ע.א. 2230/92 - שמואל צמח נגד ציון חברה לביטוח בע"מ
*מתן תשובות לא נכונות בהצעת ביטוח חיים ואי תחולתה של הפוליסה(מחוזי ת"א - ת.א. 2461/88 - הערעור נדחה).
א. ביום 25.12.86 הציעה המנוחה עודדה צמח (להלן: המנוחה) למשיבה לבטחה בביטוח חיים, חתמה הצהרה על מצב בריאותה (להלן: הצהרת הבריאות), ובאותו יום נבדקה ע"ירופא מטעם המשיבה. בהתבסס על כל אלה הסכימה המשיבה לקבל את הצעת המנוחה ולבטח את חייה. מועד התחלת הביטוח נקבע ליום 1.1.87. הביטוח היה על סך 100,000 ש"ח, ו-100,000 ש"ח נוספים אם המוות יארע כתוצאה מתאונה. ביום 27.5.88 התאבדה המנוחהופנייתו של המערער למשיבה לקבלת תגמולי הביטוח נדחתה. המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי והמשיבה טענה בכתב הגנתה לפטור בגין תשובות כוזבות שניתנו ע"י המנוחה בהצהרת הבריאות לשאלות הרופא. היא נשאלה, בין היתר, אם סבלה ממחלת נפש, ותשובתה לכך היתה שלילית; אם היא מצוייה בטיפולים של רופאים מקצועיים והשיבה בשלילה; והשיבה בחיוב על השאלה "האם אתה מרגיש את עצמך בריא לחלוטין". ברם, מחומר הראיות עולה כי המנוחה היתה שרויה בדכאון קשה ורגשות אשם מאז ינואר 1985,כל אותה תקופה היתה נתונה למחשבות כפייתיות על שימת קץ לחייה, ואף עשתה נסיונותלהתאבד. בשל מצבה קיבלה המנוחה טיפולים פסיכיאטריים ותרופתיים. באשר לשאלות על מצב בריאותה ועל טיפוליה אצל "רופאים מקצועיים" קבע ביהמ"ש כי תשובותיה של המנוחה לא היו אמת, ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח קובע כי אם הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה "שאלה בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה... על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה... ניתנה לשאלה בעניין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח... לבטל את החוזה... קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה... המבטח... פטור כליל בכל אחת מאלה... התשובה ניתנה בכוונת מרמה... מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה... אילו ידע את המצב לאמיתו...". טוען ב"כ המערער כי שגה ביהמ"ש בקבלו טענת ההגנה בדבר מרמה מצד המנוחה. ברם, ביהמ"ש המחוזי קבע שגם אם לא היתה מצד המנוחה כוונת מרמה, ותשובותיה השגויות ניתנו מתוך טעות, עדיין עומד למשיבה הפטור שלפיו "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה... אילו ידע את המצב לאמיתו...". אילו נודע למשיבה מצבבריאותה של המנוחה לאשורו, היתה מסרבת, כמו גם כל מבטח סביר אחר, לבטח את המנוחה בביטוח חיים, ולו גם בדמי ביטוח גבוהים יותר, ואין נפקות לכך שלא הוכחה כוונת מרמה מצד המבוטחת.
ג. טענה אחרת של המערער היתה כי פוליסת הביטוח של המנוחה כללה גם ביטוח כנגד מוות שנגרם בתאונה ולטענתו "מוות כתוצאה מהתאבדות הוא תאונה", ולעניין ביטוח זהאין נפקות לתשובות השגויות שענתה המנוחה, שהרי מוות שנגרם כתוצאה מתאונה אינו קשור במצב בריאות של המבוטח עובר לכריתת חוזה הביטוח. גם טענה זו יש לדחות. הלכה פסוקה היא כי מעשה התאבדות כשלעצמו אינו בגדר "תאונה". תאונה מעצם טיבה הינה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית. מעשה ההתאבדות כשלעצמו מהווה ניגוד לתאונה שהיא פתאומית ובלתי רצונית. זאת אף זו. גם בהנחה לפיה מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מ"מאורע תאונתי", הרי שיש נפקות בנסיבות המקרה לתשובות השגויות שהשיבה המנוחה, שהרי המידע שלא גילתה קשור ישירות לתוצאת מותה הטראגי. מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ידע את המצב לאמיתו.
ד. ב"כ המערער מלין על כך כי אף שנקבע בפסה"ד שפוליסת הביטוח וטופס הצהרת הבריאות לא נמסרו לידי המנוחה, לא קבע ביהמ"ש כי המשיבה מנועה מלהסתמך על התשובות השגויות שנתנה המנוחה. הוא מסתמך על הוראות סעיף 4 לחוק חוזה הביטוח שלפיו "נזכרה בחוזה תשובה שהשיב המבוטח לשאלה שהציג לו המבטח, יצורף לפוליסה
העתק מהתשובה; תשובה שהעתקה לא צורף לפוליסה, אין המבטח זכאי להסתמך עליה". גםטענה זו בדין נדחתה. הוראת סעיף 4 לחוק יועדה להבטיח את מסירת העתקי התשובות למבוטחים. הוראה זו היא קשה, כי כשל מינהלי בצירוף העתק התשובה לפוליסה או טעות באי משלוחה למבוטח עשוי להקנות למבוטח תגמולים שלא היה זכאי להם בגלל תשובות כוזבות שנתן. בשל כך יש לצמצם את פרשנותו של סעיף 4 הנ"ל למקרים שמבטחים הסתמכו על תשובות של מבוטחים שלא היה ברור די הצורך אם באמת ניתנו על ידם ואם ניתנו בצורה ובפרטים שנטען ע"י המבטח. כל קביעה אחרת עלולה להוליד תוצאות בלתי נסבלות. לאור הפרשנות האמורה, הרי משהגיש המערער את הצהרת הבריאות של המנוחה כחלק מפרשת תביעתו, והודה כי הצהרת הבריאות אכן הצהרת המנוחה היא, אל לו למערער כי ילין שאין להסתמך על תשובות המנוחה באותה הצהרה, שאינה שנויה עוד במחלוקת.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. מצקין למערער, עו"ד ש. אהרונסון למשיבה. 24.2.94).
ע.א. 5196/91 - אלי ליפ ואבי שועה נגד ז'ק בנהמו
*הפרת הסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 636/87 - הערעור נתקבל).
א. למערערים היו זכויות בעסק של בית מאפה (להלן: בית המאפה) בהיפר שוק "תנובה" בפתח תקוה. על פי הסכם שבין המערערים למשיב, מיום 19.4.85, התחייבו המערערים להעביר למשיב את זכויותיהם בבית המאפה תמורת סכום של 21,500 דולר. בהסכם התחייבו המערערים ללמד את המשיב "להכין את הבצק באופן עצמאי... על מנת לבטל כל תלות של צד שני בצד הראשון". עוד התחייבו לספק למשיב בצק, לפי רצונו, בהודעה של שעה מראש. בסעיף נוסף מתחייבים המערערים "להסדיר את כניסת ז'ק (המשיב) כבעל זכויות בעסק בכל הקשור להנהלת תנובה. אם... (ו)הנהלת תנובה לא תסכים... (המערערים) מתחייבים להחזיר לז'ק את כל הכספים שקיבלו... בתוספת פיצוי מוסכם...". המשיב החל בעבודה בבית המאפה מיד עם חתימת ההסכם באפריל 1985. במאי 1985 מסרו המערערים להנהלת תנובה הוראה בלתי חוזרת להעביר לידי המשיב את דמי הפדיון החודשי בגין תקבולי בית המאפה. מצב דברים זה נמשך למעלה משנה, עד ליום 15 במאי 1986, שאז נתבקש המשיב ע"י הנהלת תנובה לפנות את המקום. בעקבות פינויו שלח המשיב ביום 8.7.86 למערערים הודעה בדבר ביטול ההסכם, בטענה כי המערערים הפרו את ההסכם הפרה יסודית בכך שלא סיפקו לו בצק, ולא דאגו להעברת הזכיון להפעלת בית המאפה על שמו, דבר שהביא לפינויו מן המקום.
ב. בתובענה לביהמ"ש המחוזי דרש המשיב השבת הסכומים ששילם וכן פיצויים ותשלומים נוספים. ביהמ"ש קבע כי יש לראות את המערערים כמי שהעבירו למשיב בפועל, בהסכמה של תנובה, את זכויותיהם, ומילאו בכך את התחייבותם כלפי התובע. ברם, המערערים לא מילאו חובתם לספק למשיב בצק. ביהמ"ש המחוזי לא קבע אם מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, אך לדעתו, זכאי היה המשיב לבטל את ההסכם על אתר, בכל מקרה, שכן "בשלב בו ניתנה הודעת הביטול לא ניתן היה יותר לנתבעים (המערערים) לתקן ההפרות, שכן התובע (המשיב) כבר הפסיק לפעול בהיפר שוק לפי דרישתה של תנובה", ולכן גם לו רצו המערערים לתקן את ההפרות לא ניתן היה לעשות מאומה. לפיכך, לדעת ביהמ"ש, לא צריך היה המשיב לשלוח למערערים דרישה כי יקיימו את ההסכם לפני שביטל אותו. הערעור נתקבל.
ג. באשר לשאלת ההפרה בגין אי העברת הזכויות למשיב בתנובה - במשך שנה העבירה תנובה את דמי הפדיון מבית המאפה למשיב. לא הובאו ראיות באשר לשאלה מה היתה עמדת תנובה או מערכת היחסים שבין המשיב, המערערים ותנובה. מסיבה כלשהי ראתה תנובה לנכון לפנות את המשיב מן המקום לאחר שנה. סיבה זו לא הובהרה, ומנהל חנות ההיפר
שוק אמר בעדותו כי אילו עבר המשיב שלא בהסכמת תנובה, היתה תנובה בוודאי מפנה אותו משם מיד. עד זה אמר כי ייתכן שאחת הסיבות לפינוי נעוצה בעובדה, שהמשיב לא עמד בקצב ייצור מוצרי המאפה הנדרש. בכל הנסיבות יש לקבוע כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח שהמערערים הפרו את התנאי בדבר העברת זכויותיהם להפעיל את בית המאפה.
ד. אשר לנימוק שנתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי והוא אי אספקת בצק בכמות הנדרשת - בעניין זה יש לקבל את ערעור המערערים. בעדותו אמר המשיב כי המערערים סיפקו לו את הבצק עד לחודש ינואר 1986. גם אם עולה התנהגותם של המערערים בכל הנוגע לאספקת הבצק כדי הפרת החוזה, הרי מכל מקום המדובר בהפרה שהתגבשה כבר בינואר 1986. מרובר בהפרה שאיננה יסודית שכן אין מדובר ב"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". מחודש ינואר 1986, שאז הפסיקו המערערים לספק למשיב בצק, כדבריו, לא עשה מאומה כדי להעמיד את המערערים על המצב המשפטי לפי הבנתו. רק לאחר שפונה מן המקום נזכר בכך שהמערערים לא סיפקו לו בצק וביטל את ההסכם. שומה היה על המשיב, על מנת להבשיל זכותו לבטל את החוזה, לתת למערערים ארכה לקיום החוזה. העובדה שבחודש יולי כבר לא ניתן היה _ילקיים את החוזה, אינה צריכה לפעול לרעת המערערים, שיכולים היו להניח מאז חודש ינואר 1986, כי המשיב משיג בצק ממקורות אחרים ואינו זקוק יותר לבצק שלהם.
ה. זאת ועוד, אפילו היה מדובר בהפרה יסודית, לא היה בכוחה של הודעת הביטול, במועד ששוגרה, כדי לבטל את ההסכם, מן הטעם שניתנה לאחר חלוף זמן סביר מעת שנודע למשיב על ההפרה. אם מבקש הנפגע לבטל את החוזה לאחר חלוף זמן סביר מעת שנודע לו על ההפרה, עליו לתת למפר תחילה ארכה לקיום חיוביו על פי החוזה, כאילו היתה זו הפרה שאיננה יסודית. לפיכך יש לבטל את חיובם של המערערים בהשבת הסכומים שקיבלו מן המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' טובה כהן למערערים, עו"ד דן היימן למשיב. 8.2.94).
ע.א. 1845/90 - רוני סיני נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*הדרישה כי המבוטח יוכיח שפריצה שאירעה לא בויימה על ידו. *מתן תשובות לא נכונות בהצעת ביטוח(מחוזי י-ם - ת.א. 689/86 - הערעור נתקבל).
א. אירעה פריצה לחנותו של המערער שהיתה מבוטחת נגד פריצות. המשטרה איפיינה את האירוע כפריצה ולא הטילה כל חשד או דופי במערער. חברת הביטוח טענה כי הפוליסה אינה תקפה משום שהמערער ענה תשובות לא נכונות לשאלות שנשאל לפני הוצאת הפוליסה, וכן כי המערער ביים את הפריצה, וכי לא הוכיח את הנזק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המשיבה וקבע כי המערער לא הוכיח שהפוליסה היתה בת תוקף ביום הגניבה; לא הוכיח שבוצעה פריצה ונגנבו פריטים; לא הוכיח מה כמות הפריטים וגובה הנזק. הערעור נתקבל.
ב. לעניין מתן תשובות לא נכונות ניתח הנשיא שמגר את השאלות והתשובות והגיע למסקנה כי אין לומר שהמערער השיב תשובות לא נכונות. על כל פנים, במסגרת חוק חוזה הביטוח, גם אם היתה תשובה לא נכונה אין אותה תשובה מספיקה כדי לגרום לביטול הפוליסה. באשר לשיעור הנזק שנגרם קבע ביהמ"ש העליון כי המערער הוכיח את נזקו. נותרה השאלה אם הוכחה הפריצה ובאשר לכך נקבע כי לכל הדעות בוצעה פריצה והשאלה היא אם יש לקבל את טענת המשיבה שהמערער ביים את הפריצה. אשר לכך הצליח המערער להוכיח כי הוא לא ביים את הפריצה. התעוררו חילוקי דעות בין שופטי ביהמ"ש העליון באשר לנטל ההוכחה. לדעת הכל צריך המבוטח להוכיח את קיום האירוע הביטוחי ונחלקו הדעות על מי נטל ההוכחה כאשר נטען שהפריצה בויימה. האם המבוטח צריך להוכיח שלא ביים פריצה או על המבטחת להוכיח שהפריצה בויימה ע"י המבוטח. על כל
פנים, בענייננו, דעת כל שופטי ביהמ"ש העליון היתה כי המערער הצליח להוכיח שהפריצה לא בויימה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג, מלץ, אור. עו"ד ר. חייט למערער, עו"ד א. כרמלי למשיבה. 30.3.93).
בג"צ 2713/92 - מפלגת העבודה חולון ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*מינוי מועצה דתית ובחירת רבני עיר(העתירה בוטלה בסופו של הליך לאחר שנתקבלה דעת העותרות).
א. בעיר חולון החלו הליכי בחירות לרבני עיר והעותרים טענו כי קודם לכן צריך למנות מועצה דתית חדשה, באשר המועצה הדתית שכיהנה בעת שהוגשה העתירה, היתה המועצה שנבחרה בבחירות שקדמו לבחירות האחרונות ולמרות שעברו שנים היא לא הוחלפה. שר הדתות הקודם לא תמך בעמדת העותרות, וסבר שיש לבחור תחילה את רבני העיר. בינתיים התחלף שר הדתות והשר החדש תמך כבר בעמדת העותרות. בג"צ קיבל את עמדת העותרות שיש להקדים את חידוש הרכבה של המועצה הדתית לבחירת רבני העיר. מועצת העיריה של חולון שהתנגדה לעמדתו של שר הדתות הקודם תמכה כבר בעת הדיון בעמדתו של השר החדש. המועצה הדתית התנגדה לעתירה וכן חברי המועצה הדתית.
ב. יש לעשות תחילה לחידוש הרכבה של המועצה הדתית ועד לחידוש ההרכב יש להשעות את הליכי בחירת רבני העיר. על פי החוק יש לחדש הרכבה של מועצה דתית בתום 6 חודשים מיום בחירת מועצת הרשות המקומית ובענייננו הדבר לא נעשה. המועצה הדתית, בהרכבה בעת הדיון, נתמנתה בשנת 1984 לאחר בחירות שנתקיימו באוקטובר 1983. הבחירות האחרונות למועצת העיריה היו בפברואר 1989 וחובתו של השר היתה לחדשה עד לאוגוסט 1989 ואת זאת הוא לא עשה. כשבאים לבחור את רבני העיר, יש למועצה הדתית נציגות במוסדות הבוחרים, ואין להסכים כי מועצה דתית שצריך היה לחדש את הרכבה למעלה מ-3 שנים לפני הליכי בחירת רבני העיר, תיטול חלק בבחירת רבני העיר. פסה"ד ניתן בינואר 1993 ומשרד הדתות חוייב להמציא לביהמ"ש לוח זמנים משוער לחידוש הרכבה של המועצה הדתית. לאחר שהשר המציא לבג"צ הודעה בדבר חידוש הרכב המועצה הדתית ביטלו העותרים את עתירתם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד דוד גלאס לעותרים, עו"ד מ. מזוז לשר הדתות, עו"ד רנאטו יאראק למועצה הדתית, עוה"ד מאיר כהן ופנחס מעוז למשיבים האחרים. 30.5.93).
רע"א 853/91 - גדעון בקל נגד אגודה שיתופית נהלל
*מינוי בורר חליף כאשר הבורר המוסכם בהסכם הבוררות חדל להתקיים(מחוזי חיפה - המ' 297/90 - הערעור נדחה).
א. המבקש חבר במשיבה שהיא אגודה שיתופית מסוג מושב עובדים. בין המבקש למשיבה נתגלע סכסוך באשר לחישובי ריבית של המבקש בחשבונות המשיבה והוא עתר לביהמ"ש המחוזי שיצהיר כי חשבונות המשיבה שגויים. המשיבה ביקשה עיכוב ההליכים בטענה כי בין הצדדים קיים הסכם בוררות. סעיף הבוררות נכלל בתקנות האגודה וזו לשונו "כל סכסוך בגלל עסקי האגודה אשר יתגלה בין חברים... ובין האגודה... יימסר למשפט החברים של ההסתדרות הכללית...". הגוף הקרוי "משפט חברים" עבר ובטל מהעולם וטענת המבקש היא שמאחר שמוסד "משפט החברים" כבר אינו קיים, אין גם תוקף לסעיף הבוררות. על פי סעיף 12(א) לחוק הבוררות "נתפנתה כהונתו של בורר... עקב... פטירתו... יחולו הוראות הסעיפים 8 עד 10 על מינויו של בורר חליף, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות". המחלוקת בין הצדדים היא ביישומה של הוראת סעיף 12 על עובדות המקרה. הם אינם חולקים על כך שביטול משפט החברים כמוהו כ"פטירתו" של הבורר, ולפיכך עם "פטירתו" של משפט החברים רשאי ביהמ"ש למנות בורר
חליף תחתיו, אלא אם משתמעת מהסכם הבוררות "כוונה אחרת". ביהמ"ש המחוזי קבע כי ניתן למנות בורר חליף והערעור על כך נדחה.
ב. "כוונה אחרת" כאמור עשויה לעלות מהסכם הבוררות, אם עולה ממנו שהצדדים התכוונו לכך שהבורר שהתמנה על ידם, הוא ולא אחר, ישמש בורר. על כוונה למנות בורר אקסקלוסיבי שזהותו קונקלוסיבית, יש ללמוד בראש וראשונה מנוסח הסכם הבוררות. על פרשנות הסכם בוררות חלים אותם כללים החלים על פרשנות חוזים, כשמרכז המאמץ השיפוטי הוא נסיון לדלות את כוונת הצדדים מתוך ההסכם עצמו. לעיתים, כשלשון החוזה אינה חד משמעית, ניתן להיעזר בראיות חיצוניות על נסיבות עריכת וחתימת הסכם הבוררות כדי ללמוד מהן על כוונת הצדדים.
ג. לעניין האמור יש לקחת בחשבון מספר שיקולים: בבואו לפרש הסכם בוררות יעדיף ביהמ"ש את קיום שטר הבוררין על ביטולו ואת יישוב הסכסוכים בין בעלי הדין במסגרת הבוררות; חשובה כוונת הצדדים בעת חתימת הצדדים על הסכם הבוררות כפי שזו מצאה ביטוייה בהסכם הבוררות ונסיבות חתימתו; כשצדדים ממנים את פלוני כבורר מוסכם, תוך נקיבה בשמו, ההנחה היא שהם היו מעוניינים כי הוא שיפסוק בעניינם. אך ._4כשכוונת הצדדים לייחד לבורר מסויים, ולו בלבד, את הסמכות לשמש בורר, יש לצפות ולהניח שהם יציינו זאת בדרך כלל במפורש. אכן אפשר שכוונה כזו תשתמע לאו דווקא מאמירה מפורשת, אך אז צריך שנסיבות העניין יהיו כאלו, שמרכז הכובד של הסכם הבוררות הוא זהותו של הבורר ולא עצם הבוררות כדרך של פתרון הסכסוך בין הצדדים. כשבוחנים את המקרה דנן על יסוד העקרונות האמורים עולה כי הצדדים לא התכוונו לכך שאם משפט החברים לא יהיה כבר קיים לא יופנו הצדדים לבוררות.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' מלכה אביב למבקש, עו"ד איזי הולדשטיין למשיבה. 1.2.94).
ע.א. 3351/92 - אניסה חביב מרשי נגד סלאמה חביב בלאן
*מחיקת הליך על הסף מחמת אי תשלום אגרה. *קיום צוואה. *חיוב בהוצאות משפט ב"החלטה מאוחרת" כאשר נשמט מביהמ"ש לפסוק את ההוצאות בגוף פסה"ד(הערעור נדחה).
א. בביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה לקיום צוואתו של המנוח חביב סלאמה בלאן (להלן: המצווה). המערערת, אחת מבנותיו של המנוח, התנגדה לקיום הצוואה כאשר הטענה המרכזית היתה כי "הצוואה מזוייפת, החתימות אינן חתימותיו של אבי, הכתב אינו כתב ידו של אבי, ואין טביעת האצבע שעל המסמך טביעת אצבע ידו של המנוח אבי". עוד נטען, כטענות חילופיות, שהצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת, כפיה או אונס; שהצוואה בוטלה ע"י המצווה; וכיוצא באלה טענות. התברר שלמנוח היתה טביעת אצבע במשטרת ישראל וב"כ המערערת ביקש כי תיעשה התאמה בין טביעות האצבע. את המערערת -4 ייצג בביהמ"ש עו"ד לידאווי ובאחת הישיבות הופיע עו"ד איסקנדר שקיבל את התיק בהעברה מעו"ד לידאווי. עו"ד איסקנדר הצהיר כי "המבקשת (המערערת) מוכנה שמומחה גרפולוג ישווה את החתימה המופיעה על הצוואה עם החתימה... במשטרת ישראל... ובמידה והמומחה יקבע שזו אותה חתימה המבקשת תחזור בה מהתנגדותה לקיום הצוואה...". בעקבות זאת נערכה בדיקה גרפולוגית כאמור, ולפי חוות דעת שהוגשה מדובר בכתב ידו של המנוח ובאותה טביעת אצבע. לאחר מכן התקיים דיון בביהמ"ש ועו"ד לידאווי ביקש לדון בשאר הטענות שפורטו בהתנגדות לגופן. הוא טען כי עו"ד איסקנדר לא היה מוסמך לוותר עליהן. ביהמ"ש סירב לקיים דיון בטענות ההתנגדות האחרות, וקיים את צוואת המנוח. בהחלטה מאוחרת יותר פסק ביהמ"ש למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד לאחר שנשמט הדבר בפסה"ד המקורי. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי לא היה מקום לקבל את הבקשה לקיום הצוואה שהגיש המשיב, משום שלא שולמה אגרה בגינה. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי המערערת בביהמ"ש
העליון. לפיכך אין מקום להתייחס לטענה. גם לגופו של עניין, מחיקת הליך על הסף מחמת אי תשלום אגרה היא בשיקול דעת ביהמ"ש, ובשלב שאליו הגיעו ההליכים אין הצדקה לעשות כן. ביתר טענות המערערת אין מאומה. חוות הדעת קובעות זהות בטביעות האצבע בין זו הנמצאת במשטרה לבין זו המוטבעת על הצוואה, וכן קיימת זהות בין החתימות על גבי הצוואה וחתימות של המנוח במשטרה. המערערת תוקפת גם את חיובה בהוצאות ושכ"ט עו"ד, בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שניתנה כ"תיקון טעות" לאחר שימוע פסה"ד על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. אין להתערב גם בהחלטה זו של ביהמ"ש המחוזי, אשר בהשמטה מקרית לא נתן דעתו בגוף פסה"ד לעניין החיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד ותיקן את הדבר בהחלטה השניה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. לידאווי למערערת, עו"ד נ. מוסא למשיב. 8.2.94).
ע.א. 539/92 - מטלוב (אלוף) זקן נגד דוד זיזה
*הפרת הסכם. *"פיצויים מוסכמים" בגין הפרתו(מחוזי י-ם - ת.א. 200/90 - הערעור נדחה).
א. הצדדים ניהלו במשותף אולם שמחות. השניים החליטו לפרק את השותפות ביניהם ובהסכם מיום 17.5.88 קיבל המערער לידיו את זכויות השכירות באולם בו נוהל העסק. הוסכם כי המשיב, שיפרוש מהעסק, יטפל "על חשבונו בהשגת הרשיונות הדרושים על פי דין... וכל הוצאה, תחול על זיזה (המשיב). היה ולא יינתנו הרשיונות כאמור בתום ארבעה חודשים... יגרום הדבר לכך שזיזה ישלם לזקן (המערער)... 700 דולר... בגין כל יום שבו לא יהיו הרשיונות האמורים". כחודש וחצי לאחר חתימת ההסכם התברר למערער שהמשיב אינו פועל להשגת הרשיון. התחייבותו של המשיב להשיג את הרשיון ניתנה על רקע פעולותיו בכיוון זה עוד בשלב קיום השותפות. באותה עת היתה כבר בתיק וועדת המשנה לתכנון ובניה החלטה על מתן רשות לשימוש חורג, אך ההמלצה היתה מותנית בביצוע מספר שינויים פיסיים בנכס. המערער בחר שלא להמשיך בתוואי השגת הרשיון שהמשיב החל בו, אלא לנקוט בהליך משולב של עריכת שיפוצים באולם בהיקף גדול והשגת רשיון על בסיס תכניות השיפוצים החדשות. כך התארכה התקופה לקבלת הרשיון והגיעה ל-500 ימים בנוסף ל-4 חודשים שהסכימו ביניהם הצדדים. בתקופה זו המשיך האולם לפעול ללא רשיון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נגרם למערער נזק בגין אי קבלת הרשיון שכן האולם המשיך לפעול. באשר לתביעת המערער לפיצוי עבור 500 ימים, קבע ביהמ"ש כי אילו פעל המערער בתום לב וביצע את הטעון ביצוע לשם קבלת רשיון כפי שהדברים נבעו מהתוכניות שעמדו ברקע להסכמת הצדדים, היו עבודות אלה מתמשכות פרק זמן קצר בהרבה והניח לטובת המערער שמדובר ב-100. לפיכך על המשיב לשלם פיצוי רק בגין 100 ימים. את שיעור הפיצוי בגין כל יום של איחור העמיד ביהמ"ש על 200 דולר, מן הטעם שאין יחס סביר בין הפיצוי שנקבע לבין הנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. הערעור נדחה.
ב. מדובר בסיטואציה של "הפרה צפויה", שכן כבר כחודש וחצי לאחר חתימת ההסכם הוברר שהמשיב לא יקיים את חיובו לדאוג להשגת הרשיון. במקרה כזה יכול התובע להודיע למפר "הצפוי" כי הפר הפרה יסודית את ההסכם וכי ההסכם בעניין הרישוי בטל וכן יכול הוא להגיש תביעה לאכיפה, לפיצויים או לשניהם. כאן החל המערער עצמו לפעול להשגת הרשיון ויזם הגשת תוכניות חדשות. בעשותו כן פעל המערער בעקבות ההפרה, מבלי לעמוד על אכיפה. במקום השינויים שתוכננו כרך המערער את השגת הרשיון בביצוע עבודות ושיפוצים והרחבה בהיקף גדול. ביהמ"ש העמיד את ימי הפיצוי על 100 ימים ובהתאם לחישובו יכול היה להגיע לכך.
ג. אשר להפחתת שיעור הפיצוי היומי - ביהמ"ש הסתמך על סעיף 15(א) לחוק התרופות המאפשר להפחית את סכום הפיצויים אם ביהמ"ש "מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש...". ביהמ"ש קבע כי צפיית הצדדים במועד כריתת ההסכם היתה כי בד בבד עם עשיית הפעולות הדרושות להשגת הרשיון יוכלו להמשיך ולהפעיל את האולם ללא הפרעה. זאת ועוד, אפילו היה נסגר האולם עקב היעדר רשיון, המדובר היה באותה עת בעסק מפסיד, וסכום הוצאות התיפעול הקבועות שלו היה רחוק מאוד מן הסכום של 21,000 דולר לחודש שנקבע כפיצוי מוסכם בגין 30 ימי איחור. בנסיבות העניין, הפיצוי שנקבע לא עמד בשום יחס לנזק שהצדדים יכלו לצפות ויכול היה ביהמ"ש להפחיתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמי פולמן למערער, עו"ד אסף פוזנר למשיב. 8.2.94).
ע.א. 1470/91 - עירית חיפה נגד דבורה מר חיים ואח'
*התניית מתן הסכמה להעברת חכירה בשינוי דמי החכירה המקוריים שערכם נשחק במשך השנים(מחוזי חיפה - ה.פ. 415/90 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת (להלן: העיריה) הינה הבעלים של נכס מקרקעין בחיפה (להלן: הנכס). בנובמבר 1950 חתמו העיריה והמשיבה מס' 7 (להלן: המשיבה) על "שטר תיקון חוזה חכירה" (להלן: שטר החכירה), לפיו חכרה המשיבה את הנכס עד לשנת 2025 בדמי חכירה הולכים ופוחתים החל ב-520 ל"י לשנה וכלה ב-346 ל"י לשנה מ-2011 עד 2025. שיעורם הנומינלי של דמי החכירה הגיע עתה לכדי 4 אגורות לשנה. המשיבים התקשרו עם קונה להעביר לו את הזכויות בנכס. בתמורה להסכמה לחתום על שטר העברת החכירה דרשה העיריה דמי הסכמה בסכום השווה ל-20,000 דולר וכן קביעת דמי חכירה חדשים המבוססים על %6 משווי הנכס, כשאלה מגיעים כדי 8,400 דולר לשנה. את דרישותיה האמורות ביססה העיריה על הוראות סעיף 26 בחוזה החכירה שלפיו "החוכר מתחייב... לא להעביר את זכות החכירה שלו... אלא אם כן יקבל תחילה הסכמה בכתב מטעם המחכיר, ואין לו למחכיר לסרב ליתן הסכמה זו אלא מתוך נימוקים מתקבלים על הדעת...".
ב. המשיבים עתרו לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי העיריה אינה זכאית לשום תוספת דמי חכירה. את דמי ההסכמה שילמו המשיבים תוך מחאה, אולם נושא זה אינו בגדר דיוננו. טענות העיריה בביהמ"ש המחוזי היו כי זכותה להתנות את העברת זכויות החכירה בנכס בתנאים, וסרובה להסכים להעברת החכירה כך שהקונה ימשיך לשלם דמי חכירה "בלתי כלכליים" הוא סירוב סביר. בסיכומיו בביהמ"ש המחוזי העלה ב"כ העיריה לראשונה טענה חלופית שלפיה זכותה של העיריה להתנות את העברת החכירה לקונה בשיערוך דמי החכירה הקבועים בשטר החכירה. מנגד טענו המשיבים כי ההפחתה המדורגת של דמי החכירה והיעדר מנגנון הצמדה, על אף שהאינפלציה היתה כבר קיימת, מלמדים שאומד דעת הצדדים היה כי דמי החכירה לא יועלו ולא ישוערכו.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות העיריה. הוא קבע כי לעיריה זכות לתבוע "דמי הסכמה" להעברת זכות החכירה לקונה, כפי שעולה מפסיקת ביהמ"ש העליון, אולם הלכה זו יפה לדמי הסכמה שאינם חלק מן החוזה, ואילו לגבי העלאת דמי החכירה הקבועים בחוזה, כתנאי להסכמה להעברת הזכויות לקונה, אין זכות כזו לעיריה. אשר לשיערוך דמי החכירה - בעניין זה ציין ביהמ"ש המחוזי כי הטענה הועלתה בסיכום טענותיה של העיריה שבאו בתשובה לסיכום טענות המשיבים וכי "טענה זו אין להעלות של דרך מתן תשובה לסיכומי התובעים". הערעור נתקבל בחלקו.
ד. טענת העיריה לזכותה לשערך את דמי החכירה אכן הועלתה רק בתשובתה לסיכומי המשיבים. אולם בכך לא נפגעה זכותם של המשיבים להגיב לטענה זו, כשהזדמנות לכך ניתנה להם ב"סיכומי תשובה מטעם המבקשים" בהם ערכו את תשובתם גם לטענה האמורה של
העיריה. כיוון שהתשתית העובדתית לטענה מצויה בשטר החכירה, וידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש מגעת על קיומו של התהליך האינפלציוני במדינתנו ושיעורו, לא צריך היה ביהמ"ש להמנע מלדון בטענה לגופה, בהיותה למעשה, בנסיבות האמורות, טענה שיש ללבנה במישור המשפטי בלבד.
ה. סבירותו של סירוב להעברת זכות החכירה, כמו גם סבירותו של תנאי למתן ההסכמה, נמדדים בכל מקרה על פי מכלול נסיבותיו. בין נסיבות אלה יש להתייחס גם לכוונת הצדדים בעת הקניית זכויות החכירה. משנשחקו דמי החכירה שנקבעו בשטר החכירה בצורה כה משמעותית, עקב האינפלציה, עד שלמעשה אין משולם עוד דבר, יש לראות את סירובה של העיריה להסכים להעברה כל עוד לא ישוערכו דמי החכירה בגדר סירוב "מתוך נימוקים מתקבלים על הדעת" אליהם נתכוונו הצדדים בעת עשיית ההסכם. לפיכך הוחלט כי על העיריה לתת הסכמתה לביצוע ההעברה, ואולם אין למנוע מהעיריה לשערך את דמי החכירה שבשטר החכירה, כשהשיערוך, בנסיבותיו של המקרה הזה, יהיה כשיעור העליה במדד המחירים לצרכן מהיום בו הועברו זכויות החכירה לקונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' שרה ברזילי למערערת, עו"ד נשיף ברנדס למשיבים. 8.2.94).
ע.א. 2447/92 - קורוניו ניסים נגד כונס הנכסים הרשמי
*בקשת חייב להכריזו כ"פושט רגל"(מחוזי חיפה - ת.א. 752/91 - הערעור נדחה).
א. המערער, נשוי ואב לשלושה, עסק בשיווק של מוצרי קוסמטיקה והסתבך בחובות כבדים. בסופו של דבר לא נותר ברשותו רכוש כלשהו. דירת מגוריו נמכרה לפרעון חלק מחובותיו ואף המיטלטלין שהיו בה נמכרו בהליכי הוצאה לפועל שנקטו נושיו. הוא הגיש בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל. במועד הגשת הבקשה הסתכמו חובותיו בסכום של כ-192,000 ש"ח. אותה עת עבדו המבקש ואשתו כעובדים שכירים והשתכרותם יחד הגיעה לסך 2,400 ש"ח לחודש, שלא היה בו די אף לסיפוק צורכי הקיום של משפחתם. במסגרת ההוצאה לפועל לא זכה לשום התחשבות בקשייו. כשביקש להעמידו לחקירת יכולת היתנה ראש ההוצאה לפועל את עיכוב ההליכים עד לחקירה, בתשלום 4,000 ש"ח על חשבון החובות. חרף היותו בעל יכולת מוגבלת המשיכו נושיו לרדוף אותו, בעיקר בעזרת פקודות מאסר שהוצאו ובוצעו נגדו חדשות לבקרים. במצוקה זו ביקש המערער למצוא מפלט בעזרת צו כינוס והציע לשלם לסילוק חובותיו 500 ש"ח לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי בתנאים שהוצעו ע"י המערער לא תצמח לנושים כל תועלת מהכרזתו כפושט רגל. בנסיבות אלה, ועל פי המתחייב מסעיפים 18 ו-55(ב) לפקודת פשיטת הרגל פסק לדחות את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. השופט מצא: טענתו המרכזית של המערער היא שעל פי פירושו הנכון של סעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל, די שביהמ"ש משתכנע כי יש צורך להגן על החייב מפני נושיו ולאפשר לו להשתקם, כדי להצדיק מתן צו כינוס. טענה זו דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש לא ייענה לבקשת חייב, בדבר הכרזתו כפושט רגל, אם מהלך זה לא יביא בכנפיו תועלת (לפחות מסויימת) גם לעניינם של הנושים. אכן, התועלת הצפויה לנושים אינה שיקול יחיד ובלבדי. אף עניינו של החייב, להגיע בדרך זו להפטר ולפתיחת פרק חדש בחייו, ראוי להישקל על ידי ביהמ"ש. נראה שמסגרת הדין הקיים אינה מאפשרת לזכות חייב בצו כינוס, לקידום תקנתו האישית בלבד, כאשר ברור מראש שהנושים לא יפיקו מכך כל תועלת, או שהתועלת שתצמח להם מכך תהיה מבוטלת ביחס למה שבידם לממש במסגרת ההוצל"פ.
ג. השופט טל: כאשר מתברר לאחר חקירת יכולת ראויה שחייב תם לב הוא ריק ונעור, אין זאת אומרת שדינו להיות נרדף ע"י נושיו ולעולם לא יוכל להמיש את צווארו מעול
חובותיו. במקרה כזה לא תהא אמנם תועלת לנושים בהליכי פשיטת רגל, אך גם לא בהמשך הליכי ההוצאה לפועל. מטרת פקודת פשיטת הרגל אינה אך ורק תועלת לנושים אלא גם זקיפת קומתו של חייב תם לב, כדי שיוכל לפתוח דף חדש. עם זאת, במקרה ספציפי זה, בשלב זה, כאשר עדיין לא נחקרה יכולתו של המערער בהוצאה לפועל, רשאי היה ביהמ"ש . - המחוזי לדחות את בקשתו.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. אליצור למשיב. 22.2.94).
ע.פ. 6065/93 - מדינת ישראל נגד סמיר בן מוסא דראושה
*קולת העונש (איומים והצתה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב גנב מהמתלונן סוסה ואיים על המתלונן שאם לא ייענה לדרישותיו הוא ייטול את הסוסה וישרוף את הקש שעל יד ביתו של המשיב. איים, אמר ועשה, העלה באש את הקש שעל יד ביתו של המתלונן ובפועל עלו באש לא רק הקש אלא גם מחסן על תכולתו ונפגעו כבשים ותרנגולות. ביהמ"ש המחוזי גזר את דינו של המשיב לשישה חודשים מאסר 4 שירוצו בעבודות שירות ולמאסר על תנאי של 18 חודשים. המדינה טוענת שהעונש מופרז אי לקולא ואינו מתיישב עם מדיניות הענישה המתחייבת במקרים כגון דא. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש הקל בדינו של המשיב בהתחשב בתזכיר שירות המבחן ובחשש העולה ממנו כיהמשיב עלול להדרדר לעבריינות קשה אם יישלח לכלא, וזאת בשל אישיותו הדלה. נימוק זה אינו יכול לעמוד בפני הביקורת. חרף גילו הצעיר של המערער, נרשמו לחובתו עבירות רבות נגד הרכוש, ובמקרים הקודמים זכה להתחשבות מרובה ביותר, עד שנמנעו מהרשעה פלילית בשניים מן המקרים, בשל היותו קטין. המשיב לא למד את לקחו וחזר לביצוע מעשי עבירה וביתר שאת. לא מתקבל על הדעת כי המשיב יראה עצמו מחוסן בשל גישתו של שירות המבחן ובשל החשש להדרדרות נוספת מצידו. דווקא ענישה תקיפה ומוחשית עשויה לרסן אותו ולבלום את נטייתו לעבריינות. יש להטיל על המשיב עונש מאסר משמעותי שיהיה בו להרתיע אותו עצמו ואחרים כמותו. אין ביהמ"ש בשבתו כדרגת הערעור ממצה את הדין עם נאשם כשמחמירים בדינו, אך יש הכרח להטיל על המשיב עונש מאסר משמעותי, שיהיה בו כדי להרתיע אותו עצמו. לפיכך יש להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים והמאסר על תנאי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חשין. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד קודסי למשיב. 22.2.94).
ע.א. 2515+2795/90 - יורם דודפור ושוקרי עזיז נגד יצחק בכר וג'הניאן בנימין
*פיצויים ונזקים עקב הפרת הסכם. *הצמדת תשלומים. *אחריותו של שותף למעשי שותפו כאשר השניים התחייבו בהסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 4031/84 - ערעורים וערעורים נגדיים - כל הערעורים נדחו פרט לעניין שיערוך כספים שחוייב בהם המשיב בכר).
א. דודפור ועזיז (להלן: המזמינים) ביקשו להקים שני בתים דו משפחתיים. הם פנו בהצעה לג'הניאן וחצי שנה לאחר מכן גיבשו בכר וג'הניאן יחדיו הצעת מחיר להקמת שלד המבנים. ביום 12.6.83 נחתם זכרון דברים והוסכם כי העבודה תושלם עד יום 25.10.83. בפועל נמשכה עבודת הקבלנים עד יום 10.1.84. בתאריך זה, בטרם הושלמה המלאכה, הפסיקו המשיבים את עבודתם. במהלך העבודה ביצעו הקבלנים שינויים ותוספות לפי הזמנת המזמינים. למזמינים נגרמו נזקים והם נדרשו להוציא כספים על תיקונים, בגין ביצועים פגומים ורשלניים בבנייה ובשל הצורך להשלים עבודות בלתי גמורות. פירוט הנזקים על פי חוות דעת מקצועית נתקבל כממצא עובדתי ע"י ביהמ"ש המחוזי. עקב הליקויים נגרמו למזמינים גם נזקים שאינם ממוניים. ביהמ"ש המחוזי קבע מצד אחד את יתרת חובם החוזי של המערערים, וחיובים בגין תוספות ושינויים בשיעורים
דולריים, כאשר סכומים אלה נושאים ריבית שנתית של %11 מיום 10.1.84 ועד יום התשלום בפועל. השופט קבע גם את הסכום שהמערערים זכאים להם כפיצויים עבור העבודות שהיו צריכים להשקיע, כאשר סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום 21.1.85, (יום עריכת חוות הדעת המקצועית), ועד יום התשלום בפועל, וכן פיצוי בגין נזק שאינו ממוני שישא הפרשי הצמדה וריבית של %10 מיום פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. ערעורו של בכר נסוב על כל אחד מן החיובים הכספיים האמורים וכן על שיערוך הסכומים שנפסקו לטובתו. ערעורם של המזמינים יוחד לשאלת שיעור החיוב שפסק השופט בגין התוספות והשינויים, וג'הניאן טען שאין לחייבו בחיובים הכספיים במשותף לבכר. כל הערעורים נדחו, פרט לעניין השערוך של הסכומים שנפסקו לטובתו של בכר.
ב. ג'הניאן טוען כי זכרון הדברים שנחתם בין המזמינים לבין המשיבים איננו נושא את חתימתו הוא; כי לאחר זכרון הדברים לא פעל עוד בשיתוף עם בכר אלא כעובד שכיר שלו; בפועל, בכר הוא שקיבל את התמורה ששולמה ע"י המזמינים ואילו הוא לא קיבל מהם ולו אגורה אחת. דינן של טענות אלה להדחות. היעדר חתימה יכול אמנם להעיד על היעדר גמירת דעתם של הצדדים, אך אין זו מסקנה הכרחית. מקום שהצדדים להסכם נהגו על פיו וקיימו בפועל את החיובים הגלומים בו, היעדר החתימה איננו פוגם בגמירת דעתם של הצדדים. אשר למערכת היחסים הפנימית שבין ג'הניאן לבכר, ששניהם מהווים צד אחד על פי החוזה, זו איננה רלבנטית כלל במישור החבות החוזית שלהם כלפי הצד האחר לחוזה. גם שאלת חלוקת התמורה החוזית בין שניים שהם צד אחד לחוזה נוגעת למערכת היחסים הפנימית ביניהם ולא לצד האחר.
ג. ערעורו של בכר בעניין שיערוך והצמדת הסכומים שנפסקו לטובתו יש לקבל. טענתו היא כי מכיוון שלאחר המועד בו סיים את העבודה, הוא המועד בו נתגבשה חובת התשלום כלפיו, הוקפא שער הדולר במשק, ממילא אין התשלום לפי שער דולרי מגלם את מלוא ירידת כח הקניה של הכסף. לפיכך, כך הוא טוען, יש לקבוע את שוויו בשקלים של הסכום הדולרי שנפסק לזכותו. אכן, ביהמ"ש המחוזי לא עמד על ההבחנה שנתקבלה בביהמ"ש העליון בין "שיערוך בתקופה החוזית" לבין "שיערוך בתקופת ההפרה". קביעת שיעור התשלום לפי מטבע זר בחוזה, מבטאת את אומד דעתם של הצדדים לחוזה בדבר אופן קיום החיובים הכספיים החוזיים. מאידך, שיערוך החיוב הכספי לתקופת ההפרה נועד להעביר לידי הנושה החוזי את מלוא ערכו הכלכלי של הכסף. בענייננו, שער הדולר הוקפא באותה עת בעוד מדד המחירים לצרכן הוסיף ועלה. בנסיבות אלה לא תוכל קביעת החיוב הכספי המגיע לבכר בדולרים להעביר לידיו את מלוא ערכו הריאלי של הכסף לו הוא זכאי כדין. לפיכך יש לקבוע את השווי השקלי של סך התמורה המגיעה לבכר כשהוא נכון ליום 10.1.84, כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מן היום האמור ועד התשלום בפועל בהתאם לחוק פסיקת ריבית.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד סילביו י. נחום למזמינים, עו"ד יוסף בביוף לבכר. 20.1.94).
ע.פ. 5731/91 - איבגניה סוקולובסקיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *טענת הסניגור בערעור כי ניהול המשפט ע"י הסניגור הקודם בביהמ"ש המחוזי היה לקוי ובקשתו לשמיעת המשפט מחדש(מחוזי ת"א - ת.פ. 307/91 - הערעור נדחה).
א. באוקטובר 1990 עלו המערערת, בעלה, ובתם ארצה ועימם עלו הורי בעלה. שתי המשפחות התגוררו בדירה אחת. היחסים בין המערערת להורי בעלה לא היו תקינים, היו ביניהם ויכוחים ומריבות ואף לידי אלימות הגיעו הדברים. ביום המקרה פרץ ויכוח בין המערערת לבין הורי הבעל ובמהלך הקטטה הוכתה המערערת. בשלב מסויים הפילה המערערת את חותנה, המנוח, ארצה והוא התחיל לזוב דם ולא הצליח לקום. המערערת
החזיקה בראשו והטיחה אותו ברצפה. בשלב מסויים ניסתה אשתו להתערב ולסייע לבעלה והוכתה גם היא בבקבוק על ראשה. כשביקשה לקרוא לשכנים דחפה אותה המערערת וגרמה לכך שהתגלגלה במדרגות. לאחר מכן חזרה המערערת לדירה, נעלה את הדלת, רצה לחדר של בתה ונטלה משם קרש. כשהמנוח שוכב על הריצפה כשהוא זב דם וללא יכולת לקום, המשיכה לתקוף אותו עם הקרש שבידיה. כתוצאה מהמכות נגרם מותו של המנוח. השכנים התדפקו על דלת הדירה והמערערת השאירה את הדלת נעולה. המערערת לא גילתה לחוקריה על השימוש שעשתה בקרש וניסתה להעלים ראיה זו וגם את שברי הבקבוק שבו היכתה על ראשה של האשה. ביהמ"ש המחוזי דן בטענת הגנה של צורך שנטענה ע"י הסניגור ודחה אותה, וכן קבע כי נתקיימו כל האלמנטים של כוונה תחילה במובן סעיף 301 לחוק העונשין, והרשיע את המערערת ברצח ובגרימת חבלה חמורה לאשה. הערעור נדחה.
ב. הסניגור העלה טענה של היעדר "הגנה ראוייה" בהליכים שבפני ביהמ"ש המחוזי. ; הטענות מופנות נגד הסכמת הסניגור, שייצג את המערערת בביהמ"ש המחוזי, לעובדות מסויימות, והסכמתו להגיש חלק מהודעות בכתב של העדים ואי חקירת העדים בנקודות מסויימות. כן טען כי הסניגור לא דאג להביא ראיות לסתור את חוות הדעת הרפואית שהוגשה ע"י התביעה בעניין מצבה הנפשי של המערערת. לפי טענת הסניגור, ההגנה היתה כה פגומה שיש לבטל את כל ההליך ולקיים דיון מחדש. טענה זו יש לדחות. לא די בכך שנאשם בערכאת הערעור סבור שהיה ראוי לנהל את ההגנה בדרך אחרת, כדי שהדיון בערכאה הראשונה יפסל. דרכי ניהול ההגנה ע"י סניגור יכולות להיות שונות מסניגור למשנהו. יש סניגור הסבור שצריך לטעון כל טענה אפשרית ולהתנגד לכל בקשה של התביעה, ויש אחרים הסבורים שראוי להתרכז בעיקר ולא להערים קשיים שלא לצורך, על מנת שביהמ"ש יוכל להתרכז בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת. על מנת לייעל ולקצר את הדיון, מאפשר סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי להסכים על עובדות ועל קבילות והגשת מסמכים ומוצגים ללא צורך בעדים. יש סניגורים המרבים בחקירת עדים, גם כשאין בחקירה זו להועיל לעניינו של הנאשם, מתוך נסיון "לדוג" אמירה כזו או אחרת של העד. אחרים מקצרים בחקירה, מחשש ששאלה לא זהירה עלולה להביא לתשובה לא רצוייה. מטבע הדברים דרך ההגנה גם שונה מעניין לעניין. לפיכך ברור, שלא די בטענה המושמעת בערעור, שאופן ניהול ההגנה היה לקוי, כדי להצדיק מסקנה קיצונית שכל הדיון היה פגום. בענייננו, לפי הנסיבות, אין לקבל את הטענה שכאילו ההגנה לה זכתה המערערת בערכאה הראשונה לא היתה ראוייה.
ג. טענה אחרת של הסניגור שיש להרשיע את המערערת בהריגה ולא ברצח אין לקבלה. הסניגור לא חלק על כך שיסוד "ההכנה" התקיים. נסיבות המקרה הצדיקו גם את המסקנה שהיתה למערערת כוונת קטילה. מסקנה זו התבקשה ממהות ומספר מעשי התקיפה שכללו הכאות רבות, גם עם קרש, במקומות רגישים בגופו של המנוח, מעשים אשר השאירו בגופו של המנוח חבלות קשות. חניקתו של המנוח והתנהגותה של המערערת בשלב השני של האירועים - נעילת הדלת לבל יכנסו שכנים ונסיונה להסתיר את הקרש - מלמדים על קור הרוח בו פעלה, קור רוח שאינו מתיישב עם הטענה שפעלה בשל קינטור שקונטרה. מה גם שאין לומר שהקינטור שנטען יש בו לשמש קינטור לפי המבחן האובייקטיבי.
ד. עוד טוען הסניגור שיש להפחית מעונש מאסר עולם שהושת בהסתמך על הוראות סעיף 22ג'(1) לחוק העונשין. לפני ההכרעה בשאלה אם התנאים שבסעיף התקיימו בפרשתנו יש לבחון אם יש לסעיף תחולה על המקרה הנדון. עבירת הרצח בוצעה ביום 6.6.91 ופסה"ד ניתן ביום 12.11.91. התיקון בחוק העונשין נכנס לתקפו ביום 16.3.92 ובנסיבות אלה השאלה היא אם ניתן להיזקק להוראות הסעיף בעניינה של המערערת. בפסה"ד ע"פ 3178/90 (סביר מ"ב 354) נקבע, בהסתמך על האמור בסעיף 22(3) לחוק הפרשנות, כי אין תחולה לתיקון החוק בפרשה כמו בפרשתנו. ניתן לומר גם בענייננו, כפי שנאמר
באותו ערעור, כי "ההוראה בדבר עונש חובה של מאסר עולם בגין עבירת רצח, שלא עומדת בצידה סמכות הפחתת עונש בנסיבות כלשהן, תעמוד בעינה לגבי עבירה שנעברה לפני שסעיף 22(ג)1 נכנס לתוקף".
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד פרלמן למערערת, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 6.12.93).
ע.א. 2664+2678/90 - יואל נסימי נגד הרב יהושע העשיל טברסקי ואח'
*פסילת עיסקה שנעשתה ע"י עו"ד כ"שלוח" או כ"נאמן" עם בן אחותו בלי לגלות את אזנם של שולחיו על כך(מחוזי י-ם - ת.א. 110/88 - הערעורים נדחו פרט לערעורו של עו"ד ציון מזור על חיובו בהוצאות אישיות).
א. המשיבים 3-1 הינם בעלים משותפים של דירה ששימשה בית כנסת. נתגלעה מחלוקת בין השותפים, ובהסכם מיום 28.1.79, שקיבל תוקף של פס"ד, הסכימו על מכירתה בדרך של מכרז. את המשיב הראשון ייצג עו"ד גלס, את המשיבה השניה עו"ד מזור ואת המשיב השלישי עו"ד בארי. הדירה הוערכה ע"י שמאי ב-55,800 דולר, ופורסמו מודעות בעיתון שהציעו את הדירה למכירה בדרך של מכרז. המתעניינים הופנו לעו"ד מזור שאמור היה לטפל במכירה. עו"ד מזור הראה למתעניינים שפנו אליו את הדירה, והסביר להם את תנאי המכרז. ביום 19.1.87 הציע נסימי (להלן: המערער) לרכוש את הדירה במחיר של 55,900 דולר. הצעה זו היתה ההצעה היחידה לרכישת הדירה שנתקבלה במכרז. בין ב"כ שלשת המשיבים התקיימו מספר פגישות לשם המשך ביצוע ההסכם, ובפגישה מיום 28.5.87 סוכם "...מחליטים למכור את הדירה... למציע היחיד במכרז (המערער) במחיר של 55,900 דולר...". ביום 2.6.87 שלח עו"ד מזור למערער מכתב ובו נאמר "זכית במכרז לרכישת הדירה... רצ"ב פרוטוקול הישיבה מיום 28.5.87... בהיותך מציע יחיד לדירה זו". המשיבים סרבו לבצע את המכירה למערער והלה הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי.
ב. במהלך הדיון התברר כי המערער הוא בן אחותו של עו"ד מזור והאחרון רכש עבור המערער בעבר דירה, ומשמש לו מעין אפוטרופוס. את כל זאת לא גילה עו"ד מזור לעוה"ד גלס ובארי, באי כוחם של יתר השותפים והם, כדברי ביהמ"ש "לא היו מסכימים ולא היו מאשרים שום עיסקה אילו ידעו את כל העובדות הללו... צא וחשוב, יושב לו עו"ד המייצג... גם אותם. אותו עו"ד מודיע להם נתקבלה רק הצעה אחת... לאותו עו"ד יש אינטרס ברור... לעזור לאותו מציע יחיד לרכוש את הדירה... כשמרשי עו"ד גלאס ובארי מגלים חוסר עניין... מאיץ בהם עו"ד מזור... עו"ד מזור מייצג במפורש ובמודגש את אינטרס התובע כנגד עמיתיו... מבלי לגלות אוזנם של עמיתיו, מטעמם פעל במכרז, כי עיניו נשואות להשיג יתרון לתובע...".
ג. ביהמ"ש המחוזי נפנה לסעיף 13(א) לחוק הנאמנות שלפיו "נאמן לא ירכוש... לקרובו נכס מנכסי הנאמנות...". לדעת ביהמ"ש המחוזי המערער הוא "קרוב" של עו"ד מזור לעניין זה, ולפי סעיף 13(ה) הנ"ל פעולה כזאת שנעשתה בלי אישור ביהמ"ש - בטלה. עוד הוסיף ביהמ"ש כי גם לפי חוק השליחות חייב מי שקיבל עליו להיות שלוח "לנהוג כלפי השולח בנאמנות... יגלה לשולח כל ידיעה... אם הפר השלוח חובה זו על דעת הצד השלישי זכאי השולח לבטל את הפעולה...". ביהמ"ש המחוזי סיכם ואמר כי מכל זווית ראיה אפשרית אין מעשיו של עו"ד מזור מועילים והם לא יכלו להביא לשכלולו של הסכם כלשהו. ביהמ"ש חייב את עו"ד מזור בתשלום 10,000 ש"ח הוצאות אישיות. הערעור נדחה פרט לערעורו של עו"ד מזור על חיובו בהוצאות אישיות.
ד. יש לחלק את מהלך הדברים לשניים: עד להחלטת ב"כ המשיבים ביום 28.5.87 למכור את הדירה למערער ומהחלטה זו ואילך. בשלב הראשון הוסמך עו"ד מזור לפרסם מודעות בעיתון ולהציג את הדירה למעוניינים. בשלב זה לא היה בידי עו"ד מזור הכוח לעשות בשמם או במקומם של המשיבים "פעולה משפטית כלפי צד שלישי" ולא היתה זו שליחות
כהגדרתה בסעיף 1 לחוק השליחות. כל פעולותיו היו מינהליות גרידא ומעמדו היה של שליח ולא של שלוח. עם זאת, עו"ד מזור לא היה פטור מחובת נאמנות כלפי השותפים בדירה כבר בשלב זה. המשיבים נתנו בו אמון בהניחם כדבר מובן מאליו, כי הוא עצמו לא יקח חלק במכרז אפילו בעקיפין.
ה. על אחת כמה וכמה שהיה על עו"ד מזור לנהוג בנאמנות כלפי המשיבים בשלב השני, בו היה שלוחם לצורך קיבול הצעתו של המערער. זאת הן מכח חובת הנאמנות הכללית המוטלת עליו כשלוח כלפי שולחיו, והן נוכח הוראותיו המיוחדות של סעיף 8 לחוק השליחות. על עו"ד מזור מוטל היה לגלות למשיבים על קשריו עם המערער ובוודאי שהיה עליו לגלות זאת נוכח ניגוד העניינים בו עמד. האיסור של ניגוד עניינים חל גם על מקרים של "פעולה עם בני משפחתו הקרובים של השלוח ובמקרים דומים אחרים".
ו. משהפר השלוח את חובת הנאמנות קובע סעיף 9(ב) לחוק השליחות כי "פעולה שהשלוח עשה כלפי צד שלישי עקב הפרת חובה כאמור וההפרה היתה על דעת הצד השלישי, זכאי השולח... לבטל את הפעולה...". שני כללים מצטברים נדרשים להפעלת סעד הביטול. התנאי הראשון הוא קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה שחב בה השלוח ובין הפעולה שבוצעה כלפי הצד השלישי, ובענייננו היה קשר סיבתי כזה, שכן כתוצאה מהפרת החובה הסכימו המשיבים לביצוע העיסקה. התנאי הנוסף שהוא סובייקטיבי, הינו כי ההפרה היתה על דעת הצד השלישי. די בידיעת הצד השלישי על הפרת החובה מצד השלוח ואין צורך גם בהסכמתו. גם תנאי זה נתקיים. מסקנה זו עולה מתוך העובדות והמערער לא ניסה לסתור אותה משבחר שלא להעיד.
ז. המשיבים לא שלחו אמנם הודעה למערער על ביטול פעולתו של עו"ד מזור בדבר קיבול הצעתו, אולם למשיבים לא נודע על הפרת הנאמנות אלא סמוך לפני הגשת התביעה ע"י המערער ובמהלך בירורה. במקרה כזה די בנאמר בכתב ההגנה כדי לבטא את רצונם של המשיבים לבטל את פעולתו של עו"ד מזור.
ח. עו"ד מזור חוייב כאמור לשלם הוצאות אישיות של 10,000 ש"ח וערעורו בעניין זה נתקבל. בהטלת ההוצאות האישיות על עוה"ד אין עומד היסוד העונשי. אין ביהמ"ש מחווה דעה אם עוה"ד ראוי לעונש אם לאו, או אם הוא ראוי לכהן כעו"ד אם לאו, אלא מכח שיקול הדעת המסור בידו לעניין ההוצאות, קובע הוא שההוצאות נגרמו ע"י עוה"ד שלא באשמת בעל הדין שולחו והצדק מחייב שלא בעל הדין ישא בהוצאות אלא עוה"ד. יש בהטלת הוצאות אישיות על עוה"ד משום הבעת גינוי מצד ביהמ"ש כלפי עוה"ד. אולם הגינוי במהותו נוגע לדרך ניהול הדיון ע"י עוה"ד ולאופן ייצוג מרשהו במשפט, ולא להתנהגות בלתי נאותה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, שאין לה דבר עם ההליך עצמו. במקרה דנן "רחוק אני מלשבח את התנהגותו של עו"ד מזור בכל הנוגע לנסיבות שהביאו לזכייתהמערער... במכרז. התנהגותו בקשר לכך לא היתה הוגנת, וניתן אף לומר כי היתה נגועה בחוסר יושר" אולם לכך אין ולא כלום עם דרך ייצוגו את המערער במשפטו. מטעם זה מן הדין לבטל את חיובו בהוצאות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ס. כהן לעו"ד מזור, עו"ד תוסיה כהן לנסימי, עו"ד א. אייכנשטיין למשיבים האחרים. 8.2.94).
ע.א. 6066/93 - מריה ואנדארצויין (נושאת דרכון הולנדי) נגד משה פישמן ואח'
*החזקת קטינה(מחוזי חיפה - מ"א 1275/89 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב נשואים ולהם בת קטינה שהיא בת 6, שעל החזקתה נסוב הסכסוך בין בני הזוג. הקטינה היא בתו היחידה של המשיב והוא גר עימה בבית הוריו בישראל. המערערת היא אזרחית ותושבת הולנד. למערערת יש בן זוג עימו היא חיה בהולנד ואף
נולדו להם ילדים. המשיב הוא אזרח ותושב ישראל. גם למשיב חברה לחיים אשר יש לה בן. על פי חומר הראיות שבא בפני ביהמ"ש, וזאת היתה נקודת המוצא לפסק דינו, לכל אחד משני בני הזוג - המערערת והמשיב - מסוגלות הורית, וכל אחד מהם קשור באהבה לקטינה ומסוגל לגדלה כהורה מסור. בגלגול הראשון של המחלוקת שהגיעה לביהמ"ש העליון, לאחר שביהמ"ש המחוזי החליט כי משמורת הקטינה תהיה בידי המשיב, נתקבלה חוות דעתו של הפסיכולוג מר בר גיורא ולאור החומר שבא בפניו פסק ביהמ"ש העליון להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיחליט מחדש בנושא, עקב הזמן הרב שחלף. הדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי, מר בר גיורא נחקר וביהמ"ש חזר וקבע כי טובת הילדה שתשאר לפי שעה במשמורת המשיב. כן קבע כי המערערת תוכל לקחת אליה את הילדה להולנד למשך חודש וחצי בשנה תוך מתן ערבויות כספיות מתאימות. הערעור נדחה.
ב. כבר בפסה"ד הראשון קבע ביהמ"ש כי העברתה של הקטינה כיום להולנד תוך ניתוק מאביה ומההווי אליו הורגלה בישראל, איננה לטובתה. לאור חוות דעתו של מר בר גיורא. בשלב זה של חיי הקטינה, בהתחשב בקשר הטוב בינה לבין המשיב והוריו עימם היא מתגוררת, מסקנת ביהמ"ש היא ראוייה ואין יסוד להתערב בה.
ג. טענתו העיקרית של ב"כ המערערת היתה כי המשיב שוחרר בשעתו משירות בצה"ל בשל הפרעות באישיות ואי התאמה, ולא היה מקום לקבוע שהוא בעל מסוגלות הורית כלפי הקטינה. באשר לכך - על פי חוות דעת רפואית מאוחרת יותר היה מקום לשנות את הסעיף על פיו שוחרר המשיב משירות בצה"ל. הבדיקות בצה"ל נעשו כאשר המשיב היה בן 17 שנים ומאז עברו 17 שנים. במשך השנים בהן טיפל המשיב בקטינה הוא עשה זאת בהצלחה ובמסירות רבה. בעניין זה יש לציין כי המערערת השתמשה בעבר בסמים קשים (הירואין וקוקאין) וכי סבלה מבעיות פיזיות ונפשיות. לו מסוגלותה ההורית של המערערת היתה נבחנת רק לאור עברה זה, ייתכן שהיה מקום להטיל ספק במסוגלותה ההורית. אך מסקנתו של מר בר גיורא היא שאין להטיל דופי במסוגלות ההורית של שני ההורים.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. סרגובי למערערת, המשיב לעצמו, עו"ד גב' נילי מימון ליועץ המשפטי לממשלה. 14.2.94).
רע"א 450/94 - עבודות אפרת... מניות בע"מ נגד רות וצבי מרק
*דחיית בקשה לבטל פסק בוררות
(הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לבטל פסק בוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה ללא צורך בתשובת המשיבים, באשר אין סיכוי שערעורה של המבקשת יתקבל. טענתה העיקרית של המבקשת היא, שהבורר חרג מסמכותו כאשר לא פעל על פי הסכמה דיונית בין הצדדים, שהבורר יתן פסקו על סמך ראיות שיביאו הצדדים. הטענה היא שיש להבין את ההסכמה כאילו נשללה מהבורר הסמכות לבקר בדירה אשר על הליקויים בה והאחריות להם נטושה המחלוקת בין המבקשת למשיבים. מתוך עיון בהסכמה שבין הצדדים עולה שאין להסיק ממנה כאילו נשללה מהבורר, ששוחרר מפרוצדורה ודיני ראיות, האפשרות לבקר במקום. שעה שמדובר בבורר מהנדס, אשר מתבקש לקבוע אם נתגלו בדירה ליקויי בניה, הרי כדי שתוסק כוונה לשלול אפשרות כזו, צריכים הדברים להיות ברורים ומפורשים. המבקשת גם העלתה טענה נגד דברי ביקורת שהשמיע ביהמ"ש כלפי המבקשת וחיובה בהוצאות בסך 10,000 ש"ח. עניין שיעור ההוצאות מסור לשיקול דעת ביהמ"ש והוא לא חרג בפסיקתו חריגה שתצדיק התערבות. באשר להערה בדבר התנהגות המבקשת בנסיבות המקרה, יתכן וביהמ"ש התייחס אליה בחומרת מה. לכאורה פעלה המבקשת למימוש זכויותיה על פי יעוץ משפטי שקיבלה, וגם אם הבורר וביהמ"ש לא קיבלו עמדתה, אין לומר שהיא וב"כ חרגו מניהול ענייני של ההליכים מטעם המבקשת.
(בפני: השופט אור. עו"ד עודד בן עמי למבקשת. 2.2.94).