ע.א. 1354/92 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית ופלוני
*עריכת בדיקת רקמות לתינוק כאשר הבעל טוען שהילד אינו ממנו(מחוזי ב"ש - מ.א. 292/90 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הרתה כאשר היתה נשואה למשיב והלה טען כי ההריון אינו ממנו. הצדדים הסכימו לערוך בדיקת רקמות של הקטינה לאחר הלידה. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לעריכת הבדיקה וביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את התנגדות היועץ המשפטי בסברו שיש להגיע לחקר האמת המשפטית באשר לשאלה אם המשיב הוא אביה של הקטינה ואם הוא חייב במזונותיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את החששות שמא יפגע הדבר בקטינה. הערעור נתקבל.
ב. בפסק דין מקיף התעכב המשנה לנשיא אלון על חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, סעיף 68(א) לחוק המדבר על הסכמת אפוטרופסים לטיפולים רפואיים, החשש של הדבקת תווית של ממזרות וחוסר יכולת הקטינה להינשא ושאלת טובתה של הקטינה. המשנה לנשיא אלון גם סקר את הפסיקה של ביהמ"ש העליון והפסיקה הענפה של ביהמ"ש המחוזי, כאשר בכל המקרים, חוץ ממקרה אחד, נקבע שאין לערוך בדיקת רקמות. הוא הגיע למסקנה שאין להסכים לבדיקת רקמות של קטינה, ואם תרצה הבת לדעת בסופו של דבר אם היא בתו של המשיב ואם לאו, תוכל היא, כשתתבגר, לבקש עריכת בדיקת הרקמות. כל עוד היא קטינה אין ההורים כאפוטרופסים שלה רשאים לתת הסכמה בשמה לעריכת הבדיקה האמורה.
ג. ביהמ"ש העליון העיר כי אין לקבוע כלל מחייב, שבכל מקרה, ובכל הנסיבות, טובתם של קטינים תהיה שלא יתקיימו בהם בדיקת רקמות כשמתעוררת שאלת אבהות. ניתן לתאר מצבים שביהמ"ש יסבור שבדיקה כזו תהיה לטובת הקטין ויאשר את קיומה. לפיכך יש להשאיר את ההכרעה בכל מקרה על פי נסיבותיו לשיקולו של ביהמ"ש, כאשר שבמסגרת שיקוליו יתפסו מקום גם השיקולים כבדי המשקל שהועלו בפס"ד זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. עו"ד גב' נילי מימון למערער, עוה"ד נחמן דברת ויעקב קנטי למשיבים. 26.1.94).
בג"צ 1935/93 - שלמה מחפוד נגד השר לענייני דתות
*פסילת העותר מלכהן כחבר מועצה דתית בשל הרשעה פלילית למרות שעברו למעלה מ-3 שנים מההרשעה(העתירה נדחתה).
א. העותר הורשע ביוני 1984 בעבירות מירמה שביצע במסגרת תפקידו כמנהל קופת התגמולים של העובדים בעירית נתניה ונדון לשלושה חודשים מאסר בעבודות שירות ולתשלום קנסות. לאחר מכן שירת בתפקידים שונים וכחבר המועצה הדתית. לאחרונה, לאחר שעברו למעלה מ-9 שנים מסיום ריצוי עונשו, וכאשר עמדו למנותו מחדש כחבר המועצה הדתית בנתניה, התנגד הרב המקומי למינוי משום שלדעת הרב פוסל אותו העבר הפלילי מלהיות חבר במועצה הדתית. לפי החוק זכאי מי שהורשע בפלילים, להכלל ברשימת מועמדים כחבר מועצה דתית, אם עברו חמש שנים מאז חוייב בפסק דין סופי על עבירה. אך לדעת הרב, גם אם כשר העותר להיות חבר במועצה מבחינת החוק, אין הוא כשר מבחינת התאמתו לתפקיד לאחר שהורשע בעבירות מירמה. משנתגלעה מחלוקת בין הרב המקומי לבין העיריה, שניהם רשויות לעניין מינוי חברים במועצה הדתית, הועבר הנושא לדיון בפני ועדה המכריעה במינויים שלגביהם נתגלו חילוקי דעות בין שלוש הרשויות הממנות. (שר הדתות, הרשות המקומית והרבנות המקומית). הועדה קיבלה את התנגדותו של הרב בנתניה בנוגע למועמדותו של העותר, והעתירה נדחתה.
ב. בראשיתם של דברים התייחס ביהמ"ש העליון לשאלה אם מותר היה לועדה לקבל לידיה את המידע על הרשעת העותר בעבירות הפליליות, וזאת לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. באשר לכך החליט בג"צ כי אמנם אסורהיה להביא את המידע לידיעת הועדה, אך מכיוון שמי שהעלה את המידע בפני הועדה היההעותר עצמו, רשאית היתה הועדה להביא את המידע בחשבון במסגרת שיקוליה.
ג. לגופו של עניין החליט בג"צ כי גם אם לפי החוק מותר היה לעותר להיות חבר המועצה הדתית, אין פגם בשיקולי הועדה שמצאה כי אין העותר מתאים מבחינת עברו להיות חבר במועצה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, בך. החלטה - המשנה לנשיא אלון. הוסיפו השופטים ברק ובך. עו"ד גב' נ. לב לעותר, עוה"ד גב' יוכי גנסין וא. וילצ'ק למשיבים. 31.1.94).
ע.פ. 5434+5513/91+4912 - ירון תלמי, גבי אדם, דוד דהן נגד מדינת ישראל
*ואח' - העברת משפט פלילי מהרכב של 3 שופטים לדן יחיד. *אימתי "תחילת הדיון" לעניין העברת תיק כאמור. *הרשעה בעבירות אינוס(מחוזי ת"א - ת.פ. 327/90 - ערעור בענייני סמכות ביהמ"ש המחוזי נדחה ברוב דעות השופטים ש. לוין, ד. לוין וחשין, הערעור על ההרשעה של ירון תלמי ושל דוד דהן נדחה פה אחד, והערעור של גבי אדם נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין, בך ומלץ).
א. ביום 25.6.89 בשעות אחר הצהריים פגשה המתלוננת את גבי ליד חנותו שבשוק בפתח תקווה. הוא שיכנעה לבוא עימו לדירת מגורים בקירבת מקום בתואנת שווא, לפיה נמצאת בדירה חברתה של המתלוננת, אחת בשם אלונה. אותה שעה שהו בדירה המערערים דוד וירון. משנכנסו המתלוננת וגבי לדירה, גרר גבי את המתלוננת לחדר האמבטיה, ולטענת המתלוננת התפשט ואילץ אותה לפשוט בגדיה ובעל אותה מאחור. בשלב זה יצא גבי את הדירה ושב לחנותו. בדירה נותרו דוד, ירון והמתלוננת. דוד נטפל למתלוננת באמבטיה ואחרי כן לקח אותה תוך איומים אל חדר השינה ושם אנס אותה בנוכחות ירון.לאחר מכן ניסה גם ירון לבעול אותה אך בא על סיפוקו בטרם הצליח לקיים את הבעילה.השניים הזהירו אותה לבל תספר את אשר אירע והיא יצאה אח"כ את הדירה.
ב. ביהמ"ש המחוזי מצא את המערערים אשמים במעשים הנ"ל, בעיקר על סמך עדותה של המתלוננת שהיתה מהימנה על ביהמ"ש, בעוד גירסאות המערערים היו בלתי מהימנות. גביהורשע בעבירת אינוס ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל. דוד הורשע בעבירת אינוס ובעבירתאינוס בנוכחות אחר ונדון ל-7 שנים וחצי מאסר בפועל, ואילו ירון הורשע בעבירה שלנסיון לאינוס ובעבירת אינוס בנוכחות אחר ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל.
ג. עבירת אינוס היא עבירה שענשה המירבי הקבוע בסעיף 345 לחוק העונשין הוא 16 שנות מאסר ובנסיבות מחמירות 20 שנות מאסר. סעיפי החוק בגלגוליו השונים, המסדירים את הרכב השופטים אשר ידונו בעבירות שהעונש הקבוע עליהן בחוק הוא עשר שנות מאסר או יותר, הם: סעיף 15 לחוק בתי המשפט הקובע כי ביהמ"ש המחוזי ידון בשלושה ב"משפטים בשל עבירה שעונשה מוות או מאסר עשר שנים או יותר...". על כן עבירת אינוס צריכה היתה להתברר בפני הרכב של שלושה שופטים. בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 15) הוספו לסעיף 15 (א) המלים "אולם בעניינים הבאים ידון ביהמ"ש המחוזי בשופט אחד... העבירות המנויות בתוספת הראשונה...". התוספת הראשונה כללה רשימת עבירות שהעונש בהן הוא למעלה מ-10 שנים ועבירת האינוס טרם הופיעה באותה תוספת ועדיין היתה טעונה דיון בפני שלושה שופטים. לתיקון מס' 15 נקבעה הוראת מעבר שלפיה "עבירה... שהדיון בה החל לפני היום האמור בבימ"ש המחוזי בהרכב של שלושה יימשך הדיון בהם בהרכב כאמור...". בשנת 1984 נקבע נוסח משולב של חוק בתי המשפט. הוראת סעיף 15 בדבר הרכב של שלושה שופטים בעבירות שעונשן עשר שנים מאסר או יותר, מעוגנת עתה בסעיף 37 לנוסח המשולב. ההוראה המסייגת את דרישת ההרכב לגבי העבירות שבתוספת הראשונה מעוגנת עתה בסעיף 37(ב)(1) לנוסח המשולב. בהמשך תוקנה התוספת הראשונה לחוק בתי המשפט בתיקוני חקיקה עקיפים. תיקון מס' 9 לפקודתהראיות הכליל גם עבירות אינוס הנדונות בתוספת הראשונה שיכולות להתברר בפני שופטיחיד. כתבי האישום נגד שלושת המערערים הוקראו בביהמ"ש המחוזי לפני שהוחק תיקון מס' 9 לפקודת הראיות, בפני שלושה שופטים, והמערערים כפרו באותו מעמד באשמתם.
המשך הדיון נדחה למועד אחר ובינתיים הוחק תיקון מס' 9. בעקבות תיקון זה הורה נשיא ביהמ"ש המחוזי להעביר את המשך שמיעת התיק בפני שופט יחיד והמשפט אכן הועבר הדיון לשופט דן יחיד שמצא את המערערים אשמים וגזר את דינם.
ד. התעוררה השאלה אם יכול היה ביהמ"ש המחוזי לרון בהרכב של שופט אחד בהתחשב בנתונים האמורים, בהליכים העובדתיים האמורים ובנתוני שינויי החקיקה. ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות השופטים ש. לוין, ד. לוין וחשין, נגד דעתם החולקת של השופטים בך ומלץ, כי ביהמ"ש היה מוסמך להמשיך את הדיון בפני שופט דן יחיד. באשר לערעור לגופו, קבע ביהמ"ש ברוב דעות השופטים ש. לוין, בך, ומלץ, נגד דעתם החולקת של השופטים ד. לוין וחשין כי יש לקבל את הערעור של גבי אדם, ואילו הערעורים של ירון תלמי ודוד דהן נדחו פה אחד.
ה. באשר לשאלת הסמכות התעוררה השאלה אם מדובר בעניין מהותי שאין להחילו למפרע או בעניין דיוני שניתן להחילו למפרע; האם הדיבור "עבירה... שהדיון החל בה" כוללת גם מקרה שבו הוקרא כתב האישום וטרם החל בירור הראיות או רק מקרה שבו החלה שמיעת הראיות ואילו הקראת כתב האישום איננה מהווה תחילת הדיון; האם ההגבלה שבתיקון מס' 15 שאין להעביר לשופט דן יחיד תיק שבו החל הדיון, חל גם על נושאים שהוספו לתוספת בתיקון מס' 9 לפקודת הראיות. באשר להרשעתו של גבי אדם נגבתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בשלב הערעור, עדות שביהמ"ש סירב לשמוע בעת המשפט. לפי הוראת ביהמ"ש העליון הועבר הפרוטוקול לעיון ביהמ"ש העליון מבלי שהשופט המחוזי העיר הערות על מהימנות העד. כאמור הוחלט ברוב דעות כי היתה לביהמ"ש הסמכות לדון בדן יחיד את הנאשמים ומנגד הוחלט ברוב דעות כי אשמתו של גבי לא הוכחה וכי יש לקבל את גירסתו כי המתלוננת הסכימה ליחסים שבין השניים, ורק משום שהשאיר אותה לבד עם שני הנאשמים האחרים החליטה להתלונן נגדו.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך, מלץ, חשין. עו"ד ב. אהרון לירון, עו"ד ח. לוין לגבי, עו"ד א. אורן לדוד, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 16.12.93).
ע.פ. 3998+4114/93+3565 - יעקב אלפרון, ברוך שלום ואהרון אהרוני נגד מדינת ישראל
*ואח' - הרשעה בעבירות סחיטה ע"י חברה לגביית כספים ומידת העונש 52(הערעורים נדחו).
א. בפסק הדין נשוא הערעורים נפרשה יריעה רחבה של אישומים בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, סחיטה בכח וסחיטה באיומים, ועוד עבירות נוספות שהביאו להרשעתם של שמונה עשר נאשמים. שמונה ערערו ועניינם של חמישה כבר נסתיים בערעורים נפרדים.בערעור דנא מערער אלפרון על הכרעת הדין וגזר הדין, ברוך מערער על הכרעת הדין ואהרוני מערער על גזר הדין. אלפרון הורשע בביצוע שלושים מעשי עבירה ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ברוך הורשע בשתי עבירות ונדון לעשרה חודשי מאסר ואהרוני הורשע בעשרים ושמונה עבירות ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כאשר שנה אחת מתוך המאסר בפועל תחפוף מאסר אחר שאהרוני מרצה. הערעורים נדחו פרט לביטול ההרשעה במספר קטן של פריטים כאשר העונשים נשארו על כנם.
ב. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי הקימו אלפרון ואהרוני בתחילת שנת 1988 חברה שמטרתה המוצהרת היתה לאתר חייבים ולגבות חובות. על יסוד חומר הראיות הסיק ביהמ"ש המחוזי כי פעילות החברה, שלמראית עין התיימרה לעסוק בפעולות חוקיות, לא שימשה אלא מסווה לפעולות של סחיטה מחייבים שבמקרים רבים לא עלה בידי נושיהם לגבות מהם את חובם בדרכים חוקיות. במקרים רבים ננקטו דרכי אלימות מפורשות או משתמעות. אלפרון טען כי הינחה את הגובים לא לנהוג באלימות ולא ידע על חריגת
הגובים מהנחיותיו, אך ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדויות עדי התביעה על פני עדויות ההגנה וקבע כי שיטת הגביה המאיימת והמלחיצה ומעשי האיום והסחיטה שנעשו ב-57 הפרשיות כלפי מתלוננים, מצטרפים לפסיפס המוליך למסקנה כי פעולת החברה היתה פלילית. עוד נקבע כי נקשר קשר בין אלפרון לבין הנאשמים האחרים להקמת מנגנון גביה בדרכי אלימות והפחדה והמעשים הפליליים בוצעו לשם קידום הקשר. הסניגור קובל על הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי אך באלה אין להתערב.
ג. הסניגור התייחס לארבעה אישומים שבהם היתה ההרשעה מבוססת על עדות המתלוננת לבדו, ולדעתו לא הזהיר ביהמ"ש את עצמו כנדרש. ברם, הדרישה לזהירות בהרשעה על סמך עדות יחידה אינה כלל טכני המתמלא רק אם ביהמ"ש מציין שהוא "הזהיר את עצמו". מילות האזהרה אינן מעלות או מורידות. הקובע הוא אם בפועל נהג ביהמ"ש בזהירות ובענייננו עולה מכל האמור בהכרעת הדין כי ביהמ"ש נהג בזהירות הדרושה. באישומים הנדונים מצא ביהמ"ש בחלקם חיזוק לעדות המתלוננת בעדויות אחרות, ובחלקם קבע ביהמ"ש כי המתלוננים לא ששו להעיד נגד הנאשמים וניכר היה כי הם חוששים מפני הנאשמים. עמדה זו של המתלוננים מסירה את החשש כי טפלו על הנאשמים אשמת שווא או הגזימו בתיאור הפרשיות. באשר לשאר האישומים אין צורך להדרש לפרטי הפרטים של טענות הסניגור, כי השאלה המרכזית בערעור היא התמונה הכוללת העולה מחומר הראיות ובעיקרי הדברים אין עילה לסתור את ממצאי העובדה של ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, בכמה מפרטי האישום שבהם הורשע אלפרון, ובפרט אישום אחד בו הורשע ברוך, לא הובאו ראיות שדי בהן כדי להרשיע את המערערים והם זוכו. ברם גם אם זוכו אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. הלוי לאלפרון ושלום, אהרוני לעצמו, עוה"ד גב' רות דוד וגב' סנאית פישר למשיבה. 16.1.94).
בג"צ 6502/93 - עזרא חברוני נגד אלי דדון ואח'
*בקשת חבר מועצה מקומית לעיין במסמכי המועצה כדי לבדוק טענה בדבר "שוחד בחירות"(העתירה נתקבלה).
א. העותר הוא חבר המועצה המקומית בית דגן (להלן: המועצה). בנובמבר 1993 התקיימו בחירות לראשות המועצה כשהמועמדים היו העותר והמשיב שכיהן אז כראש המועצה. בבחירות זכה העותר ב-800 קולות והמשיב ב-900 קולות והוכרז כזוכה. העותר הגיש ערעור בחירות לביהמ"ש המחוזי וטענתו היתה כי המשיב "קנה" קולות בוחרים ע"ימתן הנחות בארנונה ומחיקת חובות. העותר ביקש להוכיח טענותיו בעזרת מסמכי המועצההמקומית המתייחסים למתן הנחות ומחיקת חובות בשלושת החודשים שקדמו לבחירות (להלן: המסמכים) ולשם כך ביקש לעיין במסמכים. המשיב סירב לבקשה והעותר הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לצוות על המשיב ועל המועצה לאפשר לו לעיין במסמכים ולהעתיק מתוכם. העותר סמך על סעיף 198(א) לצו המועצות המקומיות. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה בסברו כי אין הוא מוסמך לכך. לפיכך פנה העותר לבג"צ. לטענתו הוא זכאי לעיין במסמכים הן מכוח זכות העיון המוקנית לכל חבר מועצה על פי סעיף 198(א) לצו, והן כמי שהגיש ערעור בחירות. בתשובה לעתירה טענו המשיבים כי המסמכים אינם דרושים לעותר לצורך מילוי תפקידו כחבר המועצה אלא לשם הוכחת ערעורו וממילא לא חל סעיף 198 הנ"ל. העתירה נתקבלה.
ב. אין צורך להזקק לזכות העיון הנתונה לעותר בהיותו חבר מועצה, שכן הזכות לעיון במסמכים מתבקשת מזכות הערעור עצמה. לעניין זה "ערעור בחירות" כלל אינו הליך ערעורי, אלא הליך של ערכאה ראשונה. ערעור בחירות מתנהל על פי תקנות סדר הדין האזרחי הנותנות בידי המערער את הכלים הדיוניים הדרושים להוכחת תובענתו,
ובגידרם הזכות לדרוש גילוי מסמכים. טענת המשיבים כי סעיף 96 לחוק הבחירות מסייג את זכות המערער בערעור בחירות, ומורה כי הוא זכאי לעיין רק במסמכים שעל פיהם נקבעו תוצאות הבחירות, אינה יכולה להתקבל. סעיף 96 אינו דן במי שהגיש ערעור בחירות, אלא בכל מי שמעוניין להגיש ערעור כזה. סעיף 96 נותן איפוא זכות עיון במסמכי הבחירות גם למי שלא הגיש ערעור. מאידך, משהוגש ערעור אין הוכחתו מוגבלת למסמכים שהיו בפני פקיד הבחירות בלבד והמערער רשאי להוכיח אי סדרים ומעשי שחיתות בראיות חיצוניות. כאשר מדובר בטענה של רכישת קולות על ידי מתן פטור ממסים, לכאורה המסמכים הנדונים הם רלוואנטיים. מכל מקום, ההכרעה בדבר רלוואנטיות המסמכים היא בסמכותו של ביהמ"ש שבפניו מתברר הערעור. לפיכך על ביהמ"ש המחוזי לדון בנושא במסגרת ערעור הבחירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ע. טרייסטר לעותר, עו"ד י. מאור למשיבים. 13.1.94).
בג"צ 47/94 - נועם פדרמן נגד הועדה למינוי שופטים ופרופ' יצחק זמיר
*בקשה לפסול בחירתו של שופט לביהמ"ש העליון. *שמיעת השגותיו של העותר בע"פ ע"י הוועדה למינוי שופטים(העתירה נדחתה).
א. העותר מסתייג מהחלטת הועדה לבחירת שופטים לבחור את פרופ' יצחק זמיר לשופט ביהמ"ש העליון. משנודעה ההחלטה ברבים, שלח לועדה מכתב מנומק המסתייג מבחירה זו. במכתבו הוא מתייחס לאירוע מסויים, שלגביו קבע הפרופסור זמיר, בהיותו היועץ המשפטי לממשלה, עמדה, ומכך מסיק העותר כי פרופסור זמיר נוקט עמדות פוליטיות חד צדדיות וכדומה. במכתב ההסתייגות ביקש העותר לאפשר לו להופיע בפני הועדה כדי להשמיע את טענותיו בעל פה. הועדה דנה בפנייתו של העותר, לא ראתה לנכון להזמינו, והחליטה פה אחד כי מן ההיבט הענייני כמו גם ההיבט המשפטי אין בהשגותיו של העותר כדי להצדיק את שינוי החלטתה. העתירה נדחתה.
ב. ככל שמדובר בשמיעת השגותיו של העותר בעל פה בנוסף לנימוקים שבכתב, הרי אין לעותר זכות קנוייה על פי הדין להתייצב ולהשמיע את דבריו בפני הועדה בעל פה. באין הוראת דין מפורשת המחייבת שימוע בעל פה, הרי מי שפונה לרשות מינהלית ומעלה בפניה השגותיו בכתב, אין חובה להאזין לטענותיו גם בעל פה, והדבר נתון לשיקול דעתה של הרשות.
ג. לגופו של עניין - החלטת ועדת המינויים, שלא לפסול את פרופסור זמיר מכהונה כשופט של ביהמ"ש העליון, היא סבירה, ותואמת את ההלכה כפי שנתגבשה עם השנים במקרים שבהם הושמעה טענת פסול מטעמים דומים.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, טל. העותר לעצמו, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 12.1.94).
בג"צ 1355/93 - ועד מעקב לענין ארנונה י-ם ו-23 אח' נגד ראש עיריית י-ם ואח'
*קביעת בסיסי חישוב לארנונה כללית בירושלים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. מכוח סמכותה לפי סעיף 274ב(א) לפקודת העיריות, החליטה מועצת העיריה ביום 22.10.92, להטיל ארנונה כללית על בניינים שבתחומה בשנת 1993. נקבעו בסיסי חישוב שונים לארנונה המוטלת על בניינים לסוגיהם. ההבחנה הראשית היא בין בניינים המשמשים למגורים לבין בניינים שאינם משמשים למגורים. בסיס החישוב של הארנונה למגורים נגזר משילוב רכיביה של אמת מידה משולשת: האזור בו נמצא הבניין, סוג המבנה ושטח יחידת המגורים. מתוך כלל הבניינים שאינם משמשים למגורים מבחינה ההחלטה בין בניינים המשמשים לאחת משורת מטרות שהוגדרו בה (כגון בתי מלון, מפעלי תעשיה ומלאכה, בנקים ועוד) לבין בניינים המשמשים לכלל המטרות האחרות. בסוג
הראשון נקבעה הארנונה על פי מטרת השימוש, ובסוג השני נקבע החישוב על בסיס השטח בלבד ועל פי תעריף אחיד. תעריף זה כפוף, במספר מצומצם של מקרים, להנחות. המקרים העיקריים בהם קיימת זכאות להנחה הם של מבנים ששטחם אינו עולה על 45 מ"ר והמצויים באיזורים אשר לצורך מגורים לא הוגדרו כאיזור א'. העותרים הם בעלי חנויות ומשרדים, בחלקה המזרחי של ירושלים באיזור מגורים המשתייך לאיזור א'. נמצא שלצורך החיוב בארנונה הוחל עליהם התעריף האחיד ואין שם אפשרות להנחות. העותרים טוענים כי קביעתו של בסיס חיוב אחיד, לכלל הבניינים שאינם משמשים למגורים, אינה כדין, ולמצער אינה סבירה. העתירה נדחתה.
ב. במישור המשפטי אין בידי העותרים להתמודד עם הלכה פסוקה בדבר הסמכות הרחבה הנתונה למועצת העיריה לקבוע לפי שיקול דעתה, את אמות המידה לחישוב הארנונה הכללית שתוטל על בניינים שבתחומה. לפיכך אין לקבל את הטענה כי ההחלטה לוקה בחוסר סמכות ונוגדת את לשון החוק.
ג. במישור העובדתי אין העתירה מניחה כל תשתית ממשית לביסוס ממצא של חוסר סבירות בדרגה המצדיקה התערבות בהחלטת העיריה. המבקש להשיג על תקפותה של החלטה מינהלית, בעילת חוסר סבירות, אינו יוצא ידי חובתו אם אין בידו, למצער, להראות, כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. מבחן זה כוחו יפה גם בבחינת סבירותה של חקיקת מישנה עירונית בדבר הטלת ארנונה. העותרים טענו כי המבחנים המחילים תעריף אחיד אינם סבירים, אך לטענה זו לא הניחו תשתית עובדתית מספקת. כך, למשל, לא הציגו כל נתונים אודות המבחנים המקובלים בעניינים דומים בערים אחרות, ובכגון דא כבר נפסק כי "ראשיתה של הבדיקה היא ההשוואה על שיעורי הארנונה ברשויות אחרות". העותרים גם לא הציגו את כל הנתונים ההשוואתיים, בין עסקיהם לבין עסקים דומים בשכונות אחרות של העיר. כן לא הראו כי סיווג בנייני המגורים שבשכונתם באזור א' נעשה על פי אמות מידה שונות מאלו שלפיהן סווגו בניינים המשמשים למגורים בשכונותיה האחרות של העיר.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. פלדמן לעותרים, עו"ד ח. כהן למשיבים. 27.1.94).
ע.א. 3610/93 - שמחה וזהבה לבון נגד צמרת דקל בע"מ
*מחיקת ערעור מחמת איחור בהגשתו(הערעור נמחק מחמת איחור בהגשתו).
א. בביהמ"ש המחוזי בחיפה התבררה תביעה של המערערים נגד המשיבה ובפסק דין שניתן ביום 6.5.93 דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה. 55 ימים לאחר מכן - ביום 30.6.93 - הוגש ערעור בתיק זה. אין חולק כי הערעור הוגש באיחור של 10 ימים, והוא קובל במזכירות על יסוד תרשומת של ב"כ המערערים על גבי הודעת הערעור לפיה פסק הדין התקבל אצל ב"כ המערערים בתאריך 16.5.93. המשיבה הגישה בקשה לדחות את הערעור על הסף מן הטעם שהוגש באיחור, כאשר לטענת המשיבה ניתן פסק הדין ביום 6.5.93 לאחר שהודעה על שימועו נמסרה לשני הצדדים בהודעה טלפונית. בקשת המשיבה נתקבלה והערעור נמחק מן הרישום.
ב. למתן פסק הדין הוזמנו ב"כ שני הצדדים לשימוע בהודעה טלפונית. בהתראה קצרה כזו לא יכול היה ב"כ המערערים להתייצב לשימוע הפסק, והוא ביקש מעמיתו בחיפה לייצגו ולשלוח לו את פסק הדין. עוה"ד החיפאי קיבל את פסה"ד במזכירות ביהמ"ש ביום השימוע ושלח אותו לב"כ המערערים בפקס ביום השימוע. החומר לא ניתן היה לקריאה ונשלח בדאר וכך התקבל פסק הדין במשרדו של ב"כ המערערים ביום 16.5.93. בהתחשב במועד זה אכן הוגש הערעור בתוך 45 ימים. ברם, התשתית העובדתית האמורה מלמדת שהערעור הוגש באיחור וקיבולו נעשה בטעות. נוהג הוא בבתי המשפט שהודעות
לעורכי דין ובעלי דין, ובהן הודעות על שימוע פסק הדין, נמסרות בטלפון ותרשומת על כך נעשית בתיק ביהמ"ש. להודעות אלה יש תוקף ומשעה שעורך הדין קיבל את ההודעה לא תישמע טענתו כי לא הוזמן כדין לשימוע הפסק. בענייננו נמסרה ההודעה לב"כ המערערים, והוא פעל על פיה וביקש את עמיתו להתייצב במקומו בביהמ"ש, בין אם למעמד השימוע ובין אם לשם קבלת עותק מן הפסק.
ג. מעבר לכך, לפי תקנה 402 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, מקום שפסק הדין ניתן שלא בפני המבקש, מניין הימים להגשת הערעור יחל מיום המצאת הפסק. בענייננו הומצא הפסק לעמיתו של ב"כ המערערים, שפעל בתור ב"כ המערערים ביום השימוע. מועד זה של המצאת הפסק הוא הקובע לעניין הגשת הערעור, ואין כל תימוכין לטענת ב"כ המערערים כי יש לקבוע מועד רלבנטי אחר. כשם שאין כל רלבנטיות למועד בנימוק שעניינו ביחסים שבין עורך דין ללקוחו, כך אין כל רלבנטיות למועד בנימוק שעניינו ביחסים שבין עורך דין לעמיתו, הפועל, בעניין מסויים, כנציגו.
(בפני: הרשם צור. עו"ד בר-עם למערערים, עו"ד גב' שרייבר למשיבה. 7.1.94).
ע.א. 119/90 - סולל בונה בע"מ נגד י. שרף עבודות צנרת בע"מ ואח'
*פירוש חוזה בין קבלן ראשי לקבלן משנה לעניין אחריות לתאונה שאירעה בשטח העבודה(מחוזי י-ם - ת.א. 744/87 - הערעור נדחה).
א. המשיבה (להלן: קבלן המשנה) עסקה בעבודות צנרת באתר בניה שבניהולה וארגונה של המערערת (להלן: הקבלן הראשי). בבוקר התאונה הועסקו שני עובדים של קבלן המשנה ליד אחד האגפים, עפ"י הוראותיו של מנהל העבודה של קבלן המשנה. באותו זמן הורה מנהל העבודה של הקבלן הראשי לעובדיו לנקות את גג האגף מפסולת בנין ואלה השליכו מהגג חבית ששקלה יותר מ-50 ק"ג וזו פצעה קשה את אחד מעובדי קבלן המשנה (להלן: הניזוק). הניזוק הגיש תובענה נגד נתבעים שונים וביהמ"ש המחוזי קבע כי האחריות הנזיקית רובצת לפיתחו של הקבלן הראשי. הלה הגיש תביעת צד ג' נגד קבלן המשנה וביהמ"ש המחוזי קבע כי קבלן המשנה פטור מכל חבות. הערעור נדחה.
ב. המחלוקת המשפטית בערעור נסובה אודות שאלת חבותו החוזית של קבלן המשנה כלפי הקבלן הראשי. בסעיפי החוזה הרלבנטיים התחייב קבלן המשנה לשפות את הקבלן הראשי בגין כל נזק שייגרם לעובדי קבלן המשנה וכן התחייב לבטח את עובדיו ולא ביטח אותם. ברם, מניתוח סעיפי החוזה עולה כי קבלן המשנה התחייב לשפות את הקבלן הראשי בגין כל נזק שייגרם לעובדי קבלן המשנה בנסיבות התלויות בקבלן המשנה ולא כאשר הנזק נגרם ע"י הקבלן הראשי או שליחיו. גם מהמחדל של היעדר ביטוח לא יוכל הקבלן הראשי להבנות. קבלן המשנה התחייב לבטח את עובדיו כנגד נזק אפשרי העלול להגרם להם תוך ועקב עבודתם בשירות קבלן המשנה. מכאן מתבקשת שוב המסקנה כי קבלן המשנה לא התחייב לבטח את עובדיו כנגד נזקים העלולים להגרם במישרין ע"י מעשי עוולה אישיים של עובדי הקבלן הראשי שאינם קשורים לעבודות קבלן המשנה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד יחיאל כץ למערערת, עו"ד אליעזר הלדנברג למשיבה. 3.1.94).
ע.פ. 4273/93 - מדינח ישראל נגד ג'אמל חזקיה ופואז מסראווה
*זיכוי מעבירת שוד וקולת העונש(הערעור נתקבל).
א. שני המשיבים הורשעו בעבירות של שוד ושימוש ברכב ללא רשות. המשיב השני הורשע גם בעבירות של החזקת נשק שלא כדין ואילו המשיב הראשון זוכה מעבירות של החזקת נשק. המשיב הראשון נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והמשיב השני נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על זיכויו של המשיב הראשון מעבירה של נשיאת נשק ועל קולת העונש נתקבל.
ב. באשר לזיכוי המשיב הראשון מעבירות של החזקת נשק ונשיאתו - ביהמ"ש המחוזי זיכה נאשם זה מהעבירות האמורות מן הטעם שהוא אישית לא החזיק בכלי הנשק שהוחזק בידי המשיב השני בעת ביצוע השוד. השוד בוצע בסניף של בנק והרובה שימש לביצוע השוד ואף נורתה יריה. באשר לכך ערעור המדינה בדין יסודו. אין ספק כי המשיב הראשון היה מודע לכך שחברו נושא עמו רובה, ושהנשק עומד לשמש מכשיר במימוש הקשר המשותף לבצע שוד בסניף הבנק. בנסיבות אלה יש לראות את המשיב הראשון כשותף לנשיאת נשק והחזקתו ויש להרשיעו בעבירות אלה.
ג. אשר לעונשים - הם אינם עומדים ביחס הולם עם חומרת העבירות שבוצעו ע"י המשיבים. המדובר בשוד בנק תוך שימוש בנשק חם, אשר במהלכו נגנב מהבנק סכום של למעלה מ-25,000 ש"ח. לשני המשיבים עבר פלילי מכביד. שותף נוסף לביצוע אותו שוד נדון ע"י הרכב אחר של ביהמ"ש המחוזי ל-10 שנים מאסר בפועל ו-10 שנים מאסר על תנאי. בהתחשב בכל הנסיבות המסקנה היא כי יש להחמיר בעונשם של המשיבים במידה ניכרת. לפיכך הוחלט להעמיד את עונשו של כל אחד מהם על 9 שנים מאסר בפועל בעוד שהמאסר על תנאי בוטל.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד נ. ורצברגר למשיבים. 28.12.93).
ע.פ. 2885/93 - דן תומר נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעל משרד שקישר בין נערות ליווי ללקוחותיהן בעבירה של סרסרות למעשי זנות(הערעור נדחה).
א. המערער ניהל משרד בשם .V.I.P שתיווך בין נערות ליווי ללקוחותיהן. שיטת הפעולה תוארה באמרתה של אחת הבנות, כי "כל פעם מתקשרים אלי הביתה מישהו אחר מהמשרד, ונותן לי פרטים של לקוח ואני לאחר שמקבלת את הפרטים מתקשרת אל הלקוח ומדברת איתו... קובעים את הסכום שהוא ישלם כבר בטלפון... לא מפרטים מה יתרחש בפגישה עצמה... לרוב, המפגשים עם הלקוח הם יחסים מיניים... אני רוצה לציין שהלקוח משלם לי את הכסף מראש... רוב הלקוחות דורשים יחסי מין... מדי כמה ימים אני ניגשת למשרד... ומשלמת להם עבור התיווך שלהם... 140 שקל עבור כל לקוח שהמשרד שלח אותי אליו". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, בעל המשרד, בעבירה של סרסרות למעשי זנות וגזר לו 4 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי של שנה וקנס של 3,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. סעיף 199(א) לחוק העונשין קובע כי את העבירה של סרסרות למעשי זנות עובר "מי שמחייתו כולה או מקצתה... בתקופה כלשהי על רווחיה של זונה" או "...מי שמקבלביודעין מה שניתן בעד מעשה זנות של אשה או חלק ממה שניתן כאמור". בהוראת החוק מדובר איפוא במחיה על רווחיה של זונה או בקבלה ביודעין של מה שניתן בעד מעשה זנות של אשה או חלק ממה שניתן כאמור. מי שמתווך בין לקוח לבין פרוצה וגובה חלק מן האתנן בעמלתו עובר בכך עבירה על סעיף 199 הנ"ל.
ג. הסניגור טוען כי התיווך היה למען שירותי ליווי ולא לשם זנות, שהרי המערער לא קבע מה תעשה האשה הנשלחת ללקוח והיה לאשה שיקול דעת שלא להסכים למגע מיני. ברם, ככלל מדובר היה בפגישה במגמה מינית ולא היתה כל מטרה אחרת למפגשים. אכן, האשה שנשלחה היתה יכולה לסרב למגע עם פלוני שסלדה ממנו, אך בכך לא היתה שונה מכל פרוצה שזכותה על גופה נשמרת לה גם בעת עיסוקה בזנות. העובדה שלא נשאלו שאלות ושלא דובר מראש, בשיחות טלפון, על מטרת המפגש, אינה הופכת את אשר היה מובן מאליו לכל המעורבים בעניין, לדבר שלא היה ידוע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם בן הדור למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 4.1.94).
בג"צ 5299/93 - חליל אלחמידי נגד שופט ביהמ"ש המחוזי בת"א
*הטלת הוצאות לטובת המדינה על מי שביקש הארכת מועד לריצוי העונש. *אי שמיעת העותר נגד חיובו בהוצאות. *פנייה בעניין זה לביהמ"ש העליון נדונה כערעור(העתירה נשמעה כערעור פלילי והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש).
א. העותר הורשע בדינו ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי הורה, בהסכמת ב"כ המדינה, על עיכוב ביצוע גזר הדין לחודש וחצי ובהתקרב מועד תחילת ריצוי העונש הגיש העותר בקשה להארכת המועד לריצוי העונש. ב"כ המדינה התנגד לבקשתו וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. כעבור מספר ימים הוגשה בקשה נוספת להארכת עיכוב הביצוע ובעת הדיון צמצם העותר את בקשתו לעיכוב ביצוע לעשרה ימים נוספים בלבד. גם בקשה זו נדחתה, וביהמ"ש המחוזי חייב את העותר לשלם הוצאות לאוצר המדינה "על בזבוז זמנו של ביהמ"ש סך של 4,000 ש"ח". העתירה מכוונת כלפי חיוב העותר בהוצאות. העתירה נשמעה כערעור פלילי והוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
ב. אין לקבל את טענת העותר שלפיה לא היתה לביהמ"ש המחוזי סמכות להטיל עליו תשלום הוצאות. לדעת העותר ניתן להטיל הוצאות על נאשם רק עד גזירת הדין. עמדתו זו סומך העותר על הוראת סעיף 79 לחוק העונשין שלפיה "הורשע אדם, רשאי ביהמ"שלחייבו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים...". ברם, אין לפרש את הוראת הסעיף כקובעת כי רק עד למועד גזירת הדין ניתן להטיל הוצאות משפט. ביהמ"ש מוסמך לפסוק הוצאות משפט, תוך שימוש בסמכותו לפי סעיף 79 הנ"ל, גם לאחר יום גזירת הדין.
ג. טענה אחרת בפי העותר, טענה שהסכים לה ב"כ המדינה, כי ביהמ"ש לא איפשר לעותר לטעון כנגד חיובו בהוצאות ובכך נפגמו כללי הצדק הטבעי. פסה"ד המטיל הוצאות משפט עומד על רגלו הוא והוא אובייקט עצמאי לעניין ערעור. הערעור נערך באותו אופן כפי שמערערים על קנס וביהמ"ש העליון החליט לראות בעתירה הנדונה ערעור במסגרת זו. במסגרת הערעור הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע את הצדדים ויחליט בדבר הוצאות המשפט.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, טל. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"ד זילברמן לעותר, עו"ד שפר למשיב. 5.1.94).
בש"פ 257/94 - מדינת ישראל נגד אליהו סבאן
*שחרור בערובה (מרמה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נחקבל).
א. על פי אישום שהוגש נגד המשיב, שהיה מתווך דירות, פיתח הלה שיטה מתוחכמת להוצאת כספים במרמה מהבנקים, במסגרת מתן הלוואות לעולים חדשים לרכישת דירות, תוך זיוף הסכמי רכישה של דירות, יפויי כח, תצהירים, נסחי רישום, ומסמכים אחרים.עוד הואשם המשיב כי חברה שבשליטתו חתמה על חוזה לקניית 48 דירות בנות חדר, התפושות בידי דיירים מוגנים, ומכר אותן לעולים מרוסיה כדירות בנות שתי חדרים כאשר הציג בפניהם דירה אחת שהיתה מורכבת משתי דירות שחוברו ושופצו. כך מכר המשיב 27 דירות. דירה אחת אף מכר שלש פעמים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי יש תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים המיוחסים למשיב. כן סבר כי קיימת עילת מעצר ראוייה נגד המשיב בגידרו של סעיף 21א'(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. לדעת ביהמ"ש המחוזי פעולותיו של המשיב ותחכומן מעידים על כך שאין אימת הדין עליו והוא עשוי לסכן את שלום הציבור ואף לחטוא בנסיון לשבש את הליכי המשפט או להתחמק מליתן את הדין. אעפ"כ לא נעתר ביהמ"ש לבקשת המדינה להורות על מעצר המשיב עד סיום ההליכים, מן הטעם היחיד "שמשפטו של המשיב עשוי להתארך ולהמשך זמן רב... רשימת עדי התביעה כוללת כעת 44 עדי התביעה...". הערר נתקבל.
ב. הסכום הכולל של מעשי המרמה והזיוף שבהם הורשע המשיב מגיע לכדי שבעה מליון ש"ח בקירוב. סכום זה לא נתפס ע"י המשטרה כשם שלא נתפסו אמצעי הזיוף ששימשו את המשיב בביצוע העבירות. זאת ועוד, לאחר שכבר נחקר המשיב ע"י המשטרה בחשד לביצוע העבירות מבלי שנעצר, המשיך לבצע, לפי חומר החקירה, חלק מעבירות המרמה. משקבע ביהמ"ש, ובדין קבע, כי המשיב עלול לסכן את שלום הציבור וכי אין מורא הדין עליו,כי אז לא היה מקום לשחררו בערובה, אף אם כלל אחד התנאים לשחרור את המגבלה של "מעצר בית". אם אין המשיב בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו, כי אז אין יסוד לאמון בו כי יקיים את תנאי השחרור. אכן, הדיון במשפטו של המשיב עלול להתארך, אךבהתחשב במהות העבירות ובנסיבות האמורות, אין בעובדה זו בלבד כדי לשנות את המסקנה המחייבת את מעצרו של המשיב.
(בפני: השופט גולדברג. עוה"ד גב' אתי כהנא וג'ורג' אזולאי לעוררת, עו"ד ששי גז למשיב. 18.1.94).
ע.א. 657/89 - עפיף ומאלק זמירו נגד מדינת ישראל והורי המנוח עבדל חאלק
*חיוב נאשם בהוצאות לטובת הורי המנוח שנהרג באירוע, כאשר הנאשם לא הורשע בהריגה אלא ביריות באיזור מגורים(הערעור נתקבל).
א. בשעות הערב, באפריל 1988, נטל נער כבן 16, עבדאל חאלק יאסין, מכונית השייכת לאחד מתושבי מקום מגוריו והחל נוסע בה ברחובות הכפר, תוך השמעת רעש עז מן העמעם שהיה מקולקל. המערערים, שני אחים, שהיו אותה עת בבתיהם שמעו את קולות ה"חרקות", נטלו כלי נשק שהיו ברשותם ברשיון, והחלו לירות. המנוח עבדל חאלק נפגעמקליע בראשו ונפטר. לאחר הירי סילקו המערערים את התרמילים וניקו את כלי הנשק. התביעה לא האשימה את המערערים או מי מהם בגרימת מותו של המנוח, משום שלא היתה ראיה שיהיה בה כדי לקשור בין הירי שביצעו המערערים לבין מות המנוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות של פזיזות ורשלנות ויריות באיזור מגורים וכן בשיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש אמר כי אין בפניו ראייה שהקליע שבו נפגע המנוח נורה מהנשק של המערערים. ביהמ"ש הוסיף כי אם היה צריך להכריע בתביעת נזיקין אזרחית עפ"י מאזן ההסתברות "יתכן שניתן היה לקבוע... שהפגיעות אכן היו כאלה. אך אנו דנים במשפט פלילי, ומה עוד שהתביעה עצמה... סברה שאינה יכולה לטעון כך". ביהמ"שגזר לכל אחד מהמערערים עונשי מאסר וכן החליט להטיל עליהם לשלם 25,000 ש"ח פיצויים להורי המנוח. ביהמ"ש סבר כי על אף שלא פסק כי קיים קשר סיבתי בין היריות לבין מות המנוח, אין מניעה לפסוק פיצויים שהרי "ביהמ"ש יכול לשקול את הדברים עפ"י דיני הראיות הנוהגים בתביעה אזרחית". הערעור נתקבל.
ב. סעיף 78 לחוק העונשין קובע לאמור "הורשע אדם. רשאי ביהמ"ש לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק ע"י העבירה סכום שלא יעלה על... לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו". תנאי הוא איפוא כי הפיצוי ישולם "לאדם שניזוק ע"י העבירה". עיון בעבירות שהמערערים הורשעו בהן - הפגיעה באדם אינה נמנית בין יסודותיהן. המערערים הורשעו בעבירות האמורות לאחר שהתביעה טענה כי אין ראיות הקושרות בין היריות לבין הפגיעה במנוח. אם סברה התביעה כי היריות שירו המערעריםאו מי מהם אינן אלה שפגעו במנוח, לא היה מקום לחייב את המערערים בתשלום פיצוייםלמשפחת המנוח.
ג. ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה מה היתה צריכה להיות המסקנה לו היו בפני הערכאה הראשונה ראיות בכמות מספקת כדי לקבוע אחריות אזרחית בנזיקין. האם די באלה, כדי לקבוע, במסגרת ההליך הפלילי, חיוב הנאשם בפיצויים על אף הקביעה בדבר חוסר דיות הראיות במישור הפלילי. זאת ועוד, שאלה נוספת היא, האם ניתן לראות
בבני משפחתו של האדם שניזוק ע"י מעשה העבירה חליפיו לעניין הזכות לקבל פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' כרמלה חנוך למערערים. עו"ד משה שפירא להורי המנוח. 3.1.94).
ע.פ. 4144/91 - שרלי ממן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 388/89 - הערעור נתקבל).
א. ביום 31.7.89 נמסר למשטרה מידע, כי המערער ואחד אסרף נסעו יחדיו לכיוון באר שבע בכוונה לקנות סמים. מארב של שוטרים המתין לשניים בדרכם חזרה והם עוכבו. החיפוש במכוניתם ובכליהם לא העלה דבר, אך נסיבות העניין החשידו כל אחד מהם כי הטמין את הסם בתוך גופו. לפיכך נעצרו השניים. למחרת היום עשה אסרף את צרכיו ופלט גליל ניילון ארוז שהכיל 18 גרם הרואין, וטען כי רכש את הסם לצרכיו העצמיים. המערער הכחיש את החשד ונמנע מעשיית צרכים. חוקריו החליטו להמתין לבאות כבלו אותו באזיקים והציבו עליו שוטר בשמירה צמודה. כעבור יומיים נותר המערער לבדו ואז נכנס לשירותים ועשה את צרכיו והדיח את מי האסלה. לאחר מכן נתגלה סם בצינור מי השופכין. בעקבות ארוע זה הסכים המערער כי יעשו לו חוקן אך אז לא נמצא דבר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת הסמים והערעור נתקבל.
ב. על התביעה היה להוכיח בדרגת וודאות שמעבר לספק סביר לפחות שתי אלה: כי איש זולת המערער לא יכול היה להשתמש בחדר השירותים הנדון בזמן הנתון; כי נשללת האפשרות שגליל הסמים הושלך לאסלה במועד קודם ונותר תקוע בצינור השופכין עד שחולץ ממנו בעקבות פעולת השוטרים. לאף אחת מאלה לא הובאה הוכחה מעבר לספק סביר. היה טעם לברר במשפט מדוע לאחר האירוע הסכים המערער כי ייעשה לו חוקן, לשאלה זו יכלה להיות חשיבות משום שעד אותו שלב התנגד המערער לעשיית חוקן. אולם לא היתה עדות כי המערער הסכים לאחר מכן לעשיית חוקן ולטענת המערער נכפתה עליו עשיית החוקן ע"י השוטרים בכוח. הוא לא נחקר כלל על גירסתו זו ע"י התובע, ומשלא נחקר אין להסיק מסקנות לחובתו מגירסת השוטרים בלבד.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טל. החלטה - השופט מצא. עוה"ד קליין ואריאל בן נון למערער, עו"ד ארצי למשיבה. 30.1.94).
רע"א 6283/93 - ר. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף
*השיקולים שצריכים להנחות את ביהמ"ש בקבעו כי על בעלי הדין להגיש את העדויות בתצהירים. *חיובו של מנהל מע"מ להגיש תשובה בערעור מע"מ(מחוזי ת"א - המ' 9349/93 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
א. תקנה 7(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור) קובעת שבערעור מע"מ "רשאי" המשיב להגיש תשובה מנומקת. תקנה 10(א) לתקנות החילה על הערעור את תקנות סדר הדין האזרחי (להלן: התקנות). בין התקנות שהוחלו במע"מ מצויות שתיים שלפי אחת מהן "מוסמך" שופט בקדם משפט ולפי התקנה האחרת "רשאי" ביהמ"ש להורות לבעל דין כי עד שיובא על ידו "יקדים ויגיש תצהיר על עדותו". במקרה דנא, בערעור מע"מ, הורה ביהמ"ש המחוזי בהחלטה, שנכתבה על סטנסיל, כי על המבקשת להגיש תצהירים כדי לאמת את העובדות נשוא הערעור, ואילו על המשיב להגיש תשובה תוך שלושים יום מיום הגשת התצהיר, שאם לא כן, תיחשב אי הגשת תשובה "כאי הגשת כתב טענות (הגנה) ויכול שביהמ"ש יפסוק על פי המבוקש בערעור ללא זימון ב"כ המשיב". המבקשת עתרה לחייב גם את המשיב בהגשת תצהיר אך בקשתה נדחתה על יסוד הנימוק כי "אין כל הוראה בחוק המחייבת את המשיב לאמת בתצהיר את האמור בכתב התשובה". טענת המבקשת היא שהן מטעמים של יעילות והן מטעמים של צדק שומה היה על ביהמ"ש לנהוג בשוויון בין בעלי הדין. תשובת המשיב היתה בשניים אלה: שכרשות ציבורית היא
מוחזקת כמי שפעלה כדין ועל המבקשת הראייה לסתור; כי זכותה שמורה לה לשקול מה הראיות שתביא, אם בכלל, רק לאחר שתתמנה ראיות המבקש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור, הערעור נתקבל והתיק הועבר לביהמ"ש המחוזי.
ב. אין לקבל את הנמקת ביהמ"ש המחוזי לדחיית בקשתה של המבקשת, שהרי ההוראה המסמיכה את ביהמ"ש להורות לבעל דין להגיש תצהיר, מצויה בתקנה שבסדר הדין שהוחלה גם על סדרי הדין במע"מ, והיא חלה על המשיב כמו על המבקש. גם טעמו הראשון של המשיב לדחיית הבקשה אינו נראה, הואיל והשאלה על מי מבעלי הדין נטל הראיה אינה כרוכה, בהכרח, בשאלה כיצד ידרש בעל דין פלוני להוכיח, במידת הצורך את טענותיו.
ג. טענתו השניה של המשיב שזכותו לשקול מה הראיות שיביא, רק לאחר שתתמנה ראיות המבקש - מעוררת שאלה שבתחום סדר הדין שאינה מיוחדת לערעורי מס ערך מוסף. האמור בתקנות 158 ו-159 לתקנות, הסדר הוא שהתובע קורא לעדיו בזה אחר זה וכל אחד מהם עשוי להיחקר בחקירה ראשית, בחקירה שכנגד ובחקירה חוזרת. משתמו ראיותיו של בעל הדין והוא הכריז ש"אלה עדיו" רשאי הצד השני שלא להביא ראיות כלל. תקנות 143(5) ו-168 המסמיכות את ביהמ"ש להורות לבעל דין כי עד שיובא על ידו יקדים ויגיש תצהיר על עדותו וכי "תצהירו... יבוא במקום חקירה ראשית...", אין בהן כדי לגרוע מזכותו של בעל דין להודיע בתום שלב הראיות של בעל הדין שהתחיל בהבאתן, שאין ברצונו להביא ראיות. מסירת התצהירים אינה הופכת אותם לחלק מן הראיות, אלא היא תנאי מוקדם "להגשתם" בשלב הבאת הראיות לפי הסדר שנקבע בתקנות 158 ו-159. לפיכך, אם הגיש התובע (שהתחיל בהבאת הראיות) את תצהירי עדיו בגדר ראיותיו וראיות התביעה נסתיימו, רשאי עדיין הנתבע להודיע שאין הוא מביא עדים ובמקרה כזה אין תצהירי עדיו שנמסרו לתיק ביהמ"ש משמשים כחומר ראייה.
ד. תקנות 143(5) ו-168 אינן מחייבות את ביהמ"ש בהכרח, לנהוג על דרך של שוויון פורמלי בין בעלי הדין, וביהמ"ש רשאי בגדר התקנות האמורות אפילו להורות שיוגשו תצהירים של חלק מהעדים של אחד מבעלי הדין בעוד שהעדים האחרים יישמעו בדרך הרגילה. עם זאת יש להניח שאם יראה ביהמ"ש ליתן הוראה גורפת לגבי הגשת תצהירים, לא יפלה, בהיעדר סיבה המצדיקה את הדבר, בין עדי התובע לבין עדי הנתבע. סיבה עניינית המצדיקה "הפלייה" כאמור, יכולה להיות שקיימת הסתברות שהעובדות הרלבנטיות מצויות אך באמתחתם של אחד מבעלי הדין ועדיו ובידיעתם, שאז אין טעם להורות שעדי בעל הדין שכנגד "יקדימו" ויגישו תצהיר על עדותם. יש להניח שבמקום בו יידון המשפט במפוצל, באופן שתחילה תישמענה ראיות התובע ולאחר מכן - בהפרש זמן מתאים וסביר - תישמענה ראיות ההגנה, יטה ביהמ"ש להורות שתחילה יקדים התובע ויגיש תצהירים של עדיו, ורק לאחר גמר עדויות התביעה יקדים הנתבע ויגיש תצהירים של עדיו, אם בכלל יבחר להביא ראיות. לעומת זאת יש להניח, שבאותם המקרים שבהם אמור ההליך להידון בשמיעה רצופה מיום ליום, יטה ביהמ"ש כבר מלכתחילה להורות לשני בעלי הדין להקדים ולמסור את תצהירי העדים. אך רשאי הוא, אם הנסיבות מצדיקות את הדבר, להורות הוראה אחרת גם במקרה כזה.
ה. במקרה שלפנינו לא נתן השופט את דעתו לשיקולים המפורטים לעיל שיש בהם כדי להנחות את בתי המשפט השונים לגבי השימוש בשיקול דעתם לפי התקנות הנ"ל. לפיכך יש להחזיר אליו את הדיון על מנת שישקול את החלטתו מחדש לפי ההנחיות הנ"ל.
ו. לסיום פסק הדין הוסיף ביהמ"ש העליון שתי הערות: האחת - אין אי הגשת תשובה בערעור מע"מ נחשבת כאי הגשת כתב הגנה, ולפיכך יש מקום לתקן את הטופס שבו נעשה שימוש במקרה דנן בביהמ"ש המחוזי; השניה - שהקביעה שהתצהיר הנמסר לביהמ"ש המחוזילפי תקנה 168 אינו נחשב "מוגש" עד לשלב הגשת הראיות, היא אך לצורך פרשנות התקנה 168. אין בה כדי לגרוע מהלכות אחרות בסוגיות אחרות, שלעניינן יכול ויהיו קיימים
שיקולים אחרים המצדיקים קביעה שעם הגשת מסמך או חוות דעת לתיק ביהמ"ש כבר החל שלב הראיות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד פ. רובין וי. זמיר למבקשת, עו"ד י. כהן למשיב. 13.1.94).
ע.פ. 6505/93 - מדינת ישראל נגד איתן בן סלים הדר
*קולת העונש (מעשים מגונים בקטינה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המתלוננת, שהיתה כבת 15 שנה, עבדה בחופשת הלימודים כמטפלת באמו של המשיב. בעת ששהתה המתלוננת בדירת האם החל המשיב לגעת בחלקים מוצנעים בגופה ובסוף ביצע בה מעשים מגונים לאחר שהפשיט אותה בחלקה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של מעשה מגונה בקטינה והדגיש את חומרת המעשה והטראומה הנפשית הנגרמת לנפגעת, אשר תוצאותיה עשויות לעיתים להשפיע על מהלך חייה בעתיד. למרות זאת הסתפק ביהמ"ש בהטלת עונש של 6 חודשים מאסר בפועל שירוצה בעבודת שירות ושנתיים מאסר על תנאי וכן בתשלום קנס של 1,500 ש"ח ופיצוי למתלוננת של 1,500 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אכן, אין למשיב עבר פלילי, אך לא היה בכך כדי להצדיק עונש כה מופלג בקולתו, אשר אין בו להגשים את מטרת ההרתעה. הסניגור העלה את מעשיו הטובים של המשיב לכלל, שראוי להם שיעמדו לו עתה, אך אין כל יחס בין עברו החיובי של המשיב לבין העונש שנגזר עליו. לפיכך הוחלט כי המאסר בפועל שירצה המשיב יהיה 18 חודשים ומאסר על תנאי שנה אחת. הקנס שהוטל על המשיב בוטל.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, טל. עו"ד גב' דפנה ביינוול למערערת, עו"ד משה מרוז למשיב. 23.1.94).
ע.פ. 4566/93 - אלי לוזון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אחיינו של המערער, ילד בן 12, חיפש קרשים למדורת ל"ג בעומר והגיע למלון דירות שבבעלות המתלונן. הנער חזר לביתו וסיפר לאמו כי המתלונן תקף אותו, דבר המוכחש ע"י המתלונן. המערער והילד הגיעו לבית המתלונן והתפתח דין דברים חריף שבמהלכו קילל המתלונן את המערער והשמיע איומים כלפיו. בהמשך ההתרחשות נטל המערער מטאטא עם מוט מתכת והלם בראשו של המתלונן. המתלונן נפגע קשות בראשו, נגרמו לו מספר שברים, עבר ניתוח אחד ויצטרך לעבור עוד ניתוח. כן נזקק המתלונן לטיפול שיקומי. היתה זו חבלה קשה ביותר אך בנס יצא המתלונן בחיים - עם תוצאה נוירולוגית טובה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר עלתנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
עובדות המקרה מלמדות כי המערער לא התכונן לתקוף את המתלונן במכשיר בו תקף. כמו כן ניתן לראות את עברו הפלילי כנקי על אף שהורשע בעבר בתקיפה ובאיומים כשסטר לקרוב משפחה שהעליבו. על אף זאת, לא ניתן להתעלם מהאלימות הקשה שהמערער נקט בה על רקע סכסוך של מה בכך. המעשה שעשה המערער מחייב ענישה של ממש אשר יהא בה כדי להרתיע את המערער עצמו ואת כלל הציבור, במגמה לשרש את תופעת האלימות ההולכת ופושה בחברתנו. מכאן שאין לראות את העונש כחורג מן הסביר ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, טל. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 30.1.94).
בג"צ 1480/92 - סיעת רצ במועצת עירית חיפה נגד ראש העיר ומועצת העיריה
*מתן הנחות במסים עירוניים בחיפה למוסדות דת (העתירה נדחתה).
העותרים העלו בעתירתם מספר נושאים הקשורים לגביית ארנונה וגביית אגרת פינוי אשפה ממוסדות דת המצויים בתחומי עירית חיפה ובסופו של דבר נותרה לדיון רק שאלת מתן פטור מתשלום אגרת פינוי אשפה לבתי כנסת, כנסיות, מסגדים או בתי תפילה אחרים, שאין בהם פעילות עיסקית. בעניין זה נדחתה העתירה. פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין) מעניקה פטור מארנונה לקשת רחבה של גופים המפורטים באותה פקודה ושר הפנים מוסמך לפי הפקודה ליתן פטור מארנונה לגופים נוספים. הפטור הכללי היה למעמסה על רבות מהרשויות המקומיות ולפיכך נחקק סעיף 27 שבחוק העזר בחיפה (שמירת הסדר והנקיון) שלפיו ניתן לחייב גם גופים הפטורים מארנונה בתשלום, ששיעורו שליש משיעור הארנונה, על דרך היטל אגרה מיוחדת המכונה "פינוי אשפה". סעיף זה קבע גם כי "המועצה רשאית להפחית אגרה או לוותר עליה מחמת עוניו של האדם המשוחרר מארנונה". עירית חיפה, וכמוה גם עיריות ירושלים ותל אביב, נהגו במשך שנים לפטור בתי תפילה שאינם מקיימים פעילות עיסקית מתשלום ארנונה, ולו גם ארנונה חלקית. הטעם לכך היה כי בתי התפילה משרתים את תושבי העיר החפצים להתייחד עם בוראם, עלות החזקת מוסדות הדת היא משמעותית ומקורות ההכנסה מצומצמים. הנוהג שהיה קיים במוסדות דת עוגן בתוספת לחוק העזר האומרת כי "בית כנסת, כנסיה, מסגד או בית תפילה אחר שאין בהם פעולה עיסקית לא יחוייב באגרה...". כנגד תיקון זה שבחוק העזר יצא קצפם של העותרים, ואולם משיצאו מתוך הנחת היסוד שסעיף 27 הוא בעל תוקף, אין לכפור בתוקפו של התיקון שאין בו אלא מתן ביטוי לתכלית חיובית של פטור מוסדות הדת.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. פיש לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 30.1.94).
ע.פ. 3155/93 - ניסים צפר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק
(הערעור נתקבל).
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בשתי עבירות. האישום הראשון התייחס להחזקת מיצבור נשק שכלל תת מקלע קלצ'ניקוב, עוזי, שני אקדחים, רימונים וחומר נפץ. האישום השני התייחס לסחר בנשק בכך שהמערער מכר לעד התביעה אסביטאן אקדח ומחסנית ובה 13 כדורים. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מן העבירה שיוחסה לו באישום הראשון והרשיעו בעבירה המיוחסת לו באישום השני. הראיות נגד המערער הסתכמו בעדותו של עד התביעה אסביטאן. באשר לאישום הראשון סבר השופט כי עדותו של העד אינה אמינה במידה מספקת, כי בעדותו יש סתירות ותמיהות ואינה מתיישבת עם ראיות אחרות. אשר לאישום השני - ביהמ"ש קבע כי העד הנ"ל אמין וניתן לסמוך על עדותו. הערעור נתקבל.
התובע הצביע על כך כי ככל שמדובר באישום הראשון, העוסק בפרשיות מן השנים 84-1982, ייתכן שהעד לא יכול היה לזכור את העובדות כהוויתן ולפיכך עדותו עוררה ספק. אולם האישום השני עוסק בפרשיה משנת 1992 ואותה יכול היה העד לזכור. אך גם הסבר זה אינו עומר בפני הביקורת, נוכח אי אמינות כללית העולה בהתייחסות ביהמ"ש לעד בנוגע לאישום הראשון, ולאור דברי העד עצמו כי לא היה קשר בינו לבין המערער בשנת 1992. לפיכך הרשעת המערער באישום השני גם היא אינה נקייה מספק ומכך זכאי המערער ליהנות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. עו"ד נ. דור למערער, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 22.12.93).