רע"א 3888/94 - יפה סלפטר נגד חדווה רוזנמן
*החלטת ביהמ"ש כי אוסף תמונות יקרות אינו נכנס לגדר מטלטלין שהאשה יורשת בלעדית לגביהם(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הינה אלמנתו של המנוח יהודה סלפטר (להלן המנוח). המשיבה הינה בתומנישואים קודמים (להלן הבת). בין שאר נכסי העזבון הותיר המנוח אוסף תמונותשנמצאו בדירה בה התגוררו המנוח והאלמנה. הבת, היורשת מחצית העזבון, ציינהבעתירתה לביהמ"ש המחוזי כי "בדירת המגורים... מצוי אוסף תמונות יקרות ערךשנרכשו לצרכי השקעה על ידי המנוח עוד לפני נישואיו למשיבה... המבקשת מבקשת לחלקאת אוסף התמונות בחלקים שווים בינה לבין המשיבה...". העובדות שבסעיף זה אומתוע"י המבקשת בתצהיר והיא לא נתבקשת להחקר על תצהירה. מטעם האלמנה הוגש תצהיר אשרלעניין אוסף התמונות כלל את העובדות הבאות בלבד: "לית מאן דפליג, שהתמונות...הינן חלק מהמטלטלין העוברים בירושה בשלמות לאלמנה...". בדיון בביהמ"ש הפנתה ב"כהבת את ביהמ"ש לעובדות שבתצהיר הבת, וב"כ האלמנה חזר וטען שהתמונות באות בגדרמטלטלין שרק האלמנה זכאית להן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התמונות מהוות חלק מהעזבוןוהבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הטענה היחידה שעוררה האלמנה כנגד טענת הבת היתה הסתמכות על סעיף 11(א)לחוק הירושה שלפיו "בן הזוג של המוריש נוטל את המטלטלין... השייכים לפי המקובלולפי הנסיבות למשק הבית המשותף". התמונות כולן היו למנוח עוד מתקופה הקודמתלנישואיו לאלמנה. מדובר בתמונות יקרות ערך ששוויון עולה על 100 אלף דולרושנרכשו למטרות אוסף והשקעה. אין לאמר על אוסף זה שנכנס למסגרת המטלטלין"השייכים לפי המקובל ולפי הנסיבות למשק הבית המשותף". המבחן שבסעיף 11(א) כוללמבחן כפול: אובייקטיבי (לפי המקובל) וסובייקטיבי (לפי הנסיבות). בנסיבות המקרהאין להתערב בתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש.
(בפני: השופט אור. עו"ד דוד פרץ למבקשת, עו"ד גב' גילי לאור-פליקסברודטלמשיבה. 10.10.94).
ע.מ.מ. 2/94 - ברוך בן יוסף נגד שר הבטחון
*חסיון חומר ראיות בדיון על אישור צו למעצר מינהלי(ערעור על החלטה לאשר צו מעצר מינהלי - הערעור נדחה).
א. ביום 11.3.94 ניתן צו למעצר מינהלי של המערער לתקופה של שלושה חודשים. בצונאמר כי היה למשיב יסוד להניח שטעמי בטחון המדינה ובטחון הציבור מחייבים אתהוצאת הצו. בהתאם לסעיף 4(א) לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) הובא המערער תוך48 שעות ממעצרו בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי לביקורת שיפוטית. במהלך הדיון ביקש ב"כהמדינה חסיון על כל תוכן המידע ומקורותיו עליהם מושתתת החלטת שר הבטחון, אךביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה זו בצורה גורפת ולא הטיל חסיון על ראיה או חלקממנה שלגביהם לא שוכנע שהדבר חיוני. בסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כיצו המעצר בדין הוצא והערעור על כך נדחה.
ב. הטלת חסיון על חומר ראיות ואי חשיפתו בפני העציר או בא כוחו מטרידה וישלהגביל את השימוש בסמכות זו למקרים בולטים ונדירים. כמו כן, על ביהמ"ש, המבצעאת הביקורת השיפוטית, לעשות כל מאמץ כדי לבחון ולבדוק בעצמו אם המידע עליוהסתמך המשיב הינו אמין, ואם הוא מצדיק את מתן צו המעצר המינהלי. החלטת ערכאתהערעור תבוא גם היא על סמך בדיקה יסודית של החומר שהיה בפני ביהמ"ש דלמטה,וביהמ"ש שלערעור יתערב במקרים כגון אלה גם במסקנות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזי.
ג. לגופו של דבר עולה מהראיות שאין בסיס לטענת המערער כי הוא נעצר רק משוםשהשתייך בעבר לתנועת "כך" ובשל דעותיו. אכן, לתמיכה בחומר החסוי בדבר המעשיםשתיכנן המערער לבצע יחד עם חבריו, מעשים שהם מזעזעים, ניתן להתייחס לדעותיו של
המערער. הדעות הקיצוניות של המערער רלוונטיות כחומר רקע המוסיף אמינות לחומרהחסוי, שהיווה את הבסיס האמיתי להוצאת הצו.
ד. בא כוח המערער טען שיש בצו הנדון משום פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדםוחירותו. גם טענה זו דינה להידחות. סעיף 8 לחוק היסוד מאפשר פגיעה בחירותו שלאדם, אם הדבר נעשה על פי חוק "שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש".סעיף 10 לחוק קובע, כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערבתחילתו של חוק היסוד". חרף העובדה שמן הראוי להשתמש בחוק המאפשר מעצר מינהליבצמצום ובכל הזהירות הדרושה, אין להתעלם מכך, שסמכות המשיב להטיל סנקציה זובמקרים מתאימים עדיין בעינה קיימת.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש. דוד קספר למערער, עו"ד שי ניצן למשיב. 31.3.94).
ע.א. 4729/92 - אורלית אלקובי נגד צור שמיר חברה לביטוח בע"מ ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים בהיותה כבת 23 שנים והמשיבים חייבים לפצותה עלנזקיה. ביהמ"ש המחוזי מינה שני מומחים רפואיים - רופא בתחום האורטופדי ורופאבתחום הנוירולוגי. בתחום האורטופדי נקבעה למערערת נכות של %38.5. בתחוםהנוירולוגי נקבעה לה נכות של %19. לגבי מגבלותיה של המערערת התרשם ביהמ"ש כיהגזימה בתיאורן של אלה וכמוה עשו גם אמה ואחותה שהעידו מטעמה. ביהמ"ש המחוזיסקר את עברה המקצועי של המערערת קודם התאונה, אשר לא הצטיין בהתמדה או בעבודהמקצועית של ממש, וקבע פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר 8,000 ש"ח למשך 3 שנים מיוםהתאונה ועד יום פסה"ד, ובגין הפסד השתכרות בעתיד 100,000 ש"ח למשך 39 שנותעבודה. הפיצויים נקבעו בדרך של אמדן גלובלי. הערעור על מיעוט הפיצויים נתקבל.
ב. אכן, עדויותיהם של עדי התביעה, שהגזימו בתאור מגבלות המערערת, היקשו עלביהמ"ש. אולם, די בראיות שהיו בפני ביהמ"ש כדי להצדיק קביעת סכומים גבוהיםיותר. המערערת למדה את מקצוע הספרות ועברה המקצועי עד התאונה היה קצר מבלי שישבו ללמד בהכרח על עתידה המקצועי. מכל מקום, בעבודות הדורשות עמידה והליכה שלממש הפכה למוגבלת, ולגבי אישה כמוה, שאינה משכילה, יש בהגבלה זו פגיעה של ממש.לפיכך הוחלט להעמיד את הפיצוי בגין הפסד הסתבכות עד יום פסק הדין על שיעור של20,000 ש"ח ואת הפסד כושר השתכרות בעתיד על סכום של 200,000 ש"ח. עוד פסקביהמ"ש המחוזי פיצוי בגין סיעוד צפוי בעתיד סכום של 60,000 ש"ח ובגין עזרת צדג' בעבר סכום של 6,000. יש להעמיד את הסכום עבור עזרת צד ג' בעבר על 12,000 ש"חואת זה שלעתיד על 100,000 ש"ח.
(בפני השופטים: אור, מצא, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד י. דיוויס למערערת,עו"ד אהוד שטיין למשיבים. 23.10.94).
ע.א. 3016/90 - פנחס ארנרייך נגד ד"ר יעקב נאמן, עו"ד, המנהל המיוחד וכונסהנכסים של כוכב השומרון בע"מ ואח'
*חיוב דירקטור בחברות בפירוק לשאת באחריות אישית ולשלם לחברות תשלומים שונים בגין ניהול במרמה. *מתן צו פירוק לאחר השגת הסדר עם נושים(מחוזי י-ם - ת.א. 69/86-68 - הערער נתקבל בחלקו).
א. החברות כוכב השומרון בע"מ וכוכב השומרון (עמנואל) בע"מ (להלן החברות)נתונות בכינוס נכסים ובפירוק. המערער כיהן כדירקטור וכמנהל כללי של החברות.החברות האמורות נתכוננו במטרה להקים את העיר עמנואל בשומרון. למערער היה הסכם,במסגרת חברה שניהל, לקבלת דמי תיווך ממכירת הדירות ע"י החברות, וכן היה ביןהיזמים להכנסת בעלי מניות אחרים במקום היזמים הראשונים שיפרשו. בהסכם עם היזמיםהפורשים שולם להם סכום של כ-5.3 מליון דולר תמורת התחייבותם שלא להתחרות עם
החברות. המערער לא היה אחראי לתשלום זה. בעקבות התשלום האמור, שנעשה ע"י כספיםשהוצאו מן החברה, נכנסה החברה למצב קשה, לוותה כספים והריבית תפחה והלכה. אעפ"כהמשיך המערער, שנתמנה בינתיים למנהל החברות, למכור דירות ולהכניס לכיסו את דמיהתיווך. גלגול הכספים לא הועיל ובסופו של דבר הוחלט למנות את המשיב ככונס נכסיםוכמנהל של החברות. לאחר הליכים שונים הגיע הכונס להסכם עם הנושים. במקביללגיבוש הסדר הפשרה בדק המשיב חשדות שהחברות התמוטטו עקב ניהול בכוונת מירמה,וכדי שניתן יהיה להעמיד בסיס דיוני לנקיטת אמצעים נגד המערער, ביקשו המשיבוהכונס הרשמי לצוות על פירוקן של החברות. ביהמ"ש נעתר לבקשה זו ועם מתן צוהפירוק מונה הכונס הרשמי כמפרק זמני של החברות.
ב. אז הגישו המשיבים בקשה להטיל על המערער אחריות אישית לפרעון כל חובותיהןשל החברות בהתאם לסעיף 373(א) לפקודת החברות, וכן לחייבו בהחזרת כספים ובתשלוםפיצויים לחברות, בהתאם לסעיף 374 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי חייב אותו בתשלומיםשונים, שכללו החזרת סכומים שונים לחברות ובכללם 130 אלף דולר, תשעת אלפים דולר,ועוד חצי מליון דולר שקיבל המשיב תמורת ויתור על דמי תיווך. כל זאת בצירוףהפרשי הצמדה וריבית מיום נטילת כל סכום. כן חוייב המערער לפצות את החברות עלמעשיו ומחדליו בתשלום של שניים וחצי מליון ש"ח, ועוד הוטלה על המערער אחריותאישית לכל חבויותיהן של החברות. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. טענתו הראשונה (והעיקרית) של המערער היתה שלביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכותלדון בהליך לפי סעיף 373 ו-374 לפקודה. המערער טען כי הסמכות לקיים הליך כזהנתונה לביהמ"ש רק במסגרת הליכי פירוק ולדעת המערער לא היתה לצו הפירוק נפקות,לאחר שהושג הסדר פשרה, ולפיכך לא ניתן לנקוט בפעולות אשר אפשר לנקוט בהן רקלאחר מתן צו פירוק. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובדין נדחתה. אכן, מלשוןהסעיפים 373 ו-374 מתחייבת נקיטת הליכים במסגרתם של הליכי פירוק. אך הוראהזו אין לפרש באופן השולל את האפשרות לנקוט בהליכים אלו מקום שלפני, או אחרי,מתן צו הפירוק יאשר ביהמ"ש הסדר פשרה. גם טענה אחרת של המערער כי הסדר הפשרההותנה בויתור מצד הנושים על תביעות כלפי המערער ולפיכך נשמט הבסיס מהתביעותנגדו דינה להידחות. ויתור הנושים על תביעה אישית נגד המערער אינה גורעת מהחבותהאישית שניתן להטיל עליו על פי סעיפים 373 ו-374 כלפי המפרק.
ד. אשר לערעור על הממצא בדבר ניהול עסקי החברות בכוונת מירמה - על קיומה שלכוונת מירמה ניתן ללמוד מן הנסיבות, ובענייננו, הנסיבות שהוכחו מספקות תשתיתלמסקנה כי בניהול עסקי החברות פעל המערער בכוונת מירמה. עיקרם של הדברים בכך כיגם משנקלעו החברות לסחרור אין סופי של "גלגול כספים" המשיך המערער למכור דירותבפרוייקטים מתוכננים ולהרחיב את מעגל ההתחייבויות. למערער היה עניין אישיבמכירת הדירות, שכן מכירתה של כל דירה העלתה לו זכות לדמי תיווך שאותה מימשלאלתר. התנהגות זו של דירקטור מבטאת לא רק חוסר תום לב אלא עשויה להעיד גם עלכוונת מירמה.
ה. מאידך יש ממש בערעורו של המערער כנגד שיעור החיוב באחריות אישית לכלחבויותיהן של החברות בסכום בלתי מוגבל. מדובר בסעיף שעניינו ענישה וחיוב עונשיכזה מחייב זהירות מיוחדת. בענייננו, "ראשית חטאת" שבעטייה החלו עסקי החברותלהתדרדר, היתה ההתקשרות ב"אי התחרות" עם היזמים שיצאו מהחברות ולמערער לא היהחלק במהלכים שהובילו להתקשרות זו. סה"כ החובות של החברות המובטחים והבלתימובטחים מגיע ל-40 מליון דולר ומן הראוי להגביל את חיובו האישי של המערערלמחצית מסכום החובות הבלתי מבוטחים, ובלבד שהסכום הכולל לא יעלה על 10 מליוןש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. אשר להשבה
של כספים ופיצויים - יש לאשר את החיוב בהשבת תשעת אלפים דולר ומאה ו-30 אלףדולר, אך מאידך אין לחייבו בתשלום חצי מליון דולר. כמו כן אין מקום לחיובו שלהמערער בפיצוי של 2 וחצי מליון ש"ח. לענין חיוב זה נאמר בפסה"ד כי הוא מוטל עלהמערער "כפיצוי על מעשיו ומחדליו בניהול החברות שתרמו להתמוטטותן של החברות".דברים אלה אינם מבהירים במידה מספקת את עילת החיוב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"דיוסף אלון למערער, עוה"ד טוביה הלר ומ. קליבץ למשיבים. 5.10.94).
ע.א. 6567/93 - מיכאל ליבוביץ נגד טלי ליבוביץ ודניאל ליבוביץ
*אמתלא מבוררת לעזיבת האשה את הבית. *מזונות(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער והמשיבה נישאו ב-1983 בישראל ועברו לאחר זמן מה לארה"ב בה התגוררוכ-5 שנים. המערער השיג שם זכות שהייה קבועה וזכות לעבודה. בשלב מסויים, כשהבעלשהה בארץ, בשנת 1991, נסעה האשה עם ילדה בחשאי לישראל וביהמ"ש דחה בשעתו אתתביעת הבעל כי הקטינה תוחזר לחזקתו. בתובענה נשוא ערעור זה תבעה האשה מזונות מןהמערער עבור הקטין וביהמ"ש חייב את המערער בתשלום 5,300 ש"ח לחודש, הכוללים,בין היתר, תשלום של 1850 ש"ח לשכירת מדור, 650 ש"ח להחזקת הדירה, 700 ש"חהוצאות לנסיעות ולבידור, כתבי עת והצגות. הסכום האמור הוצמד למדד של 1993. כןחוייב המערער בהוצאות הביטוח הרפואי בקופת חולים ותשלום 10,000 ש"ח הוצאותמשפט. הערעור נדחה בעיקרו, פרט לכך שההוצאות לשכירת מדור הועמדו על 1,500 ש"ח,החזקת הדירה על 500 ש"ח, והוצאות לנסיעות ולבידור על 500 ש"ח.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לאשה היתה אמתלא מבוררת לעזיבתם של הבית והבעל, וזאתבשל התנהגותו של הבעל. התווספה לכך הידיעה על בילויי הבעל בישראל עם אשה אחרת.אכן, לא כל מריבה או סכסוך יכולים להצדיק החלטת אשה לפרק את התא המשפחתי ועזיבתבית בעלה, ויתכן שכל מריבה או סכסוך כשלעצמם לא היו מצדיקים תגובה קיצונית, אךכאשר אלה חוזרים ונשנים ונמשכים שנים על גבי שנים, יש במשקלם המצטבר, בנקודתזמן נתונה, בסיס מספיק לעזיבת הבית, בלי שהאשה תקפח את זכותה למזונות.
ג. המערער עוסק בסחר, קנייה ושיפוץ בתים בארה"ב, ביזמות כלכליות ובעיסוקיםכיוצא באלה. בזמן שהותו בארה"ב רכש וילה בהרצליה ששוויה כ-500 אלף דולר, יש לוזכויות בחנות בתל אביב ממנה נובעת לו הכנסה של 5,600 דולר לשנה, ויש לו שלישבעלות בדירה נוספת שבה מתגוררים הוריו. ביהמ"ש המחוזי השתית את מסקנותיו עלנסיון החיים והפסיקה הרלבנטית. ברם, יש להתערב במידה מסויימת בשיעור המזונותכאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן אשכנזילמערער, עו"ד שמואל מורן למשיבים. 26.10.94).
ע.פ. 297/93 - מדינת ישראל נגד יעקב מרג'אני
*קולת העונש (אינוס טרמפיסטית)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב גנב מכונית פרטית בקרבת צומת צמח ונהג בה בכוון ראש פינה. ליד חצורהגלילית עצר למתלוננת, צעירה כבת 25, שהמתינה להסעה בטרמפ. הוא הבטיח לה להסיעהלקרית שמונה, אך בדרך סטה לחורשה ושם החל במסכת התעללות קשה במתלוננת. כבר תוךכדי נסיעה החל המשיב להיטפל למתלוננת וזו חבטה בראשה בעזרת מכשיר ביפר. תוך כדימאבק איבד המשיב את השליטה ברכבו והתנגש בעץ. המתלוננת יצאה מן המכונית והחלהלרוץ לעבר הכביש הראשי אך המשיב השיג אותה, הפילה ארצה וגרר אותה ברגליה חזרהלרכב. כאן שלף מיכל של גז מדמיע, ריסס את פניה ודחף את ראשה לעפר. המתלוננת
נאבקה במשיב אך הוא גבר עליה ואמר שיהרוג אותה. בסופו של דבר ביצע בה מעשיםמגונים שונים ואנס אותה. לאחר שסיים את מעשיו המשיך להתעלל בה ואיים עליה להרגהכדי שלא תספר על מעשיו. לבסוף הצליחה לשכנעו כי לא תתלונן נגדו ואז הסיעה לכבישהראשי ושיחרר אותה. המתלוננת עצרה רכב שהבהיל אותה למשטרת ראש-פינה וכאן דיווחהעל סיפור המעשה. שוטרים שיצאו לסרוק את הסביבה נתקלו במשיב אך הלה נאבק עימםונמלט מן המקום. נסיון שני לעצרו, שכלל מרדף מלווה ביריות הסתיים בלא כלום. רקבשעה מאוחרת אותר המשיב כשהוא מסתתר במטע זיתים ונעצר. ברשותו נמצאו תכשיטיםגנובים והתברר שנהג במכונית הגנובה ללא רשיון נהיגה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אתהמשיב וגזר לו עונש של 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלבמצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. המשיב, יליד 1961, הוא עבריין מועד. הרשעותיו החלו בהיותו כבן 11. מאזנרשמו לחובתו הרשעות בעשרות עבירות, רובן המכריע עבירות רכוש ואלימות. תשעפעמים נדון לריצוי עונשי מאסר ולאחרונה נכנס בשנת 1976 למאסר של תשע שניםושלושה חודשים. ממאסר זה שוחרר, כאסיר ברישיון, בדצמבר 1991, ובתוך פחות מעשרהחודשים ביצע את העבירות נשוא ערעור זה. מעלליו כלפי המתלוננת מציירים היטב אתדמותו של המשיב המהווה סכנה גדולה לציבור. ביהמ"ש המחוזי התחשב לקולא בכךשהמשיב הודה בעובדות, וכן שעם הרשעתו צפוי המשיב להפקעת תקופת הרישיון שתתווסףלמאסרו. ברם, העונש אינו מבטא את החומרה היתירה שבה יש להתייחס לפשעים חמוריםמן הסוג שביצע המשיב. הנסיבות בהן ביצע המשיב את מעשיו במתלוננת מעלות אתעבירותיו לדרגה של חומרה מופלגת ויוצאת דופן. המסקנה המתחייבת היא שיש להרחיקאת המשיב לתקופה ארוכה מן הציבור. הנסיבה היחידה לקולא היא הודייתו של המשיבבעובדות כתב האישום. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין,הוחלט להעמיד את ענשו של המשיב על 13 שנים מאסר במקום 8 שנים שנגזרו ויתר חלקיגזר-הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד חובב ארצי למערערת,עו"ד אילן גרטנר למשיב. 24.10.94).
ע.פ. 5689/92 - משה מן נגד מדינת ישראל
*זיכוי מעבירות מרמה של מנהל בנק טפחות(מחוזי י-ם - ת.פ. 282/90 - הערעור נתקבל).
א. המערער שימש מנכ"ל וחבר הדירקטוריון של בנק טפחות החל בשנת 1965 ועדלפרישתו ב-1988, בעקבות הפרשה מושא הערעור. עד לשנת 1980 השליטה בבנק היתה בידיהממשלה. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הממשלה להעביר את משרדי הבנק לירושלים.לעובדים הוצעה עזרה מירבית לצורך העתקת מגוריהם לירושלים, בשיעור של 80,000לירות. סכום זה לא סיפק את המערער שכן תיכנן לבנות בית על מגרש בשכונת טלביהבירושלים שהמינהל הסכים להחכיר לו. המערער היתנה את ניהול הבנק על-ידיובירושלים בקבלת סיוע בסך 180,000 לירות לצורך בניית הדירה. הבנק, בהיותו חברהממשלתית, לא יכול היה להגדיל את סכום ההלוואה מעבר ל-80,000 לירות. דירקטוריוןהבנק מינה ועדה מקרב חבריו שתחליט על פתרון ראוי. הועדה הגיעה לסיכום שלפיו,בין היתר, המערער יעביר לבנק את זכויותיו במגרש על-פי הסכם הפיתוח, ובתמורה לכךיממן הבנק את קניית המגרש והקמת בית בן שתי דירות. הדירה בקומה התחתונה תימכרוהדירה בקומה העליונה תושכר למערער בשכירות לא מוגנת, כל עוד הוא עובד בבנק(להלן: תקופת האופציה). בתקופת האופציה תינתן למערער אופציה לרכוש את הדירהבמחיר עלותה הנומינלי בניכוי פחת בשיעור שלושה אחוזים לשנה. בשנת 1975 נתקבלבכנסת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה הממסה טובת הנאה שצמחה מזכות בנכס או מהלוואה
ללא ריבית שקיבל עובד ממעבידו, ואז הובטח למערער כי הבנק ישא בגילום מס-ההכנסהשיחוייב בו. בשנת 1980 קנה בנק המזרחי את מניות הממשלה בבנק טפחות, והמערערהיתנה את המשך עבודתו בבנק בקבלת שורה של הטבות, ובכללן כי הבנק יתחייב לשלםבמקומו את מס-ההכנסה שיחויב בו בגין הדירה, בטענה כי הדירקטוריון הקודם הסכיםלכך.
ב. באוגוסט 1988, בעקבות פרסומים בעיתונים, פתחה המשטרה בחקירה ובשנת 1990הואשם המערער בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, בכך שקיבל במירמה מן הבנק אתטובת ההנאה של בעלות בזכויות קנייניות בנכס תמורת תשלום מינימלי, והתחייבותלשאת בגילום מס-הכנסה החל על ההטבות וברישום כוזב במסמכי תאגיד. ביהמ"ש המחוזימצא כי ההטבות ניתנו למערער בשל שיקולים עיסקיים וכי אלה היו מוצדקים. אולם,בהיות הבנק חברה ממשלתית, לא ניתן היה להעניק הטבות אלה, והמערער קיבל אותןבדרכי רמייה. לאחר העברת השליטה לבנק המזרחי הוסכם כי מס-הכנסה שבו חוייבהמערער ישולם ע"י הבנק כיוון שיו"ר הדירקטוריון האמין לטענתו הכוזבת של המערערכי הדירקטוריון הקודם הסכים לכך. ביהמ"ש ראה מעשה מירמה גם בהסכם האופציהשהתיימר להיות הסכם למכירת מקרקעין בעוד שבפועל מדובר היה בהלוואה. ביהמ"ש מצאגם מירמה בפעולות שונות אחרות שעניינן "גלגול" עניין המגרש והדירה וגזר למערערעונשים שונים. הערעור נתקבל.
ג. אין יסוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי שהסכם האופציה היה כוזב. הסכם האופציה היההסכם אמיתי שאושר ע"י הדירקטוריון ופורסם בתשקיפי הבנק. אין הסכם האופציה מהווהחוזה למראית עין. בחוזה למראית עין עושים הצדדים מצג של חוזה שלאמיתו של דבראין מסכימים להתקשר בו. בענייננו, הצדדים רצו לקיים את תנאי החוזה שעל פניומטרתו אינה קניית מקרקעין. מטרתו של ההסכם משתקפת בתנאי האופציה. אף שהעילהלמתן ההתחייבות להעברת המגרש לבנק לא היתה מכירתו לבנק, הרי שהצדדים התכוונולבצעה, ואף ביצעו אותה, והמערער זכה בביתו רק בשנת 1984. מדובר בחוזה מלאכותי,דהיינו, חוזה שבו הצדדים הגיעו למטרה הרצויה להם בדרך מלאכותית. בכפיפותלהוראות מיוחדות, כגון ההוראות המסמיכות את רשויות המס להתעלם מעיסקאותמלאכותיות - המלאכותיות שבחוזה אינה פוגעת בתוקפו. ביהמ"ש העליון התייחס לכלהנקודות שבהן ראה ביהמ"ש המחוזי מעשי מירמה של המערער, והגיע למסקנה כי איןלייחס למערער כוונות מירמה אם כי התנהגותו בכל הנושא ראויה לגנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה השופטת דורנר. עוה"ד יעקבנאמן וט. ארליך למערער, עו"ד ד. גילה למשיבה. 30.10.94).
רע"א 3576/94 - השיקמה הוצאה לאור בע"מ ואח' נגד משה רום ואח'
*הוראה בקדם משפט שעניינו הוצאת דיבה, כי התשובות של התובע לשאלון יפוצלו כשם שפוצל הדיון בתובענה כאשר תחילה נדונה שאלת החבות ורק לאחר מכן שאלת גובה הנזק(מחוזי ת"א - המרצה 6668/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש נגד המבקשים תובענה בשל פרסום לשון הרע. המבקשים הגישו לביהמ"שבקשה לחייב את המשיב להגיש תשובות לשאלון. התקיים קדם משפט וביהמ"ש קבע כי לאורפיצול הדיון, כך שתחילה תידון שאלת החבות ורק לאחר מכן, אם יהיה צורך, תתבררשאלת גובה הנזק, יש מקום לפצל גם את מתן התשובות לשאלון. המשיב יידרש בשלבהראשון להשיב רק לשאלות הנוגעות לחבות, ובאם תקבע חבותם של המבקשים, ישיב המשיבעל יתר השאלות שבשאלון, אותן שאלות הנוגעות לשמו הטוב, אשר הינן רלוונטיות רקלשאלת גובה הנזק. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור. לנוכח הפסיקה הסותרתבבתי המשפט המחוזיים בשאלה הנדונה הוחלט לדון בבקשה כבערעור והערעור נדחה.
ב. חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 22, בין היתר, כי במשפט אזרחי בשל לשון הרעאין להביא ראיות או לחקור בדבר שמו הרע של התובע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או
דעותיו הפגומים, ככל שאלה אינם נוגעים במישרין ללשון הרע, אלא אם הוחלט קודםשהנתבע חייב בפיצויים וביהמ"ש התיר את הבאת הראיות או החקירה לצורך החלטה בדברשיעורם. מכאן שהדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות ורקבשלב השני, אם נקבעת חבות, נדונה שאלת גובה הפיצויים. ההיגיון והתכלית שביסודהוראת סעיף 22 לחוק הוא הרצון למנוע חיטוט בעברו של התובע העלול להביא לפגיעהבשמו הטוב, כשחיטוט כזה עשוי להיות מיותר, אם תדחה תובענת התובע בשל היעדר חבותמצד הנתבע.
ג. השאלות העולות בענייננו הן: האם מוסמך ביהמ"ש בקדם המשפט לפצל את מתןהתשובות לשאלון; בהנחה שהוא מוסמך לכך האם הפעיל את שיקול דעתו כהלכה. התשובהלשתי השאלות היא חיובית. סמכויותיו של השופט בקדם המשפט רחבות מאוד וחובתולעשות מיוזמתו שלו את כל הדרוש לשם יעילות הדיון, אף מבלי להמתין לבקשות בעליהדין. לביהמ"ש גם סמכות במסגרת החלטתו על מתן תשובה לשאלון לקבוע את מועד מתןהתשובה. מכאן שביהמ"ש רשאי במסגרת דיון בקדם משפט לקבוע שהתשובות לשאלותמסויימות שבשאלון תנתנה במועד כפי שיקבע ובמקרה שהחליט לפצל את הדיון לשלבים,שאלה תנתנה לאחר סיומו של השלב הראשון של הדיון.
ד. כמו כן, בענייננו, הפעיל ביהמ"ש בצורה נכונה את שיקול הדעת המסור לו בכגוןדא. קיום הדיון בתביעה בשל לשון הרע בשני שלבים מוסדר בסעיף 22 הנ"ל והחלטתביהמ"ש המונעת מתן תשובות לשאלות שיש בהן ניסיון לפגוע בשמו הטוב של התובע,משרתת את תכליתו של החוק. אכן, תקנות סדר הדין אינן כוללות הנחייה כיצד ינהגביהמ"ש לגבי הליכים מוקדמים כמו שאלונים וגילוי מסמכים, שעה שביהמ"ש מתכווןלפצל את הדיון לשלבים. אך במסגרת שיקול הדעת המסור לו, רשאי הוא לפצל גם אתההליכים המוקדמים במקביל לפיצול המשפט לשלבים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד רםשמגר למבקשים, עו"ד ש. ליבליך למשיב. 23.10.94).
ע.א. 4548/92 - המשביר המרכזי יבוא מספוא... בע"מ נגד בית מאיר
*חוסר יריבות בין מושב שרכש טובין מארגון קניות לבין ספק הטובין באמצעות הארגון(מחוזי י-ם - ת.א. 67/90 - הערעור נדחה).
א. המערערת עוסקת ביבוא גרעינים ומוצרי לוואי לייצור מזון לבעלי חיים (להלן:"הטובין"). המערערת הגישה תביעה נגד המשיב (להלן: "המושב") ונגד ארגון מושביהפועל המזרחי (להלן: "הארגון") לתשלום חוב עבור טובין שסופקו למושב. לטענתהמערערת התקשר עימה המושב לצורך רכישת הטובין ולא שילם לה את התמורה. המושב טעןלחוסר יריבות בינו ובין המערערת. לגירסתו, המערערת סרבה להתקשר עימו והפנתהאותו לבצע את קניות הטובין מן הארגון. המושב, אכן, קנה טובין ישירות מן הארגוןושילם לארגון את התמורה. הארגון היה נותן למושב תעודת מסירה המופנית למחסנים שלהמערערת, והמושב קיבל את הטובין כנקוב בתעודת המסירה. החשבונית שהיתה מוצאת עלשם המושב היתה נשלחת לארגון וכל דרישות התשלום הופנו ע"י המערערת לארגון.ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המושב בדבר חוסר יריבות בינו ובין המערערת. הערעורנדחה.
ב. המערערת העלתה טענות רבות נגד פסה"ד אשר ברובן מתייחסות לקביעות העובדתיותשל ביהמ"ש המחוזי אך באלה אין להתערב. אחת מטענות המערערת נוגעת להיבט המיסוישל העיסקה. כאמור הונפקו חשבוניות המס על שם המושב וכפי הנראה המושב היה מנכהאת מס התשומות. המערערת טוענת כי המושב מנוע מלטעון שהוא אינו הקונה, כאשרמבחינת דיני המס התנהג כאילו הוא בעצמו הקונה. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי שהתעלםמהיבטי המיסוי בעת שבחן את סוג העיסקה ואופייה. לשם בחינת אופייה של מערכת
יחסים בין צדדים שונים לעיסקה יש להתחקות אחר כוונותיהם האמיתיות של הצדדים.הוראות פנימיות שמוציאות רשויות המס אינן יכולות להשפיע על ראיית המצב האמיתיכפי שהוא משתקף מבחינה עובדתית ומשפטית.
(בפני השופטים: בך, זמיר, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד דורון חסדאי למערערת,עו"ד משה בן ארי למשיבה. 19.10.94).
בג"צ 2260/94 - ASSOCIATION WHISKY SCOTCH THE נגד סוכנויות נבו בע"מ ואח'
*הדרך לערער על החלטה לעיכוב או להחזיר טובין שנתפסו במסגרת הליכים פליליים(העתירה נדחתה תוך כדי הפניית העותרת לדרך הדיונית הנכונה).
א. העותרת, המייצגת את מרבית יצרני הוויסקי בסקוטלנד, הגישה בבימ"ש השלוםבת"א קובלנות פליליות נגד המשיבים, בהן ייחסה להם עבירות הקשורות בהפצת משקהכהיל באריזות, המהוות, לטענתה, חיקוי אסור של אריזות הויסקי המופץ ע"י העותרת.במסגרת הדיון בקובלנות ניתנה ע"י בימ"ש השלום פקודת חיפוש שבמסגרתה נתפסו כמהאלפים של בקבוקי משקה מתוצרת המשיבים. בתום הדיון זוכו המשיבים והעותרת הגישהערעור נגד הזיכוי לביהמ"ש המחוזי. עם זיכויים ביקשו המשיבים לצוות על החזרתהבקבוקים התפוסים לחזקתם ובימ"ש השלום נעתר לבקשה וציווה על החזרתם. העותרת,שהגישה, כאמור, ערעור נגד הזיכוי, פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה לעכב את החזרתהבקבוקים התפוסים עד למתן פסה"ד בערעור. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה באופן חלקיבלבד, כאשר לעניינם של כ-1300 בקבוקים דחה את הבקשה לעכב את ההחזרה. כנגדההחלטה שלא לעכב את הביצוע בעניין החזרת 1300 הבקבוקים הוגשה העתירה. בג"צ הפנהאת העותרת לדרך הדיונית הרגילה, והאריך בחודש ימים את צו הביניים לעיכוב החזרתהבקבוקים שבמחלוקת.
ב. הבקשה ל"עיכוב הביצוע" שהוגשה לביהמ"ש המחוזי מהווה למעשה "ערעור" עלההחלטה שניתנה בבימ"ש השלום, וההחלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי ואשר נגדה הוגשההעתירה, מהווה, למעשה, "פסק דין" של ערכאת ערעור על החלטת בימ"ש השלום. החלטהבדבר גורלם של "תפוסים" לפי סעיף 36 לפסד"פ (להלן: החלטת תפוסים) מהווה "פסקדין" ככל שמדובר בערעור עליה. אין מדובר ב"החלטת ביניים" אלא ב"החלטה סופית"שעל פי טיבה היא "החלטה נלווית" לפסק הדין, לאמור: החלטה "חיצונית" לפלוגתאותהמוכרעות בפסה"ד. על כן אין צורך להכנס לשאלה, שבה היו בעלי הדין חלוקים, אםמדובר בהחלטה "שיפוטית" או "מינהלית". במצב דברים זה היתה העותרת רשאית לערערעל החלטת בימ"ש השלום בפני ביהמ"ש המחוזי, לצד הערעור שהוגש כנגד זיכויים שלהמשיבים, והדיון בערעור כזה היה נושא אופי של ערעור אזרחי - בין שהוגש בנפרדובין ששולב בערעור נגד פסה"ד שניתן לגופו של האישום - בהתחשב באופייה האזרחי שלההכרעה בשאלה "מה ייעשה בתפוסים". מטבע הדברים ניתן להגיש ביחס להחלטה כאמורבקשה לעיכוב ביצוע שתידון על פי ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי - תחילהבערכאה הראשונה ואחר כך בערכאת הערעור.
ג. לאור האמור לעיל, היה על העותרים לבקש מבימ"ש השלום את עיכוב ביצועה שלהחלטת התפוסים, תוך ציון העובדה שהם מתכוונים להגיש ערעור, ורק אם לא היונענים, היו רשאים לחזור על בקשתם בערכאה הערעורית, לאחר הגשת ערעור נגד ההחלטה.העותרים שגו איפוא בכך שפנו במישרין לערכאה הערעורית ועשו כך מבלי להגיש, קודםלכן, ערעור נגד ההחלטה. במצב דברים זה, ועל מנת למנוע נזק לעותרים ועינוי דיןלמשיבים בשל החידוש שיש בפסה"ד הנוכחי, הוחלט לראות בבקשה שהוגשה לביהמ"שהמחוזי כאילו כללה ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע החלטת בימ"ש השלום, באופן שהחלטתביהמ"ש המחוזי מהווה החלטה בערעור ובבקשה כאחד. כמו כן תראה ההחלטה בביהמ"ש
המחוזי כאילו ניתנה במעמד קבלת פסה"ד ע"י הצדדים בביהמ"ש העליון, כך שיעמודלעותרת פרק זמן לנקוט בהליכים שתמצא לנכון נגד פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד שלמה כהןלעותרת, עו"ד אברהם אוחיון למשיבים. 25.10.94).
ע.א. 5157/91 - מדינת ישראל נגד חנה וראובן תבור
*תביעת פיצוי לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) שהוגשה ע"י הורים שטיפלו בבתם שהפכה ל"צמח" ואושפזה במוסד(מחוזי באר-שבע - ת.א. 37/86 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וגב'שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).
א. בתם של המשיבים נכנסה לבי"ח ממשלתי לצורך ניתוח קיסרי, בהיותה כבת 23,והונשמה ברשלנות בגז הרדמה ללא חמצן. כתוצאה מכך נגרם לה נזק מוחי שהפך אותהל"צמח". היא נמצאת במוסד הסיעודי "בית ליכטנשטטר", ובעודנה במוסד סיפקו לההוריה, המשיבים, טיפול באופן ישיר ובאמצעות אחרים. ביהמ"ש קבע כי במשך שבע וחצישנים, התקופה שבגינה תבעו המשיבים פיצוי, הושיטו לבתם סיוע מלא. עפ"י עדותמומחים הביאו המשיבים את הנפגעת למצב של מעין ישיבה והרגילו אותה לקבל מזון דרךהפה כשקודם לכן היתה מקבלת את המזון באינפוזיה. בביהמ"ש המחוזי התעוררה השאלהאם זכאים המשיבים לפיצוי על הטיפול שהעניקו לבתם, בעודנה שוהה במוסד סיעודיהמספק לה, לפי הטענה, את כל צרכיה. ביהמ"ש סבר כי המשיבים זכאים לפיצוי וקצבלהם סכום כולל של 260,000 ש"ח בגין הסיעוד עד למועד הגשת התביעה. הערעור נדחהברוב דעות השופטים מצא וגב' שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ב. השופטת שטרסברג-כהן: אין פסיקת ביהמ"ש המחוזי בעניין דנא נוגדת את ההלכהשנפסקה ברוב דעות בע.א. 357/80 (פ"ד לו(3) 762 - להלן הלכת ברדה), בה פסק הרובכי אמנם "אין גבול למה שניתן לשאוף אליו ולעיתים אף להשיגו... אך המענה המתבקשכאן הוא מה דרוש כדי לקיים את ההוגן או ההולם ולא את הטוב ביותר". המקרה דנןאינו מעורר שאלה עקרונית המחייבת נקיטת עמדה בין דעת הרוב והמיעוט בהלכת ברדה.השופט קמא תחם את גבולות הפיצוי להוגן ולהולם ולא לטוב ביותר האפשרי. הוא לאהעניק את המיטב והמירב אלא את הסביר וההולם שמצא כדרוש מעבר למה שהמוסד הסיעודימעניק לנפגעת. אין לגרוס כי בכל מקרה ובכל מצב בו אדם מאושפז במוסד ציבורי ישבכך כדי לספק לו את כל מה שנחוץ לו באופן ראוי והולם, כפי שאין לקבוע שכל מישנמצא במוסד כזה ראוי לפיצוי על כל עזרה ועל כל הוצאה שהוא או בני משפחתו ימצאולנכון להוציא בקשר למצבו. בהתאם לראיות יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי בטיפולשל ההורים היה צורך והיתה תועלת.
ג. השופט קדמי (דעת מיעוט): השאלה שעל השופט היה להציג לעצמו היא האם הטיפולשניתן ע"י ההורים היה "חיוני", במובן זה שהוא השלים את החסר לרמה הסבירה שלטיפול שצריך היה להנתן ע"י המוסד, או שמא מדובר בטיפול המהווה "תוספת מיטיבה" -חיובית ותורמת כשלעצמה - שמעבר לרמת הטיפול הסבירה הניתנת על ידי המוסד. חובתהפיצוי הקבועה בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) נועדה לפצותאדם על שהתערב והשלים את החסר לרמת טיפול סבירה ולא על שהוסיף תוספת מעבר לרמתהטיפול הסבירה לה זוכה הנפגע. חומר הראיות שבא בפני ביהמ"ש המחוזי מלמד שרמתהטיפול שניתנה לנפגעת במוסד היתה סבירה וטובה ומכאן שהטיפול הנוסף שניתן ע"יהמשיבים בא בגדר אותה "תוספת מיטיבה", שלא למענה נקבעה חובת הפיצוי, באשר לאנדרשה להשלמת החסר לרמת טיפול סבירה.
ד. השופט מצא: בהתאם לראיות בפני השופט קמא, עולה כי בהתחשב בהיקף המטלותשעובדי המוסד הסיעודי נושאים בהן, ובהתחשב ביחס הקיים בין מספר החולים למספרהעובדים, "אין בכח הצוות הרפואי להעניק טיפול וסיעוד מעבר למינימום ההכרחי".
הנפגעת היתה זקוקה למעט יותר מן המינימום ההכרחי, ואת המעט הנוסף הזה העניקו לההוריה. הוכח שבזכות הטיפול הנוסף נהנתה התובעת מהקלת מה במכאוביה וכי הטיפול שלההורים תרם ישירות להארכת תוחלת החיים של הנפגעת. הכרעת ביהמ"ש עולה בקנה אחדעם ההלכה שנפסקה בפרשת ברדה.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד יורם דביר למערערת, עו"דמ. קין למשיבים. 23.10.94).
ע.פ. 337/93 - מאיר כליף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת שוחד ע"י בודק רכב לרישוי שנתי שנתן אישורים בלי לבדוק את הרכב)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער היה בוחן מוסמך מטעם משרד התחבורה ומורשה להעביר רכב במבחן רישוישנתי. הוא עבד במכון העוסק בבדיקת כלי רכב והכנתם למבחן הרישוי השנתי ובששהמקרים הטביע יחד עם עובד אחר (שותפו לכתב האישום), חותם המכון המעיד כי הרכבעבר בדיקה, בעוד שלמעשה הרכב לא נבדק כלל. בגין מעשים אלה הועמד לדין על מתןתעודה כוזבת, מרמה והפרת אמונים, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ונטילת שוחד בשלשהמקרים. העבירות נעברו בשנת 1984, כתב האישום הוגש ב-1991 והמשפט החל ב-1992. עםפרסום הפרשה הופסקה עבודת המערער ורשיונו ניטל ממנו. מצב בריאותו התערער, הואלקה בלבו ואשתו נפגעה בנפשה. על רקע נסיבות אלה הגיעו המערער ושותפו לעיסקתטיעון עם המדינה, על פיה הודו בעובדות כתב האישום והמדינה המליצה להטיל עלהמערער (ועל שותפו) עונש של מאסר על תנאי וקנס כספי. ביהמ"ש המחוזי החליט שלאלאמץ את עיסקת הטיעון והטיל על המערער ששה חודשים מאסר בפועל, שירוצו בעבודותשירות וכן מאסר על תנאי לשלש שנים וקנס של 10,000 ש"ח. על שותפו של המערער,שחלקו בפרשה היה קטן יותר, גזר ביהמ"ש 4 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירותוכן מאסר על תנאי של 3 שנים וקנס כספי של 7,500 ש"ח. המערער ערער על חומרתהעונש ובא-כוח התביעה הצטרף לסניגור והציע אף הוא לקבל את הערעור בכל הנוגעלמאסר בפועל. הערעור נדחה.
ב. העבירות בהן הורשע המערער חמורות הן. פגיעתן רעה לא רק באמון הציבורבעובדי הציבור, אלא גם בבטחונו הפיזי של הציבור. אמת, עבר זמן רב מאז בוצעוהעבירות, ולא ניתן כל הסבר המניח את הדעת לעינוי הדין שעבר המערער. עם זאת לאנפל פגם בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה שהחליטה להטיל עונש חמור מזה שהומלץבעיסקת הטיעון. ביהמ"ש רשאי לעשות כן, וראוי לו לעשות כן במקרים מתאימים. איןגם מקום להפחית מעונש המאסר של המערער, שכן יש לשמור על פער מסויים בינו וביןשותפו שחלקו בפרשה היה קטן יותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, בך. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עו"ד צ. טהורי למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 14.11.94).
דנ"א 1748/94 - משה קהתי עו"ד נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח'
*דחיית תביעה לפיצויים בגין תכנית בנין עיר שפגעה בערך המקרקעין כאשר תכנית מאוחרת ביטלה את הפגיעה(העתירה נדחתה).
א. 17 שנים לאחר פרסום דבר אישורה של תוכנית בניין עיר, תוכנית שפגעה בערכהשל חלקת מקרקעין שבבעלות העותר בשל שינוי יעודה (להלן: התוכנית הפוגעת), ו-16שנים לאחר שהעותר הגיש תביעה לקבלת פיצויים על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה,פורסמה תוכנית בניין עיר, ששינתה מחדש את ייעודה של החלקה וביטלה את הפגיעה(להלן: התוכנית המתקנת). העותר הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה לתשלום פיצוייםוהתוכנית המתקנת פורסמה תוך כדי הליך זה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין להביאבחשבון את השינוי בשווי החלקה שחל לאחר פרסום התוכנית המתקנת, וחישב את
הפיצויים עפ"י הפחת שחל בערך החלקה לאחר תחילתה של התוכנית הפוגעת. בערעורלביהמ"ש העליון התהפכה הקערה. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטגולדברג. הפיצויים בשל ירידת ערכה של החלקה בוטלו והדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזישיברר אם בתקופת הביניים נגרם לעותר נזק בשל ההשהייה וישום את הנזק. השופט חשיןהיה בדעה כי יש לדחות את הערעור. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. בדעת הרוב נפסק כי הכלל הוא אכן שמועד הערכת הנזק הוא ביום תחילתה שלהתוכנית הפוגעת. אולם, הואיל וסעיף 197 לחוק אינו מפצה על "נזק מוחשי" הנגרם עםמכירת החלקה, אלא על "פגיעה מושגית", הנגרמת בשל ירידת ערכה של החלקה, לא יהיהזה מוצדק להפעיל את הכלל שמעריכים את הנזק ביום תחילתה של התוכנית הפוגעת, כאשרתוכנית מאוחרת ביטלה או הפחיתה את "הפגיעה המושגית", אלא אם כן בתקופת הבינייםשונה מצבו של בעל המקרקעין לרעה. טוען בא-כוח העותר כי בעניין זה נתקיימוהעילות המצדיקות דיון נוסף, היינו ההלכה שנפסקה סותרת את ההלכה שהמועד להערכתהנזק הוא יום תחילתה של התוכנית הפוגעת. טענה זו אין לקבל. ביטול הפגיעה בשוויהנכס שנגרמה על-ידי התוכנית הפוגעת על-ידי תוכנית מאוחרת הוא יוצא דופן. ממילאלא נדונה בפסיקה השאלה הספציפית אם בהערכת הנזק על-פי סעיף 197 לחוק יש להתחשבבתוכנית המתקנת. הפתרון המשפטי שנמצא לשאלה בפסק-דין הרוב, אינו מחדש הלכה. הואמעוגן בעקרון הכללי בדיני הפיצויים בדבר השבת המצב לקדמותו. כך שההלכה לא חרגהמעקרונות דיני הפיצויים ומדובר בארוע נדיר. אין על כן יסוד לדיון נוסף.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מ. חרוץ לעותר, עוה"ד ס. ברמן וגב' רבקה פלדמןלמשיבות. 1.11.94).
בש"פ 6337/94 - משה וולראוך נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. העורר הואשם בנסיון לרצוח את מי שהיתה חברתו ע"י שימוש ברעל. בסופו של דברזוכה מחמת הספק מן העבירה של נסיון לרצח והורשע בעבירה של חבלה חמורה, שימושברעל מסוכן ואיומים. ביהמ"ש קבע כי יש לראות את מעשיו של המבקש בחומרה רבה וכיגם אם לא התכוון לגרום למותה של חברתו, הרי מעשיו עלולים היו להביא למותה. בכלהנסיבות הטיל ביהמ"ש על המבקש עונש של שש שנים מאסר בפועל. המבקש הגיש ערעורנגד ההרשעה בשימוש ברעל מסוכן ובעיקר נגד חומרת העונש, ובמקביל מבקש הוא לעכבאת ביצוע העונש שהוטל עליו. הבקשה נדחתה.
ב. אמנם העורר נתון במעצר זה שמונה חודשים והמאסר שהושת עליו נחשב מיוםשנעצר, אולם אין בכך כדי למנוע עיכוב ביצוע העונש, היינו לקטוע את ריצוי המאסרעד שביהמ"ש יתן פסק דין בערעורו. ברם, לגופו של עניין אין לעכב את הביצוע.משנגזר דינו של נאשם, שוב אין מעכבים את ריצוי עונשו בשל כך שהגיש ערעור.דרושים טעמים מיוחדים ונסיבות יוצאות דופן כדי לעכב את ביצוע העונש. אין דיבטענה שקיים סיכוי טוב לזכות בערעור. צריך שיהיה עיוות בולט בפסק הדין נגדומערערים או סיכוי בולט לזכות בערעור על פסק דין זה. קל וחומר כאשר הנאשם כברהחל לרצות את עונשו, ואין הוא מבקש להימנע מתחילת המאסר אלא להפסיק את מרוץהמאסר. זה המקרה שלפנינו. ביהמ"ש שלערעור נוטה לא פעם לעכב ביצוע גזר דין אםהמאסר שהוטל הוא לתקופה קצרה וקיים חשש שהנאשם ירצה את כל העונש עד שתתקבלהחלטה בערעורו. אין זה כך במקרה שלפנינו שהרי העורר נדון למאסר ממושך.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' ניצה דיקובסקי למבקש, עו"ד גב' סיגל קוגוטלמשיבה. 30.11.94).
בש"פ 6154/94 - כמאל טורק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ואחיו (להלן: האח) מתגוררים בבית אחד וברשותם מוסך הנמצא בחצר הבית.האח הינו אסיר והוא שהה בחופשה מיום 5.10.94 ועד 9.10.94. ביום 9.10.94 נערךחיפוש במוסך ונמצאו מוסתרים בו סמים במשקל כולל של כ-375 גרם וכן תחמושת. הסמיםהוסתרו במקומות שונים, בדרך כלל בתוך צינורות חלולים. כמו כן נמצא בחלק הבית שםמתגורר העורר, משקל אלקטרוני שהיו עליו שרידי הירואין. העורר והאח נעצרו לאחרחיפוש וכן נעצר אח נוסף, יחיא שמו, שאף הוא היה אותה עת בחופשה ממאסר שהואמרצה. יחיא לא הואשם בהחזקת הסם והתחמושת. בתחילת החיפוש נשאל האח ע"י אחדהשוטרים מה יהיה אם יתגלה דבר במהלך החיפוש, ותשובתו היתה כי כל דבר בלתי חוקישיתגלה הוא שלו. מאידך, בחקירתו במשטרה סירב האח לומר דבר ושמר על זכות השתיקה.בעניינו של האח סבר ביהמ"ש המחוזי כי אסיר המגיע לבית מגוריו ולעבודה במוסך רקלעת יציאה לחופשה אין לראות בעצם הימצאות הסמים והתחמושת משום ראייה לכאורהלהחזקתו בהם. מעמדו דומה לזה של אורח אשר נטה ללון. אשר לאמירתו של האח לשוטרבתחילת חיפוש כי כל מה שיימצא הוא שלו, הרי אמירה זו היא בגדר אמירה בעלמא מאודלא קונקרטית. הוא לא מצא צורך להורות על מעצרו עד תום ההליכים שכן הוא ממילאמוחזק כאסיר. למסקנה שונה הגיע ביהמ"ש לגבי העורר. לדעת ביהמ"ש הימצאות הסםוהתחמושת בחצרים המנוהלים והמוחזקים על ידו יוצרת חזקה שבעובדה לעניין עצםהחזקתם. לפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. בנסיבות המקרה ברור שלא זר הוא שהטמין את הסם והתחמושת במקומות שנמצאו.אולם בכך אין כדי לשלול את האפשרות כי הסם והתחמושת שייכים לאחד מאחיו שגריםבמקום ועובדים במוסך בתקופות בהן הם שוהים בחופשה מן הכלא. מסתבר כי שני האחיםיצאו עשרות פעמים לחופשות וקיימת אפשרות שהחפצים האסורים שייכים לאחד מאחיו.אולם שתי עובדות מכרסמות תחת האפשרות כי החפצים האסורים לא היו שייכים לעורר.עובדה אחת נוגעת להימצאות המאזניים עם שרידי הסם שעליהם בבית המגורים של העורר.עובדה זו מסבכת לכאורה את העורר עם עסקי הסמים. עובדה שניה היא כי בהודעתובמשטרה ניצל האח את זכות השתיקה ולא חזר על הדברים שאמר לשוטר בתחילת החיפוש.סיכומם של דברים כי האפשרות שחפצים הוטמנו ע"י אחד מאחיו של העורר אכן קיימת,אולם היא נראית בשלב זה פחות סבירה מן האפשרות כי החפצים האסורים שייכים לעורר,ודי בכך כדי להצדיק את מעצרו.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד מ. שרמן לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה.11.11.94).
ע.א. 3627/93 - שלום ג'רבי נגד מלכה ג'רבי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב ע"י ביהמ"ש המחוזי לשלם 1,500 ש"ח לחודש מזונותלאשתו ולשלוש בנותיו הקטינות. קיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם לאשהוהמערער חוייב גם לשאת בחלק מהוצאות הדירה. ניתן גם צו מניעה האוסר על המערערכניסה לדירה. טענת המערער היא כי תביעת המזונות נכרכה כדין בתביעת הגירושיןשהוגשה לבית הדין הרבני מספר שנים לפני הגשת התובענה לביהמ"ש המחוזי, ועל כןהיה ביהמ"ש נטול סמכות לדון בה. כן העלה השגות על שיעור החיוב. הערעור נדחה.
באשר לעניין הסמכות - כבר לפני הגשת התביעה בביהמ"ש המחוזי, אישר בית הדיןהרבני, בכתב, כי כל תיקיהם של בעלי הדין נסגרו וכי לא ניתן כל פסק דין במזונותבבית הדין הרבני. אשר לשיעור המזונות - מדובר בממצאים עובדתיים ואין ערכאתהערעור מתערבת בהם אלא אם נפלה טעות מהותית או שביהמ"ש התעלם מנתון בעל משקל
שצריך היה להשפיע על הכרעתו. המערער אכן נמצא במבוך בריאותי כלכלי, כי שיכרותוהכרונית פוגעת ביכולתו להשתכר, אולם, על המערער שעבר ועובר תהליכי גמילה להתעשתולדאוג למזונם של ילדיו. שיעור המזונות שנפסק איננו מופרז בהתחשב בכך שמדוברבשלושה ילדים קטינים, ביניהם אחת שהיא מקטני קטינים, ולא היה בסכום שנפסק כדילהספיק, אלמלא יכולתה של האשה להשתכר ולהוסיף ממעשי ידיה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נמרוד עובדיהלמערער, עו"ד יצחק מזרחי למשיבות. 1.11.94).
בג"צ 4258/94 - עמאד חמאד נימר סופראן נגד שרות בתי הסוהר
*בקשת חבר בארגון עויין שנאסר בגין יידוי בקבוקי תבערה וגרימת חבלה להשתחרר במסגרת השחרורים בהליך המדיני (העתירה נדחתה).
העותר מרצה מאסר של 15 שנה לאחר שהורשע בביצוע סדרת עבירותובכללן יידוי בקבוקי תבערה וגרימת חבלה חמורה לאזרח ישראלי, שסבל כוויות בשיעורשל %60 מגופו. את המעשים ביצע המערער בהיותו חבר בארגון עויין שאסר מלחמה נגדאזרחי מדינת ישראל. לאחר שנחתמה הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף החליטוהשלטונות לשחרר, בצורה מבוקרת, אסירים בטחוניים כמחווה לקידום התהליך. העותרקובל על כך שלא זכה להימנות עם המשוחררים. העתירה נדחתה. המחוות הנעשות במסגרתהתהליך ליישום הצהרת העקרונות הן עניין לרשויות השלטון המוסמכות הפועלות לפישיקולים שאין בג"צ נוטה להתערב בהם.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' דורנר. העותר לעצמו, עו"ד שי ניצןלמשיב. 1.11.94).
בש"פ 5981/94 - איתן ויהוידע קהלני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח ערבים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בעבירות של קשרלפשע, נסיון לרצח ונשיאת נשק שלא כדין וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תוםההליכים. הערר נדחה. באשר לטענה כי אין ראיות לכאורה בתיק - לצורך המעצר קיימותדי ראיות הקושרות את הנאשמים לעבירה המיוחסת להם. אשר לטיעון בעניין חלופת מעצר- הסניגור כפר בכל תוקף בטענה כי המניעים של העוררים היו מניעים אידיאולוגיים.לדברים אלה יש להשיב על דרך של ממה נפשך: אם היו מניעיהם של העוררים מניעיםאידיאולוגיים, כי אז סכנה רבה נשקפת מהם אם ישוחררו ממעצר; ואילו אם לא היו אלהמניעים אידיאולוגיים שהביאו אותם למעשה שעשו (ואשר הם כופרים בו), גם אז סכנתםרבה היא לבטחון הציבור, שהרי מדובר באנשים האמורים לרצוח נפש ללא כל טעם. לפיכךיש לדחות את הערר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד שלמה רבלסקי לעוררים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.6.11.94).
בש"פ 6091/94 - מדינת ישראל נגד אהוד הרשקוביץ
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב ארבעהחודשי מאסר שאותם עליו לרצות בעבודות שירות. המדינה הגישה ערעור על קולת העונשכשלדעתה מן הראוי היה לגזור למשיב מאסר בפועל לתקופה ממשית. בקשת המדינה היאלדחות את מועד ביצוע העונש עד לאחר הערעור והבקשה נתקבלה. אם יחליט ביהמ"שבערעור להגדיל את תקופת המאסר מעל לששה חודשים, נמצא כי חלק מתקופה זו ריצההמערער בעבודות שירות, שעה שאין סמכות לביהמ"ש לפצל את עונש המאסר כך שחלקויהיה בעבודות שירות וחלקו במאסר של ממש אם עולה המאסר על ששה חודשים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד ל. אהל למבקשת, עו"ד רבלסקי למשיב. 9.11.94).
בש"פ 5856/94 - מוחמד בן עבד שמש נגד מדינת ישראל
*חידוש מעצר עד תום ההליכים (הפרת צו בשחרור בערובה) (ערר על חידוש מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בכך שבמהלךסכסוך עם גרושתו איים עליה שישרוף את ילדיהם, הצית את מזרון המיטה בחדר השינהוהיכה את בנו שניסה לכבות את האש. התביעה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים אך ביהמ"שהחליט להסתפק בחלופת מעצר. התנאי היה כי יימצא בדירה של פלוני בלוד ולא יצאמהדירה עד להחלטה אחרת של ביהמ"ש. כעבור זמן הפר המבקש את צו ביהמ"ש בענין מקוםהמצאו בלוד, חזר להתגורר בבית גרושתו ופגע בה וגרם נזק לרכוש תוך השמעת איומים.הוגשה לביהמ"ש בקשה לפי סעיף 48(א) לחוק סדר הדין הפלילי לחזור ולעצור את המבקשעד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערר נדחה.
למרות גילו המתקדם של המבקש ומצב בריאותו, והעובדה שאין לו עבר פלילי פרטלעבירות הנדונות, אין להתעלם מהנסיבות המצדיקות את המעצר. ראשית, העובדה שהואהפר את תנאי השחרור ממעצר ובכך הוכיח כי אי-אפשר לסמוך על התחייבותו לשהותבמעצר בית; שנית, אין להתעלם מן הסכנה לגרושתו וילדיו כפי שעולה מאיומיו ומעשיופעם אחר פעם.
(בפני: השופט זמיר. העורר לעצמו, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 17.11.94).
בש"א 3296+3297/94 - אסתר פרץ מלול נגד אשר בן-סימון
*פטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי ניתןפס"ד שבו נדחתה תובענה של המבקשת נגד המשיב וביהמ"ש קבע כי המבקשת ביקשה לסחוטפיצויים מהמשיב והטרידה את ביהמ"ש בתביעת שווא. יחד עם דחיית התביעה חייבביהמ"ש את המבקשת בתשלום 12,000 ש"ח הוצאות. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליוןוהיא מבקשת פטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון. בתצהיר שהגישה לתמיכה בבקשתה טענההמבקשת שהכנסתה מסתכמת בסכום של כ-890 ש"ח בלבד מקיצבת נכות, כי אין לה רכושוכי לבעלה שהוא צבע גם כן אין הכנסה. הבקשה נדחתה. בעת החקירה הנגדית התברר כילמבקשת זכות לקבלת מחצית הזכויות בדירת בעלה לאחר שרכשה חלק זה מבניו של הבעלמנישואין קודמים. כמו כן אין זה סביר כי בעלה שהוא צבע אינו מוצא עבודה כללבמשך למעלה משנה. יש מקום לפקפק באמינותו של התצהיר של המבקשת, לאחר שהוכח כיבנקודה מרכזית ביותר הסתירה המבקשת נתונים חשובים.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ח. לוינגר למבקשת, עו"ד י. אגר למשיב.10.11.94).
בש"א 3532/94 - נתנאל שלמה נגד מזל שלמה
*הארכת מועד להגשת ערעור
(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב ע"י ביהמ"שהמחוזי, בנובמבר 1992, לשלם מזונות למשיבה. רק כעבור שנתיים הגיש בקשה להארכתמועד להגשת ערעור והעלה טענות מטענות שונות. באשר לטעם הנדרש להארכת המועד טעןבא כוח המשיב כי הבקשה לא הוגשה עד עתה משום שביני לביני נקבע סידור גט בביה"דהרבני מספר פעמים והדבר לא צלח מטעמים שונים הכרוכים במשיבה ובבאת כוחה. הבקשהנדחתה. לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגש הערעור במועד. ב"כ המבקש החל בטיפולבעניין רק מספר חודשים לאחר מתן פסה"ד, אך גם הוא חיכה למעלה משנה בהגשת הבקשה.לדבריו סבר כל העת כי סידור הגט יתאפשר והערעור יתייתר. ברם, שיקוליו של עו"דבבחירת אופן ניהול ענייניו של מרשו אינם יכולים לשמש "טעם מיוחד" להארכת מועד.
(בפני: הרשמת-אפעל. עו"ד מנחם דוד למבקש. 11.10.94).
ב ת ו כ ן
* רע"א 3888/94 - החלטת ביהמ"ש כי אוסף תמונות יקרות אינו נכנס לגדר מטלטלין ─ שהאשה יורשת בלעדית לגביהם ................................226 ─* ע.מ.מ. 2/94 - חסיון חומר ראיות בדיון על אישור צו למעצר מינהלי ..........226 ─* ע.א. 4729/92 - פיצויים בתאונת דרכים .....................................227 ─* ע.א. 3016/90 - חיוב דירקטור בחברות בפירוק לשאת באחריות אישית ─ ולשלם לחברות תשלומים שונים בגין ניהול במרמה. *מתן צו ─ פירוק לאחר השגת הסדר עם נושים ............................227 ─* ע.א. 6567/93 - אמתלא מבוררת לעזיבת האשה את הבית. *מזונות ................229 ─* ע.פ. 297/93 - קולת העונש (אינוס טרמפיסטית) .............................229 ─* ע.פ. 5689/92 - זיכוי מעבירות מרמה של מנהל בנק טפחות .....................230 ─* רע"א 3576/94 - הוראה בקדם משפט שעניינו הוצאת דיבה, כי התשובות של התובע ─ לשאלון יפוצלו כשם שפוצל הדיון בתובענה כאשר תחילה נדונה ─ שאלת החבות ורק לאחר מכן שאלת גובה הנזק ...................231 ─* ע.א. 4548/92 - חוסר יריבות בין מושב שרכש טובין מארגון קניות לבין ספק ─ הטובין באמצעות הארגון ....................................232 ─* בג"צ 2260/94 - הדרך לערער על החלטה לעיכוב או להחזיר טובין שנתפסו במסגרת ─ הליכים פליליים ...........................................233 ─* ע.א. 5157/91 - תביעת פיצוי לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ─ נזקי גוף) שהוגשה ע"י הורים שטיפלו בבתם שהפכה ל"צמח" ואושפזה ─ במוסד ....................................................234 ─* ע.פ. 337/93 - חומרת העונש (קבלת שוחד ע"י בודק רכב לרישוי שנתי שנתן ─ אישורים בלי לבדוק את הרכב) ...............................235 ─* דנ"א 1748/94 - דחיית תביעה לפיצויים בגין תכנית בנין עיר שפגעה בערך המקרקעין ─ כאשר תכנית מאוחרת ביטלה את הפגיעה ........................235 ─* בש"פ 6337/94 - עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור ..........................236 ─* בש"פ 6154/94 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ...............................237 ─* ע.א. 3627/93 - מזונות ...................................................237 ─* בג"צ 4258/94 - בקשת חבר בארגון עויין שנאסר בגין יידוי בקבוקי תבערה וגרימת ─ חבלה להשתחרר במסגרת השחרורים בהליך המדיני ................238 ─* בש"פ 5981/94 - מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח ערבים) ...................238 ─* בש"פ 6091/94 - עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור ..........................238 ─* בש"פ 5856/94 - חידוש מעצר עד תום ההליכים (הפרת צו בשחרור בערובה) ........239 ─* בש"א 3296+3297/94 - פטור מאגרה והפקדת ערבון .............................239 ─* בש"א 3532/94 - הארכת מועד להגשת ערעור ...................................239 ─
─
─