הכוונה במילה כחוק היא גם לחוק וגם לתקנות. סידרי ההצבעה בבחירות הקבועים בחוק הבחירות ובתקנות מחייבים התאמה בין מספר המעטפות בתיבת הקלפי לבין מספר הסימונים בשתי הרשימות, ואי קיום ההוראות שיש בו כדי להשפיע על תוצאות הבחירות מהווה כשלעצמו עילת ביטול של אותן בחירות. צדק ביהמ"ש כי הליקוי בקלפי עשוי להשפיע על תוצאות הבחירות שכן הוכח כי די בהפחתת קולות בודדים כדי להביא לשינוי תוצאות הבחירות לראשות המועצה ולחלוקת המנדטים בין הרשימות.
ג. פסק הדין נכתב ע"י השופטת דורנר והשופט מצא הוסיף כי למעשה היה מקום לפסול גם את הקלפיות האחרות, אך מכיוון שהמשיבים לא ערערו על החלטת השופט להכשיר את הבחירות בקלפיות אחרות, שוב אין הדרך פתוחה בפני ביהמ"ש העליון להורות על עריכת בחירות חוזרות כלליות. השופט מצא מתייחס לחסרונות הנובעים מכך שהבחירות החוזרות נערכות רק בקלפי אחד ולא בכל הישוב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, גב' דורנר. עוה"ד ש. אייל וחדד למבקשים, עו"ד א. עדווי למשיב. 3.3.94).
ע.א. 633/91 - מנהל מס רכוש ומס שבח מקרקעין ת"א נגד אלי ושושנה שמש ואח'
*האם חייב מנהל מס רכוש ומס שבח לתת אישור העברה כאשר למוכר נתמנה נאמן או מפרק ולא שולמו מסי רכוש ומסי רכישה(מחוזי ת"א - המרצה 8099/90 - הערעור נתקבל).
א. ביוני 1978 נערך בין חברת "נכסי אייל בע"מ" (כיום בפירוק מרצון) לבין קבלן פלוני (להלן: הקבלן) הסכם קומבינציה שלפיו מכרה נכסי אייל לקבלן 5/8 חלקת קרקע שבבעלותה (להלן: הקרקע) לבניית בית דירות. הקבלן העביר את זכויותיו בקרקע לחברה קבלנית (להלן: החברה הקבלנית) שנוהלה על ידו. החברה הקבלנית מכרה 4 מהדירות השייכות לה למשיבים 4-1. החזקה בדירות נמסרה לקונים, אך הבעלות לא הועברה ע"ש הרוכשים בשל היעדרם של אישורי העיריה ושלטונות המס בדבר סילוק חובות המיסים. הרשויות סרבו להוציא אישורים כאמור, כל עוד לא שולמו להן חובות המס הרובצים על הקרקע. בין כה ובין כה, הוכרז הקבלן כפושט רגל, החברה הקבלנית נקלעה לקשיים כספיים וניתן צו לפירוקה, ורוכשי הדירות (להלן: המשיבים) פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יחייב את העיריה ואת שלטונות המס לתת להם את האישורים הדרושים. בביהמ"ש המחוזי הודיעו העיריה ושלטונות מס הכנסה כי הם מקבלים את עמדת המשיבים, לפיה קיום החוב מצד החברה הקבלנית המצוייה בהליכי הפירוק אינו מונע את מתן האישורים האמורים מטעמם. המחלוקת נצטמצמה בשאלת חבותם של מנהל מס רכוש ומס שבח מקרקעין (להלן: המנהל) ליתן אישורים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש לראות את ההוראות הרלבנטיות שבחוקי מס רכוש ומס שבח מקרקעין, בדבר סילוק מסים לצורך מתן אישור העברה, כהוראות חוק כלליות, הנדחות בפני ההוראות המיוחדות שבפקודת פשיטת הרגל. בשל כך, קבע השופט, כי כאשר החייב הוכרז כפושט רגל או ניתן צו לפירוקו, חייב המנהל ליתן לנאמן או למפרק את האישורים הנדרשים כדי להשלים עיסקאות במקרקעין. עוד קבע השופט כי גם מעמדו המיוחד של חוב המס, כשעבוד ראשון הרובץ על המקרקעין, על פי הוראת סעיף 11א'(1) לפקודת המסים, אין בו כדי לשנות מן התוצאה האמורה. הערעורים נתקבלו.
ב. טעה ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי אין קשר בין סעיף 11א'(1) לפקודת המסים (גביה) לבין התעודות המבוקשות מטעם שלטונות המס. טעות זו הביאה להכרעתה השגויה של הדרגה הראשונה בבקשה גופה. סעיף 11 הנ"ל קובע כי "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין". המחוקק העניק לחוב המס מעמד של שעבוד ראשון
על המקרקעין שבגינם צמח. ה"שעבוד" מקים זיקה חפצית בין בעל השעבוד לנכס המשועבד, שמכוחה מיוחד הנכס להבטחת חובו של הנושה. זכותו של בעל השעבוד קודמת ועדיפה על כל זכות קניין או תביעת חוב אחרת, העומדות כלפי החייב ביחס למקרקעין המשועבדים. אין לקבל טענת המשיבים כי השעבוד האמור הינו בבחינת אמצעי עזר בלבד, שאינו מגיע לכלל "שעבוד ספציפי קנייני" לטובת שלטונות המס. על כן, לא רק שאין פשיטת רגלו של החייב בבחינת "מקרה מיוחד", שבו נדחה שעבוד המס "הכללי" בפני דיני פשיטת הרגל "המיוחדים", אלא שזהו המקרה העיקרי שבעבורו ובגינו נקבע השעבוד מלכתחילה בפקודת המסים (גביה).
ג. על הקרקע נשוא הערעור שלפנינו רובצים שני חובות מס נפרדים: מס רכוש לפי חוק מס רכוש; מס רכישה לפי חוק מס שבח. האם פרעון מסי רכוש ורכישה מובטח בשעבוד ראשון על פי סעיף 11א'(1) לפקודת המסים (גביה)? - השעבוד האמור נוצר בגין "מס המגיע על מקרקעי הסרבן". זהו מס המוטל על הבעלים בגין עצם בעלותו בנכס. מס הרכוש משתלם "בקשר למקרקעין" ולפיכך הוא בא בגדרה של הוראת סעיף 11. אשר למס הרכישה - טוענים המשיבים כי מס רכישה דינו כדין מס שבח ואינו בא בגידרו של סעיף 11א'. אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה מה דינו של מס שבח מקרקעין בהקשר זה, שכן קיים הבדל מהותי בין מס שבח לבין מס רכישה. מס השבח מוטל בגין השבח המופק במכירתן של זכויות במקרקעין, היינו מין מיוחד של מס רווחי הון, ויש מקום לטענת המשיבים שאין זה "מס המגיע על מקרקעי הסרבן" כמשמעותו בסעיף 11א'. לעומת זאת, מס הרכישה, מוטל על רוכש הזכות בקרקע לא בשל רווח שהפיק מן העיסקה, אלא בגין עצם רכישת הזכות, בשיעור מסויים משוויו. על כן בא מס זה בגדרו של סעיף 11, היינו הוא רובץ כשעבוד ראשון על הקרקע.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עוה"ד מ. בויאר וא. אורנשטיין למשיבים. 17.3.94).
בש"פ 1077/94 - תמים קראג'ה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יריה וגרימת חבלה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). המתלונן נורה באקדח ונחבל, והעורר, שהמעשה התרחש בקירבת ביתו, נעצר כחשוד במעשה. מלכתחילה טען המתלונן בחקירתו כי איננו יודע מי פגע בו וכעבור ימים אחדים מסר אמרה שבה הפליל את העורר. בשיחה שהתקיימה בין אביו של המתלונן לבין המתלונן בבית החולים, שיחה שהוקלטה ע"י המשטרה בלא ידיעת המתלונן, שאל האב את בנו במפורש אם היה זה העורר שירה בו, והוא השיב בשלילה. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש ראיות לכאורה נגד העורר ולפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אין לומר שעדותו של המתלונן כשלעצמה איננה מהווה ראיה לכאורה לאישום המיוחד לעורר, אך גירסתו של המתלונן אינה כה מוצקה כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי. יצויין שזולת עדותו של המתלונן אין בידי התביעה כל ראיה אחרת לביסוס אשמת העורר. בדיקה שנעשתה לעורר סמוך אחרי מעצרו ביום האירוע, לא העלתה ממצא מפליל של שימוש בכלי יריה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מעצרו של העורר דרוש לפחות לצורך הרחקתו מן המתלונן ומבני משפחתו, ובנסיבות אלה נראה כי תכלית זו ניתנת להשגה גם באמצעים שפגיעתם בחירותו של העורר פחותה מאשר מעצר. לפיכך הוחלט להורות על שחרורו של העורר בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. מרוז לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.3.3.94).