תקציר סביר כרך מ"ג חוברת 23

ע.פ. 2570/92 - קרלוס קינטרו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער, אזרח קולומביאני השוהה בישראל מאז מאי 1990, הועסק כמטפל בביתאבות שבבני ברק והתגורר במוסד. במקום מגוריו, בקרוואן, מתחת למיטתו, גילתההמשטרה תיק צד ובתוכו 11.5 ק"ג קוקאין ארוזים בעשרים חבילות. ביהמ"ש המחוזיהרשיע את המערער בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית וגזר לו את העונשהמקסימלי הקבוע בחוק, 20 שנות מאסר. המערער טען להגנתו שלא ידע מה יש בתיק, כיאלמוני טילפן אליו וביקשו לשמור, תמורת כסף, על חבילה מסויימת עבורו, בלי שנאמרמה יש בחבילה. כן טוען הוא כי העונש שנגזר לו חמור מידי. הערעור על ההרשעה נדחהועל חומרת העונש נתקבל.
ב. גירסתו של המערער לא נמצאה מהימנה על בית המשפט והוא דחה אותה. המסקנההמתבקשת מתוך הראיות הנסיבתיות היא שהמערער ידע כי הוא מחזיק בסמים. בנסיבותאלה דין הערעור על ההרשעה להידחות. אשר לעונש - מדובר בכמות גדולה ביותר של סםמסוכן שאינו מן הסמים הקלים. ביהמ"ש העליון חיווה דעתו בעבר והורה לא אחת כיהעונשים על עבירות סמים, כשמדובר בכמויות כה גדולות, מן הראוי שיתקרב אל העונשהמקסימלי הקבוע בחוק ובמקרים ראויים אף יהיה בגובה העונש המקסימלי ממש. בהתחשבבכמות הסם הגדולה שהחזיק המערער, אין ספק שהיה מקום להחמיר בענשו. ברם אין זההמקרה הראוי לכך שיוטל העונש המקסימלי. המערער הוא תושב חוץ הנמצא זמן לא רבבארץ. חלקו בפרשה לא הוברר, ויש יסוד להניח שמדובר במי שסייע לרשת סמים, אם גםהוא עצמו לא נמנה על ראשיה או על הנהנים העיקריים מהסם והפצתו. אכן, רשתות הפצתסמים נזקקות לשליחים ומסייעים שונים, וכל אחד בשרשרת תורם את חלקו להפצת הסמים.אך כשבאים לגזור את הדין יש לתת משקל גם לחלקו ולטובת ההנאה שיש לעברייןמפעילותו העבריינית. למערער אין הרשעות קודמות לא בארץ ולא מארץ מכורתו, ומאידךלא גילה את זהות מפעיליו ובכך יש נסיבה מחמירה, אך אין לשלול כי כך פעל רק בשלחששו לגורלם של בני משפחתו השוהים בקולומביה. בכל הנסיבות יועמד עונשו שלהמערער על חמש עשרה שנות מאסר בפועל.

(בפני השופטים: אור, קדמי, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד מינץ למערער,עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 24.4.94).

עש"מ 1161/94 - וולנדרו אנטון נגד מדינת ישראל

*הרשעת עובד מדינה בעבירות משמעת וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).

א. המערער עבד בחברת בזק והואשם בפני ביה"ד המשמעתי בשורה של עבירות משמעת.הוא הורשע בחלק מן העבירות וזוכה בחלק מהן, וכן הורשע בנוסף לכך בעבירה שלאהועלתה בכתב התובענה אך נתגלתה תוך כדי הדיון בביה"ד. בעקבות ההרשעה הוטלו עלהמערער אמצעי משמעת אלה: נזיפה, הורדה בשתי דרגות לשנתיים ובדרגה אחת לצמיתות;הפקעת משכורת חדשית; העברתו של המערער למישרה אחרת או למקום עבודה אחר בחברתבזק, במרחק מתקבל על הדעת ממקום עבודתו הנוכחי או ממקום מגוריו ללא הגבלת זמן.הערעור הוא הן על ההרשעה והן על אמצעי המשמעת שננקטו. הערעור על ההרשעה נדחהועל אמצעי המשמעת נתקבל.
ב. ככל שמדובר בהרשעה - ההרשעה מושתתת על ממצאים עובדתיים ועל התרשמות מןהעדים ואין להתערב בכך. שאלה אחרת היא אם נהג ביה"ד נכונה שעה שהחליט להרשיע אתהמערער על פי עובדות שנתגלו רק במהלך הדיון. באשר לכך - תקנה 46 לתקנות שירותהמדינה (משמעת) מאפשרת לביה"ד להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדותשהוכחו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות
סבירה להתגונן. התובע העלה עוד במהלך הדיון את בקשתו לדון ולהחליט גם בעובדותהנוספות שהתגלו. מכאן, שלפחות מאותו שלב יכול היה המערער להתמודד עם העובדותשיוחסו לו ולהתגונן בפניהן, אם אמנם היתה לו גירסה הסותרת את הדברים. לפיכך איןלומר כי ביה"ד חרג מסמכותו כשהרשיע עפ"י העובדות האמורות את המערער.
ג. באשר למידת העונש - ביה"ד הרחיק לכת אף מעבר למה שביקשה התביעה. אמנםביה"ד איננו כבול לאמצעי המשמעת שהתביעה מציעה או מבקשת, אך במקרה דנן צדק היהנעשה אילו האמצעים היו מתונים יותר. לפיכך הוחלט כי הפגיעה בדרגתו של המערערתהיה בדרגה אחת ולמשך שנתיים מיום גזה"ד. בכך תבוטל ההורדה בדרגה אחת לצמיתות.ע"פ החלטת ביה"ד יועבר המערער למשרה אחרת או למקום עבודה אחר במרחק מתקבל עלהדעת ללא הגבלת זמן. זו כשלעצמה מהוה סנקציה מרחיקת לכת והיא אפקטיבית וחשובהלמקרה דנן.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ש. ציפורי למבקש, עו"ד י. למברגר למשיבה.26.5.94).

רע"א 2477/94 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד הנרי אזולאי ואח'

*רשות להתגונן(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר, בקשר לחשבונות שונים שניהלהבנק בתקופת חייו של אביהם המנוח (להלן: המנוח) ולאחר פטירתו. בין המשיביםלמבקשים היתה מחלוקת בחזית רחבה, כשלטענת המשיבים, נעשו פעולות מטעם עובדי הבנקבניגוד להוראות בעלי החשבון. המבקש מוכן היה לקבל את מרבית טענות המשיבים בדברפעולות מרמה שנעשו ע"י שניים מעובדי הבנק הבכירים לאחר פטירת המנוח. בהסכם ביןהצדדים שמצא את ביטויו במכתב המשיבים אל הבנק (להלן: ההסכם), מתייחסים הצדדיםלסכום המגיע בגין "פעולות בחשבון ניסים אזולאי". ההסכמה היתה כי "אתם (הבנק)תסיימו את בדיקתכם בעניין זה תוך 10 חודשים מיום חתימת כתב זה... אם יוכח לנולשביעות רצוננו כי הפעולות נעשו על ידינו... או ע"י המנוח... תהיו רשאים להחזרהכספים בהם נכיר עד לסכום של... היה ולא תהיה בינינו הסכמה...יהיה עליכם (הבנק)לנקוט נגדנו בצעדים משפטיים ...". המסמכים שהמציא הבנק למשיבים לא היה בהם כדילשכנע את המשיבים והוגשה ע"י המבקש התביעה הנדונה. טענת המבקש היא בעיקרהשמחקירת המשיב על תצהירו מתברר שאין לו - ולא למשיבים האחרים - כל ידיעה, עלמנת לשלול את העובדה שהפעולות שנעשו בכל אחד מהחשבונות הנ"ל נעשו ע"י המנוח.ביהמ"ש המחוזי נתן למשיבים רשות להתגונן והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. עיון בסעיפי ההסכם מלמד שהצדדים התכוונו שאם לא יוכח למשיבים כי הפעולותנעשו בהסכמתם או בהסכמת המנוח, יהיה על המבקש להוכיח בביהמ"ש את תביעתו. מוסכםעל המבקש שנעשו בחשבונות המנוח פעולות שלא כדין ע"י עובדי המבקש, אם גם המבקשמסכים לכך רק לגבי פעולות שנעשו לאחר מות המנוח. למשיבים אין אינפורמציה מכליראשון על פעולות אלה. מטבע הדברים הם מגלים חשדנות לגבי טיבן של הפעולות.בנסיבות אלה, אין זה בלתי סביר שהוסכם בין הצדדים בהסכם, שעל המבקש להוכיחבהליך משפטי מהן הפעולות שנעשו בהרשאת המנוח. יוצא, שאפילו אין המשיבים יכוליםמידיעתם האישית לשלול פעולות מסויימות שנעשו ע"י המנוח, על המבקש יהיה להוכיחבביהמ"ש שאלה נעשו בהרשאתו של המנוח.
ג. ברם, גם ללא ההסכם האמור ניתן להגיע לאותה תוצאה. בהליך המתנהל בסדר דיןמקוצר על הנתבע לקבל רשות להתגונן. מטרת ההליך היא למנוע דיון בלתי נחוץ בתביעהשאין לנתבע כל הגנה בפניה. אם המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית, צריך שהתצהירהמצורף לבקשה לרשות להתגונן יכלול עובדות, שאם תוכחנה יהיה בהן הגנה בפני
התביעה. זה המקרה הרגיל. אך ייתכנו מקרים שבהם הנתבע לא נטל חלק באירועים אוהמחדלים המהווים את עילת התביעה והוא גם לא היה עד להם, הוא ניסה כמיטב יכולתולברר את העובדות ומאמציו לא נשאו פרי. בנסיבות אלה, יש לתת לו להתגונן בדרך שלהכחשה מחוסר ידיעה, דרך העומדת לכל נתבע רגיל. מקרה כזה ייתכן, לדוגמה, בתביעהנגד ערב אשר פרטי היחסים בין הנושה לבין החייב אינם ידועים לו מידיעה אישית,והנושה מסרב למסור לו מידע רלוונטי המבוקש על ידו. כך הוא גם בתביעה נגד יורששעילתה ביחסים בין התובע למוריש, אשר ליורש אין ידיעה עליהם. כך המצב בענייננו.לפיכך, די בהכחשתם בתצהיר, מחוסר ידיעה, את האמור בתביעת המבקש, כדי שתוענק להםרשות להתגונן.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. ליבוביץ למבקש, עו"ד א. בן טובים למשיבים.29.5.94).

ע.פ. 6544/93 - אילן כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפת צעירות וביצוע מעשים מגונים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. באחד הלילות תקף המערער נערה צעירה בשביל עפר סמוך לפארק וולפסון בת"א,גרר אותה למרחק מה ולאחר שהנערה פרצה בצעקות איים עליה כי ידקור אותה. בסופו שלדבר לא הוציא לפועל את כוונתו לבצע בה מעשה מגונה והורשע בגין אירוע זה בנסיוןלבצע מעשה מגונה, בתקיפה ובאיומים. כעבור שבוע ימים, שוב באותו מקום, תקף נערהצעירה עוד יותר, גרר אותה לאחת החצרות ושם ביצע בה מעשה מגונה של ממש. חלף שבועימים, ושוב ניסה לתקוף צעירה כשהוא רץ אחריה וסכין יפנית שלופה בידו. הפעם היתהזו שוטרת מוסווית שארבה לו. בגין המעשים האמורים נגזר דינו של המערער ל-7 שניםמאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. על פני העובדות עולה ומזדקרת חומרת ההתנהגות של המערער. לא זו בלבד שביצעאו ביקש לבצע בנערות מעשים מבחילים, אלא שנהג כלפיהן בנוקשות חסרת רחמים, כשנגדעיניו אך ורק סיפוק יצריו. לאור זאת אין דופי בתגובה העונשית החריפה של ביהמ"שהמחוזי. מנגד הובהר כי למערער בעיות אישיות והוא זקוק לטיפול פסיכולוגי מתמשך.ביהמ"ש המחוזי סבר ש"אין... להשלים עם מצב שבו הפרעות מסויימות של אדם ישמשוהצדקה, ולו חלקית לפגיעה בזולת... לא מדובר בהפרעה חמורה...". בעקרון, גישה זונכונה היא. עם זאת רצוי לקדם את תהליך השיקום של המערער. אם כי ניתן לקיים אותוגם כשהמערער נתון במאסר, הרי יש טעם בקיצור התקופה של המאסר בפועל, כך שגם אםתתגבש תכנית שיקום עדיין חשוב שיראת העונש תוסיף לרחף מעל המערער למקרה שיעמודבפני פיתויים עתידיים. על כן רצוי שיוטל עליו עונש מותנה. לפיכך הוחלט כי מתוך7 שנות המאסר שנגזרו למערער 4 שנים יהיו לריצוי בפועל ו-3 שנים תהיינה מאסר עלתנאי.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. יפתחלמערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.5.94).

ע.פ. 5350/93 - אשר בן שמעון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אונס טרמפיסטית)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, נשוי ואב ל-5 ילדים, יצא לדרכו לרגל עסקיו במכוניתו הפרטית. בדרךאסף "טרמפיסטית", אשה נשואה ואם לבנות. הוא הוליך את המתלוננת אל מקום המרוחקמעוברים ושבים, ושם התעלל בה, אנס אותה וביצע בה מעשה סדום וכל זאת במידה רבהשל כח והטלת אימה. בשל אלה ובשל הרשעה נוספת בעבירת סמים נדון המערער ל-3 שניםמאסר בפועל. בפני ביהמ"ש הוצגה ע"י הסניגור וע"י שירות המבחן דמות טרגית. אדם
הלוקה בהפרעות באישיות, אשר סובל מחוליים קשים וחסרי מרפא, בהיותו חולה סרטן.הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. בשלב זה המערך הרפואי של שירות בתי הסוהר בשיתוף פעולה עם בתי חולים מן החוץערוך להעניק למערער את הטיפול שיידרש. במידה וייזקק לטיפול כימותרפיה יוכלהמערער להתאשפז ולקבל את הטיפול בבית חולים שמחוץ לכלא. המערער ביקש להתחשבבסבלו ולהניח לו להעביר את יתרת שנות חייו בחוג משפחתו. אכן, הדברים מדבריםללב, אך זאת חייב היה המערער להציב נגד עיניו כשביצע את זממו ברשעות חסרתרחמים. כבר אז סבל מחוליו וכבר אז צריך היה להבין כי אם ייתפס יצטרך לשלם אתהמחיר. למערער גם גליון הרשעות קודמות עגום ביותר. 22 פעמים הורשע ברצף מאז שנת1972 ועד לשנת 1992 וכמסתבר ידו הפוגעת עוד נטויה. בנסיבות אלה אין להתערבבמידת העונש.

(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. גלעדלמערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.5.94).

ע.פ. 5466/92 - אחמד סאטל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים ואיומים וחומרת העונש(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער הורשע בהחזקת סם שלא לשימוש עצמי ואספקת הירואין למתלונן, וכןבאיומים ונשיאת נשק שלא כדין. על פי העובדות שהוכחו פגש המערער במתלונן ותבעממנו במפגיע תשלום סכום כסף. את דרישתו ליווה המערער בדברי איום. סמוך לאחר מכןהגיע המערער לקרבת ביתו של המתלונן, ומשהבחין במתלונן רדף אחריו ואיים להורגוותוך כדי כך ירה 4 כדורים מאקדח. הרקע לאיומים נעוץ, לפי כתב התביעה, בכךשבאותו יום סיפק המערער למתלונן גרם הירואין והמתלונן הבטיח לשלם 200 ש"ח עודבאותו יום ואת זאת הוא לא עשה. עיסקה זו מהווה עבירה על פי פקודת הסמים. ביהמ"שהרשיע את המערער וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסרים על תנאי של 24חודשים שהיו מותנים בביצוע עבירת סמים, ו-8 חודשים מאסר על תנאי שהיו מותניםבביצוע שעניינה איומים או אלימות מכל סוג. הערעור נתקבל באשר להרשעה בעבירתהסמים וכן נתקבל הערעור על חומרת העונש.
ב. באשר להרשעה בעבירת הסמים - באימרה שמסר המתלונן במשטרה סיפר על עיסקתהסמים של גרם אחד כאמור, אך בעדותו בביהמ"ש לא זו בלבד שלא חזר על אותה גירסה,אלא למעשה שלל אותה. במהלך המשפט ושמיעת הראיות, עלתה מפי המתלונן גירסה כלליתשלפיה עמד בקשר עם המערער במשך תקופה ניכרת, קשר שענייננו אספקת סמים, אך גירסהזו אינה חלק מכתב האישום, אלא נאמרו כדברי רקע לעניין הירי והאיומים, ואיןלראות בהם בסיס לקביעת ממצאים מרשיעים נגד המערער בעבירת סמים. על אחת כמה וכמהכשמדובר במתלונן שהיה מעורב מאוד בעיסקות סמים מספקים שונים. יש להתייחס לדבריובזהירות ומתבקש חיזוק לעדותו - חיזוק שלא נקבע ע"י הדרגה הראשונה. לפיכך ישלזכות את המערער מעבירת הסמים.
ג. אשר לעונש - השופט לא פירט כמה מתוך 4 שנות המאסר השית בשל עבירת הסמיםוכמה בשל העבירות האחרות שההרשעה בביצוען עומדת בתוקפה. את עיקר החומרה ישלראות בהתנהגות הבריונית של המערער, כשנקט בדרך נפסדת ונפשעת לגבות כספים ממישחב לו. המעשה של החזקת ונשיאת נשק, ובמיוחד האיומים שהומחשו בירי של ממש,מציבים את מעשיו של המערער בדרגת חומרה גבוהה שהצדיקה עונש מוחשי מאוד. אולם,משזוכה המערער מעבירות הסמים, ראוי בכל זאת לתת לכך ביטוי גם במידת העונש.לפיכך הועמד העונש על 3 שנים מאסר בפועל. את הפעלת המאסר המותנה של 24 חודשים
יש לבטל, בעקבות ביטול ההרשעה בעבירת סמים, ומאידך יש להשאיר על כנו את הפעלתהמאסר המותנה של 8 חודשים והוא יופעל במצטבר לעונש החדש.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. עו"ד ז. גורדון למערער, עו"ד גב' מיקי חשיןלמשיבה. 23.5.94).

ע.א. 703+711/87+702 - מדינת ישראל ואח' נגד ג'ון כהן ואח'

*ואח' - חיוב בנזיקין בגין תאונה שאירעה בטיול מטעם החברה להגנת הטבע וסכום הפיצויים(מחוזי חיפה - ת.א. 1142/82 - ערעורים של מדינת ישראל ושל הרשות המוסמכת לענייןהצו בדבר הגנה על הטבע נתקבל וערעור של החברה להגנת הטבע נתקבל בחלקו).
א. ביום 13.7.81 יצא המשיב, יליד 9.11.64, ביחד עם כ-30 נערים ונערותאמריקאיים, לטיול ברמת הגולן. ההתקשרות לטיולים בארץ נערכה בין המשיב לביןהמשיבה החמישית (להלן: אישראקאמפ) וזו הזמינה את הטיול אצל החברה להגנת הטבע(להלן: החברה). כשהגיעו המטיילים לבית ספר גולן הצטרף אליהם מדריך מטעם החברה -אלי חוטר. מכאן ואילך הוא היה מובילם של המטיילים. בדרך הילוכם הגיעו המטייליםלמקום בו הוצב שלט האומר כי "ההליכה בהמשך הנחל אסורה. קניונים ומצוקים בלתיעבירים... העובר - על אחריותו בלבד". חרף האמור בשלט המשיכה קבוצת המטייליםוחלפה על פני שלט האזהרה אל עבר הקניון השחור. לפי הנחייתו של אלי חוטר עלתהקבוצת המטיילים אל שביל הנמצא כ-30 מטר מעל ערוץ הקניון. המשיב החליק מן השבילאל התהום שמתחתיו ונגרמה לו נכות של %100. הוא הגיש תובענתו נגד החברה, נגדרשות שמורות הטבע, נגד מדינת ישראל, נגד אישראקמפ ונגד הרשות המוסמכת לפי צובדבר הגנה על הטבע שחל אז בגולן. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד אישראקמפונגד רשות שמורות הטבע, וקיבל אותה נגד החברה, נגד הרשות המוסמכת ונגד מדינתישראל, תוך דחיית הטענה בדבר קיומו של אשם תורם. ביהמ"ש חייב את הנתבעים לשלםלמשיב סכום של כ-6,86 מליון דולר בצירוף ריבית וכן בתשלום של כ-886,000 דולרשכ"ט עו"ד. הערעורים של מדינת ישראל והרשות המוסמכת על חיובם נתקבלו וכן נתקבלערעורה של החברה על גובה סכום הפיצויים.
ב. אין ממש בהשגות החברה על חיובה בעוולת הרשלנות. ההליכה על השביל העוקףהיתה, בנסיבות העניין, אסורה. השביל היה מסוכן, והעובדה שבעבר לא אירעו אסונותכדוגמת התאונה אינה מעלה ואינה מורידה. אין גם לקבל את טענת החברה בדבר אשםתורם מצד המשיב. אשר לחבותן של המדינה ושל הרשות המוסמכת - אין לייחס לרשותהמוסמכת, בין כשלעצמה ובין כאורגן של המדינה חבות בעוולות היפר חובה חקוקהורשלנות. הרשות הציבה שלט אזהרה, איש הרשות התריע בפני אנשי החברה על הליכתםבנחל והם השיבו שהם הולכים ושילכו בכל זאת, הרשות אמנם לא נקטה צעדים משפטייםנגד מטיילים כי לא הצליחה לתפוש את הבן אדם בשטח, אך כשנראו מטיילים בודדיםהוזהרו לא ללכת למקום האסור. הצעדים שנקטה הרשות די היה בהם כדי למלא את החובההמוטלת עליה. נוסף לכך יש לקבל את טענות המדינה והרשות שגם אילו נקטו בצעדיםנוספים לא היה בכך כדי למנוע את התאונה. לפי עדותו של אלי חוטר הוא האמין בעתהמקרה והוא מאמין עד היום ששלט האזהרה מיועד לאנשים שאין להם ידיעה על הסכנותהטמונות במסלול ההליכה ולא למדריכים מנוסים כמותו. לפיכך יש לקבל את ערעורן שלהמדינה ושל הרשות המוסמכת.
ג. אשר לגובה הנזק - המשיב נכה לצמיתות בשיעור של %100 והשפעת נכותו עלתיפקודו היא מוחלטת. ביהמ"ש שלל את האפשרות לפסוק למשיב פיצויים עיתיים. בנתחואת הגישה הראוייה לשומת הנזק קבע ביהמ"ש שיש לאמץ את הגישה האמריקאית שהיא בעלת"הזיקה החזקה ביותר למקרה". לפיכך החליט להעריך את הנזקים על פי אמות המידההמקובלות והסבירות במדינת ניו יורק. כן קבע שהמקום הראוי להחזקתו של המשיב עד
לסוף חייו הוא המרכז לנפגעי ראש הייגיט בניו-יורק בו הוא מאושפז, וכי תוחלתחייו היא 60 שנה. לעניין הוצאות האישפוז והטיפולים הרפואיים קבע השופט פיצויבעד האישפוז במוסד הייגיט לפי עלות של 499 דולר ליום. עוד פסק סכומים שוניםבגין הוצאות של הורי המשיב לבוא לישראל, הוצאות נסיעות, אובדן 4 חודשי עבודה שלהאב בפירמה של רואי החשבון בה הוא שותף, והפסד שווי עבודתה של אמו של המשיב.הסכומים שוערכו לפי שיעורי אינפלציה אמריקאיים של %4 לשנה ללא תוספת ריבית.
ד. עוד קבע השופט שיש לשום את נזקי המשיב בגין הפסד שכר בהנחה שהתכוון ללמודמשפטים, וכי בתום 15 שנות עבודה היה המשיב עשוי להגיע כשותף בפירמה של עורכידין להכנסה שנתית ממוצעת של 75,000 דולר. מסכום זה ניכה ביהמ"ש %30 כערכם שלשירותים שונים הנחסכים מחמת שהותו של המשיב בהייגיט. הפסדיו של המשיב בפריט זהנפסקו לו לתקופה של 35 שנים. ביהמ"ש המחוזי סרב לנכות מהחוב הפסוק תשלומיםששולמו כהוצאות אישפוז מטעם חברת הביטוח של אבי המשיב, מטעם הביטוח הרפואי שלמדינת ניו יורק ומטעם הביטוח הלאומי בארה"ב, וזאת על יסוד הנימוק שיש לראותםכסכומים ששולמו בשל מעשי נזק על פי חוזה ביטוח, כאמור בסעיף 86 לפקודת הנזיקין.סיכומו של דבר שביהמ"ש חייב את המערערים לשלם למשיב סכום של 6,863 מליון דולרולכך הוסיף שכ"ט של 886,000 דולר כשלשני הסכומים הוספה ריבית.
ה. לעניין קנה המידה לחישוב הנזק - ביהמ"ש המחוזי אימץ ללא סייג את הגישההקובעת שעקרונות שומת הנזק צריכים להקבע לפי קני המידה המקובלים במדינת ניויורק. לעניין זה יש לקבל את הערעור. מדובר כאן בעוולה שבוצעה בישראל, ובפיצוישניתן בישראל. על כן, ייקבע הפיצוי בגין כאב וסבל על פי אמות המידה הישראליות.עם זאת, מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמתו, ועל כן יש מקום להתחשב בהערכתהפיצוי, בנתונים שונים, עובדתיים ומשפטיים, אשר מקורם בחו"ל, והמשפיעים עלשיעור הפיצויים ומסוגלותם להחזיר את מצבו של הניזוק לקדמותו. על כן תקבע הערכתושל הפיצוי בגין הוצאות רפואיות שיוצאו בחו"ל, מקום בו ישהה הניזק, על פי רמתןהסבירה של הוצאות אלה בחו"ל ולא בארץ. הוא הדין באחוזי ההיוון המשקפים אפשרויותהשקעה אשר ייעשו מטבע הדברים מחוץ לישראל. כמו כן תהיה לכך השלכה על שאלתהניכויים של הסכומים ששולמו ע"י חברת הביטוח, על פסיקת הפיצויים במטבע זרושיעורי הריבית.
ו. לעניין כאב וסבל - ביהמ"ש המחוזי פסק בפריט זה 250,000 דולר לפי אמותהמידה הנהוגות בארה"ב ולעניין זה צריך לנקוט קנה מידה הנהוג בישראל והסכום שישלפסוק הוא 60,000 דולר. אשר לפסיקה של הפיצויים במטבע זר - במקרה דנן יש בחיובבמטבע זר כדי לפצות את המשיב בדרך הנאותה ביותר. עם זאת, לא היה מקום לפסוק אתשכר טרחתם של עורכי הדין הישראליים במטבע זר. באשר להיוון - נכון הוא שיש לפסוקלפי שיעור ההיוון הנהוג בארה"ב, שכן אין לדרוש מהניזוק השוהה בארה"ב כי ישקיעבישראל את הכספים שיקבל. ברם, לא היו ראיות מספיקות לעניין זה ומכיוון שלאהונחה תשתית ראייתית מספקת, אין לסטות מן הכלל הרגיל שההיוון יערך לפי ריבית של%3 ובעניין זה יש לקבל את ערעורה של החברה.
ז. באשר לאבדן כושר השתכרות בעתיד - היה בפני ביהמ"ש חומר ראיות מספיק שלפיוהמשיב היה עשוי ללמוד משפטים ולהיות עו"ד. ברם, לא היה מקום להניח שהמשיב היהמגיע לעמדה של שותף בפירמה של עורכי דין ומשתכר 75,000 דולר כשותף. החברההוכיחה כי הכנסה ממוצעת של עו"ד בארה"ב היא כ-40,000 דולר והשכר הממוצע במשקבארה"ב הוא כ-18,000 דולר. בכל הנסיבות יש לקבוע את שומת הנזק על אובדן השתכרותשנתי של 30,000 דולר. אשר להוצאות של החזקת המערער במוסד הייגייט - לא הובאו
הוכחות מספיקות כי ההוצאה היומית לצרכי שיקום במוסד הייגיט הוא 499 דולר וישלהעמיד את הסכום על 315 דולר בלבד לתקופה אחת ו-330 דולר לתקופה אחרת.
ח. באשר לניכוי הסכומים ששולמו ע"י השירותים השונים בארה"ב - בעניין אחדמדובר בכספים ששולמו ע"י מדינת ניו יורק (המדיקייד), ואם כי לא הובאה ראייהמספקת שקיימת חובה משפטית להחזיר את התשלומים שנתקבלו מהמדיקייד, די בקיומה שלחובה מוסרית להשיב את הסכומים שנתקבלו כדי שלא לנכות סכומים אלה מהפיצויים. אשרלתשלומי חברת הביטוח של אבי המשיב - מדובר כאן בתשלומים ששילמה חברת הביטוחלפנים משורת הדין, וסעיף 86 הקובע כי לא ינוכו מסכום הפיצויים סכומים ששולמו עלפי חוזה ביטוח, חל גם במקרה שהתשלומים שולמו ע"י חברת הביטוח לפנים משורת הדין.באשר לתשלום פיצויים עיתיים או פיצויים חד פעמיים - אכן, כיום הלכה היא שניתןלפסוק פיצויים עיתיים לא רק בתאונות דרכים אלא בתביעות נזיקין בכלל, אולם במקרהדנא, כאשר מדובר בתשלום פיצויים למי שנמצא בארה"ב אין להזקיקו לפניות חוזרותונשנות לבתי המשפט בישראל לתשלום פיצויים עיתיים. החברה השיגה גם על שיעור שכרהטרחה שנפסק למשיב, ולאור תוצאות הערעור יש לשנות גם את פסיקת שכה"ט. לפיכךהוחלט לקבוע שכר טרחה בשתי הערכאות בסכום של 900,000 ש"ח שהחברה תשלם למשיב. כןתשלם החברה למדינת ישראל והרשות המוסמכת 300,000 ש"ח ולישראקמפ 25,000 ש"ח.חיוב זה בא במקום לחייב את החברה לשלם למשיב שכ"ט נוסף ולחייב את המשיב לשלםשכ"ט למדינה ולישראקמפ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין.8.5.94).

ענמ"ש 6/94 - יהושע גוברניק נגד הממונה על הגמלאות לשופטים בהנהלת ביהמ"ש

*חישוב תקופת וותק לצורך גימלה לשופט(הערעור נדחה).

א. המערער הוא שופט בדימוס שכיהן בסוף תקופת שירותו כנשיא בימ"ש מחוזי. תקופתהוותק הנוכחית שבעדה מקבל הוא את משכורתו היא של 32 שנה. זו התקופה המירביתשהיתה מוכרת עד ליום 13.5.93. במועד האמור פורסמה החלטה חדשה של ועדת הכספים שלהכנסת, שלפיה הוגדלה תקופת הוותק המירבית לשופטים מ-32 שנה ל-35 שנה. על יסודתיקון זה ביקש המערער הגדלה של תקופת הוותק המוכרת לו ובקשתו נדחתה. המערערמונה לשופט ביום 29.7.46. לפני כן, ביום 21.6.41, התגייס לשירות בצבא הבריטיושירת שם עד ליום 6.6.46. בקשתו היתה כי תקופת שירותו בצבא הבריטי תוכר כתקופתוותק. תאריך פרישתו של המערער מכהונת השיפוט היתה ביום 12.7.79, לאחר תקופתכהונה של 32 שנה ושמונה חודשים. בעת שירותו בצבא הבריטי כבר היה המערער בעלרשיון לעריכת דין והוצע לו כי יישלח לשרת כנשיא בית משפט צבאי בדרגת סרןבאתיופיה ששוחררה אז ע"י הצבא הבריטי. הוא סירב ועבר קורס קצינים והוענקה לודרגת קצונה בשירותו ביחידת תובלה שחנתה במצרים. הערעור נדחה.
ב. החלטת משכורת נושאי משרה שיפוטית, קובעת בסעיף 4, וותק שיפוטי של "תפקידשיפוטי - לרבות תפקיד בשירות המדינה שבעדו משתלמת משכורת כמשכורתו של נושא משרהשיפוטית". יש לבדוק על כן אם המבקש עבד "בשירות המדינה", ואם שולמה לו בתפקידו"משכורת כמשכורתו של נושא משרה שיפוטית". לעניין התנאי הראשון טוען המערער שהואעמד בו ואשר לתנאי השני - טוען המערער כי בכל דרגות הקצונה של הצבא הבריטישולמה לו משכורת שלא נפלה ואף עלתה על משכורת "נושא משרה שיפוטית". מבלי צורךלהתייחס לשאלה אם הוראת ההרחבה לצורכי גמלאות בשירות המדינה אכן חלה על עניינושל המערער, הרי דין תביעתו להידחות משום שלא נתקיים התנאי השני כי בתפקיד שמילאשולמה לו "משכורת כמשכורתו של נושא משרה שיפוטית". אין מדובר על תפקיד אשר השכר
המשולם בו שווה או גבוה מן השכר שמשולם לנושא משרה שיפוטית, אלא תפקיד שהשכרהמשולם בו כרוך וקשור לשכר של נושא משרה שיפוטית. נושאי משרה שיפוטית נמנו אחדלאחד בתוספת להחלטת המשכורת לנושאי משרה שיפוטית, ורק תפקיד אחר בשירותהציבורי, אשר לגבי שכרו נקבע בהחלטה כי יהיה זהה לזה המשולם לאחד מנושאי המשרההשיפוטית, הוא בגדר תפקיד שסעיף 4 הנ"ל להחלטה מדבר בו. בידוע הוא שיש בשירותהמדינה משרות, בלתי שיפוטיות, שהשכר בצידן הוצמד לשכרם של נושאי משרה שיפוטית,ולאלו כוונו דברי סעיף 4 הנ"ל.

(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד משה גולן למשיב. 24.4.94).

ע.א. 915/91 - מדינת ישראל נגד יצחק לוי ואח'

תביעה נגד המדינה המבוססת על חובת זהירות של המפקח על הביטוח כאשר לחברת ביטוח פשטה את הרגל. צירוף הנהג הפוגע בתביעה נגד חברת הביטוח(מחוזי חיפה - ת.א. 635/84 - הערעור נתקבל).

א. בפברואר 1976 עסק המנוח יצחק לוי בחילוץ רכב שהתהפך בין ג'ולג'וליה לראשהעין. מונית שעברה במקום פגעה במנוח וגרמה למותו. התאונה הוכרה ע"י המוסדלביטוח לאומי כתאונת עבודה. ביום התאונה החזיק נהג המונית בפוליסת ביטוח שהוצאהע"י חברת הביטוח "מיד - אטלנטיק" (להלן: המבטחת). מתברר שהמבטחת היתה בקשייםכספיים עובר לתאונה וצברה גרעונות. המפקח על הביטוח נקט צעדים שונים כבר בשנת1975. עם זאת לא נקט בפעולות שיהיה בהן כדי להביא לידיעת המבוטחים שהמבטחתנכנסה לפירוק. הנהג הועמד לדין פלילי והורשע בפלילים. בשל חוסר היכולת להיפרעמן הנהג או מן המבטחת, תבעו המערערים את המדינה. לפי הטענה, לנוכח מצבה הכספיהמעורער של המבטחת, מתן הרישיון לחברה לפעול כמבטחת או אי הפסקתו של הרישיוןבעוד מועד, מהווים רשלנות והפרת חובה חקוקה, מכוחן חבה המערערת בפיצוייםלמשיבים בגין הנזק שנגרם להם. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיבים ופסק להםפיצויים. הערעור נתקבל.
ב. בביהמ"ש המחוזי נתבע גם הנהג יחד עם המדינה, ואולם משלא הצליחו למצוא אתהנהג או להמציא לו את מסמכי בי-דין, החליטו התובעים, בהסכמת המדינה, למחוק אתהנהג מכתב התביעה. לאחר מכן טענה המדינה כי בהיעדר פס"ד נגד הנהג, אין לתובעיםעילת תביעה נגד המדינה. המדינה הסתמכה על סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי הקובעכי "ניתן פס"ד נגד מבוטח... ואותה חבות מכוסה ע"י ביטוח... ישלם המבטח..".ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בהסתמכו על נסיונותיהם החוזרים והנשנים של המשיביםלתבוע את הנהג ואת המבטחת, ובמיוחד ציין את העובדה שהתביעה הופנתה מלכתחילהכלפי המדינה והנהג הפוגע, והאחרון נמחק מכתב התביעה בהסכמת הצדדים. ברם, נסיבותאלה אינן מצדיקות את החלטת ביהמ"ש המחוזי. סעיף 19 לפקודת הביטוח דורש קיומו שלפס"ד נגד הנהג המבוטח כדי שניתן יהיה לחייב את חברת הביטוח. היעדרו של המבוטחאו הקשיים לאתרו אינם פוטרים מהצורך בהשגת פס"ד נגדו, והדרך הנאותה היא לקבלפס"ד נגד הנהג בהיעדרו בעקבות תחליף מסירה.
ג. את החסר ניתן לתקן ע"י צירופו של הנהג בשלב הערעור כנתבע נוסף ומתן פס"דנגדו. כרגיל, אם החייב הראשוני לא נתבע בהליך המקורי, נטיית ביהמ"ש היא לשלולאת צירופו בהליך הערעור. לכלל רחב זה ישנם יוצאי דופן והמקרה דנא הוא אחד מאלה.זאת משום שעצם הדרישה לצירוף הנהג ראוייה להרהור נוסף; אין חשש לפגיעה בצד זהאו אחר שכן מדובר בנהג שהעובדות באשר לאחריותו, אשמו ורשלנותו נדונו והוכחובתיק הפלילי בו הורשע; המערערים הקדישו מאמצים ראויים לאיתורו של הנהג. כךשנימוק זה של המדינה לא יוכל לעמוד לה בערעור.
ד. מאידך יש לקבל את נימוקה השני של המדינה נגד עצם קיומה של חובת זהירות שלהמפקח כלפי המשיבים כתוצאה מרשלנות או מהיפר חובה חקוקה. לעניין זה סקר הנשיא
שמגר בפס"ד נרחב את מסגרת החיוב בנזיקין, וכן ההבחנה בין חובת זהירות טכניתלבין חובת זהירות נורמטיבית, עמד בהרחבה על הצפיות הנורמטיבית הפרטיתוהשלטונית, החיוב בנזיקין כאשר מדובר בשיקול דעת מוטעה בהחלטה שלטונית וכיוצאבאלה נושאים. כן עמד על שיקולי המדיניות הציבורית והמשפטית והגיע למסקנה כיבמקרה כגון זה שלפנינו אין לייחס למדינה אחריות בנזיקין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רבקהפלדמן למערערת, עו"ד מירון קין למשיבים. 17.5.94).

ע.א. 2491/90 - התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל ואח' נגד פאנל חברותהתעופה הפועלות בישראל ואח'

פירוש חוזה. ביטול חד צדדי של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה(מחוזי ת"א - ת.א. 215/86 - הערעור נדחה).

א. המשיב הראשון, הפאנל, הוא מסגרת של ארגון יאט"א, הקיימת בכל מדינה.המשיבות האחרות הן חברות התעופה המאוגדות ביאט"א. המערערת היא התאחדות סוכניהנסיעות ושאר המערערות הן סוכנויות נסיעות. כל חברות התעופה המאוגדות ביאט"אקשורות עם סוכנויות הנסיעות בחוזים זהים בתוכן ובצורה (להלן: חוזה הסוכנות). עלפי חוזה הסוכנות, כרטיס הטיסה נקוב בדולרים של ארה"ב, והנוסע משלם לסוכנותהנסיעות במטבע ישראלי, על פי שער החליפין של הדולר, כפי שהוא ביום התשלום. סעיף12 לחוזה הסוכנות קובע כי שיעור העמלה שמקבלת סוכנות הנסיעות יהיה %9 ממחירהכרטיס. סוכנויות הנסיעות היו מעבירות לחברות התעופה את התמורה בשקלים, ביוםה-15 לחודש, עבור כרטיסי הטיסה שנמכרו בחודש הקודם. כך הנוהג בכל העולם.במקומות מיוחדים נעשים לעיתים הסדרים שונים. ישראל היא אחת מאותם מקומותמיוחדים, שבהם, במהלך השנים, נעשו סטיות מן ההסדר הרגיל של יאט"א. השינוי נבעמן האינפלציה החמורה. בשנת 1981 שונה ההסדר הרגיל ונקבע שהתשלום ע"י סוכנותהנסיעות ביום ה-15 לחודש, יהיה לפי שער החילופין של הדולר שהיה ביום הראשון שלאותו חודש.
ב. התגברות האינפלציה והפיחותים היום יומיים של השקל הגדילו את ההפסדים שלחברות התעופה ולפיכך תוקנה ההחלטה האמורה של יאט"א. הנוסח המתוקן, שנכנס לתוקףביום 1.11.83, קובע כי התשלום ע"י סוכנויות הנסיעות ייעשה לפי שער החליפין שלהדולר ביום התשלום לחברות התעופה. תיקון זה שלל מסוכנויות הנסיעות את הרווחשנבע קודם לכן מהפרש השערים, והושג הסדר בין הצדדים שלפיו יקבלו סוכנויותהנסיעות תשלום נוסף בשיעור %2 בנוסף ל-%9 עמלה שקיבלו. עם התייצבות השער הדולרבישראל חזרו וביטלו המשיבים על דעת עצמם את הסדר תשלום %2. נגד ביטול התשלוםהגישו המערערות תביעה נגד המשיבים והמחלוקת נסבה על טענת המערערות כי המשיביםהיו חייבים, מכח החוזה, להמשיך בתשלום %2. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעורנדחה.
ג. השאלה הראשונה שבמחלוקת בין הצדדים הינה אם התשלום של %2 שולם מכח חוזהשבין הצדדים או מכח החלטה חד צדדית של המשיבים. המשיבים טענו כי התשלום שולםמכח החלטה חד צדדית שלהם, אך ביהמ"ש קבע כי התשלום נעשה מכח חוזה שנעשה ביןהצדדים. בדין קבע כך ביהמ"ש המחוזי. אשר לתוכן של חוזה %2 - אין מחלוקת כי הואמוסיף %2 על העמלה של %9, אך יש מחלוקת מה היתה כוונת הצדדים בתשלום %2. ביהמ"שהמחוזי קבע כי מטרת התשלום היתה להשיב את הוצאותיהם של סוכני הנסיעות, שהוצאולשמירת ערכה הדולרי של התמורה ממכירת כרטיסי הטיסה. שמירת הערך נעשתה באמצעותהמכשיר הפיננסי של פת"ם עו"ש שעמד לרשות סוכני הנסיעות באותה עת. תשלום %2, היהשקול, לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, בקירוב, לסכום ההיטל והעמלות שנגבו ע"י הבנקים
לצורך רכישה או מכירה של פת"ם עו"ש. מסקנה זו מעוגנת היטב בראיות ומשכנעת לגופושל עניין ואין יסוד להתערב בה.
ד. נשאלת השאלה על יסוד מה עומדת זכותם של המשיבים להפסיק את תשלום %2. מדוברבחוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה וקיימת חזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערךלצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד.אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה עד שיבואאליהו. ההלכה קובעת כי לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדיםלצמיתות. ההלכה אינה קובעת כלל מהותי, אלא רק חזקה, שכוחה יפה כראייה. בענייננואין בראיות כדי לשלול את החזקה כי חוזה התוספת לא נעשה לצמיתות.
ה. אם כוונת הצדדים בחוזה התוספת היתה להעניק תשלום %2 כפיצוי לסוכנויותהנסיעות על הוצאה מסויימת, מתבקשת המסקנה שכוונת הצדדים היתה גם לאפשר סיוםהתשלום, ולו גם באופן חד-צדדי, מזמן שהוצאה זאת שוב אינה קיימת. ואכן, לאחרשהממשלה הפעילה את התוכנית לייצוב כלכלי והאינפלציה נבלמה, בוטל גם חשבון פת"מעו"ש ונתבטלו גם ההוצאות המיוחדות שנגרמו לסוכנויות הנסיעות עקב הצורך להשתמשבחשבון זה. במצב זה ביטול התשלום תואם את כוונת הצדדים לחוזה.
ו. הזכות לבטל את החוזה באופן חד-צדדי, בהתמלא תנאים מסויימים, צריכה להיותמופעלת בתום לב, כמו כל זכות חוזית, ובענייננו הנסיבות מצביעות על כך כיהמשיבים נהגו בתום לב. ברם, גם כאשר החוזה מבוטל בזכות, והביטול נעשה בתום לב,עדיין חובה היא, בחוזה לתקופה בלתי קצובה, לתת את ההודעה על ביטול החוזה זמןסביר לפני המועד שנקבע בהודעה לסיום החוזה. בענייננו, עפ"י הנסיבות, ההודעה שלחודש מראש, כפי שניתנה, מהווה מתן הודעה זמן סביר מראש.
ז. בביהמ"ש המחוזי טענו המערערות כי ההחלטה בדבר הביטול של תשלום %2 הינוהסדר כובל לפי חוק ההגבלים העסקיים ואסור היה לחברות התעופה להפסיק, מכוח הסדרזה, את התשלום. בית המשפט המחוזי לא קיבל טענה זו בקבעו כי ההחלטה, כיווןשנועדה להפסיק החזר הוצאות, אינה נוגעת ל"תמורה" או ל"גמול" המשתלם לסוכנויותהנסיעות, ומשום כך אינה נתפסת ע"י ההגדרה של הסדר כובל בהתאם לחוק. אכן, השאלהאם מדובר בהסדר כובל בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים אינה שאלה פשוטה. אולם, איןצורך להכריע בכך. צודקים המשיבים כי אם ההסדר בדבר ביטול התשלום של %2 הינוהסדר כובל, הרי גם ההסדר בדבר התשלום הינו הסדר כובל ומכאן שאסור לנהוג לפיו,ואין המערערות יכולות להשתית על ההסדר בדבר הענקת התשלום עילת תביעה.

(בפני השופטים: אור, מצא, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד א. שמר ומוצקיןלמערערות, עוה"ד ע. רזיאל וי. וינדר למשיבות. 3.5.94).

ע.א. 3833/93 - ד"ר יוסי לוין נגד אילנה לוין ואח'

פירוש חוזה. הצגת חוזה בבימ"ש כאשר החוזה קבע שאין להציגו בביהמ"ש(מחוזי ת"א - ה"פ 68/93 - הערעור נדחה).

א. המערער והמשיבה היו נשואים והחליטו להתגרש. הם ערכו חוזה בו הסדירו, ביןהיתר, את עניין המזונות שישולמו ע"י המערער לאחר מתן הגט. סעיף 11 לחוזההגירושין קבע לאמור "עד מתן הגט ימשיך הבעל לשאת בכל הוצאות... הבית והמזונותבהתאם לחוזה שייערך... ויופקד בידי עו"ד ליבוביץ אלינור (המשיבה השניה)...החוזה יהיה חסר תוקף משפטי... הצדדים מתחייבים שלא להשתמש בחוזה זה... לכל מטרהשהיא לרבות הצגתו לביהמ"ש". כמוסכם נערך חוזה המזונות והופקד בידיה הנאמנות שלעו"ד ליבוביץ. ההליכים נתמשכו ובסופו של דבר התגרשו הצדדים קרוב לשנתיים לאחרשנערך חוזה הגירושין. מאז הגירושין משתלמים דמי המזונות כסדרם, והמחלוקת סובבתעל תשלום המזונות עד מתן הגט לפי חוזה המזונות. המשיבה פנתה לפני מתן הגט
לביהמ"ש המחוזי, וביקשה לצוות על עו"ד ליבוביץ למסור לה את חוזה המזונות "לצורךאכיפת ביצועו". ביהמ"ש נענה לבקשה ותוך ציות לצו נמסר חוזה המזונות ליו"רההוצל"פ. המערער טוען כי טעה ביהמ"ש המחוזי כשהתעלם מן ההסכם המפורש שביןהצדדים, שחוזה המזונות חסר תוקף משפטי ואין להציגו בביהמ"ש. ב"כ המשיבה טוען כיאך עד מתן הגט יש לחוזה תוקף משפטי, ואף אם נאסר על הצדדים להשתמש בחוזה זהלצרכים אחרים, עדיין ניתן להשתמש בו לצורך אכיפת ההתחייבות שבחוזה המזונותעצמו. הערעור נדחה.
ב. שתי שאלות עולות בענייננו: השאלה הראשונה היא אם חוזה המזונות הינו מסמךחסר תוקף משפטי או שהוא חוזה בעל תוקף משפטי? אם הוא חוזה בעל תוקף משפטי, האםרשאית המשיבה להציגו בביהמ"ש כבסיס לתביעת מזונות. על שתי שאלות אלה יש לתתתשובה חיובית.
ג. התשובה לשאלה אם חוזה המזונות הוא חוזה שיש לו תוקף משפטי או שהוא הסכםג'נטלמני שאין לו תוקף משפטי, תלוייה בראש ובראשונה בכוונת הצדדים למסמך. אםהצדדים גמרו בדעתם ליצור חיובים משפטיים המעניקים זכויות ומטילים חובות בתחוםהמשפט, הרי זה חוזה, ודיני החוזים חלים עליו. כוונת הצדדים עשוייה לגבור אפילועל התבטאות הצדדים בחוזה עצמו. בענייננו, ראוי לראות בחוזה המזונות הסכם בעלתוקף משפטי, ולא הסכם ג'נטלמני. מסקנה זו מתבססת על לשון החוזה ככל שניתן ללמודממנה על כוונת הצדדים ועל שיקולים של מדיניות שיפוטית.
ד. המסקנה שחוזה המזונות הוא חוזה בעל תוקף משפטי עדיין אינה נותנת תשובהלשאלה אם ניתן להציג אותו בביהמ"ש, שהרי יש בו סעיף האוסר זאת. כנגד הטענה שאיןלהציג את החוזה ניתן להציע תשובה משולשת: ראשית, ניתן לומר כי סעיף 11, לפיפירושו הנכון, אינו מונע את ההצגה של חוזה המזונות בביהמ"ש לצורך ביסוס התביעהלמזונות עצמם; שנית, ניתן לומר כי סעיף 11 סותר את תקנת הציבור ולפיכך הוא בטל;ושלישית, ניתן לומר כי אפילו אם סעיף 11 שריר וקיים, אין מקום לאכוף אותו באופןשימנע הצגת חוזה המזונות בביהמ"ש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטזמיר. עו"ד בני דון יחיא למערער, עו"ד יעקב חצרוני למשיבה. 24.5.94).

עש"מ 729/94 - חליל ג'וברן נגד משרד האוצר (שירות המדינה)

*הרשעה בעבירה שיש עמה קלון(הערעור נדחה).

א. המערער שימש במרוצת השנים 1990 - 1989 כממונה על משרד מס הכנסה בשכם. בשנת1991 הועמד לדין בעבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים וכן השמעת איומים נגדמי שהתלוננה נגדו ומסרה עדות לחובתו כשנחקרה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע בשעתואת המערער הן בעבירות של קבלת שוחד והן בעבירות של איומים ושיבוש הליכי משפט.המערער ערער לביהמ"ש העליון ובעוד שערעורו בעניין לקיחת השוחד נתקבל, ההרשעהבעבירת איומים ושיבוש הליכי משפט אושרה. משהסתיימו ההליכים בבתי המשפט הרגילים,הועמד המערער לדין משמעתי ובכתב התובענה ייחסה לו המדינה עבירות משמעת לפיסעיפים 17(1), (3) ו-(6) לחוק שירות המדינה שעניינם לפי הסדר: עשיית מעשה אוהתנהגות הפוגעים במשמעת שירות המדינה; התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובדמדינה; הרשעה בעבירה שיש עימה קלון. ביה"ד למשמעת מצא את המערער אשם בכל עבירותהמשמעת שיוחסו לו וגזר את דינו להורדה בדרגת אחת למשך חצי שנה וכן לנזיפה.בערעור מתמקד למעשה המערער בהרשעה על פי סעיף 17(6) שלפיה המסקנה היא שחטאבביצוע עבירות שיש עימן קלון. הערעור נדחה.
ב. עיקר חששו של המערער כי ההרשעה בביצוע עבירות שיש עמן קלון תמנע ממנוהתקדמות בעבודה בעתיד, וגם אם יעזוב את שירות המדינה יתקשה למצוא מקומו במגזרהפרטי כאשר יש לו הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. ברם, האיומים של המערער חמורים הםואין להתייחס אליהם בקלות ראש וסלחנות. גם אם אמר המערער את הדברים בעידנאדריתחא, אין בכך כדי להמתיק את הגלולה שבהרשעתו של המערער. השאלה שבמוקד הערעורהיא אם העבירות שהורשע בהן המערער הן עבירות שיש עמן קלון והתשובה לכך היאחיובית. עובד מדינה הפועל לשיבוש הליכי משפט, מגלה בכך התנכרות לעליונות המשפט,לחובתו לתרום לעשיית משפט צדק, וכן פוגע הוא חמורות בשלטון החוק, בטוהר המידותובתקינות המינהל - עקרונות וערכים אשר צריכים להנחותו בכל דרכיו ובכל מעשיו.מכאן שאכן עבר המערער עבירות שיש עמן קלון. החשש שתעצר התקדמותו, חשש הוא, אךאם ידע לכלכל את מעשיו בעתיד ביושר ובהגינות יכפר באלה על חטאותיו, ואז אולייסיר את אות הקלון שהוטבע בו.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ג'ברין חסן למערער, עו"ד י. למברגר למשיב.25.5.94).

ע.א. 1432/90 - לה ז'באנז... בע"מ נגד מאיר רם און

*הפרת הסכם להעניק "בלעדיות" להפצת מוצרי מאפה וחישוב הנזקים.365(מחוזי י-ם - ת.א. 1499/87 - הערעור נדחה).

א. המערערת היא בעלת מפעל לייצור ושיווק באגטים בישראל. המשיב התקשר בהסכםבע"פ בחוזה עם המערערת שלפיו המערערת תספק למשיב את מוצריה ותעניק לו את הזכותלהשתמש בשמה המסחרי "לה ז'באנז" בחנות שישכור. המשיב שכר נכס מתאים וערך בושינויים לצרכי העסק. בעת כריתת ההסכם טרם פעלה בירושלים חנות שנשאה את שםהמערערת, ועובדה זו היתה, לטענת המשיב, הסיבה העיקרית שהביאה אותו להתקשר עםהמערערת בחוזה. הוא שכר את החנות לתקופה של 5 שנים והשקיע השקעות מרובות, משוםשהוסכם כי סביב חנותו ברדיוס של אלף מטר לא יימכרו באגטים מתוצרתה של המערערתבתקופה של 5 שנים. המשיב החל להפעיל את החנות ברח' יפו בירושלים ביוני 1985.כעבור שנה לערך נפתחה ברח' הנביאים, במרחק של כ-300 מטר, חנות מתחרה הנושאת אףהיא את השם "לה ז'אבנז" ושוב כעבור כשנה נפתחה ברח' יפו, חנות מתחרה נוספת,הנמצאת גם היא במרחק של כ-300 מטר מחנותו של המשיב. בשל פתיחתן של חנויות אלהוהירידה בנפח המכירות מכר המשיב את עסקו בסוף אוקטובר 1987.
ב. המשיב הגיש תביעה בגין הפרת ההסכם והמערערת טענה כי לא ניתנה התחייבותכנטען. יחד עם זאת העלתה טענה חילופית, שגם אם ניתנה התחייבות כאמור, הרי היאבטלה לאור סעיף 30 לחוק החוזים, שכן היא פוגעת בתקנת הציבור ומגבילה את חופשהעיסוק וחופש התחרות בהיותה בלתי מוגבלת בזמן ובלתי סבירה מבחינת השטח שההפצהבו נאסרה. ביהמ"ש האמין לעדי המשיב, וקבע כי המערערת הבטיחה למשיב לא למכור אתתוצרתה לחנויות מתחרות ברדיוס של אלף מטר מחנותו של המשיב, וכן שהבטחה זוהתייחסה לפרק זמן של 5 שנים. מכאן עבר ביהמ"ש לבחון את סבירותה של התנייההאמורה ומסקנתו היתה כי תנייה כזו היא סבירה ואין לפסול אותה מכוחו של סעיף 30לחוק החוזים. ביהמ"ש קבע כי המערערת הפרה את החוזה ופסק למשיב פיצויים.
ג. ביהמ"ש קיבל את גירסת המשיב לגבי ההוצאות שהוציא בגין השיפוץ וקבע כי אלההיו בסך של כ-23,000 ש"ח. אולם ביהמ"ש קבע כי המשיב אינו זכאי לפיצוי בגיןהוצאות אלה, שכן הוא מכר את עסקו בסוף חודש אוקטובר ברווח של 40,000 ש"ח ולכןעומד הוא בעצם ביתרת זכות בסכום של 17,000 ש"ח. בעניין הפיצויים בשל הפסד רווחקיבל ביהמ"ש את גירסת המשיב שאובדן ההכנסה מסתכם בסכום של כ-100,000 ש"ח. מסכוםזה ניכה %20 בשל כך שבאותה תקופה קמו למשיב מתחרים נוספים של חברות אחרות, כך
שלמעשה הפסד ההכנסה הועמד על 80,000 ש"ח. מסכום זה ניכה ביהמ"ש את הרווח של17,000 ש"ח שהתקבל ממכירת העסק ופסק שעל המערערת לשלם למשיב פיצוי של כ-62,000ש"ח. הערעור נדחה.
ד. באשר לקביעות ביהמ"ש כי ההסכם כלל תנייה שהעניקה למשיב בלעדיות ל-5 שניםברדיוס של אלף מטר מחנותו - קביעות אלה הן בגדר ממצאים עובדתיים ובכגון דא איןביהמ"ש שלערעור מתערב. הוא הדין באשר לפיצוי בגין הוצאות השיפוצים שהוציאהמערער. אשר לטענת המערער כי ההתחייבות סותרת את תקנת הציבור ועומדת בניגודלסעיף 30 לחוק החוזים - גם בעניין זה דין הערעור להידחות. מדובר בהסכם שיווקבלעדי לתקופה קצובה של 5 שנים ובשטח מוגדר לא רחב, והליך מקובל הוא בחיי המסחרשאינו עומד בסתירה לתקנת הציבור. טענה אחרת בפי המערערת שההסכם נוגד את חוקההגבלים העסקיים ואולם לפי החוק שחל בתקופה הרלבנטית טענה זו דינה להידחות.
ה. טענה אחרת בפי המערערת כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההפרה לבין הרווחיםשנמנעו מן המשיב ולא הוכחו סכומי הרווחים שנמנעו מהמשיב. גם טענה זו דינהלהידחות אם כי בדרך חישוב הפיצויים נפלו פגמים. למעשה ראוי היה לאמוד את סכומיההפסד בדרך אחרת משהלך בה ביהמ"ש המחוזי. הפסד הרווחים שנפסק למשיב מייצג אתאינטרס הציפיה, ואולם על מנת לזכות ברווחים שביהמ"ש התייחס אליהם חייב היההמשיב להשקיע כספים בפרסום, בציוד ובשיפוצים. מאידך, בחישוב הפיצוי לא היה מקוםלהתחשב ברווחי המשיב כתוצאה ממכירת העסק שכן שיעורו של רווח זה אינו קשור תמידסיבתית לקיום החוזה או להפרתו. לא הובאו ראיות בנוגע לקשר כלשהו בין הפרת הסכםהבלעדיות לבין גובה התמורה שקיבל המשיב במכירת העסק. אשר לטענה כי יש לנכותמסכום הפיצויים את המשכורת שהמשיב יכול היה לזכות בה אילו בתקופת ההפרה היהיוצא לעבודה אחרת - אכן בעניין זה מן הדין היה לנכות סכום זה מסכום הפיצוי,ואולם נטל הבאת ראיות הוא על הטוען לאי הקטנת הנזק, ומשלא הביאה המערערת ראיותלעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה וביהמ"ש לא יפחית את הנזק.
ו. סיכומו של דבר, אין להתערב בסכום שנפסק בביהמ"ש המחוזי לחובתה של המערערת.סכום זה נמוך מן הסכום שלמעשה היתה המערערת צריכה לשלם למשיב, שכן המערערת לאהוכיחה כי היה בידי המשיב להקטין את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרת החוזה. משלאהוכח הדבר, לא היה מקום לנכות כל סכום שהוא מן הסכום שנפסק בגין הירידה בנפחהמכירות. אולם כבר נפסק לא אחת כי ביהמ"ש לערעורים לא יפעיל סמכותו לפי תקנה462 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי אלא במקרים מיוחדים ולא זה המקרה שעומד כאן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא שמגר.עו"ד אבי גולדברג למערערת, עו"ד יוסף תוסיה כהן למשיב, עו"ד גב' נורית אלשטייןליועץ המשפטי. 3.5.94).

בג"צ 7012/93 - ח"כ יעקב שמאי ואח' נגד הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו ואח'

*איסור תשדירי שירות בטלביזיה המהווים תעמולה מפלגתית(העתירה נדחתה).

א. בעקבות פרסומי ההסתדרות בטלויזיה תחת הסיסמה "בשביל זה יש הסתדרות" הגישוהעותרים בקשה לשידור שבו יופיע העותר בשידורי פרסומת בערוץ השני ויקרא להסתדרותחזקה תוך כדי הפרדת פוליטיקה מהסתדרות. הרשות השניה סרבה לפרסם את התשדירבנימוק שמדובר בתשדיר האסור לפירסום משום שהוא מהווה תעמולה מפלגתית לקראתהבחירות למוסדות ההסתדרות. העותרים טענו, כי גם התשדיר של ההסתדרות מהווהפרסומת ויש לאסרו. כמו כן טענו שההסתדרות אינה מפלגה ורק פירסום הנוגע לבחירותלכנסת מהווה תעמולה מפלגתית. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטענה כי הפירסום אינו מהווה "תעמולה מפלגתית", החליט בג"צ כי גםההסתדרות מורכבת ממפלגות, ותעמולה, אם אסורה היא, הרי היא "תעמולה מפלגתית".מאידך, באשר לפירסומים של ההסתדרות נקבע כי אין בהם "תעמולה מפלגתית" שכן מדוברבפירסומים מטעם ההסתדרות ככלל. עם זאת צויין, בעקבות הודעת ההסתדרות כי היאמפסיקה את הפירסומים האמורים, כי גם פירסום שבימים כתיקונם אינו מהווה פירסום,הרי כשהוא מפורסם ערב הבחירות ניתן לראותו כתעמולה למנהיגים ולמפלגות ששלטובהסתדרות בעבר ותשדיר פרסומת כזה עשוי להיפסל.
ג. שאלה משפטית אחרת התעוררה בבג"צ ועניינה איסור על תשדיר פרסומת "בסכסוכיעבודה". לפי חוק הרשות "בעל זכיון לא ישדר תשדיר פרסומת... מטעם גוף או ארגוןשמטרותיו... קשורות בנושאים... או בסכסוכי עבודה". ניתן לקרוא את הוראת החוק כי"בעל זכיון לא ישדר תשדיר פרסומת מטעם גוף או ארגון שמטרותיו... קשורות...בסכסוכי עבודה" וניתן לקרוא את ההוראות כך ש"בעל זיכיון לא ישדר תשדירפרסומת... בסכסוכי עבודה". ע"פ הקריאה הראשונה הדיבור "סכסוכי עבודה" מתייחסלארגון שמטעמו מפרסמים תשדיר פרסומת, וע"פ הקריאה השניה, הדיבור "סכסוכי עבודה"עומד בפני עצמו ומתייחס לתוכן התשדיר. שתי דרכי הקריאה הן אפשריות מבחינתהלשון, אך אם בודקים את הנושא ע"פ תכלית החקיקה ושיקולים אחרים, המשקל המצטברתומך במסקנה, כי תכלית החקיקה תוגשם על פי האפשרות השניה שלפיה "בעל זכיון לאישדר תשדיר פרסומת... בסכסוך עבודה".

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, קדמי, טל. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עוה"דצ. לבני-שפיצר וצ. סרור לעותרים, עוה"ד א. אברמזון, ע. שטרן, א. קס, ב.רוטנברג, ר. קלינגר, ג. קורן, י. פיי למשיבים. 4.5.94).

ע.פ. 1490/93 - כנען אבו גויעד נגד מדינת ישראל

*הרשעה ב"ריבוי נישואין" וחומרת העונש
(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בריבוי נישואין ונדון ל-8 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר עלתנאי. מן הראיות עולה כי המערער נשא אשה ראשונה ביום 8.7.88 ובעודנו נשוי חזרונשא ביום 26.3.90 אשה שניה. במשפט חתר להראות כי בטרם נשא את אשתו השניה גירשמעל פניו את אשתו הראשונה באמרו לה בנוכחות עדים, כדרך המוסלמים, "את מגורשת"שלש פעמים בזו אחר זו. ביהמ"ש המחוזי דחה גירסה זו כבלתי מהימנה, אך גם אלמלאכן, לא היה בגירסה זו בכדי להועיל למערער, באשר אין בה משום סתירת חזקתהנישואין הקבועה בסעיף 177 לחוק. כדי לסתור את החזקה האמורה, בנסיבות הנתונותשל המקרה, היה על המערער להוכיח שנישואיו בוטלו או הופקעו על פי פס"ד סופי שלבימ"ש או בי"ד מוסמך. מן הראיות עלה כי המערער השיג פס"ד של גירושין מידי ביה"דהשרעי, אלא שפסה"ד ניתן לאחר שנשא את אשתו השניה, ומכאן כי בעת שנשא את אשתוהשניה היה עדיין בחזקת נשוי. לפיכך דין הערעור על ההרשעה להידחות.
ב. גם בעונש שנגזר על המערער אין יסוד להתערב. מן העדויות עולה כי המערערהטיב לדעת ולהבין, בעת שנישא בשנית, כי עודנו נשוי. הא ראיה, שכאשר ביקש לשאתאת אשתו השניה הצהיר כי הוא רווק ואף הביא עדים שיעידו על כך. במקרה כגון דאדין הנסיבות האישיות, הנטענות, להידחות מפני חומרת העבירה. מוסד הנישואיןהמונוגמיים הוא מיסודות המשטר החברתי שלנו, ובתור שכזה יש להגן עליו הגנה יעילהגם בעזרת הסנקציות שמעמיד החוק הפלילי. מכאן הכרח להרתיע עבריינים בכח מפניפריצת גדר זו בהטלת עונשי מאסר ממשיים לתקופות מהותיות.