ע.פ. 4375/93 - מדינת ישראל נגד נזיה בדר
*קולת העונש (סמים-הרואין)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. ביום 20.11.92 קיבל המשיב מאחד גדאללה עמאר כמות של קרוב ל-3 ק"ג הירואין,שהלה זרק לו מעבר לגבול הלבנוני. בגין כך הורשע המשיב בעבירות של ייבוא והחזקתסמים. באישום נוסף הורשע המשיב בהחזקת 327 גרם הירואין שהוחזק במסתור שנתפס ע"יהמשטרה, לאחר שהמשיב הוביל את המשטרה למקום המסתור. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 3שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנה אחת והערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי הקל בענשו של המשיב מן הטעם שמתחילת האירועים שיתף פעולה עםהמשטרה והוביל את השוטרים למחבוא הסם. כן מסר למשטרה מידע ופרטים חשובים,שהביאו ללכידתם של עברייני סמים שהיו מעורבים עמו בפרשיות נשוא הערעור דנא.בדיעבד מתברר שהמשיב היה מוכן למסור עדות במשפטו של גדאללה, אך המדינה הגיעהלכלל מסקנה שבעדותו של המשיב לא סגי, והגיעה לעיסקת טיעון עם גדאללה, שבגידרהזוכה מביצוע העיסקה בה הורשע גם המשיב, אך הורשע בפרשה אחרת ונדון למאסר בפועללתקופה של 3 שנים ומחצה. ביהמ"ש המחוזי הטעים גם כי בחשיפת הפרשה לפני אנשיהמשטרה סיכן המשיב במידה רבה את חייו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ג. מדובר בכמות גדולה ביותר של הירואין, וגם אם מביאים בחשבון את כל הנסיבותהאמורות, אין העונש עומד באמות המידה המקובלות. אילמלא הנסיבות האמורות אין ספקשמן הראוי היה להשית על המשיב עונש העולה במידתו במידה משמעותית מן העונששביהמ"ש העליון עומד להטיל על המשיב. גם אם מביאים בחשבון שדנים בערעור המדינהעל קולת העונש, אין ספק כי העונש שהוטל על המשיב אינו יכול לעמוד. לפיכך הוחלטכי המאסר בפועל של המשיב יעמוד על 6 שנים ועוד שנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד שי ניצן למערערת, עו"דזיו למשיב. 2.6.94).
בש"פ 3240/94 - משה בר מוחא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, יחד עם אחר, הואשמו בעבירות של שוד מזויין בחבורה ונשיאת נשק. עלפי המיוחס נטלו השניים מחייל כלי נשק בו ביצעו שוד בסניף בנק הדאר. כתב האישוםהוגש נגד השניים וכן נגד החייל. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של השלשהובהסכמת התביעה שוחררו השניים האחרים בערבות ואילו העורר נעצר עד תום ההליכים.בטיעוניה העלתה הסניגורית שלשה נימוקים להצדקת שחרור בערובה: שאין ראיות לכאורהנגד העורר; הפלייה של העורר לעומת השניים האחרים; קיימת חלופה למעצר ע"י כךשהעורר יימצא במעצר בית. הערר נדחה.
ב. לעניין קיומן של ראיות לכאורה - ראיות כאלה קיימות. עיקרן הוא שיחה שלהעורר עם אמו בבית המעצר והדרכתה למקום המצאם של כובע גרב וכספים שלל השוד, ועלפי הדברים שאמר העורר לאמו אכן נמצאו כובע הגרב והכסף ע"י אנשי המשטרה. לכךמצטרפים דברים של העורר לעצור שהיה עמו בכלא ואשר דובבו לבקשת המשטרה. אשרלטענת האפליה - ההבחנה בין הנאשמים יסודה בכמות וטיב ראיות שונה הקיים לגביהשניים אחרים. חומר הראיות הקיים נגדם מושתת על דוחו"ת זכרון דברים של אותומדובב, אשר חוזקו מוטל בספק גם לדעת התביעה. מה שאין כן לגבי העורר שחומרראיות נגדו אינו מבוסס על עדות המדובב לבדו. אשר לטענה כי די בחלופה למעצר -על רקע הרשעותיו הקודמות של העורר, ובהסתמך על העובדה שאת העבירות המיוחסות לועבר העורר כשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, וכן בהתחשב בטיב ובנסיבות ביצוען של
העבירות, הראה העורר שהוא מסוכן לציבור ואין במעצר בית להפיג את החששות מפנימעשיו באם ישוחרר בערבות אפילו בתנאי מעצר בית.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' גלי גלעד לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה.17.6.94).
ע.א. 4515/92 - סילביה מרתה שטיין קומרוב ואח' נגד לדיסלאו שטיין
*בקשה לשינוי שיעור מזונות שנקבע בהסכם גירושין בטענה שחל "שינוי מהותי" בנסיבות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. עניינו של הערעור החלטת ביהמ"ש המחוזי להפחית מזונותיהם של שני הקטינים,המערערים השני והשלישי, לעומת מה שנקבע בהסכם הגירושין בין ההורים. בעת מתןפסה"ד ביום 1.9.92, הגיעו המזונות לשיעור של 1,350 ש"ח וביהמ"ש העמידם על 850ש"ח לחודש צמוד למדד מאי 1991. ביהמ"ש סבר כי שינוי מהותי בנסיבות יכול להצדיקשינוי סכום המזונות אף אם הוא נקבע בהסכם. בענייננו, השינוי המהותי התייחס לכךשהמשיב נישא בינתיים ונולדה לו בת מנישואיו השניים, הקטינים שהיו קטני קטיניםביום ההסכם, הגיעו בינתיים לגיל 11 ו-15, האם משתכרת כ-2200 ש"ח לחודש ונישאהמחדש ובעלה השני משתכר כ-4,000 ש"ח נטו לחודש. צרכי הקטינים מסתכמים בסכום של1,500 ש"ח לחודש לפי מדד ינואר 1990, פרט להוצאות רפואיות חריגות המתחלקותבאופן שווה בין האם לאב. הערעור נתקבל לעניין מועד ההצמדה.
ב. עניין סמכות התערבות של ביהמ"ש בסכום המזונות שנקבע בהסכם מחייב הבהרהוהדרכה: בתחום המזונות רשאי ביהמ"ש לבחון בנסיבות ראויות את קיומו של שינוינסיבות, אולם, כאשר מדובר על מזונות שנקבעו בהסכם בין ההורים, אין לשנות אתהמזונות אלא במקרים בולטים. הסכם גירושין הוא בדרך כלל בגדר הסדר כולל שלנקודות רבות שבמחלוקת ויש לבחון אותו כשלמות אחת. יש לנסות ולהקנות לו יציבותואמינות כדי לטפח הסדרים מוסכמים בין בני זוג שנפלה ביניהם מחלוקת, אחרת לאיהיה ערך להסכם גירושין וכל הסכם יהיה רק בגדר שלב ביניים עד לפנייה חוזרתלביהמ"ש. סיכומו של דבר, אפשר לשנות גם סכומים של דמי מזונות שהוסכם עליהםבחוזה בין ההורים, אך דרוש שכנוע חזק שאכן יש שינוי מהותי בנסיבות המצדיקהתערבות במה שהוסכם.
ג. בענייננו אין להתערב במסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי. ברם, אין מקום לבסיסההצמדה ולקצב העדכון כפי שהם עולים מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לקבלאת הערעור באופן חלקי, כך שסכום המזונות שנפסק יהיה צמוד למדד ינואר 1990, אשרלפיו גם חושבו צרכי הקטינים, והעדכון ייעשה אחת ל-3 חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א.רפואה למערערים, עו"ד י. בלום למשיב. 13.6.94).
בש"פ 2871/94 - הרצל פרץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך כי במהלך יומיים בחודש אפריל 1994 מכר הירואין בשלשהמקרים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. ביסוד הראיותמצויים דיווחים של תצפיתנים מטעם המשטרה. בכל אחד משלשת המקרים הגיעה למקוםשנצפה מכונית ואחד מנוסעיה יצא ויצר קשר עם העורר. בכל אחד משלושת המקרים בוצעמעקב אחר המכונית והיא נעצרה ובשלושת המקרים נתגלו סמים. בכל אחד מן המקריםנגבתה הודעה שקשרה את העורר עם הסם שנמצא במכונית. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצוראת העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. ההודעות הנמצאות בידי התביעה, כשהן עומדות כל אחת בפני עצמה, מעוררותבפרטים שונים שאלות ואף תמיהות. אולם כאשר הן מצטרפות זו לזו, ומתווספותלדיווחים שנמסרו ע"י התצפיתנים, הן יוצרות תמונה אחת, כמו אבני פסיפס המשלימותאלה את אלה. ככל הנראה יש בחומר הראיות גם חסר, גם תמיהות וגם סתירות, בפרטיםאלה ואחרים. אך אין זה אלא מצב שכיח. המאבק בפשיעה, ובמיוחד במסחר הקטלניבסמים, נעשה לעיתים קרובות בתנאים קשים. אם הכרח הוא לקיים תצפית בשעות הלילה,אין תימה אם הזיהוי אינו מושלם. האמינות והמשקל של הזיהוי יתבררו בסופו של דברבמהלך המשפט על ידי ביהמ"ש, שהוא שוקל גם ראיות אחרות שיש בהן כדי להוסיף אולגרוע מן הזיהוי.
ג. נגד חומר הראיות עומדת טענה אחת, שיש בה, אם תתקבל, כדי להכריע את כלהראיות כולן, היא טענת אליבי. העורר טוען כי במועדים הקובעים שהה הרחק מביתובבתי מלון מסויימים בנתניה. העורר סבר שאין עליו לטרוח ולבסס את טענת האליביבראיות, ולכן הניח למשטרה שתפעל כדי להפריך את האליבי. המשטרה פעלה כך ומשטרתנתניה שלחה מברק לפיו הבירור שערכה העלה כי העורר לא שהה בבתי המלון בימיםהאמורים. הסניגור סבור כי אין בכוחו של מברק זה כדי להפריך את האליבי, שכן איןהוא אלא עדות שמיעה. גם טענה זו דינה להידחות.
ד. שאלה מורכבת היא, באיזו מידה רשאי ביהמ"ש לקבל בהליכי מעצר ראיות שאינןקבילות. נראה כי התשובה אינה עשויה עור אחד. מצד אחד, כאשר קיים ספק בשאלה אםראייה מסויימת קבילה בהליכים פליליים, אפשר להסתמך עליה בהליכי מעצר, לפחות אםקיימת סבירות שהראיה תתקבל כראייה קבילה. שונה המצב, מצד שני, כאשר ברור על פניהדברים כי ראייה מסויימת היא בלתי קבילה, ואין סיכוי סביר שתתקבל בהליכיםפליליים. במקרה כזה, אם הוכחת האשמה תלויה בראייה כזאת, נראה כי נשמט היסודלמעצר שכן אין לאמר כי קיימות ראיות לכאורה.
ה. דין מיוחד עשוי לחול על עדות שמיעה. כך הדבר, בין היתר, משום שבנסיבותמסויימות יש יסוד להניח כי במקום עדות שמיעה המוגשת בהליכי המעצר, תוגש במהלךהמשפט עדות קבילה. כך במקרה שלפנינו. גם אם המברק הינו עדות שמיעה, הנה באהרשימת העדים שצורפה לכתב האישום, ומלמדת כי התביעה מתכוונת להביא כעדים, לצורךהפרכת האליבי, את מנהלי בתי מלון שבהם, לפי הנטען, היה העורר בימים הרלבנטיים.בשל כך ניתן להסתמך בנסיבות המקרה על מברק זה.
ו. יתירה מזאת, יש מקום להבחין בין ראייה בלתי קבילה הנדרשת להוכחת האשמה,לבין ראייה בלתי קבילה המובאת להפרכת אליבי. בהליכי המעצר חייבת התביעה להציגראיות לכאורה להוכחת האשמה, אך אין היא חייבת להפריך אליבי. אמנם לעיתים עשוייהטענת אליבי להעמיד בספק של ממש את זהותו של הנאשם כמבצע העבירה ולהחליש אולערער את הראיות לכאורה, אך לצורך זה על טענת האליבי להיות מבוססת על ראיות שלממש. במקרה שלפנינו טענת האליבי אינה נתמכת בראיות של ממש והמברק, אפילו הואעדות שמיעה, מוסיף ומחליש את טענת האליבי.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ראובן בר חיים לעורר, עו"ד משה גולן למשיבה.20.6.94).
בש"פ 3626/94 - עלא אבו סייף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לפגוע ביריות)(ערר עד מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. המבקש נאשם יחד עם שניים אחרים בנסיון לפגוע שלא כדין באדם בקליע והחזקתנשק שלא כדין. באותן אשמות הואשם גם אחד מוחמד מוגרבי ששוחרר בתנאים, ובאשמותדומות מואשם עלי כחיל שנעצר עד תום ההליכים. האשמות שיוחסו לנאשמים עולות
ממעשים שנעשו על רקע יריבות בין שתי משפחות ביפו, משפחת אבו סיף ומשפחת כחיל.משפטו של העורר קבוע לאוקטובר ולדצמבר ולא ברור אם יסתיים בדצמבר. טענותהסניגור מתמקדות בהיעדר ראיות לכאורה, הפלייה בין העורר לבין מוגרבי, ובהסכםסולחה שנערך בין אביו של העורר לבין אביו של חסן כחיל. אשר לראיות לכאורה חוזרהסניגור וטוען כי עולה מהן שאלה אם העורר אכן מעורב בירי. הערר נדחה.
ב. באשר לראיות לכאורה - היו די ראיות לצורך המעצר. באשר לעניין הסולחה -נושא זה הוזכר בביהמ"ש המחוזי אלא שאז היתה היא בגדר צפי שטרם התממש, ואילועכשיו התממש ההסכם, כך שהסכנה של המשך המלחמה בין שתי המשפחות אם ישוחרר העוררייתכן וחלפה. עריכת הסולחה בין המשפחות היריבות, מקום שהסכסוך נעוץ ביריבות ביןהמשפחות, עשוייה להיות שיקול בין השיקולים לעניין מעצר עד תום ההליכים. אלאשבענייננו נערך הסכם הסולחה בבוקר הדיון בין שני האבות, ולא ברור אם לא נערךלצורך הליך זה, ולא ברור אם שני האבות מייצגים את שתי המשפחות, ואם משקף ההסכםאת הלוך הרוחות ביניהם. לפיכך אין לקחת את הסכם הסולחה כנסיבה לצורך השחרורממעצר ואם יתברר במשך הזמן כי אכן מדובר בהסכם המקובל על שתי המשפחות, יוכלהעורר לשוב ולפנות לביהמ"ש המחוזי ולבקש דיון מחדש.
ג. אשר לטענת ההפלייה של העורר לעומת מוגרבי - טענה זו כשלעצמה היא טענהרצינית. העורר ומוגרבי שווים מבחינת מעורבותם בתקריות, ואין למוד בשלב זה מידתוהמדוייקת של כל אחד מהם. ברם, קיים הבדל ביניהם והוא עברו הנקי של מוגרבי לעומתהרשעותיו הקודמות של העורר. מן ההרשעות עולה כי עניין לנו באדם צעיר שאיננונרתע מלעבור על החוק, אינו מבין את ההתייחסות הסלחנית של ביהמ"ש לעבירותיו,כאשר במספר מקרים ניתן ע"י ביהמ"ש לנוער פס"ד ללא הרשעה, ואיננו נרתע מלחזורולבצע עבירות. התנהגות זו מטילה ספק באמינותו של העורר לגבי עמידה בתנאי שחרורממעצר, וכן מטילה היא ספק ביכולתם של הוריו ובני משפחתו לפקח עליו ולכוון אתמעשיו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שרמן לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.30.6.94).
ע.א. 4639/91 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד דוד חזון ואח'
*הצהרת נאמנות" לצורך מס שבח מקרקעין(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג וחשין נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגרשסבר שיש לקבל את הערעור חלקית בלבד).
א. המשיבים 1 (להלן: חזון) היו דיירים מוגנים בדירה של עמידר בירושלים (להלן:הנכס). עמידר הציעה לחזון שירכשו את הנכס בתנאים מועדפים, לחזון לא היו אמצעיםכספיים, והתקשרו עם המשיבים 2 ו-3 (להלן: הרוכשים) כדי לרכוש יחדיו את הנכס.בהסכם שבין חזון והרוכשים, שלא הובא לידיעת עמידר, נקבע כי חזון ירכשו את הנכסבכספים שיעמידו לרשותם הרוכשים, כי ביתם של חזון ייהרס ובמקומו ייבנו 3 דירותוחזון יקבלו את אחת הדירות. נקבע כי הרוכשים ישאו בכל הוצאות המימון הכרוכיםברכישה ובביצוע הבניה. כן נקבע כי "הרכישה ע"ש חזון תלווה בהצהרת נאמנות מצדחזון לזכות הרוכשים על פי האמור בחוזה זה".
ב. לאחר שחזון רכשו את הנכס הגישו למערער "הצהרה ע"י נאמן" לפי סעיף 74 לחוקמס שבח מקרקעין, בה ציינו כי רכשו כ"נאמנים" %72 מהנכס עבור הרוכשים (כנהנים).המערער לא קיבל את הצהרת הנאמנות והתייחס לעיסקה כשתי פעולות החייבות במס רכישהומס שבח. המשיבים עררו לוועדת הערר וזו קיבלה את טענת המשיבים כי העיסקה באהבגדר נאמנות, כהגדרתה בסעיף 69(ב) לחוק. עמדת המערער היא כי מדובר בעשיית עיסקהדו שלבית, היינו, רכישת חזון את מלוא הזכויות בנכס ועיסקת קומבינציה בין חזון
ובין הרוכשים. לחילופין טוען המערער כי טענת הנאמנות של המשיבים היא מלאכותיתוכל מטרתה להביא לתוצאה של הימנעות מתשלום מס כדין. הערעור נתקבל ברוב דעותהשופטים גולדברג וחשין, בשני פסקי דין, שבהם קבעו כי אין לראות בעיסקה עיסקתנאמנות אלא שתי עיסקות של רכישה ע"י חזון ומכירה לרוכשים. מנגד סבר הנשיא שמגרכי יש לקבל את הערעור רק בחלקו ולחייב במס רק עבור ההפרש בין הכספים ששולמולחזון על פי הסכם הנאמנות בינו לבין הרוכשים לבין מלוא ערך הנכס. היינו, הואזכאי לפטור עבור אותו חלק הזהה לכספים ששולמו לו במסגרת הסכם הנאמנות.
ג. בפסקי הדין נדונו המושג "נאמנות" והיחס שבין הנאמן לנהנה, טובת ההנאה שישלנאמן או אין לו בנשוא הנאמנות, ההתייחסות למושגי הנאמנות בחוק מס שבח מקרקעיןולעומת זאת בחוק הנאמנות וההשלכה מחוק אחד למשנהו, ההשלכה שיש על ההחלטה אםמדובר בנאמנות או לאו בכך שהמוכר הראשון מסרב למכור לנהנה ומוכן למכור את הנכסרק לנאמן כפי שהמצב הוא במקרה הנדון, שעמידר מוכנה למכור את הנכס רק לדייר ולאלאחרים. בפסק דינו של הנשיא נדונה גם הטענה החילופית של המערער שמדובר בעיסקהמלאכותית, והובהר כי אין לראות עיסקה שנוצרה בדרך חוקית כדי להימנע ממס משוםעיסקה מלאכותית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד יעקב כהן למערער, עו"דיהודה כהן למשיבים. 18.5.94).
ע.א. 5329/91 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד ביאטריס אברהם
*התערבות בממצאיו של ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח שהתובע את חברת הביטוח שלח אש בזדון בדירתו(מחוזי באר שבע - ת.א. 533/86 - הערעור נתקבל).
א. המערערת ביטחה את דירתה של המשיבה, בפוליסה הכוללת ביטוח אש. ביום העצמאות1986, לפנות בוקר, פרצה דליקה בדירת הגג של המשיבה ונגרם נזק של 50,000 ש"ח.המערערת טענה שהמשיבה היא ששילחה את האש בדירה. ביהמ"ש המחוזי שקל את חוות הדעתשל שני מומחים, מומחה מכל צד, ואת העובדות המצביעות לכאן ולכאן, ובא לכלל מסקנהשכפות המאזניים שקולות. לפיכך, ומתוך שסבר כי כאשר מדובר בדליקה, די בכךשהמבוטח מוכיח את אירוע הדליקה ואין הוא צריך להוכיח שידו לא היתה בהצתה, פסקלטובת המשיבה. הערעור נתקבל.
ב. אין מדובר כאן בממצאים שבעובדה אלא במסקנות, במשקל ובאיזון שמצא ביהמ"שהמחוזי בין העובדות המצביעות על שילוח אש בזדון בידי המשיבה ובין העובדותהשוללות לכאורה מעשה הצתה כזה. ביהמ"ש המחוזי מצא שהעובדות שקולות אלה כנגדאלה. אם לא יתערב ביהמ"ש העליון בעובדה זו, הרי באנו למחלוקת שבין שופטי ביהמ"שהעליון מה דין נטל ההוכחה המוטל על התובע בנזקי אש. יש בין שופטי ביהמ"ש העליוןהסוברים כי על המבוטח להוכיח שידו לא היתה בהצתה ויש הסבורים כי על המבטחתלהוכיח שידו של המבוטח היתה בהצתה. בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון, שהמחלוקת עלתהבהם, לא היה הדבר אלא דרך אגב, שכן בכל המקרים נקבע, לכאן או לכאן, כי הראיותלא היו מאוזנות וכי הן שקלו לצד זה או אחר. בענייננו סבר ביהמ"ש המחוזי כי ישלקבוע הלכה בנושא הנדון כדעת הרוב בביהמ"ש העליון כי כאשר כפות המאזנייםמעויינות, זוכה המבוטח בתביעתו.
ג. ברם, אין צורך לדון בשאלה העקרונית על מי נטל ההוכחה, שכן, יש לקבל אתהערעור לגופו, באשר כף המאזניים נוטה ומכריעה לצד ההצתה בידי המשיבה. פס"דביהמ"ש המחוזי ניתן כ-3 שנים וחצי לאחר מתן העדויות העיקריות, באופן שיתרונו שלביהמ"ש המחוזי בהערכת הראיות קטן בהרבה. עוד יש לציין כי ביהמ"ש המחוזי נמנעמקביעת מהימנות זו או אחרת, ורק הסיק מסקנות שבהגיון מנסיבות שבעובדה. גםבעניין זה אין לביהמ"ש המחוזי יתרון על פני ביהמ"ש שלערעור. כשבוחנים את נסיבות
המקרה דנן, ע"פ הראיות שבאו לפני ביהמ"ש המחוזי, ובכללן כי נמצא מיכל נפט בדירההעליונה, כי כתונת הלילה שעל המשיבה הדיפה ריח של נפט, לפי עדותו של קצין משטרהשהגיע למקום, כי סמוך לפני פריצת הדליקה העלתה המערערת את סכום הביטוח פי שישהויותר, הרי הנסיבות מצביעות על כך כי המשיבה היא ששילחה אש בדירה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד עידו אמגורלמערערת, עו"ד מירון קין למשיבה. 26.6.94).
רע"פ 1127/93 - מדינת ישראל נגד יוסי קליין ואח'
*האם יש צורך בפרסום ברשומות של צו שהוצא מכח תקנות ההגנה. *צו אישי של צנזור - האם הוא בגדר תקנה בת פעל תחיקתי(מחוזי ת"א - ע.פ. 27/90 - הערעור בשאלות משפטיות נתקבל ועל עצם זיכוי המשיביםנדחה בהסכמת המדינה).
א. בעקבות פרשת האוטובוס בקו 300, מינה שר הבטחון וועדת חקירה בקשר לסיבתמותם של שני מחבלים שמתו לאחר שנעצרו. העתון חדשות פירסם את הידיעה מבלי להגישאותה לבדיקת הצנזורה. לפני תחילת הופעת העיתון, הוזמן עורכו למשרדי הצנזורהונמסר לו צו לפי תקנה 97 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, "להגיש לביקורת מוקדמתשל הצנזורה, כל חומר לפי רשימת הנושאים המצורפים לצו, כולל נושא, וועדות חקירהלסוגיהן". מספר ימים לאחר שהותקף האוטובוס התקשרו ממשרדי הצנזורה לעיתון וציינושכל חומר הנוגע לפיגוע באוטובוס ותוצאותיו חייב הגשה לצנזורה מוקדמת. אעפ"כפירסם העתון את הידיעה על מינוי ועדת החקירה בלי להביא את הנושא לצנזורהמוקדמת. המשיבים הועמדו לדין בעבירה של "פירסום חומר בנושא המחייב צנזורהמוקדמת ללא הבאתו לצנזורה". בימ"ש השלום הרשיע את המשיבים וביהמ"ש המחוזי,בערעור, זיכה את המשיבים. על החלטת ביהמ"ש המחוזי ערערה המדינה, ועד שהגיעהערעור לשמיעה, נתחוללו שינויים מפליגים בנושא הצנזורה, והדיון המשפטי בענייננוהפך לתיאורטי ככל שמדובר בדין לעתיד לבוא. ב"כ המדינה הבהירה כי עניינה שלהמדינה בערעור אינו אלא בפתרונן של שאלות משפטיות אחדות, אשר הוכרעו בניגודלטיעוני המדינה, ולא בהרשעת המשיבים. לפיכך דן ביהמ"ש העליון בשאלות המשפטיותשהועלו לפניו, מבלי לדון בשאלות האחרות, ובהסכמת המדינה החליט לדחות את הערעורעל הזיכוי, אף כי קיבל את הערעור בשאלות המשפטיות.
ב. שאלה משפטית אחת היא אם צו הצנזור חייב פירסום ברשומות. שאלה זו שתי שאלותמשנה בה: שאלת החובה העקרונית לפרסם ברשומות צווים המוצאים מכוח הסמכויותשבתקנות ההגנה; ואם כן - האם הצו שהוציא הצנזור יש לראות בו צו בן פועל תחיקתי,המחייב פירסומו ברשומות. בעת שתקנות ההגנה הותקנו, בשנת 1945, היתה זו הוראתסעיף 20 לפקודת הפירושים שחייבה פירסומן של תקנות בנות פועל תחיקתי, ותקנה 3(2)לתקנות ההגנה החילה על חקיקת מישנה מכוח תקנות ההגנה את פקודת הפירושים, אךהוציאה מפורשות מכלל תחולה את הוראת סעיף 20 לאותה פקודה המחייבת את פירסומן שלהתקנות. כך היה עד קום המדינה. סעיף 10 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, קבע חובתפירסום ברשומות והורה בפסקת משנה 10(ג) כי "הוראות סעיף זה חלות גם על תקנות...לשעת חירום". בבג"צ 220/51 פד"י ה' 1480 (להלן: פסק דין אסלאן) עלתה השאלה בדברהיחס שבין הוראת תקנה 3(2) הפוטרת מפרסום לבין הוראת סעיף 10(ג) המחייבת בפרסוםובג"צ פסק כי מה שחל הוא סעיף 10(ג).
ג. כשבועיים לאחר שניתן פסה"ד, בדצמבר 1951, פורסמו תקנות שעת חירום (קיוםתוקפן של הוראות) שקבעו בעיקרן כי "כל הוראה בחוק המאפשרת התקנת תקנות ללאפירסום ב'רשומות' שהיתה בתוקפה ביום ה' באייר תש"ח... כוחה יפה גם מאותו יוםואילך...", על אף האמור בסעיף 10 לפקודת סדרי השלטון והמשפט. ביום 13.3.52 (חוקתשי"ב) הוחלף נוסחו של סעיף 10(ג) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, והכל סברו כי עלה
בידי המחוקק לבטל את חלקה האופרטיבי של הילכת אסלאן, לאמור, כי מאז התיקון שבהתקנה 3(2) לתקנות ההגנה לכמות שהיתה קודם היות ההלכה, וכוחה עימה כמקדם. ביהמ"שהמחוזי סבר כי לא כך הדברים. ואכן, התיקון של סעיף 10(ג) ביטל את הנוסח הקודםשל סעיף 10(ג), אך ביטול זה, כשהוא לעצמו, לא היה בכוחו להחיות את התקנה 3(2),שכן לפי סעיף 15 לפקודת הפירושים "בוטל חיקוק, שהוא גופו מבטל דין שקדם לו,אין ביטול אחרון מחייה את הדין שבוטל קודם לכן, אלא אם הוספו בביטול האחרוןמלים המחיות אותו דין". ברם, חוק תשי"ב, שבסעיף 1 שבו שינה את נוסחו של סעיף10(ג) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, מורה בסעיף 3 כי תקפו של סעיף 1 - לאמור,הסעיף שהמית נוסח אחד לסעיף 10(ג) והעמיד על חורבותיו נוסח אחר - הוא מיום ו'באייר תש"ח, לאמור, מיום תחילתה של פקודת סדרי השלטון והמשפט. פירוש הדבריםאינו אלא זה, כי יש לראות את סעיף 10(ג) כנוסחו החדש כמו נולד במקורו עם שארהוראותיה של פקודת סדרי השלטון והמשפט, והוראתו המקורית של סעיף 10(ג) כמו לאהיתה ולא נבראה ומכאן כי בעקבות התיקון בסעיף 10(ג) שוב חיה תקנה 3(2) ככוחהמאז קום המדינה.
ד. השאלה השניה שביהמ"ש המחוזי נדרש לה והכריע בה, לאחר שקבע כי גם תקנותוצווים לפי תקנות שעת חירום צריכים פירסום, נסבה על פירושו ועל תחום התפרשותושל המושג "תקנה בת פועל תחיקתי". ביהמ"ש המחוזי סבר כי צווי הצנזור באים בגדר"תקנות בנות פועל תחיקתי" הטעונים פירסום וגם בעניין זה דין ערעור המדינהלהתקבל. לעניין זה פירט ביהמ"ש העליון את הנתונים השונים המשווים לצו זה או אחראופי של "תקנה בת פועל תחיקתי" והגיע למסקנה כי בענייננו אין לומר על צוויהצנזור האישיים, המופנים לעורכי העיתונים באופן אישי, כי הם מהווים תקנה בתפועל תחיקתי הטעונה פרסום, אם כי הצנזור יכול להוציא גם צווים בני פועלתחיקתי.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' נאוה בןאור למבקשת, עו"ד ש. ליבליך למשיבים. 30.5.94).
ע.א. 513/89 - ogelretnI נגד seniL-nixE ואח'
*מוצר פונקציונלי" כיצירה לצורך חוק זכויות יוצרים. *יצירה שזכתה להגנה כ"מדגם" ומתבקשת גם הגנה לפי חוק זכויות יוצרים(מחוזי ת"א - ת.א. 331/85 - הערעור נדחה).
א. המערערת, חברה דנית, העוסקת בייצור משחקים לילדים, החלה בשנות ה-50 בייצורושיווק קוביות משחק תחת השם "דופלו". הקוביות שווקו לראשונה בחו"ל ולאחר מכןבישראל. המשיבה עוסקת אף היא בייצור צעצועים, ובין היתר מייצרת, החל בשנת 1979,קוביות הרכבה. לטענת המערערת הקוביות שמייצרת המשיבה מהוות העתקה של קוביותהדופלו ויש בכך משום הפרת זכויות היוצרים של המערערת. סעיף 22(1) לחוק זכויותיוצרים קובע כי מקום שמדובר ב"סימני אמצאה הראויים להירשם על פי חוק הפטנטיםוסימני האמצאה..." לא יחול חוק זכויות היוצרים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי תנאי זה,של הגנה כמדגם, מתקיים בקוביות נשוא הדיון, ועל כן אינן זכאיות להגנת חוקזכויות יוצרים. כיוון שכך לא דן ביהמ"ש בשאלה אם אלמלא כן ראויות קוביות הדופלולהגנה של חוק זכויות יוצרים. הערעור נדחה.
ב. הנשיא שמגר: ביהמ"ש המחוזי העדיף שלא לענות על השאלה אם הקוביות ראויותלהגנה של זכות יוצרים, אלא הכריע את גורל התביעה בכך שהוא קבע כי הקוביותראויות להירשם כמדגם, ועל כן ממילא מוצאות הן מגדרו של חוק זכויות יוצרים ע"יסעיף 22(1). אין כל פסול בדרך בה נקט ביהמ"ש המחוזי. יחד עם זאת, מהלך הדיוןבערעור זה, בשונה מדרכו של ביהמ"ש המחוזי, תהא לבחון תחילה את שאלת זכאותו שלמייצר קוביות הדופלו לזכויות יוצרים. עיקרו של פסה"ד יעסוק בבחינת הצורה וההיקף
של ההגנה שמעניק חוק זכויות יוצרים לצורתם של יצירות או מוצרים פונקציונליים.נקודת המוצא היא כי אין הצדקה לשלילה אפריורית של הגנת זכות יוצרים ממוצריםפונקציונליים. יחד עם זאת, מציבים מוצרים אלה קשיים מיוחדים, שאינם קיימיםביצירות אחרות. האיזון הרצוי, בא לידי ביטוי בדרישה ל"אמנותיות" כדי לזכותבהגנה של זכות יוצרים. במקרה שלפנינו אין מקום למתן הגנה של זכות יוצריםלקוביות הדופלו, שכן אינן עומדות בדרישה ל"אמנותיות". לאור זאת אין צורך לדוןבתחולתו של סעיף 22(1) על העניין שלפנינו.
ג. השופטת דורנר: מסכימה לפסק דינו של הנשיא שמגר אך יחד עם זאת סבורה כיבנסיבות המקרה אפשר לדחות את התביעה מבלי לדון בטענות המערערת לגופן, שכן היאהיתה מושתקת מלטעון אותן. הגנת זכות יוצרים מקיפה פחות מן ההגנה הניתנת על פידיני המדגמים, אך משך ההגנה הוא ארוך יותר. בראשית שנות ה-70 הגישה המערערתבקשה לרישום מדגמים על קוביות דופלו באנגליה, וטענה כי עומדות הן בתנאיםהדרושים, הזהים לתנאים הקבועים בפקודת המדגמים אצלנו. רשם הפטנטים האנגלי קיבלאת טענותיה, והיא השיגה הגנה על דרך רישום מדגם על הקוביות. משתמה תקופת ההגנהעל פי דיני המדגמים, ביקשה המערערת, בתביעה שהגישה בישראל, לזכות בהגנה של זכותהיוצרים, ולצורך כך טענה טענות הפוכות לטענות שטענה בפני רשם הפטנטים האנגלי,היינו שלא היה לה זכות לרשום את הקוביות כמדגם. בעל דין שטען טענה בהליך אחדוטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר, שבעניינו לא נוצרמעשה בית דין, ולטעון טענה הפוכה. לנוכח המאטריה מושא התביעה - זכויות יוצריםלסוגיהן - הזכייה במדינה אחרת בסעד על סמך טענה סותרת אינה שוללת את תחולתההשתק השיפוטי. לפיכך דין הערעור להידחות.
ד. הנשיא שמגר: גירסתה המשפטית העקרונית של השופטת דורנר מקובלת היא, אך קייםספק לגבי תחולתה במקרה שבפנינו, ולפיכך ניתן להשאיר את העניין בצריך עיוןולדחות את הערעור מן הטעם שפורש לעיל. ראשית דבר, סעיף 22 אינו שולל את התחולהבאופן החלטי מכל מדגם, אלא מוציא סוגי מדגמים מן התחולה של סעיף 22 רישא. עיקרושל דבר, עקרונית, ומטעמים של תקנת הציבור ומדיניות שיפוטית ראוייה, יש למנועמניפולציות בהן עולות לסירוגין טענות משפטיות סותרות, אך הנושא ראוי לדיון מקיףלשם סיווג מדוייק יותר של הנושא, ועל כן ניתן להשאירו בצריך עיון.
ה. השופט ד. לוין: ניתן היה לדחות את תביעת המערערים מן הטעמים שפירטה השופטתדורנר בחוות דעתה. אולם, משהועלו בפני ביהמ"ש הסוגיות המשפטיות ברוחב יריעה,תוך התייחסות לדין הישראלי ולמשפט ההשוואתי, התבקשה ההתייחסות המקיפה לסוגיותכפי שנדונו בפסק דינו של הנשיא. לפיכך מסכים הוא לדחות את הערעור, בראשובראשונה מהטעמים שעמד עליהם הנשיא, אך גם מן הטעם הנוסף של השופטת דורנר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. עו"ד אמנון גולדנברגלמערערת, עוה"ד שלמה כהן וגד שושני למשיבות. 9.6.94).
ע.א. 2725/91 - מרים ומרדכי היינוביץ נגד ישי גלעדי עו"ד
*חובת זהירות של עו"ד לאחד הצדדים להסכם, כאשר עוה"ד מייצג רק את הצד השני(מחוזי ת"א - ע.א. 847/89 - הערעור נדחה).
א. המערערים חתמו על חוזים לרכישת קרקע בשומרון מאת חברה זרה, וכן חתמו חוזיםלפיתוח הקרקע, עם חברה ישראלית. את החוזים ערך המשיב, שהוא עו"ד שייצג את שתיהחברות והיה גם בעל מניות בהן. החברות נכנסו לפירוק וכספי המערערים ששולמולחברות ירדו לטמיון. המערערים תבעו נזקיהם מן המשיב, בעילה של רשלנות מקצועית,על שלא כלל בחוזים הוראה בדבר בטוחות לכספי המערערים וגם לא האיר עיניהם בדברהיעדר בטוחות כאלה. כן טענו כי המשיב היה צריך לגלות להם שיש לו עניין בחברות
ואז היו שוקלים אם לא מן הראוי להיעזר בעו"ד משלהם. בימ"ש השלום דחה את תביעתהמערערים בקבעו שהם לא היו לקוחותיו של המשיב, והעובדה שלא שקד על תקנתם בענייןהבטוחות, אין בה להחשיבו כמי שהתרשל בתפקידו. ביהמ"ש גם לא מצא קשר סיבתי ביןהתנהגות המשיב ובין הנזק שנגרם למערערים, וקבע שהנזק לא נגרם באשמתו של המשיב.ערעורם של המערערים לביהמ"ש המחוזי נדחה ברוב דעות. המערערים ערערו, לאחר נטילתרשות, על דעת הרוב של ביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה.
ב. השופט טל: המערערים היו חברים בעמותה של עובדי מקורות שהתארגנו לקנות קרקעבשומרון והעמותה העסיקה עו"ד מטעמה שתפקידו היה לבדוק את החוזים והעיסקות. איןספק שבבואם לחתום את החוזים היו המערערים מודעים לייעוץ המשפטי שקיבלה העמותה.בחוזה בין המערערים לבין החברות נאמר במפורש כי המשיב מייצג את החברות וכיהמערערים יכולים להיות מיוצגים ע"י עו"ד, אם כי המערערים חוייבו בתשלום שכ"טלמשיב. צדקו שתי הערכאות דלמטה כי המשיב לא ייצג את המערערים.
ג. באשר לשאלה אם חב המשיב חובת זהירות כלפי המערערים גם אם אינם לקוחותיו -עו"ד חב חובת הגינות גם כלפי צד שאיננו לקוחו. המשיב היה מיטיב לעשות אילו הפנהתשומת לב המערערים כי חוזה הרכישה אינו כולל בטוחות שבדרך כלל נכללות בחוזהרכישת מקרקעין, ואילו גילה להם שיש לו עניין בחברות. אעפ"כ אין לראות קשר סיבתיבין מחדלים אלו ובין הנזק שנגרם למערערים. היה להם ייעוץ משפטי - עו"ד העמותהשלהם שהועסק לצורך בדיקת ההתקשרות הזו. המערערים היו להוטים לקנות את האדמה,ולא נקבע כעובדה שאילו היו ערים לכך שאין בטוחות ושהמשיב הוא בעל מניות בחברותהיה הדבר משפיע על רצונם להתקשר. מטעם זה, של היעדר קשר סיבתי, יש לדחות אתהערעור. השופט טל מבהיר כי הוא מקבל גם את גישתו של השופט בך, כאמור להלן, כיהמשיב לא הפר חובת זהירות כלפי המערערים וכי יש לדחות את הערעור גם מטעם זה.
ד. השופט בך: אילו הוכח כדבעי קיומה של חובה מצד המשיב להדריך את המערעריםבמעשיהם, כנטען, כי אז קשה היה להסכים למסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי בין העוולותשל המשיב ובין גרימת הנזק למערערים. הנימוק שבכל מקרה היו המערערים מתקשריםבעיסקה, אינו יכול להתקבל. ייתכן מאוד שהמערערים היו להוטים לרכוש את הקרקעהאמורה, אך יש להניח כמעט בוודאות, כי אילו הופנתה תשומת לבם לצורך ולנוהגהקיים לדרוש בטוחות, היו דורשים מהחברות מתן ערבות מתאימה.
ה. נותרת השאלה אם המשיב היה חב חובת זהירות כלפי המערערים ואם הפר חובה זו.התשובה לכך היא שלילית. המערערים לא היו לקוחותיו של המשיב. עקרונית, קיימתחובת זהירות מסויימת מצד עו"ד כלפי צדדים אחרים שאינם מרשיו. אין ספק כי צדשלישי יוכל להצליח בתביעה בנזיקין נגד עו"ד אשר במהלך מו"מ בשם מרשו היטעה אתהתובע במתכוון. חובת עוה"ד הורחבה בהדרגה כלפי צדדים אחרים גם על מעשים ומחדליםאשר לא נעשו בזדון, אך זאת כאשר הפעולה שעוה"ד עשה עבור מרשו היתה לטובת צדשלישי וכאשר בגין רשלנות עוה"ד הפסיד הצד השלישי את מה שמיטיבו ביקש להשיגעבורו. קיימת נטיה לצמצם את אחריות עוה"ד כלפי צד שלישי, במיוחד במקרים בהםקיים חשש של ניגוד אינטרסים בין מרשו של עוה"ד ובין הצד השלישי האמור. מאידך,מורחבת חובת הזהירות של עו"ד המייצג מוכר מקרקעין, כאשר הוא מודע לכך כי הרוכשסומך עליו, וכאשר התנהגותו חורגת מקנה מידה סביר של מקצועיות עריכת הדין.
ו. בענייננו, משקלם המצטבר של השיקולים והעובדות הרלוונטים מעלה כי המשיב לאהפר חובת הזהירות כלפי המערערים וזאת מנימוקים אלה: המערערים לא היו לקוחותיושל המשיב; המשיב ייצג את מוכרי המקרקעין והמערערים היו הרוכשים של אותה קרקע,היינו היו הצד שכנגד למרשיו של המשיב; מדובר בדרישת בטוחה עבור סכום יחסית לאגבוה - כ-4,000 דולר; אין מדובר במסירת עובדה או מידע מטעים או מוטעים אלא
בהימנעות המשיב לייעץ למערערים מיוזמתו; אין בפנינו מצב בו דורש חיקוק כלשהו כיתשלום על חשבון חייב להיות מובטח ע"י ערובה כפי שהדין קובע במקרה של מכר דירהע"י קבלן לרוכש הדירה; המשיב רשאי היה לצאת מהנחה כי המערערים קיבלו ייעוץ מאתעוה"ד של העמותה שעימה היו קשורים.
(בפני השופטים: בך, מצא, טל. עו"ד נעם לאונר למערערים, המשיב לעצמו.21.6.94).
ע.א. 1651/91 - גריק נצר בע"מ נגד עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ ואח'
*מחיקה על הסף(הערעור נתקבל).
א. המערערת תבעה בביהמ"ש המחוזי את אגודת בני יהודה (להלן: האגודה) - עמהכרתה הסכם לביצוע עבודות בנייה באיצטדיון האגודה, ואת המשיבה ועירית ת"אשמימנו את עבודות הבנייה, בגין נזקים שנגרמו למערערת כתוצאה מהפרת ההסכם.ביהמ"ש המחוזי מחק על הסף את התביעה נגד המשיבה - שלא היתה צד להסכם - מחמתהיעדר עילה, ודחה אף את בקשתה החילופית של המערערת לתיקון כתב התביעה. בסרבולאפשר תיקון כתב התביעה כותב ביהמ"ש המחוזי כי "המסמכים אליהם מפנה (המערערת)בכתב התביעה, להוציא את החוזה עצמו, אינם... מסמכים... הראויים להיות מצורפיםלכתב התביעה... מסמכים אלה אינם מהסוג שביהמ"ש יעיין בהם. בפנותנו לתור אחרעובדות אשר עליהן מבססת (המערערת) עילה חוזית כנגד (המשיבה) נעלה חרסבידינו...". לפיכך החליט למחוק על הסף את התביעה נגד המשיבה. הערעור נתקבל.
ב. כתב התביעה מנוסח בלשון גורפת, אין הוא מבחין בין העובדות המקימות עילהנגד כל אחת מן המשיבות ואין הוא מצביע על עילות התביעה הספציפיות נגד המשיבה,ועל המסמכים המהותיים לתביעה נגדה שנבלעו בנספח שכלל 300 מסמכים. אולם, ההליךשל מחיקת תביעה לא נועד להעניש את התובע, אלא למנוע קיומו של הליך ללא תוחלת.אם כתב התביעה אינו מגלה עילה, יש לאפשר לתובע לתקנו. בענייננו, מכתב התביעה,כולל נספחיו, ניתן לדלות כי המערערת טוענת שהמשיבה קיבלה על עצמה לממןהתחייבויותיה של עיריית ת"א על פי ההסכם בין המערערת לאגודה בני יהודה. לפיכךיש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. בנסיבות העניין יש לחייבאת המערערת, שהגישה כתב תביעה פגום, בתשלום הוצאות משפט למשיבה.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד י.טוניק למערערת, עו"ד א. רגר למשיבה. 23.6.94).
ע.א. 1673/93 - לירל (טריידינג) בע"מ נגד המגן חברה לביטוח בע"מ
*מחיקת תביעה עקב אי תשלום המחצית השניה של האגרה(מחוזי חיפה - ת.א. 1562/89 - הערעור נתקבל).
א. באוקטובר 1989 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה, בסדר דין מקוצר, בה תבעהתשלומי ביטוח בגין גניבת סחורה שבוטחה בידי המשיבה. באוקטובר 1992 ביקשההמערערת לתקן את כתב התביעה ולהוסיף לסכום התביעה 5,2 מליון ש"ח. במועד תיקוןהתביעה, בדצמבר 1992, שילמה המערערת מחצית סכום האגרה בהתאם לתקנות ביהמ"ש(אגרות). בינואר 1993 התקיימה ישיבת קדם משפט ובה נקבע כי ההוכחות יחלו להישמעביום 17.3.93. ב-15.3.93 הגישה המשיבה בקשה להורות על מחיקת התובענה בשל איתשלום המחצית השניה של האגרה. בטרם הגשת בקשה זו פנה ב"כ המשיבה לב"כ המערערתוהודיע לו כי לא שולמה האגרה כנדרש בתקנות האגרות. ביום 16.3.93 ניתנה לב"כהמערערת הודעה טלפונית מטעם מזכירות ביהמ"ש על אי תשלום המחצית השניה של האגרה.ביום 17.3.93, היום שנקבע לתחילת שמיעת ההוכחות, התקיים דיון בעניין אי תשלוםהאגרה והשופט הביע נכונות לדחות את תחילת הדיון בשעה על מנת להסדיר את התשלום.
ב"כ המערערת אמר לביהמ"ש כי "זה בלתי אפשרי להסדיר את תשלום האגרה עכשיו...בהתאם לתקנות אולי לא ניתן לשמוע את התביעה היום. אנחנו תוך 14 יום נוכל לשלםאת האגרה...". השופט קבע כי מאחר שלא שולמה המחצית השניה של האגרה, אין מנוסמלמחוק את התביעה. הערעור נתקבל.
ב. לפי תקנה 8 לתקנות האגרות תשולם "המחצית השנייה - עד שבעה ימים לפניהתאריך שנקבע לראשונה לדיון בהליך... לא שולמה המחצית... רשאי ביהמ"ש... למחוקאת ההליך; בימ"ש... לא ימחוק... לפני שניתנה הודעה... לחייב... וזאת תוך 7 ימיםלפני המחיקה...". טוענת המערערת כי המילים "תוך שבעה ימים לפני המחיקה" מחייבותמתן הודעה על מחיקה אפשרית, שבעה ימים או יותר לפני המחיקה, וכאן נמסרה ההודעהרק יום אחד לפני המחיקה. טענה זו דינה להידחות. יש לפרש את הסיפא לתקנה האמורהכך שאין למחוק את ההליך לפני שניתנה הודעה בהתאם במסגרת אותם 7 ימים הקודמיםליום שנקבע למחיקה, היינו יום הדיון. אם בעל דין לא מספיק לשלם מפאת הודעהקצרה, יכול הוא להעלות טענתו בפני בית המשפט, אשר ממילא יפעיל שיקול דעתובמסגרת התקנה אם למחוק את ההליך אם לאו.
ג. טענה אחרת בפי המערערת כי בית המשפט צריך היה להעניק לה ארכה לתשלוםהמחצית השניה של האגרה. גם טענה זו דינה להידחות. ב"כ המערערת התרשל בטיפולובנושא האגרה ונמנע מלהגיש בקשה מסודרת להארכת המועד משנוכח כי לא יספיק לשלם אתהסכום הקבוע. כמו כן לא סיפק הסבר מניח את הדעת לאיחור בתשלום. אילו היוהנסיבות שתוארו לעיל נותרות כפי שהן, יתכן והיה מקום לדחות את הערעור.
ד. אלא, שיש לקחת בחשבון את הטענה האחרונה של המערערת, שאם תימחק תביעתה,משמעות הדבר הוא שתביעה זו לא תוכל יותר להישמע לגופו של ענין לאור העובדהשחלפו יותר מ -3 שנים מאז קרות האירוע נשוא התביעה, ולפי פסה"ד בע.א. 3812/91,שניתן לאחר הגשת ערעור זה, תקופת התיישנות תביעות הקשורות לביטוח הינה של 3שנים מקרות אירוע הביטוח. משמעותה של מחיקת התובענה תהיה איפוא, שהמערערת תהיהמנועה מלהגיש את תביעתה בשנית. יש להתחשב בעובדה שמחיקת התביעה תוביל לא רקלהוצאה כלכלית חמורה עבור המערערת, שכן התשלום של 50,000 ש"ח ששילמה כבר עלחשבון האגרה לא תוחזר לה, אלא אף לאבדן מוחלט של האפשרות לתבוע את המשיבה.לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהעניק למערערת 14 יום ארכה לתשלום המחצית השניהשל האגרה. בנסיבות הענין חוייבה המערערת בתשלום הוצאות למשיבה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עוה"ד י. ענבר וא.נימרי למערערת, עו"ד ח. קליר למשיבה. 28.6.94).
בג"צ 2612/94 - אברהם שעאר נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש ואח'
*הוצאת צו מעצר מינהלי ע"י מפקד כוחות צה"ל ביו"ש כאשר העצור הוא אזרח ישראלי המתגורר בקרית ארבע(העתירה נדחתה).
א. העותר הוא אזרח ישראל המתגורר עם משפחתו בקרית ארבע. ביום 4.4.94 נעצר מכחצו מינהלי שהוצא נגדו ע"י המשיב. העילה למעצרו נמצאה בהיותו מעורב, כאמור בצו,בפעילות אלימה נגד בטחון האזור ובטחון הציבור. העותר ערער על מעצרו בפני שופטצבאי משפטאי וערעורו נדחה. בעתירתו טוען המערער כי למפקד הצבאי אין סמכות לצוותעל מעצרו של מי שהינו אזרח ישראלי, ולחילופין תוקף העותר את סבירותו של הצו.העתירה נדחתה.
ב. סמכותו של מפקד האיזור פרושה, לכאורה, באורח שווה, על כלל בני האדםבאיזור, כולל אזרחי ישראל. מכל מקום, לענייננו, די לקבוע כי לפחות בכל הנוגעלצרכי השמירה על בטחון האיזור ובטחון הציבור שבאיזור, חלה סמכותו של מפקדהאיזור על כלל בני האדם המצויים בתחומי האיזור בכל זמן נתון. העותר טוען, שהדין
הישראלי, חל על אזרחי המדינה, גם בהימצאם בתחומי האיזור, אם במגורי קבע ואםבשהיית ארעי, ומכאן שחוק המעצרים של המדינה ולא הצו הכללי שהוצא לשטחים, הואהדין המסדיר את מעצרם המינהלי של אזרחיים ישראליים, ושר הבטחון צריך להורות עלהמעצר ולא המפקד הצבאי. הנחה זו אינה מבוססת. גבולות תחולתו של הדין הישראליזהים, בדרך כלל, לגבולותיה של המדינה. גבולות אלה מקיפים את שטח המדינה ומימיהחופין שלה, אך לא את האיזור או שטחים אחרים המוחזקים ע"י צה"ל. אך גם אם קיימתסמכות לשר הבטחון להורות על מעצר גם מעבר לתחום השיפוט, אין הדבר שולל אתסמכותו של מפקד האיזור להורות על מעצרו של האדם הנוגע בדבר בהתאם לצו הכללי.
ג. טענה חילופית בפי העותר כי המשיב לא הפעיל באופן סביר את שיקול הדעת שלובעניין המעצר. גם טענה זו דינה להידחות. צו המעצר הוצא לאחר הטבח בחברון. תחילהרק הוגבלו תנועותיו של העותר ונלקח ממנו נשקו, בהיותו ידוע כבעל דעות קיצוניותובעל עבר בהסתה נגד ערבים והשתתפות ברגימת מכוניות ערביות וכדומה. ברם, בהמשךהזמן נצטברו ידיעות בידי שירות הבטחון ואלה הצדיקו את האמצעי של מעצר העותרבמעצר מינהלי.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט מצא. עו"ד נ. ורצברגר לעותר,עו"ד מ. בלס למשיבים. 16.6.94).
בג"צ 653/94 - ראובן יהודה ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין מי שטוענים נגדו שעבר עבירות(העתירה נדחתה).
א. העותרים מלינים על החלטתו של היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין את המשיב השני(להלן: המשיב) בעבירות המיוחסות לו. נושא העתירה מקורו בפרשה שאירעה בשנת 1986ועניינה בנסיעה לארה"ב מטעם המועצה המקומית ראש העין, של "תזמורת המנדולינות"של המועצה. התנהגותו של המשיב מעמידה סימני שאלה לא מעטים, אותם פירטו העותריםוגם היועץ המשפטי לממשלה שמצא לנכון להעיר לראש המועצה על התנהגותו בפרשה זוולהזהירו לגבי התנהגותו בעתיד. עם זאת סבר היועץ המשפטי שאין ראיות מספיקותהמצדיקות את העמדתו של המשיב לדין, ועל כל פנים הסיכוי לקבל הרשעה פרוספקטיביתשל המשיב קלוש הוא. העתירה נדחתה.
ב. חרף סימני השאלה האמורים, אין עילה להתערבותו של בג"צ. נכון שבשניםהאחרונות מוכן ביהמ"ש לבדוק את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה יותר מכפישעשה זאת בעבר. עם זאת, אין ביהמ"ש הופך למעין יועץ-משפטי-על הבודק במקומו שלהיועץ אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום, ואין הוא נוטה בגדר עתירה המוגשתלו בעניין זה להעביר תחת שבט בקורתו כל ראייה המצוייה בתיק החקירה, כאילו ניהלהוא את החקירה ובוודאי לא ברמה שבה עשוי להתנהל המשפט. לא זו אף זאת, הדין מטילאחריות על היועץ המשפטי לממשלה בקבלו החלטה על הגשת כתב אישום, והוא הגוף העשוילספוג את הביקורת הציבורית אם יתברר, בדיעבד, שלא היה מקום להגשת כתב אישום.בהתחשב בשיקולים אלה, ולאור העובדה שמדובר בפרשה שאירעה לפני 8 שנים, הוחלטלדחות את העתירה מבלי לעשות צו להוצאות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טל. עוה"ד קומפלר ואורן לעותרים,עו"ד שי ניצן ליועץ המשפטי, עו"ד איתן הברמן למשיב. 2.6.94).
על"ע 3174/93 - פלוני נגד ועד מחוז לשכת עורכי הדין
*אי טיפול בהגשת ערעור במועד בטענה שהלקוח לא שילם את שכה"ט שסוכם עליו(הערעור נדחה).
א. המערער טיפל עבור לקוח בתביעת פינוי בבימ"ש השלום, בו ניתן ביום 3.11.82צו פינוי נגד הלקוח. מספר שבועות לאחר שימוע פסה"ד, הודיע המערער ללקוח על דבר
השימוע והלקוח השיג את פסה"ד בעצמו והעבירו למערער. המערער לא הופיע בעתהשימוע, משום שלטענתו הגיעה ההודעה על השימוע למשרדו ביום השימוע. ביום10.12.82 שלח המערער מכתב ללקוח בו הודיעו שהמועד להגשת ערעור יחלוף ביום17.12.82 והזמינו לסור למשרדו. לאחר שיחות טלפוניות הופיע הלקוח אצל המערער רקביום 20.12.82. באותו יום נחתם הסכם שכר טרחה בין המערער ללקוח, שלפיו הלקוחישלם מיד 4,000 ש"ח והיתרה תשולם אם תותר הגשת הערעור. בפועל שילם הלקוח מיד רק2,000 ש"ח. חודשיים לאחר מכן, ב- 24.2.83, החזיר המערער ללקוח את כל החומר מבלישעשה דבר. לטענתו, התנה את טיפולו בערעור, שהצריך הגשת בקשת להארכת מועד,בתשלום 4,000 ש"ח ומאחר והלקוח שילם רק 2,000 ש"ח אין לראותו כמי שקיבל על עצמולטפל בעניין. גירסה זו לא התקבלה על דעת הערכאות הקודמות, שקבעו כי המערער קיבלעל עצמו לטפל בהגשת ערעורו של הלקוח. על יסוד האמור הורשע המערער בעבירה עלכללי האתיקה המקצועית ונגזרה לו אזהרה. הערעור נדחה.
ב. באשר לשאלה אם קיבל המערער על עצמו לטפל בהגשת הערעור ואם לאו - בעניין זהקבע ביה"ד קביעה עובדתית שבה נתקבלה גירסת הלקוח ובכך אין להתערב. למעלה מןהדרוש יש לציין, כי על אף שבהסכם שכה"ט צויין כי על הלקוח לשלם 4,000 ש"ח מיד,קיבל המערער 2,000 ש"ח מבלי שנאמר בהסכם דבר על התניית הטיפול בתשלום 2,000 ש"חנוספים. אילו היתה התנייה כזו, המקום הראוי לה היה בהסכם שכה"ט ואין למצאה שם.אם ראה המערער לנכון להפסיק את הטיפול מכיוון שהלקוח לא עמד בהתחייבויותיוהכספיות, היה עליו להחזיר את המסמכים מיד וכן גם את הסכום שלקח על חשבוןהטיפול. משלא עשה כן, והמתין חודשיים, היה עליו כל אותה עת לפעול לטובת הלקוח,ולשמור על האינטרסים של הלקוח. עו"ד שלקוח פונה אליו לשם טיפול בעניין מסוייםומשלם על חשבון הטיפול, ועוה"ד אינו מבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פניםשאין הוא מקבל את הטיפול כל עוד לא ישולם שכה"ט, חייב לטפל בעניין גם אם לאהושלם שכה"ט. אם אין עוה"ד מוכן להמשיך ולטפל ללא השלמת שכה"ט, רשאי הוא להתפטרמן הטיפול ובלבד שיודיע על כך ללקוח בצורה ברורה וחד משמעית.
(בפני השופטים: אור, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד שלמה בכור למערער, עו"ד עמוס וייצמן למשיב. 15.6.94).
ע.א. 4939/92 - רשאד יוסף כסראווי נגד אברהים יוסף כסראווי
*ביטול רישום מקרקעין כאשר הרישום הושג שלא בתום לב ולתובע זכויות שקדמו לבעלים הרשום(מחוזי חיפה - ת.א. 605/88 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב הינם אחים. לאביהם המנוח היו קרקעות, ובכללן חלקת מקרקעיןבשטח של למעלה מ-2 דונם. האב חילק אותה בין ארבעת בניו: המערער, המשיב, עליומוחמד. החלוקה מופיעה על גבי מפה לפי יחידות משנה. על 3 יחידות בנו בתיהם עלי,המערער והמשיב, והיחידה האחרונה, היא חלקת המריבה בשטח של 510 מ"ר, נועדהלמוחמד שלא עשה בה שימוש אלא מכר אותה לשני אחיו המערער והמשיב. בפועל, לענייןהחזקה והשימוש בחלקת המריבה, נחלקה החלקה בין המערער והמשיב בחלקים שווים, אלאשהחלקים הבלתי מסויימים בבעלות, המתייחסים לחלקת המריבה, נרשמו כולם ע"שהמערער. המשיב הגיש תובענה לרישום 255 מ"ר על שמו, בטענה, כי האב, בהיותו זקןומתגורר אצל המערער, חשוף ללחצים ולהשפעה בלתי הוגנת מצד המערער, ולפיכך חתם לועל שטר מכר שלפיו העביר את השטח המתייחס לחלקת המריבה על שמו.מסתבר שמלבד ההסכםשל מוחמד עם המערער והמשיב להעביר להם את חלקו, קיים גם הסכם בין המערער והמשיב(להלן: הסכם כיסרא) שלפיו תחולק חלקת המריבה בין שני האחים. ביהמ"ש המחוזי חייבאת המערער לרשום ע"ש המשיב 255/2331, היינו, מחצית חלקת המריבה, והערעור נדחה.
ב. אין ספק שהאב התכוון לתת לבניו במתנה את החלקים המתאימים בבעלות על החלקה.כוונה זו של האב עולה כדי התחייבות, שכן הבנים שינו את מצבם ובנו את בתיהםבהתאם לחלוקה זו. נשאלת השאלה אם התחייבות האב להעביר את חלקת המריבה למוחמד(וממנו, למערער ולמשיב) גוברת על הרישום של חלקת המריבה כולה ע"ש המשיב. התשובההיא חיובית. הן ההסכם עם מוחמד והן הסכם כיסרא מורים בבירור שהמערער והמשיב קנוזכויות שוות בחלקת המריבה. לכן, בהגישו לרישום את שטר המכר של אביו על מלואחלקת המריבה, פעל המערער שלא בתום לב. בנסיבות אלה, כשהרישום נעשה שלא בתום לבושלא בתמורה, אין זכותו הרשומה של המערער עדיפה על זכותו של המשיב.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד אבו חילו חביבלמערער, עו"ד אניס שקור למשיב. 12.6.94).
בג"צ 2888/92 - אלייני ואורי גולדשטיין נגד שר הפנים ואח'
*סירוב משרד הפנים לרשום כנשואים בני זוג שהציגו תעודת רישום נישואין בפני קונסול זר
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת, תושבת ארעית בישראל, היא בעלת אזרחות ברזילאית ואינה יהודיה.העותר הוא בעל אזרחות כפולה, ברזילאית וישראלית. השניים נישאו במדור הקונסולריבשגרירות ברזיל בישראל. לאחר עריכת טקס הנישואין, נמסרה לעותרים תעודת רישוםנישואין של המדור הקונסולרי בשגרירות ברזיל בישראל. פקיד המרשם סירב לרשום אתהעותרים כנשואים. ביסוד הסירוב עומדת הטענה כי לקונסול של מדינה זרה אין סמכותלערוך טקס נישואין בישראל לשני בני זוג (יהודי ושאינה יהודיה) אזרחי המדינההזרה, שאחד מהם הוא גם אזרח ישראלי. העתירה נתקבלה מבלי לפסוק בשאלה אם ישלקונסול סמכות או אין לו.
ב. טענת המשיבים הינה כי קונסול של מדינה זרה מוסמך לערוך טקס נישואין ליהודיולשאינה יהודיה, רק כאשר שני בני הזוג הם אזרחי מדינתו ואזרחיה בלבד. קו המחשבהשל המשיבים הוא זה: סעיף 67 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל הסמיך את הקונסוליםבארץ ישראל לבצע "פעולות בעלות אופי לא משפטי" בנוגע למעמדם האישי של אזרחימדינתם. מכח הוראה זו התקין הנציב העליון תקנות (להלן: תקנות הקונסולים) כאשרתקנה 4(ב) לתקנות קובעת כי הקונסול מוסמך לערוך טקס נישואין כאשר לפחות אחדמהצדדים הוא אזרח מדינת הקונסול. טענת המשיבים היא כי הנציב העליון חרג מהסמכותשהוענקה לו. אכן, מעמדה המשפטי של תקנה 4(ב) מעוררת בעיות פרשניות קשות, ואיןתשובה חד משמעית במשפט הישראלי לשאלת תוקפה של תקנה 4 הנ"ל. אין זה ראוי שבג"צבעתירה הנוכחית יחליט בשאלת תוקפה של התקנה 4 ומן הראוי לה שההכרעה תיפול בהליךשבו היא נחוצה לצורך הכרעה בסכסוך. דוגמא להליך כזה הוא הליך בו מתעוררת השאלהאם בני זוג שנישאו בנישואין קונסולריים בישראל נשואים זה לזה. בהליך שבפנינוההכרעה בשאלת תוקף הנישואין אינה חיונית.
ג. פקיד המרשם אינו רשאי לסרב רישום בני זוג כנשואים כאשר בני הזוג מציגיםתעודת רישום נישואין שהוצאה ע"י קונסול של מדינה זרה בישראל, גם אם על פי הדיןקיים ספק אם הנישואין תקפים. על הפקיד לרשום את בני הזוג כנשואים, אלא אם כןברור וגלוי לעין הוא, שהפרטים אינם נכונים, או שאין כל ספק בכך שהקונסול חסרסמכות להשיאם. הגבלה לחיוב זה תהיה, לדוגמא, כאשר מתברר כי בני הזוג אינם כללאזרחי מדינתו של הקונסול שערך את נישואיהם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גולדברג, מצא. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עוה"ד רותלי פלאי ואורי רגב לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 30.6.94).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 4375/93 - קולת העונש (סמים-הרואין)..................................370 ─* בש"פ 3240/94 - מעצר עד תום ההליכים (שוד).................................370 ─* ע.א. 4515/92 - בקשה לשינוי שיעור מזונות שנקבע בהסכם גירושין בטענה שחל ─ "שינוי מהותי" בנסיבות.....................................371 ─* בש"פ 2871/94 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין).........................371 ─* בש"פ 3626/94 - מעצר עד תום ההליכים (נסיון לפגוע ביריות)..................372 ─* ע.א. 4639/91 - "הצהרת נאמנות" לצורך מס שבח מקרקעין.......................373 ─* ע.א. 5329/91 - התערבות בממצאיו של ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח שהתובע ─ את חברת הביטוח שלח אש בזדון בדירתו........................374 ─* רע"פ 1127/93 - האם יש צורך בפרסום ברשומות של צו שהוצא מכח תקנות ─ ההגנה. *צו אישי של צנזור - האם הוא בגדר תקנה בת ─ פעל תחיקתי................................................375 ─* ע.א. 513/89 - "מוצר פונקציונלי" כיצירה לצורך חוק זכויות יוצרים. ─ *יצירה שזכתה להגנה כ"מדגם" ומתבקשת גם הגנה לפי חוק ─ זכויות יוצרים.............................................376 ─* ע.א. 2725/91 - חובת זהירות של עו"ד לאחד הצדדים להסכם, כאשר עוה"ד ─ מייצג רק את הצד השני......................................377 ─* ע.א. 1651/91 - מחיקה על הסף..............................................379 ─* ע.א. 1673/93 - מחיקת תביעה עקב אי תשלום המחצית השניה של האגרה............379 ─* בג"צ 2612/94 - הוצאת צו מעצר מינהלי ע"י מפקד כוחות צה"ל ביו"ש כאשר ─ העצור הוא אזרח ישראלי המתגורר בקרית ארבע..................380 ─* בג"צ 653/94 - החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין מי שטוענים נגדו שעבר ─ עבירות....................................................381 ─* על"ע 3174/93 - אי טיפול בהגשת ערעור במועד בטענה שהלקוח לא שילם את ─ שכה"ט שסוכם עליו..........................................381 ─* ע.א. 4939/92 - ביטול רישום מקרקעין כאשר הרישום הושג שלא בתום לב ולתובע ─ זכויות שקדמו לבעלים הרשום.................................382 ─* בג"צ 2888/92 - סירוב משרד הפנים לרשום כנשואים בני זוג שהציגו תעודת רישום ─ נישואין בפני קונסול זר....................................383 ─
─