תקציר סביר כרך מ"ג חוברת 6

רע"א 1759/93 - שמעון כהן ופטריות עמק איילון בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ

*הפסקת תביעה לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי(מחוזי י-ם - ת.א. 771/92 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל
ברוב דעות השופטים בך וטל נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).

א. חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי (להלן: חוק ההסדרים) קובע סדרים בדבר הפסקת הליכים נגד חקלאים והעברת הדיון בחובותיהם ל"משקם". החוק מגדיר חוב שהוראותיו חלות עליו כ"חוב של אגודה חקלאית; חוב של ארגון חקלאי; חוב של גורם חקלאי... הנובע מעיסוקו כחקלאי". המערער הינו חבר במושב משמר איילון שהוא אגודהשיתופית. הוא ואשתו הם מנהלים ובעלי מניות שליטה בחברה המערערת השניה (להלן: החברה) העוסקת בגידול ושיווק פטריות. החברה הוקמה ב-1985 וחשבון הבנק ע"ש החברהנפתח באוקטובר 1987. המערער אינו עוסק בפעילות אחרת פרט לעיסוקו בגידול ושיווק פטריות במסגרת החברה, והחברה עוסקת אך ורק בגידול ושיווק פטריות. המערער לקח הלוואות מהבנק במאי 1991 על שמו בלבד והחברה ערבה להלוואות אלו. הוא הפקיד את כספי ההלוואות בחשבון החברה כדי שישמשו למטרותיה בלבד. משהוגשה תביעת המשיב ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסיק את ההליכים נגדו בהתאם לחוק ההסדרים כדי שהנושא יועבר ל"משקם". ביהמ"ש קבע כי חובו של המערער למשיב אינו נובע מעיסוקו כחקלאי, ולכן אין לראותו כנכלל בגדר הוראות חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וטל, בפס"ד עיקרי מפי השופט טל, נגד דעתו החולקת שלהנשיא שמגר.
ב. דעתו של הנשיא שמגר התבססה בעיקר על כך כי המערער לא עסק באופן אישי בחקלאות אלא באמצעות חברה, והחברה היא גוף משפטי שונה, בעוד שהחוק מגדיר את המונח "חקלאי" כיחיד העוסק ביצור חקלאי שאז החוב שלו הוא "חוב בסיסי". העובדה שהמערער עובד בחברה ומזוהה עמה והוא ואשתו בעלי המניות היחידים בה - אין בה כדילהרים את המסך ולזהות את החברה עם בעלי מניותיה. מנגד סבר השופט טל כי אתההלוואות נטל המערער עצמו, הוא ולא החברה, לצורך גידול הפטריות, והחוב הוא איפוא חובו כחקלאי יחיד. נכון שבכסף השתמש באמצעות החברה, אך לצורך פירוש החוק אין לעקוב אחר גלגולי הכסף שנטל המערער כחקלאי יחיד, ולראות למי שולמו הכספים ובאמצעות מי הוא מנצל את הכסף, כל עוד שההלוואה נלקחה לשם עיסוקו בחקלאות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, טל. עו"ד עמי סביר למבקשים, עו"ד שמעון פיינברג למשיב. 18.1.94).

ע.א. 1525+1535/92+90+520/91/4269 - אגד... בע"מ נגד בן ציון דברת ואח'

*ואח' - ביטול הטבות לחברי אגד שפרשו פרישה מוקדמת לגימלאות(ערעורים וערעורים נגדיים - ערעורה של אגד נתקבל בחלקו).

א. קרן הגימלאות של אגד מפעילה על פי תקנותיה תכנית לתשלום גימלאות, וחבריה הם כלל חברי אגד וגימלאיה, וכן אגד עצמה. תשלום הגימלה מבוסס על צבירה אקטואריתשל כספים, המשולמים כהפרשות של אגד ושל החבר. על פי הסעיפים 29(ד) ו-(ה) לתקנותקרן הגימלאות זכאים חברים באגד לפרוש פרישה מוקדמת (לפני גיל 60). הפרישה המוקדמת מותנית בכך שהחבר יפקיד תשלום חד פעמי בשיעורים המפורטים בתקנות. במשך כל השנים שילמה אגד את התשלומים החד פעמיים. ב-1989 נקלעה אגד למשבר כספי, וכתנאי להבראתה ע"י הממשלה התחייבה אגד לחדול מלסבסד את הגימלאות של הפורשים לפנסיה מוקדמת במלואם, ולחייב את החבר ב-%20 מתוך הסכום החד פעמי הנ"ל. הנהלת אגד קיבלה ביום 16.2.89 החלטה כמתחייב על פי ההסכם עם הממשלה. אסיפת המורשים שלאגד - שמעמדה כאסיפה כללית באגודה שיתופית - החליטה ביום 23.3.89 על חיוב החברים בהשתתפות של %20 בתשלום החד פעמי כאמור.

ב. המשיבים הראשונים, 60 חברי אגד, הגישו, כל אחד בנפרד, במועד שונה, בקשה לפרוש פרישה מוקדמת לגימלאות ומזכירות אגד אישרה את הבקשות במועדים שונים במרוצת השנים 1988 ו-1989. נוכח החלטת ההנהלה כאמור שלחה אגד למשיבים ביום 16.2.89 מכתב בו הובא לידיעתם דבר ההסכם והסיבות שהביאו לחתימתו. רובם של המשיבים פרשו למעשה מאגד לאחר יום 23.3.89 (יום החלטת אסיפת המורשים) ובעת שפרשו ניכתה אגד מתוך הכספים המגיעים לכל משיב, סכום השווה ל-%20 מהתשלום החד פעמי כאמור. בתובענה שהגישו לביהמ"ש טענו המשיבים כי חיובם בתשלום %20 מהתשלום החד פעמי נעשה שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תקנון קרן הגימלאות חייב את אגד לשאת בתשלום החד פעמי עבור חברי אגד הפורשים וגם בתקנון אגד התחייבה אגד למלא התחייבויותיה ולשלם במועדם חובותיה לקרן הגימלאות. כזה היה המצב המשפטי בזמן בו אושרה בקשת המבקשים לפרוש לגמלאות מוקדמות ומצב משפטי זה הוא המחייב את אגד. לשינויים המאוחרים יותר אין השפעה על זכויות המבקשים. לפיכך נתן ביהמ"ש הצהרה כי הניכוי של %20 היה שלא כדין. ביהמ"ש קיבל את טענת אגד כי בנתונים שבפני ביהמ"ש יש לראות את החלטת אסיפת המורשים כתיקון תקנונה של אגד, ברם, לדעתו אין שינוי התקנון יכול לפגוע בזכויות שכבר הוענקו, וכאמור, לדעת ביהמ"ש המחוזי הוענקו הזכויות במועד אישור הפרישה ולא במועד הפרישה בפועל. לעניין זה נתקבל ערעורה של אגד.
ג. היחסים המשפטיים בין אגד והמשיבים, מושתתים על תקנון ההתאגדות של אגד ועל תקנותיה של קרן הגימלאות ולאלה תוקף של הסכם ביחסים שבין הצדדים. בתקנונים השונים ניתן לראות התחייבות של אגד לשלם את התשלום החד פעמי ולהנהלת אגד לא היתה סמכות להחליט על חיוב החברים בתשלום %20 מהתשלום החד פעמי. ברם, משהחליטה אסיפת המורשים, שלה נתונה סמכות לשנות את תקנון האגודה, על שינוי התקנות, יכולה אגד לשנות את הנוהג הקיים.
ד. השאלה שנותרה לדיון היא מהו המועד שבו קמו לחבר הזכויות, האם מועד אישור הפרישה ע"י אגד או מועד הפרישה בפועל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מועד אישור הפרישה הוא הקובע ולעניין זה קבע ביהמ"ש העליון כי המועד הקובע הוא מועד הפרישה ולא מועד אישור הפרישה. לכן, כל אלה שפרשו לפני יום קבלת ההחלטה של אסיפת המורשים אין לנכות מהם %20 כאמור, ואילו אלה שפרשו לאחר החלטת אסיפת המורשים יכלה אגד לנכות מהם %20 מהתשלום החד פעמי.
ה. חלק מן מהמבקשים חתמו לאחר פרישתם על "כתב שחרור והתחייבות בלתי חוזרת" שלפיו הכסף המשולם לחבר עם פרישתו, מהווה סילוק מלא וסופי של כל התשלומים המגיעים לחבר מהאגודה וכי לא תהיינה לו כל טענות או תביעות כלפי האגודה. מכאן טענתה של אגד כי אין בידי חבר שחתם על מסמך כאמור להגיש את התביעה נשוא הערעור. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, נוכח הנסיבות שבהן נחתמו המסמכים. ביהמ"ש קבע כי אגד הטעתה את החותמים לחשוב כי אין בחתימתם כדי לפגוע בתביעתם שכבר הוגשה. אגד טוענת כי החותמים לא ביטלו תוך זמן סביר את ההסכם שנוצר עקב החתימה על המסמכים מחמת הטעייה, אך אין בטענה זו ממש, ולו מן הטעם כי הדיון בתובענה נמשך והלך, ואין לפרש זאת, בנסיבות העניין, אלא כביטול אותו הסכם שעליו חתמו הפורשים. יתירה מזאת, ביהמ"ש קיבל את טענת הגימלאים כי הם לא ידעו כלל כי חתמו על כתבי ויתור וכי מיד כשנודע להם הדבר הודיעו לאגד כי כתבי הויתור נחתמו מתוך הטעייה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אורי ברימר לאגד, עו"ד אריה קמר לגימלאים, עו"ד גב' נורית אלשטיין ליועץהמשפטי. 27.9.93).

בר"ע 3816/93 - אהרון פורת ואח' נגד רפאל צבי ורבלובסקי ואח'

*התערבות ביהמ"ש המחוזי במסקנות משפטיות של בורר(הבקשה נדחתה).

א. ניתן פסק בורר שהוטל עליו לפסוק על פי הדין המהותי ולנמק את פסק דינו. ביהמ"ש המחוזי התערב במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע הבורר וטענתו העיקרית של ב"כ המבקשים היא כי אפילו אם טעה הבורר בפרשנות הדין המהותי, הרי ביהמ"ש לא היה מוסמך להתערב בכך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. קביעת העובדות ע"י הבורר היתה מקובלת על הצדדים וביהמ"ש נתבקש במפורש לבחון אם צדק הבורר במסקנותיו המשפטיות על פי אותן עובדות. לאור הסכמה זו, קבע ביהמ"ש את הפלוגתאות המשפטיות שבין הצדדים, וביחס לפלוגתאות אלה טענו הצדדים את טענותיהם. אין ספק, בנסיבות המקרה, שפסק דינו של ביהמ"ש ניתן על פי ההסכמות הדיוניות שבין הצדדים ובא להשיב על הפלוגתאות המשפטיות. בעשותו כן פעל ביהמ"ש כדין. גם אין יסוד לטענת חוסר הסמכות שבפי המבקשים.
ג. טענה נוספת בפי המבקשים כי הצדדים הגיעו להסכמה הדיונית כאמור לאור המצב המשפטי כפי שהיה קיים קודם מתן פסה"ד בעניין נתיבי איילון (רע"א 113/87 פד"י מ"ה(5) 511). הטענה היא שלפי אותה הלכה לא היה מקום להתערבות במסקנות המשפטיות, ולו המצב המשפטי לאמיתו היה ידוע להם, אפשר שלא היו מגיעים לאותה הסכמה. גם טענה זו אין לקבל, כבר מהטעם שאין זה כלל ברור שעל פי הפסיקה היה המצב המשפטי קודם ההחלטה בעניין נתיבי האיילון שונה מזה שהובהר באותו פס"ד. אך עובדה היא, שעל אף שפסה"ד בעניין נתיבי איילון ניתן ביום 31.10.91 ופורסם זמן ניכר לפני מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, לא ראו המבקשים לפנות לביהמ"ש בטענה שהסכמתם הדיונית ניתנה רק עקב המצב המשפטי כפי שהבינוהו בעת מתן הסכמתם. בנסיבות אלה אין לקבל את טענתם שרק בשל טעות בהבנת המצב המשפטי הגיעו המבקשים להסכמה הדיונית.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד לוינסון למבקשים, עו"ד י. צבי למשיבים. 12.1.94).

ע.פ. 92+3494/93/5081 - יעקב ומכלוף אדרי נגד מדינת ישראל

*ואח' - הרשעה בשוד(הערעורים נדחו).

א. באחד הימים, באפריל 1992, החל בשעות הצהריים, עקבה חוליית שוטרים סמויים אחרי המערערים המתגוררים באשדוד. המעקב צולם במצלמת וידאו. האחים ניצפו כשהם נוסעים בחברת אדם נוסף מאשדוד לראשון לציון. השלשה הגיעו לראשון לציון בשעה 7 בערב, החנו את מכוניתם והלכו ברגל. השוטרים התרשמו כי המערערים עקבו אחר מישהו. - כעבור עשר דקות, כאשר המערערים פנו ברח' בצלאל למעבר המוליך לבית בפינת רחובות בצלאל וכרמל (להלן: הבית הפינתי) נעלמו מעיני השוטרים. כעבור מספר דקות גילתה אחת מדיירות הבית הפינתי את שכנה דוד פרייזר, חלפן כספים בן 70, בחדר המדרגות כשבגדיו קרועים ומטבעות פזורים סביבו. כמסתבר חזר פרייזר מן המדרחוב לביתו במסלול דומה למסלול הליכת המערערים, וכאשר נכנס לחדר המדרגות התנפלו עליו שודדים, היכו אותו ושדדו אותו. המשטרה הציבה מחסום בכניסה לאשדוד, וכעבור כמה דקות הבחינו שוטרי המחסום במכונית הסובארו ובשלושת נוסעיה ובהם מכלוף ויעקב. מכלוף שנהג במכונית לא ציית להוראת השוטרים לעצור והצליח להתחמק ולהימלט. למחרת עהיום נעצר יעקב. את מכלוף הצליחה המשטרה לעצור רק ביום 25.6.93. השניים הואשמו בשני כתבי אישום נפרדים בעבירה של שוד מזויין ומשפטיהם התבררו בפני הרכבים שונים. עם תום פרשת התביעה טען סניגורו של יעקב כי אין להשיב לאשמה. משנדחתה יטענתו הצהיר הסניגור "הנאשם יודע את זכויותיו ובוחר לשתוק ולא להשיב. אין עדים אחרים". ביהמ"ש המחוזי מצא שמכלול הראיות - שיעקב לא נתן להם הסבר - מוליך
למסקנה כי הוא השתתף בביצוע השוד וגזר לו ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. משפטו של מכלוף התברר לאחר מתן גזר הדין במשפטו של יעקב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אף אותו בשוד וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בהתחשב בעברו הפלילי החמור מזה של יעקב. כן הפעיל מאסר על תנאי של שנה כאשר מחציתה חופפת ומחצית מצטברת וכן חוייב לשלם פיצויים לפרייזר בסכום של 10,000 ש"ח. הערעורים נדחו.
ב. בערעורו של יעקב טען סניגורו כי השופט לא הסביר לנאשם, כמצוות סעיף 161(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, את תוצאות הימנעותו מלהעיד כאמור בסעיף 162, ובכך נגרם לו עיוות דין. אכן, על פי הוראת סעיף 162, שתיקת הנאשם בביהמ"ש מהווה תוספת ראייתית ועל ביהמ"ש להסביר זאת לנאשם. במקרה שלפנינו עולה מן הפרוטוקול כי השופט לא מילא את חובתו זו. אולם ליעקב לא נגרם עיוות דין, שכן שתיקתו לא שימשה נגדו כתוספת ראייתית. כמו כן, הסניגור הסביר ליעקב את זכותו לבחור בין מתן עדות לשתיקה. הסניגור טוען כי החובה על פי סעיף 161(ב) כוללת בחובה גם מתן הסבר בדבר המעלות והחסרונות שבהימנעות מלהעיד, מלבד עצם האפשרות שהימנעות מלהעיד תשמש כתוספת ראייתית לראיות נגד הנאשם. לטענה זו אין בסיס בלשון ההוראה ואין זה מן הראוי כי הסבר הנוגע לבחירת קו ההגנה יינתן ע"י ביהמ"ש. כשנמצא כי הפגם הדיוני לא גרם לעיוות דין, אין יסוד לפסילת ההליך. גם בטענות האחרות נגד הרשעת שני המערערים אין ממש. אשר לעונש - נוכח החומרה הרבה של עבירת השוד המזויין - העונש שהוטל אינו חמור מדי. העונש שהוטל על מכלוף חמור מהעונש שהושת על אחיו יעקב אך ביהמ"ש המחוזי נימק זאת בעברו הפלילי החמור יותר וגם בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד צ. אמיר למערערים, עו"ד י. כהן למשיבה. 29.12.93).

ע.פ. 3193+3429/92+4048/91+3190 - יאסין דהאר ואח' נגד מדינת ישראל

*ואח' - הרשעה וזיכוי בעבירות סמים ומידת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 90+228/90/229 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים על ההרשעה של המערערים נדחו וערעורה של המדינה על זיכוי שניים מן המערערים בחלק מן העבירות וכן על קולת עונשם נתקבל וכן נתקבל ערעורו של יאסין על חומרת ענשו).
א. המערער יאסין - אזרח ותושב לבנון - שימש בשנת 1990 אחראי מטעם רשויות צה"ל על חניון בצד הלבנוני של מעבר הגבול לישראל. ביולי 1990 הסכים יאסין להצעת אחד, נסיף בירו מלבנון, לסייע לו תמורת 30,000 דולר בהעברת תשעה ק"ג הירואין לישראל. יאסין גייס לעזרתו את חיים שחר, קצין צה"ל ששימש אותה עת בתפקיד מפקד מעבר הגבול במטולה. יאסין הפגיש את שחר עם בירו, שהבטיח לשחר 70,000 דולר. בירו מסר לשחר הוראות התקשרות וכן דף נייר שעליו נרשמו השם רחמים ומספר הטלפון של המערער רחמים מנחם (להלן: רחמים). למשטרה נודע מפי בירו ושותפו, ששימשו מודיעים לעת מצוא, על העיסקה המתוכננת והמשטרה עקבה אחר הנעשה. בתאריך 8.8.90 התקשר שחר עם רחמים וקבע להיפגש עימו. שחר הסכים כי רחמים יביא עימו אדם נוסף הוא המערער יעקב סאלם (להלן: סאלם). השלשה נפגשו באותו יום בפתח תקוה והוסכם כי שחר יתקשר עם רחמים לאחר שהסחורה תגיע לידיו. ביום 13.8.90 הובא הסם למשרדו של יאסין בחניון. שחר ויאסין העבירו את החבילות למשרדו של שחר בצד הישראלי של מעבר הגבול. שחר נעצר ע"י המשטרה והסם נתפס. שחר סיפר לחוקריו כי הסם מיועד לרחמים ומסר את מספר הטלפון שלו והוראות ההתקשרות עימו. למחרת טילפן קצין משטרה לרחמים וקבע עימו פגישה. הקצין הציג עצמו כחברו של שחר. השניים נפגשו ונסעו יחדיו למקום עבודתו של רחמים בשוק הסיטונאי כדי להביא משם את הכסף עבור הסמים. רחמים נעצר בדרכו לשוק. כמה דקות לאחר מכן, הבחין שוטר שנהג במכוניתו של רחמים באדם
העוקב אחר המכונית, הוא עצר אותו, והתברר כי העצור הוא סאלם. בחקירה הודו יאסין ושחר בחלקם בעיסקת הסמים. שחר מסר הודעה בה נאמר כי בפגישה עם רחמים וסאלם בפתח תקוה דובר במפורש על עיסקת סמים. לעומת זאת, בעדותו בביהמ"ש במשפטים של רחמים וסאלם, אמר כי דובר על סחורה אך לא הזכירו במפורש שמדובר בסמים. גירסתם של רחמים וסאלם במשטרה היתה כי שחר הציע לרחמים למכור לו תשעה טון אפרסקים ומנגו.
ב. שחר הועמד לדין בבית דין צבאי ונדון ל-13 שנות מאסר. יאסין בכתב אישום נפרד ורחמים וסאלם בכתב אישום אחר הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירות של ייבוא סמים והחזקת סמים ויאסין הואשם גם בתיווך בסמים. במשפטו כפר יאסין באשמה וביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו וגזר לו 15 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. במשפטם של רחמים וסאלם העיד שחר כי הוא עצמו התכוון למכירת סמים אך טען כי אין הוא יכול לדעת אם סאלם ורחמים הבינו זאת. ביהמ"ש המחוזי דחה את עדויות רחמים וסאלם כבלתי מהימנות וגם לא האמין לגירסתו המסתייגת של שחר בביהמ"ש. בהסתמכו על סעיף 10(א) לפקודת הראיות העדיף ביהמ"ש את דברי שחר באמרותיו במשטרה שנתמכו בראיות אחרות. עם זאת, סבר ביהמ"ש המחוזי כי במעורבותם של סוכני המשטרה בתחילת העיסקה יש עילה להקלה בעונש. ביהמ"ש זיכה את סאלם ורחמים מן העבירות של ייבוא, סחר והחזקת סמים כיוון שלהשקפתו "גיבוש הסכם לסחר סמים איננו בגדר סחר בסם" והרשיע אותם בקשירת עיסקה אחרת בסם מסוכן. רחמים נדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וסאלם נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. שלשת המערערים ערערו על הרשעתם ולחילופין על חומרת העונש והמדינה ערערה על זיכוי סאלם ורחמים מן העבירות של ייבוא, סחר והחזקת סמים ועל קולת ענשם. ערעורו של יאסין על חומרת העונש נתקבל ומנגד נתקבל ערעורה של המדינה על הזיכוי של סאלם ורחמים ועל קולת ענשם.
ג. רחמים וסאלם טענו כי הודעתו של שחר במשטרה טעונה סיוע, שכן שחר הוא שותף לעבירה וכשותף צריך דבר לחיזוק עדותו, וכן מדובר באמרה שנתן עד מחוץ לכתלי ביהמ"ש וגם אמרה כזו צריכה דבר לחיזוק. הטענה היא כי כאשר הראייה העיקרית מעוררת חשש למהימנותה בשל מספר גורמים נפרדים, וכל גורם דורש מן הדין "דבר לחיזוק", התוספת הראייתית הדרושה היא בדרגת "סיוע". טענה זו יש לדחות. אין לה בסיס בלשון החוק והיא גם סותרת את תכליתו לשחרר את ביהמ"ש מכבלים טכניים נוקשים שבעטיים זוכו נאשמים בעבר אף שביהמ"ש שוכנע מעל לכל ספק סביר באשמתם. אם שוכנע ביהמ"ש על פי נסיבות המקרה הנדון כי אין חשש לעלילה בשל הסיבות שבגינן נדרש "הדבר לחיזוק", וקבע כי משקלה הפנימי של הראייה הוא רב, הראייה לא תהיה טעונה תוספת העולה על הסף המינימלי.
ד. באשר לעניין ההדחה ע"י סוכן משטרתי - הדחה כזו אינה מהווה בישראל הגנה הפוטרת מאחריות פלילית אלא עילה להקלה בעונש בלבד. במקום שהנאשם גמר בלבו לבצע את הפשע עוד לפני כניסתו של "הסוכן המדיח" לתמונה, והסוכן המשטרתי רק יצר הזדמנות נוחה למימוש כוונתו הפלילית של הנאשם, הרי שלא מתקיימת הדחה. ביהמ"ש המחוזי ראה במעורבות המשטרה סיבה להקל בענשיהם של רחמים וסאלם אך גישה זו אין לקבלה. בירו לא פנה ליאסין מטעם המשטרה, והוא הודיע לה על העיסקה המתרקמת רק לאחר שיאסין גייס לעזרתו את שחר. לשחר עצמו לא היה קשר כלשהו עם המשטרה. מכאן, כי איש מן המערערים לא שודל לדבר עבירה ע"י סוכני המשטרה. לפיכך אין בנושא זה כדי להביא להקלה בעונשים כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי.
ה. טענה אחרת בפי הסניגורים היתה כי הקשרים שקשרו המערערים עם שחר לא יצאו מגדר נסיון בלתי צליח בשל המעקב המשטרתי שהסתיים בתפיסת הסם. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. הסם נתפס לאחר ששחר העבירו לישראל לשם מסירתו למערערים, דהיינו
לאחר השלמת העבירות של ייבוא, סחר והחזקת סם מסוכן. העובדה שהמשטרה עקבה אחר המבצעים בעת ביצוע הפשעים אינה יכולה להפוך את העבירות המושלמות לנסיונות בלתי צליחים. נמצא כי מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי רחמים וסאלם התקשרו בעיסקת סמים עם שחר היתה מוצדקת ואין להתערב בה. לנוכח מסקנה זו יש לקבל גם את ערעור המדינה כנגד זיכוי סאלם ורחמים מן העבירות של ייבוא, סחר והחזקת סמים. עיסקת הסמים שנקשרה בין שחר לבין רחמים וסאלם היא קשר פלילי, וכידוע, כל קושר אחראי למעשים הפליליים שביצעו הקושרים האחרים לשם קיום הקשר ולשם קידומו.
ו. אשר לעונש - מטבע הדברים יש בין הקושרים חלוקת תפקידים. החומרה נקבעת על פי מהות הקשר וסכנתו לשלום הציבור. לשלשת המערערים היה תפקיד מרכזי בקשר ואין להבחין בעונשים בין השלשה. הכמות העצומה של ההירואין מביאה את מעשיהם של המערערים לדרגת חומרה המתקרבת לדרגה המירבית של העבירות שבהן הם הורשעו. זאת ועוד, המערערים לא פעלו מתוך מצוקה והמטרה היחידה של העיסקה היתה בצע כסף. העונש שהוטל על יאסין - 15 שנות מאסר בפועל - הולם את חומרת העבירות. אולם מאחר שהעונשים שהושתו על שני שותפיו נופלים מעונש זה בהרבה, ובהתחשב בעקרון אחידות העונשים יש להעמיד את ענשו של יאסין על 12 שנות מאסר. גם שני המערערים הנוספים - רחמים וסאלם - ראויים היו לעונש של 15 שנות מאסר, אך בהתחשב בכלל שאין למצות את הדין כאשר מחמירים בערעור בעונש יש להעמיד גם את עונשיהם על 12 שנות מאסר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד שמעון פרנקו ליאסין, עוה"ד משה אלוני ואלי כהן לסאלם, עו"ד זידאן פלאח לרחמים, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למדינה. 29.12.93).

רע"פ 6599/93 - אריק מימון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של מסירת ידיעה כוזבת(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של מסירת ידיעה כוזבת לפי סעיף 243 לחוק העונשין וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. הסניגור טוען כי לא היה יסוד להרשעה בדין ומבקש רשות לערעור שני. הבקשה נדחתה.
ב. סעיף 243 קובע כי "המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו מאסר שלש שנים...". טוען הסניגור כי אין להרשיע בעבירה לפי סעיף זה אלא אם הוכח כי הידיעה על עבירה נמסרה ל"שוטר" המוסמך לגבות הודעה ולא לשוטר סתם. הסניגור מתייחס לסעיף 2(1) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) הקובע מי מבין אנשי המשטרה רשאי לחקור אנשים ובענייננו לא הוכח כי השוטר היה בין אלו שהוסמכו לפי סעיף 2(1) האמור. תיזה זו אין לקבלה. סעיף 243 הנ"ל נוקט לשון "שוטר" ללא ציון תוספת תארים, סייגים או פירוט סמכויות. את המונח "שוטר" יש לפרש לפי משמעותו הלשונית ולפי שורשיו המשפטיים, היינו על פי +מובנו לפי פקודת המשטרה המקימה את חיל המשטרה. לפי פקודה זו "'שוטר' - מי שנמנה עם משטרת ישראל".
ג. טענה נוספת בפי הסניגור כי יש לאבחן לעניין סעיף 243 בין נחקר המוסר ידיעה למשטרה בעת חקירתו, לבין מי שמוסר ידיעה למשטרה על ידי פנייה היזומה על ידיו. גם טענה זו אינה מעוגנת במילותיו של סעיף 243 שאינו מכיר באבחנה המוצעת. מטרתה של ההוראה העונשית היתה למנוע הפעלת שווא של הרשויות המטפלות בחקירה ומשפט ואין נפקא מינה אם פלוני מפריח ידיעה כוזבת במהלך חקירתו כעד או אף כחשוד, או אם הוא עושה כן בפנייה יזומה למשטרה. בע"פ 279/76 (פד"י ל'(3) 473) נדון משפטו של עד מדינה שמסר ידיעה כוזבת, והמדינה הסכימה שם לאבחנה - שמקורה בפסיקה מזמן המנדט - לפיה יש מקום לאבחן לצורך תחולתו של סעיף 123 בין נחקר כחשוד לבין מי שמוסר
הודעה כעד בחקירה. במקרה שבפנינו מדובר בעד, ועל כן היה חל עליו סעיף 123 גם לפי האבחנה הנ"ל. אולם, לשם הסרת ספק, ייאמר, כי אין מקום לאבחנה שהוצגה שם ואין ללכת בדרך ולפי האבחנות שהותוו כאמור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נתן קנת למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 26.1.94).

בש"א 6927/93 (ע.א. 6926/93) - מספנות ישראל בע"מ נגד חברת החשמל ופרגוסון

*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה תוך הקדמת מועד הערעור).

א. חברת החשמל יצאה במכרז לבניית שתי גוררות בנמל הפחם שבחדרה. לאחר ניפוי המציעים השונים נותרו מספנות ישראל וחברת פרגוסון הסקוטית. לאחר בירורים החליטה חברת החשמל להעדיף את הצעת פרגוסון על הצעת מספנות ישראל והמבקשת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי לקבלת פס"ד המצהיר כי היא אמורה היתה לזכות באותו מכרז, ולחילופין לבטל את הליך המכרז בשל היותו נגוע בפגמים מהותיים. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את בקשת מספנות ישראל ועל פס"ד זה הגישה המבקשת ערעור לביהמ"ש העליון ובמקביל ביקשה לעכב את ביצועו של פסה"ד עד להחלטה בערעור לגופו. הבקשה נתקבלה תוך הקדמת מועד הערעור.
ב. המבקשת טענה כי אם לא ינתן צו עיכוב ובינתיים תבוצע העבודה לא יהיה עוד טעם לערעור, ומנגד טענו המשיבות כי אם ינתן צו עיכוב והערעור לגופו יישמע במהלכם הרגיל של הדברים, כי אז עלול להיגרם למשיבות נזק שאפשר ואינו ניתן לתיקון. משהתברר כי בהחלטה לעכב או לא לעכב יוכרע הערעור לגופו, עשה ביהמ"ש להקדמת שמיעתו של הערעור וזו נקבעה ליום 19 בינואר 1994. מסתבר שלמרות הקדמת הדיון עמדו המשיבות על כך שאין ליתן צו עיכוב, בטענה כי גם תוך שלשה שבועות, עד לשמיעה המוקדמת של הערעור יגרם להן נזק שאינו ניתן לתיקון. ברם, משבודקים את הדברים לגופם והנזקים העלולים להגרם למי מבעלי הדין, עולה כי ראוי לתת צו עיכוב כבקשת מספנות ישראל. כך ראוי שייעשה תמיד, לאמור, במקום שצו זמני עלול להכריע ערעור לגופו - ראוי שייקבע מועד קרוב לשמיעת הערעור ויהיה זה ביהמ"ש שיחליט בערעור לגופו, בימ"ש ולא דן יחיד שעיסוקו אינו אלא בצווי ביניים.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד גודארד וקנטור למבקשת, עוה"ד שיצר גל, גלעד וחורש לחברת החשמל, עוה"ד טמיר, ששון ותמיר לפרגוסון. 30.12.93).

ע.פ. 89+87/90/398 - לוי מנצור ועזרא מנצור נגד מדינת ישראל

*ואח' - הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 264/88 + ת.פ. 324/88 - הערעורים נתקבלו ברוב דעות השופטים בך ומצא נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).

א. ביוני 1987, ביום שבת בשעות הבוקר המוקדמות, נסע המנוח שמואל זהבי, בעל שני מועדונים בתל אביב, ברכבו ממקום עסקו לביתו ברמת השרון. הוא הגיע לביתו בשעה 5 לפנות בוקר ואז נורה בראשו מקרוב ונהרג. סכום כסף שנשא עמו, פדיון המועדונים, נעלם. הרכב עצמו נמצא לאחר זמן מה באחד הפרדסים שבסביבה. המערערים לוי מנצור ועזרא מנצור, שני אחים, הורשעו ע"י שני הרכבים של ביהמ"ש המחוזי, כל אחד בהרכב אחר, ברצח המנוח. ערעורו של לוי מנצור נתקבל ברוב דעות השופטים בך ומצא במובן זה שהרשעתו הוחלפה מהרשעה ברצח להרשעה של סיוע לאחר מעשה ונגזר לו העונש המירבי של 3 שנים הקבוע בחוק, ואילו עזרא מנצור זוכה לחלוטין ברוב דעות השופטים בך ומצא. השופט ש. לוין סבר שיש לדחות את שני הערעורים.
ב. ההרשעה של לוי מבוססת בעיקרה על תמלילי השיחות בין לוי לבין העד מזרב שהוחדר לתאו ע"י המשטרה ואשר שיחותיהם הוקלטו, על הודעותיו השונות של לוי בפני
השוטרים ועדויות של שניים שעמדו תחילה לבצע את השוד יחד עם לוי. אחת הראיות היתה התנהגותו של לוי לאחר שבויים מברק מטעם המחלקה לזיהוי פלילי ואשר הוצג בפניו ע"י חוקרו, ושלפיו נמצאו טביעות אצבעותיו על המכונית. השאלה שהתעוררה בערעור היתה אם הביום האמור פוגם בכל הראיות שהיו קשורות באמרותיו של לוי ככל שהן נוגעות לשימוש שעשה במכונית של הנרצח לאחר הרצח. בעניין זה נקבע שלמרות שהמברק "בויים" אין לפסול את כל מה שהושג לאחר הביום, שכן לוי כבר הודה לפני כן באפשרות שנמצאו טביעות אצבעותיו במכונית. לפיכך נקבע על דעת הכל שלוי נהג במכונית לאחר ביצוע הרצח, אלא שלדעת השופט ש. לוין השתתף לוי בעצמו בביצוע הרצח יחד עם אחיו, ואילו לדעת הרוב רק עזר להעלמת הרכב.
ג. הוא הדין באשר לאמרות השונות של לוי וכן של עזרא ככל שהובאו כראיות במשפטו של עזרא. גם לעניין זה סבר השופט ש. לוין כי די בהן כדי להסיק את המסקנה שעזרא השתתף במעשה הרצח עצמו ואילו השופטים בך ומצא, בפס"ד מפי השופט בך שאליו הצטרף השופט מצא, סברו שאין הדברים כך.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מצא. עו"ד י. גסר ללוי, עו"ד ח. קאזיס לעזרא, עוה"ד גב' רבקה לוי גולדברג וגב' נורית ישראלי למשיבה. 19.1.94).

בג"צ 714+963/89 - ר"צ והתנועה ליהדות מתקדמת ואח' נגד שר התחבורה ואח'

*העמדת דלפק לרשות צעירי חב"ד בנתב"ג(העתירה נדחתה).

א. צעירי חב"ד מאוגדים בישראל כעמותה רשומה ומקיימים פעילות חברתית דתית, שמהותה מכוונת לקרב את הציבור היהודי אל ערכי הדת והמסורת וליתן לכל יהודי את ההזדמנות לקיים את מצוות הדת הלכה למעשה. בין יתר פעולותיהם נטלו על עצמם לספק לבאי נמל התעופה בן גוריון שירותי דת ענפים. הם עשו זאת עוד בטרם הוקמה כדין רשות שדות התעופה. משקמה הרשות בשנת 1977 איפשרה לצעירי חב"ד להמשיך בפעילותה. עם זאת, ראתה הרשות, מטעמים של סדרי מנהל תקינים, לתחום את הפעילות של צעירי חב"ד מבחינת המיקום וההיקף ע"י התקשרות משפטית תקפה. אי לכך נערך עם עמותת צעירי חב"ד הסכם לפיו העמידה הרשות לשרותם דלפק קבוע באולם היוצאים בגודל של כ-5 מ"ר, ובתמורה גבתה תשלום שנתי. לקראת הבחירות לכנסת ה-12 תמכה תנועת חב"ד בגלוי בתעמולת הבחירות של רשימת אגודת ישראל ובכך נתנה ביטוי גלוי ורב עוצמה להשקפה פוליטית ובעקיפין נטלה חלק במערכה פוליטית בישראל. אז ערערו העותרים על זכותם של צעירי חב"ד לספק את שירותי הדת בנמל התעופה בן גוריון. העותרים ראו פסול בכך שאנשי חב"ד שידלו נוסעים מבאי השדה להניח תפילין ולקיים מצוות אחרות ובכך שבין החומר שבכתב שהפיצו אנשי חב"ד מצוי חומר הטפה לטובת תנועת חב"ד וכן בהצגת תמונתו של הרבי מלובביץ בדלפק לעיני כל ואת זאת ביקשו למנוע. העתירה נדחתה.
ב. אין פסול בכך שהרשות מספקת לבאי נמל התעופה שירותי דת, ואין דופי בכך שצעירי חב"ד זכו לברכתם של המשיבים שראו להעמיד לרשותם דלפק מסודר. העמדת הדלפק לרשות עמותת צעירי חב"ד לא חייבה מכרז, שהרי אין במקרה זה העמדת שטח מסחרי למטרות מסחריות, אלא ארגון פעילות שהרשות מעוניינת בה ושנוח לה שתתקיים, באמצעות מי שיזמו את הפעילות הזו וקיימו אותה במרוצת השנים. קביעת מתחם מוגדר ומסודר לפעילות זו היא סבירה וראוייה. כל האמור לעיל טוב ויפה ונכון אם מדובר אכן בסיפוק שירותי דת יהודיים, פשוטם כמשמעם, למבקשים זאת. אין זה מקובל כי מפעילי הדלפק יהלכו באולם הנוסעים וישדלו נוסעים לפנות אל הדלפק, אם לשם קיום מצוות ואם לשם קבלת חומר אינפורמטיבי או כתבי עת אלה או אחרים. עם דחיית העתירות לגופן הובהר כי את השירות רשאים צעירי חב"ד לספק מהדלפק כאשר מדובר
בקיום מצוות דת, הספקת תשמישי קדושה וחומר שהנוסע מעוניין בו, כגון תפילת הדרך, מידע בדבר זמני הדלקת נרות במקומות שונים בעולם, הספקת ספרות תורנית כללית שאין בה הטפה לדרכה הרעיונית של תנועת חב"ד וכיוצא באלה פעולות. כהערת אגב צויין כי אין פסול בכך שבדלפק זה תתנשא דמותו של הרבי מלובביץ שהוא מנהיגה הרוחני של תנועת חב"ד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, בך. עוה"ד ר. בן נתן וא. רגב לעותרים, עוה"ד מ. מזוז ור. יאראק למשיבים. 10.1.94).

ע.פ. 58+88/91 - עלי אלמצרי וג'ומעה גנאיים נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות סמים. האזנת סתר. *טענת כבר נשפטתי(מחוזי י-ם - ת.פ. 401/89 - הערעורים נדחו).

א. גנאיים הוא תושב ישראל ואלמצרי תושב חאן יונס. בשל חשד למעורבותו בביצוע פשעים, עקבה המשטרה, החל ממארס 1989, אחר מהלכיו של תושב ירושלים בשם ג'ולני. בין היתר ביקשה וקיבלה המשטרה היתר להאזנת סתר בביתו של ג'ולני ולטלפון שלו. אמצעים אלה הוליכו את החוקרים לחשיפת קשר מורכב לייבוא סמים שקשר ג'ולני עם כל אחד משני המערערים בנפרד. ג'ולני קיבל על עצמו לרכוש בסוריה ולייבא לישראל עבור כל אחד מן המערערים ארבעה ק"ג הירואין וכמות ניכרת של חשיש. בתוך תקופת המעקב אחרי ג'ולני קיימה המשטרה האזנת סתר גם לטלפון שבביתו של אלמצרי בחאן יונס. כמה שיחות טלפוניות בין ג'ולני לבין אלמצרי נקלטו בהאזנת הסתר ה"כפולה" (לכל אחד משני המשוחחים), ומהם עלה על קשירת קשר לייבוא עוד כ-700 ק"ג חשיש. חלק מהסמים היה אמור לעבור דרך מצרים והמשטרה הכניסה את משטרת מצרים לסוד העניין. ביום 29.7.89 עוכבה משאית קירור בתחומי מצרים ובמקום מחבוא בקרקעית המשאית נתפסו 8.75 ק"ג הירואין וכ-200 ק"ג חשיש. ג'ולני נעצר, הודה בעבירות והפליל גם את המערערים. הראיות שהביאה התביעה נגד המערערים היו בעיקרן עדותו של ג'ולני, השיחות שהוקלטו בהאזנות הסתר ונסיבות עובדתיות תומכות. גנאיים הודה כי הוא הדובר אשר קולו נקלט בהאזנות הסתר בבית ג'ולני ובטלפון אך טען כי לא דובר על סמים, ואילו אלמצרי כפר בהשתתפות בשיחות וטען כי מעולם לא דיבר עם ג'ולני בטלפון וכי זיהוי קולו כמשתתף בשיחות המוקלטות היה מוטעה.
ב. משתמה פרשת הראיות ונפתחה פרשת הסיכומים העלה אלמצרי טענת "כבר נשפטתי". טענה זו סמך על פס"ד של בימ"ש במצרים שניתן במשפטם של אנשים שונים ובכללם אלמצרי. מפסה"ד נובע כי אלמצרי הואשם בפני בימ"ש מצרי בקשירת קשר לייבא למצרים הירואין וחשיש וכי בסיומו של המשפט שהתנהל בהיעדרו זוכה מאשמות אלו. בהכרעת הדין פסק ביהמ"ש המחוזי להרשיע את שני המערערים. בהסתמכו על הלכתו של ע"פ 84/88 (פד"י מ"ד(2) 133) דחה ביהמ"ש טענת "כבר נשפטתי". לגופו של עניין התרשם ביהמ"ש כי הגירסה שבפי ג'ולני משקפת בעיקרה את האמת. עם זאת, בהתחשב באישיותו הפגומה של ג'ולני, נהג ביהמ"ש זהירות רבה בהסתמכות על עדותו ואת רוב ועיקר ממצאיו ביסס על השיחות המוקלטות ועל הנסיבות העובדתיות הנילוות. בסיכומו של דבר הורשעו המערערים וכל אחד מהם נדון ל-12 שנות מאסר שמהן 9 שנים לריצוי בפועל. אלמצרי הורשע בעבירה נוספת ונדון לעוד שלש שנים מאסר שמתוכן שנה וחצי מצטברות ושנה וחצי חופפות. הערעורים על ההרשעות ועל חומרת העונשים נדחו.
ג. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש כי עניינן של השיחות המוקלטות הינו בעיסקות סמים. גם בכך שביהמ"ש נזקק לעדותו של ג'ולני, כדי לצקת משמעות לכמה דיבורים סתומים בשיחות אלה, אין כדי לגרוע ממשקלן הראייתי של השיחות המוקלטות. גם הקביעה בדבר זיהוי קולו של אלמצרי כבעל דברו של ג'ולני בשיחות המוקלטות יש ביסוס איתן בראיות ואין שמץ להתערב בה.

ד. באשר לטענת "כבר נשפטתי" שהעלה אלמצרי - בדין נדחתה טענה זו. על פי הלכת ע.פ. 84/88 הנ"ל די בביצוע "מקצתה" של עבירת סמים בישראל כדי להחיל עליה את הנורמה של המשפט הישראלי. העובדה שבשל אותו מעשה שהיווה גם עבירה לפי דיניה של מדינה אחרת, כבר עמד הנאשם לדין בחו"ל, אינה מועילה לנאשם. בכגון דא גובר האינטרס של המדינה לאכוף בעצמה את הדין הפלילי שלה על פני האינטרס של הנאשם כי לא יוטרד פעמיים באותו עניין. לכך יש להוסיף כי תחולתו של כלל זה שצויין בהלכה הנ"ל מתחייבת בענייננו אף מקל וחומר: אלמצרי הואשם בעשיית עיסקה "אחרת" בסם מסוכן, ועבירה זו משתכללת בעצם ההסכמה ההדדית לביצועה של עיסקת סמים בישראל. נמצא שמדובר בעבירה שלא רק מקצתה בוצע בישראל אלא בעבירה שביצועה הושלם בישראל. בכך שמהלכי ביצועה של התכנית הפלילית היוו עבירה נגד חוקיה של מצרים, אין כדי לגרוע משלימות העבירה שבוצעה בישראל.
ה. טענה אחרת מפי הסניגור של אלמצרי היתה כי ההאזנה לטלפון שבביתו היתה טעונה היתר על פי חוק האזנת סתר. מלכתחילה אמנם פנתה המשטרה לביהמ"ש המחוזי וקיבלה היתר להאזנת סתר, אך משהבחין קצין החקירות, כי אלמצרי אינו תושב ישראל, חזר וביקש מביהמ"ש לבטל את ההיתר שהוצא בחוסר סמכות, ובשלב זה הוצא היתר האזנה חדש ע"י ראש ממ"ן במשטרה ומכוחו בוצעה ההאזנה. הסניגור טוען כי חוק האזנת סתר חל גם על ביצוע האזנה מחוץ לתחומי מדינת ישראל ולפיכך צריך היה את ההיתר של ביהמ"ש. טענה זו דינה להידחות מן הטעמים שפורטו בפס"ד שניתן בפרשה אחרת שבה היה אלמצרי מעורב (ע.פ. 4211/91 - סביר מ"ב 343).
ו. טענה אחרת של הסניגור היתה כי בהיתר ההאזנה שהוצא ע"י קצין המשטרה לא צויין שמו של המערער עלי אלמצרי אלא שם אחיו מצרי עליאן והטענה היא כי דברי אלמצרי שנקלטו בהאזנת סתר, שמדעיקרא כוונה לאחיו, אינם קבילים. גם טענה זו יש לדחות. השאלה אם האזנת סתר הנערכת כדין לטלפון של פלוני מכשירה כראיה גם דברי אחרים, העושים שימוש באותו טלפון, הינה שאלה הראוייה לבירור, אך להכרעה בענייננו אין לה כל משמעות. השיחות הטלפוניות של אלמצרי עם ג'ולני נקלטו בהאזנה "כפולה" הן לטלפון של ג'ולני והן לטלפון של המערער. גם בהנחה שההאזנה לטלפון שבבית המערער לא היתה כדין, די בהאזנה לבית ג'ולני, שעל כשרות מהלכיה איש אינו חולק, כדי להכשיר גם את דברי המערער בשיחות אלו.

(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד רובינשטיין לאלמצרי, עו"ד ברדוגו לגנאיים, עו"ד מ. שקד למשיבה. 20.12.93).

בג"צ 2683/92 - מכבים - ישוב קהילתי במודיעים ואח' נגד הוועדה לבניה למגורים במחוז המרכז ואח'

*אישור תכניות חלקיות להקמת עיר חדשה עפ"י חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה)(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. העתירה מופנית נגד אישור שלש תוכניות חלקיות להקמת עיר חדשה באיזור מודיעין בהליך מקוצר, על פי חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) התש"ן-1990 (להלן: חוק הוראת שעה). בשנת 1990 - בעקבות גלי העליה מבריה"מ - החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבניה כי הקמת העיר מחייבת לשנות את תכנית המיתאר הארצית והנושא הועבר לוועדת משנה. וועדה זאת המליצה המלצות שונות שנתקבלו ע"י המועצה הארצית. לפי חוק התכנון והבנייה היה על הוועדה המחוזית לשנות את תכנית המיתאר המחוזית ורק אז ניתן היה להכין תכניות מיתאר מקומיות ותוכניות מפורטות. לעומת זאת, על פי חוק הוראת שעה מטופלות תכניות הבנייה ע"י וועדה אחת בלבד היא הוועדה לבניה ולמגורים (להלן: הול"ל). תכניות המוגשות לול"ל אינן טעונות אישור המועצה הארצית, והחלטותיה טעונות אישור שר הפנים בלבד.
ב. בראשית 1991 החליט משרד הבינוי והשיכון (להלן: היזם) להכין תכנית מתאר חלקית לגבי 9,000 יחידות דיור בעיר שעתידה לקום ולהגישן לאישור על פי חוק הוראת שעה לול"ל, במקום לבקש אישור לתכנית מיתאר לעיר מודיעין כולה. הוועדה החליטה על הפקדת שלש תכניות מיתאר מקומיות שהגיש היזם שסימונן 4א, 4ב, ו-5. תכנית 4א נוגעת לשטח של 400 דונם, תכנית 4ב עניינה בשטח של 500 דונם ותכנית 5 מתייחסת ל"גבעת התיתורה" ושטחה הוא 2,200 דונם. על פי תכנית 5 בכל גבעת התיתורה הושאר שטח ציבורי פתוח של 60 דונם בלבד. העותרת וכן המושב רעות התנגדו לתכנית הנ"ל ובמיוחד לתכנית 5. המתנגדים טענו שלש טענות עיקריות: ראשית, כי אין הול"ל מוסמכת לאשר תכניות להקמת עיר חדשה; שנית, כי אין לתכנן מתחמים בודדים מבלי שקדם לכך תכנון כולל של העיר; ושלישית, כי תכנית 5 מביאה להרס אתר היסטורי ונופי. הול"ל מינתה חוקר לשמיעת ההתנגדויות, והלה המליץ, בין היתר, להגדיל את השטח הציבורי הפתוח בתכנית 5 ל-230 דונם. בכפיפות להערותיו המליץ החוקר לדחות את ההתנגדויות, ושר הפנים אישר אותן. העתירות ביחס לתכניות 4א ו-4ב נדחו וההתנגדות לתכנית 5 נתקבלה.
ג. השופטת דורנר סברה כי אין הול"ל מוסמכת לדון בהקמת עיר חדשה שתכנונה מסור בידי המועצה הארצית לפי חוק התכנון, וכי חוק הוראת שעה בא לקצר את ההליכים ברמת הוועדה המקומית והוועדה המחוזית. לפיכך סברה כי תכניות 4א, 4ב ו-5 אושרו ללא סמכות. ברם, ביצוע התכניות יצא כבר לדרכו, אושרו משאבים בלתי מבוטלים, והעותרים לא הצביעו על פגמים היורדים לשרשו של עניין והחורגים מן ההיבט הפורמלי של הסמכות - מבחינת ההליכים או מבחינת התוכן - לתכניות 4א ו-4ב. שונה המצב באשר לתכנית 5. הבנייה הנרחבת שתוכננה בגבעת התיתורה והיעדר תשומת לב לשימור הסביבה, מעלים חשש כי הטיפול על פי חוק הוראת שעה הביא לפגמים חמורים, הן בהליכי קבלת ההחלטה והן בתוכנה. לפיכך, יכול בג"צ שלא להתערב בעניין ההחלטה המינהלית הנוגעת לתכניות 4א ו-4ב. מאידך, יש לקבל את העתירה ככל שהיא נוגעת לביטול החלטת הול"ל לאישור תכנית 5.
ד. מנגד סבר השופט גולדברג. שאליו הצטרף השופט טל, כי הול"ל מוסמכת לדון באישור התכניות, ואין לומר כי באישורן של שלש התכניות יש משום אישור תכנית שלמה של עיר. מכאן מסקנת השופט גולדברג כי שלש התכניות אושרו בסמכות ע"י הוועדה. עם זאת לא שוכנע כי הוועדה הפעילה כראוי וכיאות את שיקול דעתה לגבי גודלו של השטח שהיקצתה בגבעת התיתורה שבתכנית 5, לשטח ציבורי פתוח, כדי לשמור על נכס היסטורי זה שהוא יחיד ומיוחד. הפער בין 60 הדונם שקבעה הועדה בתחילה, ל-230 דונם כפי שנקבע על ידה לבסוף בהמלצת החוקר, מעמיד בסימן שאלה את דרך קבלת החלטתה בנושא כה חשוב. לפיכך סבר שיש לעשות צו החלטי לגבי תכנית 5, כך שאישור תכנית זו יתבטל, כדי שהדיון בוועדה יחודש מן השלב שלאחר הגשת ההתנגדויות לתכנית.

(בפני השופטים: גולדברג, גב' דורנר, טל. עו"ד גב' נ. וייל לעותרים, עו"ד מ. בלס למשיבים. 13.1.94).

בג"צ 3236/93 - מרכז ע"ש ורה סלומונס נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז ואח'

אישור תכנית סלילת כבישים. שינויים בתכנית עקב קבלת התנגדויות. *רשות לערור למועצה הארצית לתכנון ולבניה(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. עתירה זו עניינה תכנית לסלילת כביש הכוללת, בין היתר, נקודת מפגש עם כביש גהה, לרבות יציאות לכפר סבא ורעננה. העותרת ביקשה לבטל החלטתה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה בדבר מתן תוקף לתכנית ודחיית התנגדויות העותרת, ולחילופין ביקשה הפקדתה מחדש של התכנית בטענה כי מה שאושר בתכנית, לאחר שהוכנסו
שינויים, אינו מה שהופקד. כמו כן נטען כי אושרה רק חלק מן התכנית ולא כל התכנית ולפיכך צריך להפקידה ולאשרה מחדש. כן ביקשה העותרת כי יותר לה לערור לפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה על אישורה החלקי של התכנית הנ"ל, לאחר שהוועדה המחוזית סרבה לאשר לה לערור כאמור. העתירה נדחתה בכל הנוגע לעצם אישור התכנית, ונתקבלה לעניין האישור לערור לפני המועצה הארצית.
ב. באשר לשינויים בתכנית - הדיון בהתנגדות יכול ויגרור אחריו, בדרך הטבע, קבלת ההתנגדות כולה או מקצתה. כאשר מאשרים שינויים אין צורך להפקיד את התכנית מחדש. כל עוד לא נוצר עקב השינויים מצב "שמרוב שינויים לא יכירו עוד את התכנית המקורית", אין הצדקה להחזרת התכנית לדיון חדש מעיקרו, בשל כך שחלו בה שינויים. במקרה שבפנינו אין כלל לדבר על שינוי כה מכריע ויסודי שמצדיק הפקדת התכנית מחדש. גם אישור חלקי של השלם, קרי אישור של חלק מן התכנית בלבד, כלול בגדר השינויים הצפויים והמקובלים הנובעים מן הדיון בהתנגדויות ובקבלתן החלקית. על כן רשאית היתה הוועדה לאשר רק את המחלף וקטעים של הכביש ולא את כל התכנית.
ג. מאידך יש לקבל את עמדת העותרת כי קמה לה זכות לבקש מהוועדה המחוזית רשות להגיש ערר למועצה הארצית. הוועדה המחוזית סברה שאין בנסיבות המקרה אפשרות להגשת ערר כאמור, ועל כן לא דנה בבקשת העותרת, אך מניתוח סעיפי החוק הנוגעים בדבר עולה כי הוועדה המחוזית יש לה סמכות בדבר והיא חייבת לדון - בלב פתוח ונפש חפצה - בבקשת העותרת לקבל רשות לערור למועצה הארצית.
ד. לפי פשוטו של מקרא, המשמעות של הוראות החוק היא כי אופן הטיפול בתכנית כבישים ודרכים שהוגשה לוועדה המחוזית, בדרך וע"י הרשות שצויינו בסעיף 261(א) לחוק התכנון, יהיה כבתכנית מפורטת. לפיכך יכול המתנגד לבקש רשות ערר למועצה הארצית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד משה וינברג ומ. ברנע לעותרת, עו"ד מלכיאל בלט למשיבים. 24.1.94).

בג"צ 5771+5807/93 - בן ציון ציטרין ואח' נגד שר המשפטים ואח'

*פרסום מוקדם של שמות המועמדים לכהונת שפיטה(העתירות נדחו).

א. מכח סמכותה לפי סעיף 24(2) לחוק יסוד: השפיטה, וסעיף 7(ד) לחוק השופטים קבעה הוועדה לבחירת שופטים (להלן: ועדת הבחירה) את כללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים) (להלן: הכללים). בסעיף 15 לכללים נקבע כי "דיוניה של וועדת הבחירה... ותכנם של השאלונים שהובאו בפני חבריה לצורך הדיונים הם סודיים...". העותרים ביקשו מבג"צ צו המחייב את ועדת הבחירה ליתן פרסום פומבי של שמות המועמדים לכהונות שפיטה, זמן סביר לפני התכנסותה לשם בחירת שופטים. משהוגשו העתירות התכנסה הוועדה וקבעה כלל נוסף שלפיו, לאחר בחירת המועמדים "לא יתבקש קיום המינוי בידי נשיא המדינה לפני שחלפה תקופה של 21 ימים... טענה כנגד הבחירה יכול שתועלה בפני הוועדה בתקופת ההמתנה... תהא לוועדת הבחירה הסמכות לדון מחדש בהחלטתה...". התיקון לא סיפק את ציפיות העותרים ולפיכך קויים דיון בעתירות לגופן והעתירות נדחו.
ב. העותרים טענו כי הכללים שקבעה וועדת הבחירה לעניין הבחירות חרגו מגדר סמכותה של וועדת הבחירה. בסעיף 24(2) לחוק יסוד: השפיטה, נאמר "בעניינים אלה ייקבעו הוראות לפי חוק:... סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים...". טוענים העותרים כי מן החיוב שקביעת הוראות בדבר סדרי עבודתה של וועדת הבחירה תיעשה "לפי חוק" נובע כי הסמכות לקבוע הוראות בנושא זה ניתנה למחוקק הראשי בלבד. טענה
זו נדחתה לאחר דיון בשאלת מעמדם של הכללים כתקנה בת פועל תחיקתי או ככללים שאינם נכנסים לגדר תקנות.
ג. טענה אחרת היתה כי הכללים אינם סבירים וכי הסודיות של דיוני הוועדה פוגעת בזכות הציבור לדעת. זכות הציבור לדעת הינה אחד מנגזריו המרכזיים והחשובים של חופש הביטוי המהווה זכות עילאית בשיטתנו. אולם, הערך המשתקף בעקרון הפומביות איננו מוחלט, אלא יחסי, ויישומו בחיי הציבור נקבע במסגרת הדין, על פי מהותו של העניין הנתון, הרשות המופקדת עליו וכן קיומם ומשקלם של אינטרסים נוגדים, שאף הם עולים בקנה אחד עם עקרונותיה היסודיים של שיטתנו ושאף ההתחשבות בהם הינה חיונית לציבור. בענייננו, בהתחשב במהות תפקידה של הוועדה אין להטיל עליה לקיים את דיוניה בפומבי, או למסור לציבור מידע מלא אודות תוכנם. כשבוחנים את האינטרסים שישנם לציבור, מצד אחד זכות הציבור לדעת ומנגד הנימוקים שניתנו לסודיות הדיון, עולה כי הנימוקים של וועדת הבחירה אינם בלתי סבירים. אכן, אילו החליטה הוועדה לפרסם שמות המועמדים במועד בו מוצעים הם לבחירה גם לא היה ניתן לומר כי ההחלטה היא בלתי סבירה, אך מאידך אין לשלול את צדקת החששות שבעטיים גרסה וועדת הבחירה אי שעליה להמשיך ולדבוק בחסיון זהות המועמדים עד להשלמת הליך בחירתם.

(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ח. שטנגר וז. שרף לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 7.12.93).

בג"צ 5429/91 - מחמוד אחמד יחיא נגד השר לענייני דתות ואח'

*הרשות הרושמת של נישואין מוסלמים(העתירה נדחתה).

א. רושם הנישואין בכפר קרע נפטר והקאדי של המקום (המשיב 3) מינה את המשיב 5 - שאינו אימאם - לרושם נישואין. הוא עשה כן לאחר שבחן אותו בדיני המדינה ובהלכה המוסלמית. בקשתו של העותר - האימאם של אחד ממסגדי הכפר - להתמנות כרושם נישואין נדחתה. העותר פנה לבג"צ וטען כי מינויו של המשיב החמישי אינו תופס שכן רק אימאם יכול לשמש כרושם נישואין. העתירה נדחתה.
ב. פקודת הנישואין והגירושין (רישום) נחקקה ע"י המחוקק המנדטורי ביום 23.9.1919 ולפיה הרשות הרושמת של נישואי מוסלמים הוא האימאם. יומיים לאחר מכן חוקק המחוקק המנדטורי, את פקודת חוק המשפחה העותמאני המהווה קודיפיקציה של דיני משפחה מוסלמיים. חוק המשפחה קבע כי רישום הנישואין אצל המוסלמים, נעשה ע"י "השופט" (הקאדי) או ע"י "ממלא מקומו לפי הרשאה מיוחדת". על רקע תשתית חוקית זו מתעוררת השאלה מיהו הרושם את הנישואין המוסלמיים: האם זהו אימאם (כאמור בפקודת הנישואין והגירושין); או שמא זהו הקאדי או ממלא מקומו לפי הרשאה מיוחדת כאמור בחוק המשפחה: או אולי זהו אימאם שמונה ע"י הקאדי.
ג. אין לקבל את האפשרות הראשונה שלפיה ניתנת זכות בכורה לאימאם על פי פקודת הנישואין והגירושין. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, על פי הכללים בדבר התנגשות דברי חקיקה - חוק המשפחה מאוחר לפקודת הנישואין והגירושין ועל כן ידו על העליונה; שנית, המבנה של חוק המשפחה מזה ושל פקודת הנישואין והגירושין מזה, אינו תומך באפשרות כי האימאם בלבד יהיה רושם הנישואין. אין גם לקבל את האפשרות השלישית של מינוי אימאם ע"י הקאדי. אפשרות זו אמנם תואמת גישה פרשנית ראוייה, הצריכה לעשות כל מאמץ פרשני אפשרי כדי לישב בין שתי הוראות חוק סותרות. עם זאת, אין לנקוט פרשנות בלתי ראוייה, רק כדי ליישב בין הוראות שונות. לעיתים אין מנוס מהכרה במציאות נורמטיבית המבוססת על סתירה פנימית, תוך צורך פרשני להכריע בין ההסדרים הסותרים וכזה הוא המקרה שלפנינו.

ד. אין כל אפשרות פרשנית לקיים בצוותא, זה בצד זה, את הסדריה של פקודת הנישואין והגירושין ושל חוק המשפחה. על פי האפשרות השלישית, הקאדי עצמו, הנוכח בעת הנישואין והעורך אותם, אינו רשאי לרשמם. אין הגיון חקיקתי ואין תכלית חקיקתית העשויים לתמוך בפתרון זה. לפיכך האפשרות השניה - המעניקה עדיפות להסדריו של חוק המשפחה המוסלמית - ואשר לפיה הקאדי או מי שהורשה על ידו הם הרשאים להיות רושמי נישואין היא האפשרות שיש לקבלה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, מלץ. החלטה - השופט ברק. עו"ד שמואל אלקון לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין לשר הדתות, עו"ד מ. מסראווה לקאדי ולמשיב החמישי. 29.12.93).

רע"א 5252/93 - פ.ר. המספק חיפה בע"מ נגד בנק מרכנתיל לישראל בע"מ

*הצורך לקיים דיון בע"פ בבקשה בדרך המרצה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

שופט ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה של המבקשת לרשות ערעור על החלטה של ראש ההוצל"פ וזאת לאחר שקיבל את תגובת המשיב בכתב ובלי שקיים דיון בעל פה. בקשה לרשות ערעור, בטענה שביהמ"ש המחוזי לא קיים דיון בעל פה בבקשה בדרך המרצה שהוגשה אליו, נדונה כערעור והערעור נתקבל. לפי הוראות תקנה 120(ג) לתקנות ההוצל"פ שומה על ביהמ"ש לקיים דיון בעל פה בבקשה שהוגשה לו בדרך המרצה. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקיים שמיעה בעל פה ולאחר מכן יתן את החלטתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' שרה אהרוני למבקשת, עו"ד ג. בן אור למשיב. 2.1.94).

בש"א 4060/93 - רוני צדוק נגד יפה עדן ואח'

*פטור מאגרה ומהפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומערבון - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי נדונה תביעה שעניינה חיוב המבקש במזונות בנותיו וכן הסדרי הפגישה בינו לבנותיו. על פסק הדין שניתן הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון. המבקש גם ביקש פטור מאגרה ומערבון. הבקשה נדחתה. בתצהיר שהגיש המבקש נאמר שהוא עובד כטכנאי שכיר בבית חולים ואין לו כל מקור הכנסה אחר. לפי תלושי המשכורת שכרו ברוטו של המבקש הוא כ-4,000 ש"ח לחודש. מהסכום האמור יש ניכויים שונים עבור הלוואות שקיבל המבקש ממקום עבודתו, אך יש להתעלם מהם, שכן השכר ברוטו הוא המשקף את שיעור ההכנסה. נתוני השכר האמורים אינם משקפים מצב של חוסר יכולת.

(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד הופרט למשיבים. 22.10.93).

ע.פ. 680/87 - מדינת ישראל נגד הילאל בן מחמוד ג'יראדאת

*הצטברות ענשי מאסר עולם בגין שני מעשי רצח

(הערעור נתקבל).

המשיב גנב ממעבידו בחיפה כלי עבודה ומאוחר יותר היכה פעמיים בראשיהם של שני אנשים שנתקלו בדרכו בפטיש בכוונה לגרום להם לחבלה חמורה. למחרת היום רצח יצאנית שהיתה בחודש השמיני להריונה וכעבור יומיים רצח חייל מילואים. כל העבירות בוצעו מטעמים לאומניים. המערער הורשע בשתי עבירות של רצח בכוונה תחילה ונדון למאסרים שונים ובכללם למאסר עולם בשל כל אחת מעבירות הרצח. בביהמ"ש המחוזי ביקשה המדינה כי שני מאסרי העולם יצטברו וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור נתקבל. ככל שמדובר במעשי רצח נפרדים שבוצעו נגד קרבנות יהודיים על רקע לאומני, יש להחיל את ההלכה בדבר הצטברות העונשים. לפיכך הוחלט כי שני מאסרי העולם שנגזרו למשיב יהיו מצטברים.