בג"צ 955+1025/89+699 - ענת הופמן ואח' נגד מועצת עירית ירושלים ואח'
*ואח' - פסילת מועמדי מר"ץ לחברות במועצות דתיות בשל היותם אנשי התנועה ליהדות מתקדמת(העתירות נתקבלו).
א. העתירות מופנות נגד מועצות עירית ירושלים ועירית ת"א, כאשר העותרים השונים מבקשים לפסול החלטות המועצות שסירבו לאשר מועמדותם של חברים למועצה הדתית שהוצעו ע"י סיעות רץ ושינוי בעירית ירושלים ובעירית ת"א, מן הטעם שהמועמדים נמנים על התנועה ליהדות מתקדמת. העתירות נתקבלו והחלטות מועצות העיריה בוטלו והן חוייבו לדון מחדש בבחירת מועמדי הסיעות האמורות כאשר העילה לפסילת המועמדיםשהיתה בדיונים הקודמים נפסלה ע"י בג"צ.
ב. בג"צ הבהיר כי חבר המועצה הדתית מייצג את הגוף הפוליטי-ציבורי שברשות המקומית, שלפי גודלו זכאי הוא למספר זה או אחר של מועמדים לחברות במועצה הדתית,בהתאם לחוק. אין הנציג מכהן כחבר במועצה הדתית בתור נציג של השקפת עולם דתית זואו אחרת, ואין בחברותו במועצה הדתית כדי לתת הכרה והצדקה להשקפת עולם דתית, לא כזו ולא אחרת. בענייננו, הקהילות הרפורמיות בת"א ובירושלים הן אחוז קטן מאוד, אשר לפי ההרכבים של המועצות הדתיות לא מגיעים להם נציגים, אך לעומת זאת הם לא הוצעו ע"י הקהילה הרפורמית אלא ע"י מפלגות פוליטיות אשר לפי ייצוגם בעיריה מגיעים להם נציגים במועצה הדתית. בג"צ גם התייחס לשאלה אם יכול הוא להתערב בהחלטת מועצת העיריה ועל כך השיב בחיוב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, ד. לוין, בך, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. 6.1.94.).
בש"א 4542/93 - אילן נובק ואח' נגד מנהל מע"מ עכו
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור(בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
א. בערעור של המבקשים על שומת מע"מ ניתן פס"ד והמבקשים טענו כי על פסה"ד שניתן נודע להם רק ביום 26.3.93. לאור זאת הגיש המבקש ביום 31.3.93 בקשה לביטולהפסק וזו נדחתה בהחלטה מיום 21.4.93. ביום 20.5.93 הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה מיום 21.4.93, בנימוק שניתנה במעמד צד אחד, ובקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 31.5.93. על החלטה זו נודע לב"כ המבקש, כך נטען, רק ביום 5.7.93. בקשה לרשות ערעור על החלטה זו הוגשה בתיק אחר, וכן הוגשה הבקשה, נשוא דיון זה, להאריך את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 21.4.93. הבקשה נדחתה.
ב. ההחלטה מיום 21.4.93, הדוחה בקשה לביטול פס"ד, הומצאה למבקש, ועל כל פנים הוא היה מודע לה, שהרי הגיש, ביום 20.5.93, בקשה לביטולה. עצם הגשת הליך המתייחס להחלטה קודמת, שולל מבעל הדין את הזכות לטעון שאותה החלטה לא הומצאה לוכדין. במקום להגיש בקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 21.4.93, שב המבקש ופנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול אותה החלטה. גם אם היה רשאי לפנות בבקשה כזו, מן הטעם שההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, אין בפניה חוזרת לביהמ"ש המחוזי משום צידוק לאיחור בהגשת בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון. בעל דין המגיש בקשה לביטול פס"דשניתן במעמד צד אחד, אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים עד שתנתן החלטה בבקשתו, אלא עליו לפעול, בתוך הזמן הקבוע, להגשת ערעור על אותה החלטה. בענייננו, עד שניתנה ההחלטה בבקשה לביטול ההחלטה מיום 21.4.93, הוחמץ המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על אותה החלטה, ובאין טעם מיוחד, עצם נקיטת הליך אחר באותו עניין אינה מצדיקה הארכת המועד.
ג. טוען ב"כ המבקש כי קיים צידוק להארכת המועד בשל הליך אחר התלוי ועומד, והוא הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 31.5.93. גם טענה זו יש לדחות. ראשית - קיים ספק אם אותו הליך הוגש בזמן וכראוי ועניין זה דינו להתברר בנפרד; שנית -
וזה העיקר - ההליך האחר נסב על עניין אחר, ההחלטה מיום 31.5.93, בעוד כאן עומד לדיון נושא ההחלטה מיום 21.4.93. עצם העובדה שכל הליך מתייחס להחלטה אחרת - אף אם מדובר באותה פרשה - מצביעה על כך שמדובר בשני עניינים שונים, מבחינת מהותם ומבחינת מסגרת הדיון והטענות המועלות בהם.
(בפני: הרשם צור. עו"ד א. כספי למבקשת, עו"ד מרגלית למשיב. 2.1.94).
ע.פ. 2400+2426/92 - מדינת ישראל נגד עדי נגר
*מידת העונש (מרמה)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער היה קשור למערכת של מעשי מרמה שכללו מכירת דירות בדרום ת"א לעולים חדשים ולאנשים אחרים מן הרובד החברתי החלש. היו מקרים בהם מכר דירה שאינה שלו, היו מקרים בהם מכר דירות שהורחבו או נבנו ללא היתר כדין, מקרים אחרים בהם לא תאמו המסמכים מבחינת גודל הדירה או מספר חדריה את העובדות לאשורן. הוא פעל בשיטתיות, ופרט למקרה אחד לא פוצו קורבנות העבירה למרות שלרובם נגרם נזק כספי. בתקופה בה ביצע את מעשיו - בין אוגוסט 1990 לפברואר 1991 - היה המערער משוחררברשיון ממאסר קודם, אחרי שהוטלו עליו בתיק הקודם 5 שנים מאסר בשל ביצוע מעשי מרמה קודמים וכן יש לו הרשעות קודמות נוספות. ביהמ"ש המחוזי התחשב לקולא בעובדהשהמערער יצטרך לרצות את תקופת הרשיון בנוסף על מאסרו, וכן נתן משקל להודאה בעובדות, וגזר למשיב 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. אחרי שהמערער ביצע מעשי מרמה רבים ונדון בעבר לחמש שנות מאסר, והוא שב וביצע מעשים זהים רבים בתקופה בה היה משוחרר ברשיון, מן הנכון היה להטיל עליו עונש חמור יותר כדי להוסיף ולנסות לרסנו ולהגן על הציבור מפני מעשי המרמה החוזרים ונשנים. זאת ועוד, הפגיעה באנשים תמימים בעלי אמצעים דלים היא מקוממת, ואין המערער יכול להשמע כמי שמבקש שיחוסו עליו, כאשר לא חס על אחרים ופגע בהם במעשי מרמה שיטתיים. לפיכך הוחלט להעמיד את ענשו על 6 שנים מאסר בפועל ושנה אחתמאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלף למערערת, עוה"ד זיגל ואופיר למשיב. 4.1.94).
ע.א. 4797/92 - שמעון ריעני נגד שמעון מכלוף ובידרמן חברה לביטוח בע"מ
*קביעת אחוז נכות לפי חוות דעת מומחה. *קביעת ההכנסה שלא לפי הדיווח למס הכנסה(מחוזי חיפה - ת.א. 1408/88 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל בחלקו והערעורשכנגד נדחה).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים בהיותו בגיל 50. בהסכמת בעלי הדין מינה ביהמ"ש ארבעה מומחים רפואיים אשר קבעו את נכותו הצמיתה של המערער בתחומי האורטופדיה, כירורגיה, נוירולוגיה ואף אוזן גרון. ביהמ"ש המחוזי אימץ את קביעת המומחים, למעט הקביעה הנוגעת לנכותו של המערער עקב מה שהוגדר כהפרעה בדיבור. הנוירולוג קבע, כי ההפרעה בדיבור מזכה את המערער ב-%20 נכות לצמיתות, אך השופט קיבל את טענת ב"כ המשיבים כי הנכות בשל הפרעה בדיבור אינה עולה על %10. סיכומו של השופטהיה שנכותו של המערער, בשל כלל הפגיעות שהוסבו לו בתאונה, מסתכמת בשיעור משוקללשל %47. ערעורו של המערער נתקבל בעניין אחוז הנכות בשל הפרעה בדיבור וכן בענייןשיעור התשלום עבור נעליים אורטופדיות. מלבד זאת נדחה ערעורו של המערער וכן נדחהערעור נגדי של המשיבים.
ב. לעניין הנכות בשל הפרעה בדיבור - המומחה סמך על המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), ובחוות דעתו נקב בסעיף המזכה
ב-%10 נכות בלבד. לאחר מכן הבהיר המומחה כי בהדפסת חוות דעתו נפלה טעות וכי כוונתו היתה לסעיף אחר המזכה ב-%20 נכות. המומחה הוסיף כי "גם אדם שאינו רופא יכול, בהאזנה לדיבורו של החולה, לקבוע האם ההפרעה בדיבור הינה קלה או בינונית". על יסוד האמור ציין השופט כי שמע את המערער בעדותו ולא זיהה הפרעות בדיבורו, פרט לכך כי הוא צרוד. לפיכך העמיד את הנכות בפריט זה על %10 בלבד. לעניין זה יש לקבל את הערעור. אמירתו של המומחה, כי גם מי שאינו רופא יכול להבחין בין הפרעה קלה לבין הפרעה בינונית, נועדה מן הסתם להדגיש עד כמה איתן הוא בדעתו, כי ההפרעה אצל המערער היא בדרגה "בינונית". לא היה מקום להסיק מן האמור, שקביעת דרגת ההפרעה אינה מצריכה מומחיות. לפיכך יש להעמיד את הנכות בשל ההפרעה בדיבור על %20 ואת שיעור הנכות המשוקללת על %53. לקביעה זו יש השפעה על גובה הפיצוי המגיע למערער בגין הנזק הלא ממוני.
ג. באשר להפסד כושר ההשתכרות בעתיד - המערער עבד במשרה חלקית כמשגיח כשרות ומשכורתו, בערכי יום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, לא עלתה על 1,500 ש"ח לחודש. המערער טען כי היה לו עיסוק נוסף של סיוע לתושבי תל מונד בפניותיהם למוסדות שונים ב"עניינים מינהליים" וכי בפעילות זו גבה שכר שהגיע לכדי 3,000 ש"ח לחודש. השופט קבע כי המערער לא הוכיח את גובה ההכנסה הנוספת שהיתה לו ערב התאונה, וקבע הכנסה זו על דרך של אומדן בשיעור של 500 ש"ח לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפגיעה שנגרמה למערער היא חלקית, שכן גם במגבלותיו יוכל לבצע חלק מן העבודות אותן עשה בעבר. השופט קבע עוד כי כושר השתכרותו של המערער היה נמוך בין כה וכה, וכי בשל הפגיעה האחרונה נגרע כושר השתכרותו של המערער בכדי %50, והעמיד את הפיצוי בשל הפסד השתכרות בעתיד על בסיס של הפסד חודשי בסך 1000 ש"ח. שני הצדדים משיגים על קביעה זו אך השגותיהם נדחו.
ד. המערער לא ניהל רישום מסודר של הכנסותיו ולא דיווח עליהן למס הכנסה. הראיות שהביא לא העמידו ראיה מספקת לגירסתו אודות גובה הכנסתו וביהמ"ש רשאי היה לקבען על דרך האומדן. גם טענת המערער כי בעקבות הפגיעה נגרע כושר עבודתו באופן מוחלט ולא בשיעור של %50 יכול היה ביהמ"ש לדחות. משהתרשם השופט כי גם במגבלותיו יוכל המערער לבצע בעתיד חלק מן העבודה שביצע בעבר, אין עילה להתערב בהערכתו. השופט צדק בציינו כי אין להתעלם ממצבו הגופני של המערער ערב הפגיעה. לפיכך אין להתערב בנושא זה.
ה. טענת המשיבים היתה שאין להתחשב בהכנסה הנוספת משום שלא דווח עליה למס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי הסכים שהמחדל לדווח על ההכנסה צריך עקרונית להשפיע על הזכאות לפיצוי על הפסד באותה הכנסה, אך השופט סבר שמתעורר ספק אם הכנסה נוספת שלא עלתה על 500 ש"ח אמנם הטילה על המערער חבות במס או חובת דיווח למס הכנסה, ולכן דחה את הטענה הנדונה. בערעורם ביקשו המשיבים להראות כי בנסיבות העניין לא היה מקום לפקפק בחובת המערער לדווח על הכנסותיו. ברם, אין צורך לעסוק בשאלה זו, שכן הטעם הנכון לדחיית טענת המשיבים, לגופה, נעוץ בהלכה הידועה שאין מונעים מן הנפגע מלהוכיח, בגדר תביעתו לפיצויים, כי הכנסתו למעשה היתה גבוהה מן ההכנסה שעליה הצהיר בפני פקיד השומה. למחדלו של המערער לדווח על הכנסתו הנוספת, נודע משקל בעת בחינת אמינות גירסתו ביחס לגובה הכנסתו הנטענת, והשופט ייחס משקל רב לעובדה שהמערער נמנע מלדווח על הכנסתו.
ו. באשר לפיצוי בגין נעליים אורטופדיות - עקב הפגיעה נתקצרה רגלו השמאלית של המערער בכסנטימטר וחצי ובשל כך הוא נזקק לנעליים אורטופדיות שמחירן גבוה לאין ערוך מנעליים רגילות. את הפיצוי בגין נזק זה אמד השופט באורח גלובאלי בסך 10,000 ש"ח ולעניין זה צודק המערער בערעורו. הפיצוי שנפסק לו אינו משקף את צרכי
ההנעלה שלו בעתיד ויש להעמידו על 30,000 ש"ח. אכן לא היתה עדות מפורשת מפי הרופא המומחה כי המערער ייזקק לנעלים מיוחדות, כפי שטוענים המשיבים, אך על קיוםהצורך בנעליים מיוחדות יכול השופט ללמוד מדברי האורטופד המומחה אודות התקצרות הרגל וכן מעדותו של המערער. למערער נפסק פיצוי גלובלי בסך 3,000 ש"ח בעבור השתתפותו במחיר התרופות המסופקות לו ע"י קופת חולים. לעניין זה צדק השופט כי גםבהיעדר עדות רפואית ישירה, ולאור מהות הפגיעה שנגרמה למערער, התביעה בפריט זה היא סבירה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. כהן למערער, עו"ד י. מלמן למשיבים. 26.1.94) .
רע"א 6988/93 - שרה כהן ואח' נגד ועדת הבחירות - מועצה מקומית אזור ואח'
*פסילת קלפי בבחירות ועריכת בחירות חדשות באותה קלפי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. לפי סעיף 73(ב)(1) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), בערעור בחירות רשאי ביהמ"ש "לבטל את הבחירות... באזור קלפי מסויים ולצוות על עריכתן שנית... אם נראה לו שהליקוי עשוי היה להשפיע על התוצאות". בבחירות באזור נתגלו ליקויים בבחירות בקלפי מסויימת וביהמ"ש המחוזי מצא כי הליקוי עשוי היה להשפיע על התוצאות ולפיכך הורה על עריכת הבחירות שנית באותו אזור קלפי. הערעור נדחה.
ב. כשמנתחים את תוצאות הבחירות, מספר הקולות הכשרים, המכסה הנדרשת לכל מנדט ומספר הקולות הכשרים של %75 מהמכסה הנדרש כדי שהרשימה תעבור את אחוז החסימה, עולה כי לרשימת "אור חי" חסר מספר קולות מצומצם. אילו היו הבחירות באותו קלפי נערכות ללא הפגם שדבק בהן, כעולה מתוך המעטפות כפי שנמנו לעומת הפרוטוקול כפי שנרשם, אפשר שאותה רשימה היתה עוברת את אחוז החסימה. לפיכך צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קיבל את ערעור רשימת "אור חי" והורה על עריכת בחירות חדשות באותו אזור קלפי.
ג. בפי ב"כ המבקשים טענה חילופית שלפיה התעלם ביהמ"ש מהסכם העודפים אשר חתמה רשימת "אור חי" עם רשימת "יש". הטענה היא כי לנוכח הסכם זה, גם אם היתה רשימת "אור חי" עוברת את אחוז החסימה, עדיין לא היה בכך כדי להשפיע על תוצאות הבחירות, שכן סעיף 68(ב) לחוק הבחירות, שעניינו חלוקת המנדטים בין שתי רשימות שהתקשרו בהסכם עודפים, מפנה אל סעיף 67 ואם רואים את שתי הרשימות כרשימה אחת לפני חלוקת המנדטים לא יהיה שינוי בחלוקה. בטענה זו אין ממש, שכן כבר נפסקה הלכה כי קובעים את חלוקת המנדטים ורק בשלב שני קיימת החלוקה הפנימית בין הצדדיםלהסכם העודפים.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, טל. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. לוי למבקשים, עוה"ד גב' אסנת מנדל וע. פלס למשיבים. 4.1.94).
ע.פ. 1928/92 - נחשון וולס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. בשעות הערב, באוגוסט 1990, נורו מספר יריות על רכב נוסע ובו מספר נוסעים ערבים. אחת הנוסעות נפגעה ונפטרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא היורה וכי ירה שלוש יריות לעבר המכונית מתוך כוונה להמית את יושבי המכונית, הרשיע אותו ברצח הנוסעת ובנסיון לרצוח את יתר נוסעי המכונית ודן אותו למאסר עולם. בערעור נטענו שתי טענות: האחת - כי לא הוכח מעבר לספק סביר, כי הכדור שנורה מרובהו של המערער הוא שפגע במכונית וביושביה; השניה - כי אף אם הוכח כי המערער הוא שפגע
בנוסעי המכונית, לא הוכח כי היריות נורו ע"י המערער מתוך כוונה תחילה לגרום למותם של נוסעי המכונית. הערעור נדחה.
ב. המערער נטל את רובהו והלך עמו לגדר הדרומית של איזור התעשיה בקרית ארבע, בעקבות חטיפתם ורציחתם של שני נערים יהודיים. משעברה במקום מכונית הנושאת לוחיות זיהוי של השטחים, ולאחר שהמערער בדק כי בתוכה יושבים ערבים, ירה לעברה שלשה כדורים. לאחר הירי פיזר במקום מספר תרמילי כדורים נוספים שהכין מבעוד זמן כדי לטשטש את העקבות וחזר לביתו. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות כי באותה עת שבה נפגעו נוסעי המכונית לא היו יריות מעבר לשלש היריות שירה המערער, ומכיוון שכך קבע כי הנוסעת נפגעה מהכדורים שירה המערער. בכך אין להתערב.
ג. הטענה השניה והעיקרית בערעור היתה כי לא הוכח שהמערער ירה לעבר המכונית מתוך כוונה תחילה לגרום למותו של אדם. גם טענה זו דינה להידחות. מתוך הראיות, ובכללן הודאתו של המערער לאחר שנעצר, וכן מכתבים שכתב להוריו, עולה כי התכוון להגיב על מותם של יהודים, מן הטעם שאחרים אינם מגיבים. מכל הראיות עולה כי אכןהתכוון לקטול. כוונה זו עולה גם מן התוצאה הטבעית והמסתברת, שלא נסתרה כלל,מהתנהגותו של המערער בזירת האירוע.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"ד נ. ורצברגר למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה. 12.1.94).
ע.פ. 456/88 - אפרים סילבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. ביום 3.5.87 נתגלתה גופתה של המנוחה אהובה אלבז במטע אבוקדו ליד הרצליה, לא הרחק ממקום מגוריה. היא נרצחה בשלש דקירות סכין עמוקות בחזה. המנוחה היתה מוכרת למשטרת ישראל כנרקומנית כבדה. בכלל הראיות נגד המערער היתה עדות של חברו (שניהם מוכרים למשטרה כמעורבים בהחזקת סמים ואנשי עולם תחתון). העד היה יחד עם המערער בליל הרצח. בחצות הלילה יצא המערער מביתו וכשחזר היה מוכתם בדם וסיפר למערער כי הוא רצח את המנוחה. על יסוד עדות זו וראיות נוספות הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ברצח והערעור נדחה.
ב. לאחר האירוע הנדון דובב העד את המערער והשיחה הוקלטה. בשיחה זו חזר המערער ואישר שהוא רצח את המנוחה. טוען הסניגור כי יש לראות בעד שותף למעשה העבירה, לא על שום שנטל חלק פעיל במעשה הרצח, אלא בשל כך שעודד את המערער להעלים את הבגדים המוכתמים בדם, ועל כן היתה עדותו טעונת סיוע שאינו בנמצא. טענה זו יש לדחות, שכן העד לא היה שותף לעבירה ואף לא ניתן לראות בו מעורב במעשה. אולם, אפילו אם היה צריך סיוע, הרי ראיות הסיוע במקרה זה הן איתנות כדי לבסס את ההרשעה.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. הכהן למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 22.12.93).
בש"פ 7195/93 - מדינת ישראל נגד חיר אסדי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב עומד לדין בעבירות של רצח, נסיון לרצח ונשיאת נשק וביהמ"ש המחוזי הורה לעצרו עד תום ההליכים. עם סיומה של שנה מאז הגשת כתב האישום, מבקשת המדינה הארכת המעצר לשלשה חודשים נוספים. כתב האישום הוגש ביום 8.1.93 וביהמ"ש קיים החל במאי 1993 עשר ישיבות. עוד 4 ישיבות קבועות עד סוף מרץ 94 ולדברי ב"כ התביעה יסתיים המשפט עד אז. הבקשה נתקבלה.
ב. ישיבות ביהמ"ש נתפזרו על פני תקופה ארוכה וחבל שכך אירע. הדבר לא בא באשמת התביעה וגם הסניגוריה אינה רואה עצמה אשמה בהתמשכות המשפט. ברם, עובדה היא כי המשפט התפרש על פני חודשים ארוכים. בארה"ב או באנגליה נשמע משפט מיום ליום ובתוך מספר ימים מסתיים המשפט. קשה להבין מדוע אין ניתן גם כאן לקיים משפטים אםלא ברציפות למתחילה ועד גמירה, למצער על דרך פרישת המשפטים על פני תקופת זמן קצרה יחסית. זו גם מצוות המחוקק, אך ביהמ"ש נהג בענייננו כמנהג המדינה, ויש להביא מנהג חדש למדינה.
ג. לגופו של עניין - השיקולים אותם אמור שופט לשקול לעניין הארכת מעצר לאחר שנה, דומים לשיקולים שניתן וראוי לשקלם בעת מעצר עד תום ההליכים, אלא שמשקלם שלאותם שיקולים חייב להיות כבד יותר ושיקול הדעת חייב להיות זהיר יותר וכל מקרה לנסיבותיו. בענייננו, ראוי להיעתר לבקשת המדינה ולא רק משום שהמשיב עומד לדין על עבירת רצח. מסתבר כי מעשה הרצח אינו אלא חוליה אחת בשלשלת של מעשי איבה בין המשיב ומשפחתו לבין הנרצח ומשפחתו. יש חשש מבוסס כי מעשה הרצח לא יהא מעשה האיבה האחרון בין המשפחות. המשיב עצמו נשלח בעבר למאסר לאחר שהורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה כלפי המשפחה האחרת, וזמן קצר לאחר ששוחרר עבר את העבירה הנדונה. הסכנה לשלום הציבור אם ישוחרר, היא כה קרובה וכה קשה, עד שיש בסכנה זו כדי לתמוך בחזקה בבקשת המדינה להארכת המעצר. לפיכך הוחלט כמבוקש.
(בפני: השופט חשין. עו"ד א. דה-הרטוך למבקשת, עו"ד נ. סנעאללה למשיב. 5.1.94).
בש"פ 1970/92 - מדינת ישראל נגד משה הדס ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (שוד)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וגניבת רכב ושוד בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום גנבו הנאשמים רכב, החליפו את זהותו והשתמשו בו כדי להגיע למקום ביצוע השוד - מלטשת יהלומים ברמת גן. על פי האישום הם התנפלו על עובדי המלטשה תוך איום באקדחים ובסכין, כבלו אותם, וגנבו מהכספת שבמלטשה יהלומים בשווי של כ-550,000 דולר. שלשת המשיבים הראשונים הואשמו גם בעבירה של החזקת סמים וחלקם הואשמו גם בהחזקת מטבע חוץ ללא היתר. חלפה כשנה מאז שהוגש כתבהאישום, כאשר המשיבים עצורים עד תום ההליכים, ומכאן בקשת המדינה להאריך את המעצר בשלשה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. שמיעת ההוכחות החלה כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום ומאז התקיימו 27 ישיבות שבמהלכן הסתיימה פרשת התביעה. בעת הדיון בבקשה דנא היו קבועים מועדים ל-7 ישיבות נוספות להמשך הדיון. בדרך כלל יש לשחרר עציר לאחר שנה במעצר והיוצא מן הכלל הוא ששופט ביהמ"ש העליון יכול להאריך את המעצר. כאשר ההשתהות במשפט והעיכוב במהלך הדיון באו בעטיים של הנאשמים או באי כוחם, יהיה זה מקרה מתאים להארכת המעצר. כמו כן, כאשר מדובר בעבירה שלפי עצם טיבה יש בשחרורו של העציר משום סכנה ממשית וקרובה לסיכון חיי אדם יוארך המעצר. כאשר מדובר באישום שהנאשם החזיק נשק קטלני אשר לא נתפס, או שהשתמש בנשק קטלני בשעת שוד אכזרי, עשויות עובדות אלה להצביע על סכנה ממשית וקרובה שנשקפת מהנאשם. לא כל שוד מזויין יוצר סכנה כזו ויש לבחון כל מקרה ונסיבותיו. בענייננו, העבירות שמדובר בהן חומרתן מופלגת ביותר. מדובר בנאשמים בעלי עבר פלילי עשיר בעבירות של התפרצות, גניבה, מרמה, תקיפה, סמים וכו'. בשעת השוד המיוחס להם אחזו המשיבים בשלשה אקדחים שטרם נתפסו, ויכול ויהיה בשחרורם משום סכנה לחיי אדם ולציבור כולו. לכך מצטרפת העובדה שבנוסף ל-27 ישיבות שנתקיימו, בוטלו במהלך השנה 16 ישיבות אחרות כש-9
מהן בוטלו בשל בקשת הסניגוריה. לנאשמים עצמם היה איפוא חלק לא מבוטל בהשהיית המשפט. לפיכך הוחלט להיעתר לבקשה.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ברקוביץ למבקשת, עוה"ד בטיטו, קליין, אלי לוי ואלי כהן למשיבים. 4.1.94).
על"ע 2156/93 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*עריכת צוואה ע"י עו"ד כאשר הוא אפוטרופסה של עורכת הצוואה, והכנסת סעיף בצוואה שעוה"ד יהיה מנהל העזבון(ערעור על ההרשעה באחד הסעיפים נתקבל והערעור על חומרת העונש נדחה).
א. נגד המערער הוגשו שלש קובלנות לביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בת"א. באחד התיקים נגזרו למערער 3 חודשי השעייה והוצאות בסך 1000 ש"ח; בתיק אחר הורה ביה"ד על השעייה על תנאי של 3 חודשים ותשלום הוצאות של 750 ש"ח, ובתיק נוסף נגזר למערער קנס של 1000 ש"ח ותשלום הוצאות בסכום של 500 ש"ח. הועד המחוזי ערער על כל אחד מפסקי הדין. באחד הערעורים סב הערעור על זיכויו של המערער בפרט אישום אחד וכן על קולת העונש ובשני התיקים האחרים הערעור היה על קולת העונש.
ב. עניינו של האישום ממנו זוכה המערער בביה"ד המחוזי הוא כאמור בכתב הקובלנה 9י"ביום 2.1.85 מונה הנאשם כאפוטרופוס על רכושה של המנוחה... ביום 16.7.85 החתים הנאשם את המנוחה על צוואה, על פיה, בין היתר, מונה הוא כמנהל לעזבונה. .. הנאשם ניצל את מעמדו כאפוטרופוס על המנוחה, את תשישותה הפיזית והנפשית... לשם החתמה על הצוואה הנ"ל". ביה"ד המחוזי זיכה את המערער מפרט אישום זה "עקב מחדל בהבאת הצוואה. אין אנו יודעים אם אכן היתה צוואה כזו". לגופו של עניין קבע ביה"ד המחוזי כי אם עו"ד מתמנה כאפוטרופוס על אדם אחר אין זה נכון להכין עבורו צוואה ולמנות את עצמו כמנהל עזבון. ביה"ד הארצי קיבל את ערעורו של הוועד המחוזי בציינו כי במהלך הדיון בערעור הוצגה בפניו הצוואה שנערכה ע"י המשיב ונחתמה בפני ביהמ"ש. ביה"ד הוסיף כי "מן הצוואה לא עולה שהמצווה היתה חסויה בעת עריכתה, ומאידך, לא הוצג בפנינו כל פרטיכל ממנו ניתן ללמוד כי המשיב הפנה תשומת לב כב' הרשמת... שהמדובר בחסויה. זאת ועוד... מינתה החסויה את המשיב כמבצע צוואתה. דעתנו היא כי אין זה יאה שעוה"ד המשמש כאפוטרופוס, יערוך צוואה בעבור החסויה ככלל, ובמיוחד לא צוואה בה היא ממנה אותו כמבצע הצוואה". ביה"ד החליט לא לגזור עונש בגין אישום זה שכן עד היום לא נקבעה הלכה פסוקה בעניין זה. אשר לערעורים על קולת העונשים בעבירות האחרות, החליט ביה"ד המשמעתי הארצי לקבל את הערעורים ולגזור על המערער השעייה מחברותו בלשכה לתקופה של שנה בפועל ושנה על תנאי וכן הטיל עליו לשלם ללשכה הוצאות בסך 2000 ש"ח. הערעור על הרשעת המערער באישום הנדון נתקבל ועל חומרת העונש נדחה.
ג. לעניין עריכת הצוואה - סעיף 33(א)(3) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מקנה לביהמ"ש סמכות למנות אפוטרופוס לפסול דין. סעיף 33(א)(4) מאפשר מינוי אפוטרופוס "לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו... ואין מי שמוסמך או מוכן לדאוג להם במקומו". בענייננו לא נתברר על שום מה נתמנה המערער אפוטרופוס לחסויה. ניתן להבין מן הקובלנה כי המינוי נעשה במסגרת סעיף 33(א)(4) הנ"ל. בהתחשב בכך, הרי שהחסויה היתה כשרה לעשות את הצוואה, וחזקה עליה שידעה להבחין בטיבה של הצוואה. השאלה היא אם אכן אין זה יאה שעוה"ד המשמש כאפוטרופוס יערוך צוואה בעבור החסויה ככלל ובמיוחד לא צוואה בה היא ממנה אותו כמבצע הצוואה כפי שקבע ביה"ד המשמעתי הארצי. אכן, בין האפוטרופוס ובין החסוי, אף שאינו פסול דין, עלולים להיווצר יחסי תלות ועשוי להתעורר חשש שמא קביעת החסוי בצוואתו כי האפוטרופוס יהא מנהל עזבונו, על אף שנעשתה מרצונו של החסוי, הינה תולדה של יחסי התלות שנוצרו ביניהם. מאידך גיסא, לא מן הנמנע הוא כי
אישיותו של האפוטרופוס, כישוריו, מסירותו, ודרך טיפולו בענייניו של החסוי, הם ששבו את לבו של האחרון, והם שהביאוהו לקבוע בצוואה את האפוטרופוס כמנהל עזבון. כל עוד אין הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות כי התלות בין האפוטרופוס והחסוי, שאינו פסול דין, היא לבדה שעמדה ביסוד המינוי, הנחה ראוייה היא כי יש לתלות מינוי זה בשיקולים ענייניים ויחסי אמון שנוצרו בין השניים.
ד. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לחובתו של עוה"ד במקרה כזה כלפי ביהמ"ש בעת הדיון באישור הצוואה, ולפחות בעת שנתמנה מנהל העזבון, על מנת שיהא בידי ביהמ"ש לשקול אם יש סיבות מיוחדות שלא למנותו כמנהל עזבון. זאת כיוון שמן הצוואה עצמה לא ניתן לעמוד על היותה של המנוחה חסויה, וכי המערער, שנקבע בצוואה כמנהל עזבון, הוא אפוטרופוסה. מחובתו של המערער היה ליידע את ביהמ"ש בכך במסגרת החובה שחב בה עו"ד כלפי ביהמ"ש לגלות לפניו את העובדות כולן. בחובה זו לא עמד המערער ומכאן שניתן היה להרשיעו בעבירת משמעת לפי סעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין אילו הואשם בהפרתה של אותה חובה. משלא הואשם ולא הורשע בכך, והדיון לא סב על הפרת החובה האמורה כלפי ביהמ"ש, וממילא לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה והוגנת להתגונן נגד אשמה כזאת, יש לקבל את ערעורו ולזכותו מן העבירה בה הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי הארצי.
ה. אשר לערעור על חומרת העונש - לעניין זה אומר ביה"ד המשמעתי הארצי "כאשר בודקים את הרשעותיו הקודמות של המשיב אחת לאחת... מתברר כי מדובר בעו"ד אשר מתרשל בטיפולו בלקוחותיו מחד, ומאידך, מפר את חובותיו להחזיר כספי לקוחות. עבירות אלה חוזרות על עצמן... העונשים הקלים יחסית בתיקים הקודמים, לא שרתו את המטרה... להרתיע את המשיב... זאת ועוד, אי התייחסות לפניות הלשכה, לא רק שמפגינה היא זלזול והתעלמות מוחלטת משמירה על כללים בסיסיים של סדרי חוק ונוהל, אלא שיש לראותה כחלק בלתי נפרד מאותן עבירות בהן הורשע המשיב, ואשר עניינן רשלנות בטיפול... או זלזול והתעלמות מחיובים בתשלום הוצאות של ביהמ"ש מאידך...". בהתחשב בכך, מחובתו של ביה"ד היה להטיל עונש של ממש על המערער, שהפך לקבע את הפרת הכללים המחייבים אותו כעו"ד. לא רק שאין להתערב בשיקולי הענישה של ביה"ד, אלא שיש לאמץ את גישתו.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, טל. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד עמנואל זלצמן למערער, עו"ד עמוס וייצמן למשיב. 9.1.94).
ע.א. 5164/91 - מדינת ישראל נגד צחי עזרא
*תביעת שוטר שנפגע בתאונת דרכים את המדינה לפי פקודת הביטוח ותחולת סעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) על שוטרים(הערעור נתקבל).
א. המשיב, שוטר, נפגע בתאונת דרכים בעת שנהג בקטנוע משטרתי. התאונה אירעה בעת שירותו כשוטר ועקב שירותו זה. המשיב הגיש תביעה נגד המדינה לפי סעיף 6א' לפקודת ביטוח רכב מנועי (להלן: פקודת הביטוח), בהיות המדינה בעלת הקטנוע ומתירת השימוש בו. המדינה כבעלת רכב פטורה מביטוח. כך מורה סעיף 6(1) לפקודת הביטוח. במקרה כזה חלה עליה החובה לפצות את הנפגע בכל פיצוי שהמבטח היה חייב לפצות אילו היתה קיימת פוליסת ביטוח לפי פקודת הביטוח. על אחריות המדינה לפצות נפגע בתאונת דרכים חל סעיף 22 של חוק הפיצויים שלפיו "דין המדינה לעניין אחריות לפי חוק זה כדין כל בעל רכב, אולם סעיפים 5 עד 8 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה)... יחולו גם על אחריות זו". על פי סעיף 6 לחוק הנזיקין הנ"ל "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי... 'שירות צבאי' בסעיף זה, פירושו כבחוק הנכים...". על פי העולה מסעיפים אלה, אם חייל נפגע בתאונת דרכים ברכב שבבעלות המדינה בתקופת ועקב שירותו הצבאי, לא עומדת לו
עילת תביעה נגד המדינה לפי חוק הפיצויים. חוק המשטרה משווה דינו של שוטר לדינו של חייל על פי חוק הנכים. ביהמ"ש דלמטה סבר כי ההשוואה אינה חלה במקרה של תאונה תוך כדי ועקב השירות במשטרה. הערעור נתקבל.
ב. בבדיקת דברי החקיקה השונים עולה כי המחוקק השווה לכל דבר ועניין בין שוטר לחייל כאשר מדובר באירוע שאירע תוך כדי ועקב השירות. לפיכך פטורה המדינה גם במקרה הנדון מפיצויים לפי חוק הפיצויים. מכיוון שזו פעם ראשונה שהעניין הגיע לביהמ"ש העליון לא חוייב המשיב בהוצאות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' רחל זכאי למערערת, עו"ד איתן קנר למשיב. 26.1.94).
בש"פ 6989/93 - מדינת ישראל נגד פנחס בן יצחק סויסה
*שחרור בערובה (איומים על עד)(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הואשם בכך כי תקף את המתלוננת כדי להניעה שבהליך שיפוטי המתנהל נגד אחד חיים גבאי בבימ"ש השלום באשקלון, תחזור בה מהודעה שמסרה במשטרה נגד גבאי.לפי האישום הכניס המשיב את ידיו לרכבה של המתלוננת "לפת את צווארה בשתי ידיו בכח, ואמר לה: 'תשמעי יה שרמוטה... יש לך עד לשמיני לחודש לשנות את העדות שלך... ואם לא אני מבטיח לך אישית שאני רוצח אותך'...". המתלוננת היא העדה המרכזית במשפט נגד גבאי והיא פעלה באותו עניין כסוכנת משטרתית. המדינה ביקשה מעצרו של המשיב עד לגמר ההליכים ושופט בימ"ש השלום נענה לבקשה. בערר לביהמ"ש המחוזי החליט השופט המחוזי שבנסיבות המקרה ראוי לשחרר את המשיב בערבות תוך הגבלת תנועותיו. ביהמ"ש המחוזי אמר כי "אמנם נכון כי קיימות ראיות לכאורה... אפשר יהיה להרשיע את העורר על פי עדותה של המתלוננת, מה גם שקיים חיזוק מסויים או סיוע בתעודה הרפואית... עם זאת אין להתעלם מכך שהמדובר בעדה שהיא נרקומנית... ולעדות של אנשים מסוגה יש להתייחס בזהירות רבה. כמו כן יש חיזוק לעדות העורר שלא היו דברים מעולם בדברי מעבידו שבא לביהמ"ש ושמסר שמדובר בעובד אחראי ומסור... אם מביאים בחשבון את מכלול הראיות, נראה לי שלפחות אפשר לומר שסיכויי ההרשעה שקולים...". לפיכך החליט כאמור לשחרר את המשיב בערובה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי יש סטייה חריפה מהמדיניות אשר נקבעה, לעניין הצורך במעצרם של נאשמים העומדים לדין בשל שיבוש הליכי משפט, ובמיוחד לעניין הדחה בעדות בלחץ ובאיומים. במקרים כגון דא אין בחלופה למעצר כדי להפיג את החשש שיבולע לעד, ושבשל החשש הזה יימנע העד מלהשמיע את גירסת האמת שבפיו בביהמ"ש. אם אכן מצויות בידי התביעה ראיות לביסוס האשמה נגד המשיב, כי אז ראוי שייעצר ולא ישוחרר בערובה. השאלה היא איפוא אם מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה כאלה.
ג. נקודת המוצא של השופט המחוזי היתה שראיות כאלה מצויות בידי התביעה, אך בהמשך ראה לנכון לבחון את מידת האמון שניתן לייחס למתלוננת ולייחס משקל לדברים שהשמיע מעבידו של המשיב כי מדובר בעובד אחראי ומסור וכו'. השופט הרחיק לכת בדרגת הערר בהתייחסותו לראיות התביעה ולדברי המעביד. להודעתה של המתלוננת היה חיזוק בתעודה רפואית ובראיות אחרות. אין בשלב הזה לפקפק במהימנותה של המתלוננת בשל היותה נרקומנית, מה גם שיש לדבריה חיזוק. באשר לדברי המעביד, אין בהם כדי לבסס טענת אליבי, ומאידך אין הם מתיישבים עם עברו הפלילי של המשיב. בנסיבות האמורות יש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, מצא. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד שטרית למשיב. 3.1.94).
בג"צ 556/93 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים ומכלוף אדרי
*שחרור מוקדם ע"י ועדת השחרורים(העתירה נתקבלה).
א. אדרי מרצה עונש מאסר של כ-23 חודשים וועדת השחרורים הורתה על שחרורו המוקדם. למשיב עבר פלילי מכביד. במשך 23 השנים האחרונות הוא הורשע 28 פעמים בגין מטרד לציבור, שכרות פרועה, מעשי מהומה במקום ציבורי, איומים, היזק לרכוש וכיוצא באלה עבירות. מטעם שלטונות בית הסוהר נמסר כי הוא טעון פיקוח, התנהגותו מוזרה, הוא אינו מתפקד, הוא שוהה בתא בודד. לפי הדו"ח הסוציאלי שהוגש לוועדת השחרורים מסרב המשיב להגיע לשיחות למרות שהוזמן מספר פעמים. הוא אלכוהוליסט המסרב לכל קשר עם מרפאה לבריאות הנפש. חרף כל זאת המליץ מנהל בית הסוהר לשחרר את המשיב שחרור מוקדם משום שאין כל טעם בהמשך החזקתו במאסר.
ב. על פי בקשת בג"צ נעשתה בדיקה נוספת עם הרשויות הנוגעות בדבר בשאלה מה יעלה בגורלו של המשיב לאחר שחרורו מבית הסוהר. מתברר שכל הנסיונות לשקמו עלו בתוהו ואין סיכוי שהמשיב יוכל לקיים אורח חיים סביר כאשר ישוחרר. בנסיבות אלה, שחרורו המוקדם של המשיב יוצר סכנה לציבור. אמת, המשך החזקת האסיר במאסר לא יועיל לשיקומו, אך במצב דברים זה לא נותר אלא להמשיך ולהחזיקו במאסר, לשם הגנה על הציבור מפניו. האינטרס הציבורי של ההגנה על שלום הציבור חייב לגבור על נסיבותיו האישיות של המשיב. אינטרס זה אמנם עשוי להפגע גם לאחר שחרור האסיר בגמר ריצוי ענשו, אך וו זכותו של האסיר להשתחרר בהגיע מועד שחרורו. החלטתה של וועדת השחרורים היא בלתי סבירה, באופן המצדיק התערבותו של בג"צ. לפיכך הוחלט כי החלטת וועדת השחרורים על שחרור מוקדם של המשיב תבוטל.
(בפני השופטים: ברק, בך, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד אריה רומנוב לעותר. 8.9.93).
ע.פ. 6059/92 - יעקב שיבאם נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 199/92 - הערעור נדחה).
א. המערער היה מסוכסך עם שני אחיו שמעון ויוסי. עקב סכסוך זה נדקר המערער כשנתיים לפני האירועים נשוא הערעור ע"י אחד מאחיו והוא זעם על העונש הקל מדי, לדעתו, שנגזר לאחיו. בחודש מרץ 1992 שירת המערער בשירות מילואים ועקב זאת הגיע לחזקתו נשק. בשעת לילה מאוחרת, באפריל אותה שנה, יצא המערער במכונית של אח אחר ממושב גאולי תימן למושב אליכין, בו מתגוררים אחיו שמעון ויוסי. הוא החנה את המכונית בפרדס במרחק של כ-150 מטר מביתו של שמעון, נטל את הרובה וצעד לכיוון ביתו של שמעון. הוא המתין לבואו של אחיו שהתארח באותה שעה בבית אחר במשחק קלפים, כפי שהיה ידוע למערער. שמעון הופיע כעבור כמחצית השעה והמערער ירה בו ממרחק של מטרים מעטים, התקרב אליו וירה בו שתי יריות נוספות. כתוצאה מפגיעות אלה נפטר שמעון. מיד לאחר מכן פנה המערער לביתו של יוסי הנמצא בקירבת מקום. יוסי ואשתו כרמית - שהיתה בחודש התשיעי להריונה - ישנו אותה שעה ובחדר השינה שלהם ניצבה גם מיטת בנם עדן בן השנה ורבע. המערער פרץ לבית וירה לעבר מיטותיהם של כרמית ועדן. יוסי, שהתחבא מאחורי הדלת, תפס את קנה הרובה ונאבק עם אחיו שהמשיך לירות וצעק "אני ארצח אותך". יוסי הוציא את הרובה מידי המערער והלה נמלט והגיע לביתו של קרוב משפחה בשם חממי והלה הזעיק את המשטרה. עקב היריות נהרגו כרמית והעובר שבבטנה. הילד עדן נפגע בכף ידו הימנית שאותה נאלצו לכרות. המערער טען שבא לביתו של שמעון כדי להתפייס איתו אך שמעון איים עליו ואז ירה בו. לאחר מכן רץ לביתו של יוסי, כפי שאמר באמרה "כדי לסגור איתו את החשבון". לשאלה מדוע החנה את רכבו בפרדס אמר כי עשה זאת כדי שלא יראו אותו ולא יתקפו אותו. ביהמ"ש
המחוזי הרשיע את המערער בשתי עבירות רצח ובשתי עבירות של נסיון לרצח ובחבלה בכוונה מחמירה וגזר לו שני מאסרי עולם מצטברים ובנוסף לכך 10 שנות מאסר חופפות. הערעור נדחה.
ב. הסניגור טוען כי לא הוכחו יסודותיהן של עבירות הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, הנסיון לרצח, והחבלה בכוונה מחמירה. לטענתו נעדרה המחשבה הפלילית המיוחדת הנדרשת לצורך הרשעה בעבירות אלו, וזאת בשל מצבו הנפשי של המערער. אין ממש בטענה זו. מחוות הדעת של היחידה לפסיכיאטריה משפטית במרכז הרפואי לבריאות הנפש עולה כי בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו היה המערער שרוי במצב של דחק נפשי כתוצאה של הפרעה נפשית, אך הפרעה נפשית זו, איננה מגיעה עד לדרגה של חומרה המאפשרת להגדירה מבחינה משפטית כמחלת נפש. לפי חוות הדעת, ההסתגרות בפני הסביבה, בעת אישפוז לצרכי אבחנה, היתה רצונית והעלתה סברה של התחלות. היכולת לגבש מחשבה פלילית - לעניין "הכוונה תחילה" או לעניין הנסיון לרצח או החבלה בכוונה מחמירה, אינה נשללת עקב חוות הדעת הרפואיות. קווי האישיות כפי שתוארו בחוות הדעת מצביעים על השורשים של ההתנהגות הפראית וחסרת הרחם של המערער, אך "" בקווי אישיות אלה אין כדי לשלול היווצרותה וקיומה של המחשבה הפלילית המיוחדת שנדרשה כאן.
ג. ה"החלטה להמית" עולה ממעשיו המתוכננים של המערער מראשיתם. נטילת הנשק, וכן הסתרת המכונית בפרדס כדי שלא תהיה ידיעה מוקדמת על בואו, מדברים ברורות על המזימה לפגוע באחיו, אשר את ביצועה תיכנן מבעוד מועד. כפי שעולה מדבריו באימרותיו היה נגד עיניו העוול שנגרם לו והעונש הקל שנגזר לאחיו, ולא רצון התפייסות, כביכול. טענותיו של המערער כאילו נגרר למעשהו רק בעקבות איומיו של שמעון לפגוע בו הם שקריים בעליל. עצם השימוש בנשק והירי מקרוב בשמעון - במקום לעזוב את המקום באין מפריע אילו אכן רצה להימנע מריב - מצביעים על החלטה להמית. החזות מראש של תוצאת השימוש בכלי יריה בירי מקרוב לגופו של אדם והרצון בתוצאה זו, עולים בבירור ממכלול נסיבות השימוש בנשק כלפי שמעון. גם באשר לנעשה בביתו של יוסי - השתוללות הירי אין לה כל פרשנות וכל משמעות פרט לכוונה להרוג את יוסי. אין חשיבות לכך אם המערער ביקש להמית את כרמית או את יוסי או את שניהם. מאחר ולא ידע שיוסי מתחבא ליד הדלת, ירה לעבר המיטה כדי להמית את מי שנמצא בה, ובכל מקרה חל כאן לגבי כרמית הכלל בדבר "כוונה מועברת".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל פלישמן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 28.12.93).
בג"צ 6059/93 - דני בראון נגד פרקליט מחוז תל אביב ואח'
*בקשה לבטל הסכם להענקת מעמד של עד מדינה(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה הוא הסכם בדבר הענקת מעמד של עד מדינה לאחד יצחק אדרי, בשל כוונת התביעה להעיד את הנ"ל כעד מטעמה במשפטם של העותר וששה נאשמים נוספים. בעתירה נתבקש פרקליט המחוז לבטל את ההסכם הנ"ל, ולהעמיד את אדרי לדין על כל העבירות לגביהן ישנן ראיות נגדו. העתירה נדחתה.
ב. הטענה היא כי לפי פסיקת בג"צ אין להפוך את העבריין העיקרי לעד מדינה תמורת עדותו נגד השותפים הזוטרים יותר. אכן, יש להימנע מהפיכתו של עבריין עיקרי לעד מדינה שיעיד נגד שותפים זוטרים או משניים יותר. חוש הצדק דורש כי העבריין העיקרי יישפט וייענש, וכי לא יצא פטור בלא כלום. בהקשר זה יש לאבחן בין הפן של המשפט הפלילי לבין הפן של המשפט המינהלי. לפי הראשון נבחנת אמינותה של העדות; לפי השני נבחנת חוקיותו של ההסכם. בנושא הראשון פונים לביהמ"ש הפלילי; בנושא
השני פונים לבג"צ. אולם זאת רק במקרה בו יש פגם ברור וגלוי המצביע על פגיעה בטוהר המידות השלטוני או בעקרונות המינהל הציבורי התקין. בג"צ יתערב רק במקרים ברורים בהם יורד הפגם לשרשו של עניין ולא כאשר כל מה שמבוקש למעשה הוא לצמצם מרווח פעולתה של המדינה בהבאת הראיות מטעמה, מבלי שניתן לגלות בו בזמן מעשה או הסכמה שפוגעים בעקרונות המשפט ובעשיית הצדק. פן נפרד הוא, כמוסבר, עניין האמון בדבריו של העד. בנושא זה יש לטעון את הטענות בפני ביהמ"ש הדן בהליך הפלילי. ביהמ"ש יתן דעתו לשאלה מה ההשלכה, אם בכלל, שיש לנסיבות בהן מנסה עבריין לצאת נקי ע"י הבעת נכונות להעיד, על אמינות דבריו. אין עדותו של עד מדינה נפסלת על אתר אך ורק בשל כך שלא קויים כלל זה או אחר שהובא בהנחיות המינהליות המדריכות את גורמי התביעה.
ג. הטענה כי העד הוא העבריין העיקרי יכולה להיבחן רק לאור מכלול חומר הראיות שכלל איננו בפני בג"צ אך מובא בפני ביהמ"ש המחוזי. לשם הסרת ספק יש להוסיף כי החומר שנמצא בפני בג"צ לא עולה, לכאורה, שעד המדינה המיועד הוא העבריין העיקרי, כי יש לפחות נאשם אחד שמעשיו - אם יוכחו כנטען בכתב האישום - אינם נופלים בחומרתם ממעשיו של עד המדינה. לפיכך, הטענות שהושמעו מקומן בביהמ"ש המחוזי שידון בכתב האישום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ירום הלוי לעותר, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 20.12.93).
בג"צ 89+2410/90/257 - ענת הופמן ואח' נגד הממונה על הכותל המערבי ואח'
*ואח' - סירוב לאפשר לנשים להתפלל ליד הכותל המערבי כשהן עטופות טלית ומחזיקות ספר תורה (העתירות נדחו ברוב דעות).
עניינה של העתירה בקשת נשים לאפשר להן להופיע בכותל המערבי לתפילות כאשר הן עטופות טלית, מחזיקות ספר תורה או שרות את תפילותיהן. המשנה לנשיא אלון, בפס"ד המשתרע על כ-120 עמודים, מנתח את המצב ההלכתי ואת המנהג במקום, ומגיע למסקנה כי בג"צ מוסמך לדון בנושא הנדון, אך לדעתו יש לדחות את העתירה ולא להצהיר כמבוקש ע"י העותרות כי הן רשאיות להתפלל במקום. הנשיא שמגר סבר כי אין על בג"צ להכריע בסוגייה שבפנינו, בשלב הנוכחי, בדרך בה נחתך סכסוך משפטי מן השורה, והוא מציע לממשלה לשקול מינוי ועדה שתוסיף ותבדוק את הנושא לעומקו כדי להגיע לפתרון שיקיים את חופש הגישה לכותל ויצמצם פגיעה ברגשות המתפללים. לפיכך הצטרף לדעה שיש לדחות בשלב הנוכחי את העתירות בכפיפות להמלצה האמורה. הוא הוסיף וקבע כי שערי בתי המשפט פתוחים תמיד, אך ראוי תחילה למצות דרכים פתוחות אחרות. מנגד סבר השופט ש. לוין, בדעת מיעוט, כי יש להכריז על זכותן של העותרות להתפלל ברחבת הכותל כשהן עטופות טלית ובידן ספרי תורה עם סייגים מסויימים, ואולם נוכח רגישותו של הנושא והצורך להיערך לקראת יישומו של פסה"ד, הציע לדחות את כניסתו לתוקף של פסה"ד למשך שנה. כאמור, הוחלט ברוב דעות לדחות את העתירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין. 26.1.94).
ע.פ. 4005+4179/92 - מדינת ישראל נגד מהרי עלמו
*קולת העונש (הריגה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי ברצח אשתו ע"י יריית כדור ממרחק קצר. ביהמ"ש זיכה אותו מאשמת רצח והרשיעו בעבירת הריגה, ודן אותו למאסר בפועל של 5 שנים וכן מאסר על תנאי. תחילה ערערה המדינה על הזיכוי מעבירת הרצח והמשיב ערער על הרשעתו בעבירת ההריגה ולחילופין על מידת העונש. בעת הדיון ויתר המשיב על ערעורו ואילו התובעת צמצמה את ערעור המדינה לעניין מידת העונש. היא ציינה כי לדעת המדינה מדובר במקרה חמור ביותר, הגובל במעשה רצח, ועל
כן יש להטיל עונש אשר במסגרת אשמת ההריגה יתקרב לעונש המירבי הקבוע בחוק עבור עבירה זו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מעשהו של המשיב חמור ביותר. הוא ירה באשתו, בשל סיבה של מה בכך, כאשר היא שכבה במיטתה. הסיבה המקילה המרכזית, ולמעשה היחידה, נעוצה במצבו הנפשי. הוא עלה מאתיופיה בשנת 1985 אחרי תלאות קשות ביותר, גם קשיי הקליטה בישראל היו ניכרים, והוא סובל מהפרעות נפשיות. עם זאת, בשעת מעשה היה אחראי למעשיו. בנסיבות הנתונות, כאשר מדובר בהריגה שבוצעה ללא כל התגרות מצד האשה, בשוכבה, חסרת ישע במחלתה, אין העונש עונה על דרישות הצדק כלל ועיקר. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהטיל על המשיב עונש של 12 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עוה"ד אברהם כהן ואחיקם סטולר למשיב. 16.12.93).
ע.פ. 4948/92 - יסמין מוסראתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת ואחיה הואשמו ברצח אחותם על 4 רקע שמירה על כבוד המשפחה. האח הורשע ברצח ואילו עם המערערת נעשתה עיסקת טיעון שלפיה הואשמה בהריגה בלבד, וביהמ"ש גזר לה 18 שנות מאסר. לטענת הסניגור העונש מופלג בחומרתו ואין בו ביטוי לנסיבות האישיות המיוחדות של המערערת - לכך שהיתה נתונה באורח כפייתי לתכתיביו של אחיה ולכך שהיא אם לשני ילדים בגיל צעיר וכן שהודתה במעשה והביעה חרטה וצער על המקרה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
על פי עובדות המקרה אין להשתחרר מההתרשמות כי המעשה שהמערערת ביצעה הוא כל כך מזעזע ומחריד שכל נסיבה מקילה היא שולית. אם יש מקרה המצדיק הטלת עונש בגבולות העונש המירבי הקבוע בחוק, הרי זה מקרה כגון דא. ניתן להעלות על הדעת שאולי בימ"ש בהרכב אחר, או ביהמ"ש העליון אילו ישב בדרגה הראשונה, היה גוזר עונש שונה, ואולי קל במידת מה מזה שנגזר, אך אין לומר שגזר הדין הוא כה מופלג בחומרתו עד שהוא מצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. עו"ד א. גורן למערערת, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 22.12.93).
ע.פ. 4455/93 - מדינת ישראל נגד מרדכי כץ
*קולת העונש (ביצוע עבירות שונות ע"י קצין משטרה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב היה ראש מחלק חקירות במשטרת קרית שמונה והורשע במספר אישומים. אישום אחד התייחס לכך שהמשיב היכה שניים מפיקודיו ואיים על אחד מהם באקדח. אישום אחר התייחס לכך שפלוני שנחשד בגניבת .-'אקדח נלקח ע"י המשיב למזבלה, ושם קשר אותו לעץ ואיים אליו במטרה שיודה בעבירה שיוחסה לו. עוד אישום עניינו תאונה תוך כדי נהיגת רכב תחת השפעת משקאות משכרים, ומסירת גירסה כוזבת לבוחן על נסיבות המקרה והדחת שוטר לאשר גירסה זו. המשיב נדון לשנה מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח וכן נפסל לנהיגה למשך 10 חודשים ולפיקוח שירות המבחן לתקופה של 12 חודשים שבגדרם יבצע המשיב שירות לתועלת הציבור. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לעובדה שהמשיב פוטר לאחר 14 שנות שירות ללא דופי במשטרה, קיבל רק חלק מפיצויי הפיטורין וכן התייחס לעדויות אופי שהצביעו על עבודתו המסורה ולכך שמניעיו בביצוע חלק מעבירותיו היה רצון להצטיינות יתר בגילוי העבירות. למרות כל האמור אין לפטור את המשיב מעונש של מאסר בפועל. ביהמ"ש העליון כבר התריע לא פעם על התנהגות פסולה של אנשי משטרה ועמדה זו חייבת למצוא ביטוי גם בעונשי מאסר מרתיעים שיש להטיל על אנשי המשטרה החורגים מתפקידם.
רק משום שאין ביהמ"ש נוהג למצות את הדין בערעור על קולת העונש, לא יוטל על המשיב העונש שצריך היה להטיל עליו. נימוק נוסף להקלה בעונש הוא כי המשיב התחיל לבצע את השירות לתועלת הציבור שהוטל עליו. בכל הנסיבות הוחלט להטיל על המערער מאסר בפועל של 9 חודשים כאשר שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. חיובו של המשיב לבצע שירות לתועלת הציבור בוטל.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד סגל למשיב. 16.12.93).
בש"פ 745/91 - מדינת ישראל נגד אברהם ועקנין
*שחרור בערובה (גרימת חבלה חמורה ע"י בעל באשתו) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה לאשתו. לפי כתב האישום היכה אותה בכל חלקי גופה ובראשה, בעט בבית החזה שלה, דחף אותה בכוח אל עבר קיר. האשה נפגעה ונגרמו לה שברים בצלעות, קרע בטחול וחבלות חמורות בכל חלקי גופה. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים אך ביהמ"ש החליט כי ניתן יהיה לשחררו בתנאים שנקבעו. הערר נתקבל.
התובעת טענה כי יש לעצור את המשיב בשל נסיבות המעשה המיוחסות לו על תוצאותיו החמורות, ובשל 35 הרשעות קודמות, ובכללן שתיים שעניינן נסיון של תקיפת אשתו וגרימת חבלה לאשתו. לעומת זאת עמד הסניגור על טיפולו המסור של המשיב בילדיו. לעניין זה יש לומר כי מקרה מקרה ונסיבותיו. בענייננו, לאחר עיון בעברו של המשיב בדרך כלל ובעברו כלפי אשתו בפרט, חומרת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום והסכנה החמורה הנשקפת לאשתו באם ישוחרר ממעצרו, המסקנה היא כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של ערובה ותנאי שחרור, ויש לעצור את המשיב.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד רוני חייט למשיב. 5.1.94).
בש"פ 5788/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי תחבורה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם בכך שביום 11.8.93, בהיותו כבן 17, יידה אבנים, יחד עם אחר, לעבר כלי תחבורה שנסעו בכביש באיזור שועפט בירושלים. ביהמ"ש המחוזי החליט ביום 20.8.93 על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
בשורה של החלטות קבע ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות כי, ככלל, ישנה הצדקה מלאה לעצור נאשמים, המואשמים במעשים של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עד סיום משפטם. צויין גם כי ביחס לעבירות מהסוג הנדון, לא ניתן, בדרך כלל, להשיג את מטרת המעצר ע"י פתרונות אלטרנטיביים למעצר עצמו. מדובר בסיכון חייהם של נוסעים שלווים וחפים מפשע הנעים בכלי רכבם בכבישים שהפך למכת מדינה, ולא ניתן להתגבר על תופעה זו אלא באמצעות נקיטת אמצעים מחמירים, אשר מעצרם המיידי של הנתפסים בכף בביצוע עבירות כאלה הוא אחד מהם. ברם, הסניגור מעלה עתה את הטענה כי בעקבות הסכם העקרונות שנחתם עם אש"ף ביום 13.9.93, פסקו כמעט כליל המעשים של התנכלות לכלי רכב הנעים בכבישים, וכי משום כך אין יותר צורך ואין הצדקה להורות על מעצר הצעירים המואשמים בעבירות כגון דא, כאשר העבירות בוצעו לפני עריכת ההסכם האמור. בנסיבות אלה, אכן, יש לשחרר את העורר בערובה. ביהמ"ש העליון הבהיר כי החלטה זו אין לה נפקות לגבי עבירות של יידוי אבנים ומעשי התנכלות אחרים לתחבורה בכבישים, המבוצעים בימים אלו, חרף עריכת ההסכם האמור.
(בפני: השופט בך. עו"ד איברהים אבו עטא למערער, עו"ד אביה אלף למשיבה. 8.11.93).