בש"פ 2599/94 - חיים דנינו נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).
א. המבקש נהג במשאית בכביש העולה ממעלה אדומים לירושלים. בראס אל עמוד נרגמההמשאית באבנים ונגרם לה נזק. המבקש יצא מן המשאית כשהוא נושא אקדח, ירד מןהכביש במדרגות המובילות אל שביל ושם ירה מאקדחו בכיוון בית מסויים. מן היריותנפגע ומת אדם שניצב בפתח הבית. המבקש הורשע בעבירה של הריגה ונדון ל-4 שניםמאסר. הוא חולק על הממצאים העובדתיים ועל המסקנות המשפטיות שנקבעו בפסה"ד,ובקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר נדחה.
ב. הכלל הוא שאדם שנגזר דינו למאסר חייב להתחיל בריצוי העונש באופן מיידיואין מעכבים ביצוע מאסר בפועל אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל או "נסיבותמיוחדות" המצדיקות דחייה. הנסיבות המיוחדות הן בדרך כלל אלה: עבירה שאינהחמורה, תקופת מאסר קצרה, סיכוי לקבלת הערעור. לעניין הסיכוי שהערעור יתקבל,צריך שבפסה"ד המרשיע יהיה עיוות בולט או שיהיה סיכוי בולט לזכות בערעור. בדרךכלל העובדה שהמבקש היה משוחרר בערובה עד שנגזר דינו, שאין הוא מהווה סכנהרצינית לשלום הציבור, שמצבו המשפחתי או העסקי קשה, כל אלה אין בהם כדי להצדיקעיכוב הביצוע. ברור כי העבירה בה הורשע המבקש חמורה. עונש המאסר שנגזר עליואינו קצר. אין גם לומר כי קיים בפסה"ד עיוות בולט. וכן אין לומר כי יש למערערסיכוי בולט לזכות בערעור. על רקע כל הנסיבות כאמור יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד י. גולן למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.18.5.94).
בש"פ 2472/94 (ע.פ. 2014/94) - מונדר סאלח נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בעבירות הקשורות לייבוא, סחר והחזקה של סם מסוכן ונדון ל-3שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה וחצישמחציתו מצטברת. בקשתו היא לעכב את ביצוע העונש ושני טעמים לבקשה: ראשית, הואהגיש ערעור על ההרשעה והוא סבור כי סיכוייו לזכות בערעור טובים מאד; שנית,בנסיבות העניין ריצוי העונש שהוטל עליו גורם לו עוול כבד. הבקשה נדחתה.
ב. אשר לסיכוי לזכות בערעור - פסה"ד דן בטענת ההגנה של המבקש, לפיה עשה מהשעשה בהיותו סוכן משטרתי ולפיכך ללא כוונה פלילית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי טענהזו שיקרית, ואין לומר, על יסוד הכתוב בפסה"ד, כי הקביעה של ביהמ"ש מופרכת עלפניה, וכי על יסוד פסה"ד לבדו ניתן לומר כי יש למבקש סיכוי טוב מאד לזכותבערעור. לפיכך טעם זה אינו יכול להועיל למבקש.
ג. הטעם השני לבקשה מתבסס על השתלשלות הדברים ולוח הזמנים בכל הנוגע למעצרוולמשפטו של המבקש. הוא נמצא במעצר בגין תיק זה מיום 29.5.92. הוא הורשע ביום10.1.94 ובאותו מועד לא נתן ביהמ"ש הכרעת דין מלאה ומנומקת אלא, כלשונו, את"עיקרי הכרעת הדין". על בסיס זה ניתן גזר הדין ביום 12.1.94. מיום שנעצר ועדלמתן גזר הדין חלפו על המבקש קרוב ל-20 חודש. הוא החליט לערער על הרשעתו, אךבפועל נמנע הדבר ממנו בלא שניתנה ע"י ביהמ"ש הכרעת דין מלאה ומנומקת. הוא המתיןלהכרעת הדין ומשבוששה לבוא פנה ביום 13.3.94 לביהמ"ש העליון בבקשה לעיכוב ביצועהעונש. ביום הדיון הודיע ב"כ המדינה כי בינתיים ניתנה הכרעת הדין. הסניגורמצביע על המצוקה אליה נקלע המבקש והעוול שנגרם לו בשל השיהוי במתן הכרעת הדין.לדעתו, יש סיכוי טוב לזכות בערעור ולצאת חופשי, ואילו עתה, אפילו אם יזוכההמבקש בערעור, אין מי שישיב לו את החירות שכבר נגזלה ממנו. זאת ועוד, הוא אמור
להופיע בפני וועדת השחרורים בחודש ספטמבר, כלומר כעבור כ-4 חודשים משמיעתהבקשה, ואם עד אז לא יוכרע ערעורו יהיה הדבר בעוכריו. ברם, בכל אלה אין טעם טובלשחרר עכשיו את המבקש מן המאסר. אולם יש בכך טעם טוב לפעול כדי שהערעור יישמעבהקדם ולא יאוחר מסוף חודש מאי.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד מסאלחה למבקש, עו"ד למברגר למשיבה. 10.5.94).
רע"א 2114/94 - עזבון המנוח זליג קלצקי ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ
*הודאה והדחה לעניין התחלה בהבאת ראיות(הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר, כאשר על פי הנטען ערבוהמבקשים כלפי המשיב לחובות חברה פלונית (להלן: החברה) על פי כתב ערבות ללאהגבלה בסכום מיום 1.6.79. על פי הנטען בכתב התביעה, הוגבל בשנת 1987 כתב הערבותלסכום של מליון דולר. לטענת המבקשים, בבקשתם לרשות להתגונן, הערבות בוטלה עודבשנת 1981. ניתנה למבקשים רשות להתגונן והשופט קבע שעל המבקשים להתחיל בהבאתראיותיהם. על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור והיא נדחתה.
ב. השאלה שבמחלוקת היא, אם צדק ביהמ"ש כשקבע שהגנתם של המבקשים היא מסוגהודאה והדחה, שאז עליהם להתחיל בהבאת הראיות. התשובה לכך היא חיובית. המבקשיםלא חלקו על יתרת חוב החברה למשיב, אשר לפי כתב התביעה עולה בהרבה על סכוםהערבות. טענתם האחת היא, שהערבות בוטלה בשנת 1981. טענה זו הינה טענה של הודאהבחתימה על כתב הערבות, כשנוספת אליה טענה שהערבות בוטלה בתאריך מאוחר יותר.טענה זו, על פי תוכנה, היא טענת הודאה והדחה.
ג. המבקשים טוענים שהואיל והמשיב מודה בכך שהערבות הוגבלה בשנת 1987,והמבקשים כופרים בכך, באשר, לטענתם, הערבות בוטלה עוד ב-1981, הריהם כופריםלמעשה בחלק מעובדות כתב התביעה, ואין לראות את הגנתם כהודאה והדחה. טענה זו איןלקבל. המחלוקת האמיתית היא בשאלה אם הערבות קיימת, כטענת המשיב, או שהיא בוטלהכדין כטענת המבקשים. על פי ההכרעה במחלוקת זו תקום או תיפול תביעת המשיב. הסכמתהמשיב לכך שהערבות הוגבלה בסכום, למליון דולר, הינה הודאה והסכמה של המשיבלטובת המבקשים, ולא עליה חולקים המבקשים. יש להניח שהמשיב מוכן "לוותר" עלהגבלת הסכום, אם המבקשים מעוניינים בכך, אלא שלא על כך המחלוקת עימם.
(בפני: השופט אור. עו"ד בועז בן צור למבקשים. 29.5.94).
ע.פ. 4183/93 - יוסף בן משה יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד(הערעור נתקבל בחלקו).
א. ריב שפרץ בין המערער ובין המתלונן, על רקע של חוב לא גדול שהמתלונן כפיהנראה חב למערער, התדרדר מויכוח מילולי להתכתשות, אשר במהלכה נשברה ויטרינה שלחנות. המערער אחז בשבר זכוכית מאותה ויטרינה ודקר בה את המתלונן בחזהו, ולאחרמכן נטל מתוך כיסו של המתלונן סכום של 70 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערבעבירה של גרימת חבלה חמורה ובעבירת שוד וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתייםמאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו.
ב. קיימת תמימות דעים בין באי כח הצדדים בדבר הצדקת הערעור בכל הנוגע להרשעתהמערער בעבירת השוד. אמנם פרצה התגרה על רקע של חוב כספי, ובסופו של דבר גנבהמערער סכום של 70 ש"ח מהמתלונן, אך קיים ספק, אם מעשה התקיפה, שבה נגרמההחבלה, בוצע על מנת לקדם בדרך זו את עבירת הגניבה, או שמא היווה מעשה זה רקביטוי להתדרדרות המריבה שפרצה בין הניצים. העובדה, שלאחר מכן גם נלקח מעל גופושל המתלונן סכום כסף מסויים, אינה משליכה אחורנית, ואינה הופכת בדיעבד את גרימת
החבלה הגופנית למעשה שוד. מאחר שזוהי גם דעתו של ביהמ"ש, הוחלט לקבל את הערעורבנקודה זו ולשנות את סעיף ההרשעה מעבירת שוד לעבירה של גניבה רגילה.
ג. נותר לדון בשאלת מידת העונש. אין ספק כי מדובר בעבירות חמורות. איבודהשליטה העצמית עד כדי כך, שבשל ריב על נושא של מה בכך פורצת תגרת ידייםובעקבותיה נעשה שימוש במכשיר מסוכן על מנת לגרום חבלה חמורה, מצביע על נטייהמסוכנת, שיש לעשות כל מאמץ כדי לשרשה ולהרחיקה מאורח חיינו. הטלת עונשים חמוריםומכאיבים היא אחת הדרכים להשגת מטרה זו. עם זאת, יש מקום להקלה מסויימת בענשושל המערער. אחד מסעיפי ההרשעה הוחלף לסעיף קל יותר כאמור; אין למערער, שהואהיום בן 59, עבר מכביד; הוא סובל מליקויי בריאות משמעותיים; הוא לא הצטייד מראשבנשק קטלני אלא תקף את המתלונן באופן ספונטאני באמצעות שבר זכוכית שהריםמהרצפה. לפיכך יועמד העונש על 45 חודשים מאסר בפועל והעונש של שנתיים מאסר עלתנאי ישאר בעינו.
(בפני השופטים: בך, קדמי, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד מנחם רובינשטייןלמערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 5.2.94).
בג"צ 1712/93 - טורשצ'ב קלבדיה נגד שר הפנים ושר הקליטה
*שלילת אשרת עולה שהושגה בהצגת תעודות כוזבות של רישום כיהודי(העתירה נדחתה).
א. העותרת, בעלה ושני ילדיה קיבלו באוקטובר 1992 אשרות עולים בנציגותהישראלית בטג'קיסטן. האשרות ניתנו על סמך הצהרתה של העותרת שהיא יהודיה. בעלה,שאינו יהודי, קיבל את האשרה מכח הוראות סעיף 4א' לחוק השבות וילדיה מכח סעיף4ב' לחוק. כאשר באה העותרת למשרד הפנים בחולון כדי לקבל תעודות זהות לה ולבנימשפחה, עוררה תעודת לידה שהציגה חשש אצל פקיד מינהל האוכלוסין בדבר אמיתותה.בסופו של דבר, לאחר חקירות ובדיקות, הוחלט לשלול מהעותרת את אשרת העולה לאחרשמנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים הגיע למסקנה כי מסרה אינפורמציה כוזבת וכיהיא אינה יהודיה. העתירה נדחתה.
ב. הסמכות לבטל את אשרות העולה של העותרת ובני משפחתה קיימת, לפי חוק הכניסהלישראל, אם הושגו ע"י מתן ידיעות כוזבות. השאלה היא אם הונחה תשתית ראייתיתהמצדיקה את מסקנת המנהל שאשרות העולה נתקבלו ע"י העותרת ובני משפחתה על סמךידיעות כוזבות שהומצאו על ידם. רשות מינהלית הנדרשת להחליט בעניין המסור לשיקולדעתה, אינה קשורה לדיני הראיות החלים בערכאות משפטיות. הכלל החל בעניין זה הוא"כלל הראיה המינהלית", על פיו, רשות שלטונית רשאית לבסס ממצא על ראיה, אם בשיםלב לנסיבותיה, הינה כזו אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיהסומך עליה. בענייננו, באה בפני המנהל תשתית עובדתית משכנעת שהעותרת מסרה ידיעותכוזבות לשם קבלת אשרות העולה.
ג. התשתית העובדתית כוללת את העובדות הבאות: תעודת הלידה של העותרת וכןתעודות הלידה של ילדיה נבדקו במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה ונמצא כי נמחקו בהןהרישומים המקוריים ועל גבי המחיקה נכתבו הרישומים הנוכחיים; תעודת הלידה שלהעותרת הוצאה בדושנבה ונושאת מספר מסויים, כאשר בדיקה של נציגי משרד החוץהישראלי העלתה שדף הרישום הארכיוני של מרשם האוכלוסין באותה עיר הנושא את המספרהאמור אינו מתייחס כלל לעותרת. די בשני נתונים אובייקטיביים אלה כדי ללמדשתעודת הלידה שהמציאה העותרת כראיה להיותה יהודיה אינה אמינה. בנוסף לכך באוראיות נוספות ובכללן עדויות של עולים מרוסיה כי העותרת אינה יהודיה.
ד. בעקבות גילוי העובדות הסותרות את תצהירה של העותרת בדבר יהדותה, הוגשהנגדה תלונה למשטרה. טענת ב"כ היא שמן הראוי היה שהמנהל ימתין לתוצאות החקירה
ולתוצאות הדיון הפלילי, אם יוחלט להגיש נגד העותרת כתב אישום, קודם שיחליט עלביטול אשרת העולה של העותרת. אין ממש בטענה זו. המנהל רשאי היה להגיע להחלטתועל סמך החומר העובדתי שהיה בפניו, מבלי שחלה עליו כל חובה להמתין לתוצאותהחקירה הפלילית המתקיימת נגד העותרת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד ש.מינצר לעותרת, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 23.5.94).
ע.א. 5640/90 - הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד מחמיד רביע עבד אללה ואח'
*הוכחת טענה כי התובע נפגע בתאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. המשיב נפגע, בהיותו קטין בן 9 שנים, ולטענתו נגרמה פגיעתו בתאונת דרכים.המערערת כפרה באירוע תאונת הדרכים. ביהמ"ש המחוזי התייחס בפוטרוט ובאריכותלטענת המערערת שהראיות באשר לאירוע התאונה לא היו ברורות והסתירות שהיו בראיות.לאור טענות אלה בדק בקפידה את חומר הראיות, הצביע על נקודות התורפה והיה ערלעובדה שנטל ההוכחה והשכנוע בקשר לאירוע התאונה רובץ על שכמו של הטוען לאירוע.בסופו של דבר הגיע למסקנה שהתאונה אכן אירעה. הערעור נדחה.
ב. עיון בחומר הראיות מצביע על תימוכין בגירסת הקטין והנהג שעדותם היתהמהימנה על השופט. נהג הטנדר מסר עדות במשטרה בערב האירוע וסיפר את גירסת נפילתהקטין מארגז הטנדר, בטרם היה סיפק בידו "לבנות" גירסה בדוייה ומגמתית. אבי הילדאיננו מספר שראה את התאונה, אלא רק שמצא את הילד על הכביש. אילו היה מדוברבגירסה "תפורה" מלכתחילה, היה ניתן לצפות שהאב יתאם את הסיפור עם הנהג ויתמוךבגירסתו של הנהג, ולא היה צפוי למצוא אי דיוקים בהודעותיהם במשטרה בנושא שעתהאירוע וכיוצא בזה.
ג. המערערת מלינה על כך שהשופט המחוזי החליט, לאחר הגשת הסיכומים, לאפשרלתביעה להזמין כעד את הקטין, שמשום מה לא העיד בשלב של ראיות התביעה. היתה זויזמתו של השופט, מבלי שנתבקש לכך ע"י ב"כ התובעים. השופט מעיד על עצמו כי נקטבצעד שהיה חריג בעיניו, משום שנראה לו כי שורת הצדק מחייבת מתן אפשרות נוספתלב"כ התובע לשקול החלטתו שלא לקרוא לקטין לדוכן העדים. אכן, הצעד שבו נקט השופטחריג הוא, התובעים היו מיוצגים ע"י עורך דין, והיה להם יומם בביהמ"ש. העדת עדבשלב שלאחר הגשת הסיכומים, עפ"י יוזמת ביהמ"ש, הינה יוצאת דופן עד למאוד.אעפ"כ, נתונה לביהמ"ש סמכות להפעיל יוזמה כזו. מדובר בקטין שב"כ בחר - כנראהמשיקולים לא נכונים - שלא להעידו, כדי למנוע ממנו את הטראומה של הופעה למתןעדות וחקירה נגדית. בפני השופט היו עדויות הנהג, האב והודעת הנהג לחברת הביטוח,והרגיש צורך, למען הצדק, לראות ולשמוע את הקטין עצמו. בדיעבד, כשכל החומר מצויבביהמ"ש כפי שהוא מצוי כיום בביהמ"ש לערעורים, ובאיזון ושקלול בין האינטרסים שלשני הצדדים, ובהיות ביהמ"ש אביהם של קטינים, אין למצוא פסול בהחלטת השופט וישלהשאירה על כנה. כך שאין להתעלם מעדותו של הקטין.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד עידו אמגור למערערת, עו"ד חוסיין אבו חוסיין למשיבים. 22.5.94).
ע.פ. 4985/93 - מועין עבדל קאדר ואחמד חג' יחיא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לחבלה חמורה ומידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 449/92 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור עלההרשעה נתקבל בחלקו ועל חומרת העונש נתקבל באשר למערער השני).
א. שני המערערים הורשעו בעבירות של פריצה לרכב וגניבת רכב ושל נסיון לחבלהבכוונה מחמירה. ביהמ"ש גזר להם שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן
הפעיל מאסרים שונים של מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בנסיון לחבלה בכוונהמחמירה נתקבל והערעור על העונש של המערער הראשון נדחה ושל המערער השני נתקבל.
ב. בעניין הרשעת המערערים בעבירות של גניבת הרכב והפריצה לתוכו - הערעורמתמקד בטיעון נגד זיהוי המערערים בתור אלה שביצעו את העבירות, אך בכך איןלהתערב. מאידך, באשר להרשעת המערערים בעבירה של נסיון חבלה בכוונה מחמירה על פיסעיף 329 לחוק - גם ב"כ המדינה הסכימה כי הרשעה זו לא תוכל לעמוד. הוכח אמנםשהמערער 1 נהג במכונית הגנובה, וששוטר שניסה לעצרו כמעט נדרס ע"י המכונית, אךלא הוכח שהמעשה לווה ע"י הכוונה הפלילית המיוחדת הדרושה לשם הרשעה בעבירה לפיסעיף 329 הנ"ל. מצד שני, אין ספק כי המערער 1 פעל כפי שפעל מתוך כוונה להפריעלשוטר במילוי תפקידו ולכן ניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף 275 לחוק. החלפת סעיףההרשעה בערעור אין בו משום פגיעה בלתי הוגנת בזכויות הנאשם, שכן הגורם של הפרעהלשוטר במילוי תפקידו, היווה גם אלמנט של האישום המקורי, שלפיו העבירה לפי סעיף329 בוצעה כדי "למנוע מעצרם" של המערערים. אשר למערער 2 - לא הוכחה נגדו עבירהשניה זו כלל. נסיון ההימלטות מאנשי המשטרה היווה מעשה ספונטאני מצד המערער 1וקשה לראות את המערער 2 שישב לידו כאחראי לעבירה זו. לפיכך יש לזכותו לחלוטיןמן העבירה השניה.
ג. אשר לעונשים - חרף השינוי בסעיפי ההרשעה אין מקום לשנות את גזר דינו שלהמערער 1. ביהמ"ש המחוזי ראה את עיקר החומרה במעשה של גניבת הרכב והתייחסלעבירה של נסיון לחבלה בכוונה מחמירה בתור תופעת לוואי בעיקרה. בהתחשב בעברוהפלילי המכביד של נאשם זה אין העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה. מאידך, ישלהקל במידת מה בענשו של המערער 2 בהתחשב בזיכויו המוחלט מהעבירה השניה. לפיכךיועמד ענשו על שנה אחת מאסר בפועל במקום שנה וחצי.
(בפני השופטים: בך, מצא, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד דוד זילברמןלמערערים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 30.5.94).
בש"פ 2043/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בביצוע מעשים מגונים ומגע מיני בקטין, תקיפה מינית בקטיןועבירות מין בקטין בן משפחה, (בת אחות אשתו), כאשר מדובר במעשים שעשה בקטינהמעת היותה כבת 10 ועד היותה בת 16, ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר עלתנאי. ריצוי גזר הדין נדחה לשבועיים כדי שהמבקש יוכל לערער לביהמ"ש העליוןומשהגיש את ערעורו ביקש לעכב את ביצוע גזר הדין. הבקשה נדחתה.
ב. הכלל הוא כי משהורשע נאשם בדין ונגזר דינו למאסר, עליו להתחיל לרצות אתענשו ללא דיחוי. כלל זה נעוץ בחזקה, שמי שהורשע בדינו אינו עוד בחזקת חף מפשע,ועליו לתת את הדין על מעשיו. אכן, קיימים מקרים חריגים בהם יעוכב ביצוע עונשהמאסר, וזאת בעיקר כאשר המאסר הוא לתקופה קצרה וקיים חשש שהנאשם ירצה את רובתקופת המאסר בטרם יישמע הערעור. נסיבות כאלה אינן מתקיימות כאן.
ג. קיים מקרה נוסף בו יעוכב ביצוע המאסר, והוא כאשר הכרעת הדין וגזר הדין עלפניהם אינם עומדים במבחן הביקורת. אולם על מנת שביהמ"ש יעכב ביצוע גזר דין מןהטעם הזה, על המבקש להראות כי נגרם לו עיוות בולט או כי יש לו סיכוי בולט לעיןלזכות בערעורו, כאשר על סיכוייו לזכות בערעור ניתן ללמוד מפסה"ד עצמו ללא צורךלהיכנס לניתוח מדוקדק של העובדות. בענייננו לא הצליח המבקש להצביע על עיוותבולט בפסה"ד של הדרגה הראשונה. עניינו של המערער יובא לדיון ולהכרעה בפני הרכב,ויש להניח ששופטי ההרכב יעיינו בכובד ראש בכל טענותיו של המערער ויבדקו את
הדברים לגופם. בשלב הזה, ולצורך החלטה בבקשה לשחרור בערובה, אין צורך לקבוע דעהנחרצת אם צדק השופט בסופו של דבר בהרשיעו את המערער. לצורך המוגבל של הבקשההזו, ההתרשמות הינה כי השופט המחוזי נתן דעתו היטב לעובדה כי מדובר בעדותיחידה, והזהיר עצמו היטב מפני הרשעה על סמך עדות יחידה זו.
ד. הסניגור העלה שני נימוקים נוספים לעיכוב ביצוע גזר הדין. הנימוק האחדמתייחס לעובדה שהמבקש הוא ללא עבר פלילי, אינו מסוכן לציבור והיה משוחרר עדלמתן גזר הדין, והנימוק השני הוא כי המבקש הוא שוטר לשעבר במחלק חקירת פשעיםחמורים וכליאתו תהווה עבורו סיכון של ממש וכן עונש קשה במיוחד, לאור החששהמתמיד שמא בעלי חשבון עימו או מי מטעמם יפגעו בו, וכן תנאי המאסר יהיו קשיםמנשוא, אם יינקטו אמצעי זהירות מיוחדים לשם הבטחת שלומו ע"י כליאה בבידוד וכיוצאבאלה. נימוקים אלו כשלעצמם, יכולים להיות רלבנטיים כאשר דנים בבקשה לשחרורבערובה בטרם הרשעה, אך לא כשדנים בבקשה לעיכוב ביצוע גזר דין.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד שקד וציבולבה למבקש, עו"ד י. מרגליות למשיבה.19.5.94).
בג"צ 4249/93 - עמותת סוחרי שוק הכרמל ו-78 עותרים נוספים נגד עירית ת"א ואח'
*פיתוח חלק משוק הכרמל והפיכתו לאיזור מגורים(העתירה נדחתה).
א. עירית ת"א מבקשת לפתח את השוק הדרומי של שוק הכרמל הנקרא "שוק עזה" (להלן:השוק) בהתאם לתכנית בנין ערים מפורטת ותקפה, המייעדת את האיזור לבנייה למגורים.העותרים, עמותת סוחרי שוק הכרמל ו-78 סוחרים בעלי דוכנים בשוק, מבקשים מבג"צלהורות למשיבים להימנע מפעולות שונות שיש בהן כדי למנוע מהעותרים לעסוק במכירתמרכולתם בשוק ולהביא לפינויים מהמקום. פעולות אלה כוללות: ניהול הליכים משפטייםשיביאו לפינוי העותרים מהשוק, הימנעות מלתת רשיון עסק לעותרים וכד'. טענתהעותרים הינה כי קיימת כלפיהם הבטחה או התחייבות שלטונית של העיריה לפיה יותרלהם להמשיך ולנהל עסקיהם במתחם שוק עזה. הבטחה זו מקורה, לטענת העותרים, בכךשבמהלך שנות ה-60, נציגים מוסמכים של העיריה העבירו את מרבית העותרים שעסקו אזברוכלות במקומות שונים ברחבי העיר ת"א לשוק, הסדירו קבלת דוכנים עבורם, וסייעולהם בפיתוח הדוכנים. כל זאת על רקע מצבם הסוציו-אקונומי הקשה של העותרים. כמוכן טוענים העותרים, כי במשך שנים התייחסה העיריה אל העותרים כאל בעלי עסק לכלדבר, גבתה מהם מסים והיטלים שונים. בנוסף, טוענים העותרים נגד שינוי מדיניותהעיריה בנוגע לפיתוח איזור השוק ללא שניתנה להם הזדמנות לשטוח טענותיהם בפניהעיריה. העתירה נדחתה.
ב. העותרים מבססים עתירתם על היותם בעלי זכות חזקה במקרקעין מכח ההבטחההשלטונית כאמור, אך דבר זה מוכחש ע"י המשיבים. לטענת המשיבים מרבית העותריםהגיעו לאיזור השוק בשנים האחרונות, פועלים במקום ללא רשיונות עסק, ובונים ללאהיתרי בניה. הטענות בדבר הבאת העותרים למקום בעבר מתייחסות ל-9 מתוך 78 העותריםבלבד, ואף הן אינן נסמכות על מסמכים כלשהם, ומייחסות פעולות שונות לנציגיהעיריה שאינם בין החיים עוד, דבר המסכל כל אפשרות לברר את מידת הביסוס של טענותאלה. נסיון העותרים להציג עצמם כקבוצה הומוגנית, אשר לרובה ככולה זכויות במקום,אינה יכולה לעמוד.
ג. מקומן של טענות העותרים להיטען ולהתברר, מן הבחינה העובדתית והמהותיתכאחד, בבתי המשפט הרגילים, במסגרת ההליכים המשפטיים שנוקטת העיריה נגד העותרים.אף הטענות במישור המשפט המינהלי יכולות להישמע ולהיות מוכרעות במסגרת הליכיםאלה. חלק מהעותרים אכן העלו טענותיהם האמורות בפני ביהמ"ש לעניינים מקומיים, אך
טענותיהם נדחו. אחדים מאותם עותרים, לפחות 20 מהם, הגישו ערעורים על פסקי דיןאלה וערעורים אלה תלויים ועומדים בפני ביהמ"ש המחוזי. אין בג"צ מתערב בהליכיםשיפוטיים המתנהלים בבתי המשפט הרגילים, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, ואיןהמקרים דנא נמנים עליהם.
ד. אין גם ממש בטענת העותרים כי החלטות העיריה נתקבלו מבלי שיתאפשר להםלהשמיע עמדתם, מאחר שראש העיר סירב להפגש עמם. התאפשר לנציגי העותרים להשתתףבישיבת מועצת העיריה שדנה בנושא וניתן לב"כ להשמיע דבריו בפני חברי מועצתהעיריה. אמנם ראש העיר סירב להיפגש עמם באופן אישי והפנה את העותרים להעלותטענותיהם בפני היועצת המשפטית של העיריה, אך אין בכך פסול. אין כל חובה שזכותהשימוע בנושא הנדון תמומש דווקא בפני ראש העיר עצמו.
(בפני השופטים: בך, חשין, טל. החלטה - השופט בך. עו"ד י. כהן לעותרים, עו"דא. בונה למשיבים. 17.5.94).
בג"צ 3151/93 - ניאז אבו ערקוב ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*החלטת ביה"ד לעבודה להפחית סכומי פיצו הלנת פיצויי פיטורין. 328(העתירה נדחתה).
א. המשיבה השלישית (להלן: המשיבה) הפעילה מפעל לייצור חוטים בפתח תקוה. המפעלנסגר ביום 18.2.88. העותרים, תושבי השומרון, הועסקו במפעל והעסקתם הופסקהבתחילת 1988. בסוף שנת 1987 החלה בשטחים המוחזקים ה"אינתיפאדה", ופועלים רביםמבין תושבי יו"ש, ובכללם העותרים, החלו להיעדר מעבודתם במפעל. בחודש פברואר1988 רבו ההיעדרויות והגיעו לגבי חלקם לתקופה של שבועיים ויותר. עם סגירת המפעלפוטרו כל העובדים והמשיבה נמנעה מלשלם פיצויי פיטורים לעותרים, מן הטעם שהיאראתה עובדים אלה כאילו זנחו את עבודתם במפעל. העותרים הגישו תביעה לביה"דהאיזורי לעבודה בה טענו כי פוטרו מעבודתם וכי יש לשלם להם פיצויי פיטורים.ביה"ד האיזורי קיבל את תביעות העותרים ופסק להם פיצויי פיטורים בסכומים שונים.עם זאת פטר את המשיבה מתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים במלואו והעמיד את פיצויההלנה על סכומי ההצמדה והריבית שיש לצרף לסכום הפיצויים המקורי. ביה"ד האיזוריקבע כי בנסיבות העניין היוו חילוקי הדעות בין העותרים והמשיבה "טעות כנהומחלוקת של ממש בין הצדדים לגבי עצם זכאותם (של העותרים) לפיצויי פיטורים".בהסתמך על קביעה זו, עשה ביה"ד שימוש בסמכותו להפחית את סכומי פיצויי ההלנה, עלפי הוראות הסעיפים 18 ו-20(ד) לחוק הגנת השכר. ביה"ד הארצי לעבודה דחה אתהערעור בקבעו כי "אין ערכאת הערעור מתערבת... אלא במקרים חריגים... הגענולמסקנה שאין מקום להתערבותנו... בעניין הפחתת פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים...".העתירה נדחתה.
ב. ב"כ העותרים טוען שאין זה מתקבל על הדעת שביה"ד האיזורי החליט מצד אחדלדחות את גירסת מנהל המשיבה כבלתי אמינה, ומצד שני החליט לקבל את הטענה של אותהמשיבה, שאי תשלום פיצויי הפיטורים לעותרים נבע מטעות ומחילוקי דעות כנים. אכן,ייתכן והיה ממש בטענה זו אילו היה ביה"ד דוחה את עצם גירסת המשיבה בדבר סיבתהפיטורים ככוזבת. כך היה המצב אילו, למשל, היה נקבע עובדתית, שהעותרים לא נעדרומהעבודה כלל. אך לא זה היה המצב במקרה דנן. מה שנדחה ע"י ביה"ד האיזורי היתהטענת המשיבה "... כי כתוצאה מהיעדרותם של התובעים 'נשמט הבסיס לקיומו שלהמפעל'". מכאן ועד למסקנה שביה"ד דחה את גירסת המשיבים כולה כשקרית הדרךארוכה.
ג. נוסף לכך, אפילו שגו בתי הדין, ושבכל הנסיבות מן הראוי היה לחייב אתהמשיבה בתשלום פיצוי הלנה בסכום נדיב יותר, לא היה בדבר זה כדי להצדיק התערבות
בג"צ. אין בג"צ רואה עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטת ביה"ד הארצי לעבודהוהטיעון שהובא בפני בג"צ הינו טיעון "ערעורי" מובהק. בג"צ יתערב בהחלטות המערכתשל בתי הדין לעבודה רק אם בפסיקתה נפלה טעות משפטית מהותית והצדק מחייבהתערבות. בענייננו, מדובר לכל היותר בטענה נגד השימוש בשיקול דעת, אך לא בטעותמשפטית שיש לתקנה. גם אין כאן תופעה בולטת של פגיעה בתחושת הצדק, כאשר אחרי הכלשילמו לפועלים הנוגעים בדבר פיצויי פיטורים בצירוף ריבית והצמדה כחוק.
(בפני השופטים: בך, חשין, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד שרון לעותרים, עוה"דגולדנברג, ברקת וספינרד למשיבים. 10.5.94).
בש"פ 2473/94 - מדינת ישראל נגד אברהים בן עלי חושאן
*שחרור בערובה (סמים-הרואין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירה של החזקת 90 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית. כתב האישוםהוגש ביום 5.12.93 וביהמ"ש המחוזי סירב בשעתו לעצור את המבקש עד תום ההליכים.בערר החליט ביהמ"ש העליון כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האישום והורהעל מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביום 9.12.93 תוקן כתב האישום נגד המשיב ע"יהוספת אישומים בגין סחר בהירואין. המשיב ביקש הפרדת האישומים וביהמ"ש נעתרלבקשה. שמיעת האישום בדבר הסחר בסמים נדחה והשמיעה בתיק תתחיל כנראה רק בספטמברהשנה. השמיעה של האישום המקורי בדבר החזקת הסמים נקבע להוכחות ליום 24.3.94.קודם לאותו יום פנה המבקש אל השופט שנקבע לדון בתיק זה וביקש שהשופט יפסולעצמו. בקשתו נתקבלה וכתוצאה מהפסילה צריך היה לדחות את שמיעת ההוכחות, והתיקהועבר לשופט אחר, אשר בשל יומן עמוס לא הצליח לקבוע מועדים מוקדמים יותר לשמיעתההוכחות, אלא לשני ימים בחודש יולי וליום אחד בחודש ספטמבר. בעקבות הדחייה פנההמבקש לביהמ"ש המחוזי ביום 6.4.94 וביקש עיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תוםההליכים. ביהמ"ש החליט ביום 2.5.94 לשחרר את המבקש ממעצרו. ההחלטה התבססה עלטעם אחד ויחיד שהמבקש נמצא במעצר כבר זמן ממושך ואין סיכוי לסיים את המשפט תוךשנה מיום הגשת כתב האישום. הערר נתקבל.
ב. ההחלטה אם לעצור נאשם עד תום ההליכים מתבססת על הוראות החוק בעניין זה ועלהאיזון הראוי בין השיקולים השייכים לעניין בכל מקרה. אחד השיקולים החשוביםמתייחס למהות האישום נגד הנאשם. משקל מיוחד נודע לאישומים בגין עבירות סמים.כאשר מדובר בסוחר סמים מן הנכון הוא, בדרך כלל, שיהיה עצור עד תום ההליכים, וזהכדי לנתק אותו מהמשך פעילותו אשר עליה קשה לפקח, וכדי למנוע בכך את הסיכוןלחיים ואת הנזק הבריאותי החמור הנגרם לרבים עקב הפצת הסם. המשיב הואשם בהחזקת60 גרם הירואין ויש ראיות לכאורה להוכחת האישום. החזקת הירואין בכמות גדולה כלכך הינה עבירה חמורה. לפי החוק דינה, כדין סחר בסמים, מאסר של 20 שנה. אכן,בדרך כלל אין אדם מחזיק סם מסוכן בכמות כזו אלא אם הוא חולייה בשרשרת העוסקתבסחר בסם. המדיניות הנוהגת לעניין המעצר בגין סחר בסמים עשוייה לחול גם, במקריםראויים, בגין החזקת סמים, כאשר יש יסוד להניח כי ההחזקה קשורה לסחר. למבקש עברפלילי עשיר, בין היתר בעבירות לפי פקודת הסמים בגינן נדון כבר למאסר. נגד המבקשהיה תלוי ועומד מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, בגין הרשעה בעבירת סמים. העיכובבשמיעת המשפט נגרם בעיקר בגלל סיבות אובייקטיביות ולא באשמת התביעה. לכאורה ישסיכוי טוב ששמיעת המשפט תסתיים תוך שנה מיום הגשת כתב האישום, לאחר שנקבעו שלשהמועדים לשמיעת המשפט. בכל הנסיבות יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ח. ארצי לעוררת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב.4.5.94).
ע.פ. 3165/93 - חמדי סלימה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 427/92 - הערעור נדחה).
א. במאי 1977, בשעות הלילה, הגיע המערער לביתה של בת דודתו, המנוחה סבאח,בשכונת דאחית אל בריד בירושלים. זו נהגה לבלות עם גברים ולהעניק להם חסדיהוהמערער דרש ממנה להפסיק אך היא לא נענתה לו. הוא הגיע לביתה כדי להוכיחה עלפניה ולעשות מאמץ נוסף להניעה להיטיב דרכיה. לדברי המערער, ולעניין פרטיההתרחשות נמצאת רק ההודייה שמסר לאחר שנעצר. עמדה המנוחה על זכותה להמשיךולקיים אורח חייה לפי רצונה. השניים יצאו לחצר הבית והמשיכו לשוחח כשהם יושביםעל שפת בור מים שנמצא במקום. המערער היה אותה עת מכור לסמים קשים והירבה בשתייתמשקאות חריפים. לנוכח תגובתה העיקשת של המנוחה, התדרדרה השיחה לחילופי דבריםקשים ולהחלפת מהלומות. המערער תפס מוט ברזל שהיה במקום, באורך של כ-30 ס"מ,ודקר בו את המנוחה בפלג גופה העליון, דחף אותה לתוך בור המים כשהוא מטביע אותהבלחץ על ראשה. המנוחה טבעה ואילו המערער קם, עזב את המקום, הגיע לשער שכם ושםסעד ליבו, ומאוחר יותר פגש באחיו ובאחותו ואמר להם שהוא הרג את המנוחה. הואהשיג אשרת כניסה לירדן ומיהר לעבור לשם לפני שהחלה חקירה בנסיבות המוות. המערערנשא בירדן אשה ונולדו לו ממנה 3 ילדים. כעבור כ-16 שנים אמר לו ידיד עו"ד כיחלפה תקופת ההתיישנות והוא חזר לישראל ונעצר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו בעבירהשל רצח ודן אותו למאסר עולם. הערעור מכוון נגד ההרשעה, כשהטענה היא שאין בחומרראיות כדי לבסס את קיומה של "כוונה תחילה" ועל כן חייב היה ביהמ"ש לצמצם אתההרשעה לעבירה של הריגה. מכיוון שעברו למעלה מ-16 שנים מאז המעשה ועד להגשת כתבהאישום, הטענה היא שתקופת ההתיישנות לעניין ההריגה עברה, שכן זו רק 10 שנים,בעוד שתקופת ההתיישנות לעבירה של רצח היא 20 שנה. הערעור נדחה.
ב. לעניין רכיב ה"הכנה" הדרוש לצורך ההרשעה ברצח בכוונה תחילה - המערער לאהביא עמו מכשיר כלשהו להמית בו את המנוחה ואת מכשיר הרצח מצא במקום בלי שאףהצטרך לקום ממקומו. אולם, תפיסת מוט הברזל, הרמתו, הנפתו והחדרתו לגופה שלהמנוחה מספיקים כדי לספק את דרישת ה"הכנה", הן במשמעות שניתנה לה על פי הגישההמסורתית הרואה ברכיב ההכנה "רכיב פיסי טהור" והן במשמעות שניתנה לה ע"יהחולקים על גישה זו וגורסים כי המדובר ברכיב "נפשי" או רכיב משולב פיסי ונפשי.נכון שמעשה ההכנה התרחש כאן בצמוד למעשה ההמתה וברצף אחד עמו, אך הלכה פסוקההיא שה"הכנה" אינה חייבת להתקיים פרק זמן כלשהו לפני התרחשותו של מעשה ההמתה,ויכול ותהא משולבת במעשה ההמתה ותהווה חלק אינטגרלי שלו.
ג. באשר לטענה כי לא נתקיים כאן רכיב ה"החלטה להמית" - ניתן ללמוד על קיומושל רכיב זה מהתנהגותו של הנאשם ברצח, וליישם את "חזקת הכוונה". דקירה במוט ברזלהמביאה להחדרתו של המוט לפלג גופה העליון של המנוחה והשלכתה לבור המים אגבדחיפת גופה אל תוך המים ע"י לחץ על ראשה, עזיבת המקום ללא דאגה לגורלה ומסירתהצהרה מפורשת סמוך לאחר מכן לאח ולאחות בדבר הריגתה - כל אלה מלמדים על קיומהשל החלטה לגרום למותה של המנוחה, ודי בכך כדי לצאת ידי חובת הוכחתו של רכיב זה.אכן, אפשר שכאשר הגיע המערער לביתה של המנוחה לא קיננה בליבו "החלטה להרגה" וכיהחלטה זו נתגבשה רק לאחר שהתברר לו שמאמצי השכנוע שלו לא עוזרים. ברם, אין בכךכדי לסייע למערער, שהרי "החלטה להרוג" אינה חייבת להתגבש פרק זמן כלשהו לפנימעשה ההמתה, ואפשר גם שתתגבש סמוך ביותר לביצועו של מעשה זה.
ד. הסניגור טוען לערפול חושים והיעדר יכולת שכלית של גיבוש "כוונה" - ועל אחתכמה וכמה "החלטה" - בשל שיכרות עמוקה ועל רקע של צריכת סמים קשים. בהיעדר תעודהרפואית או נתונים של זמן אמת לעניין זה, יש לבחון את הטענה באספקלריה של
התנהגותו של המערער בשעת המעשה וסמוך לאחריו. המערער לא הסתפק בדקירה במוט אלאהמשיך והדף את המנוחה לתוך בור המים כאמור. מיד לאחר מכן עזב את המקום בלילעורר חשדות ונקט ללא כל שיהוי בצעדים כדי לעזוב באופן רשמי את הארץ. כל אלהמלמדים על כך שיכולתו השכלית ויכולתו הרצונית של המערער לא נפגעו. נאשם הטועןלהגנתו "שכרות" נושא בנטל הוכחת הטענה והמערער לא יצא ידי החובה האמורה.
ה. אשר לטענה בדבר קינטור מיידי - דחיית בקשתו של המערער ע"י המנוחה, אגבנקיטה בלשון בוטה ושזורה בביטויים גסים, אינה עונה על המבחן האובייקטיבי שבוחייב לעמוד ה"קינטור".
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עוה"דאדריאן פרקש ומנחם מילר למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 15.5.94).
בג"צ 2392/94 - אמיתי אזרחים למען מנהל תקין וטוהר מידות ואח' נגד המועצההמקומית רמת השרון ואח'
*פיטורים ופרסום מכרז הצריכים לידון בבי"ד לעבודה ולא בבג"צ. 331 (העתירה נדחתה).
העתירה נוגעת לתנאי עבודתו של העותר 7 (להלן: העותר) כמבקרשל המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה), ולפיטוריו ע"י המשיבה. העתירה נדחתה.העניינים האמורים הם בסמכות ביה"ד לעבודה. כבר בעבר, כשהיתה מחלוקת בין העותרלמשיבה בעניינים הנוגעים לעבודתו כמבקר של המשיבה הוא עתר לבג"צ ובפס"ד שניתןהוחלט לדחות את העתירה על הסף ולהפנות את העותרים שם אל ביה"ד האיזורי לעבודה.מאותם נימוקים גם דין עתירה זו להידחות על הסף. אכן, העתירה כאן מתייחסת למכרזשפורסם ע"י המשיבה למשרה שהתפנתה עם פיטוריו של העותר, אך חלק זה של העתירה,מכוון למעשה כנגד קיומו של מכרז המיועד לקבלתו לעבודה של אחר במקום העותר, וגםעניין זה יוכל לבוא על פתרונו בתובענה שתוגש ע"י העותר לביה"ד לעבודה.
טוען ב"כ העותרים שפרט לעותר ישנם כאן עותרים נוספים ולאלה יש עניין שבג"צידון בתנאיו של המכרז ויבטלו בשל פסול שנפל בתנאים. ברם, להוכחת טענה זו מובאבעתירה ציטוט מקוטע מתוך שני משפטים שבתנאי המכרז וללא עיון בנוסח המכרז עצמואין בג"צ יכול להסיק דבר. את מסמכי המכרז ותנאיו לא צירפו העותרים לעתירתם ואיןלאפשר בשלב זה את תיקון העתירה. בנסיבות אלה אין העתירה מגלה עילה להתערבותבג"צ. יש להוסיף לכך שהדרך בה נקטו העותרים של ציטוט חלקי משפטים, מבלי להמציאאת תנאי המכרז עצמו, אינה דרך ראוייה, בהיותה לוקה באי גילוי כל העובדותהחשובות לעניין, גילוי בו חייב כל מי שפונה לבג"צ בבקשה לסעד. די בנימוקים אלהכדי לדחות את עתירת העותרים 6-1.
(בפני השופטים: אור, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"דמליניאק לעותרים, עו"ד קלגסבלד למשיבה. 24.5.94).
ע.פ. 5165/92 - דורון סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נטפל לאשה בת 78 שהיתה בדרכהלביתה, אחז בגרונה כדי לקרוע מעל צווארה שרשרת זהב ומדליון. כשהחלה לצעוק, הפילאותה המערער ארצה, התיישב עליה, וכך הצליח לקרוע את השרשרת והמדליון מעלצווארה. המערער נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסרעל תנאי של שנה במצטבר. בינתיים נדון המערער לעונש נוסף של 3 שנים מאסר בגיןשורה של עבירות נוספות כאשר מתוך התקופה האמורה 33 חודשים חופפים לעונש זה ורק3 חודשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בצדק הצביעה התובעת על הברוטאליות שנתלוותה לביצוע מעשה העבירה, אשר גם עלפי מהותה הינה חמורה ביותר. חיוני הוא להחדיר לתודעת כל האנשים בעלי נטיות
עברייניות מהסוג הנדון, שאם מתנפלים הם על עוברי אורח תמימים, ובמיוחד על אנשיםקשישים, חסרי ישע, ושודדים את רכושם תוך הפעלת אלימות, צפויים להם עונשים כבדיםומכאיבים. אם בנוסף לכך לוקחים בחשבון את עברו הפלילי המכביד ביותר של המערער,מתבקשת המסקנה שהעונש מאוזן ושקול ואינו נוטה לחומרה יתירה.
(בפני השופטים: השופט בך, זמיר, טל. עו"ד רחמים כהן למערער, עו"ד גב' אפרתברזילי למשיבה. 31.5.94).
בש"פ 2409/94 - מרקו אבו פארס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ראיות לכאורה בעבירות סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
תצפית של שוטרים שקויימה לידביתו של העורר בכפר עוספיה, ראתה שלשה אנשים המגיעים לבית במכונית. כשעה וחצילאחר מכן יצאו את הבית ונעצרו ע"י מחסום משטרתי. בחיפוש ראשון שנערך במכונית לאנמצא דבר. בחיפוש נוסף שנערך במכונית לאחר 3 ימים, נמצאו 20 גרם הרואין טמוניםבחלק הפנימי של גג המכונית. הסם היה עטוף בשקית פלסטיק ושקית זאת היתה עטופהבנייר. על גבי הנייר נמצאה טביעת אצבע של העורר. הסניגור טען כי העורר עוסקבסחר מכוניות, וכי האנשים שהגיעו באותו ערב לביתו באו לצורך רכישת מכוניתוייתכן שאותם אנשים נטלו מביתו של העורר נייר עם טביעת אצבע של העורר ועטפו בואת שקית הסם. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסברו של העורר לטביעת האצבע שנמצאה אינו משכנע במידה שתספיק לשלול את המשקלהרב של טביעת האצבע ולהצדיק שחרור העורר מן המעצר. אין הכרח לומר כבר עתה כיההסבר של העורר אינו נכון ובלתי אפשרי. זהו עניין לביהמ"ש שידון את העורר.לעניין המעצר, די בכך שההסבר אינו משכנע ולפיכך נותרה בעינה טביעת האצבע הקושרתאת העורר באופן ישיר להחזקת הסם. העורר העלה טענות נוספות בעניינים בעלי חשיבותמשנית לעניין המעצר, ואולם אין בטענות אלה כדי להכריע בערר זה. גורלו של העררתלוי בשניים אלה: אם יש תשתית של ראייה לכאורה; אם בנסיבות העניין יש הצדקהלמעצר. לעניין תשתית הראיות די בטביעת האצבע שנמצאה כאמור, ולעניין ההצדקהלמעצר - מדיניות שיפוטית היא שנאשמים בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכהעצמית ייעצרו עד תום ההליכים, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות שחרורם מןהמעצר. לזכותו של העורר יש לציין כי אין לו עבר פלילי בעבירות סם, אך אין בכךכדי לחרוג מן המדיניות האמורה ולשחרר את העורר מן המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד משה אלוני לעורר, עו"ד יורם מרגליות למשיבה.8.5.94).
ע.פ. 4763+6377/93 - מדינת ישראל נגד חסן חוסיין וחוסיין חוסיין
*ואח' - קולת העונש (סמים-הרואין) (ערעור על קולת העונשים - הערעור נתקבל).
חסן שהיה אסיר יצא לחופשה ועל פיבקשת אסיר אחר רכש כ-4.5 גרם הירואין במטרה להבריחו לתוך בית הסוהר. חוסיין הואשהחזיק את הסם שחסן התכוון להבריח, אך אין ראייה שידע על מטרת ההברחה. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את השניים בעבירה של החזקת סמים וגזר לחסן מאסר בפועל של 3 חודשיםומאסר על תנאי של 15 חודשים וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של שנה. עלחוסיין הושתו 3 חודשי מאסר שירוצו בעבודת שירות ועוד מאסר על תנאי של 15חודשים. הערעור על קולת העונשים נתקבל.
צודקת התובעת כי קיימת חומרה מיוחדת בעבירה שמטרתה להבריח סמים אל תוך כתליבית הכלא, ואין תסקירי שירות המבחן מצדיקים הקלה כה מופלגת בענשם של המשיבים.לחסן שורה של הרשעות קודמות, ובכללן עבירות חמורות בענייני סמים, והוא ביצע אתהעבירה דנא כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. גם העונש שהוטל על חוסיין חורג
ממסגרת רמת הענישה המקובלת. יש להחמיר בענשיהם של המשיבים בצורה משמעותית. אםלא ימוצה הדין עימם נובע הדבר משני שיקולים: ראשית, לאחר גזר דינם של המשיביםהם העידו במשפטם של סוחרי סמים וסייעו להביא להרשעתם; שנית, אין ערכאת הערעורנוהגת למצות את הדין של נאשמים בערעור על קולת העונש. לפיכך הוחלט להטיל על חסןמאסר בפועל של שנתיים, כאשר המאסר על תנאי של שנה אחת שהופעל יהיה חופף למאסרהחדש. על חוסיין הוטל מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת,עוה"ד אילן גרטנר ודבאח חסן למשיבים. 19.5.94).
ע.פ. 1095/94 - יעקב עובדיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, בהיותו כבן 63, העסיק בחנותונערה כבת 13 וחצי. הוא בעל אותה מספר מקרים במשך למעלה לשנה, גם לאחר שמלאולנערה 14. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשורה של מעשי עבירה של בעילת קטינהשטרם מלאו 14 שנים, ושל בעילה אסורה בהסכמה, וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ו-3שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
למערער אין הרשעות קודמות ובנו חולה במחלה סופנית ומאושפז בבית חולים. הואהביע חרטה על התנהגותו וסיפר כי האמין שמתנהלת בינו לבין הנערה פרשת אהבים כנהואמיתית. הסניגור מצביע על כך שחומר הראיות מלמד שהנערה לא נפגעה פיסית ואף לאנפשית וביקש להקל בעונש בהתחשב בכל הנסיבות האמורות. ברם, גם אם העונש שנגזר עלהמערער אינו עונש קל, הרי לנוכח חומרה יתירה המאפיינת ניצול מחפיר של נערה רכהע"י מעביד מבוגר לסיפוק יצר מיני, אין לומר שעונש זה מופרז לחומרה במידההמצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. גם אם בשלב זה לא נראים לעין סימנים שלפגיעה נפשית בנערה, אין ספק שהחוייה המבזה שעברה לא תמחק מזכרונה ותתן אותותיהביחסיה עם מעבידים בעתיד. כמו כן מן הראוי שיהיה בכוחו של העונש שנגזר כדי לטעתאת החומרה שבהתנהגותו של המערער בהכרתם של אחרים המעסיקים נערות רכות, ותכליתזו ניתנת להשגה בהטלת עונשים הולמים על מעשה כגון דא.
(בפני השופטים: אור, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד י.צדוק למערער, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 24.5.94).
ע.פ. 1339/94 - מדינת ישראל נגד פלוני
*קולת העונש (עשיית מעשים מגונים ע"י הנאשם בבנו ובפני בנו).
333 (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב, כבן 40 ובעל עבר נקי, הואשםבמעשים מגונים שעשה בבנו ובפני בנו, ילד כבן 10, וכן בתקיפת הילד. לפי הראיותנהג המשיב לקיים יחסי מין עם אשתו (אמו של הקטין) בנוכחות הקטין. הדבר חזר עלעצמו פעמים לא מעטות במהלך שנים אחדות, ובאחד המקרים אף עשה מעשה מגונה בילד.כמו כן תקף את הבן והיכה אותו. ביהמ"ש המחוזי ראה בחומרה את מעשיו של המשיב.השופט התרשם שהמשיב כלל אינו מבין את חומרת המעשים וכן נתן דעתו לנזק הנפשישנגרם לקטין. עם זאת ייחס השופט משקל לעברו הנקי של המשיב וכן שקל לזכותו אתהחשש שבשל היותו סוהר לשעבר יכבידו עליו תנאי המאסר יותר מאשר על אדם אחר.בנסיבות אלה גזר למשיב מאסר של שנה בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור עלקולת העונש נתקבל.
עבירות מן הסוג האמור מצויות לפעמים גם בקרב מי שאינם עבריינים. לעברו הנקישל אדם הנמצא אשם בביצוען לא יכול משום כך להיות משקל רב. העונש שביהמ"ש גוזרעל הורים הפוגעים בילדיהם במעשים כגון אלה, צריך לשקף את סלידת החברה מן המעשיםואת הוקעתם ברבים. כן צריך הוא למלא את צרכי ההרתעה של עבריינים בכח כדי להגן
על קטינים חסרי ישע. בכל הנסיבות, הוחלט להעמיד את העונש על 4 שנים מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' תמרבורנשטיין למערערת, עו"ד דואני למשיב. 26.5.94).
ע.פ. 1175/94 - איבראהים סדר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתת רכב וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער ובחור נוסף נתבקשוע"י שני אנשים שביצעו הצתת רכב בירושלים לשמש כשומרים בעת ביצוע המשימה והםנעתרו לבקשה זו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער כשותף בהצתת מכונית וכן שביחדעם אחרים תקף אדם שניסה לצלם את האירוע של הצתת הרכב. המערער נדון לשנתיים מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל.
לעניין ההרשעה - מהראיות הישירות וההוכחות הנסיבתיות עולה בבירור אשמתו שלהמערער ואין להתערב בהכרעת הדין. לעומת זאת יש מקום להקלה בענשו של המערער. זאתבעיקר תוך השוואת ענשו לזה שהושת על הנאשמים שביצעו את הצתת הרכב בפועל והיוהיוזמים של אותו מעשה. הללו נדונו למאסר בפועל של שנתיים וחצי ושל 3 שנים בשלהמעשה הנדון כאן ובשל מעשי הצתה נוספים. הפער בין ענשיהם של אלו ובין ענשו שלהמערער, ששימש כשומר בלבד אחרי שהגיע למקום באופן אקראי, חייב להיות גדול יותרלשם סיפוק תחושת הצדק. לפיכך הועמד ענשו על שנתיים מאסר שמתוכן 9 חודשים מאסרבפועל והיתרה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בך, קדמי, זמיר. עו"ד אבו-עטא למערער, עו"ד חובב ארצילמשיבה. 2.5.94).
בש"פ 2624/94 - מהדי עלי חסן אבו זאייד ושניים אחרים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרעויות והצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של המבקש הראשון נדחה ושל השניים האחריםנתקבל).
שלשת העוררים השתתפו בהתפרעויות המוניות בשכונת וורדה בלוד, ביום26.2.94, לאחר רצח המתפללים במערת המכפלה בחברון. במהלך ההתפרעויות הושלכואבנים לעבר ג'יפ סיור של שוטרי משמר הגבול ומפעל "דלקול", וביתן השמירה שבכניסהלמפעל הוצת. העוררים שנעצרו במהלך ההתפרעויות, שוחררו באותו יום לאחר תחקור,ונעצרו שנית כעבור חודשיים, לאחר שהוחשדו כי הם השתתפו בהצתה. בביהמ"ש המחוזיהואשמו בהצתה, היזק בזדון וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, וביהמ"ש הורה לעצור אתשלשת העוררים עד תום ההליכים, בנימוק כי חומרת העבירות כשלעצמן מקימה חשששיסכנו את שלום הציבור אם ישוחררו ממעצרם. הסניגור טען כי העוררים אינם מסכניםאת שלום הציבור וכי בחודשיים שחלפו מאז האירוע נרגעו הרוחות. הערר של העוררהראשון נדחה ושל השניים האחרים נתקבל.
במקרה קודם, במעצר בעקבות התפרעות שנערכה בירושלים לאחר הרצח האמור, נאמרע"י ביהמ"ש העליון כי "למרבה הצער, נמצאים אנו בעיצומו של גל אלימות והעובדהשהוא התפתח בתגובה למעשה הרצח בחברון אינה ממעיטה מן הסכנה שבו לשלום הציבורולבטחונו". אולם, המקרה דנא שונה בנסיבותיו. ראשית, העוררים שוחררו מן המעצרביום ההתפרעות ונעצרו זמן רב אחרי שוך המהומות; שנית, אין דומה ירושלים, שמעשיהצתה ויידוי אבנים הפכו בה למכת העיר, ללוד, שבימים כתיקונם חיים בה באחווהיהודים וערבים, וגם במקרה דנן, כטענת הסניגור, ביקשו המתפרעים מן השומר לעזובאת הביקתה לפני שהציתוה. יחד עם זאת, יש להבחין בין העוררים. לעוררים 2 ו-3 עברנקי ובחקירתם הביעו חרטה על השתתפותם בהתפרעויות. בנסיבות אלה אין חשש שייגררולהתפרעויות אם ישוחררו ממעצרם. שונה עניינו של העורר הראשון. לעורר זה עבר
פלילי מכביד לא רק בעבירות רכוש אלא גם בעבירות אלימות, ותלוי ועומד נגדו מאסרעל תנאי בן 4 חודשים בשל עבירת איום. על רקע זה קיים חשש של ממש כי אם ישוחררממעצרו ותקרה בפניו הזדמנות, עלול הוא לשוב ולפגוע בשלום הציבור. לפיכך נדחהעררו של המשיב הראשון ונתקבל עררם של השניים האחרים והם שוחררו בערבות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ח. כבוב לעוררים, עו"ד א. דה הרטוך למשיבה.15.5.94).
בג"צ 2302/94 - ח"כ אריה דרעי נגד היועץ המשפטי לממשלה ומנהל המחלקה הפליליתבפרקליטות יהושע רזניק
*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין את התובע במשפטו של ח"כ דרעי עקב ראיון שנתן לעתון (העתירה נדחתה).
המשיב השני (להלן: רזניק) מנהל מטעם התביעה את המשפט נגדהעותר בעבירות פליליות המיוחסות לו. רזניק נתן ראיון לעיתון "מעריב" ולדעתהעותר יש בדברים שאמר משום עבירה לפי סעיף 71 לחוק בתי המשפט, או למצער עבירתמשמעת לפי סעיף 17 לחוק שירות המדינה. לפיכך פנה העותר ליועץ המשפטי וביקש כירזניק יועמד לדין פלילי או לדין משמעתי. נגד החלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד אתרזניק לדין פלילי או משמעתי עתר העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה.
אין יסוד להתערב בהחלטת היועץ המשפטי בעניין הנדון. החלטתו, לפיה לא נתקיימויסודות העבירה הפלילית או המשמעתית, עומדת במבחן העובדות ובמבחן הסבירות. עםזאת, כהנחייה כללית לעתיד לבוא, נראה כי ראוי הדבר שפרקליט המייצג את המדינהבמשפט פלילי לא יתראיין באמצעי התקשורת בקשר לאותו משפט. אכן, יש מקרים בהםניתן ואף ראוי כי המדינה תציג את עמדתה בעניין זה או אחר הקשור למשפט אף מחוץלאולם המשפט, או תצא להגן על פרקליט המייצג אותה באותו משפט מטעם זה או אחר, אךבדרך כלל ראוי כי עמדת המדינה תוצג בפני הציבור לא בדרך של ראיון אישי ע"יהפרקליט המופקד על אותו משפט, אלא באמצעות דוברים אחרים של משרד המשפטים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד דןאבי יצחק לעותר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבים. 15.5.94).
בג"צ 842/93 - שייך סלימאן אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון ואח'
*הוצאות לעותר שחזר בו מעתירתו לאחר שמבוקשו ניתן לו
(בקשה למתן פס"ד ופסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
לבקשת העותר ניתן צו עלתנאי נגד המשיבים שעניינו הקצאת מגרשים בעיירה הבדואית רהט למשפחות בדואיותשאינן נימנות על שבטו של העותר. העתירה נקבעה לדיון בהתנגדות לצו על תנאי ובתוםהדיון מינה ביהמ"ש מפשר לפי תקנות ביהמ"ש (פישור). הצדדים הגיעו להסדר בפניהמפשר וביהמ"ש נתן תוקף של פס"ד להסדר הפישור. העותר ביקש שייפסקו הוצאותלטובתו, ולעניין זה הבהיר מ"מ הרשם את הקריטריונים לעניין חיוב בהוצאות עותרשחזר בו מעתירתו.
בעניין זה יש לבדוק אם היה צידוק להגשת העתירה, אם מיצה העותר את כלהאפשרויות הפתוחות בפניו לפני שפנה לבג"צ, אם היה שיהוי בהגשת העתירה ואם עצםהגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר אתהסעד המבוקש. מבדיקת החומר שבענייננו הגיע מ"מ הרשם למסקנה כי העותר זכאילהוצאותיו. אשר לגובה ההוצאות - לעניין זה יש להתחשב בשלב שבו הוגשה הבקשהלביטול העתירה, האם כבר הועברה העתירה לדיון בפני הרכב של שלשה, האם הוגשה בקשתהביטול לאחר שנקבע מועד לפני הרכב של שלשה שופטים, כמה מועדי ישיבות נקבעולדיון, היקף העבודה שהושקעה וכיוצא באלה. בהתחשב בכך חוייבו המשיבים בסכום של7,000 ש"ח הוצאות לעותר.
(בפני: מ"מ הרשם גילון. 25.5.94).