ע.א. 4480/93 - צבי קירשנר נגד סימה קירשנר ואח'
*הרחקת הבעל מן הבית בשל נימוקים הנוגעים לטובת הילדים. *מזונות לקטינים, לבגירים ולמשרתים בצבא(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 1281/91 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער והמשיבה נישאו ביוני 1994 ולהם שלשה ילדים: בת 16, בן 15 ובן 10.בביהמ"ש המחוזי סב הדיון בין הצדדים סביב שאלות הנוגעות לפירוק קשר הנישואיןבין בני הזוג, שעיקרן מזונות האשה והילדים, מדור, משמורת הילדים והרחקת המערערמן הבית. ביהמ"ש המחוזי החליט על הרחקת המערער מן הבית לזמן בלתי מוגבל, וזאתלא מחמת התנהגות אלימה, אלא מן הנימוק של טובת הילדים. התברר כי היחסים ביןההורים הביאה את הילדים למצב קשה, שהתבטא בכך שהבת וכן הבן הגדולים עשו נסיונותשל התאבדות ורק בנס ניצלו. לעניין זה התעוררה השאלה אם ניתן להורות על הרחקתהאב מן הבית בשל נסיבות התלויות בהרגשת הילדים ולא בשל התנהגותו כלפיהם או כלפיהאשה. שאלה אחרת שהתעוררה היתה עד לאיזה גיל חייב האב במזונות ילדיו. ביהמ"שהמחוזי קבע כי האב יהיה חייב במזונות ילדיו עד לאחר שירותם הצבאי, אם כי הורהכי חלק מן המזונות של הילדים הבגירים יופחת לאחר הגיעם לגיל 18. הערעור נדחהבעיקרו.
ב. הנשיא שמגר, בפסק דין מקיף, הגיע למסקנה שאין מניעה לכך כי ביהמ"ש יורה עלהרחקת האב מן הבית בשל נימוקים הנוגעים לטובת הילדים. אכן, יש להגביל עד כמהשאפשר הוראות על הרחקת האב מן הבית, הן מנימוקים של התנהגות אלימה והן מנימוקיםשל טובת הילדים, ובמיוחד כאשר מדובר בנימוקים של טובת הילדים, וביהמ"ש יורה עלהרחקת האיש מהבית רק במקרים חריגים. בענייננו, מצדיקות הנסיבות את המסקנה כיטובת הילדים דורשת את הרחקת האב מן הבית. עם זאת, הן כאשר מדובר בהרחקה מחמתהתנהגות אלימה של אב המשפחה והן כאשר מדובר בנסיבות כמו המקרה דנא, אין להורותעל הרחקה ללא הגבלת זמן. לפיכך יש להגביל את צו ההרחקה למשך שנתיים מיום מתןפסה"ד ע"י הערכאה דלמטה ואז ידון ביהמ"ש מחדש בנושא זה.
ג. לעניין מזונות הילדים סקר הנשיא שמגר את החיוב מכח הדין האישי ומכח החוקלתיקון דיני המשפחה (מזונות) בכל הנוגע לסוגיית המזונות לילדים, קטינים אובגירים, וכן את ההתפתחות של המציאות הישראלית, שבה, עם הגיעם לבגרות מתגייסיםהבנים והבנות לצבא ובתקופת השירות הצבאי נמשכת תמיכת המשפחה בהם. הנשיא שמגרהגיע למסקנה כי ההנחה העובדתית הינה שגם לאחר גיל הבגרות, עד לסיום השירותהצבאי, הילד זכאי למזונות מאביו אלא אם כן הוכח אחרת. באשר לשיעור המזונות סברהנשיא שמגר כי די, בדרך כלל, אלא אם הוכח אחרת, בשליש מן המזונות הנקבעים באותםמקרים לילדים שאינם בגירים. פסה"ד משתרע על פני למעלה מ-30 עמוד ומחמת החשיבותהמשפטית של הנושאים ישב ביהמ"ש העליון בהרכב של חמישה שופטים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - הנשיאשמגר. עו"ד נחום שטורך למערער, עו"ד אליהו שטרן למשיבים. 12.10.94).
בש"פ 5926/94 - מדינת ישראל נגד מאיר קיסוס
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סחר בסמים)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירות של סחר בסמים ונעצר בשעתו עד תום ההליכים. חלפה שנהמאז הגשת כתב האישום והמדינה מבקשת הארכת המעצר בשלשה שבועות לפי סעיף 54 לחוקסדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה.
ב. מאז הגשת כתב האישום ועד ליום הראשון בו נשמעו עדי התביעה עברו ששהחודשים. אין לקבל מצב שבו נאשם ישב במעצר ששה חודשים באפס מעש של הרשויות, ורקלאחר תום מחצית תקופת השנה יוחל במשפטו. אם לא די בכך, הרי הישיבה השניה היתהכעבור כ-6 שבועות ועוד ישיבה היתה קרוב לתום השנה. כך שבמשך שנה שלמה לא נשמע
משפטו של המשיב אלא ב-3 ישיבות בלבד. אילו צריך היה לדון רק לנוכח השיהוי שהיהבמשפטו של המשיב, אין ספק שהיה מקום שלא להאריך את המעצר. אולם כנגד השיקולהאמור מתייצבים שיקולים אחרים, כבדי משקל, והם החשש שמא ימשיך המשיב בדרכוהרעה. למשיב עבר מכביד ביותר. הוא ישב שנים לא מעטות בבית הסוהר בגין עבירותשוד, בריחה ממשמורת חוקית, סחר בסמים ועוד. כיום תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאישל שנתיים. כמו כן, העבירות המיוחסות למשיב בוצעו כשהיה משוחרר בערבות והיהאמור להיות רתוק לביתו. שיקול נוסף להארכת המעצר הוא כי להערכת ביהמ"ש המחוזיתסתיים שמיעת המשפט בתוך מספר שבועות והכרעת הדין תנתן תוך ימים בודדים לאחרגמר הסיכומים.
ג. כמו כן, מעשים שבכל יום הוא שבתי משפט וסניגורים "פותחים יומנים", ושמיעתהמשפט נדחית רק משום שיומניהם של הסניגורים "מלאים". בכך הם מכבידים על ביהמ"שובמקרים שבהם האיש יושב במעצר מן הראוי שביהמ"ש יעדיף את אינטרס יעילות הדיוןוהחשתו על פני האינטרסים של הסניגורים. מספר תאריכים שהציע ביהמ"ש לסניגור לאנתקבלו על ידו בהיותו עסוק בתיקים אחרים ולכן נדחתה שמיעת המשפט במשך 4 חודשים.תמוה הדבר כיצד יכול עתה הסניגור לעמוד ולטעון על דחייה בלתי מוצדקת של המשפט.כאשר הסניגור הודיע שאין לו מועדים פנויים והמשפט נדחה למשך חודשים הזהירההמדינה שהיא תגיש בקשה להארכת המעצר מעבר לשנה, ואם הסניגור כה חשש למעצר מרשו,שומה היה עליו לעשות להחשת ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' תמר בורשטיין למבקשת, עו"ד מיכה גבאי למשיב.31.10.94).
בש"פ 5405/94 - מדינת ישראל נגד אברהם גבאי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סחר בסמים)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בהחזקת 423 גרם הירואין נטו וכן כלים להכנת סמים, והחזקת 71שטרות מזוייפים של 100 דולר בידיעה שהשטרות מזוייפים. הוא נעצר עד תום ההליכיםועתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר מעבר לתקופת השנה. סדר ההליכים באישום דנאהיה מפותל. בתחילה הוגשו לביהמ"ש המחוזי שני כתבי אישום נפרדים, האחד נגד המשיבועוד ארבעה נאשמים והאחר נגד נאשמים אחרים ובפני מותב אחר של ביהמ"ש. כתבהאישום נגד המשיב הוגש באוקטובר 1993, ונקבעו 4 מועדים לשמיעתו, אלא שבפרקליטותהמחוז הוחלט לבקש איחוד הדיון בשני התיקים. ביהמ"ש החליט לאחד את הדיון כפישנתבקש. התוצאה המיידית היתה אי מימוש אותם 4 מועדים שנקבעו לשמיעת האישום נגדהמשיב. משבא ביהמ"ש לקבוע מועדים חדשים לשמיעתו של התיק המאוחד, נתגלה קושי רבבתיאום תאריכי ישיבות עם עוה"ד, ותוצאת הדברים היתה שנוצר חלל של חודשים רביםבשמיעת המשפט. לסוף נקבעה שמיעת המשפט ל-22 מועדי הוכחות שמתוכם 5 עד לתום השנהמעת מעצרו של המשיב ו-17 ישיבות נוספות לאחר תום השנה. טוען הסניגור כי אין זהראוי להיעתר לבקשת המדינה להארכת המעצר וזאת משום שמשפטו של המשיב אך בקושי החלומדובר במשפט ארוך וסבוך שבו יעלו על דוכן העדים בין 80 ל-100 עדים מטעם התביעהבלבד. בקשת המדינה נתקבלה.
ב. מדובר בעבירות חמורות. הסניגור ביקש להיעזר במשפטי הירואין אחרים שבהםהועמדו נאשמים לדין בגין 20 ק"ג הירואין ועל אף זאת סירב ביהמ"ש להאריך אתהמעצר מעבר לשנת המעצר, ואילו כאן מדובר "רק" בכמות של 423 גרם הירואין. איןלקבל טענה זו. במקרים האחרים היו הנסיבות שונות, בעיקר נסיבות התמשכות ההליכיםמעבר לשנת המעצר. יש גם למחות על הערת הסניגור כי בענייננו מדובר "רק" ב-423גרם הירואין. כולנו ידענו מהו הירואין, וכמה אלפים-אלפים של מנות ניתן להכין
מכמות זו של הירואין. זאת ועוד, למשיב עבר פלילי מכביד ביותר, ובו הרשעותקודמות בעבירות של אלימות, שוד, החזקת נשק, איומים, מרמה ועוד. על כל אלה הורשעהמשיב גם בשיבוש הליכי משפט ובבריחה ממעצר. עבר עשיר זה מלמד על הסיכון הכרוךבשחרורו של המשיב ממעצר ותהא חלופת המעצר שתקבע חמורה ככל שתהא. בנוסף לכך,במהלך השנה הנדונה היה המשיב עצור במשך 10 חודשים גם בגין אישום אחר.
ג. אכן, נתגלתה מערכת בלתי רצוייה שבה החל משפטו של המשיב סמוך למועד סיוםהשנה למעצרו. על כך יש לומר שלשה אלה: במהלך החודש הקרוב אמור המשפט להתנהלבקצב מהיר ביותר; העיכוב בשמיעת המשפט אין לזקפו אמנם לחובת המשיב, אך בה בעתאין לחייב את המדינה בהתרשלות; השיקולים לחומרה משקלם כבד מן השיקולים המצביעיםעל הצורך לשחרר את המשיב ממעצרו. יתירה מזאת, ביהמ"ש התקשה לקבוע מועדים הואילוהסניגורים משכו כל אחד לעברו ובכך הכבידו על ביהמ"ש בתיאום תאריכים. במקריםשבהם הסניגורים אמנם נהנים, אך הנאשם נמצא חסר בכך שהוא נמצא בבית הכלא, צריךביהמ"ש להעדיף את אינטרס יעילות הדיון והחשתו. ראוי הוא שבתי המשפט יתחשבוביומניהם של עורכי דין, אך גם שיקול זה ראוי לו שייעצר במקום כלשהו ובתי המשפטיעשו כחוכמתם.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' ליה לב און למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיב.14.10.94).
בש"פ 5547/94 - מדינת ישראל נגד עידו אלבה
*שחרור בערובה (בקשה להשגת נשק לצורך פגיעה בערבים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בכך שביקש מאחד מור יוסף כי ייצר עבורו משתיקי קול לרובה 16-Mולתמ"ק עוזי. מור יוסף נענה לבקשה אך בניסויים שנערכו עלה כי משתיקי הקול אינםיעילים. כן ביקש להשיג לבנת חבלה מאחד אלישיב קלר, וכמו כן הואשם כי פנה אלאורן אדרי וביקש ממנו מידע על בסיסי צה"ל בדרום הארץ ומצבורי תחמושת שבהם. עודאישום מייחס למשיב עבירה של פרסום הסתה לגזענות, וכן עבירות של הדחה בחקירהושיבוש מהלכי משפט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחתהאישומים, כי קיימת עילת מעצר המצדיקה את מעצרו של המשיב, ומאידך כי ניתן להשיגאת מטרת המעצר בדרך פחות חמורה ממעצרו של המשיב. לפיכך הורה ביהמ"ש כי המשיבישוחרר בערבות ובתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
ב. אין להסכים עם קביעת ביהמ"ש המחוזי שהמעשים של המשיב אינם מהווים סכנהמיידית ומוחשית לציבור. המשיב הרחיק לכת במעשיו, ואין ספק כי היה במעשיו כדילסכן באורח קרוב ביותר את שלום הציבור. גם אם מור-יוסף לא ידע כיצד מייצריםמשתיקי קול, המשיב עשה מבחינתו את שנדרש כדי שמשתיקי קול יהיו בידו וכדי שאלהיתאימו עצמם לרובה שהחזיק ברשיון. אין צורך להפליג במחשבה מה עלול היה לקרותאילו הצליח מור-יוסף במלאכתו. כך במשתיקי הקול. אליהם הצטרפו לבנת החבלה ובורותהתחמושת של צה"ל שהמשיב ביקש להשיג. אלה, והנסיון להדיח בחקירה, מצדיקים אתהמעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מיכאל שקד לעוררת, עו"ד נפתלי ורצברגר למשיב.13.10.94).
רע"א 3112/93 - יהודית גולדנר ואח' נגד מושב גן השומרון ואח'
*הגשת חוות דעת רפואיות בהתנגדות לקיום צוואה וחקירת המומחים שהגישו את חוות הדעת(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בביהמ"ש המחוזי מתבררת התנגדות המבקשת לקיום צוואות של הוריה וההתנגדותלקיום צוואת אמה (להלן: המנוחה) מבוססת על כך שבעת חתימתה עליהן היתה המנוחה,
על פי הטענה, חולת נפש. בתחילת הדיון הציע השופט למנות מומחה רפואי, וכי הצדדיםיוותרו על הבאת עדויות מומחים מטעמם. ב"כ המבקשת התנגד לכך וביהמ"ש הורהשהצדדים יוכלו להגיש חוות דעת של מומחים מטעמם. בהתאם לכך הוגשו חוות דעת מטעםהמבקשת ומטעם המשיבים. לאור המחלוקת בין המומחים הודיע ביהמ"ש כי בדעתו למנותמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. ב"כ המבקשת הביע התנגדות למינוי מומחה רפואי והמשיביםלא התנגדו לכך. ביהמ"ש החליט על מינוי מומחה רפואי ומינה את הפסיכיאטר ד"רווייל. חוות דעתו של ד"ר ווייל תמכה בגישת המשיבים. בדיון שהתקיים ביקש ב"כהמבקשת להגיש כראייה את חוות הדעת של הרופאים מטעמו, ולחקור את הרופאים מטעםהמשיבים שחוות דעתם הומצאה לביהמ"ש לפני מינוי של ד"ר ווייל, וכן לחקור בחקירהנגדית את ד"ר ווייל. ב"כ המשיבים התנגדו לכך וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשתלהעיד את הרופאים מטעמה ולחקור את רופאי המשיבים, אך התיר לחקור בחקירה נגדיתאת ד"ר ווייל. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "ביהמ"ש... רשאי... למנות מומחהאו מומחים, לעניין שבמחלוקת בין בעלי הדין... מונה מומחה כאמור... לפי בקשת כלבעלי הדין, או בהסכמתם, לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחהלעניין הנדון, אלא ברשות ביהמ"ש...". האיסור להביא עדות נוספת של מומחה לענייןהנדון הוגבל בתקנה למקרה שהמומחה מונה לפי בקשת כל בעלי הדין או בהסכמתם. מכאןשכשמונה מומחה רפואי שלא בהסכמת כל הצדדים, עומדת לצדדים הזכות להביא ראיות שלמומחים מטעמם. במקרה כזה גם בעל הדין שהסכים למינוי מומחה רפואי יכול להגישראיות מטעמו. המסקנה היא שביהמ"ש לא היה רשאי למנוע מן המבקשת להסתמך על חוותהדעת הרפואיות מטעמה כראייה להוכחת העניינים הרפואיים אשר במחלוקת בין הצדדים.
ג. משהוצגו חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים כראייה במשפט, לא היתה הצדקהלמנוע מהמבקשת לחקור את המומחים מטעם המשיבים, גם אם חוות דעת אלה היו לנגדעיני המומחה הרפואי לפני שנתן חוות דעתו.
(בפני: השופט אור. עו"ד ד. ליבוביץ למבקשת. 24.10.94).
בג"צ 4857/94 - גלית גונן נגד שר הבטחון
*בקשה לבטל התחייבות של רוקחת לשרת שירות נוסף של שנה בצה"ל, בטענה כי הצבא לא עמד בתנאים שבהסכם(העתירה נדחתה).
א. העותרת הינה רוקחת מורשית. בהסכם שנערך על ידה עם צה"ל, אופשר לה להשליםאת לימודיה לפני שירותה הצבאי, במסגרת העתודה האקדמאית, ומנגד התחייבה לשרת,לאחר השלמת השירות הסדיר, עוד שנה אחת. חצי שנה במתכונת של שירות סדיר וחצי שנהבתנאים של צבא קבע. זאת בתנאי שתשובץ בעת שירותה בתפקיד שיאפשר לה לעבודבמקצועה. עם התגייסותה, לאחר השלמת לימודיה, הועסקה במשך 12 חודשים של שירותההסדיר בתור רוקחת. בתום השנה הועברה לתפקיד אחר בתור "קצינת אבטחת איכות" במרכזהרפואי של צה"ל בתל השומר, ולטענתה אין תפקיד זה ממלא אחרי ההבטחה שהיא תועסקבמקצועה, ולפיכך פטורה היא מהתחייבותה לשרת שירות נוסף בצה"ל. העתירה נדחתה.
ב. חילוקי הדעות התמקדו בעיקר בשאלה אם התפקיד החדש בו מועסקת העותרת כעת,היא עבודה שניתן להגדירה כעבודה במקצוע הרוקחות. ברם, אין צורך להיכנס לפניולפנים של התפקיד העכשווי של העותרת, שכן רשויות צה"ל ויתרו למעשה, מתוךשיקולים מעשיים - פרגמטיים, על מחצית מהשרות הנוסף שהעותרת התחייבה. די בעובדהשהעותרת, לכל הדעות, שירתה במשך יותר ממחצית תקופת שירותה בתור רוקחת, כפישהובטח לה, בכדי לחייבה לפחות במחצית השירות הנוסף, היינו בשירות של 6 חודשים.לעניין זה הסתמך ב"כ המשיב על סעיף בהתחייבות שנחתמה ע"י העותרת, שלפיו נלקח
בחשבון שעל העותרת למלא את ההתחייבות לפחות בחלקה, אפילו אם בשלב כלשהו יפסיקושלטונות צה"ל להעסיקה במקצועה.
(בפני השופטים: בך, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עו"ד י.רסלר לעותרת, עו"ד ע. פוגלמן למשיב. 3.10.94).
ע.פ. 4020/94 - בנימין דורפמן ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה כאשר במסגרת הדיון נתגלה לשופט כי לנאשם עבר פלילי(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. שלשה טעמים לפסילה העלה הסניגור בערעור על סירובו של השופט בביהמ"ש המחוזילפסול את עצמו: במהלך הדיון בבקשה לביטול הודאה בעובדות נתגלה כי למערער עברפלילי; סניגורם דאז של המערערים אמר בדבריו בביהמ"ש, במסגרת הבקשה לביטולההודאה, כי החליט לייעץ למערערים להודות כאמור, לאור הראיות שבתיק; המערעריםהודו בעובדות ורישומו של דבר נשאר בלבו של ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי סירב לפסול אתעצמו והערעור על כך נדחה.
ב. כאשר מדובר בשיפוט ע"י שופט שמקצועו בכך, להבדיל ממושבעים, אין בכל שמץמידע על עברו של נאשם כדי להצדיק פסילת השופט. יש וקטעי מידע נפלטים במהלךהחקירה מפיהם של הטוענים, ולו היה בכל הזכרת עובדה כאמור כדי להביא לפסילתהשופט, היה כל הליך תלוי על בלימה ומותנה בכל אמירה. אגב, בדרך זו יכול כל נאשםאו סניגורו להביא על נקלה לפסילת שופט, אם אך יזכיר את העבר הפלילי. גםבענייננו הושמעה העובדה בעניין הרשעה קודמת מצד הסניגוריה. פסילת שופט היא מעשהיוצא דופן וישימה רק בנסיבות בהן מוכח חשש ממשי למשוא פנים, ולא כל אימת ועולהחשש סובייקטיבי בעל משקל שולי.
ג. אשר לדברי הסניגור דאז בעניין טעמיו למתן עצתו בעניין הודאה בעובדות - הואהזכיר מספר נסיבות ובכללן את העיון בראיות. ממילא, זו ההנחה ברוב המקרים שלהודאה בעובדות. הרי אין הנחה שפלוני המיוצג ע"י פרקליט מודה מבלי שיש טעםוהגיון בכך לפי סברתו, ותהיה זו סברתו המוטעית. מעולם לא גרס ביהמ"ש כי הודאהבעובדות וחזרה מהודאה פוסלים שופט על אתר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יורם שפטל למערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינדלמשיבה. 5.10.94).
ע.א. 518/92 - לוינסון, רוזנברג, ינאי ושות' עו"ד נגד שאול פיכמן ואח'
*פסיקת הוצאות שאינן עומדות בשום יחס לגובה התביעה(ערעור על מיעוט הוצאות שנפסקו - הערעור נתקבל).
א. המשיב רכש נכס מ"קרן ילדנו" (המשיב 3 - להלן הקרן). בעיסקה זו לא ייצגוהמערערים אף אחד מהצדדים. אלא שבזמנו, שנים רבות קודם לכן, ייצגו המערערים אתהקרן בעת רכישת הנכס על ידה. הנכס לא נרשם בטאבו ובמהלך הליכי הרישום, הופקעחלק מהנכס ע"י הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. המשיב הגיש תביעה נגד הוועדה, נגדהקרן ונגד עוה"ד, אותם האשים ברשלנות מקצועית. לאחר מכן התפשר המשיב עם הקרן.המערערים ביקשו ממנו למחוק את התביעה גם נגדם, אך הוא סירב והתיק נקבע להוכחותלאחר ישיבת קדם משפט אחת. בישיבת ההוכחות, אליה הזמינו המערערים עדים, ביקש ב"כהמשיב למחוק את התביעה נגד המערערים. ביהמ"ש קבע "אני מוחק את התביעה נגד(עוה"ד)... ומחייב את התובע (המשיב) לשלם (לעוה"ד) סך 750 ש"ח". טענתם שלהמערערים היא כי ההוצאות שנפסקו אינן עומדות בשום יחס לגובה התביעה, לעבודהשהשקיעו בהגנתם ולתעריף המינימלי של לשכת עוה"ד. הערעור נתקבל.
ב. אין דעתו של ביהמ"ש העליון נוחה מערעור שנושאו שיעור ההוצאות בלבד ואעפ"כלא נחסמה הדרך לערעור. ביהמ"ש העליון קיבל לא אחת ערעורים כאלה והגדיל את
ההוצאות שנפסקו. המקרה דנן הוא בגדר אותם מקרים המצדיקים התערבות. מאחר והתביעהנמחקה בטרם הובאו ראיות, אין אפשרות לקבוע מה מידת הממשות שהיתה בהגשת התביעהובאיזו מידה היתה זו מלכתחילה תביעה שדינה כשלון. ניתן לומר רק זאת, כי משהוגשההתביעה נגד עוה"ד בגין רשלנות מקצועית בסכום של 300,000 ש"ח, והיא נמחקה ביוזמתהתובע, בשלב בו נמחקה, יש לפסוק לעוה"ד שכ"ט הולם.
ג. השופט קמא לא נימק את פסיקתו ואם היו ביסוד החלטתו שיקולים רציניים אוהיסח הדעת. אם היה בדעת השופט "להעניש" את עוה"ד על ידי פסיקה מינימליסטית כזו,היה ראוי שינמק פסיקתו. בדרך כלל צריך שבעל דין לא יצא נפסד כשהוא זוכה בדינו,ואין לפסוק לבעל דין שכר נמוך מן התעריף המינימלי. בענייננו, הצד הוא עוה"דהמיוצגים על ידי עצמם, אך אין בכך כדי לשלול מהם שכר ראוי והולם בגין התביעהשנמחקה. לפיכך יש להעמיד את סכום ההוצאות בשתי הדרגות על 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד ר. ינאי למערערים, עו"ד י. רענן למשיב. 23.10.94).
ע.פ. 2249/92 - הרצל גביזון נגד מדינת ישראל
*הרשעתו של מי ש"החליף" ליומיים את המנהל של מקום שבו יש עיסוק בזנות(מחוזי ת"א - ת.פ. 520/91 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וקדמי נגד דעתוהחולקת של המשנה לנשיא ברק).
א. המערער עוסק במכירת מיני בשמים לנערות העובדות במכוני עיסוי בת"א,וביניהם במכון עיסוי המוחזק בידי אחד אברהם זוהר (להלן: זוהר). המכון שימשמסווה לניהול עסקי זנות. זוהר הינו הבעלים, המחזיק והמנהל של המכון, והוא האישהגובה מהעובדות 40 ש"ח לכל לקוח. כאשר זוהר נעדר מן המקום, "ממלאים את מקומו"אחיו אייל או המערער, שקיבלו עבורו מן העובדות את 40 הש"ח האמורים. בהודעותשמסרו שתיים מן העובדות במשטרה נרשם מפיהן כי את המכון מנהלים המערער ואיילאחיו של זוהר. אך בעדותן בביהמ"ש אמרו כי בדרך כלל זוהר ניהל את המכון וכי רקבמשך כמה ימים היו המערער ואחיו של זוהר ממלאי מקום. המערער עצמו הודה כי החליףאת זוהר ביומיים שקדמו לחקירתו, וכי מילוי המקום הצטמצם להשגחה שהפעילות במכוןתתקיים כסידרה. על סמך העובדות הנ"ל הואשם המערער בעבירות של חיים על רווחיפרוצה וניהול מקום לשם עיסוק בזנות. מן העבירה של חיים על רווחי פרוצה זוכההמערער בשל כך שלא הוכח כי הוא קיבל חלק מן האתנן, אך הוא הורשע בעבירה שלניהול מקום לשם עיסוק בזנות. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וקדמי, בשניפסקי דין נפרדים, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ברק.
ב. השופט קדמי: סעיף 204 לחוק העונשין קובע איסור המוטל על "מחזיק" ו"מנהל"של מקום שבו יש עיסוק בזנות. זאת להבדיל מאיסור על "החזקה" ו"ניהול". המושגים"מחזיק" ו"מנהל" הפכו בדרך זו למבטאי "מעמד", להבדיל ממבטאי "פעילות" בלבד."מנהל" מרכז בידו את כלל סמכויות הניהול ואילו "ממלא מקום - לשעה" אינו הופךלהיות מנהל. כל עוד "מילוי המקום" מתבטא ב"שמירה על הקיים" ללא סמכות של שינוי,סטייה או חידוש, אין המדובר ב"מנהל" אלא במי ש"מסייע למנהל". לפיכך יש לזכות אתהמערער.
ג. המשנה לנשיא ברק (דעת מיעוט): גדר הספיקות הינו, מה מובנו של הדיבור"מחזיק או מנהל מקום" בסעיף 204. לדיבור זה משמעויות לשוניות שונות ומשמעותוהמשפטית תיקבע על פי תכליתו. תכלית זו הינה, בין השאר, לשרש את התופעה שלסרסרות בזנות. אין מקום ליתן לדיבור "מנהל" או "מחזיק" פירוש מצמצם, אלא פירושהמגשים את תכליתו של הסעיף. בענייננו, מי ששולט על מקום וקובע את סדריו מנהלאותו. אין צורך כי תהא זו שליטה "אקטיבית" וגם מי שהופקד על שמירת "הסטטוס קוו"
שולט על המקום ועל כן גם מנהל אותו. אין לקבל את ההשקפה כי "מחזיק" או "מנהל"עניינם "מעמד" ולא "התנהגות". בגדרי התכלית למנוע את הסרסרות לזנות, לא רק"הבוס" הגדול הוא "מנהל המקום", אלא גם "בוסים" קטנים יותר הם בגדר מנהלים. אלהמצויים במקום, גובים כספים, שומרים על המקום ומבצעים פעולות נוספות. ניתן לסווגפעולות אלה גם כפעולות של סיוע, וניתן לראותן כעבירה עצמאית של סיוע, אך במסגרתהעבירה הקבועה בסעיף 204 לחוק העונשין, הם נופלים לגדריה של העבירה העיקריתעצמה. לפיכך יש לדחות את הערעור.
ד. השופט בך: אם מצליחה התביעה להוכיח כי הנאשם אכן בפועל "ניהל" את ביתהבושת, אפילו זמנית, כי אז יש מקום למצאו אשם בעבירה לפי סעיף 204. השאלה איננהאם הוכח "מעמדו" של המערער בתור "מנהל", אלא אם ניתן להשתכנע על סמך העובדותהמוכחות, שבאותן שעות בהן שהה במקום, לדבריו בתור טובה בלבד למנהל האמיתי,"ניהל" הלכה למעשה "מקום לשם עיסוק בזנות". על שאלה זו יש להשיב בשלילה ולפיכךהרשעת המערער אינה יכולה לעמוד. להצדקת הקביעה כי נאשם "ניהל מקום לשם עיסוקבזנות", דרושה הוכחה כי היתה לנאשם שליטה ממשית במקום בו מתנהל אותו עיסוק. איןמספיקה לשם כך נוכחות פאסיבית, לשם שמירה על המקום, ואף לא די בביצוע פעולותעזר מסויימות.
ה. ייתכן מאוד שהיה במעשיו האמורים של המערער משום סיוע לבעל המכון בניהולהמקום, ולו הואשם בסיוע לעבריינים העיקריים, על פי סעיף 26(2) לחוק, ביחד עםסעיף 204 הנ"ל, לא מן הנמנע שמן הדין היה להרשיעו בעבירה זו. היה גם מקום לבדוקאת האפשרות להשתמש במקרה זה בסמכות ביהמ"ש שלערעור לפי סעיף 216 לחוק סדר הדיןהפלילי (נוסח משולב), הקובע כי ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בונתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת. הנטייהללכת בדרך זו מתחזקת לכאורה עקב כך, שבמקרה דנן אין מדובר בעובדות חיצוניותנוספות שנתגלו בזמן המשפט, כי אם באותן עובדות יסוד שלדעת התביעה מהוות עבירהמושלמת לפי סעיף 204 לחוק. ברם, התביעה לא האשימה את המערער בעבירה של סיועלדבר עבירה, וגם בערעור לא נתבקש ביהמ"ש להשתמש בסמכותו על פי סעיף 216 לחוק.בנסיבות אלה לא נראה כי ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן במובן התנאי הכלולבסעיף 216.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, קדמי. עו"ד אברהם פישמן למערער, עו"דיהושע למברגר למשיבה. 31.10.94).
ע.א. 7021/93 - אסתר בר נהור נגד עזבון המנוח גבריאל אוסטרליץ
*זכות "ידועה בציבור" למזונות מן העזבון והוכחת ניהול משק בית משותף(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 6267/91 - הערעור נתקבל).
א. המבקשת, בהיותה גרושה, הכירה את המנוח גבריאל אוסטרליץ באפריל 1989באמצעות מודעה בעיתון, גרה אתו וקיימה איתו, לטענתה, משק בית משותף. המנוחהתגרש מאשתו במאי 1990. ביולי אותה שנה רכשו השניים דירה משותפת ברמת גן, אךהדירה לא הושלמה בחיי המנוח והם לא נכנסו לגור בה. סעיף 57(ג) לחוק הירושה, הדןבמזונות האשה מהעזבון, קובע לעניין הזכות למזונות לאמור "איש ואשה החיים חיימשפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם... זכאי הנשאר בחייםלמזונות מהעזבון כאילו היו נשואים זה לזה". ביהמ"ש המחוזי הצביע על כך שדרושיםשני תנאים: כי השניים חיו חיי משפחה ביחד וניהלו משק בית משותף. לדעת ביהמ"שהמחוזי הוכח אמנם כי השניים חיו יחד חיי משפחה, אך לעניין ניהול משק בית משותףהיה רק תצהירה של המערערת ולדעת ביהמ"ש נקל היה להביא ראיות על קיום משק בית
משותף. כיוון שלדעת ביהמ"ש לא הוכח קיום משק בית משותף, דחה את בקשת המערערתלמזונות מן העזבון. הערעור נתקבל.
ב. לא היה מקום להעלות ספקות בעניין ניהול משק בית משותף. הרי מדובר בבני זוגשדרו באותה דירה ואף רכשו דירה משותפת חדשה. קיום שני משקי בית נפרדים בנסיבותאלה מוקשה, והוא שחייב הוכחה, בראיות הסותרות את המסקנה הנובעת מקיומם של חיימשפחה במקום מגורים משותף. לא היה שמץ ראייה לכך שהיו לבני הזוג הללו מקומותמגורים נפרדים בהם אכלו, ישנו וחיו חייהם הפרטיים, אלא היפוכו של דבר.
ג. בני הזוג ערכו ביניהם הסכם אותו כינו "הסכם ממון ושיתוף ברכוש" ובו ציינוכי הם חיים יחד בחיים משותפים ותחת קורת גג אחת, ואולם למרות שהם חיים יחד חייםמשותפים "אין בכוונתם ליצור מצב משפטי של ידועים בציבור". הסכם זה אין בו כדילפגוע בזכותה של האלמנה למזונות מן העזבון. מבלי לנקוט עמדה בשאלה מה המשמעותהמשפטית של הסכמה זו לצרכי סעיף 55 לחוק הירושה, הרי לצרכי סעיף 57 הנ"ל איןלהסכמה האמורה משמעות משפטית, שהרי לא ניתן לשלול מראש, בהסכמה, מסקנה משפטיתהעולה מעובדות מוכחות, ומכל מקום, לא הכינוי המשפטי ההולם הוא הקובע בכגון דא,אלא קיום התנאים העובדתיים כנדרש בסעיף 57(ג) הנ"ל. מעבר לכך עלתה בפני ביהמ"שהשאלה אם אין בהוראותיו של סעיף 65(א) לחוק הנ"ל כדי לשלול מעיקרה כל השפעהוהשלכה של ההסכם על הזכות למזונות מן העזבון. סעיף 65 קובע כי "הסכם בדברמזונות... וויתור עליהם, אם נעשו בחיי המוריש - בטלים...". מכאן כי גם אם ישלהסכם האמור נגיעה לזכות במזונות, הרי הוא בטל כמידת נגיעתו לעניין זה, לאורהוראות בסעיף 65 הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופטאור. עו"ד ישעיהו שנלר למערערת, עו"ד אביחי נ. ורדי למשיב. 25.10.94).
בג"צ 4164/94 - נווה דקלים... בע"מ נגד דורון לוי נציב מס הכנסה
*הנחה במס בשטחי התיישבות חדשה והחלת חוק ההסדרים במשק על התקנות הנוגעות להנחות האמורות(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא אגודה קהילתית המייצגת את תושבי הישוב נווה דקלים שהוקם בשנת1983 בגוש קטיף. תושבי היישוב העובדים ברובם כשכירים, נהנו עד סוף שנת המס 1992מהנחה מסויימת במס הכנסה. מכח סעיף 11 לפקודת מס הכנסה, המסמיך את שר האוצרלקבוע בתקנות הוראות בדבר הנחה ממס, הותקנו כמה מערכות של תקנות המתייחסותליישובים באיזורי הארץ השונים. מערכת אחת הינה תקנות מס הכנסה (הנחות ממסבישובים מסויימים ובהיאחזויות נח"ל) (להלן: תקנות ישובים מסויימים). מערכת אחרתהיא תקנות מס הכנסה (הנחות ממס על הכנסות בשטחי התיישבות חדשה ובשטח פיתוח)(להלן: תקנות התיישבות חדשה). שתי המערכות מעניקות הקלה במס בישובים המנוייםבהן. ההבדל ביניהן הוא שתקנות ההתיישבות החדשה אינן מוגבלות בזמן אך קבעו לכלישוב הכלול בהן פרק זמן קצוב לתחולת ההנחות, ומשעבר הזמן פקעה ההנחה. מאידך,תקנות ישובים מסויימים, לא קבעו זמן קצוב להנחות, אבל תוקף התקנות עצמן היהמוגבל בזמן ועם פקיעת תוקפן פקעה גם זכות הישובים הכלולים בהן להנחה מן המס.אלא ששר האוצר נהג להאריך מפעם לפעם את תוקף התקנות. העותר נכלל בתקנותהתיישבות חדשה.
ב. תקנות ישובים מסויימים פקעו ב-31 בדצמבר 1990 והממשלה לא התכוונה להאריכן,אלא שהכנסת החליטה ביום 31 בינואר 1991 בסעיף 12 לחוק ההסדרים במשק המדינה כי"תקנות לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה שתקפן פקע ביום (31 בדצמבר 1990) יעמדובתקפן, כאילו לא פקעו, עד... (30 ביוני 1991) ואין לגרוע מהן או להוסיף עליהן".תכלית החקיקה היתה הקפאת המצב הקיים כדי לאפשר גיבוש מדיניות חדשה בתחום האמור.
חקיקת סעיף 12 הנ"ל יצרה מצב נורמאטיבי חדש שלפיו הפכו התקנות לדבר חקיקהראשית. חקיקה זו הוארכה מפעם לפעם. טענת העותר היא שסעיף 12 חל גם על תקנותההתיישבות החדשה, שהרי מטרתו של סעיף 12 היתה "להקפיא" את המצב כפי שהיה ביוםהקובע מבחינת היישובים הזכאים להנחות. העתירה נדחתה.
ג. למרות ההבנה למצב שנוצר, נראה שאין לקבל את הטענה העיקרית של ב"כ העותרת.סעיף 12 הנ"ל, לשונו ברורה ופשוטה. הוא חל רק על תקנות "שתוקפן פקע" ביוםהקובע. קרי: תקנות ישובים מסויימים. אין הוא חל על תקנות שתוקפן לא פקע, כגוןתקנות ההתיישבות החדשה. הפרשנות המרחיבה שמציע ב"כ העותרת אין לה אחיזה בלשוןהחוק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד אמיל בן עטרלעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 13.10.94).
ע.א. 3906/91 - מיכל ויהושע הלפרין נגד הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפוןאמריקה בע"מ
*מתן רשות להתגונן בתביעת בנק הנמצא בפירוק נגד מי שהיה מנהל בבנק ורשומה לחובתו יתרת חוב בחשבונותיו בבנק(מחוזי י-ם - ת.א. 455/90 - ערעור על סירוב לתת רשות להתגונן - ערעורה שלהמערערת נתקבל וערעורו של המערער נדחה).
א. המערער כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של בנק צפון אמריקה. המערערת היא אשתו.בשנת 1988 ניתן צו לפירוקו של הבנק והמשיב, בתוקף תפקידו כמפרק הבנק, הגישתובענה נגד המערערים בסדר דין מקוצר לתשלום סכום של כ-741,000 ש"ח, שהיה רשוםבספרי הבנק כיתרת חוב בשני חשבונות, אשר, לטענת המשיב, היו משותפים לשניהמערערים. בקשת המערערים לקבל רשות להתגונן נדחתה וביהמ"ש חייב את המערעריםבתשלום הסכום הנתבע. הערעור של המערערת נתקבל וערעורו של המערער נדחה.
ב. בתצהיר המערערים נתבקש ביהמ"ש להורות למשיב לגלות למערערים את דפיהחשבונות נשוא התובענה ואת האסמכתאות התומכות בחיובים שבדפי החשבונות. על יסודבקשה זו החליט ביהמ"ש, בהסכמת ב"כ המשיב, למסור את דפי החשבון לב"כ המבקשת.בעקבות החלטה זאת מסר המשיב למערערים ביום 16.4.91 את דפי החשבונות. בשלבהסיכומים, ביום 25.6.91, טענו המערערים כי לא קיבלו מהמשיב את האסמכתאותהתומכות בדפי החשבונות. ביהמ"ש הגיב על טענה זו בציינו כי המערערים קיבלו אתדפי החשבונות למעלה מחודשיים לפני הדיון, ואם ראו צורך לקבל גם את האסמכתאותהיה עליהם לבקש זאת בצורה מפורשת בתוך זמן סביר. משלא עשו כן, שוב אינם יכוליםלהעלות טענה זו בשלב הסיכומים. בעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי. לכך יש להוסיף כיאין מדובר ביחסים רגילים בין בנק ולקוח, שהרי המערער היה יו"ר מועצת המנהלים שלהבנק במשך שנים, עד סמוך לפירוקו. בכך יש כדי לחזק את המשקל של דפי החשבונותכראיה.
ג. טענה אחרת בפי המערערים היא טענת קיזוז של החוב לבנק. לדברי המערער, זמןקצר לאחר שהבנק נתפס ע"י בנק ישראל, אמר לו מי שניהל את הבנק מטעם בנק ישראל כיהתברר לו שלזכות המערער עומדים כספים בקופות גמל או פיצויים "וכי הבנק יבצעפעולות קיזוז". בדין דחה ביהמ"ש טענה זו. המערער לא הציג במדוייק את מערכתהנתונים עליה מתבססת הטענה, והוא אף אינו אומר בתצהירו שהקיזוז בוצע אלא שנאמרלו כי הבנק יבצע קיזוז. הבנק טוען כי הקיזוז לא בוצע והמערער לא הביא כל ראייהלהפריך את טענת הבנק.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למערערת בעלות משותפת בחשבונות, והסיק זאת מן העובדהשהמערערת היתה נוהגת להפקיד את משכורתה ולמשוך כספים לצרכיה מאחד החשבונותומתקבל הרושם שנהגה בחשבון מנהג בעלים. לגבי החשבון השני קבע ביהמ"ש כי המערערת
חתומה על שני מסמכים שמהם ניתן להסיק כי היא בעלים משותף של אותו חשבון. בענייןזה יש לקבל את ערעורה של המערערת. העובדה שהמערערת היתה בעלת זכות חתימהבחשבון, עדיין אינה אומרת כי היא היתה גם בעלים בחשבון. גם שני המסמכים שעליהםחתומה המערערת בחשבון השני אין בהם כדי להצביע שהיא היתה הבעלים בחשבון. הלכההיא כי בהליכים של בקשת רשות להתגונן די להראות כי הגנה אפשרית בפיו של המבקשולו רק בדוחק. אין ביהמ"ש צריך בשלב זה לבדוק את הראיות, להחליט בדבר מהימנותהעדים ולקבוע עובדות. די בכך כדי שתינתן למערערת רשות להתגונן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטזמיר. עו"ד יוסף אלון למערערים, עו"ד הלל איש שלום למשיב. 30.10.94).
רע"א 790/94 - רשימת צעירי יבניאל ואח' נגד וועדת הבחירות למועצה המקומיתיבניאל
*פסילת קולות של חיילים שבחרו למועצה המקומית ביבנאל. *אי פסילת הבחירות משום שלא היה בקולות שנפסלו כדי לשנות את תוצאות הבחירות(הבקשה נדחתה).
א. ביום 2.11.93 נערכו בחירות למועצה המקומית יבניאל. המבקשת קיבלה 84 קולותכשרים וחסר לה קול אחד בלבד כדי שתזכה באחד מ-9 המנדטים במועצה. וועדת הבחירותבמקום פסלה 4 מעטפות של מצביעים בקלפי לחיילים. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי עלפסילת 4 המעטפות וטענה כי אילו לא נפסלו היו התוצאות משתנות ועל כן יש לקייםבחירות מחדש. על פי סעיף 81(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) ההצבעה בקלפילחיילים היא בשתי מעטפות. במעטפה החיצונית נרשם שם החייל ובמעטפה הפנימית שמיםאת פתק ההצבעה. מעטפות ההצבעה של חיילים מועברות לוועדות הבחירות וכל וועדתבחירות מבררת, על פי הרשום על המעטפה החיצונית, אם המצביע הוא בעל זכות הצבעה.אם כן, מוכנסת המעטפה לקלפי יחד עם המעטפות של החיילים האחרים. סעיף 81(ב) הנ"לקובע שיצויינו על המטעפה החיצונית מספר תעודת הזהות, שם הרשות המקומית, ו"פרטיםאחרים שנקבעו בהוראות לפי סעיף 79". פרטי ההוראות שניתנו ע"י שר הפנים מכחהסמכות לפי סעיף 79, קובעות בין היתר כי "לפני התחלת ההצבעה יחתמו שני חבריוועדת הקלפי (הצבאית) על כמות מסויימת של מעטפות הצבעה בפינה השמאלית למטה".ב-4 מעטפות שבמחלוקת לא נמצאו שתי חתימות כאלה על מעטפות ההצבעה ומטעם זההחליטה וועדת הבחירות לפסול מעטפות אלה. ביהמ"ש המחוזי אימץ גישה זו. הבקשהלרשות ערעור נדחתה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. על כל המעטפות שבהן מצביעים בקלפיות האזרחיות בתחום הרשות המקומית, נקבעסימון של פקיד הבחירות של אותה רשות מקומית שמוטבע על המעטפות. היעדרו של סימוןכזה על המעטפה גורר, על פי הוראות סעיף 63(א) את פסילת אותה מעטפה. ההוראותכוללות הוראה בדבר סימון מעטפות הצבעה של חיילים ובה נאמר כי "מעטפות ההצבעהומעטפה חיצונית ישאו את חותמתו הרשמית של המפקח האזרחי". סימון כזה של המעטפותבקלפי הצבאית בא במקום סימון המעטפות בקלפי האזרחית. בענייננו היה על 4 המעטפותהנדונות סימון של המפקח האזרחי. האמור בסעיף 13(א) להוראות נכלל במסגרת הוראותטכניות של סדרי הצבעה, מבלי שיש הוראה שלפיה אי חתימת שני חברי וועדת קלפיפוסלת את המעטפות. כך שלא היה מקום לפסול את ה-4 מעטפות הנדונות.
ג. ברם, המסקנה האמורה אין בה כדי להכריע בבקשה זו, שכן על פי עובדות המקרה,יודעים אנו, שגם אם היו לוקחים בחשבון את פתקי ההצבעה האמורים, תוצאות הבחירותלא היו משתנות. זאת לאחר שפקידת הבחירות למועצה החליטה חודש ימים לאחר שניתןפסה"ד, להשמיד את כל חומר הבחירות ומתוך סקרנות פתחה את המעטפות שנפסלו ומצאהשאין בהן אף קול לטובת המבקשת. בינתיים נודע לה כי הוגש ערעור ואז רשמה באותויום פרוטוקול והעבירה את המעטפות למפקח הארצי של הבחירות יחד עם פרוטוקול בדבר
המעטפות שהיא פתחה. אכן, פקידת הבחירות פעלה שלא כדין, אם גם בתום לב, כשהשמידהאת מסמכי הבחירות האחרים. אך אם מתוך החומר שלא הושמד ניתן ללמוד על כך שתוצאותהבחירות לא היו משתנות, דין ערעור המבקשים היה להדחות, אפילו היתה ניתנתלמבקשים רשות ערעור.
(בפני השופטים: אור, חשין, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד רפאל שטובלמבקשים, עו"ד גב' אסנת מנדל לוועדת הבחירות, עוה"ד אביעד הכהן וישעיהו אברהםלמשיבים האחרים. 31.10.94).
בג"צ 1262/94 - שרה זילברשטיין נגד המוסד לביטוח לאומי וביה"ד הארצי לעבודה
*תביעה להכיר ברצח כתאונת עבודה, כאשר הרוצח עבד בעבר אצל הנרצח וחטף אותו כדי לסחוט כספים. *התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים ש. לוין ובך נגד דעתו החולקת של השופט חשין).
א. לבעלה של העותרת, המנוח פייבל זילברשטיין ז"ל, היתה חנות חשמל בחיפה.במהלך שנת 1984 עבד בחנות זו אחד דוד דהן. בפברואר 1991 החליט דהן לחטוף אתהמנוח ולדרוש מבנו כופר כסף. מצוייד באקדח בא דהן לקרבת בית המנוח, וכאשר הבחיןבמנוח כשהוא נכנס למכוניתו, פתח את דלתה, נכנס למכונית והתיישב לצידו של המנוח,וסיפר לו כי נשלח ע"י אנשים המעוניינים לפגוש את המנוח בענייני עסקים. המנוחהחל לנסוע בכיוון חנותו ובמהלך הנסיעה הסיט דהן בכח את ההגה ובאיומים כפה עלהמנוח לנסוע ליציאה הדרומית של חיפה. שם אילץ דהן את המנוח לצאת מרכבו ורצחאותו ביריית אקדח. לאחר מכן התקשר אל בנו של המנוח ודרש כופר בסך 700,000 ש"חתוך השמעת איום כי אחרת אביו יומת. כעבור יומיים נעצר דהן מבלי שהצליח לממש אתתוכניתו לסחיטת הכסף, הודה והורשע ברצח.
ב. העותרת פנתה למוסד לביטוח לאומי ותבעה קיצבת תלויים. המוסד דחה את תביעתה,ביה"ד האיזורי לעבודה קיבל את התביעה ופסק כי מותו של המנוח נגרם עקב עבודתו אועיסקו של המנוח. קביעת ביה"ד האיזורי היתה מבוססת בעיקרה על העובדה שההיכרותהראשונית בין המנוח לדהן נוצרה עקב יחסי העבודה ששררו ביניהם 7 שנים קודם לרצח,ובשל היכרות זו היה דהן מודע להרגלי המנוח, למקום מגוריו, לשעות העבודה ולמצבוהכלכלי. כמו כן, כדי להיכנס לרכבו של המנוח ולהסיח את דעתו, סיפר לו דהן שהואנשלח ע"י אחרים המעוניינים לקשור עם המנוח קשרים עסקיים. ביה"ד הארצי לעבודהקיבל את ערעור המוסד וגרס כי לא די בזיקה עליה הצביע ביה"ד האיזורי כדי להוותקשר של ממש בין האירוע ובין עבודתו של המנוח. ביה"ד הארצי קבע בפסק דינו אמותמידה לצורך בחינת הזיקה והקשר שבין העבודה או העיסוק של המבוטח לבין אירועתקיפה שגרם לפגיעה בגוף או למות המבוטח. לעניין זה מנה עשרה גורמים הטעוניםבחינה לצורך קביעה בנושא זה. עתירת העותרת לבג"צ נגד פסיקתו של ביה"ד הארצינדחתה ברוב דעות השופטים בך וש. לוין נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ג. השופט בך: לפי ההגדרה של "תאונת עבודה" בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי צריךשהתאונה תארע תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו של התובע. מהפסיקה עולה כי אם מוכחתזיקה מספקת בין התאונה ובין עבודת המבוטח, עד שניתן לקבוע שהתאונה אירעה "עקבעבודתו", אזי די בכך כדי לבסס את התביעה לפיצוי, אף אם התאונה לא אירעה תוך כדיעבודה. בענייננו, ייתכן מאוד שדהן לא היה בוחר את המנוח בתור קרבן הסחיטהאילולא הכיר אותו מן העבודה המשותפת 7 שנים לפני האירוע, אך אין בכך כדי להוותזיקה מספקת להצדקת הקביעה שרצח המנוח נגרם "עקב עבודתו". גם העובדה שבעתהחטיפה, ועל מנת להטעות את קורבנו, סיפר דהן למנוח סיפור כוזב על אדם הרוצהכביכול לשוחח עם המנוח בעניין עיסקי, אין בה כדי לשנות מסקנה זו. העותרת ניסתהלהיבנות מן החזקה של סעיף 36 לחוק הקובע כי רואים תאונה כתאונת עבודה אם "אירעהתוך כדי נסיעתו... של המבוטח לעבודה ממעונו...". ברם, סעיף זה חל רק אם התאונה
נגרמה עקב קיום אחד מ"סיכוני הדרך" המקובלים, ובעיקר כאשר היא נגרמת ע"י תאונתדרכים. אין תנאי זה מתמלא כאשר האירוע מתרחש בשל נסיבות הטמונות במבוטח עצמו,ולא על רקע סיכוני הדרך.
ד. אפילו היו במקרה זה פנים לכאן ולכאן, ויכול היה ביה"ד הארצי להגיע למסקנהשונה, היה בג"צ מהסס להתערב בהחלטת ביה"ד הארצי לעבודה, בהיותו הערכאה העליונהבמערכת המיוחדת של בתי הדין לעבודה. בישבו כבג"צ הגביל ביהמ"ש את התערבותולאותם מקרים נדירים, בהם משוכנע הוא כי נפלה טעות בולטת ועקרונית בפסיקת ביה"דלעבודה, וכי שינוי ההחלטה חיוני הוא לעשיית הצדק. לפיכך דין העתירה להידחות.
ה. השופט ש. לוין: מסכים לפסק דינו של השופט בך על הנמקותיו, ולכך יש להוסיףכי אין בג"צ מתערב בפסיקת ביה"ד לעבודה אלא אם נתקיימו שני תנאים מצטברים:נתגלתה בפס"ד נשוא העתירה טעות משפטית מהותית; הצדק מחייב התערבותו של בג"צלאור נסיבותיו של העניין. בדרך כלל שומה על העותר להצביע על קיומה של נורמהמשפטית כללית שעניינה מתעורר בגדר העתירה, וכדרישה מצטברת צריך העותר להניחדעתו של בג"צ שהנסיבות האינדווידואליות של המקרה מצדיקות התערבות. במקרה דנןאין מדובר אלא בשאלה המצוייה ברמה של יישום הנורמה, וכבר מטעם זה, בנוסף לטעמיםהאחרים של השופט בך, דין העתירה להידחות.
ו. השופט חשין (דעת מיעוט): מקום שהוברר כי התאונה אירעה "עקב" עיסוקו שלהעובד במשלוח ידיו - יזכו התלויים בקיצבה או במענק אף אם מועד האירוע לא נפל"תוך כדי" עיסוקו של העצמאי במשלוח ידו, במובנו המצומצם של מושג ה"תוך כדי".המעטת דמותו של יסוד ה"תוך כדי" נכונה בייחוד לעניינו של עצמאי, שהרי עיסוקו שלזה במשלוח ידו אינו מכונס בשעות עבודה מסויימות או במקום עבודה מסויים כעבודתושל שכיר רגיל. בפסק דינו מתייחס השופט חשין בהרחבה לשאלת הקשר הסיבתי-משפטי שישבו כדי לעשות תאונה ל"תאונת עבודה" כך שהתאונה תבוא בגדר המושג "עקב עיסוקובמשלוח ידו" של הנפגע. לעניין זה אימץ השופט חשין את "דוקטרינת הסיכון של המצב"(enirtcod ksir lanoitisop). לפי דוקטרינה זו, יראו תאונה כתואנה שקרתה "עקב"עבודה, אם אותה תאונה לא היתה נגרמת לולא (rof-tub) תנאי העבודה שהעמידו אתהעובד במצב שבו נפגע. דוקטרינה זו, בלשוננו ניתן לכנות כ"אילו לא" או "אלמלאלא". מבחן ה"אלמלא לא" הוא המבחן המועיל, ובלבד שלא יופעל באופן מכניסטי. ראוישמבחן זה ישמש, ולו כתחנת מוצא לבחינה ולדיון.
ז. חוק הביטוח הלאומי הינו חוק סוציאלי, ועניינו, בין השאר, הענקת פיצוייםלנפגעי תאונות עבודה במסגרת מערכת כוללת של בטחון סוציאלי. חוק סוציאלי יפורשעל פי תכליתו, והיא, לספק הגנה ראוייה ככל הניתן לעובד המבוטח, עצמאי כשכיר.מבין המבחנים המוצעים לקביעתו של קשר סיבתי בין תאונה לבין עבודה יש לבחורבמבחן המיטיב ביותר עם העובד. בענייננו, ברור כי רציחתו של המנוח בא "עקבעיסוקו ומשלוח ידו" כהוראת הדיבור בסעיף 35 לחוק. מדובר בהיכרות של דהן והמנוחשבאה עקב עבודתו של דהן בשירותו של המנוח, ואין משמעות לשנים שעברו בין זמןעבודתו של דהן בשירותו של המנוח לבין מועד החטיפה והרצח. רק מתוך שהכיר את דהןהסכים המנוח להסיעו ברכבו ולא כל שכן לאחר שדהן החל לדבר עם המנוח בנושאים שלעסקים. משלוח ידו של המנוח חשף אותו לסיכון התאונה שאירעה, ובין שיוחל על מעשההחטיפה והרצח מבחן ה"אלמלא לא", או "מבחן הסיכון" או "מבחן השכל הישר", או"מבחן הצדק", או "מבחן הסבירות", לפי כל אחד ממבחנים אלה יש לסווג את הרצחכמעשה שבא "עקב" משלוח ידו של המנוח.
ח. אשר לשאלת ההתערבות בהכרעות בית הדין הארצי לעבודה - אין מדובר כאן רקביישומה של נורמה אלא בקביעתה של נורמה. אמות המידה כפי שנקבעו בפסק דינו של
ביה"ד הארצי לעבודה אין לראות בהן "ניתוח נורמטיבי" ובוודאי לא ניתוח נורמטיבישאין אחריו ולא כלום. אמות המידה שקבע ביה"ד אינן אלא מסגרות למחשבה. מדובר כאןבפירושו של חוק, במשמעותו של המושג "עקב". שאלת פירוש חוק היא - על דרך העקרון- שאלה "משפטית מהותית" והיא שאלה המצדיקה, אף מחייבת, התערבות של בג"צ בהכרעתביה"ד הארצי לעבודה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חשין. עו"ד שרגא בלזר לעותרת, עו"ד גב' עיריתאלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 25.10.94).
בש"פ 4543/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באינוס בת דודתו בתה-18, תושבת שוויץ, שהתארחה בבית משפחתו. הבקשה למעצר עד תום ההליכים נתבררהאחרי שמיעת עדויות המתלוננת ובני משפחתה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי העדויות שנשמעומהוות תשתית ראייתית מספקת למעצר עד תום ההליכים, וכי בנסיבות העניין אין גםמקום לחלופת מעצר. העורר הועמד בעבר לדין בגין מעשה מיני באחותו, ואף שמאז חלפומספר שנים, יש בכך אינדיקציה כי יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר ממעצר. העררנדחה.
עיקר טענת הסניגורית הינה כי מעדות המתלוננת עצמה עולה, שאין כאן אינוסבמלוא מובן המילה. המתלוננת הסכימה ואף עודדה יחסי קירבה עם העורר המבוגר ממנהבשנתיים בלבד. לחילופין טענה הסניגורית כי הואיל והמתלוננת עזבה את הארץ איןחשש לשיבוש הליכי משפט ואין מתקיימת עילת מעצר. טענות אלה יש לדחות. ההסכמהלגיפופים אינה נותנת היתר לגבר לקיים עם האשה יחסי מין מלאים, על אף דחייהברורה מצידה. מעדות המתלוננת עולה כי לא הכירה איש וחיפשה חיבה, לפיכך הסכימהלגיפופים, אך התנגדה לבעילה באופן חד משמעי. עבירת האינוס היא ממין העבירותשאופיין מחייב מעצר. הסכנה לשלום הציבור נובעת ממהות העבירה, ולכן אישום בעבירהזו כשלעצמה - אם קיימת תשתית ראייתית מספקת - הינה עילה למעצר. אין גם מקוםלתחלופת מעצר, עקב הסתבכותו הקודמת של העורר בעבירת מין בקרב המשפחה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ר. עזריאלנט לעורר, עו"ד ח. ארצי למשיבה.19.8.94).
ע.פ. 4537/94 - פאהד עיסא ונאצר אבו חדיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפה וחבלה) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של מערער 1 נדחה ושל מערער 2 נתקבל).
שניהמערערים הורשעו בעבירות של חטיפה, חבלה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה בנסיבותמחמירות. מערער 1 הורשע גם בביצוע שוד בנסיבות מחמירות וגרימת נזק בזדון.המערער 1 נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והמערער 2 ל-20 חודשיםמאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו של המערער 1 על חומרת העונש נדחה ושלהמערער 2 נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה.
באשר למערער 1 מדובר במסכת של עבירות חמורות ולמערער גם עבר פלילי כך שאיןלהתערב בענשו. שונה במידת מה עניינו של המערער 2. חלקו בביצוע העבירות היה יותרקטן. הסניגורית ביקשה להתחשב גם בנסיבותיו המשפחתיות, והעובדה שסיים לאחרונהחוק לימודיו באוניברסיטה, וכן שלאחר מעשה נקט יוזמה לרצות את המתלונן ואפילולפצותו. אכן, אין לקבל את הצעת הסניגורית להסתפק במאסר בעבודת שירות. עם זאתניתן להקל במידת מה עם מערער זה, בעיקר בשל היעדר יחס סביר בין העונש שנגזרעליו לבין זה שנגזר על המערער 1. יצויין שלזכות המערער 1 נזקפה כל תקופת המעצרעל חשבון מאסרו, למרות שבאותה תקופה ריצה גם עונש מאסר בתיק אחר. בשל כך השתבש
היחס בין העונשים ביתר שאת. לפיכך הוחלט כאמור להעמיד את המאסר בפועל על שנהאחת.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טל. עו"ד גב' לאה צמל למערערים, עו"ד חובב ארצילמשיבה. 16.10.94).
בש"א 3491/94 - עויסאת אבראהים נגד עויסאת מונתהא
*פטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביהמ"שהמחוזי קבע כי נכס מקרקעין מסויים הוא בבעלות משותפת של המבקש והמשיבה מכח חזקתהשיתוף בין בני זוג. המבקש הגיש ערעור על כך לביהמ"ש העליון וביקש פטור מתשלוםאגרה והפקדת ערבון. הבקשה בעניין האגרה נדחתה ובאשר לערבון הוחלט על ערבוןבשיעור שהמבקש יוכל לעמוד בו.
בתצהירו של המבקש על מצבו הכלכלי אין פירוט מספיק שיהיה בו כדי לענות עלהדרישות לצורך קבלת פטור. לפיכך יש לדחות את הבקשה לפטור מאגרה. בנוגע לחובתהפקדת ערבון, שיקול נוסף שיש לשקול הוא סיכויי הערעור להתקבל. אשר לאלה, איןלומר כי המדובר בערעור שהוא מופרך מיסודו או שסיכוייו להתקבל תלושים. טענתהמערער ראוייה להיבחן ע"י ערכאת הערעור. אולם, המבקש לא עמד בחיובים כספייםשהטילו עליו בתי המשפט בפסקי דינם בעבר, ועובדה זו מגבירה את הנחיצות שבשמירהעל אינטרס המשיבה להבטיח את ההוצאות שעשויות להיפסק לטובתה. איזון האינטרסים שלבעלי הדין מביאה לכלל מסקנה כי אין לפטור את המבקש מן החובה להפקיד ערבון, אלאיש להעמידו על סכום שהמבקש יוכל לעמוד בו, כדי שלא יימצא מקפח את זכותו לערער.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד מ. עבדול ראזק למבקש, עו"ד י. מסארווה למשיבה.20.10.94).
בש"א 4334/94 - יצחק מנדלברג נגד חנה מנדלברג ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור
(בקשה למחיקת ערעור על הסף - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו ערעור על פסק דינושל ביהמ"ש המחוזי שניתן ביום 27.1.94 בהיעדר הצדדים. לפי האמור בהודעת הערעורהגיע פסה"ד למשרד פרקליטם של המשיבים ביום 30.1.94 והערעור הוגש ביום 16.3.94.המבקש הגיש בקשה למחוק את הערעור על הסף מן הטעם שהוגש באיחור. על פי האמורבבקשה, ציינה מזכירתו של השופט על העמוד האחרון של פסה"ד, כי מסרה עותק ממנוביום השימוע לידי המתמחה אילאיל ממשרד ב"כ המשיבים. לפיכך יש למנות 45 יום מיום27.1.94, ולא מיום 30.1.94, ולפי מניין זה הוגש הערעור באיחור של שלשה ימים.המשיבים הגיבו לבקשת המחיקה וביקשו להאריך את המועד. נימוקם היה כי המתמחה אמנםקיבלה העתק מפסה"ד ביום 27.1.94, ואולם, עקב "בלבול וטעות אנוש מצערת" לא נלקחמביהמ"ש עותק של פסה"ד באותו יום אלא רק ביום 30.1.94. הבקשה להארכת מועדנתקבלה ונדחתה הבקשה למחיקה על הסף.
בענייננו מדובר באיחור של שלשה ימים בהגשת הערעור, אשר הוסבר בתקלה טכנית.ניתן לסווג תקלה זו כ"טעות אנוש, ואין להשקיף עליה כעל טעות הנובעת מרשלנות,מהזנחה או מזלזול בסדרי הדין". לכך יש להוסיף כי בעלי הדין מתדיינים ביניהםבביהמ"ש העליון בתיק נוסף, שהוגש כדין באותו יום, ומן הראוי שהמחלוקת בין בעליהדין יגיעו למיצוי כולל בביהמ"ש העליון.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד פיני אביב וגב' איילת גולן תבורי למבקש, עו"דרפי כריסטוף למשיבים. 3.10.94).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 4480/93 - הרחקת הבעל מן הבית בשל נימוקים הנוגעים לטובת הילדים. ─ *מזונות לקטינים, לבגירים ולמשרתים בצבא ...................210 ─* בש"פ 5926/94 - הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סחר בסמים) .......................210 ─* בש"פ 5405/94 - הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סחר בסמים) .......................211 ─* בש"פ 5547/94 - שחרור בערובה (בקשה להשגת נשק לצורך פגיעה בערבים) .........212 ─* רע"א 3112/93 - הגשת חוות דעת רפואיות בהתנגדות לקיום צוואה וחקירת ─ המומחים שהגישו את חוות הדעת ..............................212 ─* בג"צ 4857/94 - בקשה לבטל התחייבות של רוקחת לשרת שירות נוסף של שנה ─ בצה"ל, בטענה כי הצבא לא עמד בתנאים שבהסכם ................213 ─* ע.פ. 4020/94 - סירוב פסילה כאשר במסגרת הדיון נתגלה לשופט כי לנאשם ─ עבר פלילי ................................................214 ─* ע.א. 518/92 - פסיקת הוצאות שאינן עומדות בשום יחס לגובה התביעה ..........214 ─* ע.פ. 2249/92 - הרשעתו של מי ש"החליף" ליומיים את המנהל של מקום שבו ─ יש עיסוק בזנות ...........................................215 ─* ע.א. 7021/93 - זכות "ידועה בציבור" למזונות מן העזבון והוכחת ניהול משק ─ בית משותף ................................................216 ─* בג"צ 4164/94 - הנחה במס בשטחי התיישבות חדשה והחלת חוק ההסדרים במשק על ─ התקנות הנוגעות להנחות האמורות ............................217 ─* ע.א. 3906/91 - מתן רשות להתגונן בתביעת בנק הנמצא בפירוק נגד מי שהיה מנהל ─ בבנק ורשומה לחובתו יתרת חוב בחשבונותיו בבנק ..............218 ─* רע"א 790/94 - פסילת קולות של חיילים שבחרו למועצה המקומית ביבנאל. ─ *אי פסילת הבחירות משום שלא היה בקולות שנפסלו כדי לשנות ─ את תוצאות הבחירות .......................................219 ─* בג"צ 1262/94 - תביעה להכיר ברצח כתאונת עבודה, כאשר הרוצח עבד בעבר אצל ─ הנרצח וחטף אותו כדי לסחוט כספים. *התערבות בג"צ בפסיקת ─ ביה"ד לעבודה .............................................220 ─* בש"פ 4543/94 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס) ..............................222 ─* ע.פ. 4537/94 - חומרת העונש (חטיפה וחבלה) ................................222 ─* בש"א 3491/94 - פטור מאגרה והפקדת ערבון ..................................223 ─* בש"א 4334/94 - הארכת מועד להגשת ערעור ...................................223 ─
─
─
─