רע"פ 3542/93 - דליה אזוב נגד מדינת ישראל ואח'
*סמכות ערעור על החלטת שופט בתפקידו כחוקר סיבות מוות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים קדמי ובך נגדדעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. אמא של המבקשת נפטרה בביה"ח והמבקשת האשימה את הרופאים ברשלנות שגרמהלמותה. נתקיימה חקירת סיבות מוות על ידי שופט, לפי חוק חקירת סיבות מוות. לאחרהחלטת השופט שאין מקום לפתוח תיק בגין רשלנות, קיבל ביהמ"ש ראיות נוספות לפיבקשת היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר קבלת הראיות קבע השופט כי אין בהן כדי לשנותאת מסקנותיו כי מותה של המנוחה לא נגרם בשל רשלנות הרופאים. המבקשת ערערהלביהמ"ש המחוזי על החלטת השופט וביהמ"ש בחן סמכותו לדון על רקע הטענה של היעדרזכות ערעור. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אכן אין למבקשת זכות ערעור על החלטת השופטהחוקר ועל כן דחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ברובדעות השופטים בך וקדמי, בפסק דין עיקרי מפי השופט קדמי, נגד דעתה החולקת שלהשופטת דורנר.
ב. הנושא שעלה לדיון בביהמ"ש העליון היה אם חקירת סיבת מוות הנעשית על ידישופט דינה כדין משפט המתנהל בפניו, ואם החלטת השופט הינה פסק דין, או שמאפעולתו של השופט החוקר היא למעשה פעולה מינהלית והחלטתו אינה יכולה לעמודלערעור לפני ביהמ"ש המחוזי, ואם "אדם מעוניין" שיש לו מעמד לפי החוק אינו שבערצון מהחלטת השופט החוקר, יכול הוא לפנות בעתירה לבג"צ אך לא לערעור. מסקנתהרוב היתה כי החלטת שופט חוקר איננה פסק דין הנותן זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי,על אף שיש סממנים של "הליך שיפוטי" בפעולת השופט החוקר. לדעת השופט קדמי מדוברבהליך מינהלי. מנגד סברה השופטת דורנר כי ההליך הינו הליך שיפוטי שניתן לערערעליו לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' דורנר. המבקשת לעצמה, עו"ד בורנשטיין למדינתישראל, עו"ד מירקין למשיבים האחרים. 17.7.94).
רע"א 2652/94 - עמיחי טנדלר נגד לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ ואח'
*מסירת מסמכי בי-דין למורשה של אדם שאינו גר בישראל(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה השניה היא חברה צרפתית המנהלת את המשרד הראשי של רשת מועדוני היםהתיכון. המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) היא חברה ישראלית, שהינה חלק מהרשתהעולמית של מועדוני הים התיכון. בקיץ 1987 יצא המבקש לחופשה בכפר הנופש שלמועדון הים התיכון באמצעות המשיבה. במהלך החופשה אירעו למבקש נזקי גוף ובגיןנזקים אלה הגיש בשנת 1991 תובענה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב נגד שתי המשיבות.המבקש המציא את כתבי בי-דין למשיבה ובאמצעותה גם למשיבה השניה. המשיבה החזירהלביהמ"ש את כתבי בי-דין המיועדים למשיבה השניה, בטענה כי אין היא מוסמכת לקבלכתבי בי-דין עבור המשיבה השניה. רשם ביהמ"ש המחוזי החליט שההמצאה היתה כדין, אךבערעור פסל ביהמ"ש המחוזי את ההמצאה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעורנתקבל.
ב. הנושא שבמחלוקת הוא פירוש תקנה 482 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:"היתה התובענה בענין עסק... נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט של ביהמ"ש... דיבהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק...באותו איזור שיפוט". רשם ביהמ"ש שהחליט כי ההמצאה היתה כדין השתית את החלטתו עלהקביעות העובדתיות הבאות: המשיבה 2 הינה בעלת המניות הכמעט בלעדית של המשיבה;שמן של החברות זהה; המשיבה מפרסמת ומשווקת בארץ את מועדוני המשיבה 2 הנמצאיםברחבי העולם וכד'. מכאן, קבע הרשם, כי המשיבות פועלות למעשה כגוף עסקי אחד
ולפיכך הוכחה לצורך תקנה 402 (א) מידת האינטנסיביות הדרושה בקשר בין שתיהמשיבות. לעומתו קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין בסממנים האמורים כדי ללמד על קיוםזיקה של ממש בין המשיבות. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אין לפרש את תקנה 482(א) עלדרך ההרחבה, אלא ביד קמוצה תוך הקפדה שלא להפרש מעבר לגבולות המוצבים על פידין.
ג. אין לקבל את הפרשנות המצמצמת של תקנה 482 בה דגל ביהמ"ש המחוזי. פרשנות זושרווחה בעבר כבר אינה תואמת את המציאות דהיום של "עולם קטן", בו קיימים קשריםהדוקים בין המדינות השונות, ובו מאפשרת התקשורת המודרנית העברת מידע בו זמניתוזולה באמצעות הטלפון, הפקסימיליה וכדומה. אכן, ביהמ"ש לא יחרוג מהמסגרתהדיונית המחייבת כפי שנתחייבה בתקנות, אך בגדרם של הכללים עדיין נותר בפניביהמ"ש כר נרחב להתאים את התקנות על דרך של פרשנות ראויה של המציאות החדשה.
ד. הטענה כי יש בפרשנות ליברלית של התקנה האמורה כדי להרחיב יתר על המידה אתסמכותו הבינלאומית של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. יצויין כי גם לאחר שקנה ביהמ"שסמכות בינלאומית לגבי הנתבע, עדיין עומדת לנתבע טענה של "פורום לא נאות",שבעזרתה הוא יכול להביא לשינוי הפורום במקרה המתאים. אין לפרש את הדיבר "מורשה"בתקנה במשמעות הטכנית של שלוח, אלא המבחן הקובע הינו קיומה של דרגה כזו שלאינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שבגידרה יש להניח כי ה"מורשה" יעבירלידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. בענייננו, גם אם אין בכל סממן שהוזכרכשלעצמו כדי להצביע על שיתוף פעולה הדוק בין המשיבות שדי בו כדי להביא את העניןבגדר התקנה, הרי מצבור של סממנים, שאין בכל אחד מהם כדי להכריע, יכול להוביללמסקנה בדבר קיומו של הקשר. זה המצב בענייננו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט לוין. עוה"דיונה מרקוביץ ויעקב פישר למבקש, עו"ד פ.ג. נשיץ למשיבים. 25.8.94).
ע.פ. 6869/93 - סלימאן אבן ברי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים-הרואין)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בקשירת קשר לסחר בסמים והחזקת למעלה מ-100 גרם הרואין שלאלצריכה עצמית. הוא נדון לשש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. המערערנתפס כשהיה בדרכו למסור את הסם לנצרכים או לספקי סמים בדרג נמוך יותר. על פניהדברים מצטייר המערער כמי שמילא תפקיד מרכזי בהפצת הסם. על כן, על פי מדיניותהענישה המקובלת, גזר הדין אינו חמור במידה המצדיקה התערבות. להיפך, בשל חומרתהתופעה וההתמכרות הגוברת של ציבור רב לסמים קשים צריך לנקוט במדיניות ענישהמחמירה ומוחשית כדי להרתיע. עם זאת יש לקבל את הערעור מטעמים של אחידותהענישה.
ב. במקביל למערער הועמדו לדין והורשעו שלושה אחרים גם הם על אותה פרשת סמים.האחרים גם הורשעו בהחזקת 46 גרם הרואין. כך שעל פני הדברים הנאשמים האחרים עסקובפועל בשיווק סמים. שניים מן האחרים היו גם בעלי עבר פלילי חמור ביותר בעבירותשונות ובכללן עבירות סמים. הנאשמים האחרים נדונו - האחד, ל-40 חודשים מאסרבפועל, השני ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי שהופעל, והשלישי ל-30חודשים מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי שהופעל. הפער בענישה, לאחר שהמדינה לאערערה על העונשים האחרים, אכן מחייב התערבות בעונש שנגזר למערער. לפיכך הועמדמאסרו של המערער על ארבע שנים וחצי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, זמיר, טל. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' רבקה לויגולדברג למשיבה. 12.9.94).
ע.פ. 2800/93 - בוריס קריקסמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע לגבי מקרה אחד באינוס ונסיון לבצע מעשה סדום ובמקרה שניבמעשה מגונה בכפיה ואינוס. המדובר בשתי בנות רוסיות, האחת בת 17 והאחת בת 15.ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי.הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי התבסס על מהימנות דבריהן של שתי המתלוננות.העובדה שמתלוננות בעבירות מין - ביחוד בנות 15-17 - נרתעות מהגשת תלונה למשטרהוכובשות תלונתן, והחשש לצעוק בעת ביצוע המעשה, ידועים. אין באלו כשלעצמם, וכאשריתר הנסיבות מסבירות את התנהגותן, כדי לגרוע ממהימנות דברי המתלוננת. אין גםיסוד לטענה שלפיה אין לייחס למערער עבירת אינוס מאחר ולא השלים חדירתו אלאהסתפק במקצת החדירה. ענין זה כבר נדון והוכרע בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. אשרלעונש - אין הוא חמור כלל ועיקר ולא היה מקום להתערב בו גם אילו היה חמור יותר.ראוי שרחובותינו ובתינו יהיו בטוחים, וכי הגברים האלימים - בין ותיקים וביןעולים חדשים - ירוסנו על ידי עונשי מאסר חמורים ומרתיעים. כל הקלה בעונשיםהנגזרים בעבירות אלה, מגבירה את הסיכון לשלום הציבור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, זמיר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהםפישמן למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 19.9.94).
ע.א. 3990/91 - המועצה האזורית גליל תחתון נגד אבנר עציוני
*אכיפת הסכם אופציה. *המחאת זכויות(מחוזי נצרת - ת.א. 66/86 - הערעור נדחה).
א. לפי הסכם "שכר מכר" מספטמבר 1978, בין המערערת ובין חברת מבני תעשיה,(להלן: החברה) התחייבה החברה להקים ולהשכיר למערערת מבנים בשטח כולל של כ-1000מ"ר במרכז האיזורי כדורי, על קרקע של המינהל. המערערת התחייבה לרכוש מהחברה אתזכויותיה במבנים בתוך 5 שנים, והחברה התחייבה למכור למערערת את המבנים. לאחרשהמבנים הוקמו התקשרה המערערת עם המשיב בחוזה, לפיו השכירה לו מבנה אחד בשטח של200 מ"ר (להלן המושכר) לתקופה של 5 שנים. הוסכם כי "אם השוכר יעמוד בכל תנאיהשכירות על פי הסכם זה... נתונה לשוכר... האופציה לרכוש את המושכר מהחברהבתנאים שהמשכיר היה רוכש את המושכר...". כבר בספטמבר 1981 הודיע המשיב למערערתעל רצונו לממש את האופציה, אך העיסקה לא יצאה לפועל. ביני לביני רכשה המערערתאת הזכויות מהחברה. המשיב ביקש לאכוף על המערערת להעביר לו את המושכר. טענתהמערערת בהגנתה היתה כי זכויות המשיב באופציה הותנו בכך שהמשיב יעמוד בכל תנאיהשכירות והוא הפר את תנאי השכירות מספר הפרות, ובכלל זה שמסר את המושכר לשימושםשל אחרים מבלי ליטול לכך רשות מהמערערת.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כל ההפרות הנטענות לא הוכחו פרט להפרה האמורה. אעפ"כסבר כי משלא הפעילה המערערת את זכות הביטול שהעמידה לה ההפרה שוב אינה רשאיתלהסתמך על ההפרה. עוד טענה המערערת כי במתן האופציה למשיב יש משום המחאת חיוב,שהיתה טעונה קבלת הסכמתה של החברה, ומשלא ניתנה הסכמת החברה אין להמחאה תוקףמחייב. בדחותו טענה זו קבע השופט כי לצד התחייבותה כלפי החברה לרכוש את המבנים,עמדה למערערת גם זכות לרכשם. את החבות כלפי החברה לא היתה רשאית להמחות ללאהסכמת החברה, ולכן חבותה זו בעינה עומדת. אך המחאת זכותה כלפי החברה לרכישתהמבנים לא היתה טעונה הסכמה, ולפיכך יכולה היתה להמחות זכות זו למשיב. הערעורנדחה.
ג. עמדת המערערת היא כי לפי חוזה השכירות הברירה לרכוש את המושכר נתונה היתהלמשיב, בתנאי שיעמוד בכל תנאי השכירות, ומכאן שקיום תנאי השכירות היווה תנאימתלה לשכלולו של חוזה הברירה ומשהופר התנאי בטלה הברירה. אין לקבל את הגישהשהתניית הברירה בקיום תנאי השכירות הינה תנאי מתלה. המשמעות הנדרשת מתנאי מתלההיא, שיהיה זה אירוע חיצוני למסגרת החוזה, שהתקיימותו לא תהא תלויה בהתנהגותהצדדים בלבד. מה שאין כן בענייננו, שבו מדובר בתנייה חוזית רגילה, שאי קיומהמהווה עילה לביטול חוזה השכירות, בשל הפרת תנאי השכירות, ובעקבות זאת גם אתחוזה הברירה. אך משחדלה המערערת מנקיטת מהלכים לביטול השכירות בעטיה של ההפרה,נותרה השכירות על כנה, ואף תקפותה של הברירה לא נפגמה. הסעיף בחוזה המסדיר אתעיסקת האופציה מהווה חוזה מושלם (חוזה ברירה) העומד לעצמו.
ד. אשר לטענת המערערת כי בעת שהעניקה את זכות הברירה למשיב לא היו לה זכויותבמושכר ולכן סעיף זה אינו תופס - בעת הענקת הברירה עמדה למערערת זכות חוזית,לרכוש בעתיד את המבנים ששכרה, וזכות זו (או מקצתה) היה בידה להמחות. יש לראותאת מתן הברירה למשיב כהמחאת מקצת זכותה של המערערת כלפי החברה.
ה. באשר לטענה האחרת כי להמחאה היתה דרושה הסכמה של הצד השלישי, החברה, שכןבחוזה בין המערערת לבין החברה היו גם חיובים - אמנם נכון כי המחאת חוזה בשלמותוללא הסכמת יתר המתקשרים בדרך כלל היא בלתי אפשרית. אך אף המחאה כזאת אינה אפס.כאשר צד להסכם שטרם בוצע ממחה אותו לפלוני בלי הסכמת הצדדים האחרים לו, הריבאין נסיבות המורות על כוונה אחרת, תפורש ההמחאה כהמחאת הזכויות בלבד ובנוסףכהעברת הביצוע של החבות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. הלר למערערת,עו"ד י. רובין למשיב. 22.9.94).
ע.פ. 7086/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשים מגונים של אב בבתו הקטינה. *ראיות סיוע *מידת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 162/92 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה בהזדמנויות שונות בהיותהבגיל הגן. בביהמ"ש הוגשה הודעת הקטינה בפני חוקר נוער באמצעות קלטות ותמליליםשנעשו מתוך האזנה לקלטות. ביהמ"ש המחוזי ציין כי האזין בקפידה ובזהירות רבהלעדויות הילדה והגיע למסקנה בדבר אמינותה. בעקבות זאת ובהסתמך על ראיות סיועשביהמ"ש מצא במסכת העדויות, הרשיע ביהמ"ש את האב בעבירות שיוחסו לו וגזר לו 6שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונשנדחה.
ב. עבירות מין מטבען מתבצעות בצינעה ובדרך כלל לא יימצאו עדויות לבדמהמעורבים במעשה. כאשר קרבן העבירה היא קטינה גם אין אפשרות להציבה על דוכןהעדים ולהתרשם מהופעתה. הקטינה נחקרת ע"י חוקר נוער ועדותה מוגשת לביהמ"ש אלאשהיא זקוקה לראיית סיוע. במקרה דנן גבה החוקר עדות מפי הילדה וביהמ"ש מצא אתעדותה האמינה. ביהמ"ש גם התרשם מחוקר הנוער, שעשה רושם טוב על בית המשפט כחוקראמין ומנוסה, שהתרשם כי הילדה דוברת אמת. ביהמ"ש רשאי היה לתת משקל להתרשמותזו. המעשה החשוב והחיובי של הקלטת העדות ותימלולה, נותן גם לביהמ"ש העליוןאפשרות של ממש להאזין לילדה בשעת מסירת עדותה, להתרשם ולהסיק את המסקנות. גםביהמ"ש העליון הגיע לאותה התרשמות ומסקנה אשר אליהן הגיע ביהמ"ש המחוזי.
ג. נותרה שאלת הסיוע לעדותה של הילדה. ראיית הסיוע יכולה לעלות מתוך תיאורהתנהגותו של קרבן העבירה בהקשר לעבירת המין המיוחסת לנאשם, הלך הרוח של הקרבןסמוך לאחר ביצוע העבירה. במקרה דנן היו ראיות על מצב נפשי קשה ומצוקה של הילדה,
סיפורה על המעשים וכן העובדה שהיא רזתה באותה תקופה ונראתה מדוכאת וסיפרה כיהיא מדוכאת בגלל המעשים שעושה בה אביה. סיוע נוסף ראה ביהמ"ש בעדותו החמקניתוהבלתי אמינה של המערער. בכך אין להתערב.
ד. אשר למידת העונש - העונש שנגזר אינו עונש קל, אולם הוא תואם את מדיניותהענישה, המודרכת ע"י ביהמ"ש העליון, להחמיר בדינם של נאשמים החוטאים בגילויעריות או מתעללים בקטינים ומבצעים בהם עבירות מיניות מבחילות. תופעות אלהשכיחות הן וכל שביהמ"ש יכול וצריך לעשות להדברת התופעה הוא בענישה מכאיבה שישבה כדי להרתיע.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. החלטה - השופט לוין. עו"ד מאיר בן חייםלמערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 19.9.94).
בש"פ 4595/94 - מדינת ישראל נגד אברהם גבאי ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
א. שלושת המשיבים הואשמו בעבירות של סחר בסמים ונעצרו עד תום ההליכים. הליכיםאלה לא החלו במשך חודשים רבים ומשהתחיל המשפט הוא התנהל בעצלתיים. בתום שנההוארך מעצר המשיבים מכוח סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי לשלושה חודשים ובמשךשלושה חודשים אלה לא חלה התקדמות של ממש בשמיעת המשפט. בעשר ישיבות שהתקיימומאז מעצר המשיבים נשמעה רק חקירתו הראשית של עד אחד מתוך 40 עדי התביעה. בנוסףלכך, מדובר בשלושה נאשמים שלכל אחד מהם פרקליט ושגם הם יביאו עדים. הבקשהלהארכת המעצר לפי סעיף 54 נדחתה.
ב. מעצר עד תום ההליכים אינו מעצר לתקופה בלתי מוגבלת. הכלל הבא לביטוי בסעיף53 לחוק סדר הדין הפלילי הוא כי במקרים רגילים תקופה של שנה מספקת לבירור אשמתושל נאשם. המחוקק איפשר, בסעיף 54, במקרים חריגים, הארכת המעצר מעבר לשנה. תקופתהמעצר הנוספת לא הוגבלה בחוק, אך ההגבלה מתחייבת ממשקלה הסגולי של זכות האדםלחירותו, שהיא זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מדובר כאןבמעצר שכבר נמשך 15 חודשים וכאשר ההתדיינות היא עדיין בראשיתה. במקרה כגון דאאין הצדקה להארכת מעצר נוספת. לפיכך יש לשחרר את המשיבים בערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד גב' מיקי חשין למבקשת, עו"ד ד. יפתח, מ. מרוזוצ. אמיר למשיבים. 30.8.94).
בג"צ 6290/93 - אביטל זילכה נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*תקפותה של תקנה המעניקה סמכות לבטל רישום של אחות מוסמכת שהורשעה בבי"ד משמעתי ברשלנות בטיפול(העתירה נדחתה).
א. העותרת הינה אחות מעשית מורשית עפ"י תקנות בריאות העם ובתקופה הרלוונטיתהועסקה כאחות מעשית בביה"ח וולפסון. נגד העותרת הוגשה קובלנה, בהסתמך על תקנה15 לתקנות, עקב התנהגות שאינה הולמת את מקצוע הסיעוד. לעותרת יוחסה התנהגותשאינה הולמת במספר מקרים ובכללם רשלנות בביצוע חלוקת תרופות; מתן טיפול שלשטיפת עירוי לחולה על דעת עצמה; חוסר אחריות בכך שלא ביצעה בדיקת סימניםחיוניים במועד כשהיתה מופקדת על יחידת מונשמים במחלקת הריאות. העותרת טענה כיהתקנות הנדונות, המאפשרות שלילת הרישום של אחות, הותקנו בחוסר סמכות וכי החקיקההראשית המסמיכה בפקודת בריאות העם את המנהל להתקין את התקנות אינה כוללת הסמכהלבטל את הרישום. העתירה נדחתה.
ב. חקיקת משנה, מן ההכרח שתמצא עיגון בחוק המסמיך. הכלל הוא, כי מבין שניפירושים אפשריים ראוי לבחור את הפירוש המקיים את דבר חקיקת המשנה ולא את הפירושעל פיו יש לפסלו. בענייננו, נוסח החוק והתקנות הנוגעות לענין וכן הצורך להבטיח
שאחיות תהיינה בעלות ידע והכשרה מתאימים כאשר עיסוקן בשלומם ובריאותם שלהנזקקים להן, מביאים למסקנה כי התקנות המאפשרות מחיקת רישום של אחות מן המרשםהותקנו בסמכות ולא בחריגה מסמכות. מתקין התקנות הוסמך להתקין תקנות, לא רקלהסדרת מתן רשיון לעסוק במקצוע אחות, אלא גם כאלה המסדירות את המשך היותן בעלותרשיון. טענת העותרת גם לוקה בחוסר עקביות. מצד אחד היא גורסת שלמנהל סמכותלהתקין תקנות בדבר מתן רשיון או היתר לעסוק במקצוע אחות, מכח אותן תקנות זכתההעותרת עצמה להיות מוכרת כאחות מעשית ולהרשם בפנקס, ובאותה נשימה היא טוענת שלאהיתה סמכות להתקין את התקנות.
ג. אשר להסתמכות העותרת על חוק יסוד: חופש העיסוק - הדין החל בענייננו קודםלחקיקתו של חוק היסוד, ועל כן הרי הוא שריר ומחייב. אכן, יש לפרש ברוח הוראותחוק היסוד את הדין שחל לפניו, ברם פירוש כזה אינו מביא לתוצאה שונה, שכן דברחקיקה שבא לאפשר שלילת רשיון לעיסוק מאחות, בא במסגרת דרישות סעיף 4, סעיףההגבלה שבחוק היסוד. בצד חופש העיסוק קיימים אינטרסים אחרים הראויים להגנהובכלל אלה שלומם ובריאותם של החולים.
(בפני השופטים: אור, חשין, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' גילילאור-פליקסברודט למבקשת, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 8.9.94).
בש"פ 4862/94 - אברהם ורחמים מסילתי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ריצוי בישראל של עונש מאסר שהוטל בארה"ב(בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין - הבקשה נדחתה).
א. שני המבקשים, אזרחים ישראלים, הואשמו ב-1991 בבימ"ש באילינוי שבארה"בבשתי עבירות של נסיון לרצח, תקיפה חמורה ומזויינת ואלימות מזויינת. קרבנותהעבירות היו אף הם אזרחים ישראלים. כאשר משפטם החל הודיע ביהמ"ש למבקשים, כי אםלא יתייצבו להמשך משפטם, ניתן יהיה לדון אותם בהיעדרם. לאחר שנשמעו חלק מעדויותהתביעה, נמלטו המבקשים לישראל. משפטם נמשך בהיעדרם, אם כי בנוכחות סניגוריהם,והם הורשעו ונדונו ל-25 שנים מאסר. באפריל 1993 הגישה ממשלת ארה"ב בקשה לישראללהסגיר את המבקשים, או לחילופין, עפ"י הוראת סעיף 10א' לחוק העונשין, לחייב אתהמבקשים לרצות בישראל את העונש שהוטל עליהם. בתוקף סמכותו לפי סעיף 10א' הנ"להורה שר המשפטים כי המבקשים יובאו בפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים שיקבע אם היו הםבני הסגרה לארה"ב אלמלא אזרחותם הישראלית, שכן זהו התנאי שבקיומו ניתן לשרלהורות על ריצוי בישראל של עונשים שהוטלו מחוץ לישראל. ביהמ"ש המחוזי החליט כימתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בחוק להכרזת המבקשים כבני הסגרה אלמלאאזרחותם הישראלית. הסניגור טען שאין לתת תוקף מחייב לפסק הדין של ביהמ"שבאילינוי, מהטעם שחלק ניכר מהמשפט התנהל שלא בנוכחות הנאשמים. הטענה היא כיזכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו הינה זכות יסודית, ואין לסרב להכיר בכךשאזרח ישראלי הוא בר הסגרה עפ"י פסק דין שניתן תוך אי כיבוד עיקרון זה. ביהמ"שהמחוזי דחה טענה זו. המערערים הגישו ערעור ובקשתם היא לעכב את ביצוע מאסרם עדלשמיעת הערעור. הבקשה נדחתה.
ב. יש לדחות את בקשת המבקשים על סמך השיקולים הבאים: כשמדובר בעונש מאסר לתקופה כה משמעותית, בגין עבירות כה חמורות, יורה ביהמ"ש על עיכוב ביצוע גזרדין רק בנסיבות יוצאות דופן; בהתחשב בחומרת העונש והעובדה שהמבקשים התחמקומחובתם לעמוד לדין בביהמ"ש בארה"ב, קיים בסיס לחשש כי ינסו שוב להימלט אםישתחררו בערובה; האינטרס של מערכת המשפט בישראל למנוע מהמבקשים את האפשרותלהתמחק מריצוי עוונם מתחזק עקב העובדה שמדובר בכיבוד התחייבות בינלאומית שלישראל כלפי מדינה ידידותית; גם הטענה שהעונש של 25 שנות מאסר נראה לכאורה מאוד
חמור אין בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע העונש; אפילו יתקבל טיעונם של המבקשיםוביהמ"ש לערעורים יחליט כי מן הדין לקיים את משפטם של המבקשים מחדש בישראל עפ"יהוראות סעיף 10 (ד) לחוק העונשין, גם אז ניתן להניח שביהמ"ש יורה על מעצרם.
(בפני: השופט בך. עו"ד משה מרוז לעוררים, עו"ד גב' עירית קאהן למשיבה.13.9.94).
בש"פ 5098/94 - מדינת ישראל נגד יובל שריקי ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה בעיקרה).
א. המשיבים הועמדו לדין, יחד עם ארבעה אחרים, ובמלאת שנה להגשת כתב האישוםהאריך ביהמ"ש העליון את מעצרם של הנאשמים בשלושה חודשים. במהלך הזמן נסתיימומשפטיהם של האחרים ואילו משפטם של שלושת המשיבים טרם נסתיים. המדינה מבקשתהארכת מעצרם בשלושה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה לגבי שניים מהם ואילו לגביהשלישי נדחתה הבקשה משום שממילא הוא נמצא במאסר, אך הותנה כי לא יצא לחופשותממאסרו.
ב. נוכח חומרת העבירות של המשיבים והחששות הכבדים והממשיים הכרוכים בשחרורם,כגון חשש להימלטות וסיכון שלומם של העדים, אין מנוס מהמשך כליאתם. לכך ישלהוסיף כי המשפט עומד להסתיים בקרוב. ברם, באשר למשיב השני, הרי הורשע לאחרונהבמסגרת משפט אחר ונדון למאסר בפועל של למעלה מארבע שנים. השאלה היא אם מאסרועשוי להוות חלופה נאותה למעצרו, והתשובה לכך היא חיובית. אכן, תנאי כליאתו שלאסיר הם פחות מכבידים מתנאי כליאתו של נאשם הנתון במעצר, ומבחינת מעמדו כאסירעשוי המשיב השני לזכות בחופשה מבית הסוהר, אך על קושי זה ניתן להתגבר על ידיהוראה כי כתחליף למעצרו לא יצא לחופשה מבית הכלא עד תום ההליכים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גל לברטוב למבקשת, עו"ד אייל רוזנברג למשיב הראשון,עו"ד אהרון בנימין למשיב השני, עו"ד דוד טמסית למשיב השלישי. 28.9.94).
ע.פ. 4148/92 - חוסין מועד נגד מדינת ישראל
*חילוט רכב ששימש לביצוע עבירה(מחוזי חיפה - ת.פ. 71/88 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשעתו בשורה של עבירות שעניינן חטיפה לשם רצח, נסיון לרצח,שוד חמור וכדומה. העבירות התייחסו לכך כי בשעה שהמערער הסיע ברכבו אסיר נמלטשהיה חשוד ברצח יהודי, עצרו השניים רכבם ליד חייל מילואים שחיכה להסעה ולאחרשהחייל התיישב במושב הקדמי התקיפו השניים את החייל ופצעו אותו קשה אך הלה הצליחלהימלט. ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון על ההרשעה באותן עבירות נדחה ביום8.7.91. כשבוע לאחר מכן הגישה המדינה בקשה לביהמ"ש המחוזי לחלט מוצגים שנתפסובעת החקירה ובכלל זאת את המכונית. הבקשה לחילוט המוצגים לא כללה נימוקים.ביהמ"ש המחוזי החליט, ביולי 1992, ברוב דעות, לחלט את המכונית, והערעור נדחה.
ב. לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) יכול ביהמ"ש לצוות עלחילוט חפץ שנתפס במסגרת הפקודה. כדי לחלט את החפץ צריך שהעבריין שהוא בעל החפץיורשע בדין; שההרשעה מתייחסת למעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו. ההתייחסותלמעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו, מכוונת לא רק לנסיבות בהן שימש החפץ בגדראובייקט למעשה העבירה, כגון מסמך שזוייף, אלא גם למקרים שבהם שימש החפץ לביצועהעבירה, למרות שהעבירה שבוצעה לא באה לידי ביטוי במעשים או במחדלים שהשאירורישומם על החפץ. אמת המידה היא במהותה או בעצמתה של הזיקה בין החפץ לביןהעבירה. המקרה דנא הוא דוגמא בולטת לזיקה ברורה וישירה בין העבירות לבין הרכב,שהרי השתמשו ברכב לפיתויו של אדם לנסוע בו, תוך כוונה לתקוף אותו להרגו וליטול
את נשקו. הרכב היה כאן כלי ישיר לביצוע העבירות, ועל כן אין כל סיבה להתערבבהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
ג. ביהמ"ש העליון העיר שהדרך הנכונה היא לבקש את חילוט הרכב בשעת מתן גזרהדין. החוק אמנם מתיר פניה בבקשה לחילוט לא רק עובר למתן גזר הדין אלא גם בבקשהנפרדת. אולם, ככל האפשר, יש לנסות ולשלב בקשת חילוט לשלב הדיון בגזר הדין, שהריאחרת ישקל הענין תמיד ע"י שני מותבים נפרדים ויקרה שיהיה צורך לשמוע שניערעורים נפרדים כפי שאירע כאן. כמו כן, נכון יהיה אם יצויין בבקשה לחילוט הרכבובהחלטה, הקשר שבין החפץ לעבירה. אכן, אין כאן מקום לפסול את החלטת ביהמ"שהמחוזי בשל היעדר פירוט השיקולים לחילוט, שכן ביהמ"ש יצא מהנחה שבידי כלהנוגעים בדבר מצויים פסקי הדין הנוגעים להרשעה המערער בעבירות שיוחסו לו וכיאין צורך לחזור על פרטים אלה. עם זאת יש להעיר כקו מנחה לעתיד, כי כאשר מדוברבהחלטה נפרדת מגזר הדין ראוי כי השופט יחזור על הנתונים העיקריים המבססיםהחלטתו ולא יסמוך על ידיעת הצדדים הטוענים בפניו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חשין, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זכי כמאללמערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 22.9.94).
רע"פ 3009/94 - יוסף ביטה נגד מדינת ישראל
*בקשה לערעור נוסף בהרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים(הבקשה נדחתה).
א. המבקש נהג במונית בכביש אשדוד אשקלון כשהוא מסיע שישה נוסעים. הכביש היהרטוב ממי גשמים ובהגיעו ל"עקומה חדה" סטתה המונית לשולי הכביש הימניים והתהפכה.כתוצאה מהתאונה נהרג אחד הנוסעים ונחבלו חבלה של ממש ארבעה נוסעים נוספים. עפ"יגירסת המבקש הוא נכנס לעקומה במהירות של 90-80 קמ"ש ובהיותו בתוך העקומה לחץ עלדוושת הבלמים וחש כי רכבו סוטה ימינה. לטענתו איבד את השליטה ברכבו כתוצאהמנקר. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הטענה שהיה נקר בגלגל, אך קבע כי גם אם נכונהגירסת המבקש עדיין הוא אשם בעבירות שיוחסו לו שכן חברו כאן יחדיו מהירותו שלהמערער יחד עם הנקר, ומשאירע הנקר לא היה עוד בידי הנהג לשלוט ברכבו. השופט קבעכי המבקש אמנם לא חרג במהירותו מן המותר, אך התרשל כאשר נכנס לעקומה חדה בכבישרטוב מבלי להאט נסיעתו. ביהמ"ש גזר למערער ששה חודשים מאסר בפועל, שירוצהבעבודות שירות, וכן מאסר על תנאי ופסילה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקשוהבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ברע"א 130/82 (פד"י ל"ו 123 - חניון חיפה) נקבעו העקרונות באשר למתן רשותלערער. ענייננו אינו עונה על הדרישות למתן רשות כזו. הסניגורית טוענת כי עניינושל המבקש מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית. האחת - האם קיימת חובת האטהבכביש רטוב למרות שאין הוא נמנה על המקרים המפורטים בתקנה 52 לתקנות התעבורהשבה נמנים 14 מקרים בהם חוייב נהג להאט את רכבו; השניה - כי התקנה המחייבת האטהכאשר נכנסים לעקומות חדות מעוררת שאלות משפטיות חשובות כגון מה היא "עקומה חדה"ומה היא "עקומה רגילה"; שלישית - אם נהיגה כחוק מהווה הגנה בפני רשלנות אויוצרת "חזקת נהיגה זהירה".
ג. אין בשאלות האמורות משום חידוש. על כל נהג מוטלת חובה לנהוג בזהירות.זהירות - משמעה בהתאם לתנאים בהם נתקל הנהג בדרכו. טענת המבקש בדבר "הסדרשלילי", היינו, כי כל עוד לא מצויין המקרה במפורש בתקנה 52 אין חובת האטה -הינה טענה מופרכת וחסרת יסוד. ישנן נסיבות שונות שבהן על הנהג להאט ולא ניתןליצור רשימה סגורה לגביהן. חובת נהג לנהוג בזהירות אינה מתמצית בחובות הנקובותבתקנה 52. כמו כן אין צורך לדון בשאלה אם נהיגה כחוק יוצרת חזקת נהיגה זהירה,
שכן במקרה דנן לא נהג המבקש כחוק. שהרי "כחוק" - משמעו נהיגה בהתאם לתנאי הדרך.אין גם לאמר כי יש פסיקה סותרת בשאלה אם החלקה מהווה ראיה לרשלנות. מעבר לכך,שאלה זו כבר נדונה והוכרעה בביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ר. עזריאלנט למבקש, עו"ד י. למברגר למשיבה.31.8.94).
בג"צ 1930/94 - יובל נתן ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*בקשה של מתגייסים שהתחייבו לשרת שירות נוסף של 6 חודשים להשתחרר מהתחייבותם(העתירה נדחתה).
א. העותרים, חיילים בשירות סדיר, הועסקו בכתיבה ועריכה בעיתון "במחנה". לפנישגוייסו לצבא עברו העותרים מיון ונמצאו כשרים לשמש כתבים ועורכים בעיתון. לאחרשעברו את האימון הבסיסי בטירונות, הבהירו רשויות הצבא לעותרים כי תנאי מוקדםלשיבוצם ככתבים בעיתון הוא כי יתחייבו לשרת בצה"ל תקופת שירות סדיר נוסף (שס"ן)בת 6 חודשים בתנאי שירות חובה. העותרים הסכימו להצעה וחתמו על "הצהרת התנדבותלשירות סדיר נוסף בתנאי שירות חובה". לאחר מכן פנו העותרים לבג"צ וטענו כי איןלחייבם לשרת את השירות הנוסף של ששה חודשים. טענתם הראשונה של העותרים היתה כירשויות צה"ל לא היו מוסמכות להתקשר עימם בהתחייבות השס"ן; שנית, כי גם אם היתהסמכות כזו כי אז הופעלה הסמכות בהיעדר סבירות וההתחייבות בטלה; שלישית, כיהרשויות נהגו באפליה בין העותרים לבין חיילים אחרים. העתירות נדחו.
ב. אין בסיס לטענת חוסר הסמכות. אמנם מדובר בחוק ב"התנדבות" לשירות בטחוןוהעותרים טוענים כי הם לא "התנדבו" שהרי קיבלו תמורה בכך שהוצבו ככתבים, ואולםבענייננו המושג "התנדבות" אינו מושג של "מתנדבים בעם" העושים שלא על מנת לקבלפרס, אלא בהתחייבות שאין על המתחייב לקבל על עצמו אלא מרצונו. העותרים מרצונםאת ההתחייבות לשרת את השירות הסדיר הנוסף. המסקנה כי הרשויות עולה הן מלשוןהחוק והן ממגמתו. אשר לטענת האפליה - אכן היו כאלה שהוצבו ככתבים בעיתון בלישחוייבו בחתימת שס"ן, אך הוברר על ידי המשיבים כי מדובר בטעות שנעשתה וטעותשנעשתה ותקלה שהיתה במקום אחד אינן מחייבות לנהוג כך גם במקום אחר. ג. נותרה הטענה כי גם אם מוסמכות הרשויות להחתים על התחייבות של שס"ן, הריעשו שימוש בלתי סביר או בלתי ראוי בסמכותם. טענה זו שהעלו העותרים ארוגה אל תוךטענותיהם של המשיבים, היינו כי בג"צ לא יושיט יד לעותר האומר להתכחש להתחייבותואו מבקש להפר חיוב שנטל על עצמו. ההלכה היא כי הסכמים יש לכבד. כוחה של הלכה זובשדה המשפט הציבורי ככוחה בשדה המשפט הפרטי. עותר המתכחש להתחייבותו לא יזכהבסעד "למען הצדק", והוא אבן הראשה בסמכותו של בג"צ כהוראת סעיף 15(ג) לחוקיסוד: השפיטה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, חשין. החלטה - השופט חשין, הוסיף הערהקצרה השופט בך. עו"ד אברהם ברדוגו לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים.19.9.94).
ע.פ. 1418+1798/93 - אורי עמית ואח' נגד מדינת ישראל
*ואח' - עבירת שוחד ע"י התרמה לקרן ראש העיר בתמורה לעזרה מצד ראש העיר(מחוזי ת"א - ת.פ. 149/90 - הערעורים נדחו).
א. המערער אורי עמית היה בעת האירועים נושא אישומים אלה ראש עירית רמת גן.המערערים הורביץ וסטוצ'ינר היו חברי קואופרטיב דן. לשלושת המערערים יוחסועבירות של לקיחת שוחד ונתינת שוחד, בכך שקואופרטיב דן, באמצעות הורביץוסטוצ'ינר (נותני השוחד) שילם סכום של 5000 דולר למוציא לאור של מקומון עירוני"רמת גן שלנו", לבקשתו ולקידום עניינו האישי של עמית כראש עירית רמת גן (לוקח
השוחד), בתמורה לזירוז ההליכים שהיו דרושים להשלמת העברת חניון אוטובוסים של דןלמתחם חדש ברמת גן. לא היתה מחלוקת על כך שהקואופרטיב העביר למוציא לאור שלהמקומון 5000 דולר בשקלים כ"תרומה". הדיון נסב סביב השאלה מה היתה משמעותה שלהעברת הסכום הנ"ל מן ההיבט של עמית מכאן ושל הורביץ וסטוצ'ינר מכאן. לעמית,כראש העיריה, היה עניין אישי בהוצאה לאור של מקומון "רמת גן שלנו" אשר באמצעותותעביר העיריה (קרי - ראש העיר) לתושבי העיר מידע על פעילותה והישגיה ותבטיחתדמית חיובית לראש העיר. יכולתה של העיריה לממן את הוצאת המקומון היתה מוגבלתביותר ועמית ביקש לסייע על ידי השגת תרומה מהקואופרטיב בלבוש של תשלום עבורפרסומים. במפגש בין עמית לבין הורביץ העלה עמית, לדבריו, בפני בן שיחו שלושהנושאים: תרומה על ידי דן ל"קרן רמת גן"; הקצאת כספים לפרסום הודעות במקומון;זירוז ההליכים הדרושים להעברת חניון האוטובוסים למתחם החדש. לאחר מכן נערך מפגשבין עוזרו האישי של עמית לבין סטוצ'ינר. בעקבות שני המפגשים שולם הסכום האמורלמקומון. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את כל השלושה בעבירות שוחד וגזר לעמית מאסר עלתנאי וקנס ולהורביץ וסטוצ'ינר תשלום קנסות. הערעורים על ההרשעה נדחו.
ב. העובדה שמדובר בתרומה ל"קרן רמת-גן" אינה מעניקה לתורם ולגורם המתריםחסיון מפני הרשעה בעבירה של לקיחת שוחד ומתן שוחד. גם תרומה לקרן עיר תיבחן עלפי אמות המידה המתחייבות מיסודות עבירת השוחד. במקום שראש העיר מבקש ממי שנזקקלשירותי העיריה, להרים תרומה לקרן העיר, כדי לזכות ביתרון, בטיפול בעניינובעיריה, והתרומה ניתנה, ייראה ראש העיר כמי שלקח שוחד והתורם כמי שנתן שוחד. כךשבנסיבות המקרה גם אילו השיק היה נמסר כתרומה לקרן ראש העיר ולא למקומון עדייןהיה בכך משום עבירת שוחד, ובלבד שניתן היה להוכיח את התכלית, היינו לזכות במשואפנים מטעם ראש העיר.
ג. בשיחה של עמית עם הורביץ חיפש עמית מענה לשני נושאים כספיים - מימוןהמקומון ותרומות לקרן העיר שעמד להקים. הוא הגיע למסקנה שניתן להניע אתהקואופרטיב לתרום כספים לשתי התכליות האמורות. כל אחד מבין כי עובד ציבור אינויכול "לקשור" במפורש תרומה שהוא מבקש לקידום עניינו האישי למתן יתרון לתורם,וכי "קשר" כאמור הינו, בדרך כלל, קשר "מתחייב", שהנוגעים בדבר ערים לקיומו מבלישיהיה צורך לאמר דבר מפורש בענין זה. על כן יכול היה עמית להצטמצם ל"איזכור"בלבד של נושאי החניון במתחם החדש לצד הצגת הקשיים במימון המקומון ואיסוףהתרומות לקרן, ולא היה צריך לקשור במפורש את המשאלות הכספיות למאמץ שיעשהלפתרון הקשיים בהעברת החניון.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ויינרוט,ע. הורביץ, מ. כספי ונ. שורק למערערים, עו"ד משה לדור למשיבה. 1.9.94).
בש"פ 4805/94 - סלאמה אבורדיני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בשלוש עבירות של החזקת סמים. הפרקליטות מבקשת לבסס את ההכרעהעל דבריו של סוכן מוסווה שמסר הודעה במשטרה שבה הוא מפליל את העורר. הסניגורטוען כי הסוכן המוסווה מעליל עלילה על העורר בעקבות סכסוך ביניהם. כן טועןהסניגור כי קלטת המתעדת את השיחה בענין עסקות הסמים בין הסוכן לבין העוררמטושטשת ומעורפלת ולא נעשתה בדיקה כדי לוודא כי הקול הנשמע בקלטת הוא קולו שלהעורר. הערר נדחה.
ב. בשלב זה של הדיון, על ביהמ"ש לשקול אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית. איןזה השלב בו נכנסים לבדיקה מעמיקה של מהימנות הראיות. על ביהמ"ש לוודא שעל פני
הדברים אין סתירות בולטות או חוסר הרמוניה בין ראיות התביעה. מתוך החומר עולהכי קיימת תשתית ראייתית לכאורה למעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו. באשרלעילת המעצר - הרי זו קיימת. כאשר מדובר בעבירת סמים וסחר בסמים, קיימת עילתמעצר שהרציונל שלה הוא עצם חומרת העבירה ורצון המחוקק להביע סלידתו מסוגיעבירות אלה הפוגעות בציבור והמהוות נגע שיש לקטול באיבו. אין במקרה זה מקוםלהורות על חלופת מעצר, שכן העבירות המיוחסות לעורר בוצעו בביתו ודווקא בשעותהערב. מכל מקום כבר נפסק לא אחת כי בעבירת סחר בסמים חלופת מעצר אינה ישימה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד נועם סולברג למשיבה.26.9.94).
ע.א. 868+880/90 - הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה (בפירוק) ובנק ישראל נגדרג'ואן - שמחוני שותפות בלתי רשומה ואח'
*חיוב בנק צפון אמריקה בגין גניבה ע"י המנהל. *חבות בנק ישראל שנתן ערבות לבנק שהתמוטט(ערעור הכונס נדחה (פרט לענין ריבית) וערעור בנק ישראל נתקבל, כאשר בדעת מיעוטקיבל השופט גולדברג באופן חלקי את ערעור הכונס נגד אחד המשיבים).
א. המשיבה, שותפות בלתי רשומה, עסקה בייבוא מזון עד למחיקתה באפריל 1987.המשיבים 6-2, אורי שמחוני וארבעת האחים רג'ואן, בשמם פעל אחד מהם, אפריםרג'ואן, היו שותפים בשותפות. ביום 10.10.79 נפתח בסניף בנק צפון אמריקה (להלןהבנק) חשבון ע"ש רג'ואן-שמחוני בו הפקידה השותפות סכום כולל של יותר מ-820 אלףדולר בשתי הפקדות. כחודש וחצי לאחר ההפקדה השניה של 570 אלף דולר נתגלה שהיתרהבחשבון עומדת על אפס. הסתבר כי הסכומים נמשכו ע"י מנהל סניף הבנק, משה שטרן,שבסופו של דבר הודה בגניבת הסכומים האמורים והורשע בתיק פלילי. בעקבות זאת תבעוהשותפות ושותפיה את הבנק להשיב להם את הסכומים שהופקדו ואת בנק ישראל לשלםסכומים אלה מכח ערבותו לבנק ומכח פיקוח בלתי נאות על פעולות הבנק.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החשבון נפתח לשותפות ולא לשותפים אישית, כי לפיתנאי פתיחת החשבון טעונה כל פעולה בו חתימות של שניים מן השותפים, כי הכספיםנמשכו בהיעדר חתימות כאלה על ידי שטרן, כי השותפות לא הפקידה את הכספים בבנקלשימושו של שטרן לשם ביצוע השקעות "חוץ בנקאיות" אלא לשם העברתם לתשלום בחו"ללספקי סחורה לשותפות, כי עד להעברת הסכומים הופקדו להשקעה בתוך הבנק, כי גם אםהיתה הסכמה של אפרים רג'ואן למשיכת הכספים ע"י שטרן כדי להשקיעם בעסקאות "חוץבנקאיות", אין בכוח הסכמה כזו לחייב את השותפות. לפיכך קבע השופט כי על הבנקלהחזיר ללקוח את מלוא הסכום. כן חייב את בנק ישראל, מכוח ערבותו, לשלם את הסכוםהאמור למשיבים. ערעור הכונס נתקבל רק לענין גובה הריבית, וערעורו של בנק ישראלנתקבל פה אחד.
ב. באשר לשאלה אם נתן אפרים רג'ואן הרשאה לשטרן להוציא את הכספים למטרות חוץבנקאיות - בפני ביהמ"ש עמדו שלוש גירסאות. השופט לא קבע בפסק דינו למי מהעדיםהוא מאמין, אך לאחר שניתח את הגיונה הפנימי והכלכלי של כל אחת מהגירסאות הגיעלמסקנה כי הכספים אמנם נועדו לעשיית רווחים, אך בתוך הבנק ולא מחוץ לבנק,ולפיכך לא היה שטרן, כמנהל הסניף, רשאי למשוך את הכספים. בענין זה קיבל ביהמ"שהעליון את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות, בפסק דין מפי השופטת שטרסברג-כהןשאליה הצטרף השופט ש. לוין. השופט גולדברג (בדעת מיעוט) סבר שיש לקבל את הטענהשאפרים רג'ואן הורה לשטרן למשוך את הכספים להשקעות מחוץ לבנק, אך הוא לא היהמוסמך לחייב את השותפות, ומכיוון שהוא אחד מחמישה שותפים, הרי את חלקו בסכוםהנתבע מהבנק אין הוא יכול לקבל.
ג. טוען המערער כי משהוכח שבשנים 1982-1979 נעשו פעולות בחשבון בחתימה אחתולעיתים ללא חתימה, יש בכך כדי ליצור נוהג המשנה את הוראות פתיחת החשבון. ברם,צדק ביהמ"ש המחוזי כי העובדה שמאז 1982 לא היתה שום פעילות בחשבון והסכומיםשנגנבו הופקדו בשתי הפקדות בדצמבר 1984 ובמרץ 1985, מביאה לכך שאין לראות בנוהלהאמור נוהג ששינה את ההוראות הכתובות בדף פתיחת החשבון שנותרו ללא שינוי.התקופה הארוכה שעברה ללא פעילות וללא שינוי הוראות פתיחת החשבון, יכולה בהחלטלהיחשב כתקופה של הפסקת נוהל.
ד. אשר לחבות הבנק בגין פעולותיו של שטרן - שטרן שהוציא את הכספים בחתימתו,היה מנהלו של הסניף הירושלמי של הבנק. כאשר מנהל פועל ומושך כספים מחשבון לקוחשלא בהרשאת הלקוח מיוחסת פעולת המנהל לתאגיד. לפיכך יש לראות בפעולתיו של שטרןפעולות של הבנק עצמו.
ה. באשר לריבית - ביהמ"ש קבע כי הכספים בסך 820 אלף דולר ישולמו לשותפותבתוספת ריבית של %11 החל ביום 1.4.85, הוא היום שבו הופקד הסכום הגדול, ועדמועד ההשבה בפועל. לענין זה יש להבחין בין שתי תקופות. התקופה שעד צו הפירוק שלהבנק ביום 5.1.88, והתקופה המתחילה עם מתן צו הפירוק. עד מתן צו הפירוק ישלקבוע את אחוז הריבית שנקבע בפסיקה והוא %11 לשנה בחוב דולרי. ממועד צו הפירוקביום 5.1.88 יחושב החוב הדולרי לפי ערכו במטבע ישראלי במועד מתן צו הפירוק וישאריבית והפרשי הצמדה וריבית לפי שיקול דעתו של המפרק.
ו. אשר לחבותו של בנק ישראל - ביום 20.8.85 פורסמה הודעת בנק ישראל בדבר מתןערבות לבנק. השופט המחוזי מצא שבנק ישראל חייב על פי הערבות. בענין זה יש לקבלאת ערעורו של בנק ישראל על יסוד הנימוק שמדובר בהתחייבות "שלא נכללה או שלאהשתקפה בדינים וחשבונות שהגיש הבנק לבנק ישראל או למפקח על הבנקים, או שלאנכללה או שלא השתקפה בדין וחשבון השנתי... של הבנק", כאמור בסעיף 3 (א) (2)סיפא לערבות. לפי המצב העובדתי נמשכו הכספים שהופקדו בו ביום ולא באו לכללביטוי בערבו של יום שהוא מועד הדיווח לבנק ישראל.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ה. שלום לכונסהרשמי, עו"ד ר. יאראק לבנק ישראל, עו"ד י. גרייבסקי לרג'ואן. 8.9.94).
ע.א. 1733/93 - המפקח על התעבורה נגד דניאל ישראלי
*פסילת רשיון נהיגה לתקופות קצרות - האם היא מפסיקה את הרציפות הנדרשת לקבלת רשיון למונית(מחוזי י-ם - ע.ש. 23/92 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חשין נגדדעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המשיב, נהג שכיר במונית, ביקש רשיון להפעלת מונית. אחד התנאים לקבלת רשיוןדורש כי המבקש "... נהג בישראל במונית, כעיסוק עיקרי... עבודה בפועל בנהיגתמונית... במשך 6 שנים לפחות מתוך 8 השנים שקדמו...". עד הגשת הבקשה נהג המשיבקצת יותר מ-6 שנים במונית, אלא שבתוך תקופה זו נפסל רשיונו פעמיים לחודשיים כךשחסרו לו קצת יותר משלושה חודשים כדי למלא את מיכסת ששת השנים. לפיכך דחתה ועדתהמוניות את הבקשה. אין חולקין כי אי נהיגה לתקופות קצרות של מספר שבועות אומספר חודשים בשל טעמים שונים הנובעים ממחלה או חופשה וכד' אין בה כדי להפסיק אתהרציפות הנדרשת. אך קיימת מחלוקת הפוסקים מה הדין אם במשך התקופה נפסל הנוהגלנהיגה למספר שבועות או חודשים. לענין זה היתה תחילה דעת הרוב כי שלילת רשיוןנהיגה לתקופה בת שלושה חודשים אין בה כדי לקטוע את הוותק הנדרש, לאחר מכן הפכהדעת המיעוט לדעת רוב שקבעה, בשני פסקי דין, כי תקופה של פסילה יש בה כדי לנתקאת הרצף בניגוד לאי נהיגה מסיבות אחרות במשך תקופה קצרה. בשני המקרים האחרוניםהיה הנשיא שמגר בדעת המיעוט. בענייננו חזר ביהמ"ש המחוזי להלכה הראשונה, שאין
בתקופת הפסילה כדי לקטוע את הוותק. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטחשין, בפסק דין מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט חשין הבהיר כי שני הפירושים שנתן ביהמ"ש העליון לחוק מקובלים הם.אלמלא היתה מחלוקת הפוסקים בעבר, והיתה גישה אחידה של ביהמ"ש העליון לענין זה,היה הולך באותו מסלול. ברם, משנחלקו הדעות בביהמ"ש העליון, סבור הוא כי הדין עםהדעה שלפיה אין בפסילה לתקופות קצרות כדי לנתק את הוותק וכי דין אי נהיגה מטעמיפסילה כדין אי נהיגה מסיבות אחרות כגון חופשה, מחלה וכד'.
ג. הנשיא שמגר הצטרף לפסק דינו של השופט חשין בציינו כי הוא דבק בדעתו כפישהובעה בדעת מיעוט בעבר.
ד. השופט גולדברג (בדעת מיעוט) סבר כי הצורך ביציבות ההלכה מחייב כי לאתטולטל ההלכה הלוך ושוב. הלכה שנקבעה בדעת רוב בהתחלה נשתנתה, אף היא בדעת רובבמספר פסקי דין, ואין טעם שיצדיק עתה החזרת הלכה ליושנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד נועם סולברג למערער, עו"דשי גלעד למשיב. 22.9.94).
ע.פ. 5300/91 - מחמוד עבד עטא נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה שהתבססה על אמרה במשטרה לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות(מחוזי י-ם - ת.פ. 481/90 - הערעור נתקבל).
א. באפריל 1986 הותקף אוטובוס בקירבת הישוב בית אריה על ידי שני אנשים. האחדהשליך לעבר האוטובוס בקבוק תבערה והאחר פתח באש על נוסעיו. הנהג נהרג ושנינוסעים נפצעו. שני בני דודים, צאלח חריז (להלן הצעיר) ואחמד חריז (להלן הזקן)מסרו הודעות במשטרה באשר לאירוע. השניים והמערער הם תושבי הכפר דיר אבו משעל.כחודש לאחר הפיגוע יצא המערער לחו"ל וקיבל אזרחות ארה"ב. שלושה חודשים לאחרהפיגוע נעצר הזקן והודה כי ירה על האוטובוס. בעקבות סיפורו של הזקן נעצר גםהצעיר. לאחר הודעותיו של הזקן נפגש הצעיר עם הזקן והם שוחחו ביניהם. נמסרו ע"יהשניים מספר הודעות. תחילה הודו במעשים ולאחר מכן הטילו את האשמה על המערערוטענו כי הוא שירה על האוטובוס. המערער הוסגר לישראל וביהמ"ש המחוזי הרשיעוברצח. במשפט של המערער חזרו הזקן והצעיר מההודעות המפלילות, אך ביהמ"ש קיבל אתהאמרות לפי סעיף 10א' לפקודות הראיות. ביהמ"ש המחוזי מצא כי האמרות המפלילותנתמכות ע"י תוספת ראייתית המגיעה לדרגת "סיוע", מעבר לדרוש לפי סעיף 10, שבונדרש "דבר לחיזוק" בלבד. תוספת ראייתית זו נמצאה בראיות אלה: הממצאים בשטחהמתאימים להודעה שבפי הזקן; הצעיר הוביל את החוקר למקום מחבואו של הנשק; הודעתהזקן כי המערער הודה בפניו שהשתתף באירוע מתחזקת בהודעת הצעיר, הן הזקן והןהצעיר מסרו כי גוייסו לארגון הפת"ח ע"י המערער. הערעור נתקבל.
ב. לא היתה מחלוקת כי בפיגוע השתתפו שני אנשים בלבד, כי אחד מהם ירה והשניהשליך בקבוק, וכן כי מי שהשליך את הבקבוק היה הצעיר. אם תתקבל הגירסה הראשוניתשל הזקן כי הוא זה שירה באוטובוס כי אז יש לזכות את המערער. בגירסתו זו מסרהודאה מפורטת התואמת את הממצאים בשטח, ואין לקבל את גירסתו המאוחרת שהוא ידע אתהפרטים מפיו של המערער. אין גם לייחס משקל עצמי מלא להודעה המפלילה של הצעיר.גם הוא מסר הודעות הסותרות את ההודעה המפלילה, וכן ההודעה המפלילה נמסרה לאחרפגישה של הצעיר עם הזקן ואין לדעת כיצד הודרך הצעיר ע"י הזקן. גם הסבריהם שלעדי התביעה בביהמ"ש, כי הפלילו את המערער משום שסברו כי אין הוא בהישג ידן שלהרשויות באשר כבר היה בחו"ל, אינו מופרך.
ג. אשר לתוספת הראייתית הנדרשת - לנוכח משקלן העצמי הנמוך של ההודעותהמפלילות, דרושה בענייננו תוספת ראייתית בדרגה של סיוע, דהיינו, ראייה עצמאית
הקושרת את המערער לביצוע העבירה. מבחינה טכנית ההודעות המפלילות יכולות לסייעזו לזו, ואולם בנסיבות המקרה אין ההודעות המפלילות יכולות לתמוך זו בזו, שכןקיים יסוד לחשש בדבר תיאום בין השניים. אכן, התוספת הראייתית הנדרשת על פי סעיף10א' היא "דבר לחיזוק" בלבד, ברם תוספת זו משקפת את הסף התחתון הדרוש להכרעהכאשר המשקל הפנימי של העדות המפלילה הוא מלא. כאשר משקלה העצמי של העדות הואמופחת, נדרשת תוספת ראייתית גדולה יותר, אף בדרגה של סיוע. על יסוד כל האמור ישלזכות את המערער
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' לאהצמל למערער, עו"ד ח. ארד למשיבה. 29.9.94).
בש"א 4498/94 - מרכז היהלומים הארצי... בע"מ ואח' נגד בנק איגוד ואח'
*עיכוב ביצוע הליכי פירוק (בקשה לעיכוב ביצוע הליכי פירוק - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי הוציא צופירוק נגד המבקשת, זו הגישה ערעור על ההחלטה והיא מבקשת לעכב את הביצוע מן הטעםשאם עד שיישמע הערעור תפורק החברה, ייגרם לה נזק שאינו ניתן לתיקון. הבקשהנדחתה. כל ההליכים המקדמיים לקראת הפירוק הושלמו, לא הוכח ולו לכאורה כי נגדהחוב הנטען קיימת טענה ממשית המאיינת את הבסיס לבקשת הפירוק, ולכן, הליך הפירוקצריך להימשך. אילו היתה הבקשה לעיכוב ביצוע מלווה בבטחונות, היה מקום לשקול אםליתן את הצו המבוקש בתנאים מתאימים. כאשר הבקשה היא כוללנית וסתמית ואיןמאחוריה כל דבר אשר בכוחו להרגיע את הבנק, לא יהא זה מוצדק לעכב את ההליכים. (בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד א. מאור וב. טאוב למבקשים, עו"ד א. גאון למשיב.17.8.94).
ע.א. 3909/90 - HANDELSMAATSCHAPPIJ נגד קונטיננטל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*תביעה בגין פוליסת ביטוח למשלוח ימי של מזון
(הערעור נדחה).
המערערת היא חברה זרה שמקום מושבה בהולנד. בשנת 1984 רכשההמערערת בישראל כ-2,000 טון תפוחי אדמה שנשלחו ב-7 משלוחים נפרדים בדרך היםמישראל להולנד. המשלוחים בוטחו ע"י המשיבות בפוליסת ביטוח ימי. משהגיעוהמשלוחים להולנד נתגלה כי בארבעה מהם קיימת נביטה בתפוחי האדמה וכן נמצא חסרבמספר השקים ובמשקל הכולל של המשלוחים. המערערת תבעה מחברת הביטוח לפצותה עלהנזקים אך החברה סרבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת. באשר לחסר בכמותקבע ביהמ"ש כי לא הוכח מה הכמות שנשלחה וממילא לא הוכח שיש חסר. באשר לנביטהשגרמה לנזקים, קבע ביהמ"ש מספר קביעות אשר לדעתו יש בהן כדי להביא לדחייתהתביעה, ובכלל זה כי תפוחי האדמה נשלחו בצורה שאינה מתאימה להגנה עליהם מפנינביטה. הערעור נדחה.
באשר לחסר - אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי ענין זה לא הוכח. אשרלנזק שנגרם כתוצאה מהנביטה - לענין זה די בנימוק האמור של ביהמ"ש המחוזי כיתפוחי האדמה נשלחו שלא באריזה המתאימה כדי לדחות את הערעור. באשר לכך אין לקבלטענת המערערת שעל פי פירוש סעיף בפוליסה יכלה לשלוח את תפוחי האדמה בצורה ששלחהאותם ולא בספינה שיש בה קירור כפי שיש לשלוח תפוחי אדמה כאשר קיים חשש שלנביטה.
(בפני השופטים: אור, מצא, קדמי. החלטה - השופט קדמי, הוסיף השופט אור. עו"די. רובין למערערת, עו"ד ש. זינגר למשיבות. 13.9.94).
ב ת ו כ ן
* רע"פ 3542/93 - סמכות ערעור על החלטת שופט בתפקידו ─ כחוקר סיבות מוות .........................................162 ─* רע"א 2652/94 - מסירת מסמכי בי-דין למורשה של אדם שאינו גר בישראל .........162 ─* ע.פ. 6869/93 - חומרת העונש (סמים-הרואין) ................................163 ─* ע.פ. 2800/93 - הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש .........................164 ─* ע.א. 3990/91 - אכיפת הסכם אופציה. ─ *המחאת זכויות ............................................164 ─* ע.פ. 7086/93 - הרשעה בביצוע מעשים מגונים של אב בבתו הקטינה. ─ *ראיות סיוע *מידת העונש ..................................165 ─* בש"פ 4595/94 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים) ..............................166 ─* בג"צ 6290/93 - תקפותה של תקנה המעניקה סמכות לבטל רישום של אחות ─ מוסמכת שהורשעה בבי"ד משמעתי ברשלנות בטיפול ...............166 ─* בש"פ 4862/94 - עיכוב ריצוי בישראל של עונש מאסר שהוטל בארה"ב .............167 ─* בש"פ 5098/94 - הארכת מעצר מעבר לשנה .....................................168 ─* ע.פ. 4148/92 - חילוט רכב ששימש לביצוע עבירה .............................168 ─* רע"פ 3009/94 - בקשה לערעור נוסף בהרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים .........169 ─* בג"צ 1930/94 - בקשה של מתגייסים שהתחייבו לשרת שירות נוסף של 6 חודשים ─ להשתחרר מהתחייבותם .......................................170 ─* ע.פ. 1798/93 ואח' - עבירת שוחד ע"י התרמה לקרן ראש העיר בתמורה לעזרה ─ מצד ראש העיר .............................................170 ─* בש"פ 4805/94 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ...............................171 ─* ע.א. 868+880/90 - חיוב בנק צפון אמריקה בגין גניבה ע"י המנהל. ─ *חבות בנק ישראל שנתן ערבות לבנק שהתמוטט ..................172 ─* ע.א. 1733/93 - פסילת רשיון נהיגה לתקופות קצרות - האם היא ─ מפסיקה את הרציפות הנדרשת לקבלת רשיון למונית ..............173 ─* ע.פ. 5300/91 - ביטול הרשעה שהתבססה על אמרה במשטרה לפי סעיף ─ 10 א' לפקודת הראיות ......................................174 ─* בש"א 4498/94 - עיכוב ביצוע הליכי פירוק ..................................175 ─* ע.א. 3909/90 - תביעה בגין פוליסת ביטוח למשלוח ימי של מזון ...............175 ─
─