תקציר סביר כרך מ"ג חוברת 19

בש"פ 677/94 - פלוני נגד ראש הממשלה ושר הבטחון ואח'

*גילוי ראיות(עתירה לגילוי ראיה - העתירה נדחתה).

א. המבקש, שהוא קטין, הועמד לדין, יחד עם שניים אחרים, בעבירה של הטלת רימון בשוק הקצבים בעיר העתיקה בירושלים, וגרימת מותו של אחד מבאי השוק ופציעתם של שבעה אחרים. לביהמ"ש המחוזי, הדן בעניין, הוגשה תעודת חסיון לראיות הנוגעות לחקירת המבקש ע"י השב"כ. בהסכמת הצדדים הוצג חומר החקירה והחומר המודיעיני שבידיהשב"כ לפני שופט ביהמ"ש העליון, בהיעדר המבקש וסניגורו. בעיקרם של דברים, טענותיו של הסניגור מכוונות כנגד עמדת התביעה, על פיה הודאה במעורבותו בזריקת הרימון ניתנה ע"י המבקש מרצונו הטוב והחופשי. העותר מסר הודאה בפני חוקר משטרה ואת זו ביקשה התביעה להגיש כראייה. אך קודם גביית הודאה זו נחקר המבקש ע"י חוקרהשב"כ, ולביהמ"ש הוגש כראייה, במסגרת משפט זוטא, סליל הקלטה, אשר לדברי התביעה מהווה את סליל ההקלטה של החקירה (להלן: סליל ההקלטה). עתירת המבקש היא לגילוי הראיות שבידי השב"כ. הבקשה נדחתה.
ב. בבואו לדון בבקשה לגילוי חומר ראיות, לגביו ניתנה תעודת חסיון, על ביהמ"ש לשקול אינטרסים נוגדים. עליו להכריע אם האינטרס של "עשיית צדק" וקיום הליך פלילי תקין גובר על האינטרס הבטחוני שלא לגלות את הראייה. יש חשיבות בעניין זה לשדה המחלוקת בין התביעה לנאשם ולחשיבותה של הראייה להגנת הנאשם לאור שדה מחלוקת זה. בענייננו, כששוקלים את האינטרסים הנוגדים, כאמור, המסקנה היא שגילויתוכן המידע המודיעיני, אשר יש עימו בהכרח גילוי מקורו, עלולים לפגוע באינטרס בטחוני חשוב, ועדיף האינטרס של אי גילוי המידע על האינטרס שבגילויו למבקש. לכך יש להוסיף שאי גילויו של המידע למבקש ואי הגשת תכנו כראיה בפני ביהמ"ש, אין בו להזיק להגנתו.
ג. פרשה בפני עצמה היא סליל ההקלטה. על פי בירור שנעשה במסגרת קבלת האינפורמציה מאנשי השב"כ שלא בנוכחות המבקש וסניגורו, מסתבר שסליל שהוצג בדיון בביהמ"ש המחוזי כמשקף את חקירת המבקש ע"י חוקר השב"כ, למעשה, אינו משקף זאת בשני מובנים: ראשית, סליל ההקלטה אינו הסליל המקורי, אלא העתק של סליל הקלטה אחר שאף הוא העתק של המקור, תוך שמסליל ההקלטה המאוחר הושמטו מספר קטעים שהיו בסליל ההקלטה הקודם, ושאינם נוגעים למבקש; שנית, סליל ההקלטה אינו מהווה את הראיה הנוגעת להנצחת החקירה בשלמותה, אלא מהווה רק חלק של אותה ראייה. יש לראותבחומרה את העובדה שלא גילו את אזנו של ביהמ"ש ושל הסניגור כי מדובר בהעתק של העתק של המקור בלבד ובהעתק של חלק מהראיה ולא של כל הראייה. ביהמ"ש המחוזי יחליט עתה כיצד לנהוג לאור גילוי זה.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. ברגר למבקש, עו"ד ש. דולן למשיבים. 10.4.94).

ע.א. 393/93 - פלוני נגד עזבון ישראל לויט ז"ל

*מזונות מן העזבון למי שטוען שהוא ילדו של המנוח ושיעור המזונות(מחוזי י-ם - תמ"א 265/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. המערער, שהוא כבן 14, נולד למנוח מחוץ לנישואים. המערער תבע מזונות מן העזבון של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע את זכויותיו של המערער על יסוד חישוביו, אשר לפיהם מנתו של המערער בעזבון (30,000 דולר) אינה גורעת מן המזונות אלא מתווספת עליהם. ביהמ"ש סבר כי "מוסכם שהתובע (המערער) הוא בגדר זכאי למזונות לפי סעיף 56 לחוק, שכן הוא עונה להגדרה שבסעיף 3(ג) לחוק". הערעורים נתקבלו.
ב. הנחתו של ביהמ"ש כי התובע זכאי למזונות לפי סעיף 56 מוטעית. במישור הפורמלי, הגדרת סעיף 3(ג) לחוק הירושה אינה רלבנטית לגבי מזונות מן העזבון. היאחלה לעניין זכויות הירושה. החוק הגדיר בסעיף 57(ד) את הביטוי "ילד" לעניין
מזונות מן העזבון. זאת ועוד, עצם העובדה כי אדם משתייך לחוג האנשים העשויים לזכות במזונות מן העזבון אינה מובילה בהכרח למסקנה, כי הוא זכאי למזונות מן העזבון. המבקש לזכות במזונות חייב לעמוד בנטל שכנוע כפול: השיוך המשפחתי (ילד, בן זוג וכו'); היותו "זקוק למזונות". בענייננו אין מחלוקת כי המערער הוא בנו שלהמנוח, אך עליו להראות כי הוא "זקוק למזונות". אם יצליח לבסס את עצם זכאותו למזונות יהיה עליו לטעון לגבי גובהם.
ג. סעיף 59 לחוק הירושה קובע שורה של שיקולים מנחים, שביהמ"ש יתחשב בהם בדיונו בעניין המזונות מן העזבון. הרשימה אינה סגורה. מוסד המזונות מן העזבון מהווה "מעין חקיקה סוציאלית" וזכאים למזונות מן העזבון רק נצרכים. דין התביעה להכשל אם התובע מזונות אינו עומד בנטל ההוכחה של נצרכותו.
ד. שאיפת היסוד בדיני הירושה היא כי "מצווה לקיים את דברי המת". המצווה תקפה אפילו דברי המת אינם נראים לביהמ"ש צודקים או הוגנים. אין מקום להשוואה בין מזונות מהחיים ומזונות מן העזבון. כאשר מדובר במזונות מהחיים פטור האב מחיוב במזונות הוא מקרה נדיר. בתחום המזונות מן העזבון מתהפכים היוצרות. רשאי אב להדיר את בנו מעזבונו וביהמ"ש יתן תוקף משפטי מלא להדרה כאמור אלא אם כן יוכיח הבן כי הוא נצרך. לכאורה קשה לומר על סמך התשתית העובדתית שנפרשה בענייננו כי מצבו של המערער הוא כה חמור עד כי יש לפגוע ברצונו של המצווה ע"י גריעת חלקו של הבן האחר מן העזבון. המערער זכה במנה נכבדת מן העזבון. זכייה כאמור מהווה לכאורה גורם בעל משקל בבדיקת ה"נזקקות" למזונות מן העזבון. קביעת הזכאות למזונות מחייבת תשתית עובדתית אשר לא נפרשה בענייננו, וראוי שביהמ"ש המחוזי יקבע אם זכאי המערער למזונות מן העזבון.
ה. יש להעיר מספר הערות באשר לניתוח השיקולים לפי סעיף 59 לחוק הירושה, כפי שהשתקפו בדברי ביהמ"ש המחוזי במסגרת קביעת שיעור המזונות. ביהמ"ש קמא קבע לגבי דירה מסויימת כי איננה חלק מן הרכוש עליו חלה חזקת השיתוף. מסקנה זו אין לקבלה. העובדה שהדירה נבנתה כחלק מעיסוקיו האדריכליים של המנוח וכתוצאה מעיסקת קומבינציה, אינה סותרת את חזקת השיתוף. אין גם מקום למסקנה כי היחסים עם אם המערער סותרים מיניה וביה את חזקת השיתוף. חיי המשפחה של המנוח לא נפסקו והמאמץ המשותף לקיום חיי משפחה וכלכלה משותפת נמשכו. אהבתו של המנוח לאם המערער לא סילקה ולא ביטלה כשלעצמה את השיתוף שבינו לבין האלמנה, כי הוא המשיך לחיות עם האלמנה חיי משפחה ולקיים עימה משק בית משותף. מאידך, ביחסיו של המנוח עם אם המערער לא נוצרו אותן נסיבות הנותנות בסיס לחזקת השיתוף עמה. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלת נצרכותו של המערער למזונות וכן בשאלה מה ההכנסה הצפוייה למערער מן הסכום של 30,000 דולר שהיתה מנתו בירושה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אופיר קשת למערער, עו"ד גרשון מאק למשיב. 3.4.94).

ע.א. 4118/91 - עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל ואח' נגד גולן חפצדי ובית הספר דנמרק ואח'

*פיצויים בגין גרימת מוות בקטטה בין נערים בטיול שנתי(מחוזי י-ם - ת.א. 829/86 - הערעור נגד גולן נתקבל ונגד בית הספר ומשרד החינוך נדחה).

א. באוקטובר 1984 התקיים טיול שנתי של כיתות ח' של בית הספר דנמרק בירושלים. במסגרת טיול זה הגיעו המטיילים ליער עוספיה. המנוח (להלן: אייל) והמשיב הראשון (להלן: גולן) השתתפו בטיול. בשעות הערב צבע גולן, מעשה קונדס, את בגדיו של אייל. אייל הבין שגולן הוא שביצע את המעשה, ועל כן קילל ודחף אותו. גולן לא
הגיב על כך מיד. ילדים שישבו במקום קינטרו את גולן על שאין הוא מגיב, ובעקבות דברים אלו נתן גולן לאייל מכת אגרוף באיזור הבטן והחזה. כתוצאה ממנה נפל אייל ארצה ואיבד את הכרתו. במשך כמה דקות לא התייחסו לכך הילדים, אך בסופו של דבר הוזעקו המורים, וחובש שהגיע כעבור זמן קצר החל מבצע פעולת החייאה. לא היה בכך כדי להועיל ואייל נפטר. המערערים, הורי אייל ועזבונו, תבעו את נזקיהם מגולן, מבית הספר וממשרד החינוך. התביעה נדחתה והערעור נגד גולן נתקבל ונגד בית הספר ומשרד החינוך נדחה.
ב. הוכח שגולן ביצע את מעשה התקיפה והטענה שהיתה זו פעולה של הגנה עצמית אין ילה יסוד. לא מחשש מפני תקיפה נוספת מצד אייל תקפו גולן במכת אגרוף. היה זה אקט של תגובה על תקיפה קודמת, וגם זאת רק לאחר שאחרים הסיתו את גולן למעשה תגובה כזה. יש להסתייג מהנורמה של התנהגות שהתקבלה על דעת הערכאה הראשונה. על פי נורמה זו, כל עוד המכה שנתן גולן אינה עולה בחומרתה, מבחינת חוזקה, על זו שקיבל קודם מאייל, הריהי מותרת. נורמה כזו, הינה בבחינת התרת עשיית דין עצמית שאינה מותרת על פי הדין, ומי שתוקף אחר בנסיבות כאלה יהיה אחראי כלפיו בנזיקין עלתוצאות מעשיו. לפיכך, גולן אחראי בנזיקין לפצות את המערערים על הנזקים שנגרמו ;להם, ונזקים אלה הועמדו על דרך האומדן על 50,000 ש"ח.
ג. דין שונה לאחריות בית הספר דנמרק והמדינה (להלן: בית הספר). ב"כ המערערים טען להתרשלות מצד בית הספר בכך שבעת קרות המקרה היו התלמידים לבדם, בעוד המורים ישבו במרחק של עשרות מטרים מהמקום כשהם אוכלים את ארוחתם. טענה זו אין לקבלה. מדובר בתלמידי כיתה ח' שהיו בעת המקרה בני 14-13 שנים. היתה זו שעת התארגנות לאחר שהתלמידים הגיעו למקום, ולא היתה צפויה כל סכנה מיוחדת שתצדיק מעקב או השגחה צמודים על התלמידים. שאלת אחריותם של מורים בגין התרשלות בהשגחה תלוייה בתנאי המקום, הזמן ושאר נסיבות המקרה. ככל שהדבר נוגע לענייננו לא הוכחו עובדות המצדיקות קביעת אחריות מצד בית הספר בשל אחריות מצד מי מהמורים.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עוה"ד עודד בן עמי ובן ציון שיפטן למערערים, עו"ד נתן ריבון לגולן, עו"ד אהרון דויטש למשיבים האחרים. 24.4.94).

ע.א. 858/91 - מקור פיתוח עירוני בע"מ ומקור הנפקות... בע"מ נגד ד"ר יגאל ואיאיס שביל

דחיית טענה של "טעות סופר בהסכם". המועד למתן הודעה על ביטול הסכם לאחר שניתנה התראה לקיומו(מחוזי י-ם - ת.א. 1597/87 - הערעור נדחה).

א. ביום 1.11.80 נחתם חוזה למכר דירה (להלן: הדירה) בין המערערות (להלן:מקור) לבין המשיבים (להלן: שביל) שלפיו ישלמו שביל למקור סכום של 168,000 דולר עבור הדירה. נקבע כי 12,000 דולר ישולמו במועד חתימת ההסכם והיתרה ב-5 תשלומים במועדים שנקבעו לכך. הצדדים הסכימו כי אם שביל ימכרו את דירתם הנוכחית (להלן: הדירה הישנה) תוכל מקור לשנות את מועדי התשלומים בהתאם לתשלומים שיקבלו שביל בעד הדירה הישנה. מועד מסירת הדירה החדשה נקבע ליום 8.8.81. הדירה נמסרה לשביל רק בספטמבר 1982, משהושלמה והוכנה למגורים. ביום 15.9.82, קודם למסירת הדירה החדשה, שבו הצדדים וחתמו על הסכם (להלן: ההסכם החדש) שבו נקבע כי "מחיר הדירה "(הדירה החדשה) כולל מע"מ יועמד על סך בשקלים השווה לסך 147,380 דולר...". להלן נקבע כי "החזקה בדירה תמסר לשביל במעמד חתימת כתב זה... עם מילוי האמור בכתב זה מוותרים שביל על כל טענה שיש להם בקשר עם האיחור בתאריך מסירת הדירה לחזקתם...". מחיר הדירה לפי הסכם זה, נמוך אם כן, בכ-20,000 דולר ממחירה לפי החוזה המקורי. בסוף שנת 1986, 4 שנים לאחר חתימת ההסכם החדש ומסירת החזקה
בדירה, שלחה מקור לשביל סדרת מכתבים בה ציינה כי בהסכם השני חלה טעות סופר וכי למעשה המחיר של הדירה החדשה הוא כנקוב בהסכם הראשון. שביל הגיבו בשלילה ודרשו כי הדירה תרשם על שמם. באוקטובר 1987 הגישו שביל תביעה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי ביטול החוזה ע"י מקור חסר תוקף, כי על מקור לרשום את הדירה ע"ש שביל וכי שביל עדיין חייבים למקור סכומי כסף שונים, אך לא ההפרש הנדרש ע"י מקור. בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה טעות סופר וכי ההסכם החדש אכן הפחית ממחיר הדירה החדשה. הערעור נדחה.
ב. יש לקבל את גירסת שביל כי אין מדובר כאן בטעות סופר אלא בהסכם להפחית את מחיר הדירה. הנטל להוכיח קיומה של טעות סופר מוטל היה על מקור, והיא לא הרימה אותו. מקור מעלה טענה סתמית לפיה לא סביר כי תהיה הנחה של 20,000 דולר ממחיר הדירה, אך אינה נותנת כל הסבר למקור הטעות. גירסת שביל להפרש במחיר, כפי שנמסרה לביהמ"ש המחוזי, סבירה יותר מטענתה הסתמית של מקור בדבר טעות. בכל הנסיבות, כולל לשון ההסכם, התנהגות מקור במשך 4 שנים וכיוצא באלה, המסקנה היא כי יש לקבל את גירסת שביל ולא את גירסת מקור.
ג. עוד יש לבחון את טענות מקור כי ביטול החוזה היה כדין בשל העובדה כי שביל עדיין חייבים לה סכומי כסף נוספים, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, אשר אי תשלומם היווה ועדיין מהווה הפרה יסודית. גם טענות אלה אין לקבל. הסכומים הנוספים בהם מדובר קטנים יחסית, כ-%3 ממחיר הדירה, ועל כן קשה לראות באי תשלום זה הפרה יסודית, ומה גם שטענתם של שביל לפיה מותר להם לקזז סכומים אלה כנגד פיצוי בעד ליקויי בנייה, נבחנת עדיין בדיון נפרד בפני בימ"ש השלום.
ד. כמו כן לא נמסרה הודעת ביטול כדין בקשר לאי תשלום הסכומים הנוספים האלה. מקור טוענת, שיש לראות "הודעת ביטול" במכתבה מיום 30.12.86, בו נאמר, בין היתר, כי אם לא יפרעו המשיבים את יתרת חובם תוך חודש ימים מקבלת המכתב "יהא החוזה למכירת הדירה מבוטל על ידינו...". מתעוררת כאן קודם כל השאלה המשפטית, אם ההתראה שניתנה לשביל מראש במכתב האמור, עשוייה להוות הודעת ביטול כדין. על פי הוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אם ניתנה למפר ארכה לקיום החוזה, ואין נפקא מינה לעניין זה אם מדובר בהפרה יסודית או בהפרה רגילה, חובה על הנפגע מההפרה למסור למפר הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר שחלפה תקופת ההארכה. אין זה ברור מנוסח סעיף 8 לחוק התרופות אם חייבת הודעת הביטול להינתן בפועל רק לאחר שפגה הארכה, או שמא ניתן להודיע לצד השני מראש, בעת מתן הארכה, שאם החוזה לא יבוצע במשך התקופה האמורה, יהיה החוזה בטל. יש מקום לסברה, כי כוונת המחוקק היתה לחייב מסירת הודעה מפורשת תוך זמן סביר לאחר "ההפרה הנוספת".
ה. ברם, אין צורך לנקוט עמדה החלטית בסוגייה האמורה, שהרי אפילו יוצאים מהנחה שדרישות סעיף 8 עשויות לבוא על סיפוקן ע"י הודעה מראש, בעת מתן הארכה, ברור כי הודעה זו צריכה להיות חד משמעית, וחייבת להתייחס במדוייק לאותה הפרה אשר משמשת בסופו של דבר כעילה לביטול החוזה. דרישה כזו וודאי לא היתה כאן. במכתב האמור מדובר על פרעון "יתרת חובכם" כשהכוונה היתה בעיקר לחוב של 20,000 דולר, ההפרש במחיר בין שני ההסכמים. לא נאמר כלל באותו מכתב, שבשל אי תשלום הסכומים הנוספים, הקטנים יחסית, עד תום הארכה, ייחשב החוזה כמבוטל. מכאן כי הנתבעים לא הודיעו מעולם על ביטול החוזה עקב אי תשלום סכום זה אלא בכתב ההגנה ואז היה מאוחר מדי.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד דוד מיר למערערים, עו"ד יואל שבתאי למשיבים. 3.4.94).

ע.א. 656/93 - תומס טגרט נגד בועז טגרט, קטין

גביית עדות בחו"ל. מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביוני 1978 נכרת הסכם גירושין בין אמו של המשיב ובין המערער בו נקבע שהמשיב, יחד עם אחיו, יהיו בחזקתה ומשמורתה של האם המתגוררת בישראל והמערער התחייב לשלם את מזונותיהם בשיעור הקבוע בהסכם זה. על פי הנטען בכתב התביעה היגר "המערער לארה"ב שם הוא שוהה דרך קבע. גם בנם השני של בני הזוג שוהה בארה"ב, מתפרנס שם ונתמך ע"י האב בסכום של כ-600 דולר לחודש. המשיב תבע את מזונותיו בביהמ"ש המחוזי וכן נתבעו ע"י האם חובות העבר על יסוד הסכם הגירושין. המערער להגיש כתב הגנה וכן הרצאת פרטים ותצהיר שאושרו בפני הקונסול הישראלי בלוס אנג'לס. ביום הדיון לא התייצב המערער להחקר על תצהירו ובא כוחו ביקש כי תיערך חקירה לפי הוראות סעיף 13 לפקודת הראיות (גביית עדות מחוץ לתחום השיפוט). ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו, בציינו כי על פי הוראות תקנה 265, הנתבע חייב להתייצב בפני ביהמ"ש על מנת להיחקר על תצהירו. אשר לתביעה לגופה - ביהמ"ש סבר כי מחובתו להביא בחשבון שמדובר בקטין בן כ-16 שנים, חובת אביו לזונו היא מדין צדקה והאם חייבת להשתתף במזונותיו והכנסתה מאפשרת לה זאת. בנספח להרצאת הפרטים של המערער נאמר שהוצאותיו עבור הבן השני מסתכמות ב-600 דולר של ארה"ב, בעוד המשיב מקבל סכום שווה ערך ל-110 דולר. ביהמ"ש סבר כי ראוי לחלק את ההוצאה שהמערער מוציא בפועל בין שני האחים. על כן פסק כי המערער ישלם למשיב סכום של 355 דולר לחודש. כן קבע ביהמ"ש כי המערער ישלם לאמו של המשיב סכום חד פעמי של 4,240 דולר. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. באשר לסירובו של ביהמ"ש להתיר גביית עדות בארה"ב - בעניין גביית עדות מחוץ לתחום השיפוט נפסקה הלכה ממצה ברע"א 4649/92 (פד"י מ"ז(1) 564) ולאור אמות המידה שהותוו באותו פס"ד אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שסירב להתיר גביית עדות בפני הקונסול בלוס אנג'לס. אשר לשיעורו של החיוב במזונות - הסכום אינו מופרז ואין להתערב בו. עניין החוב של העבר נדון ע"י ביהמ"ש, מבחינת מהותו המשפטית, על אף אי התייצבות הנתבע, ויש להתייחס לנימוקי ההכרעה לגופם. כמסתבר, האם לא היתה צד להליכים וממילא לא יכולה היתה לזכות בתשלום עבור הוצאותיה בעבר, בין מכח החוזה שנכרת בשעתו בין ההורים ובין מכח הסדר אחר. לפיכך יש לבטל את החיוב של 4,240 דולר לטובת האם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה הוכמן למערער, עו"ד גב' מאשא וולפיש למשיב. 3.4.94).

בג"צ 3756/93 - שלמה גואטה נגד המועצה האיזורית גולן

הקצאת קטע חוף בכנרת לתפעול. תכנית מתאר לחלוקת החוף לקטעים. *ביהמ"ש הראוי(העתירה נדחתה).

א. החופים לאורך הכנרת הינם מקרקעין של המדינה והם מנוהלים ע"י המינהל. רצועת חוף אחת, המשתרעת לאורך של 1,150 מטר ורוחב של 90 מטר, בצפון מזרח הכנרת, ההקרויה בשם "לבנון", נמצאת בתחום השיפוט של המועצה האיזורית גולן. חוף "לבנון" נועד, כמו חופים אחרים לאורך הכנרת, לשמש כאתר נופש על פי היעוד שנקבע בתכנית ימיתאר ארצית הידועה בשם תמ"א 13. תכנית זו מחלקת את החופים שלאורך הכנרת לקטעי %חוף. לפי טענת העותר, השנוייה במחלוקת, התכנית מציינת את חוף "לבנון", לכל ארכו, כקטע חוף אחד. החופים לאורך הכנרת מופעלים כאתרי נופש באמצעות שני חוזים: חוזה הפעלה וחוזה שירותים. את חוזה ההפעלה עורך המינהל עם הרשות המקומית שבתחומה נמצא החוף והרשות המקומית מתקשרת עם "מפעיל" בחוזה לתקופה קצובה, על פי
רוב לשנה אחת, להפעלת החוף. חוזה השירותים נערך במישרין בין המינהל לבין אדם המפעיל את מרכז השירותים.
ב. המועצה האיזורית גולן התקשרה עם העותר בשנת 1990, בחוזה להפעלת חוף "לבנון". החוזה נערך לתקופה של שנה אחת ותקפו הוארך מדי שנה ובפעם האחרונה עד סוף 1993. במקביל נערך חוזה שירותים בין המינהל לבין העותר להפעלת מרכז שירותים בחלק הדרומי של חוף "לבנון" ותקפו עד חודש מאי 1995. העותר ניהל את כל חוף "לבנון" עד אמצע שנת 1993. אותה שעה נתברר לו כי המועצה האיזורית גולן קיבלה החלטה לחלק את חוף "לבנון" לשני קטעי חוף. חוף "לבנון" דרום באורך של 900 מטר שהוחלט להשאיר בידי העותר וחוף "לבנון" צפון באורך של 250 מטר שהוחלט למסור לאחד רוזנצוויג, המשיב השלישי. משנשלח לעותר חוזה ההפעלה בשנת 1993 לחתימה, וצויין בו שהוא חל על חוף "לבנון" דרום בלבד, סירב העותר לחתום על החוזה. כיום מחזיק העותר בחוף "לבנון" דרום ללא חוזה הפעלה. העותר פנה לבג"צ נגד חלוקת חוף "לבנון" ונותרו לבירור שתי שאלות: האם יש מניעה מבחינה משפטית, בהתחשב בתמ"א 13, לחלוקת חוף "לבנון" לשניים; האם יש מניעה מבחינה משפטית להענקת זכויות בחוף "לבנון" לצד שלישי. העתירה נדחתה.
ג. העותר טוען כי לפי תמ"א 13, חוף "לבנון", לכל אורכו, הוא קטע חוף אחד ולא שניים. טענה זו שנוייה במחלוקת, אולם גם אם חוף "לבנון" נקבע בתמ"א 13 כקטע חוף אחד בלבד, דין העתירה להידחות. אמנם אין המועצה רשאית מבחינה תכנונית לחלק את חוף "לבנון" לשניים, אם בתמ"א 13 הוא נקבע כקטע חוף אחד. אולם אין מניעה לכך שקטע חוף אחד "יחולק" לשניים כדי להימסר לשני מפעילים שונים.
ד. נותרה בעייה במישור המשפט הפרטי האם יכול העותר להתנגד, במסגרת היחסים החוזיים שבינו לבין המועצה האיזורית, לחלוקת ההפעלה. בעניין זה אין בג"צ צריך להכריע. שני טעמים לדבר: ראשית, ככל הנראה, תוקף החוזה בין המועצה האיזורית לבין העותר פג בסוף 1993 ומאז לא הוארך; שנית, גם אם קיים חוזה הפעלה בין העותר לבין המועצה האיזורית גולן, או שהמועצה הפרה את החוזה, עדיין אין זו עילה לבג"צ לדון בה. זו עילה חוזית מובהקת ומקומה הראוי הוא בביהמ"ש האזרחי ולא בבג"צ.
ה. לעניין "ביהמ"ש הראוי" בשאלות התכנוניות - יש לקבל את שנפסק בבג"צ 4306/93 כי עתירות המהוות למעשה ערעור או השגה על תכנית מתאר או תכנית בניין עיר, לרבות טענות נגד תקפה של התכנית או השגות על היתר שניתן מכח תכנית, מקומם בביהמ"ש האזרחי ולא בבג"צ. אעפ"כ החליט בג"צ לדון בעתירה זו, כיוון שהעותר קיבל צו על תנאי כבר לפני קרוב לחצי שנה. אילו פנה היום לבג"צ בעניין שלו, ייתכן שבג"צ היה מפנה אותו כבר בעת הדיון בשאלה אם להוציא צו על תנאי אל ביהמ"ש האזרחי.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד י. בך לעותר, עוה"ד א. קולה, י. שפר וא. אגסי למשיבים. 18.4.94).

ע.א. 4125/90 - אליהו ענבר נגד פקיד שומה גוש דן

*הכרה לצרכי מס בהוצאות לחיפושי נפט(מחוזי ת"א - עמ"ה 87/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. במרץ 1985 הוקמה שותפות מוגבלת (להלן: השותפות). השותפים הכלליים שבשותפות היו כלל פיתוח וסולל בונה השקעות. המערער, רואה חשבון, ו-12 שותפים נוספים היו שותפים מוגבלים. בהסכם ליצירת השותפות הוקנתה למערער טובת הנאה בשיעור של קצת למעלה מ-%2 מנכסי הנפט של השותפות, כשהמערער התחייב לממן את הוצאות חיפוש ופיתוח נכסי הנפט עד לסך של 15,000 דולר. ביום ההקמה - 22.3.85 - התקשרה השותפות עם כלל סולל בונה נפט וגז בע"מ (להלן: כסנ"ג), שהיא חברה בת של השותפים
הכלליים, בהסכם בו נקבע כי זכויות כסנ"ג בשני קידוחי נפט יועברו לשותפות וכי כסנ"ג תבצע עבודות קידוח בשני אתרים אלה החל ביום 31.3.85 באמצעות קבלני משנה, בתמורה לסך של 725,000 דולר בגין העברת הזכויות וביצוע העבודות בשני האתרים. ביום 24.3.85 התקשרה כסנ"ג בהסכם עם דרוקר קידוחי נפט בע"מ לפיו תבצע דרוקר את קידוחי הנפט בתאריכים שונים לאחר מרץ 1985. כקבוע בהסכמים שילם המערער לשותפות ביום 31.3.85 15,000 דולר. השותפות העבירה סכום זה לכסנ"ג וכסנ"ג העבירה את הסכום המוסכם לדרוקר. ביום 1.4.85 קיבל המערער מכלל מימון ומסחר בע"מ (להלן: כלל מימון) ומסולל בונה מימון (להלן: סולל בונה מימון), שתיהן חברות בנות של השותפים הכלליים וחברות אחיות של כסנ"ג, הלוואה בסך 9,800 דולר, היינו, כשני שלישים מסכום השקעתו של המערער בשותפות. המערער התחייב להשיב את ההלוואה כעבור 20 שנה כשהיא צמודה לשער הדולר ונושאת ריבית בשיעור %1 לשנה. הקידוחים הוכרזו לאחר מכן כיבשים.
ב. המערער ביקש מפקיד שומה להכיר בסכום של 15,000 דולר כהוצאה בהתאם לתקנה 4 לתקנות מס הכנסה (ניכויים מהכנסת בעלי זכויות נפט) הואיל ולטענתו הסכום הנ"ל הושקע, באמצעות השותפות, בחיפוש ופיתוח נכסי נפט. פקיד שומה סירב להכיר בסכום האמור כהוצאה, מהטעם שהעיסקה כולה הינה עיסקה מלאכותית ו/או בדוייה, שכל מטרתה הפחתת מס בלתי נאותה, וכן משום שלא מולאו תנאי התקנות. לטענתו, לא הוכח שהוצאו כספים ע"י המערער לצורך ביצוע קידוחי נפט ולחילופין נטען כי ההטבה לה זכה המערער, כתוצאה מקבלת ההלוואה בתנאים מועדפים, הינה הכנסה שיש למסותה. ביהמ"ש קבע כי יש להתיר למערער רק ניכוי של ההשקעה האמיתית, דהיינו הסכום שהוציא מכיסו. כן קבע ביהמ"ש כי בהלוואה גלומה הטבה של לפחות %67, דהיינו הטבה של כ-6,760 דולר מתוך 9,800 דולר שניתנו למערער כהלוואה. מסכום ההשקעה של 15,000 דולר יש לנכות את סכום ההטבה ולפיכך השקעתו נטו של המערער בחיפושי נפט הינה בסך כ-8,240 דולר. הערעורים נדחו.
ג. ביהמ"ש סקר בפסק דינו את נושא הפטור להשקעות בחיפושי נפט, מטרת החוק ואלו הוצאות ניתן לנכות, והגיע למסקנה שיש לדחות את הערעורים של שני הצדדים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד אמנון רפאל וירון מהולל למערער, עוה"ד גב' לאה מרגלית ויורם מרגליות למשיב. 10.4.94).

בש"פ 1986/94 - מדינת ישראל נגד אלברט עמר

עיכוב יציאה מן הארץ לאחר שחרור בערובה בעבירות סמים. עיכוב ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ עד לדיון בערר(הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם יחד עם שניים אחרים בהחזקת הירואין במשקל של למעלה מ-18 ק"ג. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה צו למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ושופט השלום סירב להיעתר לבקשה. בהחלטתו קובע השופט כי אין בראיות תשתית עובדתית ראוייה למעצר עד תום ההליכים, כי אין ליתן משקל רב לדבריו של העד העיקרי נגד המשיב וכן לא קיים חיזוק או סיוע חיצוני לעדותו שהיא עדות של עד מדינה הטעונה סיוע. לפיכך הורה השופט לשחרר את המשיב בערבות והוציא נגד המשיב צו עיכוב יציאה מן הארץ. המדינה לא הגישה ערר על החלטה זו. לאחר כ-3 שבועות הגיש המשיב בקשה לביטול צו עיכוב יציאתו מן הארץ. לדבריו עוסק הוא בייבוא ועיכוב היציאה פוגע קשות בעיסוקו. השופט נעתר לבקשה והבהיר כי "המבקש (המשיב דנא) שוחרר בערבות... כי לכאורה אין בידי התביעה תשתית ראייתית סבירה העשוייה להביא להרשעתו בדין... ביהמ"ש מתבקש ליתן היתר כללי למבקש לצאת מישראל, ואכן בנסיבות שבפנינו הוא זכאי לכך, באשר לא הובאה... ראיה... כי החשש לאי שובו של המבקש הינו ברמת הסתברות של
אפשרות סבירה או וודאות קרובה...". השופט סירב לעכב את ביצוע החלטתו ל-48 שעות כדי לאפשר לתביעה לערור על ההחלטה. לדעתו, אין לו סמכות לעכב את ביצוע החלטתו. עררה של המדינה נתקבל ועיכוב היציאה מן הארץ הוחזר על כנו.
ב. הזכות של אדם לצאת מישראל כחפצו מעוגנת כיום בחוק יסוד כבוד אדם וחירותו, אך מהותה של אותה זכות חשובה היא בהיותה "זכות טבעית" מעבר להיותה זכות חוקתית. לדברים חשיבות יתירה בענייננו, הואיל וחוק היסוד - כלשונו - אינו תופש במקרה דנא, שכן על ענייננו חל חוק סדר הדין הפלילי, שקדם לחוק היסוד. סעיף 10 לחוק היסוד קובע כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". ברם, חופש התנועה אינו ערך מוחלט, ויש שאינטרס הכלל יעצור אותו בדרכו. אינטרס הכלל בענייננו, פירושו הצורך להבטיח אפקטיביות להליך השיפוטי.
ג. הנטל הוא על המדינה להצדיק ולהסביר על שום מה ולמה תיאסר על אדם יציאה מן הארץ. לעניין זה די בקיומה של "אפשרות סבירה" לסיכולו של ההליך המשפטי, ואין צורך בקיומה של "קירבה לוודאות". אך לעיתים נדירות יעלה בידי התביעה להוכיח במפורש ובמפורט כי בכוונתו של נאשם להימלט מן הדין, וברגיל תילמד כוונתו מכלל נסיבות העניין, לרבות ממהותה של העבירה בה הואשם. כך הוא הכלל, ולא כל שכן בעבירה שעניינה סמים - ובענייננו מדובר ב-18 ק"ג סמים - אחת מן העבירות המיוחדות שהמחוקק הורה מפורשות שראוי לעצור בגינן. אין להטיל על המדינה נטל מיוחד להוכיח חשש לשיבוש הליכי המשפט על דרך הבאתן של ראיות ספציפיות, ורשאית התביעה לסמוך טיעוניה לעבירה גופה ולנסיבותיה הכלליות.
ד. הכל יסכימו כי העבירה בה מואשם המשיב ראוי לעכב בגינה יציאה מן הארץ. אלא שלדעת ביהמ"ש המחוזי עצם שחרורו של המשיב בערובה חייב ללמד - כמו מעצמו - על זכותו לצאת את הארץ באורח חופשי כרצונו. אין להסכים להלוך מחשבה זה. הזכות לצאת מן הארץ, בעומדה לבדה, "חלשה" היא מן הזכות לחופש, ומסקנה נדרשת מאליה היא, כי הזכות שכנגד - אותה זכות שבכוחה לעצור את הזכות לצאת מן הארץ, אף היא יכולה שתהיה חלשה מן הזכות שבכוחה לעצור את הזכות לחופש. נותרת איפוא השאלה לגופה אם נתקיים בענייננו יסוד סביר לחשש כי יציאתו של המשיב מן הארץ יביא לידי שיבוש הליכי משפט ועל כך התשובה היא חיובית. מדובר בעבירה חמורה, למשיב עבר פלילי מכביד ובכללו עבירה של החזקה ושימוש בסמים. מי שידע חופש מצד אחד ומאסר מצד שני גדול הפיתוי אצלו כי יברח מאימת הדין.
ה. אשר לסברתו של ביהמ"ש כי אין לו סמכות להשהות את צו ביטול עיכוב היציאה ל-48 שעות - גם בעניין זה טעה ביהמ"ש. סעיף 40 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי אם החליט ביהמ"ש "על שחרור עצור בערובה... רשאי ביהמ"ש לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שלא תעלה על 48 שעות...". גם על פי לשון החוק וגם על פי מטרתו, המסקנה צריכה להיות כי יש לביהמ"ש סמכות לעכב גם ביצוע החלטה של ביטול איסור יציאה מן הארץ ל-48 שעות, עד לשמיעת הערר. ביהמ"ש קנה סמכות להשהיית ביצועו של הצו בין מכח סמכותו הטבעית ובין מכח פירוש החוק על פי הגיונו וטעמו.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד גב' אתי כהנא ולב-און למבקשת, עו"ד רון למשיב. 21.4.94).

ע.א. 1315/90 - נעם רנן ואח' נגד מנחם אופיר ואלה וינשטיין + ע.א. 1480/90 - מנחם אופיר נגד רנן ווינשטיין

הפרת הסכם ע"י הגשת תביעה לביטולו וקבלת צו ביניים שעיכב בנייה עפ"י ההסכם. אחריות צד לחוזה יחד ולחוד ואחריות כערב(מחוזי חיפה - ת.א. 492+813/86 - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. האחים נועם רנן ואריאל רנן ז"ל מצד אחד ואלה וינשטיין מצד שני הם בני דוד והיו בעלים משותפים עפ"י ירושה של חלקת אדמה בחיפה (להלן: החלקה). ביום
8.11.78, לאחר מו"מ שקדם לכך, נחתם הסכם קומבינציה בין וינשטיין ורנן מצד אחד לבין מנחם אופיר (להלן: הקבלן) מצד שני. על ההסכם חתמו ויינשטיין והמנוח אריאל רנן, ובשם נועם רנן חתמה הגב' וינשטיין לפי יפו"כ. עפ"י ההסכם התחייבו בעלי המגרש להעביר לקבלן 3/4 מהחלקה בתמורה לשתי דירות בבנין שייבנה על החלקה ובתוספת של 500,000 ל"י. הקבלן התחייב להשלים את בניית הדירות ולמסור אותן לוינשטיין ולרנן תוך 24 חודשים מחתימת ההסכם. לקראת סוף דצמבר 1978 שב נעם רנן ארצה והתנער מן ההסכם בטענה שגב' וינשטיין לא היתה מוסמכת לחתום בשמו. וינשטיין פנו לביהמ"ש כי תנתן הצהרה בדבר תקפותו של ההסכם ואילו רנן פנה ביוני 1980 לביהמ"ש וביקש צו מניעה האוסר על הקבלן לבצע את הבנייה. ביהמ"ש המחוזי הוציא ביום 16.6.80 צו מניעה, שבוטל רק בינואר 1982, בפס"ד שדחה את תביעת רנן והצהיר על תקפות ההסכם ויפוי הכח. אז המשיך הקבלן בבניית הבית.
ב. לאור סיבוכים אליהם נקלע לא עמד הקבלן בהתחייבויותיו ולא השלים את הבניה. רק ביום 1.7.84, לאחר שוינשטיין השלימו בעצמם את בניית הדירה שהיתה מיועדת להם, נכנסו הם לגור בה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי על הקבלן לשלם לוינשטיין סכום כסף מסויים להשלמת התמורה המוסכמת, פיצוי בגין הוצאות להשלמת הדירה ובגין עלות תיקון ליקויים ברכוש המשותף, וכן פיצוי בגין שכר דירה שנאלצה משפחת וינשטיין לשלם לדירה שכורה מ-1980 עד 1984. לאחים רנן נפסקה יתרת התמורה המוסכמת עפ"י ההסכם, פיצויים בגין אי השלמת הדירה שיועדה להם, פיצויים בגין שכר דירה שיכלו לקבל במשך 10 חודשים בשנת 1984. לקבלן נפסק פיצוי בדרך של אומדנא בסך של 100,000 ש"ח בגין עיכוב הבניה שנגרמה ע"י רנן. החיוב בפיצוי זה לקבלן הוטל על רנן בלבד. טענות הצדדים מתייחסות לשיעורי הפיצוים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי בראשי הנזק השונים לטובת וינשטיין ורנן, ומצד שני על הפיצויים שנפסקו לטובת הקבלן. כן טען הקבלן נגד זאת שביהמ"ש חייב בפיצויים לטובתו רק את רנן ולא את וינשטיין. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. באשר לערעור הקבלן בעניין אחריותו של וינשטיין - טעה ביהמ"ש המחוזי בקביעתו כי וינשטיין אינו אחראי לנזק שנגרם ע"י רנן. במבוא להסכם הקומבינציה מופיעים וינשטיין ורנן כבעלי החלקה ונקבע בו כי "כולם יחד וכל אחד מהם בנפרד, יקראו להלן לשם הקיצור המוכר". להלן נאמר באחד הסעיפים כי "גב' וינשטיין אלה אחראית אישית בשמה ובשם יתר המוכרים עבור ביצוע הוראות הסכם זה...". בשולי ההסכם נאמר "אני הח"מ וינשטיין אלה, אחראית וערבה אישית לביצוע ההסכם הנ"ל עבור ובעד המוכרים הנ"ל". לדעת ביהמ"ש המחוזי האחריות ההדדית והערבות ניתנו ל"ביצוע ההסכם" ולא לעיכוב בלתי מוצדק שנגרם ע"י רנן על דעת עצמו בלבד. הקביעה הנ"ל בטעות יסודה.
ד. התחייבות המוכרים עפ"י ההסכם היא התחייבות שנעשתה "יחד ולחוד". לפי סעיף 55 לחוק החוזים, שניים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב כולו או מקצתו משניהם כאחד או מכל אחד מהם בנפרד. נוסף להתחייבות יחד ולחוד, נטלה על עצמה וינשטיין אחריות אישית בשמה ובשם המוכרים האחרים לביצוע ההסכם וכן ערבה היא לביצוע. ע"י התחייבותה להיות אחראית וערבה אישית העמידה היא "בטוחה אישית לקיום חיובו של אדם אחר". הסכמה להיות אחראי אישית לחיובי אדם אחר כמוה כערבות. בדיקת אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מן החוזה, ותוך לקיחה בחשבון את אופיה ומהותה של העיסקה, מעלה כי התחייבותה של וינשטיין באה לשרת את האינטרס של הקבלן ולהבטיח קיום חיובי המוכרים כלפיו.
ה. קביעת השופט שלפיה אין בפניית רנן לערכאות בנסיון - שנכשל - לקעקע את ההסכם מיסודו, משום הפרת ההסכם, אין לקבלה. העובדה שאדם פונה לערכאות על מנת
לקבל לגיטימציה לביטול הסכם על ידו, אינה מרפאת את הפרת ההסכם על ידו אם יכשל ותביעתו תדחה. יתירה מזו, התחייבות וינשטיין אינה מוגבלת למקרה של הפרה בלבד. היא נשענת על התחייבות יחד ולחוד ועל אחריות וערבות אישית לביצוע הוראות ההסכם. משגרמו מעשיו של רנן, שלא כדין, לעיכוב ביצוע ההסכם, קמה אחריותה של וינשטיין, כלפי הקבלן, לדאוג לביצוע ההסכם או לפצותו עקב העיכוב בביצועו. לפיכך יש לקבוע כי וינשטיין אחראית בתשלום הפיצויים לקבלן יחד עם רנן. יחד עם זאת יש לקבל את הודעת צד ג' של וינשטיין לרנן, ולחייב את רנן לשלם לוינשטיין כל חיוב שוינשטיין תישא בו.
ו. באשר לפיצויים הכספיים - ביהמ"ש העליון החליט להקטין את הפיצוי שעל הקבלן לשלם לוינשטיין בגין עבודות ההשלמה של הדירה, ומנגד קיבל את הערעור של רנן על החיוב בתשלום פיצוי של 100,000 ש"ח לקבלן והעמיד אותו על 60,000 ש"ח.

(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. תירוש לרנן, עו"ד י. כרמי לקבלן, עו"ד מ. כהן לוינשטיין. 24.4.94).

ע.א. 171/89 - עזבון המנוח פאוז עבד אלהאדי ואח' נגד עזבון המנוח אברהים סלים מוסלם ואח'

ביטול רישום מקרקעין שהושג במרמה בעת ההסדר. עדיפותו של הרוכש הראשון כאשר הרוכש השני לא נרשם במרשם המקרקעין(מחוזי נצרת - ת.א. 213/86 - הערעור נתקבל).

א. בביהמ"ש המחוזי התנהל משפט בין עזבונו של פאוז ויורשיו (המערערים) ובין עזבון אברהים ויורשיו (המשיבים) לגבי חלקת מקרקעין. ביהמ"ש המחוזי החליט לצרף את המשיב התשיעי (להלן: עודה) כנתבע נוסף הטוען שהוא קנה את החלקה מאת יורשי אברהים. המערערים טענו כי פאוז קנה בשנת 1940 מאברהים את החלקה. במשפט העידו שתי משיבות, יורשות אברהים, והצהירו כי ידוע להן שאברהים מכר לפאוז את החלקה. שאר היורשים, תושבי חוץ, לא התגוננו ולא הופיעו במשפט. על סמך הראיות, קבע ביהמ"ש כי אברהים מכר בשנת 1942 את החלקה לפאוז. לפיכך, קבע ביהמ"ש, היה פוסק את הדין לטובת המערערים אילמלא הצטרפותו של עודה.
ב. עם הצטרפותו של עודה, הטוען שקנה את החלקה מיורשי אברהים בשנת 1980, נזקק ביהמ"ש לבדוק את המצב המשפטי בחזית שבין המערערים לבין עודה. ביהמ"ש מצא כי בינואר 1947 נרשמה החלקה, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, ע"ש אברהים, ופאוז ויורשיו הפסידו את זכויותיהם. לפיכך דחה ביהמ"ש את תביעת המערערים. מכאן עבר ביהמ"ש לבדוק האם הוכיח עודה את זכותו כקונה והתייחס ליפו"כ בלתי חוזר שהוצג ע"י עודה. ביהמ"ש הכיר בתקפו של יפוה"כ למכירת חלקיהם של שלשה יורשים, החתומים אישית על יפוה"כ, בעוד ששלשה יורשים אחרים, שבשמם חתם אחד האחים, לא ייפו את כוחו של האח לחתום בשמם. התוצאה היתה שעודה זכה במחצית החלקים שבמחלוקת. באשר למחצית השניה ציווה ביהמ"ש לרשום חלקים אלה ע"ש שלשת היורשים שאינם חתומים אישית על יפוה"כ. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי שלל מן המערערים את זכותם בחלקה שרכש מורישם, מחמת הוראות סעיף 81, ואולם סעיף זה אינו מהווה מחסום חלוט בפני רישומם של המערערים כבעלי החלקה. סעיף 83 לחוק מורה כי אם "שוכנע ביהמ"ש לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה... או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי ביהמ"ש... להורות על תיקון הפנקס...". השאלה היא האם רישום החלקה ע"ש המשיבים "הושג במרמה" או "נרשם שלא כשורה". פאוז לא הגיש תביעת זכות לפקיד ההסדר, ואין יודעים אם אברהים הגיש תביעה או שמא איש לא תבע את זכותו בחלקה בפני פקיד ההסדר, והלה העתיק את הרישום
כמות שהוא מן הפנקס הקיים לפנקס החדש המסודר. באין הוכחה אחרת, יש לצאת מן ההנחה שפקיד ההסדר העתיק את הרישום הקיים לתוך הפנקס החדש.
ד. האם מצב כזה מהווה "רישום שלא כשורה" המאפשר לביהמ"ש להתערב ולתקן את הרישום? בדבר זה נחלקו בעבר שופטי ביהמ"ש העליון. הדעה הרווחת היא ש"רישום שלא כשורה" עניינו רישומים שגויים טכנית, ואין איפוא לומר בענייננו שניתן לתקן את הפנקס מחמת שהיה כאן "רישום שלא כשורה".
ה. נותרה השאלה אם הרישום "הושג במרמה". אילו תבע אברהים זכות בחלקה בפני פקיד ההסדר לאחר שמכר אותה לפאוז, וודאי שהיה בכך משום מרמה לצורך סעיף 93. אולם לא כך היה המצב במקרה דנא, כך שלא היה מעשה מרמה פוזיטיבי מצד אברהים. מאידך, אין ספק שהיתה לפחות פסיביות מצד אברהים ויורשיו שהניחו לרישום שייעשה בשמם, תוך ידיעה שרישום זה מעניק להם קרקע לא להם. קשה לקבוע שהתנהגות פסיבית כזו עולה תמיד כדי מרמה שיש בה כדי לשנות את הרישום והדבר תלוי בנסיבות. בענייננו, שתיים מן היורשות הודו במכירת החלקה ע"י אביהן לפאוז. יתר היורשים לא התגוננו ושתיקתם כמוה כהודייה גם היא. ביהמ"ש המחוזי אף כותב שאלמלא הצטרפותו של עודה וטענתו שהוא קנה את החלקה היה נעתר לתביעה של המערערים. נסיבות אלה שוות משמעות לטענת מרמה המושמעת ומוכחת כלפי הבעלים הרשום. מכאן שבחזית שבין המערערים ובין יורשי אברהים זכאים היו המערערים לשינוי הרישום.
ו. נותרת השאלה באשר לחזית הטיעונים שבין המערערים לבין עודה. מן ההיבט הפרוצדורלי - עודה הצטרף כנתבע, אך כדי לזכות בחלקה היה צריך להגיש תביעה נגד יורשי אברהים. לא ברור כיצד זיכה ביהמ"ש את עודה במחצית החלקה בלי שהוא תבע אותה, כאשר הנתבעים, יורשי אברהים, הודו בתביעת יורשי פאוז.
ז. לכאורה רכש עודה את זכויותיו בחלקה לאחר ההסדר בתמורה ובתום לב, ולכאורה היה מתחייב מכך שבמחצית שבינו ובין המערערים, תהא ידו על העליונה, על פי הסיפא לסעיף 93. אולם, רכישתו של עודה לא נסתיימה ברישום, ואינה אלא זכות אובליגטורית ולא "רכישה" המוגנת ע"י "תקנת השוק" שבסיפא של סעיף 93. נמצאים כאן איפוא שני קונים, כאשר מורישם של המערערים רכש את החלקה לפני עודה וזכותו של עודה טרם נרשמה בפנקס המקרקעין. לפיכך, זכותם של המערערים הבאים מכח הקונה הראשון עדיפה, ויש לרשום את כל החלקה ע"ש המערערים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד ש. אופיר למערערים, עו"ד ג'מיל אליאס לעודה. 17.4.94).

ע.א. 4986/91 - המגן חברה לביטוח בע"מ נגד שלמה נחום

*פיצויים בתאונת דרכים כאשר הפסד כושר ההשתכרות נקבע בשיעור של 25 אחוז בעוד הנכות היא בשיעור של 10 אחוז(מחוזי ב"ש - ת.א. 319/89 - הערעור נדחה).

א. המשיב נפגע בתאונת דרכים והמערערת חייבת בפיצויו. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והמשיב קיבל תקבולים מהמוסד בשיעור של כ-74,000 ש"ח. הפגיעה במשיב היתה אורטופדית והוא נותר נכה. המשיב שימש כנהג רכב כבד ומשרד התחבורה שלל את רשיונו לנהוג ברכב כזה. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי המשיב לא יוכל לחזור לעבודתו הקודמת והיא הפנתה אותו לשיקום. המשיב עשה מאמצים כנים להשתקם. נכותו הרפואית של המשיב נקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי בשיעור של %10 ולכך הוספו %5 על פי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (להלן: התקנות). ביהמ"ש המחוזי העמיד את הפסד כושר השתכרותו של המשיב על %25, ועל פי חישוב אריתמטי קונבנציונלי קבע ביהמ"ש הפסד השתכרות בעבר בשיעור של 64,000 ש"ח והפסד השתכרות בעתיד בשיעור של כ-180,000 ש"ח. המערערת טוענת כי צריך היה לפסוק סכום גלובלי וכי הסכום שנפסק חורג חריגה בולטת מאומדן סביר של הפיצויים. לטענתה
לא היה מקום להעמיד את הפסד כושר השתכרותו של הנפגע על %25 בעוד שנכותו הרפואית נקבעה כאמור. הערעור נדחה.
ב. אין ביהמ"ש כבול, לצורך חישוב הפסד כושר השתכרות, בקביעת הנכות הרפואית ע"י המוסד לביטוח לאומי, כל שכן שאינו כבול בקביעת תוספת האחוזים לפי תקנה 15 לתקנות, ורשאי הוא לקבוע את אובדן הכושר על פי התרשמותו מחומר הראיות בכללו. אין גם דופי בכך שביהמ"ש ערך חישוב אריתמטי במקום שיפסוק סכום גלובאלי ללא קריטריונים של ממש. אשר לערעורה של המערערת על כך שנפסקו למשיב הוצאות בעבר ובעתיד בסכום של 14,000 ש"ח - אכן, ישנן הוצאות שנכה תאונת עבודה זכאי לכיסויין ע"י המוסד לביטוח לאומי. אולם לא כל ההוצאות שהוציא או שהוא צפוי להוציא, ושביהמ"ש סבור כי הן היו דרושות או תהיינה דרושות בגלל מגבלותיו, מוחזרות ע"י המוסד. מי שגורס שאין לפסוק לנפגע פיצויים בגין הוצאות מסוג כזה או אחר, צריך להוכיח כי ההוצאות הנתבעות ע"י הנפגע הן כאלה המכוסות ע"י הביטוח הלאומי.

(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד סמואל למערער, עו"ד אלטרמן למשיב. 22.3.94).

ע.פ. 1524/93 - מיכאלשווילי בנימין נגד מדינת ישראל

*השיקולים המנחים בהחלטה אם לחייב את המדינה בהוצאות משפט של נאשם שזוכה והשיקולים לעניין חיוב המדינה בפיצוי על מעצרו של הנאשם שזוכה לבסוף(הערעור נתקבל בחלקו).

א. נגד המערער ו-3 אחרים הוגש כתב אישום שעניינו שוד בחניון בית כלל בת"א. המערער, שהוא נהג מונית, הואשם בהסעת השודדים לאחר השוד והיה עצור כחודש ימים. בתום פרשת התביעה טען סניגורו של המערער כי אין עליו להשיב לאשמה וב"כ המדינה הודיעה כי היא מסכימה לקבלת הטענה. על כן זוכה המערער. לאחר שזוכה טען המערער כי יש לחייב את אוצר המדינה לשלם את הוצאות הגנתו וכן פיצוי על התקופה ששהה במעצר. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו וערעורו נתקבל במובן זה שהוחלט כי על המדינה לשלם לו את הוצאות משפטו. מאידך נדחה ערעורו בעניין הפיצוי על המעצר.
ב. סעיף 80 לחוק העונשין קובע "משפט שנפתח... וראה ביהמ"ש שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו...". אין לומר כי כל מקום שנאשם יוצא זכאי בדינו המצב הוא שמלכתחילה "לא היה יסוד להאשמה". על ביהמ"ש לבדוק את שיקול דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום, ורק אם יימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, וזאת או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על פי סעיף 80.
ג. קיימים זהות, או לפחות דמיון רב מאד, בין השיקולים אשר לאורם תקבע התביעה כי אין חומר ראיות מספיק לכאורה לביסוס האישום ועל כן אין להעמיד את הנאשם לדין, ובין הנימוקים שבעטיים יכול ביהמ"ש לפסוק, עם סיום פרשת התביעה, כי אין על הנאשם להשיב על האשמה. כאשר בידי התביעה מצוי חומר ראיות כזה שהתביעה צריכה להבין שעל בסיסו הנאשם לא יזדקק להשיב לאשמה, על התביעה להימנע מהגשת האישום.
ד. נשאלת השאלה אם העובדה שב"כ המדינה הסכימה לזיכויו של הנאשם בשלב של גמר פרשת התביעה, תוך קבלת טענת הסניגור שאין להשיב על האשמה, הינה אינדיקציה משמעותית ומחייבת לכך שאכן "לא היה יסוד להאשמה". בנסיבות המקרה שלפנינו יש לענות על שאלה זו בחיוב. לא היה מקום למסקנה כזו אילו אירע במהלך הצגת פרשת התביעה דבר מה שהחליש את מערך הוכחותיה של התביעה לעומת משקלו של חומר הראיות שעמד לרשותה בעת הגשת כתב האישום. בכל מקרה כזה יהיה על ביהמ"ש לבחון, אם היה יסוד לאשמה על פי החומר המקורי שהיה בידי התביעה בעת הגשת כתב האישום. אך כאן
לא היה כל שינוי, ולא היתה כל עדות ששונתה מחומר הראיות שהיה בידי התביעה ועד חומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש. המסקנה היא איפוא שלא היה יסוד מלכתחילה להאשמה ויש להשיב למערער את הוצאות המשפט.
ה. שונה המצב באשר לפיצוי על המעצר. מסתבר שהמערער, שהוא נהג מונית, היה בקשר עם שני הנאשמים האחרים באמצעות הפלאפון שלו הן לפני ביצוע העבירה והן לאחריה, הוא סירב להיחקר במשטרה על קשריו עם הנאשמים ומסר מידע לא מהימן בנושא זה. בהתחשב בחומר הראיות שהיה בידי המשטרה בעת תחילת החקירה, ובהתנהגות המערער בשלב זה, אין כל דופי בהחלטת רשויות החקירה לבקש את מעצרו של המערער, ובהחלטת ביהמ"ש להיעתר לבקשה זו. גם בדיעבד אין לראות החלטה זו כשגוייה, כאשר סירב המערער לשתף פעולה בחקירה ומסר גירסה לא אמיתית ביחס לקשריו עם שני הנאשמים האחרים.

(בפני השופטים: בך, גולדברג, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד ר. אבינועם למערער, עו"ד נ. אלשטיין למשיבה. 26.4.94).

ע.א. 4445/90 - עמיגור (ניהול נכסים) בע"מ נגד יצחק מאיוסט ו-39 אח'

פיצויים בגין ליקויי בניה. סעיף בחוזה המחייב מתן הודעה בכתב על הליקויים(מחוזי י-ם - ת.א. 1098/88 ואח' - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערערת בנתה דירות מגורים בשכונת סן מרטין בירושלים. המשיבים, 20 זוגות, קנו דירות בבית. עם כניסתם של המשיבים לדירות החלו להתגלות ליקויים מליקויים שונים. המערערת נקראה לתקן ליקויים אלה. את חלקם תיקנה, מהם שחזרה ותיקנה יותר מפעם אחת, אך היו ליקויים שלא תוקנו. המשיבים תבעו פיצויים מהמערערת על הנזקים שנגרמו להם. ביהמ"ש מינה, בהסכמת הצדדים, מהנדס (להלן: המומחה) כדי שישיב על השאלות שבמחלוקת, מה הם הליקויים, מי הנושא באחריות לליקויים, מה העלות של תיקון הליקויים ומי יתקן אותם. המומחה הגיש חוות דעת מפורטת, בהן הוא מתייחס לכל דירה בנפרד, מונה את הליקויים הניתנים לתיקון ועלותם, ואת אלה שלדעתו אינם ניתנים או אינם כדאיים לתיקון. הוא מוסיף ומציין כי הסתמך בין היתר על דו"ח ביקורת בדירות, שהוכן ע"י חברת מיל"ב לבקשת המשיבים (להלן: דו"ח מיל"ב). ביהמ"ש חייב את המערערת לשלם למשיבים פיצויים בגין ליקויי הבניה, לרבות פיצויים בגין עוגמת נפש וכן הוצאות שונות. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו.
ב. המערערת תקפה בערעורה גם ממצאים עובדתיים, ואולם, מי שמבקש מביהמ"ש לערעורים כי יתערב בממצא עובדתי, עליו לשכנע כי יש טעם מיוחד לחרוג מן הכלל השולל התערבות. רתיעת ביהמ"ש לערעורים מפני התערבות בממצאים עובדתיים, גדולה במיוחד כאשר ממצאים אלה מתבססים על חוות דעת של מומחה, לא כל שכן מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש בהסכמת הצדדים. המערערת באה בטרוניה על כי ביהמ"ש אימץ באופן גורף את הממצאים והמסקנות של המומחה. גם אם כך נהג ביהמ"ש אין בכך פסול, שכן זו המטרה של מינוי מומחה מוסכם. אם המומחה מקובל על הצדדים, ואם ביהמ"ש סבור כי חוות הדעת אמינה, רשאי הוא לאמץ אותה כפי שהיא. אולם, למעשה לא אימץ ביהמ"ש את חוות הדעת כפי שהיא והיו פרטים בהם דחה ממצאים או המלצות של המומחה.
ג. לטענת המערערת חייבים היו המשיבים, על פי החוזה, להודיע על הליקויים בכתב, עד תום תקופת האחריות שנקבעה בחוזה ולא עשו כן. ביהמ"ש נזקק לשאלה זו וקבע כי היו פניות מצד התובעים אל הנתבעת ושלוחיה לתיקון הליקויים במרוצת תקופות האחריות השונות. אין יסוד להתערב בקביעה זו של ביהמ"ש המחוזי. אף אם תאמר כי ההודעה על הליקויים לא נשלחה בכתב, כאמור בחוזה, עדיין אין בכך כדי לפטור את המערערת מחבותה לתיקון הליקויים. ההודעה בכתב נדרשת כדי לוודא שהמערערת יודעת על הליקויים ותוכל לתקנם כנדרש. בענייננו אין ספק שהמערערת ידעה על הליקויים, שהרי בפועל עסקה בתיקונם.

ד. לקראת תום תקופת הבדק, היא תקופה של שנה מיום איכלוס הדירות, אישרו המשיבים בחתימותיהם כי התיקונים המפורטים בטופס בוצעו בדירותיהם. אולם, החתימה על הטופס היא דבר שבשיגרה והיא מעידה כי התיקונים בוצעו, אך אין בחתימה כדי להעיד כי התיקונים עלו יפה וסילקו את הליקויים. רק לאחר זמן ניתן לדעת אם אמנם התיקונים עלו יפה. חתימה על גבי טופס תיקונים צריכה להתפרש, כמו כל מסמך, לאור נסיבות העניין וכוונת הצדדים. יש והחתימה יוצרת ויתור או השתק, אך מה הדין כאשר רוכש דירה חותם, למשל, כי בוצע תיקון למניעת רטיבות בקירות הדירה, ומיד בגשם הראשון מתברר כי הליקוי נותר בעינו. במקרה כזה סביר לומר כי החתימה מעידה על עבודה שבוצעה, אך אינה מעידה שהאחראי לתיקון הליקוי יצא ידי חובתו.
ה. המערערת ביקשה שתינתן לה עצמה אפשרות לתקן את הליקויים אך ביהמ"ש סירב. הוא קבע כי זכותם של המשיבים לקבל פיצוי כספי ולבצע את התיקונים בעצמם. בדרך כלל העניין נתון לשיקול דעת ביהמ"ש אם ראוי, בנסיבות המקרה, לתת לצד הנפגע סעד של אכיפה או סעד של פיצויים. בנסיבות המקרה לא טעה ביהמ"ש כאשר בחר בסעד של פיצויים. ביהמ"ש סירב לחייב את המשיבים לבצע את התיקונים במשותף, באמצעות קבלן אחד, אלא הסכים שכל אחד מן המשיבים יבצע את התיקונים בעצמו, למרות שביצוע התיקונים במשותף זול יותר. ואכן, כל אחד מן המשיבים ערך הסכם נפרד עם המערערת, ואין הוא חייב לקשור את גורל התיקונים בדירתו ב-19 דיירים אחרים.
ו. עוד טוענת המערערת כי ביהמ"ש חייב אותה לפצות את המשיבים פעמיים על אותו נזק עצמו: פעם אחת - בעלות התיקונים של הליקויים; פעם שניה - בגין ירידת ערך הדירה. ולא היא. ראשית, הפיצוי בגין ירידת ערך הדירה אמור לפצות את המשיבים גם על ליקויים שלא ניתן או לא כדאי לתקנם; שנית, חלק מן הפיצוי בגין ירידת ערך הדירה נובע מן הירידה בערך הדירה עקב ביצוע התיקונים. ברור שדירה מתוקנת עשוייה להיות שווה פחות מדירה חדשה, שלא היה בה ליקוי ולא נצרכה לתיקונים.
ז. בערעור שכנגד טוענים המשיבים נגד הסכום הנמוך של פיצויים בגין עוגמת נפש, בשיעור של 3,000 ש"ח לכל אחד מן המשיבים. ברם, בקשר לפיצויים בגין עוגמת נפש אין ביהמ"ש שלערעורים נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, אם אין טעמים מיוחדים המצדיקים התערבות. אין גם להתערב בסכום שכר הטרחה שנפסק.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ב. אבלין למערערת, עו"ד מרדכי נתאי למשיבים. 17.4.94).

בש"פ 1790/94 - יוסף עמר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה מינית וסחיטת כספים)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר, שהוא בעליו של מינימרקט, הואשם בכך כי סחט כספים מלקוחה שתפס ברשותה שתי חפיסות סיגריות שלא שילמה עבורן, וכפה עליה יחסי מין. הוא צילם אותה בעירום והמשיך בסחיטה של כספים באיום כי יפרסם את תצלומי העירום. שללו הסתכם ב-8,600 ש"ח. במפגש עם המתלוננת, לאחר מעצרו, שהוקלט בסתר, ניסה להניע אותה לחזור בה מדברים שאמרה נגדו בהודעתה במשטרה. העורר הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום, סחיטה באיומים והדחה בחקירה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בתשתית הראייתית שהציגה התביעה יסוד מספיק למעצרו של העורר עד תום ההליכים. אופי העבירות המיוחסות לעורר - ובהן ההדחה בחקירה - ואישיותה החלשה של המתלוננת, נותנים יסוד לחשש כי ינסה להשפיע עליה. לעורר גם עבר פלילי. מסיבות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.