בש"פ 2468/94 - בהג'את כריים נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר בעיון חוזר כאשר השותף לעבירה שוחרר בערובה והצורך למנוע מקריות של מעצר או שחרור לפי השופט שדן בנושא(הערר נתקבל).
א. העורר הואשם ב-16 פרשיות של קבלת דבר במרמה וזיוף המתייחסים לחיבור מסמכיםהמתיימרים להיות טפסים רשמיים של ביהמ"ש, בהם מודיע ביהמ"ש למשרד הרישוי עלביטול פסילת רשיונות נהיגה של נהגים אלה ואחרים. עם הגשת כתב האישום ביקשההתביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לכך. העורר הגיש עררלביהמ"ש העליון והשופט בך דחה את הערר בציינו כי מדובר בעבירות חמורות ביותר,וכי מעשים המיועדים להחזיר לנהיגה בכבישים, בדרך בלתי חוקית, נהגים שרשיונותיהםנפסלו, מסכנים את שלום הציבור ויש בהם גם משום שיבוש הליכי המשפט. עד כאן הכלאתי שפיר. ברם, מסתבר כי אחד בשם חוסאם עתאמלה שגם הוא הואשם באותן עבירותשהעורר הואשם בהן, ושביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים, הגיש עררלביהמ"ש העליון, והשופטת דורנר החליטה לשחררו בערובה, על אף שהחלטתו של השופטבך הובאה לתשומת לבה. בהתחשב בכך בא העותר בבקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזרוביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל.
ב. השופט חשין בהחלטתו ציין כי אילו ניתן הדבר להכרעתו בזמנו, גם הוא היההולך בדרכו של השופט בך והיה מורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. אכן, העבירותאינן עבירות של אלימות, אך סוג הזיוף בו העסיק העורר את עצמו - אין עניינו אךבממון, אלא בסיכון שלום הציבור ובטחונו כמשמעות הדברים בסעיף 21 לחוק סדר הדיןהפלילי. ברם, כשהוא יושב היום בערר ובפניו שתי החלטות סותרות אין בידו ברירהאלא לקבל את הערר. השאלה אינה אך לגבי אמון הציבור ברשות השופטת, אלא ברובדעמוק יותר של אפלייה בין שווים. מעבר לטענת האפלייה, כל מערכת נורמטיבית סדורהומאורגנת, בוודאי כך שיטת משפט, חייבת לפעול על פי שיטה וסדר קבועים מראש,וחייבת היא לצמצם ככל האפשר קביעת נורמות שיסודן במקריות. המקריות כאן עניינהבאישיות השופט היושב לדין. אכן, יש מקריות שאין אפשרות להימנע ממנה, אך איןלהשלים עם מצב עניינים, שבאותו עניין עצמו ובה-בעת תינתנה החלטות סותרות בידישני שופטים. מכיוון שאין אפשרות עכשיו להשוות את הדין בין השניים ע"י השוואתדינו של חוסאם לדינו של העורר, יש להשוות את דינו של העורר לדינו של חוסאםולשחררו בערובה.
ג. השופט חשין הבהיר כי לו היה מדובר בעבירות של אלימות קשה, אפשר היה מקוםלהעדיף את השיקול הכולל של טובת הציבור על פני השיקול האחר של מניעת האפליה.במקרה כזה היה אומר כי שיבוש שנפל בהחלטה אחרת יעמוד על עמדו, אך שיבוש שאירעבמקום אחד אין זה ראוי לו שיגרור שיבוש במקום אחר אף הוא. למזלו הטוב של העוררלא זה עניינו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד בסטוני לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה. 6.5.94).
על"ע 6573+6733/93 - אריה בן חרוץ נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*ואח' - הרשעה בעבירות משמעת וקולת העונש(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער הורשע בשורה של עבירות משמעת וביה"ד המחוזי החליט להשעותו זמנית מןהלשכה, ביה"ד הארצי אישר את ההרשעה בכל העבירות בהן הורשע עוה"ד. ביה"ד הארציקבע, באשר לעונש, כי תקופת ההשעיה תסתיים ביום 30.3.98. המערער ערער על ההרשעהועל גזה"ד והלשכה ערערה על גזה"ד. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של הלשכהנתקבל.
ב. לאחר בדיקת טענותיו של המערער לעניין הרשעותיו המסקנה היא שדין ערעורולהידחות. אשר לעונש - למערער קופה של שרצים מאחוריו ובמשך תקופה ארוכה, עד
להשעייתו, היה "אורח קבוע" בבתי הדין של הלשכה ובביהמ"ש העליון. עבירותיוהנוכחיות מהוות חוליות נוספות בשרשרת העבירות שבגינן הורשע בעבר ונדון להשעיהשל 13 שנים. כגודל ההתחשבות, הזהירות ומידת הרחמים, בהן יש לנהוג כלפי עוה"ד,כך גודל האחריות שיש לגלות כלפי הציבור העשוי להיזקק לשירותיו וכלפי ציבורעורכי הדין. אמינות, הגינות, יושר ונאמנות, הם לב לבו של מקצוע עריכת הדין, ומישפוגע בערכים אלה, פוגע בציפור הנפש של המקצוע ובאמון הציבור בעוה"ד. מדוברבענייננו לא במעידה מקרית, אלא במסכת ממושכת של התנהגות פסולה. התנהגות מתמשכתזו מעידה על כך שלא ניתן לתת אמון באישיותו של המערער, בשיקול דעתו, במידתהבנתו את מהות תפקידו כעו"ד ואת המתחייב מכך, ובכשרו להבחין בין מותר לאסור. ישיסוד לחשש שאם יחזור לתפקד במקצוע, לא ישתנו פני הדברים, ואין זה ראוי ליטולסיכונים על גבו של הציבור ושמו הטוב של מקצוע עריכת הדין. גם בהתחשב בגילוהמתקדם של המערער, ובעובדה שהעבירות נעברו לפני שנים רבות, המסקנה היא שישלהוציא את המערער מן הלשכה לצמיתות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 26.5.94).
ע.א. 2209/92 - אוג'ני פ. מורנו נגד דליה מלר ואח'
*ביטול הכרה במסמך שהוכתר בכותרת "הסכם" כ"צוואה"(מחוזי ת"א - עזבונות 2105/89 - הערעור נתקבל).
א. המנוח סלומון מורנו נפטר במאי 1988. הוא הותיר אחריו צוואה מפורטת כתובהבשפת הלאדינו (להלן: הצוואה). המערערת היא אלמנת המנוח. היא ביקשה את קיוםהצוואה והתנגדו לקיום המשיבות (אחותו של המנוח ושתי בנותיה). המתנגדות טענו,בין היתר, כי קיים מסמך שנערך ע"י המנוח לאחר שעשה את צוואתו והמהווה תוספתלצוואה. המסמך נכתב ביום 25.4.88, כחודש לפני פטירתו של המנוח, וכותרתו"אקורדו" שמשמעותו בלאדינו "הסכם" (להלן: האקורדו). האקורדו עוסק בגורלה שלדירה אשר תבנה בעתיד על מגרש מסויים בהרצליה. המנוח היה הבעלים של %80 מן המגרשוהמערערת הבעלים של ה-%20 הנותרים. האקורדו נכתב בכתב ידו של אחי המנוח בנוכחותהמנוח, המערערת ואח שני של המנוח. באקורדו נאמר, בין היתר, "הסכם בין סלומוןואוג'ני מורנו... דליה מלר, וונציה אופק (אחות המנוח) מתקשרים לקבל דירה אחתבקומה רביעית אשר תבנה בהרצליה... ה-%20 השייך לאוג'ני מורנו מהמגרש הזהמתחייבת לתת לסנדרו פ. מורנו (הנכד של המנוח והמערערת)". על מסמך זה חתמוהמערערת והמנוח ונאמר בו להלן "הפרוטוקול הזה נחתם בפני" וכאן באה חתימתו שלאחיו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי פסק שיש לראות באקורדו תיקון לצוואת המנוח.הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה, בהתבסס על ראיות שונות, כי המנוח ביקש להעבירלאחותו את הדירה במתנה ובחר בדרך של תיקון הצוואה. השופט קבע כי האקורדו הינוצוואה בעדים על פי סעיף 20 לחוק הירושה ואת החתימות הנדרשות מצא השופט בחתימתהאח ובכתב ידו של האח השני. לעניין זה עשה ביהמ"ש שימוש בסעיף 25(א) לחוק שלפיו"לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתםשל... העדים...". לחילופין קבע כי חתימת המערערת מספקת אף היא.
ג. אין ספק כי צדק ביהמ"ש המחוזי באשר לשאלה אם נתכוון המנוח לשנות את צוואתוע"י האקורדו. השאלה היא רק אם עלה בידי המנוח להגשים רצונו זה ואם ניתן להעניקלמעשהו הגלוי בכתיבת האקורדו תוקף משפטי של צוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוקהירושה. עיקר העיקרים של דיני הירושה בכלל, ודיני הצוואות בפרט, מתמקד בכיבודרצון המת, באופן המירבי האפשרי. מאידך גיסא, וגם זאת במגמה להבטיח שרצון המת
יקויים, מציבים דיני הצוואות דרישות צורניות שונות. בשל ייחודם של דינים אלה,העוסקים בהגנה על האינטרסים של מי שאינו עוד בין החיים, נדרשת מידה רבה שלזהירות לבל ינסו גורמים שונים לשנות את רצון המת באופן אשר ישרת את טובתם שלהם.משום כך לא ניתן להסתפק בעדויות וראיות על רצונו של המת, אלא נדרשת צוואה תקפה,אשר עונה על הדרישות הצורניות המנויות בחוק.
ד. כשבוחנים את המסמך, נסיבות יצירתו ודרך יצירתו, עולה כי אין לראות באקורדוצוואה. קודם כל מעיד מסמך זה על עצמו שהוא "הסכם בין צדדים" ולא צוואה שמטבעהדברים מהווה ציווי חד צדדי. כמו כן כתוב המסמך כולו בלשון התחייבות. הוא עוסקבהעברת דירה עתידית מהמנוח לאחותו והעברת חלק מהמגרש מאשת המנוח לנכדם המשותף.אין בו רמיזה כי המדובר בהעברות שתבוצענה לאחר מות המנוח. אין בו התייחסותלצוואתו של המנוח אשר בה כבר נדון גורל אותו מגרש. אין הוא מפרט מי יממן אתבנייתו של הבית, מה יהיה, אף בקירוב, גודל הדירה שתינתן לאחות. למעשה איןבאקורדו הסממנים הבסיסיים ביותר של צוואה. כיוון שהמסקנה היא שאין לראותבאקורדו צוואה, אין צורך לדון בשאלות הנוספות שיכלו לעמוד למשיבות למכשול, כגוןבחינת הפגמים הפורמליים, וביניהם היעדר החתימות הדרושות והנוסח המעורפל שלהמסמך לגופו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' רותי רונןלמערערת, עו"ד אילן קנר למשיבות. 23.2.94).
רע"א 6665/93 - יצחק מוריה נגד שמואל סופר ואח'
*פטור מערבון(בקשה לפטור מערבון - הבקשה נתקבלה).
א. בבימ"ש השלום בת"א החלה להתברר תביעה שהגיש המשיב נגד המבקש. בתום שמיעתעדי התביעה נקבע התיק להמשך הדיון, המבקש לא התייצב לדיון ובימ"ש השלום נתןפס"ד המחייב אותו בתשלום סכומי כסף גדולים. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד שניתןשלא בפניו ובימ"ש השלום קיבל את בקשתו והורה על ביטול פסה"ד תוך שהוא מתנה אתהביטול בתשלום הוצאות משמעותיות לאוצר המדינה ולצדדים. המבקש פנה לביהמ"שהמחוזי בבקשה לרשות ערעור על גובה ההוצאות ובקשתו נדחתה. המבקש הגיש לביהמ"שהעליון בקשה למתן רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי ושילם את אגרת ביהמ"שבסכום של 427 ש"ח. משקיבל את ההודעה על הפקדת ערבון של 7,500 ש"ח, הגיש את הבקשהדנא לפטור מתשלום ערבון. לטענת המבקש הוא נמצא כרגע בטיפולים רפואיים ומקורפרנסתו היחיד הוא הבטחת הכנסה. הוא מתגורר עם שני ילדיו הסמוכים על שולחנובדירה שכורה ואין לו רכוש. הבקשה נתקבלה.
ב. בימ"ש השלום, בהחלטתו לבטל את פסה"ד, ציין שמדובר במשפט מורכב ובמקרה כזהאין להתפס להוראות הפרוצדורה אלא יש לתת למבקש את יומו בביהמ"ש. בביהמ"ש העליוןיוכל המבקש להשיג את יומו, רק אם יעבור את שלב הפקדת הערבון. מהחלטת שופט בימ"שהשלום ניתן ללמוד כי אין לשלול לחלוטין את סיכויי הגנתו של המבקש. כאן ברור כיאין ביכולתו של המבקש לשלם את הסכום של 7,500 ש"ח. לפיכך הוחלט לפטור אותומהחובה להפקיד את הערבון.
ג. ב"כ המשיב טען שהיות והמבקש שילם את האגרה, אין לביהמ"ש סמכות לשחרר אותומהפקדת הערבון, שכן רק מי שהופטר מתשלום האגרה או שנדחה תשלומה יוכל לקבל פטורמהפקדת ערבון. טענה זו אין לקבלה. כשמנתחים את לשון התקנות הנוגעות לעניין פטורמאגרה ומהפקדת ערבון עולה כי יכול והמבקש שילם את אגרת הערעור אך אין בידו לשלםאת הערבון וניתן לפטור אותו מהפקדת הערבון גם אם שילם את האגרה.
(בפני: מ"מ הרשם גילון. המבקש לעצמו, עו"ד א. גל למשיבים. 13.5.94).
בש"פ 2543/94 - מדינת ישראל נגד יצחק ביטון
*שחרור בערובה (יבוא הרואין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם, יחד עם אחר, בייבוא, הספקה והחזקה של כ-1,2 ק"ג קוקאיןוהמדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. לדעת ביהמ"ש המחוזי הגירסאות ביחסלמעורבותו של המשיב בעבירות אינן חד משמעיות "ואין ביהמ"ש בטוח באם ניתן למצואבחומר הראיות חיזוק ממשי אשר על פיו ניתן יהיה להרשיע את המשיב". ביהמ"ש לאפירט מהן נקודות החולשה ומה מקור הספק העולים מחומר הראיות. לפיכך בדק ביהמ"שהעליון את חומר הראיות והגיע למסקנה כי די בחומר הראיות ובחיזוק שיש להודעתהשותף לדבר עבירה, כדי לבסס את המעצר עד תום ההליכים.
ב. המדינה מתבססת על הודעה שנמסרה למשטרה ע"י אחד צבי אורן, שנתפס בייבואהסם, הודה והורשע. ההודעה מוסרת בפירוט רב את סיפור המעורבות של אורן עצמובעסקאות הסם וקושרת את המשיב לייבוא הקוקאין לישראל. לכאורה זו היא ראייה חזקהנגד המשיב. אכן, אפילו כך, אין די בגירסתו של אורן כשלעצמה כדי להרשיע אתהמשיב, שכן לפי ההלכה עדיין היא צריכה חיזוק. אך חיזוק כזה, לצורך מעצר, אינוחייב להגיע לרמה של חיזוק הנדרש לצורך הרשעה. החיזוק שיש להביאו בשלב המעצרקיים בחומר הראיות. קיימות סתירות פה ושם בגירסאות שנמסרו ע"י אורן, וביהמ"ששידון במשפטו של המשיב הוא שיצטרך להכריע איזה משקל יש לתת לסתירות. כיום ישהסבר מטעם התביעה ומפי אורן עצמו לאותן סתירות, והסבר זה אינו מופרך על פניו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יהושע למברגר לעוררת, עו"ד מנחם רובינשטיין למשיב.17.5.94).
בג"צ 5394/92 - אורי הופרט נגד "יד ושם" רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
*הקמת מפעל הנצחה "פרטי" תמורת תשלום ב"יד ושם"(העתירה נדחתה).
א. העותר, עו"ד במקצועו, הוא ניצול שואה שאביו ורוב בני משפחתו נספו בשואה.המשיבה היא גוף סטטוטורי שהוקם לפי חוק זיכרון השואה והגבורה - "יד ושם", הזוכהלהשתתפות כספית של אוצר המדינה וכן של הסוכנות היהודית. העותר תוקף בעתירתו אתמפעל "מערת ההנצחה" של "יד ושם". במסגרת מפעל זה, שהחל בשנת 1981, מוצבת, לבקשתבני משפחה או ידידים של אנשים אשר נספו בשואה, אבן זיכרון הנושאת את שםיקיריהם, ב"מערת ההנצחה" אשר בשטח "יד ושם", כאשר הצבת האבן נעשית תמורת תשלוםהנע בין 450 ל-800 דולר. בפי העותר שלוש טענות מהותיות: ראשית, בהקמת מפעל"מערת ההנצחה" חרג "יד ושם" ממסגרת סמכותו בחוק; שנית, קיומו של מפעל זה סותראת עיקרון השוויון, בעיקר בשל אפליה על בסיס כלכלי לקרובים של ניספים שהם בעליאמצעים; שלישית, עצם קיום הנצחה ממלכתית של קורבנות השואה בתשלום כלשהו סותר אתרוחו של חוק הזיכרון, ומכאן שהנצחה כזו היא בלתי סבירה ופסולה. העתירה נדחתה.
ב. עפ"י המסגרת הנורמטיבית על פיה הוקמה והוסמכה "יד ושם" לפעול, אין לומר כי"יד ושם" לא היתה מוסמכת להקים מפעל זה. באשר לטענת האפליה - האפליה האסורה היאיחס לא שווה לשווים. לעיתים, יחס שונה מוצדק בשל שוני בנסיבות בין המקרה האחדלמשנהו, על אף שלכאורה המדובר בשווים. גם אם מתברר כי הופר עיקרון השוויוןוניתן יחס שונה לשווים, עדיין אין עולה מכאן בהכרח המסקנה כי מתן יחס שונהכאמור אינו מוצדק. זאת משום שעיקרון השוויון אינו עיקרון מוחלט אלא יחסי. היוםניתן לעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשנות נורמותמשפטיות תיעשה לאור העלאתו של עקרון השוויון במדרגה נורמטיבית והפיכתו למעמדבעל עיקרון חוקתי על חוקי. בחינת חוק הזיכרון מביאה למסקנה כי הבטחת יחס שווהלקורבנות השואה היא יסוד מוסד בהקמת "יד ושם". אכן, החוק אינו מציין במפורש כי
חלה על הרשות חובה לנהוג בשוויון כלפי המונצחים, משפחותיהם או מכריהם. אולם,חובה זו עולה הן מלשונו והן מרוחו של החוק. ברם, עקרון השוויון אינו מופר ע"י"יד ושם" בכך שהקימה את מפעל "מערת ההנצחה".
ג. "יד ושם" מקיים מפעלי הנצחה כלליים ללא תשלום תוך שמירה על שוויון בהנצחהבין כל הניספים ובין כל הקהילות שהושמדו בשואה. מפעל הנצחה אינדיבידואלית הואמפעל "דפי העד". כל אדם שנספה בשואה יונצח בהנצחה אינדיבידואלית במסגרת "דפיהעד". מפעל "מערת ההנצחה" אינו אלא תוספת, אופציית הנצחה, שלא היתה הכרחית, אך"יד ושם" רואה בה אופציית הנצחה רצוייה, הנותנת ביטוי לשאיפת בני המשפחות שלקרבנות השואה להנציח זכר יקיריהם בדרך נוספת. אותה דרך הנצחה נוספת פתוחה בפניכל הרוצים בכך כנגד תשלום תמורה לפי תעריף השווה לכל. התשלום הנדרש אינו מכבידואינו בלתי סביר. ניתן להניח כי אדם מן השורה מסוגל לעמוד בתשלום הנדרש ב"מערתההנצחה". על כן, עקרון השוויון נשמר ואין יסוד לטענת האפליה.
ד. אשר לטענה כי מפעל מערת ההנצחה נגוע בחוסר סבירות המצדיק התערבות בג"צ -אין לקבל את הטענה כי מספיק שמתי מעט אינם מסוגלים לעמוד בתשלום כדי לפסול אתכל מפעל מערת ההנצחה כבלתי סביר. סבירות פעולת הרשות אינה נבחנת עפ"י תוצאתלוואי שולית. סבירות פעולת הרשות צריכה להבחן כמכלול.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, אור, חשין. החלטה - השופט אור. העותרלעצמו, עו"ד גב' נעמי וייל למשיבה. 12.5.94).
על"ע 5648/93 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד
*הרשעה בעבירה של "פרסום אסור" כאשר העתונאי התחייב להמציא לעוה"ד את החומר לבדיקה לפני הפרסום(הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקתשל השופט קדמי).
א. ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד הרשיע את המערער בעשיית פרסומת. ביה"דהארצי דחה את ערעורו של המערער ברוב דעות. לא היתה מחלוקת עובדתית בין הצדדיםכי בוצע פרסום אסור, וכן כי המערער הסכים למסור פרטים לעיתונאי לצורך סידרההעוסקת בעורכי דין צעירים, בני עדות המזרח והשתלבותם המקצועית והחברתית. כמו כןקיבל ביה"ד המחוזי את טענת המערער כי הותנה שהכתבה תעבור לעיונו ואז יחליט אםלאשר אותה לפרסום. המערער טוען כי לנוכח התנייתו שפרסום הכתבה לא ייעשה אלאלאחר עיונו, והעובדה שהעיתונאי הפר הבטחתו, הרשעתו אינה כדין. הערעור נתקבלברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופטקדמי.
ב. השופטת שטרסברג-כהן: הסידרה שפורסמה מורכבת משני חלקים: חלק כללי שעניינוסקירת מעמד עורכי דין "פליליסטים" בני דור חדש וצעיר יוצאי עדות המזרח, שאחדיםמהם, והמערער אינו בכללם, צויינו בשמותיהם באותו חלק כללי; וחלק שני מכיל 4כתבות קצרות המתייחסות ל-4 עורכי הדין, ובכללם המערער, שצילומיהם מופיעים מעללכל אחת מהכתבות ומכילים פרטים ביוגרפיים, אישיים ומקצועיים, של אותם עורכי דיןוכן ציטוטים מפיהם בדבר עבודתם ופעילותם המקצועית. החלק השני הוא המהווה פרסומתאסורה. ברם, בכך אין עדיין כדי להביא להרשעתו של המערער, שכן אין מדובר בעבירהשבצידה אחריות מוחלטת ושלא נדרש בה כל יסוד נפשי מצידו של העבריין.
ג. המחשבה הפלילית הדרושה מתקיימת כשיש לנאשם כוונה ספציפית שהדברים יפורסמואו שקיים אצלו הלך רוח של לא איכפתיות אם הדברים יפורסמו אם לאו. לא הוכחהבענייננו מחשבה פלילית כאמור. לא היתה למערער סיבה לחשוב שהבטחת העיתונאילהעביר אליו את הכתבה לעיון ולאישור תופר. אילו הכתבה כולה היתה אך ורק כתבה שלפרופיל אישי על המערער, לפי פרטים שבאו מפיו ושאותם מסר לעיתונאי, ייתכן וניתן
היה ללמוד מסוף מעשה על מחשבה תחילה. במקרה כזה העובדה שהוא משאיר לעצמו אפשרותלבדוק את הכתבה בטרם תפורסם, עשוייה להראות מס שפתיים. לא כך בענייננו. כאןהיתה הכתבה בעלת אופי ועניין ציבורי. במהלך איסוף החומר רואיינו כמה עורכי הדיןהשייכים לאותו דור. דרישת המערער מהעיתונאי להעביר לידיו את הכתבה לאישור קודםלפרסומה, היתה סבירה ובוודאי אינה מצביעה על כוונת המערער לפרסם את הקטע האישיאו על אי איכפתיות. (השאלה שמא העבירה היא מסוג העבירות שדי להתגבשותן בקיוםרשלנות מצד הנאשם לא הועלתה, לפיכך אין צורך לדון בה וניתן להשאירה בצריךעיון).
ד. השופט קדמי (דעת מיעוט): אכן, מדובר בעבירה שהיא "עבירה של כוונה" ומןההיבט של היסוד הנפשי, אין להרשיע על פיה אלא אם כן הוכחה "פזיזות לפחות שעיקרהבהקשר זה נעוץ בנטילה מודעת של סיכון ממשי בדבר פרסומה של 'פרסומת' אסורה". כןניתן לקבל, לצורך הדיון בערעור זה, את הגישה הפוטרת עו"ד מאחריות לפרסום "מידעאסור בפרסום", אם המידע נמסר בהתנאה מפורשת שהכתבה לא תפורסם אלא לאחר שתזכהלאישורו המוקדם של עוה"ד. אלא ש"התנאה" כאמור פוטרת מאחריות לפרסום רק אםמתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד - שהמידע האסור בפרסום היה חיוני לכתבה בעלתערך סגולי, במידה המצדיקה מסירת "מידע אסור בפרסום" לעיתונאי, על אף סיכוןהפרסום הכרוך בכך; והשני - שמדובר ב"התנאה יעילה" להבדיל מ"התנאה פורמלית"שתכליתה היחידה היא להסיר מעל כתפיו של עוה"ד את הדאגה למניעת פרסום אסור.במקרה דנן לא נתמלא אף אחד משני התנאים: המידע שנמסר לעיתונאי לא היה חיונילכתיבת הכתבה שבמסגרתה פורסם; התחייבותו של הכתב אינה התחייבותו של עורךהעיתון, ובתור שכזו - כפי שיודע כל בר-בי-רב - אין היא מבטיחה שליטה ממשית שלעוה"ד בפרסום. די בכך כדי לבסס את הרשעתו של המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד מרדכי גריןלמערער, עו"ד יגאל טמיר למשיב. 13.5.94).
רע"א 292/93 - אריה סרבוז ומאיר שמש נגד ע. אופק בע"מ
*דחיית בקשה עפ"י צד אחד לביטול פס"ד בתביעות קטנות. *רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בימ"ש בתביעות קטנות(מחוזי ת"א - בר"ע 9948/92 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. בביהמ"ש לתביעות קטנות ניתן פס"ד על פי צד אחד, נגד החברה המשיבה, שלאהגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון. המשיבה עתרה בכתב לביטול פסה"ד ובקשתה נדחתה"על הכתב" ללא הזמנת בעלי הדין. המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי למתן רשות לערער עלההחלטה שלא לבטל את פסה"ד, וביהמ"ש המחוזי ראה את הבקשה כערעור וקיבל אותובמובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש לתביעות קטנות על מנת שיקיים דיון בבקשת הביטול,שאליו יוזמנו בעלי הדין ותנתן החלטה חדשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין התקנותמסמיכות את ביהמ"ש לדחות בקשה לביטול פס"ד עפ"י צד אחד. עוד קבע כי יש לו סמכותלדון בהליכי השגה על החלטת ביהמ"ש בתביעות קטנות שלא לבטל את פסה"ד שהיא "החלטהאחרת". הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ברק והשופטים ד. לוין ובך, בפס"דעיקרי מפי השופט ד. לוין ופס"ד נוסף מפי השופט בך, נגד דעתם החולקת של השופטיםש. לוין ואור שלדעתם יש לדחות את הערעור.
ב. לא היו חולקין על כך כי טעה ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהתקנות אינן מסמיכות אתביהמ"ש לדחות על פי צד אחד בקשה לביטול פס"ד. נחלקו הדעות בשאלה אם קיימתאפשרות להגיש בקשה לרשות ערעור על החלטה אחרת של בימ"ש השלום בתביעות קטנות.פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות ניתן לערעור בפני ביהמ"ש המחוזי לאחר קבלת רשותוהשאלה היא אם אותו דין חל גם על החלטה אחרת. דעת הרוב היתה, כאמור, כי לפיהתקנות המיוחדות של ההליכים בתביעות קטנות, אין אפשרות לבקש מתן רשות לערעור על
"החלטה אחרת", ומי שיש לו השגות על "החלטה אחרת" יכול להשיג על ההחלטה במסגרתהערעור אם תנתן לו רשות ערעור. לפיכך סברו שופטי הרוב שיש לבטל את החלטת ביהמ"שהמחוזי, כך שפסק דינו של בימ"ש השלום הוחזר על כנו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, ד. לוין, בך, אור. עו"ד א. בןחיים למבקשים, עו"ד י. לימור למשיבה. 8.5.94).
בג"צ 588/94 - עו"ד אהרן שלנגר נגד היועץ המשפטי לממשלה והרב שלמה גורן
*החלטת היועמ"ש שלא להעמיד לדין את הרב גורן שפסק כי אין לציית לפקודה לפנות ישובים ביו"ש או עזה(העתירה נדחתה).
א. הרב גורן התראיין באמצעי התקשורת וחיווה דעתו כי חייל שמקבל ממפקדו פקודהלפנות ישוב ביו"ש או עזה אינו צריך לציית לפקודה. לדעתו "מצווה לפי התורה לסרבלמלא פקודה כזו מפני שמצוות ישוב א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". בעקבותהתבטאויות אלה ואחרות הגיעו ליועהמ"ש מספר פניות בהן נתבקש להורות על פתיחתחקירה נגד הרב גורן. המשטרה, וכן פרקליטת המדינה, המליצו בפני היועהמ"ש שלאלפתוח בחקירה, והיועמ"ש החליט שלא לפתוח בחקירה. העתירה נדחתה.
ב. נקודת המוצא של היועהמ"ש לממשלה הינה כי, לכאורה, יש בדברי הרב גורן משום"הסתה לאי ציות" ו"המרדה" לפי חוק העונשין. חרף זאת עמדתו היא כי אין ענייןלציבור בפתיחתה של חקירה בעניין זה. עמדה זו מתבססת על שורה של שיקולים ובכללםכי בנסיבות המיוחדות של ימים אלה, של תמורות מדיניות משמעותיות ביותר, ימיםשבהם קיים חשש עמוק להיווצרות קרע בין חלקי אוכלוסיה, עדיפה מדיניות של"הבלגה". כמו כן, דברי הרב גורן התייחסו לשאלה עתידית ותיאורתית, באשר בעתאמירת הדברים לא החליטה הממשלה לפנות ישוב כלשהו. גם העובדה שמדובר בפסיקההלכתית שפסק הרב גורן תרמה להחלטת היועץ המשפטי.
ג. דין הוא בישראל, כי ליועהמ"ש לממשלה נתון שיקול הדעת אם להעמיד אדם לדיןאם לא. רשאי היועהמ"ש להימנע מהעמדה לדין, אם סבור הוא כי אין בכך "ענייןלציבור". המסקנה כי אין "עניין לציבור" היא לעולם פרי איזון בין שיקוליםנוגדים. איזון זה הוא "סביר" מקום שהיועה"מ לוקח בחשבון את מלוא השיקוליםהרלבנטיים ומעניק להם את המשקל הראוי. רק אם היועהמ"ש חורג ממתחם הסבירותלעניין השאלה אם יש או אין "עניין לציבור", יתערב ביהמ"ש בהחלטתו. בענייננו,שקל היועץ את מלוא השיקולים הרלבנטיים והעניק להם את משקלם הראוי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנהלנשיא ברק. העותר לעצמו, עו"ד שי ניצן למשיבים. 4.5.94).
רע"א 1217/94 - מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד המועצה לשיווק פרי הדר
*גילוי מסמכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. במסגרת תובענה שהגישה המשיבה נגד 3 חברות ביטוח, בגין נזק שנגרם למטען פרישהובל מישראל לארה"ב, עתרו הנתבעות למתן צו לגילוי מסמכים נגד המשיבה התובעת.ביום 31.1.93 ניתן הצו המבוקש והמשיבה גילתה חלק מהמסמכים הרלבנטיים. לטענתהמבקשות לא גילתה המשיבה את כל המסמכים הנוגעים לעניין ועתרו למחיקת כתב התביעהעקב אי ציות לצו. המשיבה שלחה מכתב נוסף בו גילתה מסמכים נוספים וכן בהמשךהגישה תצהיר גילוי מסמכים. גם תצהיר זה לא היה ערוך כדין, וניתנה למשיבה ארכהלמסירת תצהיר ערוך כדין. לאחר בקשה נוספת למחוק את התביעה, הוגש תצהיר משלים,ביום 26.9.93, בו הצהיר מנכ"ל המשיבה כי אין בידו מידע בנוגע למסמכים שהיובחזקת המשיבה בעבר או בחזקת מי מטעמה. לאחר מכן ניתנה החלטה לדחות את בקשת
המחיקה, משום שהמשיבה הוכיחה שלא עלה בידה לאתר את המסמכים הרלבנטיים למרותחקירה ודרישה סבירה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. התצהיר מיום 26.9.93 אינו עונה על דרישות תקנות סדר הדין האזרחי. הוא אינומנוסח כדרוש בטופס 11, לא נזכרים בו מסמכים שהיו בחזקתה של המשיבה ואינם עוד(סעיף 2 לטופס), ולא הוצהר בו כי אין בידי אדם אחר מטעם המשיבה מסמכים נוספים(סעיף 3 לטופס). בתצהיר משלים שהוגש מטעם המשיבה צויין כי שני הסעיפים לא נכללובתצהיר, משום שלא עלה בידי המשיבה לגלות היכן נמצאים מסמכים נוספים. השאלההמתעוררת היא האם פעלה המשיבה כיאות, לאמור, האם ערכה חקירה ודרישה מספקת והאםניתן התצהיר מטעמה ע"י האדם הנכון.
ג. מטרתו של סעד גילוי המסמכים הינה להקנות לבעל הדין ידע בדבר המסמכיםהמצויים בידי יריבו, על מנת לסייע לו להכין כראוי את תביעתו או הגנתו, ולאיופתע ע"י ראיות יריבו במהלך המשפט. עם זאת, אין להטיל על בעל דין נטל כבד מדישאין בו כדי לאפשר דיון הוגן. לפיכך, מן הראוי שהמצהיר יבצע חקירה ודרישה סבירהלצורך גילוי כל המסמכים לרבות אלו שבידיו. כאשר מדובר בחברה, צריך התצהירלהינתן ע"י אדם שבקי בפרטי המקרה. בענייננו, שומה היה על המשיבה להעמיד כמצהירמטעמה אדם שהיה מעורב באירועים נשוא התביעה. במידה שהדבר אינו אפשרי, מן הראויהיה שהמצהיר יבצע דרישות וחקירות על מנת לברר את מיקומם של מסמכים נוספים שהיוברשות המשיבה בעבר. רק לאחר שיוכח שנעשו חקירות וחיפושים ולא נמצאו המסמכיםהרלבנטיים ניתן יהיה לומר כי המשיבה עשתה ככל יכולתה כדי לקיים את צו ביהמ"ש.אמירה כגון "גם העובדים שלי עסקו בזה וכל מסמך שנתקלו בו שקשור לנושא הזה הםניסו לשמר" אינה מספקת. גם לא הוברר אם מנכ"ל המשיבה דהיום הוא האיש בעל המידעהרב ביותר מטעם המשיבה, שהיה ראוי למסור את התצהיר מטעמה. לפיכך נתקבל הערעורוניתנה למשיבה אורכה של 30 ימים להגיש תצהיר משלים מפורט יותר כדין.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דן מרויץ למבקשות, עו"ד י. נחושתן למשיבה.1.5.94).
עמ"מ 4/94 - מיכאל בן חורין נגד מדינת ישראל
*מעצר מינהלי של פעיל "כך"(ערעור על מעצר מינהלי - הערעור נדחה).
א. מכח הסמכות הנתונה לו בסעיף 2(א) לחוק סמכויות שעת חרום (מעצרים), נתן שרהבטחון צו שלפיו נעצר המשיב במעצר מינהלי לתקופה של 3 חודשים. בהתאם לסעיף 4לחוק הובא דבר המעצר לדיון בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בנצרת. נשיא ביהמ"ש המחוזיסבר שהיתה עילה ראוייה בידי שר הבטחון ליתן את צו המעצר האמור, אך עם זאת קיצראת תקופת המעצר למשך חודשיים. הערעור נדחה.
ב. נגד ההחלטה האמורה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון וזה נקבע לשמיעה בפני השופטתדורנר. בהיפתח הדיון ביקש המערער שהדיון לא יתקיים בדלתיים סגורות, כפי שמתחייבעל פי החוק, ובמחאה על אי היענות לבקשתו לא היה מוכן המערער לקיים את הדיוןוביהמ"ש ראה בעמדתו של המערער חזרה מן הערעור ודחה אותו לגופו. לאחר מכן שינההמערער עמדתו והיה מוכן להשמיע את הערעור גם בדלתיים סגורות. ב"כ המדינה סבר כידחיית הערעור תקפה וחלוטה ואין לחזור ולדון בו. טענה זו אין לקבלה. מדוברבענייננו בחרותו של אדם. המערער הגיב בצורה נמהרת ושגוייה על החלטת ביהמ"ש והואנסוג עד מהרה מעמדה זו. בנסיבות אלה אין לתפוס אותו על צערו, ברגע של חולשתדעת, ויש לנהל את הדיון כאילו לא נדחה הערעור ע"י השופטת דורנר. בסוגייה כהרגישה ורצינית יש לנהוג בפתיחות ולא לעמוד על קוצם של כללים פורמליים.
ג. לגופו של עניין - חוק יסוד כבוד אדם וחרותו קובע ש"אין נוטלים ואיןמגבילים את חרותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". כלל ערכי זהאינו החלטי. סעיף 8 לחוק מאזן את הדברים בכך שהוא רואה אפשרות של פגיעה בזכויותלפי חוק היסוד, אלא ש"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם אתערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראוייה...". היה והמחוקק יוציא מתחת ידוחוק הסותר את הערכים והעקרונות של חוק היסוד, ניתן יהיה, על פי דין, לשלולתקפו. כלל זה אינו חל על חוקים שנתקבלו כדין ערב תחילתו של חוק היסוד, וזהשנאמר בסעיף שמירת הדינים - הוא סעיף 10 שבחוק היסוד.
ד. חוק סמכויות שעת חרום (מעצרים), הוחק שנים רבות לפני חוק היסוד כך שניתןלעשות שימוש בסמכות על פי חוק זה למען שלילת חירותו של אדם. זאת, כאשר קיימיםטעמים מיוחדים וכבדי משקל שיצדיקו עשיית שימוש בסמכות חריגה זו. שר הבטחון לפנישמוציא את הצו, וביהמ"ש לפני שהוא מקיים את הצו, צריכים לשקול אמות מבחן שהם:האמנם מהווה אדם שמבקשים לנקוט נגדו במעצר מינהלי סכנה ממשית לבטחון המדינהולבטחון הציבור; היש תשתית ראייתית לכאורה לחששות כאלה; האם אין בסנקציותהננקטות מגמה להגביל את חופש הביטוי וחופש ההתארגנות של אותו אדם; האם לא ראוילנקוט, אם בכלל, בהליכים רגילים ונאותים במשפט מסודר או להפעיל אמצעים פחותחריפים.
ה. אין לקבל את הטענה כי המעצר במקרה דנא נועד להגביל את מעורבותו הפוליטיתשל המערער נגד המדיניות הננקטת ע"י הממשלה. אכן, חלק מהמידע שנחשף וחלק מהמידעשנשאר חסוי מתייחס להתבטאויות חריפות ובוטות של המערער בהזדמנויות שונות, וככלשמדובר בהבעת דעות ביקורתיות ותקיפות הרי חופש הביטוי כזכות יסוד שרירה וקיימתשמורה לו למערער. ברם, החומר הנוסף שהוצג מצביע גם על מעורבות ממשית של המערערבהתארגנות לקידום פעילות אשר עלולה לפגוע בבטחון הציבור, ועל מעורבותו הפעילהבארגון שהוצא אל מחוץ לחוק, דהיינו, תנועת כך. בעיקר בשל אלה ננקטו האמצעים נגדהמערער. שר הבטחון רשאי להפעיל את סמכותו על פי החוק כדי למנוע סכנה עתידיתלבטחון.
ו. נותרה השאלה אם לא ניתן היה להסתפק באמצעי פחות חריף ממעצר מינהלי. מתוךעיון בעובדות, ההתרשמות היא כי אכן ניתן להסתפק באמצעים פחות חריפים, אם כיברור כי בהווה עלול המערער, אם ימשיך בהתנהגותו ובדרכו מבחינת הפעילות הארגוניתהביצועית, להוות סכנה לבטחון הציבור. על כן הוחלט שלא לבטל בשלב זה את המעצרהמינהלי, משום שבלאו הכי הוא עומד להסתיים בקרוב, ומשום שנכון יהיה בטרםהתערבות בהחלטת המעצר ליתן לשר הבטחון ולשירותי הבטחון שהות לשקול שימוש באמצעימתון יותר ופוגע פחות במערער ובני ביתו אם בכלל.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד שי ניצן למשיבה. 5.5.94).
ע.א. 2067/92 - דוד כוכבי ואברהם תור נגד קרן קיימת לישראל בע"מ ואח'
*פירוש "מכתב" שנשלח על יסודו של הסכם והתייחסות לנאמר במכתב כהסכמה בין הצדדים(מחוזי י-ם - ת.א. 462/91 - הערעור נדחה).
א. בדצמבר 1940 נחתם הסכם בין המשיבה לבין אחת גב' עליאס (להלן: ההסכםהראשון), לפיו שילמה הגב' עליאס למשיבה 500 לא"י, ובתמורה התחייבה המשיבה לקנותקרקע המפורטת באותו הסכם ולהעביר לעליאס את חלקה ברכישה. ביולי 1951 כתבההמשיבה לגב' עליאס מכתב (להלן: המכתב) ולפי הנאמר בו, נועד המכתב ליידע אותה עלהמגיע לה בקרקע לפי ההסכם. נאמר במכתב שהשטח שנרכש הוא כ-435 דונם, ושמתוך שטחזה מגיעים לה קצת למעלה מ-17 דונם, על פי חישוב עלות של 29 ל"י לדונם. שניהמערערים היו עובדי הקק"ל שנים ארוכות. המערער השני, בהיותו עובד המשיבה, ניהל
מו"מ עם גב' עליאס במטרה לרכוש את זכויותיה בקרקע עבור המשיבה. בשנת 1972, לאחרשפרש המערער השני מעבודתו במשיבה, פנה באופן פרטי לגב' עליאס ובסופו של דבר רכשיחד עם המערער הראשון את זכויותיה של הגב' אליאס.
ב. בין המערערים לבין המשיבה התנהלה במשך השנים התכתבות עניפה שהתייחסהלזכויותיהם של המערערים בקרקע אותה רכשו מגב' עליאס. בכל ההתכתבויות נקודתהמוצא היתה שזכותם היא לפי האמור ב"מכתב". ביום 1.5.84 פנה פרקליטם של המערעריםלמשיבה במכתב בו כתב כי נעשתה בדיקה ע"י המערערים והתברר להם כי 44 שנה קודםלכן, כשרכשה המשיבה את הקרקע, שוויה היה סכום ממוצע של 9 ל"י לדונם ולפיכךזכאים המערערים ל-55 דונם. בסופו של דבר הגישו המערערים תובענה לביהמ"ש המחוזילהצהרה כי יש להם זכות לשטח הגדול מ-17 דונם שהוקצה להם לפי "המכתב". בסיכומיהםהוסיפו המערערים טענה אחרת שבפועל גם שטח של 17 דונם לא ניתן להם אלא כ-6 דונםבלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהתנהגות הגב' עליאס והתובעים אחריה יש לראות קיבולשל נתוני "המכתב" ולא ניתן היום לפתוח פרשה זו מחדש. הסכמת המערערים לאמורבמכתב עולה מדברים מפורשים שנכתבו על ידם בהזדמנויות שונות, התנהגותם עוברלרכישה ותקופה ארוכה לאחר מכן וכן עדויות שמסרו בהזדמנויות שונות. הערעורנדחה.
ג. הממצאים שהעלה ביהמ"ש המחוזי מצביעים על כך כי שעה שרכשו המערערים אתזכויותיה של גברת עליאס, היה ברור להם שהן המשיבה והן הגברת עליאס ראו אתה"מכתב" כמשקף את זכויותיה של גב' עליאס, ועל סמך הנחה זו גם פעלו בעת שרכשו אתהזכויות מאת הגב' עליאס. אשר לטענת המערערים כי גם את השטח של 18 דונם לא קיבלו- טענה זו העלו לראשונה בסיכומים לביהמ"ש המחוזי ומטיעוני המשיבות עולה כי השטחשל 17 דונם היה ברוטו והשטח של כ-6 דונם הוא שטח נטו שנותר לאחר ההפקעות. גםבכך אין מקום להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד יעקב רוביןלמערערים, עו"ד גרא קורן למשיבות. 4.5.94).
בג"צ 1597/93 - ההסתדרות הכללית... נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתאואח'
*הפקעת מגרש כדורגל העומד בשממונו כדי להפעילו(העתירה נדחתה).
א. העותרת חכרה מרשות הפיתוח ל-49 שנים מגרש בשטח של כ-27 דונם באדמות קריתאתא. הסכם החכירה נחתם ב-1961 אך לא נרשם מעולם אצל רשם המקרקעין. מטרת החכירההיא התקנת מגרש כדורגל, שאכן הותקן ופעל ככזה במשך שנים. ההחכרה באה בעקבותהחלטת מליאת מועצת כפר אתא מ-1960, כי מאחר ואין למועצה המשאבים הכספייםהדרושים, פונה היא לרשות הפיתוח שתבוא בדברים עם מועצת פועלי חיפה בכל הקשורלרכישת המגרש, בתנאי שיאופשר לכל קבוצות הכדורגל בכפר אתא לשחק על המגרש וכןתהיה מחוייבות לאפשר למועצה לרכוש את המגרש בכל עת שהיא תחליט עליו. המגרשהוכשר למגרש כדורגל ע"י העותרת. ב-1977 ביקשה העותרת מהעיריה כי תרכוש את המגרשאך העיריה סרבה. לטענת העיריה עומד המגרש בשיממונו מאז שנת 1990 ולא ניתן לעשותבו שימוש למטרתו ולייעודו. בשנים 1992 - 1991 התקיימו מגעים בין הצדדים וכלהמגעים נקטעו ע"י הליכי ההפקעה שנקטה בהם הועדה המקומית. לטענת העיריה זקוקהקרית אתא, המונה כ-50 אלף תושבים, למגרש כדורגל ראוי לשמו וזכותה וחובתה שלהעיריה לדאוג לרווחת תושביה ולספק להם מגרש ראוי לשמו. על רקע זה ננקטו הליכיהפקעה. העתירה נדחתה.
ב. באשר להליכי ההפקעה - בישיבת מועצת מליאת הועדה המקומית עמד על סדר היוםעניין ההפקעה והוחלט להפקיע את המגרש. בעקבות ההחלטה פירסמה הועדה המקומיתהודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). העותרת טוענת כיהולכה שולל ע"י כך שנוהל איתה מו"מ בדבר תנאים להמשך החזקת המגרש על ידה, ובובזמן ננקטו מאחורי גבה צעדים לקראת ההפקעה. טענה זו אינה נכונה עובדתית, אך גםאם היתה נכונה, אין בכך כדי לפגוע בהליכי ההפקעה. הודעה המתפרסמת ע"י הרשותהמוסמכת לכך לפי החוק, יוצרת הנחה בדבר תקינות ההליכים.
ג. בנוסף להודעה המתפרסמת ברשומות נקבעו בסעיף 5 לפקודה שלוש דרכי מתן הודעותעל ההפקעה. מחדל מצד הרשות המפקיעה במתן ההודעות, כולן או מקצתן, אינו פוגעבתוקף ההפקעה, שכן הפעולות האמורות אינן בחזקת אקטים קונסטיטוטיביים אלא אקטיםדקלרטיביים. טוענת העותרת כי לא קויימה לגביה זכות השימוע לפני פרסום ההודעהבילקוט הפרסומים. ברם, אין בפקודת הקרקעות הוראה המחייבת לשמוע מראש טענותיו שלמי שעלול להיפגע עקב הכוונה להפקיע את זכויותיו במקרקעין. אמנם, בעקבות הנחייתביהמ"ש העליון פורסמו הוראות מפורטות של היועץ המשפטי לממשלה המעניקות זכותשימוע בהליכי הפקעה, אך הוראות אלה חלות רק על הפקעה לפי הפקודה ולא על הפקעהשל הועדה המקומית לפי סעיף 189 לחוק התכנון. זאת, משום שחוק התכנון הסמיך אתהועדה להפקיע מקרקעין רק כאשר קיימת תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת, בהמיועדים המקרקעין לצרכי ציבור או להפקעה, והיתה הזדמנות לכל מעוניין הרואה עצמונפגע, להגיש התנגדות לועדה לפני שהיא אושרה.
ד. אשר לטענה של שיהוי בהפקעה, היינו נקיטת הליכי הפקעה כעבור למעלה מ-14 שנהמאז אושרה התכנית בה צויין המגרש כמיועד להפקעה - היה מקרה שבו ביטל בג"צ, בשלשיהוי, הפקעה לאחר שחלפו 26 שנים מההכרזה על הכוונה להפקיע ועד לנקיטת הליכיהפקעה (בג"צ 174/88 פד"י מ"ב (4) 89), אך כל מקרה ונסיבותיו. באותו מקרה שוכנעביהמ"ש שאורך תקופת ההמתנה התיישב עם ההנחה שהמועצה המקומית זנחה את רעיוןההפקעה. מאידך, בענייננו, מדובר בחלקה המיועדת מלכתחילה לצרכי ציבור והפקעה.העותרת היתה מודעת לכך והשיהוי בהפקעה לא הסב לה כל נזק וכך גם עיתוי ההפקעה.מכאן שהשיהוי בעניננו אינו מהווה מחסום בפני הליכי ההפקעה.
ה. על המגרש חלות שתי תכניות - כ/98 ו-כ/150. ההפקעה נעשתה מכח תכנית כ/98.שתי התכניות מייעדות את הקרקע לצרכי ספורט. שתי התכניות קובעות שכל שינוי עתידיבמצב הקרקע מותנה בתכנית מפורטת. לטענת העותרת לא ניתן לנקוט בהליכי ההפקעהעפ"י כ/98 משום שאין קיימת תכנית מפורטת כנדרש בה עצמה. טענה זו אין לקבלה. לפיסעיף 189 לחוק התכנון אין צורך בתכנית מפורטת, ודי בתכנית מתאר מקומית כמקורסמכות של הועדה המקומית להפקיע מקרקעין. הצורך בתכנית מפורטת או תכנית מתארמקומית הוא חילופי. כך שגם אם יש לראות ב-כ/98 תכנית מתאר מקומית ולא תכניתמפורטת, כנטען, די בכך כדי להעמיד סמכות הפקעה עפ"י החוק.
(בפני השופטים: בך, שמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד חיים מלכא לעותרת, עוה"ד יוסף סגל וגב' אורית קורן למשיבים. 3.5.94).
בג"צ 2421/94 - עקיל אל טללגה נגד היועץ המשפטי לממשלה ועו"ד איתן ברקאי
*בקשה להחליף את נציג התביעה בערעור על פס"ד ביהמ"ש לעניינים מקומיים בבאר שבע(העתירה נדחתה).
א. העותר הורשע ע"י בימ"ש השלום בבאר שבע בגין בנייה שלא כחוק והגיש ערעורלביהמ"ש המחוזי. המשיב השני (להלן: ברקאי) מייצג את המדינה בערעור. עפ"י הנטעןהגיש ב"כ העותר לביהמ"ש המחוזי, הדן בערעור, בקשה לעיכוב הביצוע של צו הריסהשניתן בבימ"ש השלום. ברקאי הגיש לביהמ"ש תגובה בשם המדינה בה הוא אומר כי
"תופעת הבניה הבלתי חוקית... הצצים כפטריות רעל לאחר הגשם, בולטת במיוחד באיזורמגורי המבקש...". העותר טוען כי הדימוי של בית העותר כפטריות רעל הינו "כינויגנאי מעליב" ועל כן יש לבטל את ייצוגה של המדינה ע"י ברקאי בדיון בערעור.העתירה נדחתה.
ב. שני טעמים עיקריים לדחיית העתירה ואלה הם: תגובתו של ברקאי, שהיא עילתהעתירה, הוגשה לביהמ"ש המחוזי בב"ש ביום 8.2.94. ב"כ העותר שסבר כי התגובהנוקטת ביטויים מעליבים ביקש מברקאי ביום 17.2.94 כי יתנצל, והלה הודיע עלסירובו ביום 3.3.94. אם סבר ב"כ העותר שיש בידו עילה לתבוע את פסילתו של ברקאיהיה עליו לעשות מעשה כבר בשלב זה. אך הוא המתין עד יום 20.4.94. כיוון שלא קיבלאת תשובתו של היועץ המשפטי הגיש העותר את העתירה ביום 1.5.94.
ג. הדרך בה הלך ב"כ העותר אינה דרך ראוייה. הוא השהה את פנייתו ליועץ המשפטייותר מחודש וחצי, לאחר שברקאי הודיע שהוא מסרב לחזור בו מן הביטויים בהם השתמש,אף שהמועד לשמיעת הערעור היה קרוב. זאת ועוד, בג"צ אינו נוהג לדון בעתירה נגדרשות מינהלית לפני שהעותר פנה אל אותה רשות וקיבל את תשובתה. כאן עדיין לאניתנה תשובה ע"י היועץ המשפטי שאליו פנה העותר. אין לבוא בטרונייה עם היועץהמשפטי שלא טיפל באופן מיידי בעניינו של העותר, לפני כל עניין אחר, שכן אםהעניין אמנם חשוב כל כך בעיני העותר, לא צריך היה לשבת באפס מעשה, כמעט עד הרגעהאחרון. די בשיהוי כאמור כדי לדחות את העתירה על הסף.
ד. גם לגוף העניין אין העתירה מגלה עילה. אין נאשם או מערער במשפט פלילי זכאילבחור לעצמו את התובע המופיע מולו מטעם המדינה או לפסול תובע כאמור, רק משוםשאותו תובע השתמש בביטויים שלדעתו הינם מעליבים. אם נאשם או מערער סבור כיפרקליט מטעם המדינה השתמש בביטויים שאינם ראויים, יש בידו לפנות בתלונה אלהממונה על אותו פרקליט או להתלונן בפני גוף אחר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. 2.5.94).
ע.א. 1121/91 - שלמה ורבקה משולם נגד אליהו נמני ואח'
*פירוש הסכם שבו מדובר על הצמדת "גג", האם הכוונה רק לגג הקיים או גם לגג של הדירה שתבנה על הגג הקיים(מחוזי י-ם - ה"פ 908/89 - הערעור נדחה).
א. המערערים והמשיבים 8-1 (להלן: המשיבים) הינם שכנים בבית בת"א (להלן: הבית)ובו 6 דירות, שתיים בכל קומה, ודירת חדר וחצי על גג הבית (להלן: דירת הגגהישנה). דירת הגג הישנה תופסת חלק קטן של גג הבית ששטחו כ-140 מ"ר. החלק הנותרשל הגג אינו בנוי (להלן: הגג הקיים) ושימש כל השנים את כל הדיירים בבית. בשעתוהיו כל הדיירים דיירים מוגנים. במהלך שנת 1986 נוצרה אפשרות שהדיירים ירכשו אתדירותיהם מבעל הבית (המשיב מס' 9) אך הוא לא היה מוכן למכור דירות בודדות, אלאאת הבית כולו. לאחר מו"מ הסכימו 6 הדיירים לרכוש כל אחד את דירתו ואילו הדיירתבדירת הגג הישנה סירבה להשתתף ברכישה. בשלב מסויים הודיעו המערערים כי הםמעוניינים לרכוש את דירת הגג הישנה. המערערים והמשיבים גיבשו את התנאים באשרלדירת הגג הישנה (להלן: ההסכם). בהסכם נאמר, בין היתר, כי "הגג מעל הבית ירשםע"ש משולם בלבד... משולם מתחייב להכשיר מקום על הגג לצורך התקנת דודי שמשואנטנות של כל הצדדים... משולם מתחייב לדאוג על חשבונו... לאחזקה תקינה שלהגג... מילא משולם אחר כל התחייבויותיו... יהיה זכאי לבנות על הגג...".
ב. בביהמ"ש המחוזי עתרו המערערים למתן פס"ד הצהרתי המחייב את המשיבים למלאאחר התחייבויותיהם לפי ההסכם, לרבות רישום הבית כבית משותף בתנאים המהווים אתהתנאים המוסכמים בהסכם. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היתה אם הגג החדש שייווצרלאחר הבנייה יהיה גם הוא שייך למערערים או יהיה חלק מהרכוש המשותף. ביהמ"ש
המחוזי קבע כי ההסכם מחייב את הצדדים ואין לבטלו, ועם זאת קבע שבמחלוקת ביןהצדדים בדבר פרשנות ההסכם בעניין הגג החדש הדין עם המשיבים. באשר למונח "גג"בסעיפי ההצמדה בהסכם, קבע ביהמ"ש כי כאשר מדובר בגג שיירשם ע"ש המערערים הכוונההיא לגג הקיים ולא לגג החדש. גם ההתחייבות של המערערים להשאיר מקום על הגגלצורך התקנת דודי שמש ואנטנה לכל הדיירים היא לגג הקיים ולא לגג החדש שיהווהחלק מהרכוש המשותף. כך פירש ביהמ"ש את המונח "גג" בכל אחד מסעיפי ההצמדה כאשרביהמ"ש הבהיר שהצדדים לא היו עקביים בשימוש שעשו במילה והשתמשו בו במובניםשונים. הערעור נדחה.
מדובר כאן בפרשנות חוזה הנשלטת ע"י סעיף 25(א) לחוק החוזים שלפיו "חוזה יפורשלפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו- מתוך הנסיבות". מילות החוזה באות להבהיר את כוונת אומד דעת הצדדים לו,וכשפירושן של אלה ברור, ניתן לקבוע את אומד דעתם על פי ומתוך לשון החוזה עצמו.לעתים קרובות נוסחו של תנאי פלוני בחוזה או מונח פלוני ניתנים ליותר מפירושאחד, בין אם שני הפירושים עולים במידה שווה מתוך הנוסח, ובין אם הפירוש האחדהינו הפירוש הרגיל של האמור באותו תנאי ואילו האחר הינו פירוש העולה מן הכתובבדוחק. כשמתקיים מצב זה אין אפשרות לומר כי כוונת הצדדים - אומד דעתם - עולה חדמשמעית מתוך הנוסח של סעיף החוזה, והפרשן נזקק לנסיבות האופות את החוזה ולעיתיםלכללי פרשנות שהתפתחו בפסיקה, כדי להגיע לחקר כוונת הצדדים.
ד. בענייננו נחתם ההסכם בין הצדדים לאחר דין ודברים שהיה מיועד לאפשר אתהעיסקה הכוללת בין דיירי הבית ובעל הבית. המשיבים היו מוכנים לכך שבנוסף לקבלתדירת הגג הישנה ע"י המערערים כנגד תמורה שישלמו עבור כך, יועבר אליהם גם הגגללא תמורה והם יוכלו לבנות עליו. הגג היחיד שהיה אז ועליו ניתן היה לבנות היההגג הקיים. למונח גג שנקטו הצדדים בהסכם יכול היה להיות, מבחינה לשונית, גםמובן המתייחס לגג הקיים בלבד ולא רק פירוש המתייחס לגג הבית כפי שיהיה בכל זמןנתון. לפיכך אין לומר, כטענת המערערים, שעל פי הפירוש המילולי יש מקום לפרש אתהמילה "גג" כמתייחסת לגג הבית כפי שיהיה בכל עת. נותר על כן לבחון מה היה אומדדעת הצדדים. ביהמ"ש המחוזי מצא שבעיקרם של דברים, הכוונה בשימוש במילה "גג"היתה לגג הקיים, פרט לסעיף קטן אחד בו הכוונה היתה גם לגג הקיים וגם לגג החדש.ממצא זה מעוגן בעדויות חיצוניות להסכם שנשמעו בביהמ"ש והוא גם עולה בקנה אחד עםההלכה הפסוקה, על פיה, כל הצמדה של חלק מהרכוש המשותף הניתן להצמדה לדירהמדירות הבית, מן ההכרח שתיעשה בבירור.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' שושנהוינר למערערים, עו"ד עמוס בנצור למשיבים. 1.5.94).
בג"צ 365/94 - יואב יצחק נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*עתירה מוקדמת מדי על דחיית בקשה להגיש קובלנה משמעתית נגד עו"ד(העתירה נדחתה בהיותה מוקדמת מדי).
א. העותר הוא צד מעוניין בהליך משפטי שהתקיים בביהמ"ש המחוזי בירושלים.המשיבים 5 ו-6 (להלן: עורכי הדין) הם עוה"ד שייצגו את בעלי הדין באותו הליך.ההליך המשפטי הנ"ל הסתיים על פי הסדר שהגיעו אליו בעלי הדין. בסיומו של הדיוןהודיעו עוה"ד לביהמ"ש כי התקיימה בוררות שעל פיה הוסדרה המחלוקת בין בעלי הדין,והם ביקשו החזר אגרת ביהמ"ש. לטענת העותר, הבוררות לא היתה ולא נבראה, אלא היתהפיקטיבית, וכל כולה נועדה להטעות את ביהמ"ש ולהשיג בדרך זו החזרת אגרת ביהמ"שבסכום של 25,000 ש"ח. העותר פנה למשיבים 3-1 - היועץ המשפטי, פרקליטת המדינהומשטרת ישראל, בתלונה נגד עוה"ד וביקש להעמידם לדין. אלה לא ראו מקום להעמיד את
עוה"ד לדין פלילי, והפנו את העותר ללשכת עוה"ד על מנת שיבקש שם נקיטת הליכיםמשמעתיים נגד עוה"ד. לאחר הליכים שונים החליט הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"אלגנוז את התלונות. בעקבות זאת נתבקש בג"צ, ע"י הוועד המחוזי (המשיבה הרביעית),לדחות את העתירה, שכן אל לו לבג"צ בנסיבות המקרה להתערב בהחלטה שנתקבלה ע"יהגוף המוסמך. העתירה נדחתה בהיותה מוקדמת מדי.
ב. על פי סעיף 63 לחוק לשכת עוה"ד, הקובלים האפשריים להגשת קובלנה לבי"דמשמעתי על פי הסדר הם: הוועד המרכזי של לשכת עוה"ד, הוועד המחוזי של לשכתעוה"ד, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. לכל אחד מאלה יש מלוא הסמכותהמקורית, הראשונית, לנקוט בדרך זו, ואין הוא תלוי ואין הוא כבול להחלטותיו שלקובל אפשרי אחר. במקרה דנן, כמסתבר, סבר היועץ המשפטי בעיון מקדמי כי אין מקוםלנקוט בהליכים פליליים, אך המליץ, ומכל מקום הציע, שהעותר יגיש קובלנה ללשכתעוה"ד כדי לדון אם להעמיד לדין משמעתי את עוה"ד. העניין נדון ע"י הוועד המחוזיובסופו של דבר החליט לגנוז את התלונה. פתוחה עדיין בפני העותר הדרך להגיש אתקובלנתו לכל אחד מ-3 הקובלים האפשריים האחרים. לפיכך, על העותר לפנות תחילהלקובלים האמורים ורק אם לא תצלח דרכו יוכל לחזור ולהעלות את הנושא בפני בג"צ.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. העותר לעצמו, עו"ד שי ניצןליועץ המשפטי, פרקליטת המדינה ומשטרת ישראל, עו"ד ע. ויצמן לוועד המחוזי שללשכת עוה"ד, עוה"ד ר. שמגר וט. ארליך לעוה"ד. 29.5.94).
ע.פ. 5609+5624/93 - יצחק ריכטר ונחמיה הרטוב נגד מדינת ישראל
*ואח' - חומרת העונש (זיוף שטרי כסף) (הערעור נדחה).
המערערים קשורים בפרשה מופלגת בחומרתה של זיוף שטרי כסףוהפצתם. כ-15 איש היו מעורבים בפרשה, ברוב המעשים או בחלק מהם, ובמשך הזמןנעצרו כולם. הרטוב נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וריכטר נדון ל-5שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים נדחו. באשר להרשעה - היה יסודבראיות כדי לבסס את הרשעתם של המערערים וקביעת החלק שנטלו במערכת היזום שלהמעשים. אשר לעונשים - אין הם חמורים במידה המצדיקה התערבות בהם.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט מצא. ריכטרלעצמו, עו"ד ג. חיים להרטוב. 11.5.94).
בג"צ 426/94 - יואל אדלר נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין את אחמד טיבי על היותו יועץ לערפאת
(העתירה נדחתה).
ד"ר אחמד טיבי הוא אזרח המדינה. על פי פרסומים "נלווה" ד"רטיבי ליאסר ערפאת מאז 1984. כמו כן מונה ליועץ המשלחת הפלסטינית לשיחות השלוםויועץ מיוחד ליאסר ערפאת. על רקע פרסומים אלה פנה העותר למפכ"ל המשטרה לחקורולהעמיד לדין את ד"ר טיבי. פנייה זו נבחנה ע"י היועץ המשפטי ונדחתה בשל היעדר"עניין לציבור". ביסוד שיקוליו של היועץ המשפטי עומד, בראש ובראשונה, השינוישחל ביחסים שבין ישראל לבין ארגון אש"ף. זאת ועוד, היועץ המשפטי סבר כי קייםחשש שהעמדתו של ד"ר טיבי לדין תכביד על ניהול המו"מ בין ישראל לאש"ף. העתירהנדחתה. היועץ המשפטי לממשלה שקל את מלוא השיקולים הרלבנטיים. בגדרם של אלה,התחשבות בשיקולים המדיניים מוכרת היא. היועץ המשפטי נתן לשיקולים הרלבנטייםהשונים את המשקל הראוי. החלטתו כי אין "עניין לציבור" בהעמדה לדין - היא סבירהואינה מצדיקה את התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנהלנשיא ברק. עוה"ד ידידיה בארי וגב' לאה מדיין לעותר, עוה"ד שי ניצן וא. סעדילמשיבים. 4.5.94).