רע"א 4277/94 - טבע... תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח' נגד noitadnuoF emoclleW ehTdetimiL ואח'
*החלטת ביהמ"ש להעניק סעד דיוני מעבר למבוקש(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בפני רשם הפטנטים (להלן: הרשם) מתקיים הליך של בקשה לרשיון כפייה שהגישוהמבקשות, ביחס לפטנטים הרשומים ע"ש המשיבות. המשיבות ביקשו להציג כראייה בפניהרשם, תיק של ביהמ"ש המחוזי בו הוגשה על ידן תביעה נגד המבקשות בטענה של הפרתהפטנטים. בהחלטתו בבקשה זו קבע הרשם שאין לו סמכות לדון בטענות ובראיות שהובאובפני ביהמ"ש בתיק האחר. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בו נתבקש להורותלרשם לאפשר למשיבות להגיש את הראיות הנוספות. בעוד הערעור תלוי ועומד החליטביהמ"ש המחוזי ליתן צו מניעה לשעה נגד המבקשות, למניעת הפרת הפטנט של המשיבות.לנוכח התמשכות הדיונים בבקשתן לרשיון כפיה ולנוכח זאת שמדובר בפטנטים שתוקפםיפוג כבר בספטמבר 1995, שינו המבקשות עמדתן ונתנו הסכמתן לכך שכל התיק המחוזייוגש כראייה בפני הרשם כבקשת המשיבות. החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור של המשיבותהיה "אני מבטל... את החלטת הרשם. הרשם יאפשר (למשיבות) להביא בפניו את כלהראיות שיש צורך בהן להוכחת ההפרה, כאמור, כולל השלמת חקירות נגדיות... ". עלהחלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור בטענה כי ביהמ"ש המחוזי העניק למשיבות סעדמעבר לזה שנתבקש על ידן. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בהחלטתו חרג ביהמ"ש המחוזי מהסעד שביקשו המשיבות. בעת הדיון בפני הרשם לאהעלימו המבקשות את העובדות הנוגעות למעשיהן הנוגעים לפטנטים של המשיבות, והעדיםמטעמן ענו לכל השאלות שנשאלו. המבקשות הסכימו בעת הדיון בערעור המשיבות להגשתהתיק המחוזי על כל תכולתו. על רקע כל אלה החלטה המאפשרת חקירה מחדש או נוספת שלהעדים מעניקה למשיבות יותר מאשר ביקשו בערעורן. יש בה גם מתן אפשרות נוספתלמשיבות להאריך את הדיון בפני הרשם, וע"י כך לסכל את האפשרות, שאם יקבל הרשם אתבקשתן של המבקשות לרשיון כפיה, יוכלו ליהנות מרשיון זה משך פרק זמן של ממש קודםפקיעת הפטנטים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור.עוה"ד צבי אגמון וגב' תמר בזק למבקשים, עוה"ד ריצ'רד לוטי ומשה מעוז למשיבות.6.11.94).
ע.א. 4650/90 - שבתאי ציון נגד אברהם רנדלר
*תביעה אישית או "תביעה נגזרת" בשם חברה. *הוצאות משפט(מחוזי חיפה - ת.א. 923/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער והמשיב היו בעלי מניות ומנהלים של חברה שהפעילה תחנת דלק. המערערהגיש תביעה נגד המשיב בה ביקש פיצוי כספי על נזק שהמשיב גרם לחברה באופן בוניהל את תחנת הדלק. בכתב ההגנה טען המשיב "חוסר יריבות" באשר הטענות כי המשיבגנב מכספי החברה צריכות להיות מועלות לא בתביעה אישית אלא בדרך של תביעה נגזרתבשם החברה. הוחלט לדחות את התביעה משום שלא הוגשה כתביעה נגזרת. אי לכך ביקשהמשיב כי המערער יחוייב בתשלום הוצאות משפט כמקובל, אך ביהמ"ש המחוזי פסק שכלצד ישא בהוצאותיו. המערער ערער על דחיית תביעתו והמשיב על הסירוב לפסוק לוהוצאות. שני הערעורים נדחו.
ב. באשר לערעורו של המערער - צדק ביהמ"ש המחוזי כי התביעה שהתבססה על נזקשהמשיב גרם לחברה, צריכה היתה להיות מוגשת כתביעה נגזרת בשם החברה. המערער טעןבערעור שיש לו גם עילת תביעה אישית נגד המשיב, שהיא נפרדת מן העילה של החברה,אולם, בפועל, הטענות שלו הן עדיין, לגופו של עניין, טענות על הפרת חובה מצד
המשיב כלפי החברה. אכן, הפרת חובה זו גרמה למערער, לטענתו, נזק אישי, אך ישלהבחין בין נזק לבין עילה. כדי להגיש תביעה אישית יש צורך בעילה אישית.
ג. בסיכומים בכתב בביהמ"ש העליון העלה המערער טענה נוספת, והיא, שיש לו עילתתביעה אישית נגד המשיב בדיני החוזים. הכיצד? הטענה היא שהתזכיר והתקנות שלהחברה כמוהם כהסכם בין בעלי המניות של החברה, ומכיוון שהן המערער והן המשיב הםבעלי מניות נובעת הטענה שהמשיב הפר את חובת האמון החוזית שהוא חב כלפי המערער.זוהי טענה חדשה לחלוטין שלא הועלתה בביהמ"ש המחוזי ולא בהודעת הערעור. אין זהמקובל על ביהמ"ש העליון לאפשר למערער להעלות טענות חדשות בשלב זה.
ד. הערעור שכנגד של המשיב מתייחס לסירובו של ביהמ"ש לפסוק לו הוצאות. ביהמ"שהמחוזי הביא בהקשר זה דברים שנאמרו בע.א. 270/60 (פ"ד טו 558) לאמור "מותר לולשופט להתחשב באופי התביעה או ההגנה ובהתנהגות בעלי הדין לפני המשפטובשעתו...". ברוח זאת שקל ביהמ"ש המחוזי את הראיות שהובאו לגבי התנהגות המשיבבניהול תחנת הדלק, הונאת לקוחות, גביית תשלומים מופרזים, גניבות מרובות מהכספיםשגבתה החברה, ובנוסף לכל אלה פגיעה פיזית במערער. לאור כל אלה סיכם ביהמ"ש כילדעתו "יהיה בכך לעג לצדק אם לאחר כל אלה יחוייב התובע... לשלם לו (למשיב)הוצאות משפט". ביהמ"ש העליון אינו נוטה להתערב בהחלטה של בימ"ש קמא לענייןהוצאות המשפט, אלא במקרים מיוחדים, כאשר ביהמ"ש טעה באופן יסודי ומהותי. במקרהשלפנינו זכה המשיב בדין משום שהמערער לא השכיל לנסח את תביעתו כתביעה נגזרת.לגוף העניין היה יסוד, לכאורה, לטענות המערער. אף כי ביהמ"ש חורץ דין, אין הואעוצם עין לצדק, ובמיוחד כך בנוגע להוצאות המשפט. אמנם אין זה דבר שבשיגרה,שביהמ"ש יושפע בפסיקת הוצאות מהתנהגות של בעל דין בנוגע לנשוא ההתדיינות במועדשלפני ההתדיינות, אך אין זה דבר בלתי אפשרי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ישראלהרפז למערער, עו"ד דורון רז למשיב. 13.11.94).
ע.א. 3310/94 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. המערערת, שהיא כיום כבת 33, נולדה למשפחה המונה 8 נפשות. בגיל 17 נישאהבעל כורחה, התגרשה בסמוך לאחר מכן, ומגיל 18 צרכה סמים קשים ועסקה בזנות. יש להעבר פלילי וריצתה עונשי מאסר. את ילדה הראשון ילדה המערערת בשנת 1984 מחוץלמסגרת הנישואין ואביו אינו ידוע. ב-1988, בעקבות גילוי כווית סיגריה בפניו שלהבן, הוצא הבן ממנה ומאז הוא בפנימיה. באוגוסט 1993 גילתה המערערת כי היא הרהבשנית, היא החלה בטיפול גמילה ובדצמבר 1993 נולדה התינוקת נשוא הערעור שלפנינו.האב אינו ידוע ולקטינה תסמונת גמילה. התינוקת הועברה למשפחה שנאותה לאמצה והיאנמצאת שם עד היום. באשר לאב קבע ביהמ"ש כי נתקיימה כלפיו העילה הקבועה בסעיף13(1) לחוק אימוץ ילדים, שכן אינו ידוע, ובאם נתקיימו התנאים של סעיף 13(7)לחוק האימוץ המצדיקים את הכרזת הקטינה כבת אימוץ. הערעור נדחה.
ב. אכן, המערערת לא ביקשה לגדל את בתה בעצמה אלא למצוא לו סידור אמנה שלשנתיים - שלוש ועד אז תגמל לחלוטין מסמים במסגרת הטיפול שהיא מקבלת ותוכל לקבלאת בתה אליה. ברם, השאלה היא אם קיים סיכוי שבעתיד הנראה לעין תוכל לגדל אתבתה. על יסוד הראיות שוכנע ביהמ"ש כי לא נראה סיכוי שהמערערת תוכל לטפל בבתהבעתיד הנראה לעין ומסקנה זו נכונה היא. המערערת טרם השלימה את טיפול הגמילה,וחוות הדעת הרפואיות אומרות שרק בעתיד הרחוק, אם יקרה נס, היא תיגמל, ובעתידהקרוב אין למערערת מסוגלות הורית. התינוקת נולדה עם תסמונת גמילה והיא עלולה
להיות פגועה במערכת העצבים, צפוייה לקשיים במערכת העיכול, להפרעות שינה וכיוצאבאלה. תינוקת כזו זקוקה להתייחסות מיידית ואינטנסיבית ולטיפול מעל הממוצע.בנסיבות אלה ברור שאין המערערת יכולה לגדל את בתה ואין סיכויים בעתיד הנראהלעין שתהיה מסוגלת לכך. באשר לטובת הקטינה - אין ספק כי הכרזת הקטינה כבת אימוץהיא לטובתה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עו"ד צ. הרניב למערערת, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיב. 3.11.94).
ע.א. 4398/90 - דבורה קינדלר ואח' נגד יעקב הניג ואח'
*ביצוע פס"ד שאישר פסק בורר. *טענות שיהוי וויתור(הערעור נתקבל).
א. הורי המערערים נישאו ב-1946 ולאחר שחיי נישואיהם עלו על שרטון, התקיימהביניהם, ב-1965, בוררות להסדרת ענייניהם הרכושיים. באותה תקופה עזב האב את הארץוחי באוסטרליה משך כל השנים עד למותו ביום 25.1.89. ביום 6.7.65 ניתן פסק בורר(להלן: הפסק) וביום 8.8.65 ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי (השופט שילה) שהורה עלאכיפת הפסק. בשנת 1988 הגישה האם תביעה נגד האב להעביר לה את הדירה אשר לפי פסקהבורר על האב להעביר לה לאחר שהיא תתגרש ממנו. מנגד התחייב האב בהסכם עם אחיולהעביר את הדירה על שמו. בתיקי המרצה שהוגשו ע"י האם לא הגיש האב תצהיר תשובה,אלא כתב לביהמ"ש מכתב שלפיו לא מינה בורר ושהודע לו רק על שתי ישיבות אחרונותשל הבוררות ולא היה לו זמן לערער על פסק הבוררות. ביני לביני נפטרו הן האם והןהאב. המערערים הם יורשי האם, והמשיבים הם עזבונו של האב ואחיו הכופרים בזכותםשל המערערים לקבל את הדירה. תיק הבוררות, פסק הבורר ותיק הבקשה לאישורו לא היובפני ביהמ"ש המחוזי. אולם פסה"ד של ביהמ"ש שאישר את פסק הבוררות היה בפניביהמ"ש המחוזי. פס"ד זה מפורט ובו נאמר "וכן אני מחליט לתת תוקף של פס"ד שלבימ"ש זה לפסק הבורר כדלהלן: הריני מחייב את הנתבע מר יעקב הניג (קרי: האב)...להעביר את הדירה... ע"ש התובעת חנה הניג". פסק הבורר ופסה"ד מהווים את הצירסביבו סב הערעור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פסק הבורר ופסה"ד המאשר ניתנו ללאסמכות, כי ספק אם האב חתם על שטר הבוררות, כי לא בוצעה לו המצאה כדין וכי בכלמקרה ויתרה האם על מימוש זכויותיה על פי הפסק שכן עד לשנת 1988 לא ביקשה אתהפעלת הפסק. הערעור נתקבל.
ב. באשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי פסק הבוררות ניתן ללא סמכות - אין לומר כיבכל פעם בו מכיל הסכם בין הצדדים חיובים רכושיים הקשורים במתן גט נשללת סמכותהבורר או ביהמ"ש המחוזי לתת גושפנקא חוקית להסכם כזה. כאשר ההסכם בין הצדדיםאינו הסכם גירושין על פי מהותו, אלא מסדיר ענייני ממון אשר יתממשו בעתהגירושין, אין מניעה שביהמ"ש או גוף בורר יטפלו בהסכם מההיבט הממוני. בענייננונזכרים הגירושין בפסק הדין כציון האירוע שעם התרחשותו יהיה על צד אחד למלאחיובים מסויימים כלפי צד אחר, אולם ברור שכדי להתגרש על הצדדים לפנות לבית הדיןהרבני, כפי שאכן עשו. לפיכך מבחינה זו פסק הדין שאישר את פסק הבורר שרירוקיים.
ג. טוענים המשיבים כי האב לא חתם על הסכם הבוררות, לא השתתף בה ולא קיבלמסמכי בי-דין בתובענה לאישורו וגם לא קיבל את פסק הדין. דין טענות אלה להידחות.האב לא הגיש תצהיר מטעמו, אלא כתב מכתב בו הוא מודה שידע על שתי הישיבותהאחרונות של הבוררות. האח הגיש תצהיר אך הדברים באים מכלי שני וספק אם היהמעורה בעניינים בתקופה הרלבנטית. כנגד כל ההשערות בעניין ידיעתו של האב על דברהפסק ועל הבקשה לאישורו, עומדת קביעתו המפורשת והברורה של השופט שילה שאישר את
פסק הבוררות הקובע "הואיל והמשיב מר יעקב הניג (האב) קיבל הודעה על איכוף פסקבורר מיום 15.7.65 ולא הגיש התנגדות תוך 7 ימים, לכן...". גם אם מלכתחילה המבקשאכיפת הפסק צריך להוכיח כי המציא לצד שכנגד הודעה על הבקשה, הרי לאור הקביעהבפסה"ד בדבר ביצוע הדבר, עובר נטל ההוכחה שלא היתה המצאה על המשיבים. הם לאהוכיחו זאת ולפיכך טענתם בדבר היעדר המצאה אינה יכולה לעמוד.
ד. ביהמ"ש הכריע לרעת המערערים גם בשאלה אם ויתרה האם על הדירה. ביהמ"שהמחוזי סבר שהיה ויתור כזה אך שגה בקביעתו. העובדה שהאם לא מימשה את פסה"ד במשךקרוב ל-20 שנה איננה מצביעה בהכרח על ויתור מצידה. האם התגוררה בדירה כל השניםולא אצה לה הדרך לממש את זכותה בהעברת הדירה על שמה. דבר שבוודאי כרוך בהליכיםובהוצאת ממון רב וטרחה רבה, שהרי האב התגורר בחו"ל אלפי מילין מכאן, והקשרביניהם, אם בכלל היה קיים, לא הצביע על נכונות מצד האב לעשות דבר למען האם. גםאם האם נקטה בסופו של דבר בהליכים למימוש זכותה בהשפעת ילדיה אין בכך פגם.היחסים בין הילדים לאב היו גרועים, האם הזדקנה והצאצאים חששו שיאבדו את המעטשאביהם התחייב לתת לאימם. אין בכך כדי להטיל דופי ב"התעוררותה" של האם לממשזכות זו באיחור.
ה. השופט המחוזי מצביע על העובדה שב-1966 קיבלה האם את הגט מבלי לעמוד על כךשהדירה תועבר על שמה, דבר המחזק את גירסת הויתור. על כך ניתן להשיב בשניים:ראשית, עולה מהחומר שהיא ייחלה לגט לאחר שאיבדה את הקשר עם האב ולא רצתה להישארבעגינותה (הגט בוצע ע"י שליח) ולכן לא רצתה להעלות את נושא הדירה ולטרפד את מתןהגט; שנית, בפרוטוקול ביה"ד הרבני צויין במפורש כי האשה מודיעה שהיא מסכימהלקבל את הגט מבלי לוותר או לפגוע בכל זכות שהיא שיש לה בעניינים הכספיים "כוללפס"ד מביהמ"ש המחוזי". לפיכך יש לקבל את הערעור ולמנות את ב"כ המערערים שיבצעאת העברת הדירה משם האב לשמם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד מ. בן דרור למערערים, עו"ד ד. רוכברג למשיבים. 1.11.94).
ע.א. 4145/91 - אליעזר אסטגסי נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*תביעת פיצויים מבנק שביצע עיסקות עתידיות עבור לקוח. *נטל הראיה בטענה שלא ניתנו הוראות לבנק לביצוע העיסקות(מחוזי ת"א - ת.א. 460/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. לפני שנים רבות פתח המערער חשבון בבנק לאומי בירושלים. המערער, שהיה תושבמדינה ערבית שנחשבה "ארץ אוייב", לא יכול היה לנהל את עסקיו בצורה גלוייהוהפעולות שלו בחשבונו בבנק התנהלו ב"מחתרת". המסמכים בחשבונו רוכזו בתיק מיוחדשנשמר בידי מנהל סניף הבנק מר אפרימה במשרדו. בעת שהותו בארץ נעשו רוב הפעולותבבנק ע"י המערער במשרדו של אפרימה. בעת שהותו בארצו היה המערער מוצא דרך להתקשרעם הבנק ולתת הוראות טלפוניות. בין העסקאות שערך המערער היו עסקאות עתידיותבמתכות, שבהן אין הלקוח נדרש לשלם את מלוא מחיר הסחורה, אלא להפקיד בטחוןבשיעור אחוז מסויים מן העסקה, (בדרך כלל %25), למקרה שמחיר הסחורה ירד עדלביצוע העסקה ולא יהא בפדיונה כדי תשלום מלוא שיעור התחייבותו. הפרש זה נקרא"nigraM", ולפי מצב השוק יש שהלקוח נדרש כפעם בפעם להפקיד שולי בטחון נוספים"nigraM lanoitiddA". אם דרישת הסוכן להפקדת הפרש התשלום הנוסף אינה נענית,רשאי הסוכן למכור מיד את החוזים העתידיים. בתקופה שבין ספטמבר 79 ומרץ 80 בוצעומתוך חשבונו של המערער בבנק חמש עסקאות עתידיות בזהב. 4 הראשונות הניבו למערעררווח כולל העולה על 760,000 דולר. העסקה החמישית הביאה למערער הפסד שלכ-780,000 דולר. במהלך העסקה החמישית נדרש הבנק ע"י הסוכן בניו יורק להעביר 3
הפרשים נוספים (nigraM lanoitiddA) והבנק נענה לדרישה והעביר הפרשים בסכום כוללשל כ - 500,000 דולר.
ב. תביעת המערער נגד הבנק היא לתשלום פיצוי בשל נזקים שנגרמו לו ממכירתהעיסקה הרביעית שמכירתה נעשתה ללא אישורו וכן בגין העיסקה החמישית שהניבה הפסדכאשר לדעת המערער היא נעשתה ללא אישורו. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד התרשמותו מןהעדים שהבנק פעל על פי הוראות המערער. אילו ביקש ביהמ"ש לחתוך את הדין על פיהכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה, היה דוחה את התביעה כבלתי מוכחת מעיקרה. אךביהמ"ש המחוזי לא פטר את הבנק מנטל הראיה שעליו, בהיותו שלוח ונאמן של המערער.בניגוד למה שניתן לצפות, גם בידי הבנק לא היו כל מסמכים הדרושים להוכחת גירסתושכל מה שנעשה נעשה באישורו של המערער. לא היה בידי הבנק מסמך בחתימת התובעהמאשר שהבנק רשאי לפעול בחשבון על פי הוראות טלפון, אין רישום של הודעות טלפוןוכדומה. ברם, בסופו של דבר נבחנו עדויות ההגנה ונמצאו מספיקות למרות הליקוייםוהתביעה נדחתה. המערער מערער על דחיית התביעה ואילו המשיב מערער על כך שלאנפסקו לו הוצאות אלא 20,000 ש"ח שכ"ט עו"ד. הערעורים נדחו.
ג. ביהמ"ש המחוזי ציין שמדובר בסוג של עסקאות שיש בהן הימור לא קטן וההצלחהתלוייה לעיתים קרובות בהחלטות שיש לקבל תוך שעות. מי שאינו מצוי במקום ממנו הואמסוגל לשלוט במערכת ההחלטות באופן שוטף, לא יעשה עסקות כאלה אלא אם כן יסמיךמישהו לפעול בשמו. כך המצב בענייננו שהמערער היה בארץ אוייב וההנחה היא שאכןהסמיך את הבנק לפעול בשמו. שיקול נוסף של ביהמ"ש בתיתו אימון בגירסת הבנק, הואמינהגו של המערער עם הבנק לאחר אותו הפסד. המערער הוסיף לפעול באמצעות הבנקבעסקאות דומות גם לאחר מכן במשך מספר שנים, באותו אופן כפי שפעל קודם לכן.
ד. ב"כ המערער טוען כי הבנק נמנע מלהביא את הפקיד שככל הנראה ביצע את העסקאותהרביעית והחמישית שיעיד כי העסקאות בוצעו על פי הוראות המערער והימנעות זופועלת נגד הבנק. אכן, הבנק צריך היה להביא את האדם שביצע את העסקאות והמנעותמהבאת עד חשוב פועלת לרעת הבנק. אבל המנעות מהבאת עד, גם אם היא פועלת לרעת מישצריך היה להביאו, אינה אלא אחד מהשיקולים המובאים בחשבון במאזן הראיות, ולאתמיד מכריעה את הכף. רשאי היה ביהמ"ש, בהתחשב בנסיבות המקרה, לתת אמון בגירסתהבנק גם אם לא הובא העד להעיד.
ה. אשר לערעור הבנק בעניין ההוצאות - הבנק התרשל בשמירת מסמכים חשוביםויסודיים. אלמלא התרשל הבנק, אפשר שהתביעה לא היתה מוגשת, ואפילו כן, היה נחסךזמן רב של דיונים בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי אף ציין כי עדויות עובדי הבנק חטאובסתירות ואפילו בנסיונות התחמקות. בנסיבות אלה ניתן היה להצדיק תוצאה של שלילתשכ"ט והוצאות גם יחד מן הבנק. צדקה עשה ביהמ"ש עם הבנק שפסק לזכותו שכ"ט בסך20,000 ש"ח. מטעם זה גם לא נפסקו שכ"ט והוצאות לזכות הבנק בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ד. לוין, זמיר, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד מרגלית נחלמערער, עו"ד ע. זרחין למשיב. 4.11.94).
ע.פ. 2328/93 - רו"ח פלוני נגד מועצת רואי חשבון, משרד המשפטים
*הרשעת רואה חשבון בעבירה משמעתית(הערעור נתקבל).
א. בשנת 1991 שימש המערער רו"ח של חברת עמידר. ביום 20.5.91 הורה שר הבינויוהשיכון על עריכת ביקורת מיוחדת באגף ענ"א וועדה לשירותי חוץ בעמידר. עריכתהביקורת הועברה אל המערער. הביקורת דורשת ידע בענף המחשבים אשר המערער חסר.לפיכך פנה המערער לקבל את שירותיו של מר עטר, בעל ידע וניסיון רב בענף המחשבים.לקראת ישיבת דירקטוריון עמידר שהתקיימה ביום 5.6.91, הוכן דו"ח ביקורת על ידי
מר עטר. דו"ח זה נמסר לחברי הדירקטוריון בצירוף מכתב לוואי של המערער שבו נאמר"בהתאם לבקשת שר השיכון והבינוי... הננו להגיש לכם בזאת טיוטת ביניים ראשוניתהסוקרת את פעולות האגף הנ"ל. טיוטא זו הוכנה... ע"י מר אלי עטר... בשל קוצרהזמן מהווה מסמך זה כאמור דו"ח ביניים ראשוני הטעון המשך בדיקות...". הדו"חהוגש לחברי הדירקטוריון קודם שהתקבלה תגובת המבוקרים בדו"ח, מנכ"ל עמידר בזמנואיתן סולמי ודוד קטן.
ב. לאחר מכן הוגשה ע"י מר קטן תלונה נגד המערער למועצת רואי החשבון. לטענתהמתלונן התנהג המערער התנהגות שאינה הולמת את כבוד מקצוע רואי חשבון. מועצתרואי חשבון החליטה למנות ועדת חקירה. הועדה שמעה את דברי הנוגעים בדבר והגיעהלמסקנה כי "על רואה החשבון להמנע מלפעול במסגרת לוח זמנים שאינו מאפשר ביקורתמלאה ותקינה... לא היה צידוק להגיש טיוטא... במקום דו"ח סופי... רואה החשבון לאנתן משקל מספיק לאי שלמות הדו"ח... הוועדה ממליצה להרשיע את רואה החשבון...".לאחר מכן התקיימה ישיבת מועצת רואי החשבון בה נדונה התלונה והמועצה לא קיבלה אתדעת וועדת החקירה כי יש פסול בכך שהמערער פעל במסגרת לוח זמני דחוק. מאידך קבעההמועצה כי היה פסול בכך שהמערער לא הבהיר במידה מספקת שמדובר בממצאים לא סופייםוכי הביקורת לא הושלמה. זאת, על אף שידע כי הדו"ח ישמש בסיס להסקת מסקנות נגדהמבוקרים. הערעור על ההרשעה נתקבל.
ג. אין כללים, תקנים או נוהלים במקצוע ראיית החשבון לעניין חובת ההבהרה במידהמספקת. אין הלכות או תקדימים בנושא זה בהחלטות המועצה. השאלה היא מהי "הבהרהבמידה מספקת". החלטת המועצה אינה כוללת ממצאים עובדתיים מהם ניתן ללמוד, על שוםמה סברה המועצה, שהמערער לא הבהיר לחברי הדירקטוריון "במידה מספקת" כי הדו"חכולל ממצאים שאינם סופיים וכי הביקורת לא הושלמה. במכתב שהוגש קבע המערערבמפורש שמדובר בדו"ח זמני ולא סופי, וכן עולה מפרוטוקול הדיון שחבריהדירקטוריון התייחסו לדו"ח כאל דו"ח לא סופי וזמני. מכאן שהמערער הבהיר במידהמספקת את הטעון הבהרה לעניין היותו של הדו"ח לא מושלם ולא סופי.
ד. פסה"ד ניתן מפי השופט אור והסכים לו השופט זמיר. השופטת דורנר הסתייגהמהחלטת המועצה שלא קיבלה את דעת וועדת החקירה שהמערער עבר עבירה בכך שעבד תחתלחץ של זמן קצר. אך מכיוון שהמדינה לא הגישה ערעור על כך היא קיבלה את מסקנותיושל השופט אור.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט אור, הוסיפה השופטתדורנר. עוה"ד דן כהן ואהוד ארד למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה. 14.11.94).
ע.פ. 2223/94 - מדינת ישראל נגד מריה גפן
*קולת העונש (הוצאת ילד מישראל ללא הסכמת בן הזוג)(הערעור נדחה).
א. המשיבה הינה נוצריה קתולית ובעלה יהודי יליד הארץ. הם נישאו בקולומביה ושםנולד להם בפברואר 1989 ילד. מספר חודשים לאחר מכן באו בני הזוג עם ילדם לישראללביקור קצר. הבעל סרב לחזור לקולומביה ועל כן נאלצה גם המשיבה להישאר כאן.בפברואר 1993 נסעה המשיבה עם הילד לקולומביה ללא ידיעת הבעל. המשיבה לא ניסתהלהחביא את הילד ולהסתירו מבעלה, וקיימה קשר טלפוני עם הבעל. מספר חודשים מאוחריותר בא הבעל לקולומביה והחזיר את הילד לישראל ללא ידיעת המשיבה או הסכמתה.המשיבה באה לישראל וגרה כאן בנפרד מבעלה ובינתיים הוציא ביהמ"ש צו זמני כי הילדיהיה בחזקת אימו. באישום פלילי שהוגש נגד המערערת לפי סעיף 370 לחוק העונשין,החליט ביהמ"ש, לאחר עיון בחוות דעת מומחים לרבות דו"ח שירות המבחן, לקבל אתהמלצת שירות המבחן וקבע כי המשיבה עברה את העבירה המיוחסת לה, אך נמנע מלהרשיעה
פורמלית. כמו כן החליט ביהמ"ש להעמיד את המשיבה במבחן למשך 18 חודשים. ערעורהשל המדינה מכוון רק נגד ההחלטה שלא להרשיע את המשיבה בדין. לדעתה צריך היהביהמ"ש לתת ביטוי לחומרת העבירה בכך שהמשיבה תורשע. הערעור נדחה.
ב. עקרונית, צודקת ב"כ המדינה כי יש בהוצאת ילד קטין מארץ אחת והעברתו לארץאחרת ללא ידיעתו והסכמתו של בן הזוג השני, משום עבירה חמורה שבגינה מן הראוילהרשיע את העבריין ולהענישו בחומרה. כמו כן, ככלל, אין להימנע מהענשה מכאיבה גםכשמובאות ראיות שהפעולה נבעה ממצב משפחתי קשה. אלא שהנסיבות במקרה שלפנינויוצאות דופן. המשיבה, שנקלעה פתאום לארץ זרה לה, מצאה את עצמה במצב בלתי נסבל.לזאת יש להוסיף את העובדה כי למשיבה סיכויים טובים להשתלב בעבודה בשגרירותהקולומביאנית בישראל, אלא שאם תורשע בדין תסוכל אפשרות זו, על פי ההנחיותהפנימיות המחייבות בשגרירות האמורה. אילו סבר ביהמ"ש שמן הדין להטיל על הנאשמתעונש ממשי, כגון מאסר לתקופה משמעותית, כי אז לא היה נמנע מלעמוד על ההרשעהבדין, רק מפאת השיקול שהדבר עלול לגרום למניעת העסקתה כאמור. אולם כאשר החמרהבדין אינה מתבקשת במקרה זה, הרי למען השגת הרשעתה הפורמלית של המשיבה בלבד, איןהצדקה לתשלום המחיר של סיכול מקור מחייה אפשרי למשיבה.
(בפני השופטים: בך, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אתיכהנא למערערת, עו"ד יהודה טוניק למשיבה. 14.11.94).
ע.א. 493/94 - דבורה גב נגד עזרא גב-גבאי
*השלמת מזונות לאשה העובדת מחוץ למשק ביתה(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 3459/92 - הערעור נדחה).
א. בני הזוג נישאו באוגוסט 1985. לשניהם היו אלה הנישואים השניים ויש להםילדים מנישואיהם הקודמים. בנה של המערערת מנישואיה הקודמים התגורר יחד עם בעליהדין. בשנת 1992 הגישה המערערת תביעה כי בעלה יחוייב במזונותיה בסכום של 1,500ש"ח לחודש וכן תבעה מדור שקט ושלו. בביה"ד הרבני תלוייה ועומדת תביעת גירושיןשל הבעל-המשיב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי כאשר האשה עובדת מחוץ למשק ביתה, הריהשתכרותה היא בבחינת מעשי ידיה הבאים תחת מזונותיה, ורק כאשר אלה אינם מספיקיםלמילוי כל צרכיה, על הבעל להוסיף ולהשלים את החסר. בכל הנסיבות החליט ביהמ"שהמחוזי כי בהתחשב בהכנסותיה הגבוהות יחסית וחוסר פירוט צרכים מיוחדים שלהמערערת, אין מקום להשלמת מזונות והבעל פטור ממזונותיה. הערעור נדחה.
ב. המערערת טענה כי גם אם לא פירטה את צרכיה למזונותיה, וגם בהתחשבבהכנסותיה, עדיין צריך לחייב את הבעל להשלים לה את מזונותיה, שכן הוא משתכר,לטענתה, כ-13,000 ש"ח לחודש. ההתייחסות לסכום זה היא, לטענת המערערת, טענה"שהוכחה" לפי האמור בהודעת הערעור ובסיכומים בכתב. אין ממש בטענה זו. צרכיםהמשליכים על היקף פסיקת המזונות יש להוכיח בראיות או על יסוד הסכמה בין בעליהדין. טיעון בלבד, יהיה זה בסיכומים בעל פה או בסיכומים בכתב, אינו בגדר הוכחה.המערערת הוסיפה וטענה כי הכנסתה אינה מספקת אם משווים אותה להכנסה הגבוהה שלהמשיב. גם טענה זו אין לקבלה. מזונות ניתנים על פי הצרכים, ומי שטוען לרמת חייםגבוהה, עובדה שעשוייה להשפיע על שיעור המזונות, חייב לבסס טענתו בראיות.
ג. מוסיפה המערערת בטענותיה כי ביהמ"ש שגה כאשר הפנה לסיפא של סעיף 2א' לחוקלתיקון דיני משפחה כאשר חישב את מזונותיה, שהרי עברה כריתה ויש לה הוצאותלהשלמת כלכלת בנה המשרת בשירות סדיר. סעיף 2א' הנ"ל אינו רלבנטי לצורך הטענותהנ"ל. הוצאות מיוחדות בעקבות הכריתה טעונות אף הן הוכחה. אשר לבנה של המערערתמנישואיה הראשונים, לא חל על המשיב חובה לזונו.
ד. בשולי הדברים העיר ביהמ"ש על אופן ניסוחן של הודעות ערעור. מן הראוישהנושאים השונים המועלים בהודעת הערעור יקובצו יחד ושלא תהיה חזרה, בפיזור, עלאותו נושא בחלקים שונים של הודעת הערעור. מוטב שכל נושא יוצג בנפרד, על כלהנימוקים הדרושים לכדי הצגת תמונה ראוייה ובגבולות ובתחומים המקובלים בהודעתהערעור, במקום הרצאת דברים אשר חוזרת על עצמה ומערבבת בין טענה לטענה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דד. ליבוביץ למערערת, עו"ד א. טירר למשיב. 15.11.94).
ע.פ. 3342/93 - מרדכי אשכנזי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הורשע בהחזקת כ-24 גרום הירואין ובמספר עבירות נוספות שהתלוולמעצרו ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. בעת שביצע את העבירההיה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי של 5 שנים וביהמ"ש הפעיל את המאסרכששנתיים חופפות את המאסר החדש ו-3 שנים מצטברות. בינתיים נשפט המערער בענייןאחר, שגם הוא עניינו סחר סמים, ונדון לעוד 4 שנים מאסר המצטברות לעונש זה. כךשעל המערער לרצות 12 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. מאז שהמערער נאסר חל מפנה חיובי כאשר הוא עבר טיפול גמילה והוא גם מסייעלשיקומם של אחרים כמדריך באגף בבית המעצר המיועד לנגמלי סמים. גם ב"כ המדינהמכיר בכך שלאור ההתפתחויות יש מקום להקלה מסויימת בעונש. בכל נסיבות המקרההוחלט כי המאסר על תנאי של 5 שנים שהופעל יחפוף כולו את המאסר בפועל של 5 שניםשנגזר בגין תיק זה. ביהמ"ש נתן דעתו לכך כי לעונש זה מצטברות עוד 4 שנות מאסרשהושתו על המערער בעניין אחר.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. עו"ד צדוק חוגי למערער, עו"ד שקדלמשיבה. 24.11.94).
ע.פ. 6948/93 - מסעוד אלבז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של חטיפה ונסיון אינוס וחומרת העונש(מחוזי באר-שבע - ת.פ. 148/92 - הערעור נדחה).
א. המערער נהג ברכב ואסף בדרכו שתי נערות בנות 17 (המתלוננות) כטרמפיסטיות.תוך כדי נסיעה סטה המערער מהכביש לשביל שבצד הדרך. המתלוננות הביעו התנגדות לכךוניסו לשדל את המערער לאפשר להן לרדת מהמכונית. הוא מנע זאת מהן תוך איומיאקדח. לבסוף עצר את הרכב ובעודו מאיים על הנערות דרש מהן להתפשט ובמקביל הפשילאת מכנסיו והוציא את אבר מינו. את כוונתו לבעול את הנערות בכוח הבהיר באמרו"אין לי מה להפסיד, כבר אנסתי ורצחתי ארבע בחורות לפני כן". בנוסף על כך היכהאת הנערות באכזריות. לבסוף הצליחו המתלוננות להמלט ולהזעיק עזרה. המערער נעצרכאשר ניסה להמלט עם מכוניתו והעלה גירסה שלפיה כאילו פנו אליו המתלוננות לאחרשאיזה נהג ערבי ניסה לאנוס אותן. בימה"ש המחוזי קיבל את עדויות המתלוננות כיהמערער הוא זה שביצע את המעשים האמורים והרשיעו בעבירות של חטיפה לשם חבלה אועבירת מין לפי סעיף 374 לחוק העונשין, ושל נסיון לאינוס לפי הסעיפים 345(ב)+(ג)+ 32 לחוק העונשין. ביהמ"ש גזר על המערער 8 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעהועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה הן על עדויותיהן של שתיהמתלוננות שהיו מהימנות עליו, והן על ראיות נסיבתיות בעלות משקל משכנע ביותר.מנגד לא האמין ביהמ"ש לגירסתו של המערער ולפי הנסיבות והראיות יכול היה ביהמ"שהמחוזי להגיע למסקנתו. המערער העלה טענה משפטית נגד הרשעתו בעבירת החטיפה לפי
סעיף 374. המונח חטיפה מוגדר בסעיף 369 לחוק כך "הכופה אדם בכח או באיומים...ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה...". טוען הסניגור כי הגדרה זו איןלהחילה כאשר המתלוננות נכנסו מרצונן החופשי לתוך רכבו של המערער. אין ממש בטענהזו. המתלוננות חשו שהמערער סטה בנסיעתו מהדרך הנכונה והביעו רצונן העז והתקיףלרדת מהמכונית והמערער מנע זאת מהן. המשך הנסיעה מאותו מקום ועד למקום בוהתכוון לבצע את מעשה האינוס נכפה על המתלוננות, והגדרת ה"חטיפה" חלה על המקרה.
ג. טענה נוספת של הסניגורית היא כי מכל מקום לא חרגו מעשיו של המערער מתחום"מעשי הכנה" לביצוע עבירת האינוס, ועל כן לא היתה הצדקה להרשעת המערער ב"נסיון"לביצוע עבירת האינוס על פי הסעיפים 345 ו-32 לחוק העונשין. גם טענה זו ישלדחות. סעיף 33(א) לחוק קובע לאמור "רואים אדם כמנסה לעבור עבירה, אם הוא מתחיללהוציא את כוונתו אל הפועל במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמתה...". לפיהפסיקה, המעשה המהווה התחלת הביצוע אינו חייב להיות השלב האחרון של הביצוע. גםשלבים ראשונים של הביצוע יכולים להיות בגדר נסיון. יישום הכלל למקרה שבפנינואינו משאיר מקום לספקות. כאשר חוטף המערער את המתלוננות תוך סטייה מהכביש, כאשרהוא דורש מהמתלוננות להתפשט תוך שהוא מאיים עליהן, כאשר הוא מפעיל כח אלים ומכהאת המתלוננות בשל סירובן להיעתר לדרישתו, כאשר הוא מפשיל את מכנסיו ומוציא אתאבר מינו, ומבהיר היטב את כוונתו כשהוא אומר "כבר אנסתי ורצחתי 4 בחורות", הריהתקדם בכך המערער הרבה מעבר לשלב ההכנה לביצוע העבירה, וצעד כיברת דרך רציניתבמסלול שרשרת הפעולות המהוות נסיון לביצוע האונס.
ד. אשר לעונש - אין ספק כי מאסר בפועל לתקופה של 8 שנים הינו עונש רציני.הסניגור גם הצביע על מספר פסקי דין שבהם נגזרו עונשים יותר קלים. לעומת זאתישנם מקרים בהם החמיר ביהמ"ש עם הנאשמים. לנוכח ריבוי עבירות המין, ודרך ביצועןהאלימה, הינחה ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות את כל בתי המשפט להטיל על נאשמיםהמורשעים בעבירות כגון דא עונשים יותר משמעותיים ויותר מכאיבים מכפי שהיה הדברנהוג בעבר. בענייננו מתווספות לעצם מהותן החמורה של העבירות עוד נסיבות מחמירותמיוחדות. הקורבנות היו נערות צעירות בנות 17 שסמכו על המערער שיסיען בביטחה אלביתן, ביצוע החטיפה בנוסף לביצוע הנסיון לאינוס, שימוש באקדח כדי לאיים ואיומיםברצח. הנערות עברו ללא ספק טראומה נפשית נוראה. גם לא הופנתה תשומת לב ביהמ"שהעליון אל נסיבות מקילות מיוחדות.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עו"ד חיים קאזיסלמערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 22.11.94).
ע.א. 2447/93 - רימון מנסור מעיוף נגד ג'מיל מוסא אבראהים ואח'
*צירוף כל היורשים בתביעה נגד העזבון. *תקפות פס"ד נגד יורש שלא צורף לתובענה. *שיקול דעת ביהמ"ש במתן פס"ד הצהרתי כי פסה"ד אינו תקף(מחוזי נצרת - ת.א. 108/90 - הערעור נדחה).
א. השופט חשין: המנוח חנא מעיוף עבד-אל-נור (להלן: המנוח) מת בשנת 1965והשאיר שלשה יורשים, נאסר, מנסור ומדלין. כל אחד משלשת היורשים זכה בשלישהירושה. מנסור מת בשנת 1975 ובהתאם לצוואתו ירשו אותו בניו ואשתו, ובהם המערערשירש 1/20 מעזבונו של מנסור. בעזבונו של המנוח נכלל מגרש בכפר כנא בשטח של כ-16דונם והמגרש עבר בירושה ליורשיו של המנוח. כך שהמערער זכה ב-1/60 במגרש. בשנת1981 הגיש המשיב תביעה למתן פס"ד הצהרתי על זכויות שקנה, לטענתו, במגרש.לתביעתו לא צירף המשיב אלא את רשם המקרקעין ואת נאסר, אחד מיורשיו של המנוח.המערער וכל שאר היורשים לא צורפו כנתבעים בתביעה. נאסר תמך בתביעתו של המשיב.
ב. ביהמ"ש המחוזי הצהיר על המשיב כבעלים של כ-4 דונם במגרש. בעקבות פסה"ד רשםהמשיב את זכויותיו בפנקסי המקרקעין. המשיב בנה על חלקו בחלקה שלשה בתים ומכר
חלק מחלקו לצד שלישי. בשנת 1991 פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יצהיר כיפסה"ד הראשון משנת 1981 בטל, ולחילופין כי אינו מקים מעשה בי"ד כלפי המערערוהיורשים האחרים שלא צורפו להליך הראשון. המשיב טען בהגנתו כי לא חייב היה לצרףאת כל היורשים כצדדים לתביעה הראשונה, ולחילופין כי יש להשתיק את המערער מחמתשיהוי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי צריך היה בתביעה הראשונה לצרף את כל היורשיםכנתבעים. יחד עם זאת סירב להעניק למערער סעד הצהרתי, מן הטעם שהמערער ידע עלפסה"ד הראשון וכל האירועים שהיו אחריו והוא מנוע מלטעון לביטול פסה"ד. הערעורנדחה.
ג. לפי סעיף 122(א) לחוק הירושה חייב היה המשיב לצרף בתביעה הראשונה את כלהיורשים, ולא די בכך שהגיש תביעה נגד אחד היורשים כדי לחייב את כל היורשים.משלא מילא אחרי מצוות המחוקק ולא צירף את כל היורשים כבעלי דין, עולה המסקנה כיפסה"ד משנת 1981 מחייב רק את מי שהיה לו צד, ואינו מחייב את מי שלא היה צד לו.אעפ"כ אין ללמוד מכאן כי המערער זכאי לסעד שהוא מבקש לעצמו בהליך הנוכחי, היינולפס"ד הצהרתי שפסה"ד הראשון בטל או שאינו מהווה מעשה בית דין.
ד. תובע עשוי לזכות בפס"ד מצהיר בהתקיים שני תנאים מצטברים אלה: בהוכיחו כיקנוייה לו זכות או כי נתקיים "מצב" שעליו מבקש הוא להצהיר; כי מן הראוי לשרייןאותה זכות על ידי מתן פס"ד שישתיק כפירה והכחשה בעתיד ובלבד שאין נסיבותהמניעות את ביהמ"ש שלא להיעתר למבקש. בענייננו נתקיים "מצב" עליו מבקש המערערלהצהיר, אך אין זה מן הראוי כי אותו מצב יזכה בשריון של פס"ד מצהיר. זאת עקבשיהוי מקפח זכות והשלמה עם המצב שנוצר. התובע ידע על קיום זכותו של הנתבע וידעעל פסה"ד וידע על דבר השינויים שהמשיב מכניס בחלקה ושתק כל השנים. על יסוד הלכתהמניעות הכללית אין המערער זכאי לקבל פס"ד מצהיר כבקשתו. אין בכך כדי לומר דברעל זכויות שהמערער אפשר קנה לעצמו כלפי צדדיים שלישיים, או על סעדים אחריםשאפשר זכאי הוא להם, כגון סעד הפיצויים.
ה. השופט גולדברג: אם ביהמ"ש לא קנה סמכות לדון בתביעה משנת 1981, משוםשהמערער לא צורף כצד, כי אז לא יכול היה פסה"ד לפגוע בזכויותיו הקנייניות בנכס,אם היו לו, שכן פסה"ד בטל מעיקרו לגבי המערער. גם התנהגות מאוחרת של המערערשמלמדת על ויתור, שיהוי, או השלמה, לא יכולה, על כן, לפחות לאחר חוק המקרקעין,להקנות זכויות קנייניות למשיב בנכס ולנשל את המערער מזכויותיו בו. אעפ"כ דיןבקשת המערער להידחות מן הטעם כי בינתיים העביר המשיב את זכויותיו בנכס לאחרים.כיוון שכך אין עוד מקום לפס"ד הצהרתי שמבקש המערער, שהרי מתן פס"ד כזה מסורלשיקול דעתו של ביהמ"ש. אין בכך כדי למנוע את המערער מלפתוח בהליך אחר כדי לממשאת זכויותיו, אם היו לו כאלה.
ו. הנשיא שמגר: מסכים לתוצאה שאליה הגיעו השופטים האחרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד מ. לידאווי למערער, עו"דעסאם חדאד למשיב. 20.11.94).
בג"צ 6164/94 - לשכת סוכני ביטוח בישראל נגד המפקח על הביטוח ואח'
*הענקת רשיון למבטח להוציא פוליסות ביטוח בשיטת הביטוח הישיר(העתירה נדחתה).
א. עתירת העותרת מכוונת כנגד מתן רשיון מבטח למשיבה השלישית (ביטוח ישיר...בע"מ - להלן המבטחת), רשיון שניתן ע"י המפקח בהסתמך על הוראות סעיף 15 לחוקהפיקוח על עסקי ביטוח. הרשיון הוא להוציא פוליסות ביטוח בשיטת הביטוח הישיר,שלא באמצעות סוכן ביטוח, בתחום ענף ביטוח רכב מנועי רכוש, ביטוח רכב חובהוביטוח מקיף לדירות ובתי עסק. טענת המבקשת היא שהרשיון ניתן ללא שנבחנו כל
השיקולים הדרושים וללא שהונחה תשתית מספקת בפני המפקח, או בפני הועדה המייעצתאשר על המפקח להיוועץ בה קודם מתן רשיון. עוד טוענת העותרת שהמפקח לא נועץ, כפישחייב היה לעשות, במועצה המייעצת שהוקמה לפי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח והחליטעל מתן הרשיון למבטחת קודם שהמועצה העבירה אליו את המלצתה. העותרת מאגדת בתוכהאלפי סוכני ביטוח אשר עלולים להפגע מהביטוח הישיר ולטענתה לא שקל המפקח שיקוליםאשר יהיה בהם להקטין את הפגיעה בסוכנים. העתירה נדחתה.
ב. אין ספק כי פרנסת הסוכנים עשוייה להפגע עקב הרשיון, אך תוצאה זו אינה אלאתוצאת לוואי של שינוי לגיטימי במדיניות שיווק הביטוח. המפקח הגיע למסקנתו לאחרלימוד הנושא במשך שנתיים ולימוד הנוהג במספר מדינות בהן קיים שיווק ישיר שלביטוח. עפ"י מכלול השיקולים והעובדות שהיו לנגד עיניו של המשיב אין לומר כיהחלטתו נגועה בשיקולים פסולים, או בהתעלמות משיקולים אשר יצדיקו התערבות בג"צ.
ג. אין גם לקבל את הטענה כי החלטת המפקח נתקבלה בחופזה וללא בדיקה מספקת שלהנושא. לפי החוק אין חובת התייעצות של המפקח עם המועצה המייעצת קודם מתן רשיוןולאחר שבחן את כל הנושא במשך מספר שנים רשאי היה לקבל החלטתו במועד בו קיבלה.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טל. החלטה - השופט אור. עוה"ד ר. יאראק וגב'הילה קרן לעותרת, עוה"ד גב' אסנת מנדל ורם כספי למשיבים. 28.11.94).
רע"א 5851/94 - ארגון הקבלנים... ראשון לציון נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*תנאי במכרז בנייה המגביל קבלנים שאין להם נסיון מספיק שלא ישתתפו במכרז(מחוזי ת"א - המ' 11076/94 - הבקשה נדחתה).
א. ביום 1.6.94 החליטה הממשלה על שיווק קרקעות לבנייה למגורים במטרה לסייעבפתרון מצוקת הדיור ברחבי הארץ. בשל מצוקת הדיור חשוב היה שהמשתתפים במכרזיםיהיו בעלי יכולת ביצוע ונסיון כדי לבצע בפועל תוך זמן קצר יחסית את הבנייה עלהקרקע. לפיכך נקבע במכרזים תנאי שלפיו יוכלו להשתתף במכרז רק מי שבתקופה של 3השנים האחרונות שלפני פרסום המכרז סיימו בניה בהיקף מסויים כמפורט בתנאי המכרז(להלן: התנאי). במסגרת מדיניות הממשלה כאמור, פורסמו שני מכרזים לבניית דירותלמגורים באיזור ראשון לציון. אחד מהם הוא מכרז "חולות ד'" הנדון בענייננו,לחכירת קרקע ובניית למעלה מ-2,000 יחידות דיור ב-14 מתחמים.
ב. המכרז פורסם ביום 11.8.94 והמועד האחרון להגשת ההצעות היה ביום 12.10.94.יום לפני המועד האחרון פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה בה ביקשה פס"דהצהרתי על פיו ייפסל התנאי במכרז בהיותו תנאי מפלה. טענתה העיקרית של המבקשתהיתה כי מי שרשום בפנקס הקבלנים כקבלן בסיווג המתיר לו בנייה באחד מהמתחמיםשבמכרז, זכאי להשתתף במכרז לגבי אותו מתחם. התנאי המונע זאת ממנו, משום שלאהשלים בניית מספר מסויים של יחידות דיור כאמור, נקבע, כך הטענה, בחוסר סמכותומהווה תנאי מפלה. עוד טענה המבקשת שהתנאי מהווה קביעת נורמה חדשה, שהיא תקנהבת פועל תחיקתי שיש לפרסמה ברשומות. כן תקפה המבקשת את סבירות התנאי. ביהמ"שדחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. חשיבות מיוחדת יש במכרז שבענייננו למהירות הביצוע ולטיב הביצוע בהיקף גדולתוך זמן קצר יחסית. על כן חשוב היה למשיבות לדעת את היקף העבודה של קבלןהמעוניין להשתתף במכרז, עובדה שיש בה להצביע על כושרו לבצע את הבניה שיטול עלעצמו. לא כל מי שרשום בפנקס הקבלנים כמי שרשאי לבנות בהיקף מסויים, יש בידיובהכרח גם היכולת והכלים, עתה ועכשיו, לבצע בניה בהיקף כזה. התנאים שהעמיד משרדהבינוי במכרז בדבר נסיונו, כישוריו והיקף פעולתו של משתתף במכרז בתקופההאחרונה, נכללים בין התנאים שמותר היה להתנותם במכרז. גם על סבירותו של התנאיאין לחלוק משום שמדובר בתנאי סביר בנסיבות המיוחדות של המכרז הנדון. אין ממש
בטענה בדבר חובת פרסום התנאי ברשומות. המדובר בתנאי החל על משתתפים בשורתמכרזים מסויימת בלבד, אשר מתפרסים על תקופת זמן מסויימת, מכרזים בעלי אופיומטרה מיוחדים משלהם, ולא על תנאי המכוון לחול בכל המכרזים של המדינה או שלמינהל מקרקעי ישראל.
ד. כאמור אין ממש בטענות המבקשת נגד חוקיות התנאי. לכך יש להוסיף כי דיןהבקשה לצו זמני להידחות גם מחמת שיהוי, ובשל כך שמאזן הנוחיות אינו מצדיק אתמתן הצו. המבקשת המתינה חודשיים עד שהגישה את בקשתה לביהמ"ש המחוזי, ביוםהאחרון שלפני פתיחת תיבת המכרזים. לא היתה כל הצדקה לשיהוי זה. גם מאזן הנוחיותמצביע על כך שמן הראוי לדחות את הבקשה. כל עיכוב בהליכי המכרז טומן בחובו עיכובבביצוע עבודות הבניה התכופות על פי המדיניות שקבעה הממשלה. לעומת זאת, המבקשתעצמה אינה מתכוונת להשתתף במכרז, והיא לא ציינה אף לא אחד מחבריה אשר בשל התנאישבמחלוקת נמנע ממנו להשתתף במכרז.
(בפני: השופט אור. עו"ד דן כהן למבקשת, עוה"ד טליה ששון, מיכאל דעואל, אהודקלינברגר ומשה שורר למשיבים השונים. 22.11.94).
בש"פ 5097/94 - מדינת ישראל נגד דניאל בראון
*הארכה שניה של מעצר לפי סעיף 54 בעבירות אלימות כאשר הנאשם גרם להארכת הדיונים(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם יחד עם ששה נאשמים אחרים בסידרה ארוכה של אישומים בעבירותרכוש חמורות. המשפט התנהל בפני השופט אדר ובהגיע פרשת הראיות לשלב מתקדם ביקשהסניגור כי השופט יפסול עצמו. בקשתו נדחתה וגם הערעור על כך לביהמ"ש העליוןנדחה, אך ביהמ"ש העליון המליץ, לאחר שביהמ"ש המחוזי כבר החליט בין כה וכהלהפריד את משפטו של המשיב ממשפט הנאשמים האחרים, כי משפטו יתנהל בפני שופט אחר.על רקע המלצה זו נקבע משפטו של המשיב לשמיעה מחדש בפני שופט אחר. בינתיים עברההשנה להגשת כתב האישום וביהמ"ש העליון האריך ב-3 חודשים את המאסר. עתה ביקשההמדינה הארכה נוספת של המאסר ל-3 חודשים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפליליוהבקשה נתקבלה.
ב. יש בסיס לחששות הכבדים של המדינה מפני שחרורו של המשיב. מדובר בעברייןשלחובתו הרשעות קודמות רבות בעבירות רכוש, עבירות אלימות ובריחה ממשמורת חוקית.קיים חשש שיחדש את פעילותו העבריינית אם ישוחרר וכן עשוי הוא לסכן את שלומו שלעד המדינה שהעיד במשפטו.
ג. נותרה הבעייה שגם בשלשת החודשים הבאים לא יסתיים המשפט, והשאלה היא אםבנסיבות אלה צריך להיעתר עתה להארכה נוספת של המעצר. בנסיבות העניין יש להשיבלשאלה זו בחיוב. טעם הדבר הוא שלמשיב היה חלק ממשי בהסבת ההתרחשויות שגרמולהתמשכות ההליך בפני השופט אדר. עד לאירוע שבעטיו ביקש הסניגור כי השופט יפסולעצמו, חיבל המשיב באופן שיטתי במהלכו התקין של המשפט. הוא הפריע למהלך הדיוןבקריאות ובצעקות, לא ציית להוראות ועורר מהומות באולם. מי שמכשיל את קיומו שלהליך תקין, או מכביד על ניהולו, אינו יכול להישמע בטענה כי התארכות המשפטמצדיקה לשחררו ממעצר. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר ב-3 חודשים נוספים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גל לברטוב למבקשת, עו"ד ירום הלוי למשיב. 4.10.94).
בש"פ 5339/94 - עובדיה שמואל נגד מדינת ישראל - עירית ת"א
*הסמכות להורות על עיכוב ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - ביצוע העונש נדחה בכשבועיים).
א. המבקש הורשע בביהמ"ש לעניינים מקומיים בעבירות של עיסוק בעסק ללא רשיוןובאי קיום צו ביהמ"ש וביום 10.8.93 נדון ל-4 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר
על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 6 חודשים שמתוכם 2 חופפים כך שעל המבקשלרצות 8 חודשי מאסר. ביהמ"ש השלום סירב לדחות את תחילת ביצוע עונש המאסר, אךבלי שהוברר כיצד אירע הדבר, לא בוצע עונש המאסר עד לאחר שנשמע הערעור. ביום14.11.93 דחה ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של המבקש והלה הגיש בקשה לרשות ערעורלביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה אך השופט ד. לוין הורה כי עונש המאסר יעוכבלשבועיים, היינו עד ליום 20.3.94 וכי באותו יום יתייצב המבקש לריצוי המאסר.
ב. המבקש לא התייצב לריצוי עונש המאסר ביום 20.3.94 אלא הגיש בקשה לביהמ"שהמחוזי לעיכוב נוסף של ביצוע העונש. כמדומה שביהמ"ש המחוזי לא קנה כל סמכותלדון באותה בקשה ובכל זאת עוכב עונש המאסר שוב ושוב בלא סמכות. העיכוב האחרוןהיה ביום 20.3.94 ל-30 יום היינו עד ליום 20.4.94. המבקש ביקש דחייה נוספתבטענה כי הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה וביהמ"ש החליט לעכב את ביצוע העונשלצורך טיפול בבקשת החנינה עד ליום 1.10.94. קשה למצוא מניין קנה ביהמ"ש המחוזיסמכות לעכב כך את ביצוע עונש המאסר. אף אחד מהפרקליטים שהופיעו בבקשה דנא לאידע להצביע על מקור הסמכות. גם לגופו של עניין מופלאה היא ההחלטה. יכול וביצועגז"ד יידחה בשל בקשת חנינה שהוגשה לנשיא, אך טעם זה לא יתפוס אלא במקריםמיוחדים שבמיוחדים, יוצאי דופן במינם ובסוגם, ועיקרם יהיה באירועים שאירעו לאחרגזר הדין ואשר אילו היו בפני ביהמ"ש בעת שגזר את העונש אפשר היו משפיעים עלשיקול דעתו שלא לגזור מאסר כפי שגזר. בענייננו אין למצוא אותו טעם מיוחדשבמיוחד. בין כך ובין כך עולה שביצוע המאסר נדחה לחצי שנה נוספת ובתום מחציתהשנה שוב ביקש המבקש לעכב את ביצוע המאסר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ומכאןהבקשה לביהמ"ש העליון לעיכוב נוסף. הבקשה נדחתה בעיקרה.
ג. הסניגור לא השכיל להראות מניין הסמכות לביהמ"ש העליון לדחות שוב את ביצועעונש המאסר. גם אילו היתה סמכות כזו הרי הגשת הבקשה לנשיא המדינה אינה מהווהטעם ראוי לדחיית ביצוע מאסר, כאמור, אלא בנסיבות מיוחדות במינן. יחד עם זאת איןלהתעלם מהחלטות שלפיהן זכה המבקש עד היום לדחיות. גם אם מאז 8.3.94 פעלו בתיהמשפט ללא סמכות וללא עילה ראוייה לדחיית ביצוע גזר הדין, הרי שבשתא - כיוןדעל-על, ויש למצוא דרכים לחיים יחד עם אותה שבשתא. בשים לב לכל הנסיבות הוחלט,כמעט בעל כורחו של ביהמ"ש, ובספק סמכות כאמור, להוסיף ולדחות את ביצוע עונשהמאסר עד ליום 23.10.94.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יצחק תוסיה כהן למבקש, עוה"ד יהושע למברגר ופריאללמשיבה. 7.10.94).
רע"א 5438/94 - אורבונד שיווק בע"מ נגד המרכז הישראלי לגבס... בע"מ
*מאזן הנוחיות במתן סעד זמני(מחוזי ת"א - המ' 7614/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. באוגוסט 1992 נחתם הסכם בין המבקשת, העוסקת בשיווק לוחות גבס לבנייהומוצרים נלווים, לבין המשיבה, שהיתה מעוניינת להיות מפיצה מורשית של המבקשת.ההסכם נחתם בתוקף עד יולי 1995 עם אופציה לחידוש לשנתיים נוספות. בחודש מרץ1994 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי תביעה לחייב את המשיבה לשלם לה חוב בסכום שלכ-885,000 ש"ח, הנובע מאי כיבוד המחאות שנתנה המשיבה למבקשת עבור מוצריםשסופקו. ביוני 1994 הגישה המשיבה תביעת פיצויים נגד המבקשת וכן בקשה לצווימניעה וצו עשה. צווי המניעה נועדו לאסור על המבקשת לספק לוחות גבס ומוצריםנלווים לחברות מתחרות במשיבה, וצו עשה זמני המצווה על המבקשת לספק למשיבה לוחותגבס בתנאים שנקבעו בהסכם. ביום 8.9.94 ניתנו הסעדים הזמניים כמבוקש. בקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אם אמנם לא עמדה המשיבה בהתחייבויותיה הכספיות כלפי המבקשת, רשאית היתההמבקשת לבטל את ההסכם עם המשיבה ולא להמשיך ולספק למשיבה סחורה לשם שיווקה.ביהמ"ש המחוזי לא הכריע במחלוקת בין הצדדים וקבע כי אין הוא יכול באותו שלב שלהדיון לקבוע כי טענות המשיבה בדבר טעויות בחשבונות המבקשת אין בהן ממש. ברם, אףכי לא ניתן לקבוע את יתרת החשבון שבין המבקשת למשיבה בעת ביטול ההסכם ע"יהמבקשת, היה בחומר הראיות כדי להצביע, לכאורה, שאכן היתה יתרת חוב של המשיבהלמבקשת בסכום נכבד. מבלי להכריע בגופה של המחלוקת, הרי באו בפני ביהמ"ש ראיותמספיקות לכאורה, שלפיהן הראתה המבקשת שבעת שביטלה את ההסכם עם המשיבה היה זהעקב קיום חוב של המשיבה. בנסיבות אלה לא היה מקום להעניק למשיבה את הצוויםשביקשה.
ג. נימוק נוסף המצדיק את דחיית בקשת המשיבה, הוא השיהוי הניכר בהגשת התובענה.חלפו לא פחות מ-3 חודשים מאז שהמבקשת הפסיקה לספק סחורות למשיבה עד שהמשיבההגישה תובענתה. עם הפסקת הספקת הסחורה נערכה המבקשת להספקתה בדרכים אחרות.בנסיבות אלה, שיהוי של 3 חודשים די בו כדי להצדיק דחיית הבקשה לצו מניעה ולצועשה זמניים. אם בסופו של דבר יתברר שלמשיבה עומדת עילת תביעה נגד המבקשת, היאתוכל למצוא סעדה בפיצוי כספי במסגרת התביעה שהגישה.
(בפני: השופט אור. עוה"ד א. צ'רטוק וגורניצקי למבקשת, עו"ד נח ליפשיץלמשיבה. 22.11.94).
ע.פ. 387/93 - מדינת ישראל נגד מימון גוזלן
*קולת העונש (שוד תוך כדי פציעה ביריות)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב ביצע, יחד עם חבר, שוד מזויין בחנות תכשיטים. תחילה פרץ המשיב אתדלת החנות, ולאחר מכן נכנס אדם נוסף לחנות שהחל לאסוף את התכשיטים. המערער ירהלעבר בעל החנות ופגע בו בירכו ובאגן הירכיים. כשבעל החנות הפצוע ניסה להתגונןחבל בו המערער בראשו בעזרת האקדח. בעלי חנויות סמוכות נכנסו וגם עליהם אייםהמערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של שוד מזויין, חבלה בכוונהמחמירה וכיוצא באלה עבירות וגזר לו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר עלתנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. הסניגורית ניסתה להסביר את פעולתו הנפשעת של המשיב תוך תיאור מצוקתוהמשפחתית והכלכלית. כל אלה יכלו אולי לשמש נסיבה מקילה משמעותית ביחס לעבירותשיגרתיות, אך קשה לייחס להיבט זה משקל כאשר מדובר בפשע מתוכנן, יחד עם עברייןאלמוני נוסף שנמלט מהמקום ועד היום לא נעצר. במהלכו של השוד השתמשו השודדיםבנשק חם לא רק לצרכי איום, אלא אף הופעל הנשק וגרם לפציעה רצינית של הקורבן ורקבנס לא הסתיימה פרשה זו בתוצאה קטלנית. כמו כן, למשיב הרשעות קודמות. זאת ועוד,חרף הבעת חרטה של המשיב, לא גילה עד כה את זהותו של שותפו לעבירה שהרכוש הנשדדנשאר בחזקתו.
ג. המעשים בהם הורשע המשיב חמורים עד כדי כך שהעונש שנגזר נראה לעומתםדיספרופורציונאלי לחלוטין ומחטיא את מטרת הענישה. על אף הכלל המנחה שבקבלתערעור אין ממצים את חומרת הדין ומסתפקים בעונש מתון ביותר שחייב היה ביהמ"שלהטיל על הנאשם, הרי אין מנוס מלהחליט על החמרה ניכרת של גזר הדין. לפיכך הוחלטלגזור למשיב 7 שנים וחצי מאסר בפועל ועוד שנתיים וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בך, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אתיכהנא למערערת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב. 29.11.94).
ב ת ו כ ן
* רע"א 4277/94 - החלטת ביהמ"ש להעניק סעד דיוני מעבר למבוקש ................242 ─* ע.א. 4650/90 - תביעה אישית או "תביעה נגזרת" בשם חברה. *הוצאות משפט ......242 ─* ע.א. 3310/94 - אימוץ ....................................................243 ─* ע.א. 4398/90 - ביצוע פס"ד שאישר פסק בורר. *טענות שיהוי וויתור ...........244 ─* ע.א. 4145/91 - תביעת פיצויים מבנק שביצע עיסקות עתידיות עבור לקוח. *נטל הראיה בטענה שלא ניתנו הוראות לבנק לביצוע העיסקות ...........245 ─* ע.פ. 2328/93 - הרשעת רואה חשבון בעבירה משמעתית ..........................246 ─* ע.פ. 2223/94 - קולת העונש (הוצאת ילד מישראל ללא הסכמת בן הזוג) ..........247 ─* ע.א. 493/94 - השלמת מזונות לאשה העובדת מחוץ למשק ביתה ..................248 ─* ע.פ. 3342/93 - חומרת העונש (סמים - הרואין) ..............................249 ─* ע.פ. 6948/93 - הרשעה בעבירות של חטיפה ונסיון אינוס וחומרת העונש .........249 ─* ע.א. 2447/93 - צירוף כל היורשים בתביעה נגד העזבון. *תקפות פס"ד נגד─ יורש שלא צורף לתובענה. *שיקול דעת ביהמ"ש במתן פס"ד הצהרתי ─ כי פסה"ד אינו תקף ........................................250 ─* בג"צ 6164/94 - הענקת רשיון למבטח להוציא פוליסות ביטוח בשיטת הביטוח הישיר..251 ─* רע"א 5851/94 - תנאי במכרז בנייה המגביל קבלנים שאין להם נסיון מספיק שלא ─ ישתתפו במכרז .............................................252 ─* בש"פ 5097/94 - הארכה שניה של מעצר לפי סעיף 54 בעבירות אלימות כאשר הנאשם ─ גרם להארכת הדיונים .......................................253 ─* בש"פ 5339/94 - הסמכות להורות על עיכוב ביצוע עונש מאסר ...................253 ─* רע"א 5438/94 - מאזן הנוחיות במתן סעד זמני ...............................254 ─* ע.פ. 387/93 - קולת העונש (שוד תוך כדי פציעה ביריות) ....................255 ─
─