תקציר סביר כרך מ"ג חוברת 8

רע"א 2080/93 - האפוטרופוס הכללי והיועהמ"ש לממשלה נגד רענן שריר ואח'

*חיוב כהוצאות של האפוטרופוס הכללי המצטרף לדיון בהליך לפי חוק הירושה(ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נדחה).

א. בביהמ"ש המחוזי נדונו בקשות לקיום צוואותיהם של בני זוג שהלכו לעולמם ושהנהנה על פיהן הוא המשיב. חלק מיורשיהם של המנוחים הגישו התנגדויות לבקשות. מכח סמכותו לפי סעיף 153 לחוק הירושה הודיע גם היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות האפוטרופוס הכללי, על התנגדותו לקיום הצוואות מן הטעם שמדובר בצוואות שכיב מרע שאינן ממלאות את תנאי סעיף 23(ב) לחוק הירושה. לאחר שמיעת ראיות הגיעו המשיב והיורשים המתנגדים לכלל הסדר מוסכם ביניהם. בשלב זה ביקשה ב"כ היועץ המשפטי לדחות את הדיון כדי לאפשר לה להעיד מטעמה את המשיבה 3. השופט דחה את הבקשה וחייב את המדינה לשלם הוצאות בסך 5,000 ש"ח לכל אחד משני המשיבים הראשונים. למבקשים ניתנה רשות להגיש ערעור רק בשאלה אם ובאיזו מידה ניתן להטיל תשלום הוצאות על היועץ המשפטי לממשלה, מקום שהתייצבותו בהליך היא מכח סעיף 153 לחוק הירושה וכיצד יש ליישם את הכלל במקרה הנדון. הערעור נדחה.
ב. תחילה התבססה התנגדות היועץ המשפטי לקיום הצוואות על הטענה שמדובר בצוואות שכיב מרע שאינן ממלאות את התנאים לפי חוק הירושה. במהלך הדיון נרמזה האפשרות שהמנוחים הותירו אחריהם גם יורשים נוספים שזהותם אינה ידועה, ובירורה של אפשרות זו היה תלוי בהבאתה למתן עדות של המשיבה 3 (להלן: המשיבה), ישישה שמקום מושבה הקבוע הוא בחו"ל. לאחר שהוגשו כבר סיכומים ביקשה ב"כ המדינה דחייה כדי להזמין את המשיבה והשופט דחה את הבקשה. צדקת החלטתו של השופט שלא לדחות את הדיון אינה עומדת לבירור, שכן לא ניתנה למבקשים רשות ערעור בעניין זה. אך גם השאלה אם חיובה של המדינה בהוצאות היה כשורה, אינה מתעוררת בנסיבות העניין שלפנינו. מלכתחילה החליט אמנם האפוטרופוס להתייצב ולהתנגד לקיום הצוואות רק מתוך שסבר שהצוואות כמות שהן אינן ממלאות את תנאי חוק הירושה, ואולם במהלך הדיון, התמקד עניינו בייצוג היורשים הנעדרים. לפחות מכאן ואילך נעשה היועץ המשפטי לבעל דין בהליך בו התערב. ככל שעמדתו של היועץ המשפטי נמצאה בלתי מוצדקת לגופה, ואם אמנם השתהה בנקיטת מהלכים באופן שהכביד על ניהול ההליך ופגע בבעלי הדין האחרים, רשאי היה בית המשפט לחייבו בתשלום הוצאות.
ג. ניתן להניח כי עצם התייצבות היועץ המשפטי בהליך לפי חוק הירושה אינה הופכת אותו, בהכרח ובכל הנסיבות, לבעל דין מן המניין, שדינו לעניין הוצאות ככל בעל דין אחר. ככלל, אין היועץ המשפטי מתערב אלא אם סבר, כאמור בסעיף 153 לחוק, "שיש בדבר עניין לציבור" וגם במקום שבין היורשים נטושה מחלוקת אין התערבותו מכוונת לקדם את עניינו של מי מהיורשים היריבים. מכאן, מן הסתם, הפרקטיקה הרווחת, שכשםשאין מזכים את היועץ המשפטי בהוצאות כאשר עמדתו מתקבלת, כך אין מחייבים אותו בהוצאות כשביהמ"ש אינו מקבל עמדתו. אך בשאלה כללית זו, אם ואימתי ניתן וראוי לחייב או לזכות את היועץ המשפטי בתשלום הוצאות, אין צורך לפסוק, שכן בענייננו הפך היועץ המשפטי משלב מסויים לבעל דין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' עליזה אליצור למבקשים, עו"ד י. טרלו למשיב. 8.2.94).

בג"צ 606/93 - קידום יזמות ומו"לות בע"מ נגד רשות השידור ואח'

*פסילת קטע מתשדיר פרסומת ברדיו בנימוק של "פגיעה בטעם הטוב".114 (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים בך וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של השופט חשין).

א. העותרת עוסקת בהכשרת צעירים לבחינות פסיכומטריות ובגרות. היא "מוכרת" עצמה בסיסמה "קידום: לך תצטיין". הסיסמה הפכה לחלק מהמוניטין של העותרת. היא ביקשה
לפרסם תשדיר פרסומת ברדיו ומנהל הרדיו פסל לשידור את המלים "לך תצטיין" בהסתמכועל סעיף 6 לתקנון שהוצא ע"י רשות השידור, המסמיך אותו לפסול תשדיר שאינו עומד באמת מידה של "טעם טוב". העותרת טענה כי אין בסיסמה "לך תצטיין" פגיעה ב"טעם הטוב" והחלטת רשות השידור חורגת ממיתחם הסבירות. בתשובתה טענה רשות השידור כי הסיסמה "לך תצטיין" מעוררת קונוטציה לקללה הגסה "לך תזדיין" והיא פוגעת ברגשות המאזינים. העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים בך וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופטת דורנר: יש לקבל את העתירה מן הטעם שהמשיבים הפרו את חופש הביטוי שלהעותרת. טענה אחרת של העותרים בדבר הפרת חופש העיסוק לא לובנה ע"י הצדדים ועל כן ניתן להשאירה בצריך עיון. חופש הביטוי ניצב בראש החירויות עליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי וחשיבותו היא בתחולתו על דעות מרגיזות ואף פוגעות. חופש הביטויעלול להתנגש בערכים אחרים אשר לחברה אינטרס להגן עליהם. בהתנגשות בין זכויות מתחרות שמור לחופש הביטוי מעמד של "זכות עילאית" ואין מגבילים את חופש הביטוי אלא בהתקיים תנאים מסויימים. חוקים המגבילים אותו יתפרשו באופן מצמצם, מתוך מגמה לתת לזכות האמורה קיום מירבי ולא לסייגה. גם הביטוי המסחרי נכלל בעקרון חופש הביטוי. אין פסול בתקנון רשות השידור הקובע כי מנכ"ל הרשות יכול שלא לשדר פרסומת שיש בה משום פגיעה ב"טעם הטוב" או הנוגדת את הסדר הציבורי או המזיקה לציבור. אולם הפעלתו מותנית בקיום קשר סיבתי בין השימוש בביטוי לבין הפגיעה, בעוצמה מספקת של הפגיעה בטעם הטוב. לאחר שהשופטת דורנר סוקרת בהרחבה את הנושא היא מגיעה למסקנה כי בענייננו אין בסיסמה "לך תצטיין" כדי להצדיק את פסילת השידור.
ג. השופט חשין (דעת מיעוט): גיוס חירות הדיבור להגנה על שידור הפרסומת המסחרית "לך תצטיין", אינו אלא שימוש בלתי ראוי בקונצפציות של חופש ושל דרור. ענייננו אינו אלא "פעוט וקל ערך" ואין הוא "מסוג העניינים שבהם יש לתת סעד למעןהצדק". זאת כפי שנפסק בעבר ע"י ביהמ"ש העליון, ולפי דעה זו ניתן לפטור את העותרים על אתר, ולדחות את העתירה כדי שבג"צ יוכל לפנות זמנו לעיסוק בחירויות של אמת. ברם, כיוון שהשופטת דורנר סברה כי מדובר כאן בחופש הדיבור ממש, ולתמיכהבעמדתה מגייסת היא אסמכתאות מכל קצווי תבל, ומשנמצא לה "כי ראוי להשיט צי שלם ובראשו ספינת דגל כדי להגן על 'לך תצטיין' לא נותרה אפשרות אחרת לפני... אלא לקרב צי אל מול צי, ולהניף את דגלי שלי". כך עובר גם השופט חשין לדון בנושא האמור ומסקנתו היא כי אין מקום להורות לרשות השידור לפרסם את התשדיר האמור.
ד. השופט בך בפס"ד נפרד הצטרף לדעה כי בענייננו יש להורות לרשות השידור לפרסם את התשדיר.

(בפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. עוה"ד ארדינסט ור. בן נתן לעותרת, עו"ד מ. בלס למשיבים. 13.1.94).

רע"א 5007/92 - יהודית לוין נגד מרק ארנס ואח'

*סמכותו של שופט "דן יחיד" לדון בדיון מקדמי על דחיית ערעור על הסף.
הזמנה טלפונית לשימוע כ"הזמנה חוקית"(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. ביום 29.10.91 הורתה שופטת בימ"ש השלום למזכירתה, בכתב, כי תקבע לשימוע פס"ד בדיון שבין המערערת למשיבים ליום 31.10.91, תודיע על כך לבעלי הדין ותערוךתרשומת על דבר הודעתה. ביום 30.10.91 הודיעה המזכירה טלפונית על מועד השימוע למזכירתה של פרקליטת המשיבים. ביום 31.10.91 התקיים השימוע שבו לא נכחה פרקליטתם של המשיבים. ביום 1.11.91 שלח ב"כ המבקשת לפרקליטת המשיבים, באמצעות שליח, צילום של פסה"ד. אותה עת שהתה פרקליטת המשיבים בחו"ל. היא שבה ארצה
ב-3.11.91 ופסה"ד הגיע לידיה רק ביום 4.11.91. פרקליטת המשיבים הגישה ערעור ביום 18.12.91 והמבקשת טענה בביהמ"ש המחוזי כי ההודעה הטלפונית למזכירה נחשבת המצאה חוקית למשיבים על מועד השימוע, ועל כן היה על המשיבים להגיש את ערעורם תוך 45 ימים ממועד השימוע, כאמור בתקנה 402, והמשיבים החמיצו את המועד. ביהמ"ש המחוזי דן בעניין זה ב"דן יחיד" והחליט לדחות את הבקשה למחיקת הערעור ולהשאיר את הערעור על כנו. המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור והערעור נדחה.
ב. בדיון בבקשה לרשות ערעור טענו המשיבים כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה באיחור ויש למחוק אותה. ביהמ"ש המחוזי דן בבקשה למחיקה על הסף ביום 3.9.92 וביום הדיון כתבה השופטת בפרוטוקול כי "החלטה תינתן עוד היום ותמצא במזכירות...". אין חולקין שכבר באותו יום נמצא במזכירות נוסח ההחלטה והודע על כך טלפונית לצדדים. דא עקא שההחלטה לא נחתמה אלא ביום 21.9.92 והדבר הודע לבעלי הרין רק ביום 1.10.92. דין הוא שהחלטת ביהמ"ש תהיה בכתב ובנסיבות אלו ניתן לראות את מועד השימוע ביום 1.10.92. כך שהבקשה לרשות ערעור הוגשה במועד ויש לדון בה.
ג. שאלה אחרת שהתעוררה בבקשה לרשות ערעור היתה אם מוסמך היה שופט דן יחיד לדון בדיון מקדמי בבקשה לדחייה על הסף כפי שביקשה המבקשת. באשר לכך קבע השופט ש. לוין כי במסגרת דיון מקדמי ששופט יחיד רשאי לדון בו גם בערעור, יכול הוא גם להחליט אם למחוק ערעור על הסף מחמת פגמים בערעור, או מחמת שהוגש באיחור וכדומה. לפיכך, צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר דן כ"דן יחיד" בבקשת המבקשת.
ד. לגופו של עניין - ביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה שהזמנה טלפונית לשימוע היא אמנם המצאה חוקית, אך סבר שאין ראיה שפרקליטת המשיבים קיבלה את הודעת המזכירות למועד השימוע או את מכתבו של ב"כ המבקש. בבקשה לרשות ערעור בביהמ"ש העליון חלקה פרקליטת המשיבים על ההנחה כי בהודעה טלפונית ע"י המזכירות יש לראות המצאה חוקית של הזמנה לשימוע פסה"ד. בנסיבות העניין הדין עם המשיבים. אין חולקין שהדיבור "שהוזמן כדין" בתקנה 402 משמעותו - הזמנה ע"י המצאה חוקית. אכן, יש ויכול בעל דין להיות מושתק מלטעון כנגד ההמצאה, כגון כשביהמ"ש מודיע לפרקליטים על מועד להמשך הדיון, או כשב"כ של בעל דין חותם על גבי מעטפת תיק ביהמ"ש לאות שתאריך הדיון הודע לו. אילו במקרה דנן הוכח שניתנה הודעה טלפונית אישית לפרקליטת המשיבים וזו לא מיחתה ולא דרשה שתישלח לה הזמנה חוקית, היו רואים אותה כמושתקת מלטעון כנגד ההמצאה. דא עקא, שהודעה כאמור לא נמסרה לפרקליטה עצמה ופסה"ד הגיעלידיעתה רק ביום 4.11.92. בנסיבות אלו אין הודעה טלפונית על מועד השימוע למזכירה "חיה" שונה ממסירת הודעה למזכירה אלקטרונית ובשני המקרים אין מדובר בהמצאה חוקית. לפיכך צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו שהערעור הוגש בזמן.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט לוין והשופטים אור והמשנה לנשיא ברק העירו כי דין הבקשה להידחות על יסוד העובדה שלא היתה הזמנה כדין של המשיבים, וניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה מהו מכלול סמכויותיו של שופט הדן בדיון מקדמי בערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. עו"ד בן דרור למערערת, עו"ד גב' יהודית ארד למשיבים. 2.2.94).

ע.א. 998/91 - עמי יפרח נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער, יליד 1948, הוא בעל השכלה אקדמאית ואקולוג במקצועו. הוא התקבל לעבודה שאינה מובטחת לאורך זמן וכרוכה בנסיעות לא מעטות. חודשיים לאחר שהתקבל לעבודה נפגע בתאונת דרכים ומומחה קבע לו %10 נכות צמיתה. המומחה הרפואי העיד כי
עבודתו של המערער כרוכה בסבל מסויים וכי יש לו קושי בנהיגה. ביהמ"ש המחוזי קבע את נזקיו של המערער והערעור נתקבל בחלקו.
ב. על פי קביעת ביהמ"ש המחוזי לא נפגע כושר השתכרותו של המערער בעבודתו עקב התאונה, אך "ערכו בשוק העבודה ירד במידת מה". בנסיבות אלה סבר ביהמ"ש שאין מקום לערוך חישוב קונבנציונאלי על פיו שיעור הנכות משקף את הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער, אלא יש לאמוד את נזקו של המערער בדרך אמדן גלובלי ונזק זה העריך בסכום של 15,000 ש"ח. בנסיבות העניין, אכן, אין להתערב בקביעת הפיצויים בדרך של אומדן גלובלי, ובדרך כלל ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בקביעת הפיצוי בדרך זו אם אין בו חריגה ברורה מאומדן ראוי של הנזק. אולם, בענייננו, לו היה מחושב הפיצוי בהתחשב בירידת כושר השתכרותו של המערער לפי הנכות הרפואית, היה הפיצוי מגיע לסכום של כ-80,000 ש"ח. פיצוי גלובלי של 15,000 ש"ח כפי שנפסק מקפח את המערער במידה המצדיקה התערבות. כאמור, מקום עבודתו הנוכחי של המערער אינו מקום עבודה קבוע, נכותו האורטופדית הינה ממשית ועלולה להפריע לו בבחירת מקום עבודה בעתיד. בנסיבות אלה מוצדק לפסוק למערער פיצוי של 40,000 ש"ח בפריט זה, שאף הוא אינו פיצוי על הצד הגבוה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יראון פסטינגר למערער, עו"ד י. טישלר למשיבה. 16.2.94).

בש"א 165/94 - רוחמה רובינשטיין ואח' נגד עין טל (1983) בע"מ ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד חלקי עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד חלקי - הבקשה נדחתה).

א. בין המבקשת רוחמה רובינשטיין, ובין אחיה, המשיב השני פרץ רוזנברג, קיימים הליכים מתמשכים, לאחר שחל קרע ביניהם בחברה שהיתה להם במשותף לניצול פטנטים. החברה נכנסה לפירוק, כל הזכויות של החברה נמכרו והמערערת המשיכה לנצל את הפטנטים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי במסגרת המכירה של החברה נמכרו גם הזכויות לניצול הפטנטים, והורה למבקשת להפסיק לנצל את הפטנטים. כן חייב אותה בתשלום 120,000 ש"ח הוצאות. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד לשמיעת הערעור נדחתה.
ב. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". על מנת להצדיק עיכוב ביצוע יש להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים: כי קיימים סיכויים טובים להצליח בערעור; כי אם יזכה המבקש בערעור יהא מן הנמנע וקשה להחזיר את המצב לקדמותו. בענייננו אין לומר שנתקיימו תנאים אלה. אשר לבקשה לעיכוב הגשת דוחו"ת כספיים למשיבים - יש לקבל את הצעת ב"כ המשיבים כי הדוחו"ת יועברו לעורכי הדין שישמרו על סודיות הפרטים המסחריים הגלומים בהם, כדי שהמשיבים לא ינצלו את הדוחו"ת עד לאחר שמיעת הערעור.
ג. הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע תשלום שכ"ט עו"ד, אך נראה כי גם בעניין זה אין להיענות לבקשה, שכן המבקשים יוכלו להיפרע מן המשיבים אם הערעור יתקבל.

(בפני: השופט טל. עוה"ד ג. לוי וא. אליקים למבקשים, עוה"ד ר. לוטי וד. פדר למשיבים. 24.1.94).

בש"פ 77+382/94 - מדינת ישראל נגד ראמי זרעיני וסעד קהמוז

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים)(בקשה למעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבים הואשמו ביום 10.6.92 בביהמ"ש המחוזי בנצרת בעבירות של סחר בסמים והחזקתו וזרעיני הואשם גם בייבוא סמים. הם נעצרו עד סיום משפטם ובתום שנה מיום הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להאריך את המעצר על פי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. שופט ביהמ"ש העליון, השופט מלץ, לא נעתר בשעתו לבקשה והחליט על שחרור
המשיבים בתנאים מגבילים, ובכללם כי המשיבים לא יצאו מתחומי הכפרים שלהם אלא כדי להופיע בביהמ"ש, ולא יצאו מפתחי בתיהם בין 8 בערב ל-6 בבוקר. השופט הוסיף וקבע בהחלטתו כי "כל הפרה של תנאי מתנאים אלה יגרור בעקבותיו ביטול השחרור בערובה ומעצרם מחדש". עתה מבקשת המדינה שביהמ"ש יורה על מעצר המשיבים בשל כך שהפרו את תנאי השחרור בערבות. משטרת ישראל שמה מעקב אחרי המשיבים ומיום 2.1.94 ועד 12.1.94 נצפו השנים כשהם מפרים את תנאי השחרור. ביום הראשון למעקב נסעו שני המשיבים לת"א, ולאחר שנכנסו לבית מלון, הצטרף אליהם עבריין מוכר למשטרה שהורשע בעבר בעבירות סמים. הם חזרו יחד מת"א קרוב לחצות. למחרת, בתום הדיון שהיה למשיבים בביהמ"ש המחוזי בנצרת, נצפו השניים כשהם נוסעים לכיוון הרצליה. שוב נצפה זרעיני שמושבו בכפר טורען כשהוא נמצא בכפר כנה. הבקשה נתקבלה.
ב. הסניגור טען כי השחרור בתנאים מגבילים על פי החלטת השופט מלץ פירושה הארכת המעצר ושחרור מאותו מעצר בתנאים מגבילים. מכיוון שהארכת מעצר מעבר לשנה אין תוקפה אלא לשלשה חודשים, כאמור בסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי, הרי גם תוקפם של התנאים המגבילים כך, ונמצא כי משעברו שלשה חודשים מהחלטת השופט מלץ והמעצר לא ,יהוארך לתקופה נוספת, ממילא פג המעצר ופגו התנאים המגבילים. טענה זו אין לקבלה. ביהמ"ש העליון כבר דחה בעבר פרשנות זו לסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי וקבע כי הצורך לבקש הארכת מעצר מדי שלשה חודשים קיים רק כאשר הנאשם מצוי בפועל באופן פיסי במעצר. כאשר הנאשם חופשי ומוטלות עליו רק מגבלות מסויימות אין צורך בפניה חוזרת בתום כל שלשה חודשים.
ג. טענה אחרת של הסניגור היתה כי למרות שהמשיבים הפרו את תנאי השחרור אין צורך לנקוט מיד בסנקציה החמורה ביותר דהיינו החזרתם למעצר. לטענתו, די לצוות על תשלום סכום הערבות או מקצתו. הטענה היא כי יש להניח לטובת המשיבים שלא הפרו את תנאי השחרור לפני המעקב, כך שרק כעבור יותר משבעה חודשים מעת שחרורם הפרו את תנאי השחרור. גם טענה זו דינה להידחות. המשיבים הירשו לעצמם להפר בריש גלי מספר פעמים תוך פרק זמן קצר, הגבלות תנועה שהוטלו עליהם. הפרה בוטה של תנאי השחרור אינה מצדיקה מחילת התנאי המפורש שכל הפרה של תנאי מתנאי השחרור תביא לידי ביטול השחרור בערובה ומעצרם של המשיבים מחדש. המשיבים נאשמים בעבירות של סחר בסמים. עסקי הסחר בסמים כרוכים מטבעם במפגשים ונסיעות, והאמצעי היחיד להכביד במידת מה על נאשמים לעסוק בעסקי סמים הוא הגבלת תנועותיהם. לפיכך יש להורות כי המשיבים יעצרו לשלשה חודשים.

(בפני: השופט טל. עו"ד גב' רבקה פלדמן למדינת ישראל, עו"ד דוד יפתח לקהמוז, עו"ד משה שרמן לזרעיני. 25.1.94).

בש"פ 1026/94 - מדינת ישראל נגד צבי פינקל

*שחרור בערובה (אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בעבירות של אינוס, תקיפה מינית, מעשים מגונים ותקיפה שבוצעו בכלתו במשך תקופה ארוכה, ובין היתר ביצעם במיטת בנו וכלתו כשהבן נוכח. בנו של המשיב הוא חולה נפש, הכלה לקוייה בשכלה ואשת המשיב חולת נפש. כל הארבעה מתגוררים בבית המשיב. עם הגשת כתב האישום קבע ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה ועילה למעצר. לעניין קיומה של חלופה למעצר קבע ביהמ"ש שאם תאושר דירת מגורים למתלוננת ובעלה מחוץ לבית המשיב, יוכל המשיב להגיש בקשה לעיון מחדש לעניין קיומה של חלופת מעצר. לאחר שאושרה למתלוננת ובעלה דירה למגורים בקרית ים, שבתחומה מתגורר גם המשיב, הוגשה בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש הורה על שחרור המשיב בתנאי מעצר בית בביתו. הערר נתקבל.

ב. דין הערר להתקבל כבר מן הנימוק כי הדירה שאושרה ע"י חברת עמיגור למגורי המתלוננת ובעלה, אין אפשרות להתגורר בה וממילא המתלוננת ובעלה טרם עברו להתגורר בה. ברם, אפילו יעברו הכלה ובעלה לגור בדירה החדשה עדיין אין זה מצדיק לשחרר את המשיב. נסיבות ביצוע העבירות מלמדות שלא נוכחות אשתו ולא נוכחות בנו, ששניהם חולי נפש, מנעו מהמשיב לבצע את המעשים המיוחסים לו במתלוננת. המתלוננת עצמה לקוייה בשכלה וכושר ההתגוננות שלה לוקה. בנסיבות אלה, הסיכון בדבר חזרה על מעשים דומים, תוך הפרת הצו של ביהמ"ש, וכן החשש שינסה להשפיע על המתלוננת ובני משפחתו האחרים אשר יש בגירסותיהם לסייע לגירסת המתלוננת רב הוא. לכך יש להוסיף כי משפטו של המשיב עומד להסתיים בתוך שבוע מעת מתן ההחלטה בערר זה.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' אביה אלף לעוררת, עו"ד י. חרלף למשיב. 18.2.94).

על"ע 5261/93 - עו"ד אסף נמרודי נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד

*טיפול של עו"ד נגד לקוח שייצג באותו עניין(הערעור בעניין סעיף ההרשעה נתקבל ובעניין העונש נדחה).

א. המערער ייצג את המתלונן ואמו בהסכם שנעשה ביניהם. לימים נתגלעו חילוקי דעות בין האם והמתלונן. בעקבות כך כתב המערער מכתבים למתלונן בשמה של האם, בנושאים הקשורים לסכסוך. גם בהליך שהגישה האם לביהמ"ש נגד המתלונן הופיע שמו של המערער על שני מסמכים כמי שמייצג את התובעת האם, יחד עם עו"ד נוסף. ביה"ד המחוזי הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 28(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) וגזר לו השעייה של 3 חודשים על תנאי ותשלום הוצאות של 1250 ש"ח. בהכרעת הדין ציין ביה"ד כי "הנאשם נכשל בכך שבכתבי בי-דין ובהליכים שננקטו צויין שמו כמי שמייצג את האם נגד המתלונן". ביה"ד הארצי הבין את ממצאו של ביה"ד המחוזי כך ש"המערער אכן ייצג את אמו של המתלונן נגד המתלונן" והחליף את סעיף ההרשעה בסעיף 16(א) לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית). באשר לעונש קיבל ביה"ד את ערעור הלשכה והשית על המערער 6 חודשי השעייה בפועל וזאת נוכח 9 הרשעות קודמות שצבר המערער בעבירות משמעת. הערעור נתקבל באשר לסעיף ההרשעה ונדחה באשר לעונש.
ב. אפשר שביה"ד הארצי חרג מממצאו של ביה"ד המחוזי כאשר החליף את סעיף ההרשעה אך אין לכך כל השלכה לענייננו. היסוד שבסעיף 28(א) לכללים הוא עצם הטיפול באותו עניין כלשונו של הסעיף "עו"ד שטיפל בעניין מסויים למען לקוחו, לא יטפל לאחר מכן בקשר לאותו עניין נגד אותו לקוח". לא יכול להיות ספק שהמסמכים בהצטברותם מלמדים כי המערער טיפל מטעם האם נגד המתלונן שהיה לקוחו בעבר בקשר לאותו עניין וצדק ביה"ד המחוזי כשהרשיע את המערער בעבירה על סעיף 28(א) לכללים ולא היה מקום להחליף את סעיף ההרשעה לסעיף 16(א) לכללים. אשר לעונש - הרשעותיו של המערער הצדיקו השעייה בפועל ולא ניתן היה להסתפק בהשעייה על תנאי.

(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד עמנואל זלצמן למערער, עו"ד גב' חדווה עמר למשיב. 22.2.94).

רע"פ 185/94 - בת שבע סיבוני נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות ע"י גננת שלא השגיחה על הילדים בעת הסעה ממקום למקום(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת היתה אחראית להובלתם של 6 ילדים, וביניהם המנוחה ענבל בת ה-3, מן הגן לבית ספר גורדון בקרית אתא. הילדים ירדו מן הרכב וכאשר הפנתה גבה לקטינים כדי לשוחח עם נהג הרכב, נוכחה לדעת שאחד מן הילדים התרחק. היא מיהרה לכיוונו ואזי התקרבה המנוחה לרכב ונדרסה תחת גלגליו. ביהמ"ש המחוזי, בשלב הערעור, החליט
ברוב דעות להרשיע את המבקשת בגרימת מוות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, בקבעו כי המבקשת היתה צריכה לצפות את אפשרות התאונה ולא להזניח את השמירה על הקטינה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשת חבה חובת זהירות כלפי כל אחד מקבוצת הילדים הקטינים, וחטאה מתבטא בכך שהיא לא שמרה על הילדים באופן שיהיה בו כדי לקדם פני הסיכונים הנובעים מן ההולכה של ילדים קטנים, אשר עצם התפזרותם והפרדותם זה מזה, מגבירה את הסיכון הרובץ לפתחו של כל אחד מהם. מלווה אחת לששה ילדים מספיקה לכאורה. הפנייה לנהג כדי לתאם עימו שעת שובו לא היתה צריכה להיעשות כאשר גבה לילדים. אין ציפיה מובנת יותר מאשר לכך שקטין בן 3 ירצה לרוץ לכוון כלשהו כאוות נפשו, ואין לך דרך היכולה לאפשר פיקוח יעיל כאשר גבך מופנה לילדים. אילו היתה המבקשת ערה כל העת לסכנה הרבה הנובעת מהולכתם של ילדים קטינים ברשות הרבים, ליד רכב, לא היה קורה כל אשר קרה והקטין ואחריו הקטינה לא היו מתנתקים מן הקבוצה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דן קואל למבקשת. עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 28.2.94).

רע"א 2/94 - בת שבע הברי וציונה סייג נגד אבשלום נגר

*מינוי מנהל עזבון זמני(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב הוא אחיהם של המבקשות. המנוח סעדיה נגר הקנה בצוואתו את נכסיו לאחיותיו המבקשות ולאחיו המשיב. בגוף הצוואה, שנחתמה בפני שני עו"ד (כולל עו"ד בר-עד) כעדים, נתמנה עו"ד בר-עד מנהל העזבון. המשיב הגיש התנגדות לצוואה וגם להארכת מינויו של עו"ד בר-עד כמנהל עזבון זמני. טעמי התנגדותו למינוי הם כי אין לעזבון נכסים אותם יש לנהל באופן מיידי, שמנהל העזבון עויין לו ואין המשיב נותן בו אמון. עוד טען המשיב שבעניינים קודמים הקשורים לנכסי המנוח, לא פעל מנהל העזבון הזמני ביעילות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המבקשות שקיים צורך למנות במקרה דנן מנהל עזבון זמני, אך מאידך נראה היה לו, לפי הנסיבות, כי לשם ניהול נכון ויעיל של העזבון קיים צורך באדם נייטרלי ומינה עו"ד אחר כמנהל עזבון. הערעור נתקבל.
ב. כלל הוא שיש ליתן - לכאורה - תוקף לרצונו של המנוח במינוי מנהל עזבון, אלא אם כן קיימים טעמים המצדיקים סטייה מהכלל האמור. זאת הן לעניין מינוי מנהל עזבון קבוע. והן לעניין מינוי מנהל עזבון זמני. במקרה דנן לא הביא המשיב טעמים מספיקים המצדיקים שלא להאריך את מינויו של מנהל העזבון הזמני ולפי שעה אין לראות מדוע לא יוכל עו"ד בר-עד להמשיך ולנהל את העזבון.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד שאלתיאל עדני למבקשות, עו"ד דוד מילר למשיב. 7.2.94).

רע"פ 6795/93 - אניגריד אגדי נגד מדינת ישראל

*העמדת "מעמדים" ליד חנויות בדרך ציבורית בניגוד לחוק העזר העירוני(הבקשה נדחתה).

א. בקניון באילת חנויות, ולאורכן שטחים מרוצפים מקורים ופתוחים לציבור, המוליכים מן הרחוב הראשי לאורך החנויות. המבקשת, בעלת חנות, הציבה בשטח המשמש לתנועת הציבור שליד חנותה שלשה מעמדים. לדעת העיריה הפרה בכך הוראות חוק עזר עירוני שלפיו מותר להציב ליד חנות שני מעמדים בלבד. בימ"ש השלום הרשיע את המבקשת וההרשעה אושרה בערכאת הערעור. טענת המבקשת היא כי השטח עליו הציבה את המעמדים אינו חלק מ"רחוב", אשר רק עליו חל חוק העזר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

ב. חוק העזר אשר עליו מבוססת ההרשעה קובע כי "מפגע" הוא "כסאות, שולחנות... חפצים... המוחזקים ברחוב בלא היתר מתאים". המונח "רחוב" אינו מוגדר בחוק העזר וגם בפקודת העיריות אין הגדרה של מונח זה. בפקודת הפרשנות ההגדרה היא "'רחוב' או 'דרך'... וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". המבקשת טוענת כי המעברים ליד החנויות שבקניון הם שטח פרטי, כי אין הציבור רשאי להיכנס אליהם אלא ברשות בעלי הקניון. דא עקא, הגבלה כלשהי על חופש התנועה אינה מפחיתה מאופיים של דרך או רחוב בתור שכאלה, אם הציבור נע בהם באופן רגיל ויהיה זה ברשות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעברים שנועדו מעיקרם לציבור ולתנועתו ונוצרו עבורו. זאת ועוד, כאשר המחוקק נקט לשון "הציבור... נוהג לעבור בו" כיוון דבריו לתיאור שבעובדה, ללא היזקקות לשאלת הבעלות במקרקעין.
ג. אשר להסתמכות הסניגור על שני חוקי היסוד החדשים, חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר לדעתו חייבים להוליך לגישה פרשנית מצמצמת - אף בהנחה שהגבלת כמות המעמדים שניתן להציב ברחוב היא בגדר הגבלה של זכות הפרט, הרי כל מטרתה של מניעת מפגע היא טובת הכלל. השוקד על חירויות היסוד חייב לאזן, בגדר מטרותיו של חוק היסוד, בין הזכויות של הפרטים השונים. להגנה על החיים, הגוף והכבוד זכאים גם העוברים והשבים ברחוב, ולא רק בעל החנות.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אריאל ואגו למבקשת, עו"ד יוסף בצלאל למשיבה. 23.2.94).

בר"ע 5069/93 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד שרה ואברהם מזרחי

*סמכות מקומית כאשר נקבע מקום שיפוט בהסכם - האם הוא ייחודי או לא(הערעור נתקבל).

א. המשיבים, המתגוררים בארה"ב, ניהלו חשבונות בסניף של המבקש בנתניה. הם הפקידו בחשבונותיהם סכומי כסף גדולים החל בשנת 1977, ומנהל הסניף, איש אמונם, עשה בהם פעולות שונות, עד שבשנת 1989 הודיע להם כי עקב הפסדים בעסקאות שונות, כל הכספים ירדו לטמיון. לטענת המשיבים נעשו פעולות מנהל הסניף בחשבונותיהם בניגוד להוראות וללא הרשאתם, והגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים. בפתח הדיון טען המבקש כי לביהמ"ש בירושלים אין סמכות מקומית לדון בתביעה וכי הסמכות היא לביהמ"ש המחוזי בת"א. טענתו מושתתת על כך שעל פי המוסכם בין הצדדים הוקנתה סמכות השיפוט המקומית הייחודית לביהמ"ש בת"א. שופט ביהמ"ש המחוזי קבע, בהסתמכו על תניות השיפוט שבהסכמים, כי סמכות השיפוט בת"א היא מקבילה ולא ייחודית. ביהמ"ש הסתמך על תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה כאשר קיים הסכם בין בעלי דין על מקום השיפוט, הצדדים יוכלו להגיש תובענה הן לאותו מקום שיפוט עליו הוסכם והן לבימ"ש מוסמך אחר, אלא אם הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה "מקום שיפוט ייחודי". דין הערעור להתקבל.
ב. פירושו של הסכם בדבר מקום השיפוט להתדיינות, ייעשה על פי אותם כללי פרשנות החלים לגבי כל הסכם בין צדדים. אמת, מי שמבקש לקבוע מקום שיפוט ייחודי, יעשה כן, בדרך כלל, ע"י קביעה מפורשת שמקום השיפוט המותנה הוא ייחודי, תוך שימוש במילים המורות על כך במפורש. אך אין מניעה שכוונת הצדדים תלמד מנוסח התנייה בה הם בחרו להסדיר את מקום השיפוט, אפילו לא ננקטה בה לשון מפורשת כאמור. כזה הוא המקרה שלפנינו.
ג. אשר לטענת המשיבים כי תניות השיפוט שבמסמכים מהווים תנאים מקפחים בחוזה אחיד - המשיבים לא הגישו תצהיר בתשובה לבקשת המבקש ובאין תשתית עובדתית לטענה האמורה אין סיכוי שתצליח. גם לגופה אין יסוד לטענה זו. החשבון הנדון התנהל
בסניף נתניה של המבקש והעיר נתניה היא בתחום השיפוט של ביהמ"ש המחוזי בת"א. הפעולות של המשיב השלישי, איש הבנק, בוצעו בסניף שבנתניה, כל העדים הפוטנציאליים הם תושבי נתניה ות"א, משרדיהם של באי כח הצדדים מצויים בת"א, והמשיבים עצמם מתגוררים בארה"ב. בנסיבות אלה, כשנקבע מקום השיפוט בת"א, אין התנאה זו מהווה קביעת מקום שיפוט בלתי סביר במובן סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. לפיכך הוחלט להעביר את הדיון בתביעה הנדונה לביהמ"ש המחוזי בת"א.

(בפני: השופט אור. עו"ד בנימין לוינבוק למבקש, עו"ד י. שטיין למשיבים. 30.1.94).

בש"א 338/94 - אסתר בר-נהור נגד עזבון המנוח גבריאל אוסטרליץ ואח'

*בקשה לעיקול זמני(בקשה לעיקול זמני - הנקשה נדחתה).

א. המבקשת תבעה מזונות מעזבון המנוח על פי סעיף 57(ג) לחוק הירושה האומר "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה... זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון כאילו היו נשואים זה לזה". ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והמבקשת הגישה ערעור והיא מבקשת צו עיקול זמני על כספים שיתקבלו ממכירת זכויות המנוח בדירה. דירה זו נרכשה בשותפות ע"י המנוח והמבקשת וביהמ"ש המחוזי בת"א הורה, בהסכמת הצדדים, כי הדירה תימכר לכל המרבה במחיר. מחצית התמורה שייכת למבקשת והמחצית האחרת ליורשי המנוח. המבקשת חוששת כי אם פדיון מחצית הדירה השייכת לעזבון יחולק בין היורשים, לא יהיה לה מהיכן להפרע למזונותיה גם אם תזכה בערעור ותוכר זכותה למזונות מן העזבון. מנגד טוען ב"כ המשיבים כי גם אם תוכר המבקשת כ"ידועתו בציבור" של המנוח, עוד ארוכה הדרך לפניה עד שתיקבע זכותה למזונות ועד שייקבע אם ועד כמה היא זקוקה למזונות. הבקשה נדחתה.
ב. כאשר נדחית תביעה בערכאה ראשונה הרי לכאורה היא אינה מבוססת. במקרים כאלה לא בנקל יינתן סעד של עיקול. בענייננו, נדחתה תביעת המזונות בביהמ"ש המחוזי הן מן הפן העובדתי - לא הוכח קיומו של משק בית משותף, והן מן הפן המשפטי - שכן המבקשת והמנוח חתמו על הסכם מפורש שאין בכוונתם ליצור מצב משפטי של ידועים בציבור. על המבקשת יהא להתגבר על שתי משוכות אלה לפני שתוכל לזכות בערעור. גם אז, יהא צורך בהליך נוסף לקביעת גובה המזונות בהתחשב בשאר רכושה והכנסותיה. שאלה נוספת היא האם יימנע מן המבקשת לקבל מזונותיה, אם ייפסקו לה מזונות מן העזבון, בלא שיוטל העיקול המבוקש. היורשים מודעים לכך כי תלויה ועומדת תביעת המבקשת למזונות מן העזבון וכל שימוש בתמורת הדירה שיקבלו היורשים ייעשה בידיעה שאם תזכה בערעורה יהיו היורשים חשופים לתביעת המזונות של המבקשת.

(בפני: השופט טל. עו"ד שלוש למבקשת, עו"ד אהרונסון למשיב. 30.1.94).

ע.א. 272/93 - צבי ברזילי נגד שרה ברזילי ואח'

*הגדלת מזונות(הערעור נדחה).

א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בהגדלת מזונות שתי בנותיו הקטינות לכדי סכום של כ-1,900 ש"ח לחודש ובהשלמת מזונות אשתו בסכום של 500 ש"ח לחודש. סכום המזונות שנפסק בדיון קודם, משוערך למועד הגשת התביעה הגיע לסך של כ-1,600 ש"ח לחודש. השינוי בנסיבות שהניע את ביהמ"ש להגדיל את הסכום, נבע מכך שהאשה והבנות נאלצו לעזוב את דירת בני המשפחה, ועקב זאת עליהן לשאת בהוצאות מדור והוצאות אחרות. השלמת המזונות לאשה התבסס גם כן על הווספותן של הוצאות המדור וסכום ההשלמה הנ"ל יצטרף למעשי ידיה של האשה. ביהמ"ש המחוזי בחן את יכולת ההשתכרות של המערער, שהוא מורה לפי מקצועו, ומסקנתו היתה כי הכנסתו מגיעה ל-3,600 ש"ח
בחודש. ביהמ"ש דן גם בסוגיית משמורת הקטינות, ובהקשר זה נתעוררה שאלת סמכותו של ביהמ"ש המחוזי כי סוגיית המשמורת נדונה קודם לכן בביה"ד הרבני שקבע כי המשמורת תהיה לאם. הדיון במשמורת בביה"ד הרבני היה כרוך בתביעת גירושין, אך ביה"ד סגר את תיק הגירושין וביהמ"ש המחוזי סבר כי מעת סגירת התיק מוקנית לו הסמכות לדון בעניין המשמורת והחינוך. בעניין החינוך תבע האב, שהוא מורה בזרם החינוך הממלכתי דתי כמו האם, כי הבנות יתחנכו בזרם העצמאי החרדי (בית יעקב). בעת הדיון למדו הבנות בבית ספר ממלכתי דתי וביהמ"ש סבר כי שם עליהן להמשיך לימודיהן. הערעור נדחה.
ב. באשר לשינוי בשיעור המזונות - אין להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי לעניין זה. צדק ביהמ"ש כי חל שינוי מהותי בנסיבות וכי יכולת ההשתכרות של המערער מאפשרת לו לעמוד בחובותיו. בעניין הסמכות לדון במשמורת ובחינוך, צדק ביהמ"ש המחוזי שעם סגירת תיק הגירושין גם עברה שאלת המשמורת והחינוך לסמכותו של ביהמ"ש המחוזי, כי לא היה אף בימ"ש או בי"ד אחר שהנושא היה נתון בדיון בפניו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' חני שירה למשיבות. 8.2.94).

ע.א. 6000/92 - איה ריטר (קטינה) נגד חיים אריאלי ופול חברות הביטוח... בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2590/84 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בהיותה כבת 7 נפגעה המערערת בתאונת דרכים, וביהמ"ש קבע כי שיעור נכותה הרפואית המשוקללת הוא %51.4. נכות זו מורכבת מצלקות בגפיים ובבטן, ממחלת עור ומליקוי נוירופסיכיאטרי. ביהמ"ש קבע פיצוי על פי ראשי נזק שונים ושלשה ראשי נזק הנוגעים לענייננו הם: בגין אובדן כושר השתכרות סכום גלובלי בסך 280,000 ש"ח; בגין טיפול רפואי בעתיד סכום גלובלי בסך 40,000 ש"ח. נושא אחר שבו פסק ביהמ"ש הוא בתביעת המערערת לפיצוי עבור מינוי אפוטרופוס כאשר ביהמ"ש קבע כי לא השתכנע כי המערערת צריכה מינוי אפוטרופוס. הערעור נתקבל בכל הנוגע להפסד כושר ההשתכרות וטיפול רפואי עתידי ונדחה באשר לפיצוי עבור אפוטרופוס.
ב. באשר לכושר השתכרות קבע ביהמ"ש שהנכות הרפואית אינה משקפת את הנכות התפקודית, ומכיוון שהמערערת היא ילדה הרי היא יכולה להתאים דרכה בחיים למומיה ולבחור עיסוק אשר יתאים לנכותה. לפיכך קבע סכום גלובלי הראוי בעיניו. ב"כ המערערת גורס כי היה צריך לקבוע את רמת הנכות התפקודית ולחשב את הפיצוי על פי חישוב אקטוארי ולא לקבוע סכום גלובלי, כך שהפיצוי צריך להיות גבוה בכ-87,000 ש"ח מן הסכום הגלובלי שנפסק. ביהמ"ש העליון קבע כי אמנם אין אפשרות לקבוע את הפיצוי האקטוארי, שכן לא נקבעה דרגת הנכות התפקודית, אך יש להגדיל את סכום הפיצוי הגלובלי ב-35,000 ש"ח בערכים של יום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי. באשר לטיפולים הרפואיים החליט ביהמ"ש העליון כי הסכום שנפסק נמוך באופן בלתי סביר מן העלויות הצפויות בפועל, ולפיכך הוחלט להעמידו על 80,000 ש"ח.
ג. אשר לצורך באפוטרופוס - בראיות המעידות על נכותה של המערערת אין כדי ללמד על השאלה אם ועד כמה תוכל לדאוג לעצמה בעתיד. בכל מקרה, יש להוכיח מדוע, במקרה שהמערערת אכן סובלת מאי התאמה חברתית, הפתרון הראוי הינו זה של מינוי אפוטרופוס, לכמה זמן זה יידרש, ופרטים נוספים אחרים בקשר לכך. כל אלה לא הוכחו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. סטרכילביץ למערערת, עו"ד ב. זיגר למשיבים. 16.2.94).

רע"א 6722/93 - בוגוסלב בגשיק ואח' נגד ארט-ב' חברה בע"מ בפירוק

*תיקון כתב תביעה (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי אישר באופן מסוייג את החלטת הרשם לתקן כתב תביעה שהוגש ע"י המשיבה. השאלה המרכזית המתעוררת היא אם התיקון המבוקש היה דרוש לבירור השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין ועל כך התשובה היא חיובית ולפיכך דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.
המבקשים הלינו על כך שמלכתחילה החליטה המשיבה, משיקולים טקטיים, לתבוע סכום כספי קצוב בסדר דין מקוצר רק על מנת לאלץ את המבקשים להגיש תצהיר במסגרת בקשת רשות להתגונן, ולאחר מכן לעתור לתיקון כתב התביעה, כאשר העובדות נשוא התביעה המתוקנת היו ידועות למשיבה בעת הגשת התביעה המקורית. גם בהנחה שהיה למשיבה נימוק טקטי כאמור, ועניין כזה עשוי אמנם בנסיבות מסויימות לשמש כשיקול נגד העתרות לבקשה, הרי כאן מן הדין היה להעתר לבקשה. הערכאות דלמטה יכלו להשקיף על נושא התובענה בהיבט כללי, ולהגיע לכלל מסקנה שלגופו של עניין נחוץ התיקון לבירור השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ד. אבי יצחק למבקשים, עו"ד א. מירון למשיבה. 27.2.94).

ע.א. 6132/92 - דוד הרוש נגד אורנה הרוש ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם עבור ילדו הקטין, יליד 1990, 700 ש"ח לחודש מזונות וכן 160 דולר כהשתתפות במדור המשיבים. כן חוייב בתשלום דמי מעון של הקטין במישרין למעון. הערעור נדחה. המערער טען, בין היתר, כי תשלום לגן הילדים שנפסק עבור הקטין לא נכלל כלל בכתב התביעה. טענה זו אינה מדוייקת. בכתב התביעה הופיעה דרישה לסכום כולל עבור הוצאות המשיב וכן תביעה לדמי טיפול. בעדותה בביהמ"ש המחוזי התייחסה המשיבה פעמים מספר לעניין שהותו של הקטין במעון ואף להשפעת הדבר על סדרי עבודתה. שיעור הוצאות הגן הוכח. בנסיבות אלה אין לראות את קביעתו של ביהמ"ש בעניין תשלום לגן הילדים כפריט שנפסק מעבר לבקשה. טענה דומה הועלתה לגבי סכום ההוצאות הרפואיות שנפסקו. לפי הטענה נפסק יותר מאשר נתבע. ברם, ביהמ"ש רשאי היה להביא בחשבון שהתביעה הוגשה במאי 1991 ופסה"ד ניתן בנובמבר 1992, ולהתאים את הסכום לנסיבות המשתנות. המערער טען כי צריך היה לתבוע באופן מפורש את תשלום תגמולי הביטוח הלאומי (קיצבת ילדים) אך אין ממש בטענה זו. הקטין נמצא אצל אמו ואך מובן שקיצבת הילדים תשולם לה, וזאת בייחוד בנסיבות בהן הסכום שנפסק אינו בגדר כיסוי מלוא הצרכים של הקטין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין. אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. יהונתן למערער, עו"ד ג. שמגר למשיבים. 16.2.94).

בש"פ 191/94 - שמעון בוחבוט נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

נגד העורר ואחיו דני הוגש כתב אישום המייחס להם ניהול "תחנה" לממכר הירואין. ספציפית מייחס להם כתב האישום עבירה של מסירת כ-10 גרם הירואין לאחר והחזקת 20 גרם סם כזה. ביהמ"ש המחוזי הורה כי שני האחים ייעצרו עד לסיום משפטם. שמעון ערער על החלטה זו ועררו נתקבל. הראיה העיקרית נגד שמעון היא נסיבתית, ואם כי הנסיבות מעוררות חשד כבד ששמעון פעל על פי הוראות אחיו ומסר 10 גרם הירואין למאן דהוא אחר, הרי התשתית הראייתית אינה מספקת כדי להורות על המעצר. בהבדל מן האח דני, שצבר ב-19 שנים קרוב ל-140 עבירות, רובן עבירות רכוש ומיעוטן עבירות סמים, ואף תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של שנה, הרי לשמעון עבר פלילי קל יחסית והמאסר המותנה התלוי ועומד נגדו
הוא של חודשיים בלבד. שמעון, בהבדל מדני, גם לא ריצה מימיו עונש של מאסר. זאת ועוד, לאחר שנחקר במשטרה שוחרר שמעון ע"י המשטרה והיה משוחרר כחודשיים עד שנעצר על פי החלטת ביהמ"ש קמא. בכל הנסיבות יש להורות על שחרורו בערובה.

(בפני: השופט טל. עו"ד בר ציון לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 21.1.94).

בש"פ 395/94 - יואל קרדון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ע"י אב לתינוקת שלו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בכך כי משך תקופה של כחודש, נהג להרים את ילדתו התינוקת, שהיתה כבת חודש, ולזרוק אותה בעוצמה על מעקה מיטתה, וכתוצאה מכך נגרמו לתינוקת שברים בחלקי גוף שונים. הוא הואשם בהתעללות בקטין או בחסר ישע וכן בתקיפת קטינה או חסר ישע. הוגשה תעודת פסיכיאטר, וביהמ"ש המחוזי ציין כי מצבו הנפשי של העורר אינו תקין לחלוטין וכי בכלא לא ישתפר מצבו, אולם לאור המעשים שעשה קבע שאין מקום לחלופה ראוייה למעצר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בערר הפנתה הסניגורית תשומת לבו של ביהמ"ש שהעורר ניסה להתאבד בבית המעצר וכי הוא זקוק לטיפול נפשי שאינו יכול לקבל במסגרת המעצר. ביהמ"ש העליון החליט לקבל חוות דעת פסיכיאטרית של שירות בתי הסוהר על מצבו של העורר בתקופה שמאז מעצרו, והאבחנה הרפואית היא כי העורר סובל מ"הפרעת אישיות נרציסיסטית עם קווים היסטריים בולטים". הסניגורית הציעה חלופה למעצר, היינו שהעורר יימצא בבית דודתו ולא יצא מן הבית אלא לצורך טיפול פסיכיאטרי. ביהמ"ש העליון החליט שאין לקבלה. המעשים המיוחסים לעורר, הם כשלעצמם מלמדים שהעורר הוא בעל מעצורים נפשיים חלשים ביותר. אף האבחנה הרפואית מלמדת כי כוחותיו הנפשיים מוגבלים. החשש כי העורר לא יעמוד בתנאי לחץ שב"מעצר בית" וכי לכך תהיינה השלכות על התנהגותו אינו חשש בעלמא. לפיכך הוחלט לדחות את הערר.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד מ. בנטין לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 9.2.94).

בש"א 999/94 - קורסנדי דז'יאלינוס נגד אביבה אבלס ואח'

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בימ"ש השלום נתן פס"ד בו הורה על המבקש לפנות חנות המוחזקת על ידו כדייר מוגן. עתירתו של המבקש להענקת סעד מן הצדק נדחתה באותו פס"ד. המבקש ערער בפני ביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה ביום 6.1.94. על פי התקנות, מי שמבקש להגיש בקשה לרשות ערעור, צריך לעשות כן תוך 30 יום. המבקש הגיש בקשה ביום 16.2.94, דהיינו 11 יום לאחר המועד, להאריך לו את המועד, כדי להגיש את הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
בבקשה למתן ארכה למועד שנקבע בחיקוק יש צורך בטעם מיוחד וכזה אין לפנינו. ב"כ המבקש העלה מספר טענות ובכללן כי המבקש לקה בהלם לאחר דחיית הערעור, ולכן לא היה אפשר להתקשר עימו. נימוק נוסף היה חשיבות הבעיה אשר לדעת המבקש מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. ברם, להוכחת מצב של הלם שבו לקה המבקש לא צורפה שום אסמכתא רפואית, ומכל מקום היו למבקש 30 יום כדי להתאושש מהמצב הנפשי בו היה שרוי. אם אמנם לא יכול היה ב"כ ליצור איתו קשר, כפי שטען, בגלל המצב הנפשי שלו, הוא היה צריך להזדרז ולהגיש בקשה להארכת מועד לפני שחלפו 30 הימים הקצובים בתקנות. גם חשיבות העניין אינה יכולה לעמוד לו למבקש. לא זו בלבד שנימוק זה אינו מהווה - בפני עצמו - נימוק להארכת המועד, אלא שהעניין שהתברר ונדון כבר
בשתי ערכאות, עם כל חשיבותו הסובייקטיבית למבקש, אינו מן העניינים שחשיבותם מצדיקה הארכת מועד.

(בפני: הרשם גילון. עו"ד מאיר כהן למבקש, עו"ד מרדכי שמיר למשיבות. 23.2.94).

ע.פ. 92+2799/93/3303 - מדינת ישראל נגד אברהם לחיאני

*ואח' - מידת העונש (שוד ועבירות רכוש) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי ברשימה ארוכה של עבירות המתייחסות למעשי שוד כנסיבות מחמירות תוך שימוש בנשק, התפרצויות לבניינים וגניבה, נהיגת רכב בצורה מסוכנת ועבירות נוספות. בשל כל העבירות נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל במצטבר לשנתיים וחצי מאסר שריצה בעת הרשעתו בתיק דנן. המשיב ערער על חומרת העונש והמדינה ערערה על קולתו וערעורה של המדינה נתקבל.
הציון הלקוני והיבש של סעיפי האישום אינו מבטא את חומרתם המירבית של המעשים. פרטי העבירות, תוך נסיבות הלוואי של מעשי תקיפה, איומים והתנהגות מופקרת לחלוטין, מצביעים על ארם המהווה סכנה רצינית לציבור. במיוחד בהתייחס לעבירותיו הקודמות הרבות והמכבידות ביותר של המשיב. בדיון שנערך בתחילת הדיון בביהמ"ש העליון הוחלט לדחות את המשך הדיון כדי לקבל דו"ח משירות המבחן אודות מאמצי השיקום של המשיב המתמכר לסמים. מסתבר כי ימים אחדים אחרי אותו דיון, כאשר שהה המשיב בחופשה מבית הסוהר, הסתבך במעשה רציני נוסף. כמו כן איחר בחזרתו לבית הסוהר. לפיכך הוחלט להחמיר בעונש ולהעמידו על 7 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: בך, אור, חשין. עו"ד בורנשטיין למערערת, עו"ד בלום למשיב. 17.2.94).

ע.פ. 2966/92 - מדינת ישראל נגד עמאר שיכאן

*קולת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בעשיית עיסקה בסם מסוכן והחזקתו כאשר מדובר בהובלת הירואין במשקל של כ- 3 ק"ג עבור עבריינים אחרים. בפתח הדיון הודה המשיב כי קשר קשר לעשיית עיסקה בסם בכך שקיבל על עצמו להוביל את הסם, אך לא ידע מה סוג הסם שבו מדובר. ב"כ התביעה הסתפק בהודיה זו כבסיס להרשעה והמשיב הורשע בעבירות שיוחסו לו תוך שנאמר שהעבירה נעברה בסמים מסוכנים מבלי לציין טיבם וסוגם של הסמים. ביהמ"ש גזר למשיב 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המדינה מערערת על קולת העונש בנימוק כי ביהמ"ש צריך היה לקחת בחשבון שבפועל הסם שהובל ע"י המשיב היה מסוג הירואין ועל יסוד השיקול הזה ביקש ב"כ התביעה להחמיר בעונש. הערעור נדחה.
אמנם, מי שנוטל על עצמו להוביל סמים מסוכנים ועוצם עיניו מפני הידיעה מה סוג הסמים, ראוי לו שייענש על פי סוג הסמים שהוביל. דא עקא שבפרשתנו הסתפקה התביעה בהודייתו העובדתית של המשיב כבסיס להרשעתו בדין. הוא טען שלא ידע את סוג הסמים שהוא מוביל והטענה העובדתית שהסם המובל היה מסוג הירואין לא הוכחה. בנסיבות אלה אין לומר שעונש המאסר שנגזר למשיב, שאין לו הרשעות קודמות, נוטה לקולא במידה המצדיקה התערבות.
(נפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. עו"ד ארצי למערערת, עו"ד סולימאן סולימאן למשיב. 23.2.94).

בש"פ 7168/93 - יבגני שיף נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין בקטין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר התגורר עם פלונית ובנה הקטן בן ה- 8, והואשם כי נהג לבצע בקטין עבירות מין במשך תקופה של 5 חודשים. העבירות היו רבות וקשות וכללו מעשי זוועה. הקטין ניסה להתנגד, אך העורר כפה עצמו בכח על הקטין ועלה בידו לבצע את זממו עוד ועוד. הוא הזהיר את הקטין לבל יספר על המעשים שהוא מבצע בו, והקטין שמר את הדברים בלבו. בקצרה ובזוועה: העוררהיה בן זוגה לחיים של פלונית, וניצל שהותו עימה תחת קורת גג אחת כדי לבצע מעשי סדום, תרתי משמע, בבנה הקטן, ולהוסיף ולעשות שאר מעשים אשר כל שומעיהם תיצלנה אוזניהם. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. קיימת תשתית ראייתית הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו ואין גם חולקין כי נתקיימה . בעניינו של העורר עילת מעצר כאמור בסעיף 21א'(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, שכן מדובר ב"עבירה שנעברה בקטין". נותרה לדיון רק שאלת חלופת המעצר. באשר לכך יש לומר כי העורר מהווה סכנה לקטינים אשר בסביבתו. מעשיו מעידים עליו כי יש להרחיקו מסביבת קטינים. שחרור בערובה תוך הגבלת שהייתו של העורר לבית הוריו, כהצעת הסניגור, אין בה כדי להגן על קטינים אשר אפשר שימצאו בסביבתו. במעשיו המסלידים והחשש הקרוב כי יחזור עליהם די כדי לדחות את הערר.

(בפני: השופט חשין. עו"ד א. ליכט לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 3.1.94).

בש"פ 222/94 - יוסף ביטון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה בהסתייגות). נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים בענייני סמים. ביום 27.8.93 נעצר עד תום ההליכים ע"י ביהמ"ש המחוזי ועררו לביהמ"ש העליון נדחה ביום 10.9.93. ביהמ"ש המחוזי קבע ארבע ישיבות לדיון במשפטו של העורר בחודשים אפריל ומאי 1994. כיוון שבמועדים אלה יחלפו שמונה חודשים מאז מעצרו של העורר, הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו. ביום 21.11.93 נדחתה הבקשה לעיון חוזר אך ביהמ"ש המליץ על הקדמת הדיון ונקבעו שלושה מועדים לשמיעת הוכחות בימים 20.12.93, 21.2.94, 27.2.94. ביום 19.12.93 פנתה המשיבה לביהמ"ש בבקשה לבטל את הישיבה שנועדה ליום 20.12.93, מן הטעם כי העד העיקרי יצחק אוסעדון, שלדבריו רכש סמים מהעורר, לא יוכל להעיד כיוון שמשפטו טרם הסתיים. מתברר כי כתב האישום נגד אוסעדון הוגש רק ביום 20.12.93. לנוכח התפתחות זו הגיש הסניגור בקשה נוספת לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזרבהחלטת המעצר. הבקשה נדחתה, וביהמ"ש המחוזי ציין כי "מן המפורסמות הוא וזאת לאור העומס המוטל על בתיהמ"ש, כי מעצר עד תום ההליכים פירושו מבחינה פרקטית מעצר לתקופה המתקרבת לשנה...". הערר נדחה בהסתייגות.
אין ענייננו כלל בעומס המוטל על ביהמ"ש, אלא במחדל של התביעה שלא הגישה את כתב האישום נגד אוסעדון בזריזות הראויה, ונזכרה לעשות כן רק לאחר שהעורר היה כבר עצור כ- 4 חודשים. משפטו של אוסעדון נקבע ליום 8.2.94 ומכאן שקיים חשש של ממש כי גם שני התאריכים שנותרו לפברואר 1994 עלולים להדחות אם משפטו של סעדון לא יסתיים עד אז. אין העורר צריך לשאת בתוצאות מחדלה של התביעה. מכאן כי אם יבוטלו שתי הישיבות בחודש פברואר עקב כך שמשפטו של אוסעדון טרם הסתיים, כי אז ישוחרר העורר ביום 28.2.94 בערבות ובתנאים מגבילים.