בר"ע 5047/93 - הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מנחם רייך
*מינוי מומחה רפואי בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 1549/89 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה לפיצוי נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע למשיב נכות צמיתית בשיעור של %19 בשטח האורטופדי. לפני תאונה זו, עבר המשיב ניתוח לב פתוח (להלן: הניתוח). המשיב הגיש בקשה לביהמ"ש שימנה מומחה רפואי שיחווה דעתו בדבר השלכות הפגיעה והנכות הרפואית עקב התאונה על כושר תיפקודו. בהסכמת הצדדים מונה לצורך זה מומחה רפואי (להלן: המומחה). בין המסמכים שהמציאה ב"כ המבקשים למומחה נכלל מסמך המתייחס לאישפוז המשיב בקשר לניתוח. גם ב"כ המשיב המציא למומחה, בין יתר המסמכים, מכתב רפואי המסכם את מצבו של המשיב מבחינה קרדיאולוגית. בחוות דעתו התייחס המומחה גם להגבלה הקרדיאולוגית שנותרה למשיב עקב הניתוח. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי "הפניה למומחה שנתמנה... בשאלה הקרדיאלית, לא היתה במקומה, וגם ההתייחסות של המומחה, שהוא מומחה בתחום הרפואה האורטופדית, לעניין זה, היא התייחסות שטחית שאין בה מאומה... אני מתעלם לחלוטין מדבריו בכל הנוגע לעניין הקרדיאלי...". ביהמ"ש גם סרב לבקשה חילופית של המבקשים למנות מומחה רפואי בשטח הקרדיאולוגי. התוצאה היתה שבפני ביהמ"ש לא עמדה חוות דעת רפואית לעניין השפעת מצבו הקרדיאולוגי של המשיב על תיפקודו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל במובן זה שהוחלט כי ביהמ"ש המחוזי ימנה מומחה בשטח הקרדיאולוגי.
ב. מינויו של המומחה נועד לקבוע את השפעת התאונה על כושר תיפקודו של המשיב, ויש חשיבות לשאלה אם ובמה מוגבל המשיב ללא קשר לתאונה. כך הבינו זאת המבקשים כשהמציאו למומחה מסמך הנוגע לניתוח שעבר המשיב, וכך הבין זאת גם ב"כ המשיב, שהמציא למומחה מכתב רפואי המתייחס לאותו נושא. בנסיבות אלה ניתן לקבוע שעל דעת שני הצדדים היה על המומחה להתייחס להשלכה של הניתוח ומצבו הקרדיאולוגי של המשיב על כושר תיפקודו.
ג. אפילו סבור היה ביהמ"ש שאין להסתמך על דבריו של המומחה בנושא הקרדיאולוגי, לא היה מקום לסרב למינוי מומחה רפואי בשטח זה. מעצם העובדה שהמשיב עבר שני ניתוחי מעקפים, מתבקשת האפשרות שמצבו הקרדיאולוגי מגביל או יגביל בעתיד את כושר השתכרותו. כדי להוכיח עניין רפואי זה הדרך העומדת לצד לדיון היא הוכחתו על ידי מומחה רפואי שימונה על ידי ביהמ"ש. דרגת נכותו של המשיב עקב התאונה הוכחה אמנם על פי הנכות שנקבעה לו על ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אך אין בקביעה זו כדי לסייע בשאלה אם מנימוקים רפואיים, שאינם קשורים בתאונה, היה כושר תיפקודו של המשיב מוגבל.
(בפני: השופט אור. עו"ד ברוך זיגר למבקשים, עו"ד אליהו ארגוב למשיב.6.12.93).
ע.א. 1027+1121/90 - כלל חברה לביטוח בע"מ ואלקן שבתאי נגד אליס בתיה ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 3314/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיבה (להלן: הנפגעת) נפגעה ביולי 1986 ממכונית נהוגה בידי המערער השני. שני המשיבים הנוספים הם הוריה. הנפגעת, ילידת 1970, היתה בעת התאונה תלמידה בכיתה י' בבית הספר אורט במינהל טכני. לפי הראיות היתה תלמידה בינונית. פגיעתה כתוצאה מן התאונה היתה קשה ביותר, הן בגוף והן בנפש. רגלה הימנית נקטעה בגובה הברך, הטחול והכליה השמאלית נכרתו ונגרמו לה שברים קשים בצלעות. היא לא חזרה עוד לספסל הלימודים ולא השלימה את לימודיה עקב מצבה הנפשי. בספטמבר 1987 אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה שם היתה עדיין מאושפזת בעת שהוגשו הסיכומים
לביהמ"ש המחוזי. אולם, בסיכום טענותיו שהוגש לביהמ"ש המחוזי ביום 18.12.89, הודיע ב"כ הנפגעת שהיא עומדת להשתחרר ביום 24.12.89. בפסה"ד שניתן ביום 25.1.90התייחס ביהמ"ש להודעה זו "לצורך הערכת הנזקים". נכותה הצמיתה של הנפגעת מפגיעותיה הפיזיות מגיעה לכדי נכות משוקללת של %80 ואשר לנכות הפסיכיאטרית - זונקבעה בשיעור של %.100. לדעת המומחה הרפואי יש להעריך את מצבה של הנפגעת מבחינהנפשית מחדש כעבור שישה חודשים מיום שחרורה מבית החולים. הערכה כזאת לא נעשתה.
ב. באשר להפסד כושר השתכרותה של הנפגעת בעתיד אמרה השופטת כי על פי ההלכה יש לפסוק במקרה כגון דא הפסד כושר השתכרות על פי השכר הממוצע במשק "אולם זאת מתואםלנתונים האישיים של הנפגע. בהתאם לתיאור התובעת והישגיה בלימודים... אני קובעת הפסד כושר השתכרות התובעת לפי חישוב של 1,200 ש"ח נטו לחודש לתקופה מגיל 20 ועדגיל ..65.", כאשר השכר הממוצע במשק עמד ביום פסק הדין על 2,241 ש"ח לחודש. להורי הנפגעת פסק ביהמ"ש סכומי פיצויים עבור הפסד ימי עבודה וסיעוד. כן פסק ביהמ"ש לנפגעת הוצאות נסיעה בעבר והוצאות נסיעה בעתיד, סכום לרכישת מכונית וסכום כסף עבור החלפת דירה, עבור ביגוד מיוחד וכיוצא באלה הוצאות. בבואו להעריךאת ההוצאות עבור עזרה לנפגעת במשק בית בעתיד ציין ביהמ"ש את האמור בחוות דעתו של המומחה הרפואי כי יש צורך בהערכה חוזרת של הנכות הנפשית של הנפגעת וכי "יש לקוות לטוב". לנוכח הודעת ב"כ הנפגעת כי היא עומדת להשתחרר מבית החולים, פסק ביהמ"ש עזרה בעתיד במשק בית לפי 10 שעות עזרה בשבוע. אשר להוצאות אישפוזה של הנפגעת, קיבל ביהמ"ש את הצהרת ב"כ המשיבים כי הם "מתחייבים לשאת בתשלום דמי האישפוז של התובעת הן לעבר והן לעתיד" ולפיכך לא חייבם בכל סכום בשל הוצאות אישפוז. כן נפסק לתובעת פיצוי עבור כאב וסבל לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. בפי המשיבים טענה נגד מתן פסק הדין לפני שנתברר די צרכו מצבה של הנפגעת מן הבחינה הפסיכיאטרית. עוד טענו המשיבים, בין היתר, כי טעה ביהמ"ש בקבעו כי הבטיחו לשאת בתשלום כל דמי האשפוז של הנפגעת בעתיד. לדבריהם, ההצהרה שמדובר בה התייחסה רק לדמי האשפוז המגיעים לבית החולים הפסיכיאטרי בו היתה הנפגעת מאושפזת. ב"כ הנפגעת טען, בין היתר, כי על ביהמ"ש לפסוק פיצוי עבור הפסד כושר השתכרות בעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק; כי ביהמ"ש המעיט בפיצויים באשר לעזרהלנפגעת במשק ביתה כאשר לקח בחשבון את עדות המומחה לשיקום שהתייחסה לעניין המגבלות הפיזיות ולא התייחס לתחום הנפשי. לדעתו יש לפסוק עזרה בעתיד לפי 6 שעותיומיות במשק בית. באשר לאי פסיקת פיצוי עבור אישפוז בעתיד סבור ב"כ הנפגעת שאיןלסמוך על הצהרת המשיבים כי הם ישאו בהוצאות אלה. כן טען כי ביהמ"ש טעה כשדחה אתתביעתה של הנפגעת לפיצוי בשל הפסד פנסיה בנימוק שאין לביהמ"ש כל מידע אם המערערת היתה מועסקת במקום עבודה שבצידו זכות פנסיה.
ד. אשר להפסד כושר ההשתכרות של הנפגעת - השכר הממוצע במשק השתרש כבסיס לחישוב אובדן כושר ההשתכרות הפוטנציאלית של נפגעים קטינים, בהיעדר כל בסיס אחר לקביעת הפסד ההשתכרות בעתיד. אולם, משהובאו נתונים שיש בהם להעיד בוודאות קרובה על מקצועו העתידי של הקטין, אלמלא התאונה, יש באלה כדי לאפשר חישוב אקטוארי בראש נזק זה, ובלבד שהובאו ראיות המאפשרות חישוב כזה. על פי נתוניה האישיים של הנפגעת יש מקום להעריך בוודאות קרובה כי היא היתה משתלבת במקצוע שבחרה ללמוד, פקידות טכנית, שהוא מקצוע מבוקש. כיוון שבמקצוע זה היא לא היתה משתכרת עד כדי השכר הממוצע במשק מן הראוי היה לחשב את הפסד ההשתכרות על בסיס הכנסתו החודשית של עובד במקצוע שמדובר בו. דא עקא שעל כך לא הובאה כל ראיה. כיוון שכך לא נותר לביהמ"ש אלא ללכת בדרך האמדן בראש נזק זה, כמקובל בכגון דא.
ה. אולם עדיין נשאלת השאלה אם הערכתו של ביהמ"ש את שיעור הפסד כושר ההשתכרות אינו לוקה בחסר. הפסד כושר ההשתכרות, הינו פונקציה של שיעור הנכות התיפקודית. מדברי ביהמ"ש עולה כי הוא לא ראה את הנכות התיפקודית כחופפת את הנכות הרפואית. יש רגליים לסברה כי מטעם זה העמיד את הפסד כושר ההשתכרות על 1,200 ש"ח לחודש. כל זאת בלי ששעה להמלצת המומחה כי תיעשה הערכה חוזרת של הנכות הנפשית של הנפגעת, ובלי שהיתה בפניו חוות דעת רפואית על מצבה הנפשי לאחר ששוחררה מבית החולים. בהיעדר ראייה על המצב הנפשי של הנפגעת לאחר שהשתחררה מבית החולים הפסיכיאטרי, לא היו בפני ביהמ"ש כל הנתונים על שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה בעתיד והערכת ראש נזק זה לא נעשתה על פי נתונים מוכחים.
ו. לחסר בראיות על מצב הבריאות הנפשית השלכה ישירה גם על קביעת הפיצוי בראשי נזק אחרים, ובכללם סיעוד ועזרה במשק בית בעתיד, הזדקקותה של הנפגעת לאישפוז פסיכיאטרי בעתיד והוצאות עבור תרופות וכדומה. בהקשר לאישפוז הפסיכיאטרי נראית טענת ב"כ הנתבעים כי הצהרתם שישאו בהוצאות האישפוז בעתיד כוונה לאישפוז בבית החולים הפסיכיאטרי. מכל מקום, הסדר זה גם אינו מקובל על דעת ב"כ הנפגעת ובהיעדר הסכמה מצד הנתבעים להתחייב בהוצאות האישפוז הפסיכיאטרי בעתיד, מן הראוי שייקבע ממצא בראש נזק זה.
ז. אשר לפיצוי בשל הפסד פנסיה - יש והדרך הראויה לפיצוי על אובדן תשלומי המעביד עבור ביטוח סוציאלי, היא לגלם ראש נזק זה בתוך הפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד, ולא לקבוע תשלום מיוחד עבור אובדן תנאים סוציאליים. זאת במיוחד לגבי קטינים כשהפיצוי המיידי על ההפסד העתידי של כושר ההשתכרות הינו לשנים רבות ובסופו של דבר מבוסס על הערכה. בדרך זו הלך ביהמ"ש המחוזי במקרה דנן.
ח. העולה מן המקובץ כי עקב חסרונה של חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבה של הנפגעת אחרי ששוחררה מבית החולים, לא ניתן לומר כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי משקף את מצבה האמיתי, ואת המשתמע מכך לגבי גובה הפיצויים. אין יסוד לערעורים לגבי ראשי נזק שאין להם נגיעה למצב הפסיכיאטרי של הנפגעת, אך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקבלת חוות דעת על מצבה הפסיכיאטרי ועל פי הממצאים והמסקנות שייקבעו יקבע ביהמ"ש את הפסד כושר השתכרותה של הנפגעת בעתיד, כשמגולם בו הפסד פנסיה, וכן את שיעור הפיצויים המגיעים לה עבור עזרה וסיעוד על ידי הזולת בעתיד, וכן את הפיצויים המגיעים לה עבור טיפולים פסיכיאטרים בעתיד, תרופות וכדומה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. קרינסקי למערערים, עו"ד גור בן ציון למשיבים. 16.12.93).
בר"ע 5204/93 - צור - שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד אמין אבו ערידה
*הבאת "ראיות לסתור" בתאונת דרכים לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה לפיצויים על נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים, שהיוותה גם תאונת עבודה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה את נכותו של המשיב עקב התאונה בשיעור של %12 לצמיתות בגין פגיעה בחוליות בגבו. המבקשת הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור לפי הסיפא של סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק). היא הסתמכה על כך שעוד קודם התאונה סבל המשיב מכאבי גב והעלים עובדה זו מהועדה. ביהמ"ש השתכנע שהמידע הנוגע לכאבי גב קודמים הועלם מהועדה ועל כן התיר למבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה. לצורך זה מינה מומחה רפואי. עם החלטתו למנות את המומחה הרפואי החליט ביהמ"ש שלמומחה יומצאו קביעת הועדה וכן דוחו"ת ופרוטוקולים של הועדה (להלן: מסמכי הועדה). על חלק זה של ההחלטה הוגשה בקשה לרשות ערעור, כאשר טענת המבקשת היא
שמסמכים אלה כוללים חוות דעת רפואיות, ואלה אסורים בהמצאה למומחה, על פי תקנה 8(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) (להלן: התקנות). מנגד טוען ב"כ המשיב כי החלטת ביהמ"ש כל כולה, לרבות מינויו של המומחה, לא באה אלא כדי לברר אם יש מקום להחליט שקביעת הועדה נסתרה, ורק אם ייקבע הדבר, רק אז, יהיה מקום למנות מומחה רפואי על פי התקנות, כדי שיקבע את נכותו של המשיב. בקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. עיון בהחלטה נשוא בקשה זו מלמד בעליל, שכוונת ביהמ"ש היתה שקביעת הועדה נסתרה, במובן זה שאין היא מעוגנת בכלל העובדות והנסיבות הצריכות לעניין ההחלטה בדבר נכותו של המשיב בדבר התאונה. אותם מסמכים המלמדים על כאבי גב שהיו למשיב קודם התאונה, שלא היו לנגד עיני הועדה, הצדיקו מסקנה זו. כפי שנקבע לא אחת, היעדרו של חומר רפואי רלוונטי בפני ועדה אשר קבעה דרגת נכות על פי כל דין, יכולשיצדיק מינוי מומחה רפואי על ידי ביהמ"ש, על מנת שחוות דעתו תבוא במקום קביעה כאמור. הוא הדבר בענייננו. עולה מכך שהמומחה שנתמנה - התמנה מכוחה של תקנה 19 לתקנות. במקרה כזה לא היה מקום להמציא לו את מסמכי הועדה הכוללים חוות דעת רפואיות. אם בינתיים הועברו מסמכים אלה אל המומחה עליו להתעלם מהם.
(בפני: השופט אור. עו"ד מ. עבדי למבקשת, עו"ד ע. מנסור למשיב. 13.12.93).
ע.פ. 6236/92 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1950, התגורר במשך כשנתיים עם חברתו ושני ילדיה, האחת בת שש והשני בן חמש. על פי הודאתו בעובדות שבהן הואשם, ביקש המערער במהלך התקופה מספרפעמים כי הקטינה בת השש תביאו על סיפוקו תוך כדי ליטופים ומעשי מין אוראלי והקטינה נענתה לדרישתו, ובהזדמנויות נוספות אונן בנוכחותה. ביהמ"ש גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי העונש מופרז לחומרה. לדעתו, שגה ביהמ"ש במסקנות שהסיק בעניין ההשלכות של המעשים על הקטינה. כן התעלם ביהמ"ש, לפי הטענה, מכך שהיה למעשיו של המערער יסוד באווירה הכללית בבית בו שררה מיניות יתר, ומציאות זו היתה ברקע התנהגותו של המערער. אין יסוד לטענות הסניגור. צדק ביהמ"ש בציינו כי כיום אף קשה לשער את שיעור הנזק שנגרם לקטינה ומה התוצאות החמורות העלולות לנבוע ממעשי המערער בהמשך חייה. הטענה כי לא היו ראיות מהן ניתן להסיק מסקנה כאמור אינה במקומה. מדובר במסקנה של ביהמ"ש שמבוססת על נסיון החיים ועל הידע המדעי שהוא בגדר ידיעה שיפוטית, לפיה עלולים מעשים כמתואר להשאיר רישומם בנפשה של קטינה לאורך חייה גם כשתתבגר. עיקרו של דבר, מהות מעשיו של המערער יש בה כדי להצביע על התנהגות המגיעה לשפל המדרגה, מן הראוי שייענשו בחומרה ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רון שפירא למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 2.12.93).
ע.א. 4666/91 - תדיראן בע"מ נגד מנהל המכס ומע"מ
*קביעת מהותם של פריטי טלפון שונים לצורך מס קניה(הערעור נדחה).
א. על פי התוספת לצו תעריך המכס ומס קניה, מרכזיית טלפונים פטורה ממס קניה, בעוד שעל מכשירי טלפון מוטל מס בשיעור 40 אחוז. בשנת 1990 תוקן הפרט הנ"ל, ולמילה טלפון הוספו המילים "לרבות מסוג ממתג - זעיר וטלפון פנים". המערערת ערערה בביהמ"ש המחוזי על החלטת רשויות המס לחייב במס קניה - לגבי תקופה שקדמה
לתיקון הנ"ל - רכיב מערכת טלפונים רב קווית שהיא מייצרת, המכונה בשפה המקצועית "ממתג זעיר". המערכת הנדונה מורכבת ממרכזת ממוחשבת וממכשירי לחצנים דמויי טלפונים הממוחשבים אף הם (להלן: המכשירים). המכשירים, בנוסף לביצוע הפונקציות הרגילות של טלפון, מנתבים שיחות פנים. פעולת המחשב מבוזרת בין המרכזת למכשירים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לסווג את כל אחד מן המכשירים כטלפון והמערערת טוענת כי יש לסווגם כמרכזיה. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי יש להסיק מתיקון הפרט, ב-1990, כאשר הוסיפו ממתגים למילה טלפון, הסדר שונה לחיוב המכשירים במס קניה לגבי התקופה שקדמה לתיקון. הנחה זו אין לקבלה. במיוחד אין היא הולמת את דיני המיסים בכלל, ואת הצווים על פי חוק מס קניה במיוחד. לעיתים, כל מטרתו של תיקון פרט בתוספת לצו היא להבהיר הסדר קיים על סיווג הפרטים על פי חידושי הטכניקה.
ג. יש גם לדחות את הטענה כי הכינוי "טלפון" אינו מתאים למכשירים, כיוון שהם אינם מתחברים לרשת הטלפונים הציבורית. המכשירים מתחברים לרשת הציבורית דרך המרכזת, ולדרך החיבור אין השלכה על מהות המכשירים. המכשירים ממלאים פונקציה כפולה: הם משמשים טלפון וניתן באמצעותם לנתב שיחות - פונקציה שבמערכת רגילה שמורה למרכזן במרכזיה. במקרה כזה הסיווג לצורך מס נעשה על פי הפונקציה העיקרית של הפריט. עמדת המערערת כי הפונקציה העיקרית של המכשירים היא מיתוג - מוליכה למסקנה כי המערכת, שיעודה לקיים קשר טלפוני, מורכבת כולה במרכיבים שהפונקציה העיקרית שלהם היא מיתוג. זוהי תוצאה משונה. על פי הגיונם של דברים, התכונה המאפיינת את המכשירים היא האפשרות לטלפן באמצעותם.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד י. פוטשבוצקי למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 1.12.93).
ע.א. 724/87 - ורדה כלפה (גולד) נגד תמר גולד
*קיום צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 1885/84 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיבה, אחיות, יתומות מאביהן ומאימן, נמצאות משני צידי המתרס בהליכים משפטיים הנמשכים לאורך שנים. בין האב והאם שררו יחסים קשים והאם סברה כי המערערת היא במחנה של האב והמשיבה היא במחנה שלה. השתיים היו ילדות קטנות. האם חלתה בסרטן כאשר מערכת היחסים בינה לבין המערערת כבר היתה הרוסה ובלתי ניתנת לאיחוד. על רקע זה ערכה המנוחה צוואה בה הורישה את כל רכושה למשיבה. היא הורתה בצוואה כי בתה תמר (המשיבה) תהיה רשאית לקבל לידיה את נכסי העיזבון רק בהגיעה לגיל 25 ובהגבלה שמנהלי עזבונה ישקלו "באם בתי... (ו)אינה מושפעת על ידי משפחת בעלי המנוח ו/או בתי ורדה... במקרה ויקבעו... שבתי תמר נמצאת תחת השפעתה של בתי ורדה... יהיו רשאים שלא להעביר לה נכסי העזבון...". ביהמ"ש המחוזי לא ראה מנוס מקיום צוואתה של המנוחה והערעור נדחה פרט לביטול ההגבלה האמורה.
ב. כלל הוא כי "מצווה לקיים דברי המת". מעבר לביטוי הרצון הגלום בצוואה, רצון שהוא בבחינת משאלתו האחרונה של המצווה, מהווה הצוואה פעולה משפטית אחרונה שמבצע האדם בקניינו. המחוקק קבע מגבלות מסויימות על הורשה, כדוגמת הגבלה על צוואה בלתי חוקית או תנאי בלתי חוקי בצוואה, אך בדרך כלל כשבאים לבחון צוואתו של הנפטר מחוייב ביהמ"ש בבחינה זהירה, ויש להמנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה.
ג. טענה מרכזית בערעור עניינה שנאת האם המנוחה לבתה המערערת, אשר לפי גירסת ב"כ המערערת עלתה לכדי הפרעה נפשית, והעבירוה על דעתה עד כי לא ידעה להבחין בטיב הצוואה שעשתה. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי "צוואה שנעשתה... בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה". ביהמ"ש המחוזי בחן את כל הנסיבות שבפניו
והגיע למסקנה כי למצווה היה כושר לצוות. בכך אין להתערב. הכלל המשפטי הרחב קובע כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו, וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפס"ד של ביהמ"ש. הנטל לסתור חזקת כשרות בסיסית זו לאחר מותו של אדם הינו כבד ביותר והמערערת לא עמדה בנטל זה.
ד. גם אילו הוכח שהמנוחה היתה חולת נפש, לא היה די בכך כדי לפסול את הצוואה. גם אם אדם סובל מהפרעות נפשיות או אי יציבות, אין בכך כדי לשלול את כשרו לבצע פעולות משפטיות וביניהן צוואה, כל עוד הוא יודע להבחין בטיבה של צוואה. העובדה שהמנוחה הדירה את המערערת מכל נכסיה, אין בה כדי להראות על כך שלא ידעה בטיב הצוואה. לפי הראיות ידעה המנוחה היטב את רצונה ונתנה לו ביטוי ברור בצוואה.
ה. אשר לטענה כי מכל מקום מחשבותיה של המנוחה באשר למערערת היו "מוטעות מיסודן" ואלמלא טעות זו לא היתה המנוחה מדירה את המערערת מן העזבון כך שמדובר בצוואה שנעשתה בטעות ודינה להתבטל. מערכת היחסים בין השתיים אכן היתה עכורה ותחושותיה של המנוחה ניתן לכנות בכל מיני כינויים, אך אין לכנות כ"טעות" את התחושה הסובייקטיבית. אין גם לקבל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, מצד אמה של המנוחה. הוכחת הטענה מוטלת על שכם המתנגד לקיום הצוואה והיא לא הוכחה. אין גם יסוד לטענה של פסלות הצוואה משום שאמה של המנוחה חתמה עליה כעדה שלישית, בלתי נחוצה. סעיף 20 לחוק דורש שהצוואה תחתם בפני שני עדים, כך שהמינימום הוא שני עדים. גם אם נוסף עד שלישי אין הדבר פוגם בצוואה.
ו. בשלב הסיכומים העלה ב"כ המערערת לראשונה טענה כי הצוואה היא בלתי מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור. ב"כ המשיבה התנגד לשמיעתה באשר לא נטענה בפני ביהמ"ש שבפניו נערך הדיון. אכן זה הכלל, אך המקרה שלפנינו נופל לגדר החריג שעניינו העלאת טענות משפטיות, להבדיל מעובדתיות, שהן במסגרת עילת התביעה, ונובעות מהנתונים המשפטיים והעובדתיים הפרושים בפני ביהמ"ש כמו גם בפני הצד שכנגד. ברם, העובדה שהמערערת היתה קטינה כאשר האמא הדירה אותה מהעזבון אינה הופכת את ההוראה לבלתי חוקית ואין היא נוגדת את הוראת הדין האישי החל על המנוחה. אין גם לומר כי צוואה המדירה בת אחת ומזכה בת שניה בכל הרכוש היא בלתי מוסרית.
ז. עם זאת, הסעיף הקובע כי מהמשיבה תשלל הירושה אם תהיה מושפעת ע"י המערערת או בני משפחת האב יש לפסלו. תנאי שמשמעותו ציווי לנתק קשר למשך תקופת חיים בין שתי אחיות כמו גם בין בת לבני משפחה אחרים הינו בלתי מוסרי וככזה הוא בטל. אלא שבטלות התנאי האמור אינו מביא לבטלות הצוואה כולה. החוק מנחה להעדיף קיום צוואה על פני ביטולה, והכלל הוא שאין השפעה של החלק שבוטל על יתר חלקי הצוואה, אלא אם הוכח ההיפך. בענייננו, לא קיים קשר בל ינתק בין התנאי שבוטל ובין יתר חלקי הצוואה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, קדמי. החלטה - השופט מלץ. עו"ד יוסף הס למערערת, עו"ד אורי חן למשיבה. 30.12.93).
רע"פ 5868/93 - מ. בן גיאת חברה לבניה ואח' נגד עירית ירושלים
*הרשעה בעבירה לפי חוק התכנון והבנייה(מחוזי י-ם - ע.פ. 146+147 - הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש לעניינים מקומיים בירושלים הרשיע את המבקשים 1 ו-2 בעבירה לפי סעיף 208(א)(8) לחוק התכנון והבניה וביהמ"ש המחוזי קיבל באופן חלקי ערעור המדינה והחיל את ההרשעה לחוק התכנון והבניה גם על המבקש השלישי משה בן גיאת והחמיר בעונשים. טענת המבקשים היא כי בקשתם אינה אלא ערעור ראשון, שהרי ביהמ"ש המחוזי שינה את פסה"ד של הערכאה הראשונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין לראות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שקיבל ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום, פס"ד של הערכאה הראשונה המקנה ערעור בזכות. שאלת העלאתו של נושא בפני ערכאה שלישית צריכה להיות מעוגנת בטעמים מהותיים ולא בספירתן של הערכאות שקיבלו עמדת המבקש מול אלה שדחוה.
ג. טענה אחרת עניינה סעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה הקובע כי אם בוצעה עבירה לפי סעיף 204 ניתן להאשים בה אחד או יותר מאלה: "(8) האחראי לעבודה או לשימוש, לרבות האדריכל, המתכנן, המהנדס או ההנדסאי... הקבלן הראשי...". אומר בימ"ש השלום, בזכותו מאשמה את משה בן גיאת, כי פיסקת משנה 8 הנ"ל המטילה אחריות על "האחראי לעבודה" קובעת כי אחראי שכזה הוא "לרבות" אדריכל, מהנדס וכו' ומכאן שהאחריות על פי תפיסת המחוקק היא אחריות של בעל מקצוע בענף הבניה ואין מדובר באחריות כללית וערטילאית של מי שמעורב בבניה. את קביעתו זו של ביהמ"ש השלום ביטל בימ"ש המחוזי והדין עמו. המונח "לרבות" בא להוסיף על הנאמר ברישא של הסעיף ולא לצמצמו או לגרוע ממנו. אין הצדקה לפרש את סעיף משנה (8) הנ"ל באופן המוציא מכלל תחולתו את מי שהיה מעורב באופן פעיל בניהול עבודות הקבלנות לצורותיהן, בין החלק הפיזי בשטח בין החלק המינהלי - טיפולי בוועדה המקומית או ביתר המקומות.
ד. מוסיפים וטוענים המבקשים כי לא היה מקום להחיל לגביהם את סעיף 219 לחוק הנ"ל, שהרי לבסוף קיבלו היתר, אף אם היה רטרואקטיבי. אף טענה זו אינה מקובלת. ההוראה הבסיסית המניעה גלגליו של סעיף 219(א) היא "ההרשעה בעבירה", וזו היתה כאן. היתר בדיעבד אינו משנה את עובדת ההרשעה, כי זו איננה מתבטלת בשל כך.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקשים, עו"ד קמינסקי למשיבה. 5.12.93).
ע.א. 2525/92 - גבי וקרני ראוכברגר נגד עירית רמת גן ואח'
*תביעה לרישום רצועת קרקע בבנין הראוי להירשם כבית משותף ע"ש התובעים. *בנייה בקרקע המהווה רכוש משותף(מחוזי ת"א - ה.פ. 518/89 - הערעור נדחה).
א. המשיבה (להלן: העיריה) היא הבעלים הרשום של חלקת מקרקעין. על החלקה הוקם בנין ובו 8 דירות. הבניין לא נרשם כבית משותף ובמרשם המקרקעין מופיע רישום החלקה בבעלות עירית רמת גן. כל אחת מן הדירות מוחכרת בחכירה לדורות. החוכרים הם המערערים ושבעת המשיבים, מחוץ לעיריה, (להלן: המשיבים), כל אחד לגבי דירתו. רק המערערים והמשיב השני רשמו את זכויות החכירה שלהם במרשם המקרקעין, כל אחד בשמינית מהחלקה. המערערים טענו כי עובר לרכישת הזכויות בדירתם ביררו בעירית רמת גן אם קיימת אפשרות להרחבת הדירה ונענו בחיוב ואף קיבלו היתר בניה מן הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. החוכרים האחרים מתנגדים להרחבת דירת המערערים מאחר שמדובר בבניה בחצר הבנין המהווה, לפי הטענה, "רכוש משותף" של כל הדיירים. איהמשיבים ביקשו וקיבלו צו מניעה זמני בבימ"ש השלום בת"א והדיון בבקשה טרם הסתיים. לאחר מכן הגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי תובענה על דרך של המרצת פתיחה לחייב את העיריה לרשום לזכותם חכירה לדורות בשתי רצועות קרקע שבחצר הבית בשטח כולל של 27 מ"ר. לטענת המערערים, היתר הבניה, על שתי רצועות הקרקע, שניתן להם, מחייב את העיריה לא רק כרשות תכנונית אלא גם כבעלת המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים ועיקר טעמו לכך היה שלא נתקיימה דרישת הכתב כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין במערכת היחסים שבין המערערים והעיריה. הערעור נדחה.
ב. כל אחד משמונה החוכרים זכאי לרשום חכירה בשמינית מן החלקה. כל עוד לא מבטא המרשם את קיומו של הבניין שנבנה על החלקה, מדובר בחכירה בחלק בלתי מסויים של כל החלקה. על הבניין יש להחיל את הוראות פרק ו'1 לחוק המקרקעין בדבר בתים שאינם רשומים כבתים משותפים. סעיף 77ב' לחוק המקרקעין מונה אילו סעיפים של פרק ו'
יחולו על בתים שאינם רשומים. עניינו של פרק ו'1 בניהול בלבד של הבית ואינו דן בזכויות קנייניות. סעיף 77א' מגדיר "רכוש משותף" כ"כל חלקי הבית... ולרבות הקרקע... המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות...". בענייננו מדובר בחצר משותפת של הבניין, אשר בוודאי על פי מהותה מיועדת לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם. עיון בחוזי החכירה שנעשו עם המערערים והמשיבים מצביע על כך שלחוכרים יש לפחות זכות שימוש בחצר הבית, שהוענקה להם ע"י הבעלים, העיריה, שבכוחו להעניק זכות כזו. סעיף 62(א) לחוק המקרקעין מורה כי אין לקבוע הצמדה של חלק מסויים ברכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות. משמעות הדברים היא כי לכל אחד מבעלי הדירות זכות להתנגד לפגיעה ברכוש המשותף ע"י בניה בו וצירופו לאחת הדירות.
ג. במישור היחסים ההדדיים שבין החוכרים לבין עצמם - שמורה הזכות לכל אחד מן הדיירים להתנגד לבנייה בחצר, שתכליתה להרחיב את אחת הדירות על חשבון הרכוש המשותף. מן הבחינה הקניינית עולה, לכאורה, כי לכל אחד מן החוכרים, זכות לקבל זכות חכירה בשמינית של חלקים בלתי מסויימים מן המגרש, ומכאן כי העיריה כבר החכירה את כל המגרש ואין בידיה חלקים נוספים שאותם היא יכולה להחכיר למערערים.
ד. אפילו נאמר כי העיריה רשאית לייחד על דרך של החכרה שטחים מסויימים מן החצר המשותפת לחוכר זה או אחר, הרי כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי אין כל מסמך המעיד על כך שהיא עשתה כן בעניינם של המערערים. היתר הבניה מבטא את העמדה התכנונית של עירית רמת גן, ואין בהסכמת מנהל מחלקת הנכסים לקבלת רשיון בנייה כדי להטיל עליה חובה להחכיר אותן רצועות קרקע למערערים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד הלן אייזן למערערים, עו"ד גב' גילה קימל לעיריה, עו"ד אורי קוזלובסקי למשיביםהאחרים. 2.12.93).
ע.פ. 6147/92 - מרינת ישראל נגד יוסף בן שלמה כהן
*הדבר לחיזוק" הדרוש להרשעה עפ"י עדות שותף לעבירה(מחוזי ת"א - ת.פ. 235/92 - הוחלט ברוב דעות להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי).
א. סניף בנק הדואר בראשל"צ - נשדד ע"י שניים שהגיעו למקום כשהם רכובים על אופנוע וחבשו קסדות שהסתירו את מראה פניהם. אחד מן השניים נכנס לדואר ובאיומי אקדח שדד כ-5,000 ש"ח. השודד יצא לחברו שהמתין לו על האופנוע והם הסתלקו מן המקום. אחד השודדים, יצחק אלון, מי שהמתין בחוץ, נלכד והודה כי השתתף בשוד. לאלון היה אופנוע ולדבריו הציע לו המשיב להשתתף עימו במעשה הפלילי. לדברי אלון חשש פן יתפס ולפיכך שרף את אופנועו. המשיב הכחיש את סיפורו של אלון וטען כי הלה ביקש לחפות על שותפו לעבירה והעליל עליו. המשיב גם טען טענת אליבי. במשפט חזרו אלון והמשיב על הגירסאות שמסרו בחקירה. הובאו גם ראיות עצמאיות כי אלון שרף את אופנועו וכי בעת השוד התפזרו שטרות כסף על הרצפה, כפי שסיפר אלון בחקירה במשטרה מפי מי שביצע את השוד. ביהמ"ש המחוזי האמין לאלון וכן דחה את טענת האליבי. לעדות אלון נמצאו גם ראיות חיצוניות: שריפת האופנוע על ידיו ופיזור השטרות בעת השוד. עם זאת, ראיות אלה אישרו את עדותו של אלון בדבר השתתפותו הוא בשוד יחד עם שותף, אך לא היה בהן חיזוק לזהותו של אותו שותף, שהיא התוספת הראייתית שנדרשה - לפי השקפת ביהמ"ש המחוזי - על פי סעיף 54א'(א) לפקודת הראיות לעדותו של שותף לעבירה. לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי לזכות את המשיב מן האשמות שיוחסו לו. בערעור סברה השופטת דורנר שניתן היה להרשיע את המשיב, השופט בך סבר שצדק ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו ואילו השופט חשין הצטרף לדעתה של השופטת דורנר בנושא המשפטי, אך סבר שיש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון נוסף מן הבחינה העובדתית של גישת ביהמ"ש לראיות שהיו בפניו.
ב. השופטת דורנר: בעבר נדרשה תוספת ראייתית בדרגה של סיוע לעדות שותף לעבירה. לעניין מהות הסיוע נתקבלה אצלנו הגישה המחמירה כי הראייה המאשרת את ביצוע העבירה אך לא את זהות הנאשם, אינה מהווה סיוע, וכי דרושה ראייה עצמאית הקושרת את הנאשם לביצוע העבירה. על סמך הלכה זו זוכו נאשמים אף שביהמ"ש נתן אמון מלא בעדויות המפלילות של שותפיהם לעבירה.
ג. המחוקק ראה לתקן מצב זה ולפי סעיף 54א'(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אין צורך יותר בסיוע אלא די אם ביהמ"ש מצא בחומר הראיות "דבר לחיזוקה" של עדות השותף. "הדבר לחיזוק" אינו חייב להתייחס לדברי העד בדבר זהות הנאשם, ודי כי יאשר את מהימנותו של העד בנושא הרלבנטי לביצוע העבירה. קיימת זיקה הדדית בין משקלה העצמי של העדות לבין התוספת הראייתית הנדרשת. במקרה דנן נתן ביהמ"ש המחוזי אמון מלא בעדותו של אלון, הוא דחה את הטענות בדבר העלילה והאליבי, ובמקרה כזה התוספת הראייתית הנדרשת היא מינימלית. לא נדרשת תוספת ראייתית בדבר זהות הנאשם, אלא די בחיזוק המאשר את עדות השותף בעבירה בפרט רלבנטי. לפיכך היה מקום לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אולם, משסובר השופט חשין, אשר בשאלה המשפטית הצטרף לתיזה האמורה בעניין ה"דבר לחיזוק", כי אין מקום להרשיע את א4 המשיב בביהמ"ש העליון אלא יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, מצטרפת השופטת דורנר לתוצאה זו.
ד. השופט בך: יש ונדרשת בחוק ראיית "סיוע"; אחר כך קיים "הדבר לחיזוק"; ולבסוף ישנו "הדבר מה הנוסף". "העדות המסייעת" היא הראיה התומכת בעלת המשקל הכבד ביותר בין שלושת הסוגים הנ"ל. לעומת זאת מספיקה, עקרונית, ראיה קלה מאד כדי להוות את ה"דבר מה הנוסף". מעין דרגת ביניים הוא "הדבר לחיזוקה" של עדות הדורשת תמיכה, אשר מהותה עומדת במבחן הערעור. מה הוא "הדבר לחיזוק" האמור - הוא אינו צריך להוות ראיה מסייעת, המפלילה את הנאשם בעבירה נשוא האישום באופן בלתי תלוי מעדות הטעונה תמיכה. כמו כן אין לשלול את האפשרות שניתן לדלות את ה"דבר לחיזוק" במקרים נאותים מגירסת "הער הנתמך" עצמה, ובלבד, וזה הגורם המכריע, שיש באותה ראיה כדי לתמוך במהימנותו במסירת עדות אשר מפלילה את הנאשם. בענייננו, אין כל חיזוק לעובדה שהמשיב הוא שהיה השותף לעבירה. העובדה שאלון שרף את האופנוע מחזקת את דברי אלון שהוא השתתף עם האופנוע שלו בשוד והעובדה שפקידה העידה על פיזור שטרות מעידה על כך שהשותף של אלון סיפר לו על פיזור השטרות, אך אין זה מחזק את העובדה שהמשיב הוא שהיה השותף לעבירה.
ה. השופט חשין: גם מצד תכלית ההסדר החדש שנקבע בהוראת סעיף 54א'(א) לפקודת הראיות, שבא למנוע את המצב שהיה שורר כאשר נדרש סיוע, גם מצד פירושו של צמד התיבות "דבר לחיזוק", עולה אותה מסקנה, והיא: לעניין שותף לדבר עבירה, השתחררנו מנטל עבר שרבץ עלינו בדמותה של דרישת "סיוע" והסיוע הלך-אבד לו. תחתיו בא ה"דבר לחיזוק" שפירושו כפשוטו "דבר" שיש בו כדי לחזק את מהימנותו ואת אמינותו של השותף המפליל. זאת בלא כל סייג והגבלה באשר לדרך החיזוק ולשאלה איזה חלק מעדות השותף אמור אותו "דבר" לחזק. "דבר לחיזוק" אינו אמור בהכרח לערב את הנאשם במעשה עבירה, ואותו "דבר" אמור רק לחזק מהימנותו ואמינותו של השותף.
ו. נשארת השאלה והיא יישומו של העקרון בכל עניין ועניין: מה אמור להיות משקלו של אותו "דבר חיזוק", שכשמוסיפים אותו אל עדות השותף תכריע את כף החובה ובהיעדרו תכריע כף הזכות. התשובה היא שנסיבותיו של כל עניין ועניין יקבעו את התשובה. אפשר שבמקרה מסויים יעלה הצורך ב"דבר לחיזוק" שיהיה כמו סיוע כהוראתו בעבר, ובמקרים אחרים יהיה הרבה פחות מכך. בענייננו סומכת השופטת דורנר על עדות אלון כעדות שביהמ"ש נתן בה "אמון מלא" ומתוך שזו היתה מידת האמון, סוברת השופטת
כי "התוספת הראייתית הנדרשת היא מינימלית". ברם, לא נתברר בבירור מה היה משקלה של עדות אלון בעיניו של ביהמ"ש המחוזי. הוא מתייחס לעדות זו מספר פעמים כאשר פעם הוא נותן בה אמון מלא ופעם הוא מתייחס אליה כעדות שיש בה מספר טעויות. לפיכך מן הדין להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שיחליט אם על יסוד עדותו של אלון יחד עם ה"דברים לחיזוק" על פי פירושו של ביהמ"ש העליון ברוב דעות, ניתן להרשיע את המערער.
(נפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עו"ד ב. נהרי למשיב. 9.12.93).
ע.א. 267/89 - מנהל מס ערך מוסף נגד יעקב צלניקר
*שומה לפי מיטב השפיטה לצרכי תשלום מע"מ כאשר הספרים נפסלו(מחוזי ת"א - ע.ש. 835/87 - הערעור נתקבל).
א. למשיב בית מלאכה להתקנה ותיקון של מנגנונים לרכב נכים ולרכב של בתי ספר לנהיגה, בית מלאכה שאין כדוגמתו באיזור המרכז. כמו כן בבעלותו רכב המשמש להוראת נהיגה. ספריו של המשיב נפסלו והמערער קבע על פי מיטב השפיטה שומת מע"מ בה חב המערער לשנים 1985 ו-1986, על סמך מחזור עסקיו בחודשים מרץ-אפריל 1987, מתוך סברה שבחודשיים אלו, בהם בוקר העסק באינטנסיביות רבה יותר, נרשמו הכנסות המשיב בצורה אמינה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי והשופט קבע כי פסילת הספרים היתה כדין ואולם "השומה לא נעשתה ברמה של 'מיטב השפיטה' שכן לא היה די למשיב להתבסס על נתונים של שני חודשים... ולהסיק מכך מסקנות על מחזור העסק בשתי שנים אחרות...". השופט הציע דרכים בהן היה על פקיד השומה לנקוט כדי להגיע לשומה לפי מיטב השפיטה, ומשמצא כי לא נעשתה בדיקה השוואתית כזו החליט כי אין לאשר את השומה. השופט הוסיף וקבע כי אילו היה סבור שהשומה עומדת במבחן של מקצועיות סבירה, על פניה, היה מעביר את נטל השכנוע להפריך את השומה אל המשיב. השופט המשיך וקבע כי המשיב לא הצליח להביא ראיות של ממש להפרכת השומה. הערעור נתקבל.
ב. באשר לנטל ההוכחה בשומה על פי מיטב השפיטה - לפי חוק מע"מ, בערעור על החלטת המנהל בהשגה "חובת הראיה היא על המערער אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". השופט קבע כאמור כי הספרים בדין נפסלו, אלא שלדעתו על פקיד השומה להראות כי השומה על פניה היא סבירה, ורק לאחר מכן עובר הנטל על המשיב להפריך את סבירות השומה. אין צורך להכריע בשאלת נטל ההוכחה, שכן במקרה זה, גם אם קיימת חובה כזו, עמד בה המערער. הוא ביסס את השומה על חודשיים בהם נערכה ביקורת בעיסקו של המשיב. כאשר ספרי חשבונותיו של הנישום אינם מהימנים, רשאים שלטונות המס לקבוע שומה על פי מיטב השפיטה בהתבסס על מדגם של עסקו של הנישום. באותם עסקים בהם אפשרי הדבר, ניתן לבסס את השומה על תחשיב, אך זה אינו המצב במקרה שלפנינו שבו מדובר בעסק "שאינו עסק שגרתי" שלגביו קשה ואולי לא ניתן למצוא מדד השוואתי. ביסוס השומה על מדגם היא סבירה בנסיבות העניין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער. 28.12.93).
בג"צ 4935/93 - תנועת נאמני הר הבית ואח' נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*דרישה למנוע ביצוע עבודות בניה בהר הבית(העתירה נדחתה).
א. העותרים קובלים על כך שעל הר הבית מתבצעות עבודות בנייה משמעותיות ללא היתר מרשויות התכנון והבניה. עבודות אלו מבוצעות ע"י הוואקף המוסלמי (להלן: המשיב 5). העתירה מכוונת כלפי הרשויות השונות הממונות על שמירת החוק ואכיפתו בעניין זה, והעותרים קובלים על כך כי המשיבים אינם משתמשים בסמכויותיהם לאכיפת
החוק על המשיב 5 להפסקת עבודות הבניה. מנגד טוענים המשיבים כי המדובר בעבודות שיפוץ ושימור כיפת מסגד "כיפת הסלע" וכן בהתקנת מערכת לגילוי והתראה מפני שריפות ואש באותו מקום, ובנסיבות הנתונות ספק אם עבודות השיפוץ טעונות היתר מרשויות התכנון. עוד מפנה המשיב להנחיות היועץ המשפטי לממשלה שלפיהן לא ינקטו רשויות התכנון בכל פעולה לאכיפת החוק בהר הבית אלא בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה. נטען עוד כי פעולות השיפוץ הינן מחוייבות המציאות בשל מצבה הרעוע של הכיפה ויש אינטרס ציבורי חשוב בשימור אתר זה. העתירה נדחתה.
ב. אין ספק כי עקרון שלטון החוק מחייב הקפדה על אכיפת החוק. יחד עם זאת מצוות הרשויות המופקדות על כך להפעיל את שיקול דעתן באופן שיבטיח שאכיפת החוק תיעשה בסבירות, בתום לב, בהגיון ובכובד ראש. כשמדובר בעניינים שלהם זיקה להר הבית, עם כל המטען הריגשי, הדתי והפוליטי הכרוך בכך, מתחייבת מידת זהירות רבה במיוחד. השאלה אם בכלל דרוש היתר לביצוע עבודות השיפוץ הנדונות אינה חופשית מספק. ברם, אין צורך להכריע בכך שכן די בהבהרת המשיב שלפיה אין הועדה המקומית נוהגת לדרוש היתרים לפעולות דוגמת תיקון גג, כל אימת שאין בהן הוספה ממשית על הקיים. זאת ועוד, קיים אינטרס ציבורי חשוב כי עבודות אלו תבוצענה, שכן העבודות לשיפוץ ושימור כיפת הסלע הינן חיוניות לאור מצב הכיפה ודליפות המים במקום.
ג. בעתירה זו עומד שוב במבחן שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בהחליטה להימנע מנקיטה באמצעים דרסטיים לאכיפת החוק. בג"צ הדגיש במספר ניכר של פסקי דין, כי אין הוא מתערב בהחלטת רשות האכיפה, אלא אם החלטתה היא מופרכת או בלתי סבירה לחלוטין. בענייננו, שיקולי המדיניות כפי שיושמו ע"י המשיבים הינם סבירים, ואין מקום להתערבות שיפוטית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עו"ד נ. ורצברגר לעותרים, עוה"ד א. אליאב ו-א. מנדל למשיבים, אין הופעה מטעם הוואקף. 5.12.93).
רע"א 6239/93 - AG enorK - נגד ענבר פלסטיק משורין
*הגשת תובענה שניה על הפרת זכות יוצרים ופטנט כאשר לפני כן הוגשה תובענה בגין הפרה אחרת של אותה זכות והדיון בה טרם נסתיים(מחוזי ת"א - המר' 10565/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת הגישה תובענה שעילתה הפרת זכות יוצרים והפרת פטנט בתיבת סעף, (להלן: התיבה), ע"י המשיבים. בגידרה של התובענה ניתן למבקשת צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לייצר את התיבה, לשווקה או להפיצה. בעוד התובענה תלויה ועומדת נתגלה למבקשת, לטענתה, כי המשיבה החלה לייצר - לאחר הגשת התובענה הראשונה - תיבה מפירה שניה, בה הכניסה שינוי קל במנגנון ההולכה והנעילה של מכסה התיבה, על מנת לעקוף את הפטנט של המבקשת. לפיכך הגישה תובענה שניה המבוססת בעיקרה על הפרת זכות יוצרים. בגידרה של התובענה השניה ביקשה המבקשת צו מניעה זמני. המשיבה עתרה לדחות או למחוק את התובענה השניה או לחילופין לעכב את הדיון בה עד להכרעה בתובענה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי החליט לעכב את הדיון עד להכרעה בתובענה הראשונה, תוך הפניית המבקשת להגשת בקשה לתיקון כתב התביעה בתובענה הראשונה. כתוצאה נגזרת החליט ביהמ"ש שלא לדון בבקשה לצו מניעה זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור - מבלי להתייחס לשאלה אם ניתן היה להגיש ערעור במקום בקשה לרשות ערעור - והערעור נתקבל.
ב. השופט סבר, ככל הנראה, ששתי התובענות מבוססות על אותה עילה, ולפיכך סמך את יתידותיו על הילכת ע.א. 259/83 (פד"י ל"ט(4) 141), אך אין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה נקבע כי מי שיש לו תביעה נגד קבלן בגין ליקויים בבניה צריך לרכז את
כל הנזקים בתובענה אחת. במקרה שלפנינו הצמיחה מלכתחילה כל הפרה של זכות היוצרים עילה חדשה. אמת נכון הדבר, שבדיעבד מתלכדות כל ההפרות לעילה אחת ושומה על התובע לרכז את כל ההפרות שנולדו עד ליום הגשת התובענה בכתב תביעה אחד, אך אם לאחר הגשת התביעה באה לעולם הפרה חדשה רשאי התובע להגיש בגינה תובענה חדשה.
ג. גם אם לנוכח ההגדרה הרחבה של עילת תביעה המקובלת היום לעניין תיקון כתבי טענות, יכולה המבקשת לבוא על סיפוקה גם בבקשה לתיקון כתב התביעה בתובענה הראשונה, היא לא היתה חייבת לנקוט בדרך זאת. אין לדחות את הבקשה החדשה רק בשל כך שעומד לרשות המבקשת צעד חילופי. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בבקשה למתן צו זמני לגופו של עניין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד שלמה כהן וליעד וטשטיין למבקשת, עו"ד דניאל פריימן למשיבה. 19.12.93).
בג"צ 7101/93 - יעקב נוביק נגד מפקר משטרת מחוז ירושלים ואח'
*החלטת המשטרה לאסור קיום תהלוכה של יהודים במזרח ירושלים(העתירה נדחתה).
א. נושא עתירה זו בבקשה שהוגשה לקיום תהלוכה במזרח ירושלים, שתסתיים באסיפה מול הבניין הידוע כ"אוריינט האוס". מטרת התהלוכה והאסיפה היא, כאמור בבקשה לרשיון, למחות "נגד הממשלה המאפשרת פעילות מפקדות הטרור בירושלים...". את קיום האסיפה מול בניין ה"אורייאנט האוס", מנמקים מבקשי הרשיון בכך כי הוא "משמש את מפקדת הטרור של אש"ף". המשטרה מסרבת ליתן את הרשיון המבוקש, כשלטענתה קיים חשש רציני ביותר להפרת הסדר הציבורי, וכן בקיומו של חשש רציני ביותר לפגיעה בבטחון המפגינים, בבטחון תושבי המקום, פגיעה פיזית ופגיעה ברכוש. העתירה נדחתה.
ב. מקום התהלוכה והאסיפה מצוי במתחם של מבנים, בלב איזור מאוכלס ערבים, וברחובות צרים יחסית. כאשר בג"צ בא להחליט בעתירה זו הוא רואה להנחות עצמו על פי הכלל כי יש לאזן בין החופש להביע דעה בדרך של הפגנה ותהלוכה, ובין הצורך לשמור על שלום הציבור והפרט ובטחונם. המבחן אותו שיווה בג"צ לנגד עיניו הוא המבחן של הקירבה לוודאות בדבר התממשותה של פגיעה בשלום הציבור. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר חסוי, שוכנע ביהמ"ש כי אין להתערב בעמדת המשיבים וכי היא מבוססת כדבעי בנתונים ובעובדות, שהוערכו נכונה.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, טל. עו"ד רותם לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 28.12.93).
ע.א. 498/93 - פורטונה סבן נגד רותם חברה לביטוח בע"מ
*תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה(מחוזי באר שבע - ת.א. 327/88 - הערעור נתקבל).
א. המערערת עבדה בחברת "הוד אווז" (להלן: המעבידה) שהיתה מבוטחת אצל המשיבה. במהלך עבודתה, ביום 10.9.87, החליקה המערערת, נפלה ארצה ונפגעה. היא תבעה את נזקיה מהמבטחת וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. עפ"י קביעתו לא ניתן להסיק מראיות התביעה שבמקום בו נפלה המערערת היה חומר שומני או כמות של שמן שהיה בהם לגרום להחלקה. עוד קבע ביהמ"ש שעפ"י ההוראות שניתנו והפיקוח שהיה מקובל אצל המעבידה, לא ייתכן שיימצא חומר שומני או שלולית של שמן במקום בו החליקה המערערת ונפלה. הערעור נתקבל.
ב. מהראיות שבאו בפני ביהמ"ש עולה שהמערערת החליקה במקום שהיה שמנוני והיווה סיכון להולכים בו. מדובר בסכנה צפויה של הימצאות חומר שמנוני במקום, סכנה שהמעבידה ידעה עליה, ורק בשל שלא נקטה באמצעי זהירות מספיקים מצידה, נמצא החומר השמנוני במקום והוא שגרם להתחלקות המערערת. טכנולוג מזון שהיה ממונה מטעם
המעבידה על עבודת המערערת, שהגיע למקום סמוך לאחר ההחלקה, העיד כי מצא על הרצפה במקום ההחלקה כתם קצת חלק, שנוצר כתוצאה של הפרשה "של שומן" של בשר גולמי. לנוכח דברים מפורשים אלה, שהיו מהימנים על ביהמ"ש, לא ברור כיצד ניתן היה לקבוע כי לא הובאה ראייה מספקת בדבר הימצאות חומר או נוזל שגרם להחלקה.
ג. מעדותו של הטכנולוג עולה גם כי המצאות של כתמי שומן על הרצפה באותו מקום היתה תופעה מצוייה ובעבר כבר היו החלקות במפעל. אכן, עצם העובדה שפלוני החליק במקום עבודתו, אין בה לבדה ללמד על אחריות המעבידה להחלקה או לתוצאותיה. אולם, כשמדובר בסכנה שאינה נכללת בסיכוני יום יום, אלא בסכנה של המצאות נוזל או חומר על משטח שיש בו לסכן את ההולכים עליו, על מחזיק המקום לנקוט אמצעים כדי למנוע או לסלק את הסכנה. בענייננו הוכח שעקב אי שמירה על נקיונו של משטח העבודה נוצרה סכנת החלקה ומי מעובדי המעבידה אשר חובתו היתה לנקות את השומן שעל הרצפה לא דאג לכך. המסקנה היא שבין אם המעבידה עצמה התרשלה ובין אם התרשל מי מעובדיה, המעבידה חבה בנזיקין כלפי המערערת לפצותה על נזקיה כתוצאה מן התאונה.
ד. לאור מסקנה זו, אין צורך להכריע בשאלה אם הוכיחה המערערת גם את העילה של הפרת חובה חקוקה ע"י המעבידה, אך נראה שלכאורה גם עילה זו עומדת למערערת.
ה. אשר לטענה כי המערערת תרמה בהתרשלותה לקרות התאונה - אין כל טענה, ובודאי לא כל הוכחה, שבהליכה רגילה של המערערת היא יכולה היתה להבחין בכתם השומן. לא די בעובדה שהמערערת יכולה היתה לצפות אפשרות שיהיו כתמי שומן על הריצפה, כדי לקבוע שבזהירות סבירה היתה יכולה להבחין בכתם השומן עובר להחלקתה.
ו. עקב התאונה נגרמה למערערת, ילידת שנת 1937, נכות אורטופדית בשיעור של %20 בשל שבר בחוליה. אף כי החליט לדחות את התביעה, קבע ביהמ"ש ממצאים לעניין הנזק למקרה ויתקבל ערעור. ביהמ"ש העריך את נזקיה בגין הפסד כושר עבודתה בעבר ובעתיד בשיעור של %20 בממוצע מכושר עבודתה לולא התאונה, וכן קבע פיצוי בגין כאבים, צער וסבל 25,000 ש"ח ועוד עזרה בעבודות הבית 10,000 ש"ח. שני הצדדים ערערו על גובה הסכומים אך אין להתערב בהם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יוסף מ. גולדשטיין למערערת, עו"ד צבי רפפורט למשיבה. 28.12.93).
ע.א. 5599/92 - ברמסון - הרשקוביץ מרכז הנייר... בע"מ ואח' נגד בנק הפועלים
*דחיית בקשה לבטל פס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה(מחוזי ת"א - ה.פ. 279/91 - הערעור נדחה).
א. המערערת חבה לבנק סכום כסף. ביום 16.8.90 נתן ביהמ"ש המחוזי תוקף של פס"ד להסכם פשרה שלפיו אם יעמדו המערערת (כחייבת עיקרית) ושאר המערערים (כערבים) בתשלום שבועי של שיעורים במשך תקופה של 15 שנים, יהיה סכום החוב קטן יותר. עוד התחייבה המערערת השלישית למשכן "מיד" את דירתה לטובת המשיב. המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד המצהיר כי המשיב הפר את הסכם הפשרה ויש לבטל את פסה"ד המאשר אותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים ולא המשיב הם שהפרו את הסכם הפשרה, ולכן ההסכם אינו בטל. הערעור נדחה.
ב. טענתם העיקרית של המערערים היא כי הסכם הפשרה בוטל בהסכמה או על יסוד הצהרתו החד צדדית של המשיב. מעשה שהיה כך היה שביום 16.8.90 עתר המשיב לביהמ"ש המחוזי בבקשה לתיקון הסכם הפשרה ולחילופין לביטולו עקב טעות. מפרוטוקול הדיון עולה שתחילה הודיעו הפרקליטים לביהמ"ש שהם מסכימים לביטול ההסכם תוך שמירת כל הטענות והזכויות של כל אחד מהצדדים. אותה עת הודיע פרקליט המערערים כי לאחר מתן פסה"ד המאשר את הפשרה ניתן פס"ד בתיק אחר ממנו נובע שנכסים של המערערת הראשונה (להלן: הציוד) הם בבעלות צד שלישי. למשמע דברים אלה ביקש ב"כ המשיב. לא לתת
החלטה בעניין ביטול הסכם הפשרה כדי שיוכל לקבוע את עמדתו בנדון. ביהמ"ש דחה את מועד הדיון, ובמועד החדש הודיע ב"כ המשיב שהוא חוזר בו מבקשתו להצהיר על ביטול הסכם הפשרה. על יסוד העובדות האמורות טוענים המערערים שהסכם הפשרה בוטל ועימו פסה"ד המאשר אותו. אין לקבל טענה זו. כאשר נודע למשיב כי המערערת רוקנה מנכסיה, דבר שלא היה ידוע לו עת הסכים לביטול הסכם הפשרה, היה רשאי לחזור בו מהסכמתו לבטל את הסכם הפשרה. הדעת נותנת שאלמלא גילו המערערים למשיב על פסה"ד המרוקן את המערערת מן "הציוד" וביהמ"ש היה מבטל את הסכם הפשרה, יכול היה המשיב לבטל את הביטול בעילה של טעות או של הטעייה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. שלמה למערערים, עו"ד צ. גולן למשיב. 19.12.93).
בש"פ 6216/93 - מדינת ישראל נגד נימר בן סלים אבו חמיד
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - הרואין) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בהחזקת 241.3 גרם הירואין, בהתחזות לאחר ובשיבוש מהלכי משפט. כתב האישום הוגש נגדו ביום 18.11.92 ובמקביל ביקשה המדינה כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה. הוא מצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות להוכחת האשמות המיוחסות למשיב, וכי החומרה שבמעשים מצדיקה מעצרו. המשפט התנהל בעצלתיים וכך חלפה השנה כאשר פרשת ההגנה טרם הסתיימה. כיוון שמתן הכרעת הדין אינה צפוייה לפני שתחלוף שנה למעצרו של המשיב, ביקשה המדינה המשך המעצר בשני חודשים נוספים לפי סעיף 54 לחוק סדר דין הפלילי. הבקשה נתקבלה.
המבחן להפעלת סמכות המעצר מעבר לשנה הוא גמיש. השיקולים בהפעלת הסמכות דומים למדי לשיקולים המקובלים לעניין מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. עם זאת, כשתמה תקופת השנה יש לשקול אם הטעמים שהצדיקו את המעצר הם בעוצמה מספקת להארכתו מעבר לשנה. על אלה מתווספים השיקולים המיוחדים להארכת המעצר מעבר לשנה: הזמן שנותר לסיום המשפט; השלכת הזמן שחלף על השיקולים שבגינם נעצר הנאשם ער תום ההליכים; משך תקופת המעצר והסיבה להתמשכות ההליכים. בענייננו לא חל שינוי בשיקולים שעמדו ביסוד מעצרו של המשיב. העבירות המיוחסות למשיב חמורות והוא הראה בהתנהגות כי הוא עלול להימלט מאימת הדין אם ישוחרר ממעצרו. כוחם של שיקולים אלה לא תש. לכך יש להוסיף כי החלק הארי של העיכוב בבירור המשפט חל בשל סיבות שהיו תלויות במשיב. בנסיבות אלה יש הצדקה להארכת המעצר למשך חודשיים מעבר לשנה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד י. למברגר למבקשת, עו"ד נ. וייס למשיב. 17.11.93).
בש"א 5679/93 (ע"א 5678/93) - קופת חולים של ההסתדרות... נגד סמחי סוקי ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד
(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי ביקשו המשיבים להורות למבקשת להעביר לידיהם את ממצאי מבקר המבקשת הנוגעים לתלונות המשיבים בקשר למשיב הפורמלי (ד"ר מנסור). ביהמ"ש המחוזי קיבל חלק זה של התביעה והורה על העברת הממצאים לידי המשיבים. על כך הוגש ערעור והבקשה היא לעכב את ביצוע פסה"ד עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה. ביצוע פסה"ד ע"י העברת החומר לידי המשיבים יסכל לחלוטין את מטרת הערעור, שכן המשיבים יקבלו לידיהם את ממצאי הבדיקה - תוצאה אשר אותה רוצה המבקשת למנוע בערעור. בנסיבות אלה הוחלט לעכב את ביצוע פסה"ד עד למתן פס"ד בערעור.
(בפני: השופט בך. 7.11.93).