תקציר סביר כרך מ"ד חוברת 1

ע.פ. 6252/92 - סאלח בשיר ואיברהים בשיר נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח. "דבר לחיזוק" הודעה שנתקבלה לפי סעיף 10א'(הערעור נדחה).

א. שני המערערים, אחים, הורשעו ברצח אשתו השניה של המערער הראשון (להלן:סאלח) ושלשת ילדיה הקטינים ילידי 1984 ו-1986 ו-1987. על פי הכרעת הדין שידלסאלח את אחיו איברהים לבצע את הרצח בהשתתפות שלש בנותיו של סאלח מאשתו הראשונה,ואיברהים רצח את המנוחה וילדיה בנוכחות בנותיו של סאלח ובסיוען. הרשעת המערעריםהושתתה על האמרות שמסרו שלשת הבנות של סאלח במשטרה, בהן הפלילו את האב ואת הדודברצח, וכן דברים שנאמרו על ידן בעת שכל אחת מהן שיחזרה את הרצח. תחילה העלו שלשהבנות גירסה שהמנוחה וילדיה נשרפו בתאונה, אך לאחר מספר שעות של חקירה נשברהאחת מהן וגילתה כי הרצח בוצע ע"י הדוד בשידולו של האב, ולאחר מכן סיפרה כל אחתמהן על חלקה בביצוע הרצח. במשפט המערערים, נמנעו שלש הבנות מלחזור על הגירסההמפלילה, אך היה ברור, והדבר עלה גם מתוך שיחות שלהן שהוקלטו, כי הן פוחדות מןהמערערים להעיד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את האמרות המפלילות לפי סעיף 10(א) לפקודתהראיות ומצא "חיזוק לאמרות" הן באמרה של כל אחת מהבנות לאמרות של הבנות האחרות,הן בשיחזורים שנעשו לאחר מסירת האמרות, הן בשקרים של המערערים בנושאים מהותייםוהן בראיות חיצוניות. הערעור נדחה.
ב. סעיף 10(א) לפקודת הראיות אין בו כדי לאפשר לביהמ"ש לאמץ את אמרת העד ללאבחינה, ורק לחפש "דבר לחיזוקה". טרם שיבקש "דבר לחיזוק" על ביהמ"ש להשתכנע מעברלספק סביר, כי הראייה שהורתה ולידתה מחוץ לכתלי ביהמ"ש היא ראייה מהימנת, ביןכולה ובין חלקה. שיכנוע אשר צריך למצוא את ביטויו בהנמקה שבכללה שיקולים שבשכלהישר, וסימני האמת העולים מתוך האמרה, על פי ההגיון ונסיון החיים, והשתלבותם שלהדברים שבאמרה עם מכלול הראיות האחרות. משעמדה האמרה במבחן האמינות, יהא עליהעוד לעמוד במבחן ה"דבר לחיזוקה". בענייננו, עמדו האמרות שנמסרו לראשונה ע"יהבנות, לאחר שחזרו בהן מן הגירסה השקרית, בדרישות האמורות וניתן לסמוך עליהן אתההרשעה לאחר שימצא דבר לחיזוק.
ג. הסניגור טוען כי האמרות לא נכתבו, כמתחייב, בשפה הערבית, שפתן של הבנות,אלא בעברית. טענה זו מבוססת, וכבר אמר לא אחת ביהמ"ש את דברו בעניין החובהלרשום את האמרה בשפת אומרה, לא משום שחושש ביהמ"ש לשיבוש מכוון מצד המתרגם, אלאכדי לשמר את האותנטיות, ואת ה"מוסיקה" בה נאמרו הדברים. ברם, אין המחדל האמורמצדיק התעלמות מן האמרות, נוכח אישור לדיוק התרגום שנמצא בעדותה של אחת הבנותבבית המשפט. לדבריה כתב החוקר מה שאמרה לו, הקריא לה את הכתוב והסביר לה גםבערבית את הנאמר. אשר ל"דבר לחיזוק" לאמרות של הבנות - היה חיזוק מספיק ובכללזה השקרים של המערערים.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד פלדמןלמערערים, עו"ד שקד למשיבה. 27.6.94).

ענמ"ש 7138/93 - השופט שמואל צור נגד הממונה על גימלאות שופטים

*צירוף תקופת שירות במדינה לכהונת שופט לצורך קיצבת פרישה(ערעור על החלטת הממונה על גימלאות שופטים - הערעור נתקבל).

א. המערער שירת בשירות המדינה כעובד מדינה, מיום 1.5.77 ועד ליום 23.12.85.בתקופה האמורה חל עליו חוק שירות המדינה (מנויים). ביום 23.12.85 נתמנה לכהונתשופט. הוא לא קיבל פיצויי פיטורין או גימלה עבור תקופת שירותו בשירות המדינה,כי טרם צבר אז את הזכויות המזכות בכך. המערער עמד לפרוש מכהונתו השיפוטית כדילעבור לתפקיד אחר בשירות המדינה, ומאחר והיה זכאי לקיצבת פרישה כשופט, ביקש גםאת צירופה של תקופת השירות מיום 1.5.77 ועד ליום 23.12.85 לצורך קיצבת פרישה.
הממונה על גימלאות השופטים סירב לבקשה, בנימוק שהמערער לא הודיע בשנת 1985, עםהתמנותו כשופט, בהתאם לתקנה 9 לתקנות גימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (סדריבקשות ביצוע והיוון), תוך שלשה חודשים, על כוונתו לצרף את תקופת השירות בשירותהמדינה לתקופת כהונתו לשופט. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 10 לחוק יסוד: השפיטה, קובע כי משכורותיהם של שופטים ותשלומים אחריםשישולמו להם בתקופת כהונתם או לאחריה ייקבעו - (א) בחוק, או (ב) בהחלטה שלהכנסת, או (ג) בהחלטה של ועדה מוועדותיה שהכנסת הסמיכה לכך. שלש רשויות אלה הןהמוסמכות לקבוע קביעות נורמטיביות חקוקות בעניין גימלאותיו של שופט, ואיןלהוסיף עליהן או לגרוע מהן. החוק המניח את העקרונות לפיהם נקבעת גימלתו של שופטהוא חוק גימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון. סעיף 1 לחוק האמור קובע כילשופטים, שהם בין נושאי המשרה המפורטים בתוספת לחוק, ישולמו מאוצר המדינה,גימלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת. הכנסת רשאית להסמיךלכך וועדה מוועדותיה. בהחלטת גימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נושאי משרהשיפוטית ושאיריהם), של וועדת הכספים, נקבעו הכללים בדבר זכאותו לגימלה של שופטשפרש מכהונתו, חישוב תקופת הכהונה והוראות כיוצא באלה. סעיף 9(א)(4) קובע כישירות בשירות המדינה יצורף כדי מחציתו לתקופת כהונה כנושא משרה שיפוטית. איןבסעיף 9 תנאי כלשהו בעניין מתן הודעה על צירוף או מועדו.
ג. המשיב הסתמך על תקנות גימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (סדרי בקשות,ביצוע והיוון), שהותקנו ע"י שר האוצר, והקובעות כי יש להודיע לממונה תוך 3חודשים מיום שהמבקש החל לכהן על הרצון בצירוף, אך שר האוצר אינו נמנה עםהגורמים הקובעים את הזכאות לגימלה ואת התנאים לצירוף תקופות. הסמכת השר להתקיןתקנות לביצוע החוק אין בה כדי להסמיכו לקבוע סייגים ותנאים מהותיים בעניין עצםהזכות לגימלה, שיעורה וצירוף תקופות, מעבר למה שנקבע בהחלטה. שר האוצר לא היהמוסמך להוסיף תנאים להכרה בזכות הצירוף של תקופת שירות מעבר למה שנאמר בסעיף 10להחלטת וועדת הכנסת.

(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיב.16.6.94).

ע.פ. 119/93 - ג'ייסון לורנס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מוות במשחק "רולטה רוסית"(מחוזי באר שבע - ע.פ. 284/91 - הערעור נדחה).

א. באחד מימי השבת ב-1989, היו כמה נערים ונערות גילאי 17, וביניהם המערערשהיה אז בן 21, בביתו של המנוח בערד. הוריו של המנוח לא היו בבית. בשלב מסוייםצץ ועלה הנושא של משחקים מסוכנים וגם דובר במשחק "רולטה רוסית". המנוח נטל אתאקדחו של אביו, והנוכחים, פרט למערער, ביקשו כי יחזיר את האקדח למקומו. המערערוהמנוח החלו להתעסק עם האקדח. המערער הוציא מהתוף את כל הכדורים פרט לאחד. הואבדק היכן נמצא הכדור, ולאחר שווידא כי הכדור אינו נמצא מול הנוקר הצמיד אתהאקדח לרקתו. אף אז לא לחץ על ההדק אלא כיוון את האקדח לעבר הוואדי ולחץ עלההדק. לאחר שהמערער לחץ על ההדק נטל המנוח את האקדח, התרחק מספר צעדים, סובב אתהתוף, הצמיד את האקדח לראשו, לחץ על ההדק ואזי נורתה יריה שגרמה למותו. על פיכל הראיות שיחקו המנוח והמערער במשחק "רולטה רוסית". המערער הואשם בגרימת מותושל המנוח בכך "שהשתתף במשחק מסוכן כשהוא ידע או צריך היה לדעת שיגמר במוות שלאחד המשתתפים... שעשה מעשה ולא מנע מעשה כדי לאפשר לחברו לעבור עבירה... שלאניסה למנוע ביצוע משחק... כשהוא ידע שהמשחק עשוי להסתיים בחבלה". ביהמ"ש הרשיעאת המערער בעבירה של החזקת נשק ללא רשיון, ועל כך אין ערעור, וכן בעבירה של
גרימת מוות בהתרשלות על פי סעיף 304 לחוק העונשין, וגזר לו 5 חודשים מאסר בפועלו-9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. השופט ד. לוין בפסק דין מקיף, לאחר שהבהיר כי יסודות העבירה של גרימת מוותברשלנות חופפים לאלה של עוולת הרשלנות במישור האזרחי, התייחס להיבט הפלילי שלהרשלנות שגרמה למותו של אדם, היעדר הצורך במחשבה פלילית לגרימת המוות, חובתהזהירות שמבחנה הוא מבחן הצפיות, התרשלות שעניינה הפרת חובת הזהירות על ידימעשה או מחדל, גרימת נזק, הקשר הסיבתי וכיוצא באלה נושאים הנוגעים לעניןהרשלנות. בסיכומו של דבר הגיע השופט לוין למסקנה כי במקרה הנוכחי, כאשר המערערנטל חלק במשחק "הרולטה הרוסית" ובכל נסיבות הענין, בדין הורשע בעבירת רשלנותשבמעשה. השופט לוין התייחס גם לשאלה אם ניתן להרשיע גם מההיבט של התרשלותבמחדל, ואם חייב אדם להציל אדם אחר הנתון בסכנה, ואם אי נקיטת צעדים להצילומהווה עבירה, והגיע למסקנה כי במקרה הנדון גם מבחינת ההתרשלות במחדל ניתןלהרשיע את המערער.
ג. השופטת דורנר הסכימה לפסק דינו של השופט לוין בציינה כי המערער שיחק עםהמנוח במשחק "רולטה רוסית", המשחק גרם למות המנוח ולנוכח מהותו של המשחק היה עלהמערער לתפוס את התוצאה הקטלנית ועל כן ניתן להרשיעו. השופט בך הסכים למסקנה כיבנסיבות המקרה חב המערער חובת זהירות כלפי המנוח והיתה בהתנהגותו משום אי עמידהבחובה זו. מאידך הבהיר שמצידו יש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם ניתן לייחסלמערער גם אשמה בשל המחדל שב"אי-הצלת" המנוח. אשר לעונש הסכימו הכל כי איןלהתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. עו"ד מ. שפרן למערער עו"ד גב' תמיבורנשטיין למשיבה. 30.6.94).

ע.א. 5220/90 - אטאס יוסף ופנינה נגד "אליהו" חברה לביטוח בע"מ ואח'

*שינוי בסכומי פיצויים שנפסקו בגין תאונת דרכים כאשר לאחר מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי נפטר התובע(הערעור נתקבל בחלקו בעקבות פטירת הניזוק לאחר פסק הדין).

א. באוגוסט 1985 נפגע המנוח בתאונת דרכים, ונקבעה לו נכות של %100 לצמיתות.עקב הצורך לסעוד את המנוח נגרם הפסד השתכרות גם למערערת השניה. במהלך הדיוןבביהמ"ש המחוזי הגיעו הצדדים לכלל הסכמה ביחס לגובה הפיצוי בחלק מפריטי הנזק.תוכן ההסכמה נמסר לביהמ"ש ונרשם בפרוטוקול ועל רקע זה הוגבל הבירור לשלושהמפריטי הנזק בלבד שלגביהם לא הושגה הסכמה. לאחר שמיעת ראיות נתן ביהמ"ש תוקף שלפס"ד להסכם בין הצדדים בנושאים שבהם הגיעו לכלל הסכמה, וקבע את גובה הפיצויבפריטים שבהם היו חלוקים. בערעורם לביהמ"ש העליון התייחסו המערערים למיעוטהפיצוי שנפסק להם בנושאים שבמחלוקת. הערעור הוגש בנובמבר 1990, והמשיבים הגישוערעור שכנגד בו עתרו להקטנת סכום הפיצוי באותם נושאים. הפרקליטים הגישו סיכומיטענותיהם בכתב. כתב הסיכומים האחרון הוגש ביום 5.5.92. ביום 12.12.92, עוד בטרםנקבע ההרכב שלפניו יובא התיק, נפטר המנוח. ב"כ המשיבים ביקש לתקן את הודעתהערעור שכנגד שיתייחס גם לנושאים שהוסכם עליהם וכן ביקש להגיש ראיות נוספותבדבר פטירתו של המנוח. הערעור נתקבל לעניין הנושאים שהיו שנויים במחלוקת בהתחשבבפטירתו של המנוח, ונדחה בנושאים שהוסכם עליהם, מן הסיבה שהמשיבים צריכים לפנותלביהמ"ש בבקשה לבטל את ההסכם שביסוד פסה"ד שבהסכמה.
ב. מקום בו חישוב פיצוייו של נפגע בתאונה מתבסס על ההנחה שהוא ימצה את תוחלתהחיים המקובלת, מותו של הנפגע, לפני שמיעת הערעור על גובה הפיצויים שנפסקו לו,מהווה "שינוי נסיבות קיצוני" המשמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערךבערכאה הראשונה. במקרה כזה ייטה ביהמ"ש שלערעור להתיר הבאת ראיות נוספות. אין
נפקות לכך שבענייננו כבר הוגשו הסיכומים ע"י שני הצדדים, וכי בעטיו של ביהמ"ש,לא ניתן מיד פסה"ד. לפיכך יש לאפשר הגשת ראיות נוספות בדבר פטירתו של המנוח,ולהתחשב בקביעת הפיצוי בתקופה שעברה מאז מתן פסה"ד ועד פטירת המנוח, לעומתהתקופה שביהמ"ש המחוזי לקח כתוחלת החיים של המנוח לצורך קביעת הפיצוי, בנושאיםשהיו שנויים במחלוקת.
ג. לא כן הדבר באשר לסכומי הפיצוי שלגביהם הגיעו הצדדים לכלל הסכמה שקיבלהתוקף של פס"ד. הדרך הנאותה לתקיפת ההסכם, שניתן לו תוקף של פס"ד, היא הגשתתובענה לביטול ההסכם. השגת המשיבים מופנית נגד ההסכם שביסוד פסה"ד, בטענה כיהסכמתם התבססה על ההנחה שהנפגע ימצה את תוחלת החיים המקובלת, ובפועל לא ארכוחיי המנוח אלא כ-26 חודשים ובכך נתערער בסיס ההסכמה.
ד. לגופם של הערעורים באשר לגובה הסכומים שנפסקו - אין להתערב בכך. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. גלעדלמערערים, עו"ד ח. זליכוב למשיבים. 19.6.94).

ע.א. 3701/93 - עלי גאבר סלימאן אל הוזייל ואח' נגד מדינת ישראל

*תביעה לשינוי רישום בעלות בעקבות הסדר מקרקעין(הערעור נדחה).

א. עם סיום הליכי הסדר נרשמו מקרקעין מסויימים על שם המדינה. הרישום בוצעביום 19.12.85. המערערים הגישו תובענה באוקטובר 1990, וטענו לזכות בעלות עלהמקרקעין מכוח חזקה ועיבוד. לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין "תוךשלושה חודשים מהיום שהוצג לוח הזכויות רשאי כל התובע זכות... לפנות לביהמ"שבבקשת תיקון, וביהמ"ש רשאי... לשנות את החלטתו של פקיד ההסדר". הואיל והמועד שלשלושה חודשים חלף זה מכבר, ביקשו המערערים הארכת מועד. ביהמ"ש המחוזי דחה אתהבקשה, בנימוק כי משנרשמו הזכויות בפנקס המקרקעין העילה לתיקון לוח הזכויות שובאינה קיימת, ובהיעדר עילה להגשת הבקשה אין גם טעם בהארכת מועד. הערעור נדחה.
ב. בהוראות הפקודה הובחן היטב בין מסלולי התביעה האפשריים, הפתוחים בפני מישתביעתו לא נכללה בלוח הזכויות, שנערך על ידי פקיד ההסדר. מסלול אחד מותווהבסעיף 59 לפקודה, המצוי בפרק שעניינו ב"עריכת לוח הזכויות" והמסלול השני מותווהבסעיפים 97-93 לפקודה, המצויים בפרק הדן ב"ערעורים ותיקוני פנקסים". לכל אחדמשני המסלולים יעדו ועיתויו שלו. עיתויה של בקשה לתיקון לוח הזכויות, לפי סעיף59, הוא מעת פרסומו של לוח הזכויות ועילה זו להגשת בקשה עומדת, לכל המאוחר, עדלמועד בו נרשמו הזכויות, כפי שנקבעו בלוח הזכויות במתכונתו הסופית. משנרשמוהזכויות עוברת עילה זו מן העולם וחדלה מלהתקיים. הטוען לזכות, שעקב ההסדר נרשמהעל שמו של אחר, יוכל להישמע - אם יש לו עילה לכך - בתביעה לתיקון לוח פנקסהמקרקעין, אך לא יוכל להישמע בתביעה המופנית כנגד לוח הזכויות.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט מצא. עו"ד נתן לם למערערים,עו"ד משה גולן למשיבה. 30.6.94).

בש"א 3238/94 (ע.א. 986/93) - יעקב קלמר נגד מאיר ושרה גיא

*בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד(בקשה למתן צו מניעה זמני - הבקשה נדחתה).

א. המשיבים בנו על קרקע של המבקש שני בתים, אחד עבורם ואחד עבורו. תמורתהבניה עבורו קיבלו הם את הקרקע לבניה עבור עצמם. בשנת 1985 נכנסו המשיבים לגורבבית, אך המבקש לא העביר על שמם את הנכס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המבקש להעבירלמשיבים את הנכס או לחילופין עליו לשלם להם פיצויים של כ-458,000 דולר (בשקלים)כערכם ביולי 1985, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה
לעיכוב ביצוע פסה"ד ובקשתו נענתה בכפוף להמצאת ערבות בנקאית. משלא הומצאההערבות, חוייב המבקש בהליך על פי פקודת בזיון ביהמ"ש, ובעקבות זאת מילא אחר כלהדרוש לביצוע ההעברה למשיבים. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד ולאחר מכן הגיש בקשהזו למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים למכור או לעשות דיספוזיציה בזכויותיהםבנכס עד למתן פס"ד בערעור. הבקשה הוגשה במסגרת תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחילמתן סעד ביניים בביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
ב. ב"כ המשיבים טוענת כי בנסיבות שצויינו מנוע המבקש מלפנות לביהמ"ש העליוןבבקשה שהגיש. אין לקבל טענה זו של המשיבים. לגופו של עניין, המבקש השיג עיכובביצוע פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, אך הוא לא מימש את העיכוב משום שלא הפקיד ערבות.רק לאחר 4 חודשים פנה לביהמ"ש העליון בבקשה זו. במצב דברים זה יכלו המשיביםלהכנס להתחייבויות מתוך הנחה שפסה"ד יתבצע ללא עיכובים וללא מניעה. לעומת אלהעומדים השיקולים הנגדיים וביניהם סיכויי הערעור. שאלת סיכויי הערעור היא בעלתמשקל בין שיקולי ביהמ"ש אם ליתן סעד של צו מניעה זמני המונע בעד הצד הזוכה לוהוענקו הזכויות מלממשן.
ג. הטענה העיקרית של המבקש נגד פסה"ד היא, כי בהיעדרו של מסמך בכתב, לפי סעיף8 לחוק המקרקעין, לא היה רשאי ביהמ"ש לתת צו אכיפה, ולא היה מקום להכיר בתקפהשל העיסקה בין הצדדים. לדעת ביהמ"ש המחוזי "הנסיבות הן כה קיצוניות לחובתהנתבע, עד שיש צידוק לאכוף את החוזה... אף ללא מסמך כתוב". קביעה זו של ביהמ"שאינה זרה לשיטתנו המשפטית. דרישת הכתב ננגסה ע"י הפסיקה. כך ניסו בתי המשפטלהתמודד במקרים מתאימים עם היעדר כתב, באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט,מניעות, עקרון תום הלב. בענייננו, נסיבות המקרה הן נדירות ויוצאות דופן. במשךהשנים התקיים קשר הדוק בין הצדדים כשהמשיבים בונים שני בתים על קרקע של המבקש,הוגשו תוכניות בהסכמה, בניית הבתים נסתיימה, וכל אחד קיבל בפועל את הבית שלו.רק כשבאו המשיבים לממש את זכויותיהם, העלה המבקש את הטענה שאין מסמך בכתב ואיןלכוף עליו להעביר את הנכס. כששוקלים את מאזן הנוחות ואת העוול שיגרם לכל אחדמהצדדים, המסקנה היא כי יש לדחות את הבקשה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. רסלר למבקש, עו"ד מ. גלדשטיין למשיבים.26.6.94).

בש"פ 2563/94 - דן כרמל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה, גרימת חבלה, גניבה, ע"י שוטרים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם ביחד עם חברו בעבירות שביצעו בהיותם שוטרים במשטרת ישראל.מדובר בגניבת סם שהופקד בידם בעת מילוי תפקידם כשוטרים, התפרצות לדירת מגוריםשל ידידת העורר וגניבת כספה, תקיפה ע"י העורר של ידידה אחרת וגרימת חבלה ממשיתואיומים על חייה, שימוש ע"י העורר בכרטיס אשראי של הידידה שנטל ללא הסכמתהוהשמדת ראיות. נגד העורר ניתן צו למעצר עד תום ההליכים, ובעוד חודש לערך תמלאכבר שנה למעצרו. הערר נדחה.
ב. העורר טוען כי אין חשש שיגרום לשיבוש הליכי המשפט שכן כל עדי התביעההאזרחים כבר העידו במשפטו; אין לחשוש שמא יימלט מאימת הדין שכן הוא עצור בתחנתמשטרה פתוחה, ואילו רצה להימלט יכול היה לעשות כן; משפטו נמשך כבר זמן רבויימשך מעבר לשנת המעצר. רוב טענותיו של העורר אכן נראות משכנעות. אולם מנגדעומדת העובדה כי מדובר בעבירות רבות וחמורות, והן חמורות במיוחד משום שבוצעובהיות העורר שוטר. יש לציין כי השיקולים שיש לשקול כשמדובר במעצר שלא נמשך יותרמשנה, שונים מן השיקולים שיש לשקול כשמדובר בהמשך המעצר עם תום השנה. עכשיו,
שעדיין לא מלאה שנה למעצרו של העורר, ניתן לומר כי החשש לשלום הציבור כפי שהואנובע מן העבירות המיוחסות לעורר, עשוי להצדיק את המשך מעצרו. תמונת המצב תשתנהכאשר שנת המעצר תגיע לקיצה, אם משפטו של העורר לא יסתיים עד אז. כדי לשכנע שישלהאריך את המעצר מעבר לשנה יהיה מוטל על התביעה נטל כבד להוכיח כי לא ניתןלהשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' תמי אולמן לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה.5.6.94).

בש"פ 3360/94 - מדינת ישראל נגד ציון אלון ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 45 (פריצות)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).

א. ששת המשיבים הואשמו בשורה של עבירות פריצה למלטשות, בתי מסחר, מפעלים,מחסני סחורות ובנק ושדידת טובין. המשיב הראשון הודה כבר באשמה ונדון ל-9 שנותמאסר. בד בבד עם הגשת כתב האישום התבקשה הארכת מעצרם של המשיבים עד תום ההליכיםוביהמ"ש נעתר לבקשה זו. בינתיים חלפה ועברה תקופת השנה למעצר והמדינה ביקשהלהאריך את המעצר ב-3 חודשים. הבקשה נתקבלה.
ב. השיקולים שעל השופט לקחת בחשבון בדונו בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54, הםאותם שיקולים שעליו לקחת בחשבון בדונו בבקשה למעצר בטרם חלפה תקופת השנה. ברם,הפעלת שיקול הדעת על סמך אותם שיקולים תיעשה באופן שונה בשני הבדלים: האחד, כינקודת המוצא במעצר לאחר שנה היא שיש לשחרר את הנאשם לפי מצוות המחוקק אלא אם כןישנם נמוקים כבדי משקל נגד שחרורו; והשני, כי האיזון שיש לערוך בין האינטרסיםהנוגעים בדבר, שונה. על רקע זה, לאחר שנדון עניינם של כל אחד ואחד מן המשיביםבנפרד, הוחלט שלגבי כולם יש מקום להאריך את המעצר מעבר לשנה.
ג. לגבי המשיב 2, השיקול העיקרי להארכת המעצר הוא התנהגותו במהלך המשפט.הפרוטוקול משקף בקשות דחיה, היעדרויות ללא סיבה מוצדקת, וחקירות ארוכותומתמשכות מעל הסביר. עובדות אלו רלוונטיות לענייננו, מן הטעם שאחד השיקוליםלהארכת מעצר עם תום השנה הוא אם התארך המשפט שלא לצורך באשמת הנאשם או סניגורו.אשר למשיב 3 - עברו הפלילי והעובדה שברח ממשמורת חוקית בעת שהוסע בניידת לביתהמעצר באבו כביר, יש בהם כדי ליצור חשש כבד שמא לא יתייצב להמשך המשפט. אשרלמשיב 4 - הוא הורשע כבר בבימה"ש בעבירות חמורות הקשורות באותה שורה של מעשיםנשוא ענייננו, והוא עומד בפני סיום עיסקת טעון בה נכללים האישומים דנא וצפוילעונש מאסר של חמש שנים וחצי. לפיכך גם בעניינו יש להאריך את המעצר. אשר למשיב5 - גם הוא גרם בהתנהגותו להמשך המשפט כשניסה לחבל ולהפריע למהלכו התקין שלהמשפט. יש לציין גם את העובדה כי הפר את הוראת ביהמ"ש ולא התייצב למעצר במועדשנקבע ע"י ביהמ"ש. עובדה זו מעלה חשש כבד שמא לא יתייצב להמשך משפטו במועדשנקבע. גם התנהגותו של משיב 6 תרמה להתמשכות המשפט וקיים חשש שאם יצא לחופשייוכל להשפיע על עדים וכן קיים חשש להימלטותו מאימת הדין.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למדינה, עו"ד ירום הלוילמשיב 2, עו"ד אייל רוזנברג למשיב 3, עו"ד גב' תרצה שחם-קינן למשיב 4, עו"דבנימין אהרון למשיב 5, עו"ד דוד טימסיט למשיב 6. 27.6.94).

בש"פ 3053/94 - סולימן אל עביד נגד שר הביטחון

*גילוי ראיות חסויות(עתירה לגילוי ראייה חסויה - העתירה נדחתה בכפוף לגילוי חלקי).

א. העותר הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירות של אינוס ורצח של המנוחהחנית קיקוס ז"ל (להלן: המנוחה). הראיות נגד העותר הן ההודאות שלו בחקירתו בפני
מדובב וכן שיחזור שעשה העותר. טענת הסניגור היא שהעובדות שמסר העותר לחוקריובדבר מעורבותו ברצח אינן אמת. בפני ביהמ"ש העיד ראש צוות חקירה במשטרה, ועל פיעדותו הגיע למשטרה "מידע מחיל המודיעין כי קיימת אפשרות שהרקע לחטיפה הוא גורםפוליטי". על סמך עדות זו הוזמן סגן אלוף מחיל המודיעין כעד הגנה. במהלך הדיוןהוצגה תעודה בדבר ראיות חסויות. בהסתמך על תעודת חסיון זו, נמנע העד מלענות עלחלק משאלות הסניגור. העותר ביקש בעתירתו הסרת החיסיון אך עתירתו נדחתה פרטלגילוי חלקי מסויים.
ב. ביהמ"ש ציין את האינטרסים הנוגדים שיש מצד אחד למדינה באי גילוי נושאיםהיכולים לפגוע בביטחון ומאידך האינטרס של הנאשם כי החומר ייחשף כדי לעזורלהגנתו. בכל מקרה השאלה היא מה הפגיעה הצפויה לביטחון המדינה אם ייחשף החומרומאידך מהי חשיבתו של אותו חומר ראיות להגנתו של הנאשם. בענייננו, מדובר במידעשהגיע ממקור רגיש ביותר שקיים אינטרס ביטחוני מובהק שלא לגלותו. בנסיבות אלההמסקנה היא שמצד אחד אין לאפשר את גילוי המידע שבידי חיל המודיעין כמבוקש עלידי העותר. עם זאת, ניתן לחשוף לידיעת העותר מספר פרטים נוספים לאלה שנתגלו לובעדויות שהושמעו, והשופט מציין להלן את הפרטים שניתן לגלותם.

(בפני: השופט אור. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיב.22.6.94).

ע.א. 4753/92 - אהוד מנדלבליט ואח' נגד חברת מעונות שיקמונה ואח'

*תביעת מנהל בחברה לתשלום "דמי ניהול"(הערעור נדחה).

א. המשיבה החזיקה בבית דירות בחיפה ועסקה בהשכרת דירות. בעלי המניות בחברההינם האחים נתן, אהוד ורות מנדלבליט. בין האחים, בעלי המניות, נמשך סכסוך מאז1982. בשנת 1990 הוגשה ע"י נתן בקשה לפירוק החברה. הצדדים הסכימו כי ביהמ"שימנה רואה חשבון כחוקר מטעם ביהמ"ש והסכימו "שמסקנות רואה החשבון יחייבו אתהצדדים". על יסוד הסכמה זו מינה בית המשפט רואה חשבון והלה הגיש דו"ח בנושאיםשונים, והשאיר לשיקול דעת ביהמ"ש, תביעתו של אהוד לתשלום דמי ניהול בגיןפעולותיו כמנהל החברה משך 19 שנה. ביהמ"ש דחה את התביעה והערעור נדחה.
ב. את תביעתו של אהוד לשכר ניהול של 19 שנים, יש לבחון בשתי מישורים. המישורהאחד נוגע לתפקידו כדירקטור בחברה, והאחר במישור שירותיו עבור החברה בנוסףומעבר לתפקידו כמנהל בה, אם אמנם נתן לחברה שירותים כאלה. סעיף 74 (1) לפקודתהחברות, אשר היה בתוקף בחלק מהתקופה הנדונה, וסעיף 85 (א) לפקודת החברת שהיהבתוקף לגבי חלקה האחר של התקופה, קובעים כי דירקטור או מנהל אינו זכאי לגמולאלא אם נקבע הדבר בתקנות. בתקנות החברה, סעיף 68 של לוח א' של התוספת השלישית,נקבע כי "שכר המנהלים ייקבע מדי פעם בפעם ע"י החברה באסיפה כללית". בענייננו לאנתקבלה כל החלטה באסיפה הכללית של החברה, על פיה מגיעים לאהוד דמי ניהול, עבורפעולותיו כמנהל החברה. אכן, גם מנהל בחברה כשהוא עוסק במתן שירותים לחברה שלאבתור מנהל או שהוא משמש כעובד של החברה זכאי לשכר עבור שירותיו, ואולם מי שפועלכמנהל החברה וטוען שפעל עבור החברה, בנוסף לפעולתו בתור מנהל, גם כעובד או נותןשירותים לחברה, עליו להוכיח זאת, והמערער לא הצליח בכך.
ג. פסה"ד ניתן מפי השופט אור והסכים השופט זמיר. המשנה לנשיא ברק הבהיר כימבחינתו יש להשאיר בצריך עיון את השאלה מהן הנסיבות בהן עשוי המנהל לזכות בשכרראוי, במסגרת חוק עשיית עושר ולא במשפט, בגין שירותיו כמנהל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, אור, זמיר. עו"ד י. דיאמנט למערערים, עו"די. ריזברג לחברה, עו"ד י. פרץ לנתן. 29.6.94).

בש"פ 2724/94 - רפי לוי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה)(הערר נתקבל).

א. לפי כתב האישום שהוגש, היה העורר דמות מרכזית במסכת מורכבת וממושכת שלמעשי מרמה שנמשכו מראשית 1990 ועד סוף 1993. היקף הסחורות שנרכשו בדרך זאת הגיעלכדי 1,3 מליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הורה בשעתו לעצור את העורר עד תום ההליכים,בציינו כי מדובר במעשי מרמה שנמשכו גם לאחר שהעורר נעצר ע"י המשטרה ושוחררבערבות, וכן כי כתב האישום כולל גם עבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט.בינתיים נשמעה עדותו של העד, שאותו ניסה העורר, לפי כתב האישום, להדיח. העוררביקש עיון חוזר בהחלטת המעצר, בטענה שעם מתן העדות של העד נשתנו הנסיבותוביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הסניגור טוען כי העבירות המיוחסות לעורר אינןמצדיקות את מעצרו, ולחילופין כי הן מצדיקות חלופת מעצר. הערר נתקבל.
ב. באשר לחשש של שיבוש הליכי משפט - לאחר שהעד העיד כבר מסכים גם ב"כ המדינהכי הטעם הזה נחלש. אשר לסכנה שהעורר ימשיך ויבצע עבירות מרמה אם ישוחרר - סעיף21א'(א) לחוק סדר הדין הפלילי מפרט את העילות למעצר. בענייננו היתה עילה למעצרבשל החשש של שיבוש הליכי משפט, אך בינתיים פג חשש זה והחשש שהעורר יצליח לערוךעיסקאות נוספות מביתו, אם יהיה במעצר בית, מצטמצם מאוד. זאת ועוד, יש לקוותשהעורר הנתון כבר במעצר ממושך, הבין את חומרת המעשים ולמד לקח שלא ירצה להסתבךבעיסקאות נוספות. מכל מקום, תנאי השחרור מן המעצר יהיו כחרב המתהפכת מעל ראשו.לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ובתנאי שימצא במעצר בית מלא, וכן יגישערבויות על סכום של 150,000 ש"ח. אם יפר העורר את תנאי השחרור תחולטנה הערבויותשיופקדו והעורר יוחזר למעצר.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד מנחם רובינשטיין לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה.13.6.94).

בש"פ 2467/94 - אסף הופמן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלות)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר, כבן 19, וחברו, אחד בשם אלישע, היו חברים של נערה בת גילם. שלושתםקשרו קשר לחבול בפלוני, שהעז לחזר אחר הנערה מעת לעת. לפי התוכנית היתה אמורההנערה לפגוש את פלוני בשעת ערב ליד בית קולנוע מסויים, ולפתות אותו ללכת עימהלגן ציבורי סמוך. שם היו העורר ואלישע אמורים להתנפל על פלוני ולהכותו. התוכניתנשתבשה משום שפלוני לא הגיע אותו ערב למקום. השלושה החליטו לממש את תוכניתםכלפי קרבן מזדמן. הנערה יצרה קשר אם אחר הבחורים שנמצא במקום והלכה עמו לגןהציבורי. שם התנפלו עליו העורר ואלישע והפליאו בו מכותיהם. למתלונן נגרמו חבלותוהוא נזקק לטיפול בבי"ח. לאחר שנעצרו ביקש העורר להניע את אלישע למסור בחקירתוגירסה שיקרית המרחיקה את העורר מן האירוע. ביהמ"ש המחוזי נתבקש להורות על מעצרםשל השלושה עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש החליט, לגבי הנערה שכבר שוחררה מן המעצרקודם לכן, שלא להחזירה למעצר, והטיל עליה מעצר בית מלא. לגבי אלישע החליטביהמ"ש כי מכיוון שהנערה שוחררה, ומכיוון שאין לו עבר פלילי, יש לשחררו מןהמעצר. מאידך, הורה ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש איבחן ביןהשניים האחרים לעורר, בציינו כי הם נגררו אחרי רעיונותיו של העורר, כי לעורר ישעבר פלילי של ביצוע 11 הצתות של בניינים, הסגת גבול פלילית ופריצות. כמו כןהבחין בין העורר לבין האחרים בכך שהעורר ניסה להדיח את אלישע שימסור גירסת שקר.הערר נדחה.
ב. הכלל שאין להפלות בין הנאשמים באותה עבירה לענין המעצר, אין לו אחיזהבמקרה דנן. כאן יש הבדל גדול בין העורר לבין השניים האחרים, והבדל זה דיו כדילהחמיר עם העורר. לגופו של המעצר, העבירות המיוחסות לעורר הינן חמורות ולפיסעיף 21א' לחוק סדר הפלילי יש בהן עילה למעצר, שהרי הן כוללות עבירה שנעשתהבאלימות ובאכזריות וכן עבירה שיש בה משום שיבוש הליכי משפט. העבירות מגלותשחיתות המידות ואטימות מוחלטת לערכי המוסר ולאורחות החברה.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד ששי גז לעורר, עו"ד נועם סולברג למשיבה. 6.6.94).

בש"פ 3097/94 - מדינת ישראל נגד ריאד בן ג'מיל איברהים

*שחרור בערובה (הצתה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. בעקבות מערכת יחסים בין קרובת משפחה נשואה של אחד בשם נאדר לבין פלוני,החליט נאדר להפסיק את היחסים, ולפי כתב האישום קשר עם המשיב להצית את שדהו שלאביו של פלוני. נאדר הודה במעשה, ואילו המשיב כפר באשמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כיקיימת תשתית ראייתית לכאורה נגד המשיב וכי מסכת הראיות מוצקה דיה ומספיקה לעניןמעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי אף קבע כי הוא מודע לפסיקת בתי המשפט לגביהצתה שסווגה לחומרה גם לגבי מי שאינם מהווים סיכון עתידי לשלום הציבור. יחד עםזאת קבע כי המשיב ישוחרר בערבות מן הטעם שיכול ויוכיח בכל זאת כי אין דבריו שלנאדר מפלילים אותו אלא בבחינת עלילה ויכול ויצליח להוכיח אליבי. הערר נתקבל.
ב. התובעת טוענת כי אין בסיס כלשהו להנחת השופט בדבר אפשרות של הוכחת אליביע"י המשיב, והסניגור טוען כי האליבי של המשיב מוצק. אולם, יש חומר ראיות מספיק,כדי להשמיט את הקרקע מתחת לשיקולו של האליבי כגורם לשחרורו של המשיב בערבות.טענת המדינה שלא היה מקום להפליה בין שני הנאשמים בדין יסודה. אף שנאדר היההיוזם, הרי המשיב הוא המבוגר מבין השניים, ובהיותו בן 50 ואב למשפחה, צריך היהלשקול בצורה בוגרת ואחראית את המעשה שעומד נאדר לעשות יחד עימו. השופט קבע כישניהם אינם מהווים סיכון לציבור, אינם עלולים לשבש הליכי משפט ולא ינסו להמלטמאימת הדין. אעפ"כ, לאור טיב המעשה וחומרתו מצא לנכון לעצור את נאדר משוםשעבירה המבוצעת תוך שימוש באש נמנית על העבירות אשר בשל חומרתן מהוות עילהלמעצר. בכל הנסיבות יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' זיסקינד לעוררת, עו"ד חדד למשיב.3.6.94).

ער"מ 2258/94 - משה יצחקי נגד עירית פתח תקוה

*עבירות משמעתיות (חומרת העונש)(הערעור על הרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער משמש מנהל בית נוער בעירית פתח תקוה שהיא המעבידה שלו מזה 16 שנה.למערער יוחסו 6 עבירות שונות, שכל אחת מהן מורכבת מלא מעט פרטי משנה, ובסופו שלדבר התברר כי היה בהגשת כתב האישום ניפוח של דברים שלא לצורך. בסיומו של דיוןשהתנהל בעצלתיים במשך כמה שנים, הגיע ביה"ד לכלל מסקנה כי יש לזכות את המערערמששה מתוך שמונה האישומים, ולהרשיעו בשניים שעניינם ביצוע עבודות חוץ ללא הרשאהומסירת דו"חות כוזבים בקשר לביצוע עבודתו. גם משהורשע המערער בעבירות אלה, שכןפורמלית אכן נעברו, ראה ביה"ד למתוח ביקורת חריפה על מי שהיו ממונים על המערער,באשר ככל שמדובר בעבודות חוץ שביצע, בהסעת ילדים לגני ילדים בשעות מצומצמות שלהיום, ידעו על כך הממונים עליו ולא מיחו בידו. ובאשר לדו"חות הכוזבים - הרי שהםנערכו כפי שנערכו על פי נוהלי עבודה לא תקינים ופסולים אשר נהגו על פיהם אצלהמשיבה, על דעת הממונים והבכירים. כאשר נדרש ביה"ד לקצוב את ענשו של המערער הוא
שקל מצד אחד את חובתו לתת ביטוי בקביעת הסנקציה העונשית לנורמות הפסולותשהשתרשו, ומצד שני עמד בפני ביה"ד נאשם שזוכה ממרבית העבירות, שהוכשל בביצועהעבירות שביצע ושסבל לא מעט עינויי דין במהלך הדיון. באיזון הכללי השית ביה"דעל המערער עונש של פיטורין על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונשנתקבל.
ב. לענין ההרשעה - גם אם הושפע המערער ע"י התנהגות הממונים עליו וגם אם לאהפיק טובת הנאה מהדיווחים הכוזבים הרי מבחינה פורמלית בדין הורשע. אשר לעונש -לכאורה העונש מקל עם המערער, שכן הוטל עליו עונש על תנאי בלבד, אולם בפועלהעונש הוא חמור, שהרי סנקציית הפיטורין היא החמורה באמצעי הענישה שביה"ד מוסמךלנקוט בהם, ואפשר גם אפשר, שבמשך התקופה הארוכה של ההתנייה יכשל המערער,באקראי, בביצוע עבודת חוץ קלת ערך ללא היתר פורמלי, או שדו"ח שימסור לא יהיהנכון ואמיתי בפריט פעוט בלבד, ואז תונחת עליו המהלומה של פיטורין. הדעת אינהסובלת סובלת שהממונים על המערער יצאו נקייים ללא רבב, ואילו את המחיר כולו ישלםהמערער. לפיכך הוחלט לבטל את העונש של הפיטורין על תנאי ובמקומו תירשם לחובתהמערער התראה.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ע. סביר למערער, עו"ד גבזה למשיבה. 16.6.94).

רע"א 4924+5342/93 - בית חרושת ממור בע"מ ואח' נגד בנימין משה

*התערבות בפסקו של בורר(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. בין הצדדים נחתם הסכם שלפיו רכש המשיב מהמערערים מפעל לתיקון וייצורגלגלות חשמליות, מכירת חלקים וחומרים ועוד. במסגרת זו רכש המשיב גם את המוניטיןשל המערערת ופטנט שלה. המשיב התחייב לשלם בתמורה 100 אלף דולר. לימים נתגלעהמחלוקת בין הצדדים ובהסתמך על ההסכם היסודי, נחתם שטר בוררין לפיו הועברההמחלוקת לבוררות. ביום 29.4.92, נתן הבורר, רואה חשבון, את פסקו. המערערים עתרולביהמ"ש המחוזי לאישור הפסק והמשיב עתר לביטולו. המשיב מיקד את טיעונו בפניביהמ"ש בטענת תרמית שלפיה פג תוקף הפטנט זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם. ביהמ"שהמחוזי דחה את הטענה, משום שהמשיב מחל למערערים בנושא זה בהסכם שני שנחתם ביןהצדדים. באשר לטענות אחרות החליט ביהמ"ש המחוזי להחזיר את הדיון לבורר בשנינושאים: נושא אחד הוא שהבורר הפחית שליש מהתשלום שעל המשיב לשלם למערערים באשרהפטנט פג תוקפו, ולדעת ביהמ"ש המחוזי למרכיב הפטנט שווי של שלושה רבעים מהתמורהולא של שליש; ענין אחר שהוחזר לבורר היה טענת המשיב כי הבורר לא נתן לו הזדמנותלהביא ראיותיו בנושא המוניטין. שני הצדדים הגישו בקשות לרשות ערעור שנשמעוכערעור - ערעורו של המשיב נדחה וערעור המערערים נתקבל.
ב. באשר לערעורו של המשיב בענין התרמית - אכן, מכירת פטנט שעומד להסתיים סמוךלאחר חתימה על הסכם, הוא מעשה חמור הראוי לכל גינוי ויש בו לכאורה גוון שלתרמית. ברם, בין הצדדים נחתם הסכם חדש שבו צויין במפורש כי נתברר שתוקפו שלהפטנט פוקע זמן קצר לאחר חתימת ההסכם היסודי, וכי הצדדים חפצים להמשיך בהסכםהיסודי על כל תנאיו ללא יוצא מן הכלל. מכאן כי המשיב הסכים לאחר שנודע על פקיעתהפטנט כי ההסכם היסודי יעמוד בתוקפו.
ג. אשר לניכוי התשלום בשל פקיעת הפטנט - בענין זה יש לקבל את ערעור המערערים.אל לו לביהמ"ש לשים עצמו בנעליו של הבורר ולפסוק במקומו באותם נושאים שהועמדולפסיקתו. על ביהמ"ש לבדוק את קביעותיו של הבורר מהיבט קיומה של עילה לביטול פסקבורר, ולא להמיר את שיקול דעתו והערכתו של הבורר בשיקול דעתו של השופט. גם אםטעה הבורר אין בכך כדי לבטל את הכרעתו. ברם גם לגופו של ענין אין לומר כי הבורר
טעה. גם הטענה האחרת שהבורר לא נתן למשיב הזדמנות להביא ראיותיו בנושא המוניטיןאין בה כדי להביא להחזרת הנושא לבורר לדיון מחדש. אין בהחלטתו כל פגם. ראשית,לצדדים היתה אפשרות מלאה להזמין ולהשמיע עדים ולהגיש מסמכים כראות עיניהם.שנית, הבורר היה בדעה שהוא יכול על פי החומר שלפניו להכריע בעניין. בנסיבותהאמורות אין כאן פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אין כאן פגם היורד לשורש הליךהבוררות וגם לא עולה שנגרם עיוות דין כתוצאה מכך.

(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד סגל למערערים, עו"ד מצגר למשיב. 9.6.94).

רע"א 2033/94 - צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד פרטוק הרצל

*הגשת חוות דעת רפואית של מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש במסגרת תביעה לתשלום תכוף, למומחה רפואי שנתמנה בתביעה העיקרית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המשיב נפגע בתאונת דרכים והגיש לבית משפט השלום בבת ים תביעה לתשלום תכוף.במסגרת תביעה זו מונה ד"ר קרפל כמומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי. ד"ר קרפל ערךחוות דעת והגישה לבית המשפט. לאחר מכן הגיש המשיב לאותו בית משפט את תביעתוהעיקרית לפיצויים על נזקיו בתאונה. במסגרת תיק זה עתר למינוי מומחה בשטחהפסיכיאטריה ובית המשפט מינה את ד"ר שפרינגמן. המשיב ביקש שתוגש לד"ר שפרינגמן,במסגרת המסמכים הרפואיים שנמסרו לו, גם חוות דעתו של ד"ר קרפל. בית המשפט דחהאת הבקשה. המשיב הגיש ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי ובית המשפט קיבל אתהערעור. על החלטה זו הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור. לטענתה לא היה מקום להגשתחוות דעתו של ד"ר קרפל לעיונו של ד"ר שפרינגמן בהסתמך על תקנות 8(א) ו-9(ב)לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) אשר על פיהן אין להגיש למומחהרפואי שהתמנה ע"י ביהמ"ש, חוות דעת רפואיות. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נדחה.
ב. ד"ר קרפל מונה על ידי בית משפט השלום כמומחה רפואי במסגרת התביעה לתשלוםתכוף. ההחלטה של שופט השלום שלא להמציא את חוות דעתו של ד"ר שפרינגמן נומקהבנימוקים כלליים, ולא בנימוקים הקשורים באישיותו או כישוריו. לכאורה, היה מקוםשבית המשפט ימנה את הד"ר קרפל כמומחה בתיק העיקרי, ולו נעשה הדבר היה למומחה זההיתרון שבדק את המשיב והתרשם ממנו כבר במועד סמוך לקרות התאונה. מטרתן שלהוראות החוק והתקנות שהותקנו לענין מינויים של מומחים רפואיים, לשנות את המצבשקדם לחוק שלפיו כל צד לדיון היה רשאי להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, ובמרביתהמקרים נאלץ בית המשפט למנות מומחה מטעמו. הדרך שנבחרה בחוק ובתקנות שהותקנו עלפיו היא, שהמומחה הרפואי, שבית המשפט ממנה, יוכל לפעול ללא השפעה מצד מומחיהצדדים. ד"ר קרפל, כמוהו כמו ד"ר שטרינגמן, מונה לתפקידו על ידי בית המשפט כינמצא ראוי לכך. אין למנוע על כן להיעזר בחוות דעתו של הראשון, ולו כחומר שיוצגבפני המומחה השני לצורך חוות דעתו. בדומה לכך, אם גם אין זהות בין המקרים, מצאבית המשפט העליון בעבר לראוי לאפשר עיון של מומחה רפואי אחד בחוות דעתו שלמומחה אחר שהתמנה באותו תיק בשטח רפואי שונה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב'מיכאלה מזרחי למבקשת, עו"ד נחום פלדמן למשיב. 13.6.94).

רע"א 1347/94 - נציגות הבית המשותף... חיפה ואח' נגד מוסא דאהר

*בוררות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בין המבקשת והמשיב נחתם הסכם שלפיו נמסר למשיב ביצוע עבודות שיפוץ. עודהוסכם כי מהנדס פלוני יהיה בורר ויפסוק בכל ענין הקשור להסכם וקביעתו תהא
סופית. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת וניתן פסק בוררות שקבע כי המשיב חייב למבקשיםסכום של כ-4,000 ש"ח. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה נגד המבקשים בבית משפט השלוםבחיפה לתשלום סכום של 113,000 ש"ח בגין עבודות השיפוץ שנעשו. המבקשים הגישובקשה לבית המשפט המחוזי לאישור פסק הבורר ומנגד הגיש המשיב בקשה לביטול פסקהבורר. במהלך הדיון, כך נרשם בפרוטוקול, הציע בית המשפט הסדר שעל פיו המבקשיםיוותרו על הסכום שנפסק להם על ידי הבורר, ובכך תסתיים הפרשה בלי צורך במתן פסקדין ובלי הוצאות. לאור דברים אלה, הבקשה לאישור פסק הבוררות והבקשה לביטול פסקהבוררות התבטלו. המשיב ביקש להמשיך בתביעתו בבית משפט השלום והמבקשים הגישובקשה לדחיית התובענה על הסף מהטעם של מעשה בית דין. הם התבססו על שני נימוקים:משבטלו הבקשות לאישור ולביטול פסק הבוררות, הרי שפסק הבוררות נותר עומד בעינוופסק הבורר מהווה מעשה בית דין גם אם לא אושר על ידי בית המשפט; בית המשפט הציעלצדדים הסדר שלפיו "תסתיים" הפרשה באותו פסק דין ומכאן שהכוונה היתה לכלול גםאת תביעתו של המשיב. שופטת השלום התייחסה בהחלטתה בעיקר לטענה השניה ואמרה כיאין בידה לפסוק במחלוקת למה התכוון השופט בהחלטתו האמורה, ולפיכך החליטה להחזיראת התיק לבית המשפט המחוזי להבהרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים לרשותערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. יש לקבל את הערעור מהטעם הראשון שהעלו המבקשים. עם ביטול הבקשות לאישורולביטול פסק הבורר, נותר פסק הבורר עומד בעינו. לפי סעיף 21 לחוק הבוררות"בכפוך לסעיפים... ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות אתבעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין". פסק הבורר הכריע בכל התביעות ההדדיות שביןהצדדים בקשר להסכם בדבר עבודות השיפוץ שנעשו על ידי המשיב, ובתור שכזה הואמהווה מעשה בית דין בין הצדדים. תקפו של פסק הבורר אינו נובע מאישורו ע"יביהמ"ש, אלא מקורו בהסכמת הצדדים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עוה"דאלבר נחאס ומשה עמאר למבקשים, עו"ד א. לפידות למשיב. 27.6.94).

רע"א 4716/93 - החברה הערבית לביטוח שכם נגד עבד זריקאת

*הפורום הנאות לתביעה בין תושב יו"ש לבין חברת ביטוח הפועלת ביו"ש וגם בירושלים(מחוזי י-ם - ת.א. 561/92 - הערעור נתקבל).

א. המשיב, תושב אזור יו"ש, הוא נהג מונית שרישויו נעשה באזור, מקום עיסקו -הובלת נוסעים - הוא באזור. המערערת היא חברת ביטוח שמענה הרשום ומקום מושבה הואבשכם ומנהלת את עסקיה באזור. היא מורשית לבטח רכב של תושבי אזור יו"ש, עזהומזרח ירושלים. למערערת סוכנים (שאינם עובדים רק איתה) שמנפיקים פוליסות שלהבירושלים. המשיב ערך את הביטוח של מוניתו אצל סוכן בירושלים. למשיב אירעה תאונתדרכים, והוא הגיש את תביעתו בביהמ"ש המחוזי בירושלים. התעוררה השאלה אם ביהמ"שבירושלים הוא הפורום הנאות. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב. בקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. שאלת הפורום הנאות היא שאלה שבשיקול דעת ביהמ"ש, אותו מפעיל הוא עפ"יקריטריונים מקובלים. בקביעת טבעיות הפורום יש להתחשב בנסיבות וליישם את מבחןמירב הזיקות הרלוונטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי, למקרה נשואהדיון. השיקולים המנחים את ביהמ"ש הם שיקולים המתייחסים לבעלי הדין ושיקוליםהמתייחסים לציבור הרחב. היינו, שיקולים הנוגעים לנוחות הצדדים, מגורי העדים,מקום מושב הצדדים, וכיוצא באלה נושאים. במישור השיקולים הציבוריים נמנים ביןהשאר הבעייתיות שבריכוז תובענות במרכזים עמוסים, היתרון בישוב סכסוכים מקומייםבסביבתם הטבעית וכדומה. בנסיבות המקרה דנן, תעמוד על הפרק שאלת גובה הנזק בלבד.
מכיוון שהמשיב הוא תושב האיזור וחייו מתנהלים באזור, ממילא נובע מכך שהעדיםהקשורים בהוכחת ראשי הנזק לסוגיו, במיוחד הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, הם המשיבעצמו ובני משפחתו ותושבי הסביבה הקרובים. המקום הטבעי לדון בשאלות אלה הואבאזור. לכך יש להוסיף כי המחוקק הישראלי גילה דעתו המפורשת, שתושבי האזור שאינםאזרחי ישראל ושזיקתם היא למשפט החל באזור ולבתי המשפט שבו, יישפטו בבתי המשפטשם ולפי המשפט החל שם.

(בפני השופטים: ד. לוין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה השופטת -שטרסברג-כהן. עוה"ד שטראוס ועותמאן למערערת, עוה"ד ע. גבעון וא. בארי למשיב.22.6.94).

רע"א 1810/94 - מפרו קבוץ הגושרים נגד ליאון פיס אזרח ותושב שוויץ

*אכיפת פסק בוררות חוץ שניתן בבריטניה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

ביוני 1989 ניתן ע"י בורר אנגלי פסקבוררות חוץ שהוגדר כ"פסק ביניים סופי", אשר חייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאותבסכום של למעלה מ-800,000 פרנקים שויצריים, לאחר שהבורר קבע את חבותה של המבקשתכלפי המשיב בסכסוך שבניהם וטרם קבע את שיעור הנזקים. המשיב הגיש ביולי 1993לביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה לאישור פסק הביניים, על פי אמנת ניו יורק, שהיאהאמנה בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ שאומצה בישראל. כעבור כשבועייםהגישה המבקשת בקשה לבית משפט בלונדון לביטולו של פסק הבוררות או לחילופיןלהחזרת הענין לבורר שידון מחדש בעניין ההוצאות. במרץ 1993 החליט ביהמ"ש באנגליהלדחות את בקשת המבקשת, שהועמדה על טענתה החילופית בלבד בעניין החזרת נושאההוצאות לבורר. הדיון בבקשה שהוגשה בישראל נקבע לדיון במרץ 1994. לאור האמורבהחלטת ביהמ"ש האנגלי טען פרקליט המבקשת כי יש לדחות את בקשת המשיב על הסף עליסוד הנימוק שאמנת ניו יורק חלה רק כל עוד לא אושר פסק הבוררות, ומשאושר איןהוא ניתן לאכיפה אלא בגדר חוק אכיפת פסקי חוץ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשהלדחייה על הסף מן הטעם שאין לראות בהחלטת ביהמ"ש האנגלי החלטה המאשרת את פסקהבוררות, ומכח הילכת שוויון הדינים קבע כי אין החלטה הדוחה בקשה לביטול פסקבוררות נחשבת כהחלטה המאשרת את פסק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דן כהן למבקש, עו"ד יצחק אלבז למשיב. 26.6.94).

בג"צ 6226/93 - סימה קירשנר נגד בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה ואח'

*דחיית בקשה להתערב בהחלטת בי"ד רבני שלא להרשות השמעת ראיות בשלב הסיכומים(העתירה נדחתה).

א. סכסוך אישות שבין העותרת לבין בעלה (להלן: המשיב) הניב התדיינות מתמשכתבפני ביה"ד הרבני האזורי ובפני ביה"ד הרבני הגדול. נושא העתירה הוא פס"ד שלביה"ד האזורי שבו נעתר לתביעת המשיב, וחייב את העותרת לחזור לשלום בית, והוסיףוקבע שאם היא תסרב יהא דינה כמורדת. משלא צייתה העותרת להחלטת ביה"ד, ניתן פס"דשלפיו על הצדדים להתגרש וכי דין האשה כדין מורדת, כולל לענייני רכוש מסויימים.ערעורה של האשה לביה"ד הרבני הגדול נדחה ברוב דעות. בפני ביה"ד הגדול טענההאשה, בין היתר, נגד ביה"ד האזורי על שלא נתן לב"כ המערערת להביא ראיות שהבעלהפעיל נגדה אלימות. ביה"ד הרבני הגדול קבע כי זו טענה שיכולה היתה להישמע, אילוהיה ב"כ המערערת משמיע אותה בישיבת ביה"ד האזורי, שבה הוחלט על סיכומים. הוא לאהעלה טענה זו אלא בסיכומים, ובדין סירב ביה"ד האזורי לאפשר לו להביא את הראיות.העתירה נדחתה.
ב. נושא ההתנהגות של הבעל כלפי האשה עמד לדיון וגם נדון והתלבן. להוכחתגירסתה, הביאה העותרת החלטות של ביהמ"ש המחוזי שעסקו בטענות על התנהגותו האלימה
של הבעל. בתום הדיון שהיה מלווה גם בהבאת ראיות, נקבע, על דעת בעלי הדין, כיסיכום הטענות ייעשה בכתב. בשלב זה לא העלתה העותרת כל בקשה לאפשר לה להבאתראיות נוספות לעניין התנהגות הבעל. רק בכתב הסיכומים ביקשה להביא ראיות נוספותולכך לא נענה ביה"ד האזורי. אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על פסקי ביה"ד הרבני.כל שרשאי בג"צ הוא לבחון אם ערכאות השיפוט הרבניות חרגו מסמכותן או לא הפעילואת סמכותן כראוי. ההחלטה אם לאפשר הבאת ראיות בשלב מאוחר זה נתונה לשיקול דעתבית הדין ואין פגם ממשי בהפעלת שיקול הדעת.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, חשין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. שטרןלעותרת, עו"ד נ. שטורך לבעל. 21.6.94).

ע.א. 5555/92 - עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נגד קצין התגמולים

*בקשה להכיר בהתקף לב בעת שירות מילואים כפטירה עקב השירות
(מחוזי ת"א - ע.א. 500/91 - הערעור נדחה).

א. המנוח, שהיה כבן 44 ביום פטירתו, נקרא לשירות מילואים. במהלך השירות עסקבעבודה שאינה כרוכה במאמץ גופני. באחד הימים הגיע המנוח לביתו לחופשה, למחרתהיום חש ברע, ונפטר מהתקף לב. קצין התגמולים והערכאות שדנו בערעורים על החלטתו,סברו שהמוות לא נגרם עקב השירות. המנוח סבל כבר מספר שנים לפני כן מיתר לחץ דםוכן סבל מרמת שומנים גבוהה בדם במידה קלה. המערערים טענו כי היה אירוע מסוייםאשר התרחש במהלך השירות, היינו מריבה עם המפקד, יום לפני שיצא המנוח לחופשה,ולטענתם אותו אירוע גרם להתקף הלב. וועדת הערעורים דחתה את "גירסת המריבה",והוסיפה וקבעה כי גם אם התרחש האירוע נשלל הקשר הסיבתי בין ההתרגזות לביןהפטירה. הערעור נדחה.
ב. באשר לשאלה העובדתית בדבר האירוע האמור - לפי חוק משפחות חיילים שנספובמערכה, אין ביהמ"ש מתערב אלא בנושאים משפטיים. ברם, גם לגופו של עניין, צדקההערכה דלמטה בקבעה, על פי הנתונים, שהאירוע לא אירע.
ג. יתירה מזאת, גם אם אירע האירוע, בדין קבעה הוועדה שאין קשר סיבתי ביןהאירוע לבין המוות. סעיף 2 ב' לחוק קובע כי "חייל שמת... ממחלה או מהחמרת מחלה,שאירעה בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, זולת אם הוכח היפוכו שלדבר". טוענים המערערים כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח "היפוכו של דבר" כלשוןהסעיף. אשר לכך העדיפה וועדת הערעורים חוות דעת רפואיות שהוגשו מטעם המשיב עלחוות דעת שהוגשה מטעם המערערים ובענין זה אין להתערב. העמדה הרפואית המקובלתהיום, לפי חוות דעת המשיב, הינה כי מתח נפשי והתרגזות יכולים להיחשב כגורםלאוטם שריר הלב, רק אם האירוע מתרחש תוך דקות או שעות מעטות אחרי ההתרגזות.בקביעה מעין זו אין ביהמ"ש העליון כערכאת ערעור נוטה להתערב.
ד. באשר לאופן העמידה בנטל ההוכחה במשפט מסוג זה - אין חולקין כי לפי סעיף 2ב' לחוק קיימת חזקה כי המוות נגרם עקב השרות "זולת אם הוכח היפוכו של דבר". זאתלהבדיל מתביעתו של אדם שלקה בנכות, על פי חוק הנכים, אשר לגביה מוטל על החיילעול ההוכחה בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי וגרימת הנכות. בתביעות עלפי שני החוקים הנ"ל ובשני הכיוונים אין מדובר בנטל הוכחה כבד. בענייננו, נקבעע"י וועדת הערעורים כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו.