ע.א. 583/90 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד יעקב גורפינקל ואח'
*גילום" מס שבח המשולם ע"י הקונה ב"שווי המכירה". *שומה לפי "מחיר השוק" כאשר קיים הסכם מכר. *המועד להוצאת שומה כאשר הוגשה שומה עצמית. *שווי הרכישה ומועד הרכישה כאשר המוכר רכש את הנכס בהיותו דייר מוגן בו(ערעור וערעור נגדי - הערעור נמחק והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. שניים מהמשיבים הם המוכרים והשניים האחרים הם הקונים של חלקת מקרקעיןשמכרו המוכרים לקונים במרץ 1985. התמורה לפי החוזה היתה 85,000 דולר והוסכם ביןהצדדים כי מס השבח ישולם ע"י הקונים. המוכרים והקונים הגישו שומות עצמיות לצורךמס שבח ולצורך מס רכישה. מנהל מס שבח (המנהל) לא קיבל את השומה העצמית והוציאביום 19.8.85 שומת מס שבח זמנית גבוהה יותר וביום 21.10.85 שומת מס רכישה זמניתגבוהה יותר. על השומות הזמניות הגישו הקונים והמוכרים השגות שנדחו אף הן ע"יהמנהל ביום 18.5.86. בנוסף לדחיית ההשגות הוציא המנהל, ביום 26.5.86, כנספחלהחלטתו בהשגה על מס השבח שומה זמנית מתוקנת, לעניין חישוב המס, בה הפחית משוויהרכישה של הנכס פחת אשר לא הופחת בשומה הזמנית המקורית שהוצאה.
ב. המוכרים והקונים עררו על החלטת המנהל בפני ועדת הערר. המחלוקת בענין קביעת"שווי המכירה" היתה בכך שהמנהל סבר כי מקום שמוסכם שהקונה ישלם את מס השבח,יחושב שיעור המס בשיטת "הגילום המלא", לאמור, יש לראות את שווי המכירה הקבועבחוזה כסכום נטו שיגיע לידיו של המוכר, לאחר שהקונה כבר שילם את מס השבח בגיןהעיסקה. עפ"י שיטת חישוב זו, תופח שווי המכירה בשיעור ניכר וכמעט מכפיל אתעצמו. לעומתו טענו הצדדים לעיסקה כי יש לחשב את המס בשיטת "הגילום החלקי"לאמור, שווי המכירה האמיתי בעיסקה הוא הסכום של התמורה הנקובה בחוזה בתוספתשיעור מס השבח המתחייב עפ"י חוק בגין התמורה האמורה. הסכום הכללי האמור הואהתמורה המשולמת למעשה ע"י הקונה למוכר, ועל כן סכום זה הוא שווי המכירה לצורךחישוב מס שבח. בעניין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את גישתם של המשיבים והמנהל הגישערעור לביהמ"ש העליון. ברם, עד לשמיעת הערעור כבר נקבעה הלכה ע"י ביהמ"ש העליוןבעניין זנזורי (פ"ד מ"ה(3) 635) שלפיה יש לחשב את שווי המכירה בשיטת הגילוםהחלקי ולאור קביעת הלכה זו ויתר המנהל על ערעורו וערעורו נמחק.
ג. משקיבלה ועדת הערר את גישת המשיבים בענין הגילום הוחזר התיק למנהל על מנתשיברר, לפני עריכת השומה המתוקנת, מה היו מחירי השוק במקרקעין מהסוג הנדון,לצורך קביעת "שווי המכירה". זאת החליטה ועדת הערר למרות שקיבלה את טענת המשיביםכי התמורה הנקובה בחוזה היא התמורה המלאה שנקבעה בתום לב בין הצדדים וכי התמורהאינה נובעת מיחסים מיוחדים בין הצדדים. בעניין זה צודקים המשיבים בערעורם.לצורך קביעת "שווי מכירה" יש להתחשב קודם כל בתמורה כפי שנקבעה בחוזה ביןהצדדים לעיסקה. אמנם, שוויה של זכות תקבע בדרך כלל עפ"י מחיר השוק, ואולם סייגלקביעה זו כי במכירות שנעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל שהתמורה נקבעה בתום לב ובלישהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכרת לבין הקונה התמורה היא כאמור בחוזה.במקרה דנן, נתקיים התנאי החריג, ובסיס חישוב שווי המכירה צריך להיות הסכוםשנקבע בחוזה.
ד. טענה אחרת של המשיבים בערעור שכנגד היא כי המנהל לא היה מוסמך להוציא שומתמס רכישה ביום 21.10.85, משום שחלפו למעלה מששה חודשים מיום הגשת השומה העצמיתשל הקונים. לעניין זה קובע סעיף 78(ד) לחוק מס שבח כי אם לא נעשתה שומה זמניתתוך ששה חודשים מיום שהוגשה השומה העצמית "והמוכר המציא למנהל... את כל המסמכיםשנדרש להמציאם... ובידו אישור על כך מאת המנהל, תהיה השומה העצמית לשומהסופית...". בענייננו, מבין המסמכים שנדרשו לצורך עשיית השומה, חסר אישור ממינהלההנדסה בעיריית תל-אביב בעניין זכויות הבניה על המגרש נושא העיסקה, ועל כן לאנתמלאו כל הדרישות של סעיף 78(ד) לצורך הפיכת השומה העצמית לסופית. המערעריםטוענים, כי המציאו את המסמך למשרדי מס שבח וכי מבחינה משפטית הדרישה שהנישום
צריך להציג "אישור על כך מאת המנהל", אינה דרישה בלעדית, וועדת הערר יכולה לתתאת האישור הנדרש בדיעבד. אכן, אם הוכח שהמסמך הוגש יכולה ועדת הערר לתת אתהאישור הנדרש, אלא שבענייננו לא הוכח כי אותו מסמך הוגש. כך שהשומה העצמית לאהפכה לסופית.
ה. עוד טוענים המשיבים כי המנהל לא היה מוסמך לתקן את שומת מס השבח המקוריתבמסגרת החלטתו בהשגה. לטענת המשיבים הגדלת השומה יכולה להיעשות רק במסגרת ההליךשל "תיקון השומה" לפי סעיף 85 לחוק מס שבח. אף טענה זו דינה להדחות. השומההזמנית שערך המנהל ביום 19.8.85 הפכה סופית בחודש פברואר 1986, ומשהפכה השומהלסופית קמה למנהל הסמכות לפי סעיף 85 לחוק לערוך "תיקון שומה". תיקון כזה יכוללהיעשות בין ביוזמתו של המנהל ובין לפי דרישת מי ששילם את המס תוך ארבע שניםמיום עשיית השומה. את תיקון השומה לפי סעיף 85 רשאי המנהל לעשות גם במסגרתהחלטתו בהליך ההשגה המתנהל מכח סעיף 87 לחוק.
ו. גם בעניין שווי הרכישה של הנכס היו בעלי הדין חלוקים בפני ועדת הערר.המוכרים החזיקו בנכס כדיירים מוגנים עד שנת 1962 כאשר רכשו בו בעלות. שוויהרכישה יחושב איפוא בהתאם ליחס בין ערך הנכס כתפוס לערכו כנכס פנוי. הנכס נרכשכנכס מוגן בשנת 1962 במחיר של 30,000 ל"י והמחלוקת ניטשה סביב הערכתם את היחסבין שוויו של הנכס כתפוס לשוויו כפנוי נכון לאותו תאריך. שמאי מטעם המשיביםהעריך שיחס זה נכון לתקופה האמורה היה שליש ואילו שמאי מטעם המנהל העריך אתהיחס האמור בשיעור של חצי. ועדת-הערר קבעה כי היחס המקובל בין הערך של נכס מוגןלבין נכס פנוי הוא %40. בכך השתמשה ועדת-הערר בסמכותה ובשיקול הדעת המוקנים להוהפחיתה את השומה. קביעה זו של הועדה בדבר יחס השווי בין נכס מוגן לנכס פנויהוא קביעה שבעובדה, וטענה עובדתית איננה מן הטענות שניתן לטעון בערעור לביתהמשפט העליון על החלטת ועדת-הערר.
ז. המשיבים טוענים, כי ועדת-ערר התעלמה מטענתם, כי יש לפצל את מועד הרכישהלשניים: שליש משווי הזכויות בנכס נרכשו בשנת 1943, כאשר המוכרים קיבלו את החזקהבנכס כדיירים מוגנים, ושני שליש נרכשו בשנת 1962 כאשר המוכרים רכשו בעלות מלאהבנכס. אף טענה זו דינה להידחות. בהצהרה שמסרו המוכרים למנהל ובשומה העצמיתשערכו, נקבו המוכרים עצמם בתאריך 6.2.62 כ"יום הרכישה". במצב דברים זה מנועיםהם מלעורר טענה זו, לראשונה, בכתב-הערר על החלטת המנהל בהשגה. למעלה מן הצורךיש לציין כי גם לגופו של דבר צדק המנהל כי עפ"י הדין "יום הרכישה" במקרה דנןהוא בשנת 1962, כאשר נרכשה הבעלות בנכס, ולא בשנת 1943 כאשר המוכרים קיבלו אתהחזקה בנכס כדיירים מוגנים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד ישי ישורוןלמערער, עו"ד רמי פילו למשיבים. 12.10.94).
ע.א. 47/90 - חברת ז'ק סימון נגד דני ארבוסמן
*הכרעה בשאלה אם פלוני פעל בשותפות עם הנתבע או כשלוחו של התובע(מחוזי ת"א - ת.א. 14/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל).
א. המערערת הינה חברה רשומה בארה"ב העוסקת במכירת תכשיטים המיוצרים בישראלע"י חברת לינדנמן. המערערת נמצאת בשליטתם של לינדנמן וגב' ניזן, שניהם אזרחיםישראלים. המשיב, תושב ישראל לשעבר, חי בניו יורק ועוסק בסחר יהלומים ותכשיטים.בפברואר 1985 נפגשו לינדמן, ניזן והמשיב בתערוכת תכשיטים בניו יורק ודנו עלאפשרות של שיתוף פעולה במכירת תכשיטים. במהלך המגעים הפגישו ניזן ולינדנמן אתהמשיב עם הסוכן שלהם ונציגם בארה"ב מר האמר. לבקשת המשיב העמידו ניזן ולינדנמן
לרשותו אוסף תכשיטים בשווי של כ-230 אלף דולר, על מנת לבדוק אפשרויות שיווקםבארה"ב. במשך הזמן עבר האוסף לסירוגין מהמשיב להאמר וחזרה מהאמר למשיב. בחודשיולי 1985 נסע המשיב לישראל וביקש מהאמר לקבל לידיו את האוסף. הוסכם ביניהםשהמשיב יפקיד את האוסף בכספת של המערערת ושהאמר יקח מהכספת את האוסף. כך היה,וכאשר האמר החזיק באוסף בכניסה לחדר הכספות הוא נגנב ממנו. המערערת תבעה אתהמשיב "להחזיר" לה את האוסף, והמשיב טען כי בהפקידו את האוסף בכספת הוא "החזיר"אותו. המחלוקת בין בעלי הדין התמקדה למעשה בשאלה ב"שליחותו" של מי פעל האמר בעתגניבת התכשיטים, וביהמ"ש קבע כי פעל כשלוחה של המערערת ולא כשותפו של המשיב.ביהמ"ש לא פסק הוצאות לטובת המשיב. הערעור של המערערת נדחה, וערעור נגדי שלהמשיב על אי פסיקת הוצאות נתקבל.
ב. טענתו העיקרית של המשיב היתה טענת "החזרתי" ולכן היתה עליו חובת השכנועלעניינה של טענה זו. המשיב עמד בנטל זה. עדותו של המשיב כי החזיר את האוסףלכספת לא נסתרה. אכן, לא היה בכך כדי לחסום בפני המערערת את הטענה כי האוסף"חזר" לחזקתו של המשיב כאשר נלקח ע"י האמר כ"שלוחו" של המשיב, אך הטענה שהאמרהיה שלוחו של המשיב היה על המערערת להוכיח. ואפילו היה זה המשיב שנשא בנטלהשכנוע שהאמר היה שלוחה של המערערת הרי עמד בנטל זה.
ג. המערערת טוענת כי גם אם הפקיד המשיב את האוסף בכספת, הרי על פי "מבחןהשליטה" כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוק השומרים, נותר האוסף בחזקתו, משום שהכספתהיתה ב"שליטת" המשיב שהחזיק במפתחותיה ואשר היתה לו זכות גישה אליה. ברם,בעדותו הבהיר המשיב כי שעה שניתן לו המפתח לכספת, נאמר לו "אם במשרד יש יותרמדי סחורה ואין לך ביטוח, תסגור את זה בכספת שלי...". על כן אין נפקא מינה בידימי היתה ה"שליטה" באוסף. המשיב הפקיד את האוסף בכספת על פי הנחייתו של בעל האוסףודי בכך כדי לפטור את המשיב מן האחריות לאבדנו לאחר שהוצא מן הכספת בידי אחרמטעמו של בעל האוסף.
ד. אשר לערעור הנגדי של המשיב בעניין ההוצאות - אין כל טעם ענייני המצדיקדחיית בקשתו של המשיב לחייב את המערערת בהוצאות בערכאה דלמטה.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד מ.מייזליש ואשר חן למערערת, עו"ד י. רסלר למשיב. 31.10.94).
רע"א 2159/94 - אלבשארה... בע"מ נגד קסטודיה דה טרה סנטה
*הנסיבות בהן תנתן רשות לערעור שלישי. *הסמכות העניינית לפי הסעד שמבקשים ולא לפי מהותו של הסכסוך בתביעה לסילוק יד 180(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה היא מסדר כנסייתי שבבעלותו, בין היתר, חלקת מקרקעין בנצרת. בדצמבר1978 נחתמו בין הצדדים בזה אחר זה שני חוזים. בחוזה האחד הוסכם כי המשיבה תחכירלמבקשת מקרקעין מסויימים לתקופה של 65 שנה (חכירה לדורות) כשמטרת השכירות היא"בניית מלון לתיירים...". התמורה היתה מאה לירות ישראליות. בחוזה השני הוסכם כיבנוסף לתמורה האמורה מתחייבת המבקשת לבנות ולהקים אולם ספורט, מגרש טניס ומגרשכדורסל. בשנת 1983 הקימה המבקשת על חלקת הקרקע הנ"ל אולם שמחות (מסעדה) אך מעברלכך לא נבנה דבר. כ-12 שנה לאחר חתימת החוזים הגישה המשיבה לבימ"ש השלום תביעהלסילוק ידה של המבקשת מהחלקה, שכן, לגירסתה, הפרה המבקשת את החוזים הפרה יסודיתבכך שלא בנתה לא את המלון ולא את פרוייקט הספורט. אם כי החוזים לא נוקביםבמועדים מוגדרים לביצוע הפרוייקטים קבע ביהמ"ש כי על פי ההלכה צריכיםהפרוייקטים להיות מוקמים בתוך זמן סביר. אשר לסמכותו העניינית לדון בענין, קבעהשופט כי הסמכות נקבעת לפי הסעד המבוקש, ובמקרה דנן הסעד שנתבע היה סילוק ידבמקרקעין וסעד זה הוא בסמכות בימ"ש השלום. באשר לטענה כי ענייני חכירה לדורות
הם בסמכות ביהמ"ש המחוזי וזהו נשוא החוזים, קבע השופט כי הוא רשאי להכריעבתוקפה של חכירה זו כשהיא נגררת לסעד הנדרש. לפיכך ציוה השופט על המבקשת לסלקידה מן החלקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת והבקשה לרשות ערעורנדחתה.
ב. בדרך כלל אין למתדיין זכות מוקנית לכך שעניינו יובא לערעור שלישי בפניביהמ"ש העליון. תינתן רשות לערעור שלישי רק כאשר יש חשיבות משפטית או ציבוריתלכך שהמקרה יזכה לבירור שיפוטי נוסף וחשיבותו של הענין צריכה לחרוג מן הדרושלהכרעה במקרה הקונקרטי המועלה לדיון. לא ניתן לערוך רשימה ממצה של המקרים בהםתינתן רשות ערעור מפאת חשיבות הנושא. מדובר בעיקר בשאלות בעלות חשיבות חוקתית;נושאים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר ויש לתרום לאחידות ההלכה;מקרים בהם יש חשיבות עניינית לבעייה המשפטית המועלית, מקרים בעלי חשיבותציבורית כאשר החשיבות המשפטית חורגת מהענין שיש לצדדים בהכרעה במחלוקת.
ג. לענין הסמכות העניינית - לפי סעיף 51 לחוק בתי המשפט ידון בימ"ש השלום,בין היתר, ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין... אך... לא ידון בתביעות בדברחכירה לדירות...". הלכה היא כי סמכות ביהמ"ש נקבעת לפי הסעד שמתבקש ולא לפימהותו של הסכסוך. בענייננו, הסעד המתבקש הוא של סילוק יד, היינו חזקה במקרקעין,ועניין זה נמצא בסמכות בימ"ש השלום. אמנם, לצורך ההכרעה בענין החזקה, נדרשהשופט לדון בחוזה החכירה עצמו ובשאלה אם הופר, אך מוסמך היה לעשות כן מכוחסמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט. אין הכרעות השופט בענין זה מהוותמעשה בית דין שכן הן משמשות לצורך ההכרעה והסעד המבוקש בלבד.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מ. לידאוי למבקשת, עוה"ד חורי ומוסא למשיבה.16.8.94).
בג"צ 3290/94 - המוקד להגנת הפרט ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הענקת היתר לצאת לארץ עויינת(העתירה נדחתה).
א. העותרת הראשונה מתרעמת על כך שהעותרים האחרים אינם מקבלים היתר לצאתלירדן, ושאין מעניקים להם את זכות הטיעון לעניין בקשתם לצאת לירדן. המשיביםנימקו את סיבת סירובם בכך כי לפי מידע חסוי קשורים העותרים עם ארגונים עוייניםויציאתם לירדן מהווה סיכון לבטחון המדינה. העותרים טוענים לזכותם לצאת לחו"לכזכות יסודית שחוזקה לאחרונה ע"י חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי כל אדםחופשי לצאת מישראל. המשיבים הגישו חומר חסוי ובהסכמת העותרים עיין בג"צ בחומרללא נוכחות העותרים ופרקליטיהם. העתירה נדחתה.
ב. לעניין היציאה לחו"ל קיימת הבחנה בתקנות שעת חירום בין יציאה למדינהידידותית לבין יציאה למדינה עויינת. היציאה לארץ זרה רגילה, היא, ככלל, מותרת,וניתן לאסרה רק ביחס לאדם שלגביו קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחוןהמדינה. מאידך, היציאה לארץ עויינת, היא, ככלל, אסורה, אלא שרשאי השר להתירה עלפי שיקול דעתו. על מנת שלא להתיר את היציאה של מבקש היתר לארץ עויינת, אין השרזקוק לראיות בעלות משקל כבד במיוחד נגד אותו אדם.
ג. בהפעילם את שיקול דעתם בנדון אין המשיבים יכולים להתעלם מכך שזכות היציאהלחו"ל קיבלה תוקף של חוק יסוד. כאשר מדובר ביציאה לירדן, רצוי לקחת בחשבון גםאת השיפור שחל ביחסים בין ישראל למדינה זו. אולם, אין בכל אלה כדי למנועמהמשיבים לסרב לבקשתו של אדם הרוצה לצאת לירדן, אם אכן קיים חשש של ממש, שאותואדם עלול לקיים בארץ הזרה יחסים עם גורמים עויינים במטרה לפגוע בבטחונה שלישראל. מהחומר החסוי שהובא בפני ביהמ"ש עולה כי קיים חשש כאמור.
ד. אשר לשימוע נאות של המבקשים - עובדתית ניתנה האפשרות לעותרים להעלות טענותבכתב. גם התקיימו שיחות בין פרקליט העמותה לבין הפרקליטות. אין קיימת חובהלקיים בכל מקרה שיחה עם המבקשים, גם כאשר נראה למשיבים כי אין בכך תועלת מעשית,וכי העלאת הטיעונים על הכתב תהיה מועילה ומשמעותית יותר.
(בפני השופטים: בך, חשין, טל. החלטה - השופט בך, הוסיף הערה השופט חשין.עו"ד גב' דפנה זיס לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 6.10.94).
בג"צ 4126/94 - גזית-כהן אסנת ו-54 אח' נגד המועצה להשכלה גבוהה ואח'
*סמכות בג"צ בעתירה של סטודנטים נגד בית הספר לרפואה וטרינרית(העתירה נדחתה).
א. העותרים הם סטודנטים בבית הספר לרפואה וטרינרית באוניברסיטה העבריתבירושלים (המשיבה החמישית). על פי תכנית הלימודים נדרשים סטודנטים בשנה הרביעית(האחרונה) לבצע עבודה במחלקות הקליניות של בית החולים הוטרינרי האוניברסיטאיבבית דגן (להלן: בית החולים) במשך 28 שבועות, וזאת בנוסף לפעילות לימודיתנוספת, הכוללת סמינריונים, בחינות גמר, וכן עבודה במשך ששה שבועות במכוןהוטרינרי. העותרים דורשים כי עבור עבודתם בבית החולים ובמכון הוטרינרי תשולםלהם תמורה. העתירה נדחתה.
ב. העתירה נגד האוניברסיטה אין מקומה בבג"צ. האוניברסיטה היא אמנם גוף מבוקרהממלא תפקיד ציבורי, ואולם אין היא גוף הממלא את תפקידו הציבורי על פי דין,כנדרש בסעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה. בין אם עומדת לעותרים עילה כנגדהאוניברסיטה מכח יחסים חוזיים שבינם לבינה, ובין אם עילתם היא מכח דיני עשייתעושר ולא במשפט, או כל עילה אחרת שיסודה במשפט הפרטי, הם יוכלו למצוא את סעדםבבתי המשפט הרגילים.
ג. העתירה נגד המועצה להשכלה גבוהה דינה להידתות מן הטעם שהשאלה אם הסטודנטיםזכאים לתמורה מצוייה בשיקול דעת מוסדות האוניברסיטה, על פי סעיף 15 לחוק המועצהלהשכלה גבוהה. זאת להבדיל מתכנית הלימודים הטעונה אישור של המועצה. משהפעילההאוניברסיטה את שיקול הדעת בהתאם לחופש ההחלטה המוקנה לה, אין המועצה יכולהלהתערב בשיקול דעת זה. העתירה הופנתה גם נגד שרי האוצר והחקלאות אך גם להם איןסמכות להתערב בכגון דא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר אור, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד אייל רוזובסקילעותרים, עוה"ד עוזי פוגלמן ופפי יקירביץ למשיבים. 13.10.94).
ע.פ. 4449/92 - שרלי סרור נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד "עדות מוקדמת" שניתנה בפני שופט שלא שמע את המשפט, כאשר מדובר בעד מפוקפק(מחוזי באר שבע - ת.פ. 394/81 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג וטלנגד דעתו החולקת של השופט אור).
א. המערער הורשע בכך שביחד עם אחר פרץ לבית המכס בבאר שבע וגנב מתוך כספתשלושה אקדחים. לאחר מכן פרצו השניים לבנק דיסקונט בכוונה לגנוב את תכולת הכספתשבבנק. השותף הורשע על פי הודאתו ואילו המערער הורשע על יסוד עדותו של העדיפרח, ששהה בבית המעצר בשעה שהמערער היה עצור בו. יפרח העיד כי המערער מסר לואת כל פרטי המעשים האמורים והודה בפניו כי הוא ביצע אותם יחד עם שותפו. עדותושל יפרח נגבתה כעדות מוקדמת משום שעמד לעזוב את הארץ. העדות נגבתה בפני שופטאחר מזה ששמע את המשפט. ביהמ"ש קיבל את גירסת יפרח כגירסה מהימנה, תוך התרשמותמהפרוטקול. ביהמ"ש לא התעלם מכך שיפרח הוא עבריין וכי הובטחה לו טובת הנאהכספית בגין שיתוף הפעולה, זאת בנוסף להיותו עד מדינה בעניין אחר וכן העובדה
שנזקק לטיפול פסיכיאטרי בעבר. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג וטל,בפס"ד מפי השופט טל, נגד דעתו החולקת של השופט אור.
ב. השופט אור (דעת מיעוט): יפרח לא העיד בפני השופט אשר הרשיע את המערער ובכךנמנעה מהשופט להתרשם ממהימנותו של יפרח, אך הגירסה שמסר יפרח מפי המערער תואמתעובדות חשובות הנוגעות לאופן ביצוע העבירה. ליפרח לא היה מקור אחר ללמוד עלעובדות אלה ואין זאת אלא ששמע את הדברים, כעדותו, מפי המערער. עובדות שונותשמסר יפרח מפי המערער ושהלה הכחישן הובררו כנכונות. לכך יש להוסיף, שהמערער היהידידו של יפרח קודם הפגישה ביניהם בבית המעצר ולא היה בין השניים סכסוך קודם.לפיכך, לא היתה ליפרח עילה להעליל על המערער.
ג. השופט טל: השופט ששמע את המשפט לא שמע, כאמור, את עדותו של יפרח. על כןאין לבית המשפט קמא יתרון על פני בית המשפט שלערעור בעניין ההתרשמות מן העד.מלכתחילה מהימנותו של יפרח מפוקפקת מאד. זה עבריין שנדון למאסר בגין עשריםעבירות הקשורות למעשי זיוף ומומה. עדותו לוקה בסתירות והוא קיבל טובת הנאה בשלעדותו. עם זאת, אילו היה יפרח עד ראייה ועדותו היתה מתחזקת באופן מסיביבחיזוקים אובייקטיביים מבחוץ, עדיין היה אפשר להסתמך על עדותו. אבל העד אינו עדראיה, אלא עד המספר מה סיפר לו המערער. החיזוקים לעדותו אינם חיצוניים אלאנובעים מתוך עדותו הוא, היינו פרטים שמסר ושלכאורה יכול היה לדעת רק מפיהמערער. הדברים יכלו להגיע לידיעתו של העד גם ממקור אחר ולאו דווקא מפי המערער.אם מוסיפים לכך את הסתירות בין שתי הודעותיו של המערער במשטרה, המסקנה היא שאיןלהרשיע את המערער על יסוד עדות זו.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, טל. עו"ד ע. שיאון למערער, עו"ד אמנוןדה-ארטוך למשיבה. 4.10.94).
ע.א. 5779/92 - בנק הפועלים בע"מ נגד אירון... בע"מ ואח'
*בקשה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל לבטל עיסקה של מכר מקרקעין ע"י החייב(מחוזי ת"א - ת.א. 134/92 - הערעור נדחה).
א. אחד חיים מור (להלן: החייב) ירש מאמו חלק בחלקת קרקע (להלן: הנכס) ולאחרסכסוך עם אביו הוסכם בינו ובין אביו כי החייב יירשם כבעלים של הנכס וכי לאבתהיה זכות ההנאה מן המקרקעין לכל ימי חייו. בהתאם להסכמה זו נרשם הנכס על שםהחייב. באוקטובר 1990 התקשר החייב עם המשיבה בחוזה שלפיו התחייב למכור למשיבהאת הנכס. להבטחת התייבויותיו נתן החייב יפוי כח בלתי חוזר לפרקליטה של המשיבהוכן התחייב לרשום משכנתא לטובת המשיבה. זמן קצר לאחר שערך את החוזה עזב החייבאת ישראל. המערער הינו נושה של החייב והוא פנה לביהמ"ש לאסור על המשיבה לערוךכל עיסקה בנכס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. המערער טוען כי העיסקה בין החייב למשיבה בטלה כתוצאה מהליכי פשיטת רגלשננקטו נגד החייב. זאת לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, הקובע לאמור: "העניקאדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפיהנאמן". בענייננו עברו כ-23 חדשים מיום הענקת הזכות למשיבה ועד להכרזת החייבכפושט רגל ולכאורה בטלה ההענקה. ברם, לפי סעיף 96(ג)(2) אם העברת הזכות היתהבתום לב ובתמורה בת ערך לא תהיה הענקת הזכות בטלה. בענייננו קבע ביהמ"ש כי חריגזה התקיים, ובכך אין להתערב.
ג. לעניין תום הלב יש לציין כי העיסקה נעשתה, כשנתיים לפני ההכרזה של החייבכפושט רגל והחייב היה אז בעל אמצעים. כמו כן המחיר ששולם אין בו כדי להצביע עלחוסר תום לב. המשיבה קנתה נכס שהיו עליו מגבלות לטובת אביו של החייב, וגם כךהמחיר ששולם היה קרוב למחיר שנקבע ע"י שמאי מוסמך. אין הפקודה דורשת כי המחיר
ששולם יהיה בדיוק כפי שנקבע בהערכת שמאי. בחיי המסחר המחיר הינו שיקול מרכזי,אך לא בהכרח שיקול יחיד. יש שיקולים רבים שמוכרים וקונים לוקחים בחשבון בעתעשיית עיסקה. די בכך שהתמורה היתה סבירה.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עו"דאביחי דרזנר למערער, עו"ד שלמה מליניאק למשיבים. 13.10.94).
בש"פ 5772/94 - מדינת ישראל נגד עבד בן יוסף עבד אלקאדר
*שחרור בערובה (התעללות הנאשם באשתו וילדיו).
*הבדיקות שיש לעשות בעניין "חלופת מעצר"(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הועמד לדין בעבירות חמורות שעניינן התנהגות רודנית, שתלטנית ואכזריתבביתו, כאשר במשך שנים רבות נהג להתעלל. התעללות נפשית וגופנית באשתו ובילדיו.חיי המשפחה, האשה וחמשת הילדים גילאי 12-5, הפכו גיהנום עלי אדמות ומרוב פחדואימה לא התלוננו על המשיב כל השנים. אישום נוסף מתייחס לאירוע שאירע לאחרשהמבקש נעצר עם תחילת החקירה ושוחרר ממעצרו בערבות עצמית תוך התחייבות שלאלהכנס לבית המשפחה במשך שבועיים. כעבור שבוע בא המשיב בשעות הערב לביתו, שבר אתהדלת, פרץ לבית ותקף את אשתו במכות בכל חלקי גופה ואיים כי ישבור את ראשה ויפגעבאחיה. בעקבות מעשים אלה נעצר המשיב בשנית. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינהלעצור את המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי החליט להסתפק בחלופת מעצר.עיקרה של חלופת המעצר הוא כי המשיב יתגורר בכפר יפיע בבית דודו בכל ערב החלבשעה שמונה ועד שעה חמש למחרת היום. כן נאסר על המשיב להכנס לנצרת עד תוםההליכים. עררה של המדינה נתקבל.
ב. ביהמ"ש החליט על חלופת המעצר לאחר שהמשיב הציע כי, יתרחק מביתו וכי, כלשוןהפרוטוקול, "ויגור בכפר יפיע אצל דודו של המשיב סלים כנענה ולא יתקרב לבית ולאלשכונה". לא הובאה לפני ביהמ"ש כל ראיה כי אותו דוד מסכים לשהותו של המשיבבביתו או כי הוא נוטל עצמו התחייבות כלשהי. מסתבר כי הסניגור העלה לפני ביהמ"שחלופת מעצר ריקה מכל תוכן. הדוד נשאל למחרת היום על דבר אפשרות שמהמשיב יתגוררבביתו והשיב כי הוא לא מוכן לקבל את המשיב לביתו בשום אופן, ואינו מוכן לחתוםעל ערובה שהמשיב לא יפר את תנאי השחרור. הדוד, שהוא כבן 80, אמר, "לא. אני לאמוכן לחתום עליו שום ערובה". כך נפלה מאליה חלופת המעצר, ומטעם זה בלבד ראויהוא ערר המדינה שיתקבל והחלטת ביהמ"ש המחוזי שתתבטל.
ג. אלא שמעיקרם של דברים לא היתה ראוייה חלופת המעצר שתינתן. בשים לב לעבירותשהמשיב מואשם בהן אין הוא ראוי כלל לחלופת מעצר. הוא אדם אלים לכל הדעות. המשיבאף הוכיח שאין מורא החוק עליו וימים ספורים לאחר שהתחייב שלא לבוא אל ביתו, שבלבית ותקף את אשתו. לנוכח כל אלה עולה חשש מבוסס שאם ישוחרר המשיב ממעצרו עלולהוא לסכן את חייו של אדם או בטחונו כלשון החוק.
ד. באשר לחלופת מעצר ככלל - לפי הוראות החוק על בתי המשפט לבחון בכל עניןוענין אם ראוי שהנאשם יעצר או שביהמ"ש יורה על חלופת מעצר. אין די בהטלת חלופתמעצר לחללו של ביהמ"ש, כפי שאירע במקרה דנא, ושומה על ביהמ"ש לבדוק היטב טיבהואורחה של אותה חלופה, להיות משוכנע כי אכן אמיתית היא, אמיתית וסבירה. עלביהמ"ש לברר אם הנוגעים בדבר מוכנים, ראויים ומסוגלים לעמוד בנטל שהם נוטלים עלעצמם לאכסן את הנאשם בביתם, אם יודעים המארחים במה מואשם הנאשם, ואם יודעים מהחובה ונטל מעמיסים הם על עצמם. כן שומה על ביהמ"ש ליתן שהות בידי התביעה לבדוקאם ראוייה היא חלופת המעצר ולהביא בפני ביהמ"ש את עמדתה. ראוי הוא כי הנוטל עלעצמו התחייבות לאכסן נאשם בביתו, לא אך יחתום על התחייבות, אלא ייכבד ויטריח
עצמו אישית לביהמ"ש, ולאחר שיוסבר לו פשר ההתחייבות שהוא נוטל על עצמו, יקבל עלעצמו אותה התחייבות נוכח פני ביהמ"ש.
(בפני: השופט חשין. עו"ד חובב ארצי לעוררת, עו"ד חליליה וליד למשיב.23.10.94).
בג"צ 4298/93 - מונה ג'בארין, קטינה באמצעות הוריה, נגד שר החינוך ואח'
*החלטת בית ספר לא רישמי, של עדה דתית קתולית, שלא לקבל לבית הספר את העותרת המבקשת ללבוש רעלה על ראשה ולא להשתתף בפעילות יחד עם בנים(העתירה נדחתה).
א. העותרת, נערה דתיה-מוסלמיה, סיימה את לימודיה בכיתה ח' באום אל פחם וביקשהלהשלים את לימודיה בביה"ס תיכון סן-ג'וזף שבנצרת, של העדה היוונית קתוליתמלכיתית. העותרת עמדה בבחינות הכניסה וזומנה לקורס העשרה. היא הגיעה לקורסמכוסה במטפחת ראש כמצוות הדת המוסלמית, ונמסר לה כי לפי נהלי ביה"ס היא לא תוכללהתקבל כל עוד היא חובשת כיסוי ראש. העותרת גם מסרבת, מטעמי דת, להשתתף באופןמלא בפעילויות ספורט, שחייה וטיולים הכלולים בפרוייקט החינוכי של ביה"ס. לענייןהספורט מבקשת העותרת ללבוש טרנינג (הכולל מכנס עד הברך), לעניין השחייה מבקשתהיא ללבוש שמלה מיוחדת ולהשתתף בשיעורי שחייה רק במקום שקיימת הפרדה בין בניםלבנות. היא עותרת לבג"צ שיורה לשר החינוך ומנכ"ל המשרד כי יורו למנהל ביה"ס(המשיב השלישי) לקבלה לביה"ס. העתירה נדחתה.
ב. ביה"ס הנדון הוא מוסד חינוך מוכר שאינו רישמי. על ביה"ס חלה פקודת החינוך.זהו בית ספר של "עדה", המאורגנת לפי פקודת העדות הדתיות. בית ספר של עדה נהנה,מכח פקודת החינוך, מאוטונמיה רבה. האוטונומיה החינוכית אמנם אינה מוחלטת ולשרנתונה סמכות של פיקוח במידה הדרושה לשמירת הסדר הציבורי והמינהל התקין. ביה"סמוחזק וממומן על ידי העדה והמדינה משתתפת בהחזקתו. במשך השנים פתח ביה"ס שעריולבני עדות דתיות אחרות, אף שהוא ממשיך להיות גם בית ספר לתלמידי כמורה לעדההיוונית-קתולית. מי שאינו בן העדה היוונית-קתולית אינו מחוייב בשיעורי דת אובתפילות. עם זאת הוא עומד על קיום מנהגיו וכלליו ובהם תלבושת התעמלות אחידה,בגד-ים, וקיום כל הפעילויות יחד, בנים ובנות. העמידה על הדרישות האמורות נגזרתמתוך שיקול פדגוגי שהתלמידים ישתלבו בכל הפעילויות, והחשש כי אם תותר הרצועהתפגע המסגרת החינוכית וכל תלמיד ינהג לפי מסגרות דתו ועדתו.
ג. אילו ביקשה העותרת לכסות ראשה במטפחת, כמצוות דתה, בבית ספר רישמי, מןהראוי היה להכיר בזכותה זו. ביה"ס הרישמי הוא מסגרת ממלכתית, ומן הראוי לאפשרלכל תלמיד חופש לבטא בלבושו את עקרונות דתו. כללים בדבר אחידות הלבוש אין בכוחםלגבור על חופש הדת של התלמיד. אך ביה"ס שמדובר בו הוא בית ספר פרטי שהכניסהאליו היא על בסיס וולנטרי. אכן, יש לבחון את הטעמים העומדים ביסוד הדרישה ללבושולהתנהגות אחידה. אילו טעמים אלה היו מבוססים על האחידות כערך עצמאי, ניתן היהלקבוע כי חופש הדת של העותרת גובר עליהם. אך כיוון שמאחורי דרישת האחידותעומדים שיקולים חינוכיים הקשורים לאופיו ולמהותו של ביה"ס, נסוג החופש שלהעותרת בפני העקרונות העומדים מאחורי כללי ביה"ס.
ד. פסק-הדין ניתן ע"י המשנה לנשיא ברק. השופט גולדברג העיר כי מה שנאמר בחוותדעתו של המשנה לנשיא כי "אילו ביקשה העותרת לכסות את ראשה במטפחת... בבי"סרישמי, מן הראוי היה להכיר בזכותה זו...", חורג ממסגרת הדיון בעתירה כשענייננובבי"ס שאינו רישמי. האמירה האמורה מעוררת בעייתיות. נניח כי תלמיד ביה"סהממלכתי דתי מבקש, מטעמים שבהשקפת עולם, להסיר את הכיפה מעל ראשו ולא לחבושאותה אף בביה"ס. האם יש להכיר בזכותו לבטא עצמו כך בביה"ס? אם הדבר לא יאופשרלו תפגע זכותו לבטא את השקפת עולמו, ומאידך האם יש מקום בביה"ס הממלכתי דתי
לתלמיד שאינו חובש כיפה? אין לומר בוודאות כי בהתנגשות שבין חופש הביטוי שלהתלמיד ובין המסגרת החינוכית בה הוא לומד, גוברת ידו שלו, על אף החינוךלסובלנות ולפלורליזם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיאברק, הוסיף השופט גולדברג. עו"ד חסן ג'בארין לעותרת, עו"ד יגאל איזנברג לביתהספר. 25.10.94).
ע.פ. 4355+4381/93 - מדינת ישראל נגד יחזקאל יצחק
*מידת העונש (גרימת חבלה חמורה)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המשיב הואשם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה בכך שתקף את המתלונן ודקר אותובסכין עד שהיה הכרח לאשפז את קרבן העבירה בבית חולים. המשיב הסביר את התנהגותובכך שקרבן העבירה גנב ממנו חמש מנות הירואין. משהועמד לדין ביקש המשיב להודותבתיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו, הכוללים תקיפת נהג אוטובוס, גרימת נזקלרכוש, העלבת עובד ציבור וכד'. תקיפת נהג האוטובוס התרחשה בשתי הזדמנויותוהאיומים היו בדרגת חומרה מופלגת. ביהמ"ש המחוזי גזר את דינו של המשיב לארבעשנות מאסר וכן לשנה וחצי מאסר על תנאי והפעיל מאסרים על תנאי מותנים בחפיפהלעונש הנ"ל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. עם כל הרצון להתחשב בדברי המשיב כי גמל בלבו הרצון להתנתק מהתנהגותוהעבריינית ולשנות את הליכותיו, עדיין חובה על ביהמ"ש לקבוע ענישה הולמת שתרתיעאנשים כמותו מהתנהגות בריונית, מסכינאות לשמה, מתקיפת עובדי ציבור הממלאיםתפקידם בתנאים קשים. הרתעה זו אינה יכולה להתקיים ברמת הענישה העולה מעל דפיגזר הדין דנן, שהרי כל אחד מהאישומים, ובמיוחד התקיפה החבלנית ותקיפת נהגהאוטובוס, חייבו עונש העולה על המאסר שנגזר. מכיוון שאין דרכו של ביהמ"ששלערעור למצות את הדין בערעור על קולת העונש, הוחלט להעמיד את ענשו של המשיב על6 שנים מאסר ולהשאיר בעינם את יתר חלקי גזר-הדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. עו"ד ח. ארצי למערערת, עו"ד י. דיאמנטלמשיב. 31.10.94).
ע.א. 2559/91 - הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נגד מגדל חברהלביטוח ואח'
*החלטות שניתן להחליט במסגרת בקשה ליתן הוראות למפרק (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים, קבע כי אין לדון במסגרת בקשה למתןהוראות, בבקשותיו של הכונס להעביר כספים שנצטברו בידי חברת מגדל לפי פוליסותביטוח של המשיבים השני והשלישית, יהושע הלפרין והדסה מונסה, לידי הכונס. ביהמ"שסבר כי יש להגיש תביעה רגילה בה יתבררו תביעותיו של הכונס, וכן תביעותיהםהנגדיות של המשיבים. הערעור נתקבל. לביהמ"ש הדן בסוגייה כגון זו יש שיקול דעתכדי לקבוע אם העניין ראוי ומתאים לברור במסגרת הליך מקוצר, קרי בדרך של המרצתפתיחה. ביהמ"ש יכול לראות את המחלוקת במידה והיא קיימת, כנושא היכול להיות נתוןלבירור בפניו ולמנוע בכך את הצורך בהגשת תובענה, כדי להתחיל במהלך מראשיתו. אךמובן שהיתה חובה לאפשר למשיבים את הצגת עמדתם, אך דבר זה נעשה, ומשהתבררה מהותןשל ההשגות ניתן היה להכריע בכך. לפיכך ניתן להמשיך ולברר את הנושא במסגרת בקשהלמתן הוראות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד הללאיש-שלום למערער, עו"ד יוסף אלון להלפרין, מונסה לעצמה. 12.10.94).
דנ"א 4855/94 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית
*ביטול צו אימוץ (הבקשה נדחתה).
המשיבה ילדה בת מחוץ לנישואין ובעקבות התנהגותה של המשיבהלאחר הלידה, ביקשו רשויות הסעד הכרזתה של הקטינה כבת אימוץ. ביהמ"ש המחוזי נעתרלבקשה ובערעור החליט ביהמ"ש העליון לבטל את צו האימוץ. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.המקרה שבפנינו קשה, לאור עובדותיו, אך לא לאור ההלכות המשפטיות העולות מתוכוובו. המקרה דנא הוא במידה רבה ייחודי לאור עובדותיו, ואין בפסק דינו של הרובבבית המשפט העליון אלא הסקת מסקנה הנראית לבית המשפט ראוייה, ולא נתחדשה כאן כלהלכה כנטען על ידי המדינה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' מרים רובינשטיין למבקש, עו"ד גב' מרים קראוסלמשיבה. 5.9.94).
דנ"א 3655/94 - גיל רונן ואח' נגד הרב שלמה קליין
*הגדלת שיעור הפיצויים בגין הוצאת לשון הרע (הבקשה נדחתה).
המערערים פירסמו כתבה בה הוזכרה פעילות מסויימת של המשיב.בתביעה על הוצאת שם רע קבע ביהמ"ש המחוזי כי ביסודה אין הכתבה בגדר הוצאת לשוןהרע על המשיב, אך מצא כי בתיאור חיצוניותו שתיארה הכתבה את המשיב, יש משוםהוצאת לשון הרע, וחייב את המערערים בתשלום פיצויים למשיב. המשיב ערער על סכוםהפיצוי, וביהמ"ש העליון העלה את שיעורו. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
בנתחו את הכללים המשפטיים המנחים, לאורם יש לבחון את מסקנותיו של בית המשפטהמחוזי, בחן ביהמ"ש העליון בערעור נשוא הבקשה את ההלכות המבטאות את האיזוןהנכון בין חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט, לבין שמו הטובשל איש הציבור, והדגיש כי יש לתת משקל רב לאינטרס הציבורי בהעברה חפשית של מידעהנוגע לאיש הציבור. כך שההלכה ששימשה את בית המשפט אינה שונה מזו שהעותריםמבקשים להפנות אליה, וכל תרעומתם אינה אלא על אופן היישום של ההלכה. על כגון דאאין מקיימים דיון נוסף.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מיבי מוזר לעותרים, עו"ד משה קליין למשיב.12.9.94).
בש"פ 5822/94 - אילן סעדה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של שוד, תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאתשווא. הוא נעצר עד תום ההליכים ולאחר שהוחל בשמיעת המשפט ביקש עיון חוזר בהחלטהעל מעצרו. בקשתו נדחתה ובערר הועלתה בעיקר טענת הפלייה של העורר לעומת אחיושהוא העבריין העיקרי ואשר שוחרר בערבות. הערר נדחה. אילו שוחרר האח על דרךהסתם, היה בדבר כדי לתמוך בטיעונו של העורר שיש לנהוג גם בו באותה דרך. דא עקאש"שיחרורו" של האח בערובה בא לאחר שהורשע בתיק אחר ונדון למאסר. כך שאין הואמסתובב ברחובות ואין נשקפת ממנו סכנה כלשהי. אשר לטענה כי כאסיר זוכה האחלחופשות שאין העציר נהנה מהן - פרקליטות המדינה עמדה על הדבר לאחרונה ובינילביני הועבר האח לקטיגוריה של אסירים שאינם יוצאים לחפשי.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' פאהום זועבי לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטייןלמשיבה. 28.10.94).
בש"פ 5670/94 - מאהר בן מוחמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של שודוביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. באשר לטענה כי איןראיות לכאורה נגד העורר - המתלונן זיהה את העורר כמי שמוכר לו מהכפר ודי בכך
כראיות לכאורה הנדרשות. אשר לטענה כי יש להורות על חלופת מעצר בהתחשב בעברוהנקי של העורר - מדובר בשוד מזויין שבו אף ירה העורר תוך כדי שוד, ומשיש ראיותלכאורה, מתקיים יסוד סביר לחשש כי העורר יוסיף ויסכן את שלום הציבור ויביאלשיבוש הליכי משפט.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אבי חימי לעורר, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיבה.19.10.94).
ע.א. 4376/92 - אילן אביעוז נגד איילת אביעוז ואח'
*הפחתת שיעור מזונות לילד מפגר (הערעור נתקבל בחלקו).
בהסכם גירושין נקבע שיעור המזונות שעל המערער לשלםלמשיבה עבור בנם המשותף שהוא ילד אוטיסטי או ילד מפגר וכן סובל מאפילפסיה.הקטין נולד בנובמבר 1985 ובני הזוג חיים בנפרד. המערער חי עם אשה אחרת ונולדהלו ממנה ילדה. בהסכם הגירושין נקבע סכום מזונות שהגיע ביום מתן פסק הדין נשואהערעור לכדי 797 ש"ח. בני הזוג עדיין לא התגרשו, בשל סירובה של האשה. הילד הגישתביעת מזונות וביהמ"ש קבע את סכום המזונות, כולל דמי טיפול לאשה בהתחשב במצבושל הקטין, סכום אשר יחד עם הוצאות רפואיות וביטוח רפואי מסתכם ליום הגשת הערעורב-2200 ש"ח. באותה עת היתה משכורתו של המערער כ-2500 ש"ח לחודש. הערעור נתקבל.
לא היה מקום להפחית מהסכום שנפסק אלמלא ההכרח לקיים התייחסות סבירה להכנסתושל המערער. מבין השיטין של פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עולה מעין תרעומת עלהמערער החי עם חברה בעלת אמצעים ואינו נושא בעול הטיפול היום-יומי בבנו הפגוע.אכן יש לנסות ולהקל על המשיבה, שתנאיה קשים בשל המעמסה הנפשית והכלכלית הרובצתעליה, אולם אין להתעלם מן הזיקה שבין ההכנסה המוכחת של 2,500 ש"ח, לבין חיובבסכום של כ-2,200 ש"ח לחודש, כאשר למערער עתה בת נוספת שהיא מקטני קטינים.לפיכך הוחלט כי דמי הטיפול שנפסקו בשיעור של 750 ש"ח יועמדו על 500 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאבולנר למערער, עו"ד דוד מילר למשיבים. 12.10.94).
בש"פ 5212/94 - מדינת ישראל נגד מיכל ואסנת אברג'יל
*שחרור בערובה (סחר בסמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המערערת מיכל ובן זוגה, אחד טל שלו,שכרו דירת מגורים משותפת בתל אביב. זמן מה לאחר מכן החל טל לעסוק בסחר בסמים.את עסקיו ניהל מדירת המגורים. לקוחותיו התקשרו אתו טלפונית וכשהוא לא היה בביתהשיבה מיכל ללקוחות ורשמה את ההזמנות. לפחות במקרה אחד אף סיפקה לקונה את הסמיםשהוכנו עבורו. כחודשיים לפני המעצר החלה להתגורר בדירה גם אסנת, אחותה של מיכל,ועד מהרה השתלבה בסיוע לעסקי הסמים. כאשר מיכל וטל שלו נסעו לחו"ל ניהלה אסנתלבדה את עסקי הסמים, קיימה קשר עם צרכני הסם והספקים, רכשה וסיפקה לצרכנים אתהסמים וגבתה מהם את התמורה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הקשר של המשיבות לסמים נוצררק עקב היכרותן עם טל שלו, ומשנעצר הלה שוב אין מתקיים חשש ממשי שהמשיבותתמשכנה לעסוק לעסוק בסחר בסמים. על רקע זה ובהתחשב בעברן הנקי של המשיבות החליטביהמ"ש המחוזי על שחרורן בערבות ובתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
עסקי הסחר בדירה אמנם נוהלו ע"י טל שלו, אך לשתי המשיבות היתה מעורבותעמוקה בעסקי הסמים הללו. אין מדובר בנערות פתיות שהודחו ונוצלו לרעה בידיעבריין נבל, אלא בשתי נשים בנות 25 שנה בעלות השכלה על תיכונית שהיטיבו לדעתולהבין את חומרת הפשעים שהן מבצעות. אפשר אמנם שמעצרו של שלו ירחיק את המשיבותממעגלי ההפצה של סמים, אך לנוכח משך ועומק מעורבותן של המשיבות בביצוע העבירות
אין די בציפיה זאת כדי להטות את כף השיקולים לטובת שחרורן. לפיכך יש לעצור אתהמשיבות עד תום ההליכים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד ירון פורר למשיבות.30.9.94).
ע.פ. 7002/93 - סרג'יי וולדמיר ברודין נגד מדינת לישראל
*הדחה לסמים ע"י הזרקת סמים לקטינים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של הדחת קטין לסמים בכך שבהזדמנויותשונות הזריק לקטינים סמים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושלוששנים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
בביהמ"ש עלתה השאלה אם יש לראות בהזרקה של סם משום מתן סם לקטין. התשובה לכךהיא חיובית. העברת סם בצורה כלשהי מאדם לרעהו, בין על ידי מסירה פיזית ובין עלידי הזרקה, היא בגדר נתינה כאמור בחוק. אשר למידת העונש - חסד עשה ביהמ"ש עםהמערער בכך שגזר לו חמש שנות מאסר בלבד. מעשיו של המערער חמורים ואין להגדירםאלא כמעשי נבלה שיש בהם משום סיכון חיי אדם.
(בפני השופטים הנשיא שמגר, אור, זמיר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק קרפלמערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 8.9.94).
בג"צ 1389/94 - יוסף דהאן ואח' נגד הועדה המקומית קרית טבעון
*פסיקת הוצאות כאשר העותרים חזרו בהם מהעתירה (העותרים חוייבו בהוצאות המשיבים).
העותרים הגישו עתירה לבג"צ בנושא היתרבנייה. לאחר מתן צווי ביניים וביטולם ביקשו העותרים לבטל את העתירה. נימוקם היהכי לאחר שנודע להם על פסיקת בג"צ שענייני תכנון נתונים לסמכות שיפוט של ביהמ"שהמחוזי הם מבקשים להביא את עניינם בפני ביהמ"ש המחוזי. נותרה לדיון שאלתההוצאות והוחלט להטיל על העותרים תשלום הוצאות למשיבים. פסיקת בג"צ שנושאיתכנון יש להביא בפני ביהמ"ש האזרחי אינה חדשה. מכל מקום, גם אם מדובר בהלכהחדשה, אין בכך כדי לאיין את העבודה הרבה שהשקיעו המשיבים בדיונים בבג"צ.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ג. דונר לעותרים, עו"ד ד. נחליאלי למשיבים.21.9.94).
ע.פ. 2974+3161/94 - מדינת ישראל נגד דב סלומון
*מידת העונש (אינוס) (ערעורים על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשעבאינוסה של המתלוננת שבעבר קיימה אתו יחסי מין והפסיקה את הקשרים עמו. הוא אייםעליה באקדח כדי לבצע את זממו. המערער אף הפר צו של ביהמ"ש ותקף את המתלוננתברחוב. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאיבגין עבירת האינוס וכן ששה חדשי מאסר מצטברים בגין העבירות האחרות. ערעורו שלהמערער על חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
כאמור, איים המערער באקדח על המתלוננת ושימוש בכלי יריה לשם ביצוע אינוסמהווה סיכון חמור, שהרי על נקלה יכול היה לקרות אסון גם ללא כוונה. גם מי שקייםבעבר יחסים קרובים עם אשה אינו יכול ליטול לעצמו את החרות לכפות עליה יחסי מיןכאשר אינה רוצה בכך. במציאות שלנו היווה השימוש באקדח מכשיר הפחדה חמור ביותוולא מעטים המקרים בהם שימש כלי יריה לפגיעה בידידה שעזבה את המאיים. בכלהנסיבות יש להעמיד את העונש על חמש שנים מאסר בפועל בגין האינוס ועוד ששה חדשימאסר בגין העבירות האחרות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מיקיחשין למערערת, עו"ד דן קרמזין למשיב. 25.9.94).
ע.א. 4806/92 - פלונית נגד אחמד מנסור
*פיצויים לקטינה בגין ביצוע מעשה אונס שגרם לנערה מחלת נפש (הערעור נתקבל).
ביוני 1981 הסיע המשיב את המערערת, שהיתה אז כבת כ-14 שנה,למקום מגוריה בכפר טייבה. המשיב היה כבן 25. בדרך אנס המשיב את המערערת פעמייםוביצע בה מעשה סדום. לאחר המעשים שנעשו בה נתגלתה אצל המערערת מחלת נפש, ונקבעהלמערערת נכות של %100. המערערת הגישה תביעת פיצויים נגד המשיב וביהמ"ש פסק להפיצויים גלובליים בשיעור של 150 אלף ש"ח. הערעור על מיעוט הפיצויים נתקבל.
הדרך של פסיקת פיצויים גלובליים מקובלת על הצדדים. המשיב מבקש שלא להעלות אתסכום הפיצויים וטוען נגד הקביעה כי מחלתה הנפשית של המערערת נובעת מהמעשים שעשהבה. טענה זו נדחתה, שכן קביעת ביהמ"ש המחוזי מעוגנת היטב בראיות. מאידך יש ממשבערעורה של המערערת על מיעוט הפיצויים. רק בפרט של נזק לא ממוני זכאית התובעתלפיצוי של 250 אלף ש"ח לפחות. יש להזכיר בעניין זה את הסבל, הכאב, ההשפלהוהביזוי שנגרמו לה. המעשים פגעו במעמדה ובסיכוייה להנשא ובנוסף לכך נותרה נכהלכל חייה בשיעור של 100 אחוז. גם בהפסד כושר השתכרותה של המערערת יש להגדיל אתסכום הפיצוי. בכל הנסיבות יועמד הפיצוי על 500 אלף ש"ח.
(בפני השופטים: אור, מצא, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. זלצמן למערערת,עו"ד מאזן דעאס למשיב. 17.10.94).
בג"צ 1656/94 - אפרים כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דרישת חבר מועצה מקומית שהוגשה נגדו תביעה לפי חוק התכנון והבניה כי היועהמ"ש יקיים לו "שימוע" (העתירה נדחתה).
העותר הינו חבר מועצה של רשות מקומית והוגשו נגדו הליכיםמשפטיים לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. טענת העותר היא כי בהתאם להנחיותיושל היועץ המשפטי לא ניתן היה לפתוח בהליכים נגדו מבלי להעניק לו תחילה שימועבפני היועץ המשפטי לממשלה. הוא טוען גם כי הופלה לרעה לעומת אחרים בסביבתוהקרובה שלא נפתחו נגדם הליכים וכי הצעדים שננקטו נגדו נובעים מהתנכלות פוליטית.לדעת העותר אין סעיף 212 חל על עניינו. העתירה נדחתה.
טענות הנוגעות לתחולתו של סעיף 212 מן הנכון להשמיע בעת ההליכים. אשר לשימוע- לדעת העותר נובעת זכותו לשימוע מן ההוראה הכלולה בהנחיות היועץ המשפטי, לפיהדרושה הסכמתו מראש להגשת אישום נגד חבר מועצה של רשות מקומית. ברם, מבחינהפורמלית "הסכמה" אינה מחייבת שימוע דווקא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק, חשין. החלטה - הנשיא שמגר.העותר לעצמו, עוה"ד אריה רומנוב, ג.א. סיגל ומשה עמאר למשיבים. 11.10.94).
בש"פ 4848/94 - אברהם פראג' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס קטינה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של אינוסומעשה מגונה בקטינה בת 13. העורר הוא צלם ארועים והמתלוננת פנתה אליו בבקשהלערוך לה מערכת צילומים לצורך דוגמנות. על רקע זה, כך הטענה, הפשיט העורר אתהמלוננת מבגדיה ועשה מעשה מגונה בגופה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עדתום ההליכים והערר נתקבל.
אכן, קיימת עילת מעצר מבוססת והשאלה היא רק אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.ביהמ"ש המחוזי סבר כי בשלב זה אין לשחרר את העורר מן הטעם שקיים חשש שאם ישוחררהוא עלול להדיח את המתלוננת בעדותה. אולם, מדובר ביליד 1958 שאין לחובתו שוםמעורבות פלילית. בנסיון שניצבר מאז הגשת התלונה אין אחיזה לאפשרות שהעורר ידיחאת המתלוננת. מכל מקום, ניתן למלא את הצורך שבהרחקת העורר מן המתלוננת בקביעתתנאי שיחרור מגבילים. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה ובלבד שישהה בבית אמו
ולא יצא מפתח הבית אלא לצורך התייצבות בבית המשפט. בטרם ישוחרר יומצא אישור שלבזק כי הטלפון בדירת האם נותק.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' תמי אולמן לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.9.9.94).
ע.פ. 5237/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעשה מגונה בקטינה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה בבת אחותו ונדון ל-4 שניםמאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. הרשעת המערער מתבססת במרכזהעל עדות המתלוננת שנגבתה ע"י חוקרת נוער. ביהמ"ש מצא את דברי הקטינה אמינים,ונסתייע בכך גם בהתרשמותו של חוקר הנוער. בכך פעל ביהמ"ש כדין. ההחלטה בדברהסתמכות על דברי הילד שנמסרו לחוקר הנוער היא של ביהמ"ש, אך לצורך גיבוש החלטתוהוא רשאי לפנות גם לדו"ח ולחוות הדעת של החוקר. החוק קובע כי דבריו של הילדבפני חוקר הנוער טעונים סיוע בראייה אחרת וסיוע כאמור נמצא בענייננו בעדותה שלאחות המתלוננת לחוקר הנוער, כי ראתה את המתלוננת והמערער עולים יחדיו לחדרהשירותים, דבר שהוכחש ע"י המערער. נטען כי עדות הקטינה, שהיא כבת 7, אינה יכולהלשמש סיוע למתלוננת, כי היא עצמה טעונה סיוע או, עתה, חיזוק. ברם, עדות הטעונהסיוע יכולה לשמש כסיוע לעדות אחרת הטעונה סיוע, אף אם אין לעדות המסייעת האמורהסיוע. זאת גם לגבי עדות הטעונה חיזוק. כמו כן קיים סיוע בשקרי הנאשם בחקירההמשטרתית וכן במצבה הנפשי של המתלוננת הקטינה שפרצה בבכי בעקבות פניית האםאליה. אשר לעונש - המערער פגע מינית בבת אחותו וזו עבירה חמורה ומקוממת ואיןלומר כלל ועיקר שהופרז במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, זמיר. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד נתן קנתוחיים קנת למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 18.9.94).
בש"פ 4088/94 - יצחק מועלם וצ'רלי דהאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הפצת סמים - הרואין)
(עררו של העורר הראשון נתקבל ושל העורר השני נדחה). שני העוררים הואשמובעבירות סמים - העורר הראשון בקשירת קשר לייבוא הירואין והמערער השני בקשירתקשר להפצת ההירואין. ביהמ"ש המחוזי קבע ביחס לעורר הראשון כי ספק אם קיימת ראיהשל ממש להוכחת שותפותו בקשר לייבוא הירואין, והורה לשחרר אותו בערבות עצמיתוערבות צד ג' בתנאי מעצר בית מלא. ביחס לעורר השני קבע ביהמ"ש כי קיימות ראיותלכאורה נגדו ולפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עררו של העורר הראשון נתקבלושל העורר השני נדחה.
באשר לעורר הראשון - צודק הסניגור כי אין בחומר הראיות כדי להקים תשתיתראייתית לכאורית להוכחת מעורבתו בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום,ובהיעדר תשתית ראייתית לכאורית נשמט הבסיס מתחת לסמכותו של ביהמ"ש להורות עלהחזקתו במעצר עד תום ההליכים. ברם, בנסיבות כגון דא - העניין הציבורי דורשנקיטה באמצעים נאותים להבטחת התייצבותו של עורר זה לדיון במשפטו ולמניעתהימלטותו מן הדין. סמכותו של ביהמ"ש לנקוט באמצעים להשגתה של תכלית זו מושתתתעל הוראותיו של סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך הוחלט לצוות על העוררלהמציא ערובה שתבטיח את התייצבותו להמשך משפטו ולריצוי ענשו אם יושת עליו כזה.אשר לעורר השני - אין לקבל טענת הסניגור שאין חומר ראיות מספיק לכאורה נגדוולפיכך יש לאשר את מעצרו.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ששי גז לעוררים, עו"ד גב' זמירה גולדנר למשיבה.10.8.94).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 583/90 - "גילום" מס שבח המשולם ע"י הקונה ב"שווי המכירה". *שומה ─ לפי "מחיר השוק" כאשר קיים הסכם מכר. *המועד להוצאת שומה ─ כאשר הוגשה שומה עצמית. *שווי הרכישה ומועד הרכישה כאשר ─ המוכר רכש את הנכס בהיותו דייר מוגן בו ....................178 ─* ע.א. 47/90 - הכרעה בשאלה אם פלוני פעל בשותפות עם הנתבע או כשלוחו ─ של התובע .................................................179 ─* רע"א 2159/94 - הנסיבות בהן תנתן רשות לערעור שלישי. *הסמכות העניינית ─ לפי הסעד שמבקשים ולא לפי מהותו של הסכסוך בתביעה לסילוק יד 180 ─* בג"צ 3290/94 - הענקת היתר לצאת לארץ עויינת ..............................181 ─* בג"צ 4126/94 - סמכות בג"צ בעתירה של סטודנטים נגד בית הספר לרפואה ─ וטרינרית .................................................182 ─* ע.פ. 4449/92 - הרשעה על יסוד "עדות מוקדמת" שניתנה בפני שופט שלא שמע ─ את המשפט, כאשר מדובר בעד מפוקפק ..........................182 ─* ע.א. 5779/92 - בקשה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל לבטל עיסקה של ─ מכר מקרקעין ע"י החייב ....................................183 ─* בש"פ 5772/94 - שחרור בערובה (התעללות הנאשם באשתו וילדיו). *הבדיקות ─ שיש לעשות בעניין "חלופת מעצר" ............................184 ─* בג"צ 4298/93 - החלטת בית ספר לא רישמי, של עדה דתית קתולית, שלא לקבל לבית ─ הספר את העותרת המבקשת ללבוש רעלה על ראשה ולא להשתתף ─ בפעילות יחד עם בנים ......................................185 ─* ע.פ. 4355+4381/93 - מידת העונש (גרימת חבלה חמורה) .......................186 ─* ע.א. 2559/91 - החלטות שניתן להחליט במסגרת בקשה ליתן הוראות למפרק ........186 ─* דנ"א 4855/94 - ביטול צו אימוץ ...........................................187 ─* דנ"א 3655/94 - הגדלת שיעור הפיצויים בגין הוצאת לשון הרע .................187 ─* בש"פ 5822/94 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) ................................187 ─* בש"פ 5670/94 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) ................................187 ─* ע.א. 4376/92 - הפחתת שיעור מזונות לילד מפגר .............................188 ─* בש"פ 5212/94 - שחרור בערובה (סחר בסמים) .................................188 ─* ע.פ. 7002/93 - הדחה לסמים ע"י הזרקת סמים לקטינים ........................189 ─* בג"צ 1389/94 - פסיקת הוצאות כאשר העותרים חזרו בהם מהעתירה ...............189 ─* ע.פ. 2974+3161/94 - מידת העונש (אינוס) ..................................189 ─* ע.א. 4806/92 - פיצויים לקטינה בגין ביצוע מעשה אונס שגרם לנערה מחלת ─ נפש ......................................................190 ─* בג"צ 1656/94 - דרישת חבר מועצה מקומית שהוגשה נגדו תביעה לפי חוק התכנון ─ והבניה כי היועהמ"ש יקיים לו "שימוע" ......................190 ─* בש"פ 4848/94 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס קטינה) ........................190 ─* ע.פ. 5237/93 - מעשה מגונה בקטינה ........................................191 ─* בש"פ 4088/94 - מעצר עד תום ההליכים (הפצת סמים - הרואין) .................191 ─
─