ע.פ. 2940/94 - צבי לוין נגד מדינת ישראל
*פירוש המילים: טעינה, פריקה ומטען לעניין תמרור "אין חניה"(מחוזי ת"א - ע.פ. 92/94 - הערעור נדחה).
א. המערער ביקש למסור במשרדו של עורך דין פלוני מספר מסמכים בקשר לרישום דירהבמרשם המקרקעין. הוא החנה את רכבו סמוך למשרדו של עוה"ד, במקום שבו ניצב תמרור"אין חניה". מתחת לתמרור היה שלט "פרט לפריקה וטעינה". כשחזר אחרי כ-10 דקות,גילה המערער כי נרשם לו דו"ח בגין חנייה אסורה. המערער לא שילם את הקנסובמשפטו טען כי השלט מתיר לו להחנות את מכוניתו באותו מקום, משום שלדעתו כל מהשביקש לעשות היה להחנות לצורך פריקה, היינו לפרוק את המסמכים שהיו עימו כדילמסור אותם לעורך הדין. בימ"ש השלום לא קיבל את הטענה וגזר למערער קנס של 400ש"ח. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה וכן נדחה ערעורו ברשות לביהמ"ש העליון.
ב. בתקנות התעבורה הוגדרה המילה "חניה" כדלהלן: "העמדת רכב לזמן כלשהו, שלאלשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו מיד, בלי הפסקות...". השאלההיא מה פירוש המילים "טעינה", "פריקה" "מטען" בהגדרה זו. המערער נותן למיליםפירוש לשוני שלפיו יכול נהג לפרוק מן המכונית אפילו נוצה, לא כל שכן תיקמסמכים. ברם, לא כל מה שנדחס לתוך המשמעות הלשונית של מילה הרי הוא בהכרח גםהפירוש הנכון של אותה מילה. מבין המשמעויות האפשריות מבחינה לשונית יש לבחור אתהמשמעות המגשימה את תכלית הדיבור. לעיתים כוחה של התכלית עימה אפילו להוציאמקרא מידי פשוטו, ולתת לו משמעות החורגת מן המשמעות הלשונית. לפיכך, אפילו אםיכול אדם, מבחינה לשונית, לפרוק מטען של שנים או שלושה מסמכים, אין די בזה כדילאמר שכך הוא גם מבחינה משפטית.
ג. מן הבחינה הלשונית חזקה על המחוקק שהשתמש במילה במשמעות המקובלת בפיהבריות. והנה, בפי הבריות אין טוענים או פורקים אלא מטען. מטען הוא משא, ומשאהוא נטל שקשה לשאת אותו. אמור מעתה, מסמך, שאינו אלא נייר נידף מפני הרוח, אינומטען, ולכן אין טוענים או פורקים אותו. כך הוא בפי הבריות ולא רק בפי פקחעירוני. די בכך כדי לאמר שהמערער בדין הורשע. כך, אלא אם מתוך תכלית החקיקה ישללמוד על כוונה אחרת.
ד. באשר לתכלית החקיקה - התכלית של תמרור האוסר חניה, פרט לפריקה וטעינה, היאבראש ובראשונה, לשרת את האינטרס הציבורי, שלא לשבש את תנועת המכוניות. אל מולהאינטרס הציבורי לאסור חניה, קיים האינטרס, במיוחד באיזורי מסחר ומלאכה, לאפשרפריקה וטעינה והחניית רכב לפרקי זמן קצרים. תכלית החקיקה מצדיקה הבחנה ביןנהגים שעיסוקם בהובלת מטענים, לבין נהגים אחרים. המכוניות המשרתות את בתי העסקהן, עפ"י רוב, מכוניות מסחריות, אם כי אפשר שגם מכונית נוסעים פרטית תשמש צורךזה. לציבור יש ענין בייעול ההובלה המסחרית, ויש נכונות להקל עם המוביליםשפרנסתם מן ההובלה. לכן, מכיוון שאי אפשר לקבוע מידות ומשקלות לסחורות שכל ביתעסק נזקק להם, אין מקום לדקדק עם המובילים בשאלה מה סוג המטען או מה משקל המטעןשהם פורקים או טוענים. לפיכך, צדק ביהמ"ש, במעשה שהיה, כאשר זיכה את מי שעיסוקובהובלת ספרים לחנויות ספרים, שהחנה את מכוניתו בסמוך לחנות ספרים ליד תמרורהאוסר חניה, כדי להוריד מן המכונית שלושה ספרים אל חנות הספרים. שונה המצב לגבינהג שאינו עוסק בהובלת סחורות לבתי עסק.
ה. אמנם התמרור אינו מבחין בין מכונית למכונית ויכול הוא לשמש גם נהג שאיןעיסוקו בהובלה המוביל במכונית פרטית, לדוגמא, רהיט לביתו או לבית חברו. תכליתושל תמרור איסור חניה הוא כי בדרך כלל המקום יהיה פנוי ולא ישמש אלא לחניה קצרהבאופן שאין בה כדי לגרום שיבוש חמור לתנועה. תכלית החקיקה יש בה כדי להשליך עלפירוש הביטוי "מטען". לגבי נהג של מכונית פרטית, מטען אינו כולל משא שבדרך כלל
אדם מטלטל עמו בידיו ממקום למקום. לגבי נהג כזה, מטען הוא רק מטען כבד שיש קושילטלטל אותו בידים למרחק ניכר. מאידך, לגבי אדם שעיסוקו בהובלה, גם, כאמור,שלושה ספרים עשויים להיחשב מטען. יתירה מזאת, לגבי אדם שעיסוקו הובלת מסמכים,לרבות מכתבים, ומסירתם למשרדים ואפילו לבתי מגורים, גם הורדת מסמך עשוייהלהיחשב פריקת מטען.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטזמיר. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 11.9.94).
בג"צ 6103/93 - סימה לוי ואח' נגד שלום לוי ואח'
*סמכות ביה"ד הרבני לדון בתביעה הנובעת מהסכם גירושין לאחר שבני הזוג התגרשו(העתירה נתקבלה).
א. העותרת היתה נשואה למשיב ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים, העותרים 2-4.נישואי בני הזוג לא עלו יפה והשניים פנו לביה"ד הרבני להסדרת הליך של גירושין.בני הזוג הגיעו להסכם גירושין וביה"ד נתן לו תוקף של פס"ד. בני הזוג הסכימו עלהחזקת הילדים בידי האשה. כן הסכימו על הסדרי ממון בין בני הזוג והם: חלוקת דירתהמגורים ותכולתה; חובת האב לשלם מזונות לילדים ומחצית חוב משכנתא הרובצת עלהדירה; הסכם שיפוי שלפיו התחייבה האשה לשפות את הבעל אם תגיש תביעות נוספותלמזונות. זמן קצר לאחר שניתן הגט הגישו הילדים לביהמ"ש המחוזי בירושלים באמצעותהאם תביעת מזונות נגד האב. האב התגונן בטענות שונות, אך לא העלה את ענין סעיףהשיפוי. ביהמ"ש המחוזי העלה את סכום המזונות החדשי של הילדים. מספר חודשים לאחרשביהמ"ש המחוזי נתן את פסקו פנה האב לביה"ד הרבני ופתח בהליכים שעיקרם תביעתשיפוי מן האשה בהסתמך על הסכם השיפוי. האשה טענה שאין סמכות לביה"ד לדוןבסוגיית השיפוי מן הטעם שסוגייה זו הוכרעה בביהמ"ש המחוזי במסגרת תביעתהמזונות. ביה"ד קבע כי סעיף השיפוי הינו בתוקף ועל כך ערערה האשה לביה"ד הרבניהגדול. בביה"ד הגדול הסכימה פרקליטתה של האשה כי אילולא העלה הבעל את טענתהשיפוי בביהמ"ש המחוזי היה מוסמך ביה"ד האיזורי לדון בסעיף השיפוי במסגרתסמכותו המתמשכת לדון בפירוש הסכמי גירושין, אך לטענתה העלה הבעל את טענת השיפויבביהמ"ש המחוזי ולכן שוב אין לביה"ד האזורי סמכות לדון בנושא. ביה"ד הרבניהגדול דחה את ערעורה של האשה והעתירה לבג"צ נתקבלה אך לא מן הנימוק שהעלתה האשהבביה"ד הרבני.
ב. אין ולא כלום בטענת האשה כי האיש העלה את טענת השיפוי בביהמ"ש המחוזי, וכימטעם זה, כביכול, אל לו לביה"ד הרבני להידרש לנושא השיפוי. האיש לא העלה אתנושא השיפוי בביהמ"ש וממילא לא הכריע ביהמ"ש באותו ענין. יתירה מזאת, סעיףהשיפוי עניינו ביחסי האיש והאשה. האשה לא היתה צד להליכים בביהמ"ש המחוזיוממילא לא תישמע בטענת מעשה בית דין שהיה.
ג. אולם, אם טענת מעשה בית דין דינה דחייה, עולה שאלת סמכות אחרת, והיא אםלביה"ד היתה סמכות לדון מעיקרו של דין בנושאי השיפוי בגל ההתדיינות השני. אכן,ב"כ האשה לא העמידה טענה זו במרכז הדברים, ובשלבים שונים של ההליכים סברה כילביה"ד סמכות עניינית לדון בנושא השיפוי, אך כיוון שמדובר בשאלת סמכות יכולההשאלה לעלות בכל שלב וע"י ביהמ"ש עצמו.
ד. סמכויות ביה"ד הרבני הינן בחלקן סמכויות ייחודיות ובחלקן סמכויות מקבילות.הסכם שיפוי בתורת שכזה מסווג עצמו כחוזה מסוג מיוחד וחל עליו משפט החוזיםהכללי. אין ביה"ד הרבני קונה סמכות מקורית לאכוף חובת שיפוי חוזית, אף שהחובהקיבלה תוקף של פס"ד של בית דין רבני. אין מדובר ב"ענייני נישואין וגירושין" שכןהנישואין אינם עוד ומעשה הגירושין תם ונשלם. תביעה לבית הדין הרבני עתה מייסדת
עצמה על עילה חדשה שנושאה אכיפת פס"ד שבממון ואין ביה"ד מוסמך לדון בה. גם סעיף9 לחוק שיפוט בתי הדין לא יעמוד לבעל. אכן יכולים בעלי הדין להסכים לשיפוטו שלביה"ד הרבני. במה דברים אמורים? בענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 בדברהמלך במועצתו. הסכם שיפוי אינו פוקד עצמו בין אותם עניינים. כל הדברים שנאמרועל הסכם שיפוי חלים גם על פס"ד שנתן תוקף להסכם השיפוי.
ה. מכאן שביה"ד לא קנה סמכות ראשונית לדון בנושא. אשר לאפשרות של סמכותלביטול פס"ד המיוסד על הסכם, כאשר הפנייה בעניין כגון דא היא לאותה ערכאהשיפוטית שנתנה את פסה"ד הראשון - בענייננו לא העלה האיש בתביעתו לביה"ד הרבניכל טענה על דבר פגם שנפל בהסכם הגירושין. אדרבא, הוא טען כי יש לאכוף את ההסכםכמות שהוא, ומכאן שעילת הסמכות של ביטול הסכם על ידי ערכאה שיפוטית שאישרה אותובפס"ד לא קמה. אין גם להחיל בענייננו את סמכות השיפוט של ביה"ד הרבני בענין שלאסיים בו את הדיון. מדובר כאן בהליך שנסתיים, שכן ביה"ד הרבני נתן בגל ההתדיינותהראשון פס"ד סופי ובלתי מותנה. אין כאן גם נושא של סמכות שיפוט שהיא "סמכותנמשכת". גם טענת מניעות אין להעלות כאשר מדובר בחוסר סמכות עניינית של ביה"ד.
(בפני השופטים: מצא, חשין, קדמי. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' בלהה ברגלעותרים, עו"ד ג'ררד בנישו למשיב. 4.9.94).
ע.א. 3854/94 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 183/93 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם הוריו של קטין שהוכרז כבר אימוץ באשר מתקיימים בשני ההוריםתנאי סעיף 13 (7) לחוק אימוץ ילדים, שכן אינם מסוגלים לגדל את בנם. האם,המערערת, ילידת 1958, מתקיימת מקיצבת ביטוח לאומי. היא לקתה במחלת נפש(סכיזופרינה מטיפוס פרנואידי) והתאשפזה עד כה שש פעמים. מדי פעם היא מפסיקהנטילת התרופות, שכן אין היא מבינה את מצבה. למערערת חמישה ילדים שנולדו להמהמערער מחוץ לנישואין. המערער סובל מפיגור קל ומהפרעות נפשיות ונשוי לאשה אחרתממנה נולדו לו ארבעה ילדים שהוצאו מהבית. הוא מחלק את חייו בין אשתו לביןהמערערת. שלושת ילדיהם של המערערים נמסרו לאימוץ. הפעוט שעניינו נדון הוא ילדםהרביעי של המערערים השוהה כיום במשפחה שנאותה לאמצו. תינוק נוסף שנולד כשנהלאחר מכן נמסר למעון של השירות למען הילד. הערעור נדחה.
ב. הילד נולד ביולי 1990, סמוך ללידתו הוחמר מצבה הנפשי של המערערת, והיאנזקקה לאישפוז בבי"ח פסיכיאטרי. בתיק אימוץ שהתנהל בעקבות כך החליט ביהמ"שביוני 1991 להשיב את הקטין להוריו כדי שינסו לגדלו תוך פיקוח של ביהמ"ש ורשויותהסעד. המערערים לא מיהרו לקחת את הקטין והילד הועבר לרשותם רק בספטמבר 1991.רשויות הסעד עשו כל שביכולתם כדי לתת למערערים סיכוי לגדל את בנם, ועל אף כלהעזרה והפיקוח הצמוד מטעם ביהמ"ש התגלו תופעות של איחור בהתפתחותו של הילדומחסור חמור בסיפוק צרכיו הפיסיים והרגשיים. באוקטובר 1993 שוב אושפזה המערערתובסופו של דבר החליט ביהמ"ש כי לטובתו של הקטין יש למסרו לאימוץ.
ג. נכונה היתה קביעת ביהמ"ש המחוזי כי טובת הילד מחייבת מסירתו לאימוץ.המומחים השונים העידו כי חל פיגור בהתפתחותו של הילד, ומצב זה החל להשתפר רקמשהועבר הקטין למשפחה אחרת. בפרשה שלפנינו ניתנה להורים הזדמנות לטפל בילדםוהנסיון נכשל. אכן, במצב הדברים הרגיל נסיון כזה חשוב הוא. באמצעותו ניתן לעמודעל כך, אם חוות הדעת המקצועיות עומדות במבחן החיים, ואם אכן מסוגלים ההוריםהטבעיים לדאוג לילדם. הנסיון חשוב הוא כי הוא מלמד גם על האפשרויות הטמונותבחיק העתיד. העבר מלמד על ההווה וההווה מלמד על העתיד. עם זאת, עריכת נסיון
בפועל אינו תנאי בל יעבור. לעיתים ניתן להוכיח אי מסוגלות של ההורים גם בלאלהעמידם במבחן המעשי. הכל תלוי בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיאברק. עו"ד גב' מירי קראוס למערערת, עו"ד גב' מירי לוי-גולדברג למשיב.13.9.94).
רע"א 3577/93 - הפניקס הישראלי... בע"מ נגד אהרון מוריאנו
*פירוש סעיף בפוליסה לביטוח רכב בעניין ירידת ערך של מכונית עקב התאונה(מחוזי ת"א - ע.א. 423/91 - הערעור נדחה).
א. מכוניתו של המשיב בוטחה על ידי המערערת. פוליסת הביטוח זהה לפוליסההתקנית. בעקבות תאונה נגרם למכונית נזק. לאחר תשלום הוצאות התיקון תבע המשיב מןהמערערת את נזקיו בגין ירידת ערך המכונית. בימ"ש השלום פסק כי הנזק הוא "נזקעקיף - נזק תוצאתי - שהפוליסה התכוונה שלא לכללו בין הנזקים שהנתבעת תפצהבגינו". המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי פוליסת הביטוח התקנית מכסהנזק של ירידת ערך המכונית. השאלה שהתעוררה היתה אם פוליסת הביטוח הקבועה בתקנותהפיקוח על עיסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) (הפוליסה התקנית) מפצה גםעל ירידת הערך. הסוגיה מוסדרת עתה באופן מפורש בתקנות האמורות מכוח תיקון שנערךבהן ושלפיו הפוליסה אינה מכסה "נזק תוצאתי" לרבות ירידת ערך הרכב המבוטח. מכאןכי פסה"ד נוגע רק לאותם חוזי ביטוח שנכרתו במתכונת הקודמת של הפוליסה התקנית.הערעור נדחה.
ב. היקף חבותו של המבטח לנזקי רכוש נגזר, בראש ובראשונה, מחוזה הביטוח. הכללהפרשני הוא כלל הפרשנות נגד המנסח. הכלל ישים בנסיבות בהן טקסט מסויים נתוןלשני פירושים סבירים. ההנחה היא כי הנסח טרח להבטיח את זכויותיו בעת ניסוחהמסמך, במיוחד כשמדובר בבעל דין שיש לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבתמול האזרח היחיד הנזקק לשירותי הביטוח. אם הנוסח הוא דו-משמעי או רב-משמעי,ניתנת עדיפות פרשנית נגד הנסח. השאלה היא האם חל הכלל על פוליסת הביטוח התקניתשנוסחה ע"י מחוקק המשנה. התשובה היא כי דין פוליסה שיצאה מלפני השלטון, מתקיןהתקנות, כדין פוליסה שהופקה במעבדתה של חברת הביטוח. חזקה היא שהרשות קיימההתייעצות עם חברות הביטוח ועשתה שימוש בדוגמאות הנהוגות אצל חברות הביטוח.מאידך, אין כל התייצעות עם המבוטחים. הא ראיה, שרק ניתן פסק דינו של ביהמ"שהמחוזי שפסק נגד חברת הביטוח, וכבר הזדרז המחוקק ושינה את נוסחה של הפוליסההתקנית.
ג. עפ"י הוראות הפוליסה ישולמו דמי הביטוח "בקרות מקרה הביטוח". על המבוטחלהוכיח את התרחשות "מקרה הביטוח" ובכך עובר הנטל אל כתפי המבטח להראות כימתקיים אחד הסייגים לפטור מהחבות החוזית המוטלת עליו מכוח הפוליסה. בענייננו,אין פלוגתא כי הנזק שנגרם בא עקב התממשות סיכון מכוסה, והשאלה היא אם הנזק הואמסוג הנזקים המכוסים ע"י הפוליסה. הנטל להוכיח מרכיב זה הוא על המבוטח. איןחולק כי לאחר התאונה ירד ערכה של המכונית וירידת ערך זו מהווה "אובדן או נזק"כמוגדר בפוליסה. ברם, לטענת המערערת, אין הפוליסה התקנית מכסה מעיקרה נזק מסוג"ירידת ערך". לשיטתה, הפוליסה התקנית מכסה נזקים הנגרמים לרכב עצמו ולא נזקהנגרם לכוח המיקוח העתידי של בעל הרכב. הבחנה זו של המערערת אין לקבלה. הפוליסההתקנית מכסה "אובדן או נזק" בשל התממשות סיכון כמפורט בחוזה, וירידת הערך היאנזק כזה.
ד. הפוליסה קובעת כי היא אינה מכסה "נזק תוצאתי". הנטל להוכיח כי הנזק הואתוצאתי מונח על כתפי המבטח. אין לאמר כי ירידת ערכו של נכס עקב תאונה היא "נזק
תוצאתי". ההבחנה בין נזק תוצאתי לנזק ישיר היא בין נזק שנגרם במשרין לנכסהמבוטח עצמו, לבין נזק נגזר או נגרר שנגרם כתוצאה סיבתית עקב הנזק שנגרם לנכסהמבוטח בתאונה. לדוגמא, פונדק שנשרף ושהיה מבוטח הרי חברת הביטוח אחראית לנזקשנגרם מהשריפה שהוא נזק ישיר, אך אינה אחראית להפסד רווחים עקב השבתת הפונדקשהוא נזק תוצאתי. במקרה של תאונה וירידת ערך מדובר בנזק ישיר כאשר כל הנזקיםמכוסים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"דאמנון גולדנברג ואורי מזור למערערת, עוה"ד אילן מוריאנו ודוד ששון למשיב.18.8.94).
ע.א. 5815/93 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. בתה של המערערת, ילדה כבת 3, הוכרזה כבת אימוץ. אין יודעים מי הוא אביהמולידה של הקטינה. האם אין לה מסוגלות הורית וטובת הקטינה מחייבת למסרה לאימוץ.אלא, שהמערערת הציעה כי הקטינה תימסר להשגחת דודתה של המערערת. הדודה עצמההודיעה כי היא מוכנה לגדל את הקטינה בתנאי אומנה, או אף לאמץ את הקטינה ולגדלהבתנאי ניתוק גמור מהמערערת. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הדודה גרה בקירבת המערערתולא יתכן כי מסירת הקטינה לדודה תאפשר ניתוק הקשר בין הקטינה לבין אימה. ביהמ"שהמחוזי ציין עוד כי "הכלל הוא, כי בבוא ביהמ"ש לבחון אם הורה מסוגל לדאוג ולטפלבילדו, תיבדק יכולתו שלו ומסוגלותו שלו לגדל את ילדו. אם יתברר שאין הוא מסוגללכך, אין למשפחתו הביולוגית מעמד עדיף על אדם זר באשר לשאלה למי יימסר הילדלאימוץ". הערעור נדחה.
ב. בנסיבות הענין לא היה בידי השופט לשקול מסלול אחר זולת אימוץ. כן לא יכולהיה השופט להניח כי ניתן להורות על אימוץ אצל הדודה תוך הבטחת ניתוקה של הקטינהממשפחת המוצא שלה. ככלל, מוטל על ביהמ"ש להעדיף אימוץ בתנאים של ניתוק מןהמשפחה הטבעית, ורק במקרים נדירים ומיוחדים עשוייה טובת הילד להצדיק סטייה מכללזה. המקרה שלפנינו איננו נכנס לגדר היוצאים מן הכלל.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט מצא. עו"ד טנדלר למערערת,עו"ד גב' טליה ששון למשיב. 29.8.94).
ע.פ. 3658+3841/94 - מדינת ישראל נגד ליאוניד צלנקו
*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 233/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל בענין מידת העונש).
א. המשיב נהג במכונית מסחרית (להלן הפיג'ו) בכביש המחולק לשני מסלולים כשבכלמסלול נתיב אחד. לפני צומת עין הוד מתרחב המסלול שבו נע המשיב לשני נתיבים -הימני לממשיכים לכיוון ת"א והשמאלי לכלי רכב הפונים שמאלה לעבר עין הוד. לקראתהצומת, במקום שבו מתרחב המסלול לשני נתיבים, הופך הפס המפריד בין המסלולים מפסמקווקו לפס רציף. לפני שהגיע למקום שבו מתרחב המסלול לשני נתיבים נע המשיבבשיירת כלי רכב. ראשונה בשיירה נעה מכונית פונטיאק. המשיב החל לעקוף את השיירהבשלב שבו הפס המפריד היה מקווקו וסטה לתוך המסלול הנגדי. בינתיים הגיעההפונטיאק למקום שבו נוסף נתיב לפניה לעין הוד ואז סטתה לנתיב זה במגמה לפנותלעין הוד. הפיג'ו שהשלים את עקיפת המכוניות האחרות מצא עצמו מאחורי הפונטיאק,ניסה לעקוף את הפונטיאק, פגע בה, ושתי המכוניות נזרקו לשוליים. שם עמדה צעירהשנפגעה ונהרגה. התביעה האשימה את המשיב בהריגה ואילו ביהמ"ש המחוזי החליט
להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. ביהמ"ש ציין כי "לא שוכנעתי... כי הנאשםהלך לקראת הסכנה מדעת... אין הוכחה כי הנאשם ידע כי התנהגותו הרשלנית עשוייהלסכן את חייו או שלום גופו של אחר, או שהתבטאה בגישה של אי איכפתיות לגביהתוצאה". בעקבות הרשעתו דן ביהמ"ש את המשיב ל-15 חודשים מאסר בפועל ו-15 עשרחודשים מאסר על תנאי ולפסילה מהחזקת רשיון נהיגה למשך 10 שנים. המדינה מערערתעל אי הרשעתו של המשיב בעבירה של הריגה, ואילו המשיב מערער על הרשעתו בגרימתמוות ולחילופין על חומרת העונש. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. גירסת התביעה מציגה התרשלות חמורה בנהיגה מצידו של המשיב. נהג סביר לא היהמרהיב עוז לצאת לעקיפת הפונטיאק, אגב חציית פס מפריד רציף ונסיעה במסלול הנגדיאל תוך צומת, שעה שהפונטיאק נעה בנתיב הצמוד לפס המפריד בין המסלולים בכיווןנסיעתו. אין איפוא מחלוקת כי נהיגת המשיב באה בגדר "התרשלות רבתי". די בכך כדילדחות את ערעורו כנגד הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
ג. המחלוקת מתמקדת עתה בשאלת קיומו של הלך הנפש הדרוש להרשעה בעבירה שלהריגה. התרשלות לבדה, תהא גסה וחמורה ככל שתהא, אין בה, כשלעצמה ובתור שכזאת,כדי לבסס הרשעה בהריגה, כל עוד לא משתכנע ביהמ"ש כי התקיים היסוד הנפשי של"פזיזות", שמשמעותה בנסיבות כגון דא היא נטילה מודעת של סיכון ממשי. ב"כ התביעהמציע לאמץ בהקשר זה את עמדת הרוב בע"פ 1100/93 (פד"י מז(3) (635) לפיה, מקוםשבנסיבות כגון דא, נכשל הנאשם ברשלנות רבתי, קמה ועומדת לחובתו חזקה שבעובדה כינתקיימה אצלו "פזיזות" ומטילה על הנאשם להביא ראיות לסתירת החזקה. אין לקבלעמדה זו. קביעתה של "התרשלות" כ"התרשלות רבתי" נעשית על פי אמת מידהאובייקטיבית, בעוד שקביעת קיומה של "פזיזות", כהלך נפש, צריך שתיעשה על פי אמתמידה סובייקטיבית. בהקשר זה אין לדחות מכל וכל את הספק שנותר בלבו של השופטבשאלה אם המשיב היה ער לאפשרות ממשית של פגיעה במכונית, שתחצה את הצומת לפניו.לפיכך אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש להרשיע את המשיב בגרימת מוות ברשלנות ולאבהריגה.
ד. אשר למידת העונש - מדובר בקיפוח חיי אדם בנהיגה רשלנית חמורה. ככלל, ישלגזור במקרים כאלה עונשים חמורים. עם זאת, אין לשכוח שהנאשם הורשע בעבירה שלגרימת מוות ברשלנות ולא בהריגה בנהיגה רשלנית כפי שהואשם. כעולה חדש המטופלבמשפחה מוכת חולי יש לכליאתו ולשלילת רשיון הנהיגה שלו לעשר שנים משקל כבדומעיק מאין כמוהו. ביהמ"ש המחוזי היה ער למשמעות של מאסר בפועל והפנה את הנאשםלממונה על עבודות שירות כדי שיבחן התאמתו בעבודה כזו במקום מאסר. הממונה השיבבחיוב, אך ביהמ"ש שינה טעמו ובסופו של דבר גזר על הנאשם את העונש האמור. לנוכחהנסיבות האישיות הקשות של המשיב ובהתחשב במשקלו המשמעותי לקולא של השינוי שחלבעמדתו "המוצהרת" של ביהמ"ש בענין העונש הצפוי למשיב - ניתן להסתפק בשנה וחצימאסר, כשמחציתה בפועל ומחציתה על תנאי.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט קדמי. השופטת דורנר העירה כי גם היא סבורה שהוכחתרשלנות רבתי אינה מעבירה אל הנאשם את הנטל להוכיח שלא פעל מתוך מודעות לסכנה.ביהמ"ש רשאי להסיק קיומה של פזיזות מתוך התנהגות הנאשם, על סמך חזקת המודעות,על פיה אדם מודע לתוצאות העלולות לצמוח ממעשיו. אולם, זוהי חזקה עובדתית שאינהמשפיעה על נטל ההוכחה. אין לקבל את ההנחה כי התרשלות מדרגה גבוהה כשלעצמה, הינהראיה מספקת לקיומה של פזיזות. יש לתת את הדעת לנסיבות הספציפיות, הרלוונטיותלענין קיומה אצל הנאשם של מודעות לסיכון שבהתנהגותו. במקרה דנן אמנם עקף המשיבשיירה של שלוש מכוניות, חצה פס הפרדה רצוף ונכנס למסלול הנגדי. זאת עשהבמתכוון. דא עקא שמטרת קו ההפרדה לא היתה לסמן שדה ראייה מוגבל, ובפועל המסלול
הנגדי היה פנוי לנסיעה. מטרת קו ההפרדה היתה לייחד את המסלול בקטע הקרוב לצומתבכיוון נסיעתו של המערער למכוניות הפונות שמאלה וההתנגשות אמנם אירעהכשהפונטיאק פנתה שמאלה. נסיבות האירוע מעלות ספק סביר בדבר מודעותו של המערערלסכנה והמבחן כאמור צריך להיות סובייקטיבי.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. עו"ד שקד למערערת, עו"ד אלישעציון למשיב. 21.8.94).
ע.פ. 1548/91 - נעים סורי ועלי חמדאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערים תקפו ושדדו חלפן תוך שימוש בכלי יריה ואך נס הוא שהחלפן שנפגעמיריות נשאר בחיים. אחרי השוד הוסיפו המערערים וירו ללא הבחנה ושוב הפעם מזלהוא שאיש לא נפגע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השנים בביצוע עבירות של חבלה בכוונהמחמירה, שוד בנסיבות מחמירות והחזקת נשק והמערער השני הורשע גם בהדחה בחקירה.ביהמ"ש גזר למערערים שמונה שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הפעילמאסרים על תנאי שונים נגד שני המערערים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. לאחר תחילת הדיון התבקש ביהמ"ש ע"י הסניגור שלא להחליט בערעור על חומרתהעונש עד תום קיומו של משפט אחר שהתנהל נגד המערער הראשון. כפי שמסתבר היוםמדובר בהרשעה בעבירת הריגה ועבירות אלימות בעטיים גזר ביהמ"ש המחוזי, בסופו שלדבר, למערער הראשון, מאסר בפועל של תשע שנים וחצי וכן הפעיל באופן חופף אתהמאסר על תנאי שהוטל בתיק זה. בקשתו של הסניגור לדחות את הדיון בערעור זהנתקבלה אז, ובמבט לאחור יש לאמר כי לא היה מקום לעכב את הדיון, אלא צריך היהלסיים את הערעור על יסוד התחייסות לעבירות דנא שאין להן קשר לעבירות שבתיקהאחר. הערה זו פניה לעתיד כי מבחינה מעשית לא אירעה תקלה.
ג. אשר לערעור דנא - מדובר בשוד אלים ופראי. נטען כי מדובר בעבירות שנולדומתוך התמכרות לסמים. אולם, אין בכך כדי לעשות את התמונה לקלה ומקילה יותר.ביהמ"ש מודע לקשר בין צריכת הסמים לבין עבירות רכוש ועל כן מדגיש ביהמ"ש לא אחתאת ההכרח להילחם בסחר בסמים על ידי ענישה מחמירה ביותר. אולם, אם נולד מתוךשימוש בסמים מעשה אלימות המסכן חיי אדם, אין היותו של העבריין צרכן סמים בגדרנסיבה מקילה. גם מעשה שוד צריך לענוש באופן מחמיר ולא היה מקום להתערב בעונש גםאם אילו היה חמור יותר מאשר נגזר. כדי לשים סכר בפני התפרעות ואלימות וסיכוןחיי אדם, יש לגזור עונשי מאסר משמעותיים וההקלה באלה יש בה, בסופו של דבר, כדילהתאכזר כלפי החפים מפשע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חשין, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד סרוסילמערער הראשון, עו"ד ריאד קודסי למערער השני, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.22.9.94).
בש"פ 4866/94 - יעקב אלחרר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין וקוקאין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בהחזקת כמויות ניכרות של הירואין וקוקאין וביהמ"ש המחוזי הורהלעצור אותו עד תום ההליכים. הסיניגורים הצביעו על מה שנראה בעיניהם כחולשתראיותיה של התביעה נגד העורר, וכן טענו כי העורר הופלה לעומת אחרים ששוחררובערובה. הערר נדחה.
ב. די בראייה המרכזית שבידי הפרקליטות, היינו מציאת טביעת אצבע של העורר עלגבי שקיק שהכיל חלק מהסמים, כדי להוות הוכחה לכאורה מספקת לביסוס האישום נגד
העורר. אשר לטענת האפליה - מדובר בארבעה אחים, הגרים בבית בו נתגלה הסם. השופטשוכנע שקשה יהיה לתביעה להוכיח, מי מבין ארבעת האחים היה אחראי לאחזקת הסמים אוהיה מודע להימצאם בבית, ועל כן הגיע למסקנה כי רצוי לשחררם בערובה. מאידך, נחהדעתו כי הראייה הקיימת נגד העורר, היינו טביעת האצבע כאמור, היא בעלת משקל יתר,ואין פגם בשיקול זה. לכך יש להוסיף את העובדה שהעורר הורשע בעבר בעבירות סמיםובריחה ממשמורת חוקית.
(בפני: השופט בך. עוה"ד משה מרוז ודוד יפתח לעורר, עו"ד יהושע למברגרלמשיבה. 12.9.94).
בש"פ 4865/94 - אמל מסארווה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררת, כבת 20, הואשמה בשתי פרשיות של החזקת הרואין שלא לצורך עצמי.במקרה אחד החזיקה כ-0.8 גרם הרואין ובמקרה השני כ-12 גרם. בשל המקרה השני נתבקשביהמ"ש המחוזי להורות על מעצר העוררת עד תום ההליכים ובקשת התביעה נתקבלה.הסניגור טוען כי בסם שנתגלה ברשותה במקרה השני החזיקה העוררת לצרכיה העצמייםבלבד; כי גם אם ההחזקה היתה שלא לצורך עצמי, הרי שבהתחשב בגילה הצעיר ובעברההנקי יש להסתפק בשחרור בערובה בתנאים מגבילים. הערר נדחה.
ב. באשר לטענה הראשונה - בחקירתה אכן טענה העוררת שהיא מכורה לסמים והיאצורכת סמים מדי יום ביומו, אלא שמעת כליאתה לא נתגלו אצל העוררת שום סימנים שלחסך בסם ובשיחותיה עם הרופא אמרה במפורש שאינה משתמשת בסמים. אשר לטענה השניה -משהונחה תשתית משכנעת לכאורה שהעוררת החזיקה בהרואין שלא לצרכים עצמיים, חלעליה הכלל הרגיל כי מי שנראה לגביו שהוא מעורב במערכת ההפצה של סמים מסוכניםדינו להיעצר עד תום בירור משפטו, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות וכבדות משקל.במקרה הנדון אין נסיבות כאלה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד משה מרוז לעוררת, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה.9.9.94)
בש"פ 4861/94 - שלמה זקן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ייבוא הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. לפי כתב האישום, שיגר העורר בשלושה מקרים, בשנת 1983, באמצעות בלדריםמצרפת, כמות כוללת של יותר מקילוגרם הרואין. במהלך אותה שנה שהה העורר זמן מהבארץ וסחר, בשיתוף עם אדם אחר, בחלק מן הסמים. העורר יצא מן הארץ לפני שנלכדושותפיו לביצוע העבירות. הוא שהה בצרפת ואח"כ בהולנד כעשור שנים. בשנת 1993 באהעורר לביקור בארץ ויצא חזרה לאירופה מבלי שהמשטרה עלתה על עקבותיו. רק בסיוםביקורו השני בישראל, בשנת 1994, כאשר עמד לחזור לחו"ל, זוהה ונעצר. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. העורר טוען כי בהתחשב בזמן הרב שעברמאז ביצוע העבירות, קרוב ל-11 שנה, אין זה מן המידה להורות על מעצר, מה גםשמקום הימצאו של העורר היה ידוע למשטרה ובהימנעות מלבקש את הסגרתו לישראל,גילתה המשטרה את דעתה שהיא מוותרת על הבאתו לדין. הערר נדחה.
ב. ישיבתו של עבריין מעבר לים מעמידה בפני רשויות החקירה והתביעה את האפשרותלבקש את הסגרתו. האפשרות נשקלת בכל מקרה לפי נסיבותיו. יש שהרשויות מגיעותלמסקנה כי מוצדק לבקש הסגרה, ויש שהן מסתפקות בהערכת הסיכוי שהעבריין יידרשליתן את הדין אם וכאשר יחזור לישראל מיוזמתו. הדרך השניה אינה בלתי לגיטימית,וכשרשויות החקירה והתביעה בוחרות ללכת בה אין מהלכן יכול להתפרש כשיהוי או
כוויתור. גם בכך שבשנת 1993 עלה בידי העורר לבקר בישראל מבלי להיעצר, אין כדילזכות אותו בשום יתרון. מסתבר שהעורר היה מבוקש לפי נתוני זהותו הישראלית, בעודשמשנת 1983 הקפיד להשתמש בדרכון זר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד משה מרוז לעורר, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה.9.9.94).
ע.א. 202/92 - עזבון המנוח לירן גרניצר נגד חנה גרניצר
*מתנה על תנאי, מתנה בעתיד, הקניית נכס במתנה(מחוזי ת"א - ה.פ. 952/90 - הערעור נדחה).
א. המשיבה היא סבתו של המנוח לירן גרניצר שנהרג בתאונת דרכים ביוני 1990בהיותו כבן שש עשרה שנים. המנוח נולד כמה חודשים לאחר שאביו נפל במלחמת יוםכיפור. כשבוע ימים לאחר הולדתו של המנוח, בפברואר 1974, פתחה המשיבה שניחשבונות פקדון בבנק לאומי ע"ש לירן. בטופס פתיחת החשבונות, נאמר: "הנני מוסרתלכם בזה היום את הסכום... הנני מתנה בזה כי כל עוד שהנכד הנ"ל לא יגיע לגילהבגרות, תהיה השליטה בפקדון האמור אך ורק בידי...". לאחר מותו של המנוח עתרההמשיבה לביהמ"ש כי יצהיר שהכספים בפקדונות הנ"ל הינם שלה. ביהמ"ש נתן את ההצהרההמבוקשת והערעור שהגישה אמו של המנוח בשם עזבונו נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי יצא, ככל הנראה, מנקודת מוצא כי מדובר במתנה לאלתר, ולאבהתחייבות לתת מתנה. אלא שלמתנה זו נתלווה תנאי, אותו יש להסיק ממכלול נסיבותהמקרה, כי המתנה תתבטל אם המנוח לא יגיע לגיל שקבעה המשיבה. משלא הגיע המנוחלגיל שקבעה המשיבה, נתמלה התנאי והמתנה שניתנה חוזרת לידי המשיבה. לפי סעיף 2לחוק המתנה "מתנה (לאלתר) נגמרת בהקניית דבר המתנה ע"י הנותן למקבל תוך הסכמהביניהם שהדבר ניתן במתנה". רק עם ההקנייה, שבד בבד עמה נותן המקבל את הסכמתולקבלה (עפ"י סעיף 3 לחוק המתנה קיימת חזקת הסכמה) נוצרת המתנה שאין עוד חזרהממנה. הדרך האופיינית להקניית מטלטלין היא זו הנזכרת בסעיף 6 לחוק המתנה,דהיינו במסירת דבר המתנה לידי המקבל, שבכך עוברת גם הבעלות לידיו. עד לרגע קיוםהמתנה בהקנייה רשאי הנותן לחזור בו ממנה.
ג. במקרה דנא היתה "הצהרת מתנה" מצד המשיבה, וחזקת ההסכמה אף היא התקיימה.אולם, השאלה היא אם גם הוקנתה המתנה למנוח ובכך הושלמה, והתשובה לכך היאשלילית. עפ"י ההסכם שבין המשיבה לבנק היתה אמנם המשיבה מנועה למשוך את הכספיםשהפקידה, אך אין בכך כדי לבסס את המסקנה כי היתה הקנייה. ראשית, לפי ההסכם עםהבנק שיירה המשיבה בידה שליטה מסויימת על הכספים המופקדים, עד למועד בו המנוחהיה זכאי לקבלם; שנית, כדי שתהיה הקנייה, לא די בהעמדת המתנה לרשות המקבל, ולאדי ב"הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". חייבת להיות פעולה דו צדדית של מסירהוקבלה. מכאן, שאפילו איבדה המשיבה כל שליטה בכספים, לאחר שיצאו מרשותה, הרי שעדשהיה המנוח מגיע לגיל שקבעה המשיבה, והיה בידו לממש את זכותו לקבל את הכספים,היו הכספים רק ב"דרכם" אליו, ולידיו לא הגיעו.
ד. שלישית, והעיקר, לא באה מתנה אלא להקנות זכויות בה למקבלה. לו ולא לאחרזולתו. היחס האישי בין הנותן והמקבל הוא שמונח בבסיס מהותה של המתנה. מכאן,שלתיבות "הקניית נכס" שבהגדרת מתנה בסעיף 1 לחוק המתנה, יש ליתן משמעות העולהבקנה אחד עם היסוד האמור. היינו, הקניית הנכס היא רק למי שהמתנה יועדה לו. יסודמרכזי זה נשמט במקרה דנא, משלא יזכה המנוח לעולם בכספים עקב פטירתו. קבלתהכספים ע"י העזבון אינה זכייתו שלו בהם.
ה. אם תהיה התייחסות למסמך של פתיחת החשבונות כהתחייבות בכתב של המשיבה לתתלמנוח את הכספים שהפקידה בהגיעו לגיל שקבעה, הרי סוכל חוזה המתנה, כתוצאה
מפטירתו של המקבל טרם עת, וקיום החוזה אינו אפשרי עוד. בנסיבות אלה אין הפרתהחוזה על ידי המשיבה מקימה לעזבון המנוח עילה לאכיפתו (סעיף 18 (א) לחוק החוזים(תרופות בשל הפרת חוזה), שהרי חלים על חוזה מתנה הדינים המיוחדים של חוק המתנה,ובנוסף להם הדין הכללי שבחוקי החוזים, בנושאים שלא הוסדרו בחוק המתנה.
ו. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם אם מדובר במתנה על תנאי. את התנאי המפסיק, כיהמתנה תהא בטלה אם לא יגיע המנוח לגיל שקבע, ניתן היה למצוא במסמך פתיחת החשבוןעצמו, ואין צורך להיזקק למבחן "הזר המתערב" עליו סמך בית המשפט המחוזי כדילהגיע לאותה תוצאה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"דאליקים הררי למערער, עו"ד ישראל בן איתמר למשיבה. 29.9.94).
בג"צ 4358/93 - אפרים צוק נגד חסיה צוק ואח'
*צו עיכוב יציאה שניתן ע"י בי"ד רבני(העתירה נתקבלה בחלקה ברוב דעות).
א. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1953. בשנים האחרונות הורעו היחסים בין בניהזוג, והחלה התדיינות ביניהם. ביה"ד הוציא צו עיכוב יציאה נגד העותר. ביה"דחייב את העותר להפקיד בטוחות, ערבות בנקאית בסך 50 אלף דולר ויפוי כח עלזכויותיו בדירה, ואם העותר לא יחזור ארצה בתוך 6 חודשים, יפעיל ביהמ"ש את יפויהכח על מחצית הדירה הרשומה על שם הבעל ויפעיל את הערבויות. העותר טוען כי איןהוא יכול לעמוד בערבות בנקאית בסך 50 אלף דולר שנקבעה, ולפיכך יש בהחלטה זופגיעה בזכות היסוד של חופש התנועה המעוגנת בחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו. כןטוען הוא כי אין אינטרס אמיתי של האשה שאותו אמורה החלטת ביה"ד להבטיח, לאלענין מזונות שכבר הוסדרו, בכך שנתן הוראה כי מחצית הפנסיה שלו תעבור לאשהלצורך מזונותיה, ולא לענין חשש עיגון, שגם הוא, לדעת העותר, אינו קיים, לאחרשהסכים להפקיד גט. העתירה נתקבלה בחלקה ברוב דעות השופטים אור והמשנה לנשיאברק, נגד דעתו החולקת של השופט טל שהציע להחזיר את הענין לביה"ד להמשך הדיון.
ב. השופט טל (דעת מיעוט): אם פעל ביה"ד בגדר סמכותו למטרה לגיטימית, לא תעמודלעותר הטענה שהוא זכאי לצאת את הארץ ללא ערבויות, בהסתמך על חוק יסוד: כבוד אדםוחירותו. השאלה היא אם כן אם פעל ביה"ד בגדר סמכותו למטרה ליגטימית, וכן אםסכום הערבות הנדרשת כה בלתי סביר עד שהוא מהווה למעשה מחסום בלתי עביר. התכליתבדרישת הערבויות ע"י ביה"ד, היא כפולה: הבטחת קיומה הכלכלי של האשה והחששלעיגונה. אשר להבטחת הקיום הכלכלי - עניין מזונות האשה הוסדר באמצעות הוראהלתשלום מחצית גימלתו החודשית של העותר לאשה, ואם אמנם כך הדבר, אין זה ברורבתוקף מה נזקק ביה"ד לענין זה. שונה הדבר באשר לחשש העיגון. הגט שהשליש העותרבשעתו כשניתנה לו אפשרות לצאת לחו"ל, וההרשאה שהשאיר למסור את הגט לאשה, פגתוקפם משחזר הבעל ארצה. אמנם, העותר מוכן להשליש גם עתה גט, אלא שעל פי ההלכהיכול הבעל לבטל את הגט בכל עת שיחפוץ בכך לפני שנמסר הגט. מכיוון שהאשה כיוםאינה רוצה לקבל גט, הרי בהשלשת הגט אין ערבות מספיקה כדי למנוע עיגונה שלהאשה.
ג. אשר להיקף הערבות - בג"צ אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ביה"ד הרבני,ומן הראוי שהשאלה אם ניתן להסתפק בפחות מערבות בנקאית ואם גובה סכום הערבות הואתנאי שאין העותר יכול לעמוד בו תובא ע"י העותר שוב בפני ביה"ד האיזורי, שישקול,בין היתר, את העובדה שהבטחת מזונות של האשה אינה עומדת בפני ביה"ד, ולא למטרהזו דרושה הערבות.
ד. השופט אור (דעת הרוב): אף כי מוסמך היה ביה"ד להתנות את יציאת העותר מןהארץ בתנאים שיבטיחו את המשיבה מפני עגינות, הרי בתנאים שנקבעו חרג ביה"דמסמכותו. התנאי בדבר מתן ערבות בנקאית נקבע להבטחת הקיום הכלכלי של המשיבה, אךעניין מזונות האשה הוסדר כבר על ידי ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לבטל את הדרישהלערבות בנקאית. אין גם לקיים את הדרישה שהעותר יתן יפוי כוח לביה"ד, שאם לאיחזור תוך 6 חודשים תרשם הדירה המשותפת על שם האשה בלבד. תנאי זה אינו מקיים אתהאיזון הדרוש בין הצורך להבטיח את שובו של המערער ארצה ובין הצורך שלא לפגועבזכותו לצאת מן הארץ מבלי להכביד עליו מעבר לנדרש כדי להבטיח חזרתו ארצה. דיבמתן ערבות עצמית וצד ג', בסכום של 50 אלף ש"ח, להבטחת חזרתו של העותר ארצה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, אור, טל. עו"ד סירקיס לעותר, עו"ד יעקבילמשיבים. 18.9.94)
בג"צ 4424/93 - ורדה רוזה גיל נגד יורם גיל ובית הדין הרבני
*סמכות בי"ד רבני כאשר הבעל שהוא תושב חוץ הגיש את התביעה בישראל(העתירה נדחתה).
א. העותרת והמשיב נישאו ב-1967 ולאחר נישואיהם גרו בתל אביב. בשנת 1981 נרשםבמרשם התושבים כי מקום מושבו של המשיב הוא בשוויץ, אך הוא המשיך להיכנס ולצאתבשערי הארץ. בנובמבר 1984 יצא המשיב את הארץ ומאז לא שב אליה עוד, עקב תביעותשל נושים. החל בחודש ינואר 1988 קיבל המשיב מעמד של תושב קבץ בשוויץ. בשנת 1992 הגיש המשיב, באמצעות עו"ד, תביעת גירושין נגד העותרת, שהיא תושבתישראל ובעלת אזרחות שווייצרית. העותרת טוענת נגד סמכותו של ביה"ד לדון בתביעתהגירושין. לטענת העותרת לא נתקיים היסוד "בישראל" שבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דיןרבניים (נישואין וגירושין) הקובע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראלאזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". לטענתה,משקיבל המשיב רשיון לישיבת קבע במדינה אחרת וכשמרכז חייו היחיד ומקום מגוריהקבע שלו ב-9 שנים האחרונות, הינם מחוץ לישראל, לא ניתן לראותו כמי שנמצאבישראל ביום הגשת התביעה לגירושין. ביה"ד הרבני דחה את טענת חוסר הסמכותשהועלתה בפניו ע"י העותרת והעתירה נדחתה.
ב. ההלכה כפי שהתפתחה היא כי תובע (ובכלל זה תובעת), אזרח המדינה, שאינו נמצאבארץ בעת שמוגשת תביעתו, אין נוכחותו הקונסטרוקטיבית נקבעת על פי מידת זיקתולארץ, או מכח קשריו אליה. הנוכחות הקונסטרוקטיבית של תובע הינה פועל יוצא מכךכי כפף עצמו לסמכותו של בית הדין הרבני, באמצעות שליחו בארץ. בכגון דא "שלוחושל אדם כמותו", אף לעניין הנוכחות "בישראל".
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עוה"דפיני אביב ונאוה פרס לעותרת, עו"ד משה הוכמן למשיב. 29.9.94).
ע.פ. 146+163/93+144 - משה הדס ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 173/91 - הערעורים נדחו).
א. בפברואר 1991 בוצע שוד מזוין במלטשת יהלומים ברמת גן ע"י ארבעה רעוליפנים. שלושת המערערים נעצרו ע"י המשטרה, כחשודים בביצוע השוד. שלושת המערעריםהורשעו בביצוע השוד, והמערערים הדס וזאדה הורשעו גם בעבירות סמים, בעבירות מטבעבגין החזקת 19 אלף דולר, הדס הורשע גם בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית ותקיפתשוטר. ביהמ"ש המחוזי גזר להדס 7 שנים וחצי מאסר בפועל וארבע שנים וחצי מאסר עלתנאי, וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 36 חודשים כשמחציתו מצטברת. זאדה נדוןל-5 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי, ואלפסי נדון ל-5 שנים מאסר בפועל
ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים שנה אחתמצטברת. הערעורים נדחו.
ב. הרשעת המערערים מושתתת על מסכת נרחבת של ראיות נסיבתיות המשתלבות לכללפסיפס שלם, שכל חוליה בו מדברת בעד עצמה, ושכולן יחדיו מציגות את התמונה המלאהוהבהירה של האירוע כפי שהתרחש. קיימת עדותו של אחד משה אייזנשטיין, שעסקבמועדים הרלוונטיים בליטוש יהלומים ובסחר ביהלומים, שהמערערים באו עמו בדברים,מסרו לידיו יהלומים לשיווק וכל זאת סמוך לאחר מעשה השוד; עדותו של אחד אבטובולששימש מודיע סמוי שהיו לו קשרים עם המערערים; התנהגות כל אחד מהמערערים לאחרמקרה השוד, להיטותם לרכישת רכב יוקרתי ורישומו על שם אחרים; שקרי הנאשמיםבשאלות העובדתיות המכריעות לענייננו; העובדה כי כאשר אייזנשטיין נעצר הזדרז הדסלשגר אליו עו"ד שהדס היה קשור עימו על מנת שישוחח עם אייזנשטיין וייצג אותוובעיקר ילמד מתוך השיחה עמו מה עלה ומה נחשף בחקירתו; התאמה בין סוגי היהלומיםשהמערערים עסקו בהם מבחינת גודלם, מינם, צורתם ודרך העיבוד שלהם, ליהלומיםשנגנבו בעת השוד ונלקחו שלל. תוספת ראייתית ראה ביהמ"ש בתיאור מבנה גופם שלהשודדים ע"י עדי הראיה.
ג. ביהמ"ש המחוזי הסביר באריכות, מה מידת האמון שהוא רוחש לכל אחד מן העדים,ובענין האמון אין דרגת הערעור מתערבת אלא במקרים קיצוניים ואין זה המקרה שבו ישלהתערב באמון שנתן ביהמ"ש לעדים שבאו בפניו, כולל עדויות המערערים. גם בכלהנדבכים האחרים שביהמ"ש המחוזי השתית עליהם את ההרשעה אין להתערב.
ד. אשר לעונש - מדובר בשוד אלים ונועז שבו נגנבו יהלומים בשווי של כ-500 אלףדולר. זו עבירה הנמנית על החמורות והמסכנות את שלום הציבור וביטחון רכושו,עבירה שכיחה במקומותינו. לפיכך מתחייבת ענישה מרתיעה, ועל אחת כמה וכמה לגביהמערערים שביצעו את המעשה כשהיו תלויים נגדם עונשים מותנים. ודאי כלפי אלה שלארק שביצעו שוד מזויין אלא גם החזיקו סמים מסוכנים והשתמשו בהם. השוני ביןהעונשים נובע מהשוני במעורבות, בהיקף העבירות שנעברו על ידי כל אחד מהמערעריםוביהמ"ש הגיב ברמת החומרה המתחייבת ואולי אפילו ברמה נמוכה מהנדרש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד נ. בטיטו, א.כהן וא. לוי למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 25.9.94).
ע.פ. 4769/92 - האני ניג'ם נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי נצרת - ת.פ. 82/90 - הערעור נדחה).
א. המנוחה פאטמה אבו דבוס התגוררה לבד בדירת חדר ונרצחה. שלושה ימים לאחרהרצח נעצר המערער כחשוד ברצח. כשעתיים לאחר המעצר נגבתה הודייתו בה סיפר כי באלגנוב מבית המנוחה, ומשהתעוררה והכירה אותו רצח אותה. לאחר מכן מסר המערערגירסאות שונות ביחס לסכין שהיתה בידיו שבה דקר את המנוחה, אם הביא אותה מהביתאו מצא אותה בבית המנוחה, וכן אם לאחר מכן זרק אותה או החזיר אותה לביתו. כןשיחזר את האירוע. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברצח המנוחה והערעור על כךנדחה.
ב. המערער נתן את הודאותיו למשטרה מרצונו הטוב והחופשי, אולם בכך לא סגי, ועלהתביעה היה להוכיח כי ההודיות הן הודיות אמת. אולם, גם אם נטל הראייה לאמיתותהשל ההודייה מוטל על שכמי התביעה, הרי שנטל זה מורם בעת שההודייה עומדת בדרישתשני מבחנים מצטברים: האחד פנימי והאחד חיצוני. הראשון מתייחס לתוכן ההודעהוסימני האמת המתגלים ממנה, והמבחן השני תר אחרי סימנים שמחוץ לדברי המערערבהודאתו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה. זהו מבחן אשר מתבטא בחיפוש אחר קיומו
של "דבר מה" נוסף. דרישת ה"דבר מה" הנוסף הינה לתוספת ראייתית שיש בה לאמת אתההודייה, ואינה חייבת להיות כזו המסבכת את הנאשם במעשה העבירה. נאשם המבקשלהתכחש לאמיתות הודייתו צריך להביא ראיות, שיש בהן, לפחות, כדי להעלות ספקבמסקנה, ההופכת, בהיעדר ראיות לסתור, לחלוטה, כי ההודייה שעמדה בשני המבחניםהנ"ל היא הודיית אמת. בענייננו לא נתן המערער הסבר כלשהו להודייתו בביצועהרצח.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"דאברהם ברדוגו למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 4.9.94).
ע.פ. 1532+1839/92 - עטאף אשקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים. *טביעת אצבע. *השוואת כתב יד(מחוזי חיפה - ת.פ. 167/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי על קולת העונשנתקבל).
א. בינואר 1990 נתגלתה באקראי חבית בכביש היורד מן הכרמל לעתלית. החבית הכילה31 אריזות ובהן למעלה מ-6 ק"ג הירואין; שלוש אריזות ובהן כ-261 גרם קוקאין; 8אריזות ובהן כ-710 גרם אבקת ברביטול; שני רובים, תחמושת וחלקי חילוף לרובים; 40שטרות של מאה דולר מזוייפים. אריזות הסמים הוחזקו בקופסאות פלסטיק שנשאורישומים בכתב יד המציינים מה הסם הנמצא בתוך הקופסה ומה טיבו. כן נמצאו עלהשקיות 2 טביעות אצבע ושלוש טביעות כף יד. אחת מטביעות האצבע ושלוש טביעות כףהיד הן של המערער ואילו טביעת אצבע נוספת היא של בעל חנות למסחר בחומרי בניןהמצוייה במקום מגוריו של המערער המוכר שקיות מן הסוג שעליו נמצאו הטביעות. כתבהיד ברישומים זהה לדוגמאות כתב ידו של המערער. המערער טען שטביעת האצבעותוטביעות כף היד הוטבעו בנסיבות "כשרות", וביהמ"ש המחוזי מצא כי יש בהסבר זה כדיליטול מכוחן הראייתי של הטביעות, באופן שמשקלן מועט ואין בהן כדי להביא להרשעתהנאשם. מאידך העדיף ביהמ"ש את עדותה של המומחית מטעם התביעה שלפיה קיימת זהותבין כתב ידו של המערער לבין כתב היד שנמצא על קופסאות הסמים על פני חוות הדעתמטעם ההגנה. ביהמ"ש התבסס גם על כך כי כאשר נתבקש המערער ליתן דוגמאות כתב יד"מוכתבות" לצרכי השוואה, בנוסף ולצד דוגמאות כתב יד "אקראיות" שנתפסו במהלךהחקירה, ניסה לשנות את כתב ידו הטבעי. לאחר בחינת חומר הראיות הרשיע ביהמ"ש אתהמערער בהחזקת סמים, החזקת נשק והחזקת שטרי כסף מזוייפים. בגין עבירות אלה וכןבגין עבירות אחרות הקשורות בנסיון ליבוא של 4 ק"ג קוקאין דרך הגדר הטובה שיוחסולמערער בתיק פלילי אחר, וכן עבירות של תקיפת שוטר, גזר ביהמ"ש למערער 8 שניםוחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על ההרשעה ועלחומרת העונש נדחה ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. מקום שבו מתייצבים לפני ביהמ"ש שני מומחים מטעמם של שני יריבים וביהמ"שנדרש להכריע ביניהם - מלאכתו אינה קלה. ביהמ"ש אינו "מומחה על" בתחומי המדעהמגוונים הנפרשים לפניו. אעפ"כ עליו להכריע בין מומחים המציגים חוות דעת נוגדותבאותם תחומים. ככלל, עדותו של מומחה נבחנת בשני מישורים: מישור המהימנותהאישית; במישור אמינות המקצועית - ובמסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה,וטיב ואופי הבדיקה או הבירור שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. בענייננו הובררכי למומחית מטעם התביעה נסיון מקצועי של עשרות שנים בניתוח כתבי יד והגשת חוותדעת לביהמ"ש, לעומת הכשרתה המקצועית של המומחית מטעם ההגנה ונסיונה בהשוואתכתבי יד ומסמכים שאינו רב.
ג. הלכה פסוקה היא כי ניתן לבסס הרשעה על פי תוצאותיה של בדיקת השוואה ביןכתבי יד כראייה יחידה, ובלבד שניתן להעניק לבדיקת ההשוואה את מלוא המשקל
הראייתי, ושתוצאתה הינה "זהות מוחלטת" בין כתב היד המסבך לבין כתב ידו שלהנאשם. במקרה דנן התמלאו שתי הדרישות האמורות. מחד גיסא, נמצא כי בדיקת ההשוואהשערכה מומחית התביעה נערכה כהלכה ובמיומנות ראויה, ומאידך גיסא תוצאתה של בדיקתההשוואה היא "זהות... במידה שאינה מותירה... ספק של ממש" שהרשומים המסבכיםנכתבו על ידי הנאשם.
ד. בנוסף לתוצאה של השוואת כתב היד הסתמך ביהמ"ש על שני גורמים ראייתים: האחד"החשד" הנעוץ בהימצאות טביעות האצבע וכף היד של הנאשם; והשני - נסיונו של הנאשםלשבש את השוואת כתבי היד על ידי סילוף כתב היד בדוגמאות המוכתבות. אין בצירוףשני הגורמים הנ"ל כדי לבטא היסוס או חשש מפני ביסוס ההרשעה על תוצאות השוואתכתב היד כראייה יחידה, אלא כדי להרחיב את בסיס ההרשעה. ההסבר שנטל מטביעותהאצבע וכף היד את כוחן לשמש בסיס עצמאי להרשעה בשל הספק שמא הוטבעו "בנסיבותכשרות" - מאבד את כוחו לנוכח המסקנה המתחייבת מזיהוי כתב היד שנמצא בחבית ככתבידו של הנאשם. משנשמט כוחו "המכשיר" של ההסבר, חוזרות הטביעות והופכות לראייהעצמאית הקושרת את המערער לתוכן החבית. מאידך, המאמץ שעשה המערער לשיבוש הליכיבדיקת ההשוואה ע"י סילוף כתב היד, הינו בעל כח מחזק בלבד ככל התנהגות מפלילה שלנאשם לאחר מעשה. רשאי היה על כן ביהמ"ש לצרף גורם ראייתי זה כגורם מחזק.
ה. אשר למידת העונש - מן הראוי היה לגזור למערער עונש מאסר לתקופה ארוכה יותרבמידה משמעותית, בהתחשב באופיין של עבירות שבהן הורשע. העונש שנגזר נופל במידהמשמעותית מרמת הענישה המתחייבת בכל הקשור להחזקת כמויות גדולות של סמים. המערערגם הורשע בהחזקת כלי נשק ותחמושת והחזקת שטרי כסף מזוייפים וכן בעבירות סמיםנוספות לאלה נשוא כתב האישום בתיק זה. עובדות אלה מלמדות כי אין מדובר בכשלוןחד פעמי של המערער או מעורבות מקרית אלא בעיסוק מתמשך. לנוכח כל אלה חייבותלסגת נסיבותיו האישיות של המערער שהובאו בחשבון, ודין הוא שהעונש שייגזר יבטאאת חומרת המעשים. עם זאת, אין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין עם הנאשם. לפיכךהוחלט כי ענשו של המערער יועמד על 12 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר עלתנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד מ.זיו למערער, עו"ד גב' נאווה בן אור למשיבה. 4.9.94).
ע.א. 4323/92 - סהר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד לורה חזן ואח'
*התערבות בשיעור שכ"ט שנפסק
(ערעור על גובה שכ"ט - הערעור נתקבל).
המערערים חוייבו לשאת בהוצאות אישפוזהשל המשיבה במוסד, במסגרת תביעת נזיקין עקב תאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי פסק שכ"טעו"ד בשיעור של 57,000 ש"ח ומע"מ, בהתחשב באורך חייה הצפוי של המשיבה ועלותהאישפוז משך תקופה זו. הערעור על גובה שכה"ט נתקבל. במהלך הדיון לא חלקוהמערערים על חובתם לשאת בהוצאות האישפוז, והמחלוקת האמיתית בין הצדדים היתהבשאלה באיזה מוסד תאושפז המשיבה השניה, כשבסופו של דבר, התקבלה עמדת המערערים.בנסיבות אלה, חיוב בתשלום שכ"ט עו"ד בסכום האמור מוגזם ומצדיק התערבות. לפיכךהועמד שכה"ט על סכום של 30,000 ש"ח ומע"מ.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' אירית כהןלמערערים, עו"ד משה מימרן למשיבים. 29.9.94).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 2940/94 - פירוש המילים: טעינה, פריקה ומטען לעניין ─ תמרור "אין חניה" .........................................146 ─* בג"צ 6103/93 - סמכות ביה"ד הרבני לדון בתביעה הנובעת ─ מהסכם גירושין לאחר שבני הזוג התגרשו ......................147 ─* ע.א. 3854/94 - אימוץ ....................................................148 ─* רע"א 3577/93 - פירוש סעיף בפוליסה לביטוח רכב בעניין ─ ירידת ערך של מכונית עקב התאונה ...........................149 ─* ע.א. 5815/93 - אימוץ ....................................................150 ─* ע.פ. 3658+3841/94 - הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים וחומרת העונש .........150 ─* ע.פ. 1548/91 - חומרת העונש (שוד) ........................................152 ─* בש"פ 4866/94 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין וקוקאין) ..............152 ─* בש"פ 4865/94 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) ......................153 ─* בש"פ 4861/94 - מעצר עד תום ההליכים (ייבוא הרואין) .......................153 ─* ע.א. 202/92 - מתנה על תנאי, מתנה בעתיד, הקניית נכס במתנה ...............154 ─* בג"צ 4358/93 - צו עיכוב יציאה שניתן ע"י בי"ד רבני .......................155 ─* בג"צ 4424/93 - סמכות בי"ד רבני כאשר הבעל שהוא תושב חוץ הגיש את ─ התביעה בישראל ............................................156 ─* ע.פ. 163/93 - הרשעה בשוד וחומרת העונש ..................................156 ─* ע.פ. 4769/92 - הרשעה ברצח ...............................................157 ─* ע.פ. 1532+1839/92 - הרשעה בהחזקת סמים. *טביעת אצבע. *השוואת כתב יד ......158 ─* ע.א. 4323/92 - התערבות בשיעור שכ"ט שנפסק ................................159 ─
─