ע.פ. 3583/94 - גיל לעדן נגד מדינת ישראל
*הוצאות לנאשם במשפט תעבורה שזכה בדינו ולא היה יסוד לאשמה(הערעור נתקבל).
א. המערער הואשם בנהיגת רכב במהירות מופרזת. הוא שלח לביהמ"ש הודעה על הספחשבדו"ח שלפיה הוא כופר במהירות הנסיעה הנטענת. בבימ"ש השלום התקיימו 5 ישיבותבעניינו. בישיבה הראשונה הוקרא כתב האישום, בישיבה השניה הסביר השופט למערעראופן הבאת הראיות בהליך כגון זה ודחה את התיק להבאת ראיות. בישיבה השלישיתביקשה התביעה להגיש תעודת עובד ציבור בעניין תקינות המכשיר המודד את המהירות אךהמערער התנגד להגשת התעודה משום שלא ניתן לו לעיין בה זמן סביר לפני הגשתה.בישיבה הרביעית נתברר שהתעודה שהתיימרה להוכיח את תקינות המכשיר התייחסה למכשירמדגם אחר. בישיבה החמישית ניתנה החלטת השופט שאין מקום להסתמך על ראיות התביעהוכי יש לזכות את המערער מן העבירה שיוחסה לו. השופט דחה את בקשת המערער לחייבאת המדינה בתשלום הוצאותיו בלי שנימק את החלטתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעורעל החלטה זו והמערער הגיש בקשה לרשות ערעור. הרשות ניתנה לצורך ליבון השאלה אםבנסיבות הגשת כתב האישום במקרה דנן, וכן בשל התמשכות הדיון, יש מקום לחייב אתהמדינה בהוצאות המשפט, וזאת אם מכח סעיף 80 לחוק העונשין ואם לאור תקנה 21לתקנות סדר הדין הפלילי. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 80 לחוק העונשין קובע: "משפט שנפתח... וראה ביהמ"ש שלא היה יסודלאשמה... רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות...". תקנה 21 לתקנותסדר הדין קובעת "נעתר ביהמ"ש לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט... בשל מעשה אומחדל של בעל דין, רשאי ביהמ"ש... להטיל על בעל הדין... הוצאות בפועל לטובת הצדשכנגד". ביהמ"ש המחוזי סבר כי דחיות הדיון עליהן החליט בימ"ש השלום ניתנו כדילבוא לקראת המערער שלא היה מיוצג ע"י סניגור ולאפשר לו להתגונן במשפט זה כדבעי.אכן יש בקביעה זו כדי להסביר אי הטלת הוצאות על המדינה על פי תקנה 21 לתקנותסדר הדין. אולם אין בכך הצדקה לאי הענקת הוצאות על פי הוראות סעיף 80(א) הנ"ללחוק העונשין, כאשר בחומר הראיות שהיה בידי התביעה לא היה "יסוד להאשמה". ואכן,מיד עם פתיחת הדיון בערעור הודיעה ב"כ המדינה כי היא מסכימה לקבלת הערעורולתשלום הוצאות. חילוקי הדעות נותרו רק ביחס לגובה סכום ההוצאות.
ג. ב"כ המדינה הבהירה, כי הפרוצדורה הנוהגת הינה, שעל סמך התצלום במכשיריםשבידי משטרת התנועה, המצביע לכאורה על נהיגה במהירות מופרזת, מוגש כתב האישום.אם מודה הנאשם באשמה, הרי הוא מורשע מיד. אם אינו מודה באשמה, דואגת התביעהלהשגת הוכחות בדבר כשירות מנגנוני המכשירים שבאמצעותם נקבעה מהירות נסיעתו שלהנאשם. פרוצדורה זו מעוררת בעייה עקרונית ויש צורך בתיקון המצב. אין זה נוהגתקין שמוגש כתב אישום, ומוזמן נאשם לביהמ"ש עפ"י אותו כתב אישום, מבלי שקייםבתיק התביעה חומר ראיות לכאורה החיוני להשגת הרשעה. הדבר כרוך אולי בפתרוןבעיות מעשיות וטכניות, אך אלה הם קשיים שניתן להתגבר עליהם. הגשת אישום המסתמךעל תצלום חייבת להתלוות לעולם בהכנת תעודת עובד ציבור באשר לתקינות המכשיר.
ד. אשר לסכום ההוצאות - הן מתייחסות לקיום 5 ישיבות בפני שופט התעבורה,לערעור על אי פסיקת הוצאות בביהמ"ש המחוזי, לדיון בבקשה לרשות לערער שנתקבלה,לשמיעת הערעור הנוכחי שרק במהלכו הסכימה התביעה כי מגיעות למערער הוצאותיו. ב"כהמדינה ביקשה להבחין בין הוצאות המערער בשל הדיונים בבית המשפט לתעבורה, לביןהוצאותיו בשל הדיון בערעור, שכן אין נוהגים לשלם הוצאות נאשם שזוכה בערעורפלילי. אין מקום להבחנה כאמור. משנקבע כי עקרונית זכאי הנאשם לתשלום הוצאותיויש לקחת בחשבון את השתתפותו בכל הדיונים שהיוו חלק אינטגרלי של אותו הליך. יש
להחיל את העקרון גם על הערכאות בפניהן נדונה שאלת הוצאותיו של המערער. לפיכךהוחלט לחייב את המדינה לשלם למשיב הוצאות של 7,500 ש"ח בכל הערכאות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד שמחהניר למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 23.11.94).
ע.פ. 6577/93 - מיכאל ברק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בקטינה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער פנה לילדה קטינה, בת 8, כאשר היתה בפתח ביתה, ואילץ אותה לרדת עימולמקלט הבית. ליד פתח המקלט החל לעשות מעשים מגונים בילדה ולקול זעקותיה הצליחוהשכנים ללכוד את המערער. המערער הודה באשמה בעקבות עיסקת טיעון שלפיה תוקן כתבהאישום והמערער הופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן. הוסכם כי ביהמ"ש יתבקש ע"יהצדדים לגזור למערער חצי שנה מאסר שיבוצע בעבודת שירות וכן מבחן ומאסר על תנאי.השופט הודיע למערער ולבאי כוח בעלי הדין כי ביהמ"ש אינו מחוייב לפעול עפ"יעיסקת הטיעון ויגזור את הדין לפי שיקול דעתו. לאחר שמיעת הטענות לעניין העונשגזר ביהמ"ש למערער 15 חודשים מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור עלחומרת העונש נתקבל.
ב. הסניגור קובל על כך שהשופט לא קיבל את עיסקת הטיעון חרף הנסיבות האישיותהמאוד מיוחדות של המערער, שכן התברר כי המערער נקי מכל רבב עד למקרה האמור ואתהמעשה עשה בשל מצב חולני שמנע ממנו את היכולת לגבור על יצרו. מאז שהועמד לדיןהיה מוגבל בתנועותיו במשך שנה, הוא עובר טיפול פסיכולוגי קליני ולדעת שירותהמבחן ראוי שהמערער יועמד בפיקוח שירות המבחן ולא יוטל עליו מאסר בפועל אלאמאסר שיאפשר את ריצויו בעבודות שירות.
ג. אמנם כן, מבחינתו של המערער, ההסתבכות היא אומללה, המציאות היא קשה וראוילעודד את שיקומו הנפשי ולהקל עימו. אם השיקול האישי בלבד היה צריך להנחות, אולהתקבל כעיקרי, יתכן שהיה מקום לקבל את עיסקת הטיעון. אולם לא ניתן להתעלםמחומרתו של המעשה. המעשה זועק מבחינת חומרתו, שהרי לא רק שהמערער סיפק את יצרוהמיני בעשיית מעשה מגונה בילדה רכה בשנים, אלא שעשה כן בכוח ולא שעה לזעקותיהולבכיה של אותה ילדה קטנה, שנאלצה לעבור חוויה טראומטית, קשה ומזעזעת. התופעהשל מעשים מגונים בכח או תוך ניצול תמימותם של קטינים, היא שכיחה ופוגעת פגיעהחמורה בחיי הקהילה ובטחונם של קטינים. בנסיבות האמורות מתחייבת ענישה שתהיהבעלת משמעות מרתיעה. לפיכך אין לומר שהשופט שגה בדחותו את עיסקת הטיעון ובהטילומאסר שריצויו בפועל. עם זאת, בהתחשב בתסקיר שירות המבחן, מצבו האישי והמשפחתישל המערער, וההמלצה הטיפולית, יש חיוב רב בהעמדתו של המערער במבחן. מתוךהתחשבות בכל האמור הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על תשעה חודשים כאשר יתר חלקיגזר הדין יעמדו בעינם. המערער יועמד בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה מיוםשחרורו מהמאסר.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד שקדלמשיבה. 24.11.94).
בש"פ 5399/94 - עקיבא פרדקין נגד מדינת ישראל
*רשות לערר נוסף על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערר לעצור את העורר עד תום ההליכים(בקשה לרשות ערר על מעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
א. נגד המבקש הוגש אישום פלילי. כדי לשכנע את הפרקליטות בצידקת טענות ההגנהשהעלה, ביקש המבקש לאפשר לו לעיין בתיקים המצויים בפרקליטות באותו נושא.הפרקליטות נתנה בו אמון ומסרה לידיו את התיקים. הוא עשה שימוש לרעה באמון שניתן
בו ועשה מעשים שהביאו להגשת כתב אישום נגדו הכולל עבירות של גניבה, הוצאת מסמךממשמורת הפרקליטות, השמדת ראיה, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שבועת שקר וכיוצאבאלה עבירות. עם הגשת כתב האישום בגין העבירות דנא ביקשה המדינה מעצר המבקש עדתום ההליכים, אך בימ"ש השלום סבר כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של שחרורבערובה תוך הגבלות. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הורה על מעצרו שלהמבקש עד תום ההליכים. הבקשה לרשות לערר נוסף נדחתה.
ב. הלכה היא כי לא תינתן רשות ערר נוסף אלא במקרים ובנסיבות מיוחדים, כגוןבמקום בו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות חוקתית, בעייה משפטית חשובה, וכיוצא באלה,בדומה להנחיות החלות על מתן רשות ערעור שני בעניין אזרחי. אכן, גם טעות מהותיתבהחלטה די היה בה כדי להצדיק רשות ערר, אך טעות מעין זו לא קמה ולא נהייתה,וממילא אין המבקש זכאי לרשות לערר נוסף. המדינה נתנה בו אמון והוא ביצע אתהמעשים שביצע ומתקיים בו יסוד סביר לחשש כי שחרורו יביא לידי שיבוש הליכי משפט,אחת העילות למעצר כאמור בסעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. לא נתקיימו בענייננונסיבות שבהן ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופת מעצר.
ג. הסניגור העלה חשש כי המבקש יהיה עצור חודשים רבים עד שיסתיימו ההליכיםבמשפטו. זאת בעיקר בשים לב למורכבות המשפט ולמספר הרב של עדים האמורים להעידבו. מכאן עתירתו להורות כבר עתה על שחרורו של המבקש בערובה, לפני תום השנה. גםבהתחשב בחשש זה דין הבקשה להידחות. סעיף 53 לחוק מורה כי יש לשחרר נאשם העצורבמשך שנה מיום הגשת כתב האישום, ולכאורה הצו למעצר עד תום ההליכים כמוהו כצולמעצר למשך שנה אם לא יסתיימו ההליכים קודם לכן. למעשה, אם ניתן צו למעצרו שלפלוני עד תום ההליכים ומסתבר כי פלוני מוחזק במעצר כ-9 חודשים, ומשפטו טרם החל,ועד תום שנת המעצר נקבעו אך שתי ישיבות בלבד לשמיעת המשפט וצפוי שיתקיימוישיבות רבות אחרות, זכאי פלוני לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר עוד בטרם תעבורהשנה והוא עשוי לזכות בעיון חוזר. הוא לא יזכה אוטומטית בשחרור ממעצר, אךבמניין שיקוליו של ביהמ"ש יבוא מעתה גורם שלא היה בו מלכתחילה, לאמור, כי חלפותשעה חודשים באפס-מעש. משמתווסף שיקול זה יערוך ביהמ"ש מחדש את האיזוניםוהמשקלות כדי לקבוע אם יש להמשיך את המעצר אם לאו. זו תשובה לחששו של הסניגורלעניין העובדה שהמשפט טרם החל.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אייל רוזובסקי למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.13.10.94).
בש"פ 6308/94 - נצח בורי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות מרמה שונות ונדון לשנתיים וחצי מאסרבפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 20,000 ש"ח. הוא הגיש ערעורעל חומרת והוא מבקש את עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. הטענה העיקריתבערעור היא שביהמ"ש לא רשאי היה לגזור את דינו בלי לקבל קודם לכן תסקיר שלשירות המבחן לפי סעיף 38 לחוק העונשין שלפיו לא יטיל ביהמ"ש עונש מאסר בפועל עלנאשם שביום ביצוע העבירה טרם מלאו לו 21 שנה, אלא לאחר קבלת תסקיר.
ב. המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו לגבי 3 פרשיות שהתרחשו בעפולה, בנשר ובביתשאן. באחת הפרשיות, זו שהתרחשה בעפולה, לא מלאו למבקש בעת ביצוע העבירה 21 שנהומכאן שלגבי פרשה זו אסור היה להטיל עונש מאסר ללא קבלת תסקיר. ביהמ"ש המחוזיביקש לקבל תסקיר לפני שגזר את דינו של המבקש, אך בפועל לא נתקבל התסקיר. סיבותאחדות חברו לעניין זה. לאחר שביהמ"ש דחה את הדיון פעמים אחדות לצורך קבלת
התסקיר, והודע לו כי המבקש זומן 3 פעמים לשירות המבחן ולא הופיע, החליט ביהמ"שלשמוע טיעונים לעונש ולגזור את ענשו של המבקש. ביהמ"ש ציין כי "ביהמ"ש איפשרקבלת תסקיר קצין מבחן וזאת לפנים משורת הדין, באשר הנאשם הינו מבוגר מהגילהנדרש לצורך קבלת תסקיר". הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נתקבלה.
ג. טעה ביהמ"ש בהחלטתו האמורה, שכן הגיל הקובע לעניין החובה לקבל תסקיר אינוהגיל בעת מתן גזר הדין, אלא הגיל בעת ביצוע העבירה. כיוון שהמבקש לא הגיע לגיל21 בעת ביצוע העבירות באחת הפרשיות, הרי קבלת התסקיר נדרשה לא לפנים משורתהדין, אלא כחובה שבדין. נכון שהמבקש נושא בחלק מן האחריות שכן זומן ע"י שירותהמבחן ולא הופיע, אולם גם אם כך הדבר אין בכך כדי לפטור את ביהמ"ש מן החובהלקבל תסקיר. אם הנאשם אינו משתף פעולה עם שירות המבחן יכול השירות לתת תסקירחלקי ולציין בו כי התסקיר אינו שלם משום שהנאשם לא שיתף פעולה עם השירות.
ד. כאשר ביהמ"ש גוזר עונש מאסר בפועל על צעיר אשר בעת ביצוע העבירה לא מלאולו 21 שנה, מבלי שקיבל תסקיר משירות המבחן, יש בכך עילה לערעור. יש סיכוי טובלכך שביהמ"ש יקבל את טענת הערעור האמורה ויבטל את גזר הדין, משום שביהמ"ש לאקיבל לפני גזירת העונש תסקיר של שירות המבחן. העובדה שבמקרה זה הורשע המבקש גםבגין מעשים שבוצעו לאחר שמלאו לו 21 שנים אינה משנה את התוצאה האמורה. הלכהלמעשה ביהמ"ש לא הפריד בין הפרשיות, לפי הגיל של המבקש בעת ביצוע העבירות,לצורך גזר הדין. עונש המאסר הוטל בגין כל הפרשיות כולן ואין מקום שביהמ"ש יפצלעתה את העונש כאילו באמצעות עפרון כחול לעונש בגין פרשה זו ולעונש בגין פרשהאחרת.
ה. אין לומר כי הפגם האמור בהכרח יבטל את גזר הדין במקרה זה או במקרים אחרים,וכי פגם כזה בהכרח יוביל לשחרור בערובה או לעיכוב ביצוע העונש. הדבר תלויבנסיבות המקרה. ביהמ"ש שלערעור רשאי לדחות ערעור גם אם קיבל טענה שנטענה, אםהיה סבור שלא נגרם עיוות דין. בענייננו נסיבות המקרה פועלות לטובתו של המבקש.ראשית, אין לו עבר פלילי, שנית, העבירות נשוא תיק זה בוצעו לפני 7 שנים לערך.כל אותו זמן היה נתון המבקש לעינוי דין ולא עבר עבירה נוספת. נימוק נוסףלהיענות לבקשתו הנוכחית היא שבינתיים הקים המבקש משפחה והוא מפרנס 7 ילדים.לפיכך הוחלט לעכב את ביצוע עונש המאסר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד חנן גולד למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.15.11.94).
בש"פ 6123/94 - כמאל נבואני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים כאשר הנאשם שוחרר תחילה כשהבטיח לשתף פעולה עם המשטרה ולא קיים את הבטחתו(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של החזקה וסחר בסמים. תחילה נעצר ע"י ביהמ"ש לתקופהמוגבלת והוגש נגדו כתב אישום. לפני שהסתיימה תקופת המעצר הודיעה הפרקליטות שהיאחוזרת בה מכתב האישום והעורר שוחרר מן המעצר. זאת לאחר שהעורר והמשטרה הגיעולהסכמה כי העורר ישמש סוכן משטרתי חשאי. העורר שוחרר בערובה ובכתב הערובההתחייב להתייצב פעמיים בשבוע בתחנת המשטרה. לא עברו ימים רבים ונתברר למשטרהשהעורר אינו עומד בהסכם, וגם נמנע מלהתייצב בתחנת המשטרה כפי שהתחייב בכתבהערבות. בעקבות זאת נעצר העורר מחדש עד תום ההליכים. הסניגור מסכים כי יש ראיותלכאורה ואינו מתעלם מכך שמדיניות ביהמ"ש היא כי בעבירות סמים יש לעצור נאשם עדתום ההליכים, אך טענתו היא כי העובדה שהמשטרה היתה מוכנה לשחרר את העורר מןהמעצר וכן העובדה שבמשך תקופה של יותר מחודשיים שבה היה משוחרר לא עבר כל
עבירה, מלמדות שלא נשקפת ממנו סכנה לציבור ולפיכך נשמט הבסיס למעצר. העררנדחה.
ב. אילו טענתו של הסניגור היתה מתקבלת, היתה נפתחת דרך חדשה ומפתה בפני כל מישנעצר כחשוד בסחר בסמים. חשוד כזה יוכל להבטיח למשטרה כי ישמש סוכן ויחשוףעבריינים מסוכנים ולהשתחרר ממעצר. אם אחר כך יתברר כי אין הוא מקיים הבטחתו,והמשטרה תבקש לשוב ולעצרו, יוכל לטעון כי אין היא רשאית לעצור אותו יותר, אםמשום שהוכח כי אין הוא מסכן את שלום הציבור ואם מטעם אחר. פרס כזה לא מגיעלנאשם גם אם התכוון באמת ובתמים לקיים הבטחתו. קל וחומר אם לא התכוון מלכתחילהאלא לשטות במשטרה.
ג. הסניגור ביקש, לחילופין, שביהמ"ש יסתפק בחלופת מעצר. אולם המדיניות העקביתשל ביהמ"ש היא, כי בעבירות של סחר בסמים אין להסתפק בחלופת מעצר. כך בדרך כללובמיוחד במקרה שלפנינו שבו הופר הסכם עם המשטרה. חלופת מעצר מתבססת במידה רבהעל אמון בנאשם שיקיים בקפדנות את התנאים לשחרורו, כגון שלא יצא מפתח ביתווכיוצא בכך. כאשר העורר נעצר לאחר שהתברר כי אין לסמוך על התחייבותו, אין יותרמקום לרחוש לו אמון ונשמט הבסיס מן האפשרות להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד זכי כמאל לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.20.11.94).
ע.פ. 294/93 - רימון חדד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של סחיטה באיומים או עושק ומידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 193/92 - הערעור נדחה).
א. המתלונן הכיר את אשתו של המערער שעה שהיתה בהליכי גירושין. באחד הערביםניגש המערער למתלונן ואיים עליו שאם לא יעזוב את אשתו "יחתוך לו את הרגליים".בהמשך התקשר המתלונן עם המערער וטען באזניו כי השתחרר ממעצר שנגרם באשמתהמתלונן והוא זקוק לדמי ערבות של 5,000 ש"ח. למרות שהמתלונן לא סבר שהמעצר נגרםבגללו, הוא משך מחסכונותיו 5,000 ש"ח ונתן למערער. המערער הוסיף ודרש מהמתלונןכספים והלה נכנע ושילם לו כפעם בפעם אלפי שקלים עד כלות כל חסכונותיו, כ-40,000ש"ח. גם לאחר מכן לא הירפה המערער מן המתלונן ואז הגיש המתלונן תלונתו למשטרה.ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדות המתלונן ואף היו עדויות נוספות שתמכו בה. ברםביהמ"ש לא ראה קשר בין האיום של המערער כי "יחתוך את הרגליים" למתלונן ובין מתןהכספים. לפיכך זוכה המערער מאשמת סחיטה באיומים. עם זאת מצא ביהמ"ש שהמתלונןלוקה "בחולשה שכלית בולטת" ומקבל טיפול נפשי. המערער היה מודע לחולשה השכלית שלהמתלונן ובקבלו כספים שאינם מגיעים לו עבר עבירה של עושק. בנסיבות העניין הרשיעביהמ"ש את המערער בעבירה קלה מזו שהואשם בה, היינו עבירת עושק, וגזר לו שנהמאסר, העונש המקסימלי לעבירת העושק. הערעור נדחה.
ב. המערער אינו יכול לטעון שלא ניתנה לו הזדמנות להתגונן, נגד עבירת העושק,שכן קו הגנתו היה הכחשה טוטלית לקבלת כל כסף מן המתלונן. האומר "לא קיבלתי"אומר ממילא "לא ניצלתי את חולשתו של המתלונן". לכן רשאי היה ביהמ"ש להרשיע אתהמערער בעבירת העושק מכח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. אמנם אפשר לטעון שלאניתנה למערער הזדמנות לכפור בחולשה השכלית שבניצולה הורשע. אבל עבירת העושקכוללת, בצד ניצול חולשה, גם ניצול מצוקה. המתלונן פעל, מכל מקום, גם מתוךמצוקה. המצוקה שבה היה שרוי עולה מן הנסיבות והיא נוצרה מכח איומיו של המערערעל המתלונן. נגד מצוקה זו ניתנה למערער הזדמנות להתגונן.
ג. למעשה, רשאי היה ביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירה המקורית של סחיטה באיומיםולכן גם ביהמ"ש העליון רשאי לעשות כן. האיומים בעבירת סחיטה אינם צריכים שיאמרו
מחדש בכל מפגש בין הסוחט ובין קרבנו. יש שהאיומים ממשיכים לפעול בלי צורךשייאמרו במפורש. המתלונן לא הכיר את המערער ודרש וקיבל ממנו סכומים גדוליםבתואנות שונות. לאיום של "חיתוך רגליים" נתלווה גם האיום שאם לא ישתוו יבואהמערער לביתו של המתלונן ויתנקם בו. איזוהי סחיטה באיומים אם לא סחיטה מפורשתשכזאת?
ד. צודקת ב"כ המדינה כי רשאי ביהמ"ש שלערעור להרשיע את המערער בעבירה המקוריתממנה זוכה, וזאת גם בלא שהוגש ערעור על זיכויו של המערער בעבירה זו. אולם זוהיסמכות מרחיקת לכת של ביהמ"ש אשר הפעלתה הלכה למעשה מסורה לשיקול דעתו. אין דרכושל ביהמ"ש העליון למצות את הדין, ולכן בהיעדר ערעור של המדינה, וכאשר העונששנגזר על המערער מניח את הדעת, לא ישתמש ביהמ"ש בסמכותו להרשיע את המערערבעבירת פשע לעומת עבירת העוון בה הורשע.
ה. אשר למידת העונש - אמנם שנה מאסר היא העונש המירבי לעבירת העושק, אבלהמערער נהג במתלונן מנהג שפל ונבזה ולא הרפה ממנו גם לאחר שהלה מיצה את כלחסכונותיו. למערער גם עבר פלילי בעבירות של סחר בסמים וכן בסרסרות לזנות בתנאיםמחמירים וחיים על רווחיה של זונה ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש. אילו הורשעהמערער בעבירה המקורית שהואשם בה היה צפוי לעונש מאסר חמור הרבה יותר.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד קליין למערער, עו"דגב' מיקי חשין למשיבה. 29.11.94).
בש"פ 6460+6471/94 - נסיר זיאד ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה וסחיטה בכח) מדינת ישראל נגד איאד קנאנבה
(ערר העוררים נדחה וערר המדינה נתקבל).
א. ארבעה נאשמים, חברים בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, שהינה תנועהפוליטית, הועמדו לדין באשמה כי שמו להם למטרה לאתר חברי תנועה, המשתפים פעולהעם השב"כ, לחקרם על כך, להוציא מהם הודאות על מעשיהם ולגרשם משירות התנועה. עלפי כתב האישום מואשמים הנאשמים בחטיפה וסחיטה בכח וכן בכליאת שווא ותקיפהחבלנית. ביהמ"ש המחוזי מצא כי יש ראיות לכאורה נגד ארבעת הנאשמים. ביחס לשלשההורה ביהמ"ש על מעצרם עד תום ההליכים ואילו ביחס לרביעי החליט על שחרורו. זאתמן הטעם כי "שוחרר בערבות ע"י המשטרה עוד בטרם הובא להארכת מעצר בבימ"ש".ביהמ"ש המחוזי לא שעה לטענת המדינה כי השחרור נעשה בטעות. לעניין זה אמר ביהמ"ש"אין כל יחס פרופורציונלי בין הטענות הכבדות בדבר חומרת העבירות לעובדה כי משיבזה שוחרר בערבות עצמית מגוכחת של 5,000 ש"ח... נראה לי שאין לייחס לחוקריהמשטרה טעות כה חמורה ובלתי אחראית כפי שמנסה באת כח המדינה לייחס להם". עררהעוררים שנעצרו נדחה וערר המדינה על שחרורו של הנאשם הרביעי נתקבל.
ב. מהות העבירות, התשתית הארגונית בה בוצעו העבירות והמטרה שהנאשמים ביקשולהשיג במעשיהם, חייבו מעצר הארבעה ללא הבחנה ביניהם. קיים חשש כי שחרורם יסכןאת שלום הציבור, ולעניין זה יש לציין כי אחד "החוקרים" מבין הארבעה אמר למתלונןכי אם ייעצרו "יהיה מישהו אחר שיקח על עצמו המשך המלאכה". בעניין זה לא היהמקום להבחין בין הנאשם ששוחרר ובין הנאשמים האחרים. לא זו בלבד שלא היה מקוםלדחות את טענת המדינה בדבר טעות שנעשתה ע"י המשטרה, אלא אפילו אם שוחרר הנאשםע"י המשטרה שלא מתוך טעות, היה על ביהמ"ש להחליט שיש לעצרו על פי שיקול דעתושלו ולא על פי סברת המשטרה.
(בפני: השופט גולדברג. עוה"ד מסאלחה וחליליה לעוררים, עו"ד גב' ד. בינוויללמדינת ישראל. 25.11.94).
בש"פ 6317/94 - מדינת ישראל נגד באדר חירבאווי ובאסם אדריס
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (השלכת בקבוקי תבערה)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בבימ"ש צבאי בלוד בביצוע מספר ניכר של עבירות מטעם ארגוןהחמאס. בין היתר הואשמו בכך שהכינו בקבוקי תבערה והשליכו אותם על מטרות שונות.באחת הפעמים השליכו בקבוקי תבערה לעבר קהל גדול שהשתתף במסיבת בר מצווה במלוןהר ציון בירושלים ושלשה נפגעו באופן קשה. משפטם של המשיבים נמשך זמן רב. הסיבההעיקרית לכך היא שיחד עמם הועמד לדין, במשפט נפרד, אדם שהיה לפי הודעתו שותףלביצוע העבירות, ושאמור היה להיות העד העיקרי במשפט המשיבים. משפטו נסתיים כחצישנה לאחר שהמשיבים נעצרו ורק אז החלה שמיעת עדויות במשפטם של המשיבים. המשפטעדיין לא נסתיים ועתה מסתיימת השנה למעצר. אי לכך ביקשה המדינה הארכת מעצרם שלהמשיבים בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה.
ב. הצדדים חלוקים באשר לשאלה מי נושא באחריות העיקרית להימשכות ההליכים, אולםלא זו השאלה הקובעת. השיקול המכריע בנסיבות המקרה היא הסכנה הצפוייה מצדהמשיבים לשלום הציבור. אין הסניגור מכחיש כי הפיגועים אירעו, אך הוא טוען שהםלא בוצעו ע"י המשיבים אלא ע"י אחרים. באשר לכך ששותפם של המשיבים הודה במשטרהבביצוע הפיגועים, אומר הסניגור כי מדובר בעלילה ואותו אדם העיד כבר במשפטם שלהמשיבים וחזר בו מן ההודעה שהפלילה את המשיבים. אולם, לצורך ההליכים דנא די בכךשקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים. קיימות ראיות כאלה ולארק ההודעה המפלילה, אלא גם חיזוקים להודעה זאת. המעשים המיוחסים למשיבים חומרתםמרובה, והם מעידים על המשיבים כי הם מסוכנים לשלום הציבור. די בסכנה זאת כדילהצדיק את הארכת המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למבקשת, עו"ד עבד עסלילמשיבים. 22.11.94).
ע.פ. 1625/94 - עמוס כהן ואלדד קדמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (הרואין) וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 125/93 - הערעור נדחה).
א. שני המערערים הואשמו והורשעו בעבירות סמים. פרשת התביעה התבססה על הפעלתהשל סוכנת משטרה סמוייה שאף היא בעלת עבר פלילי בעיקר במישור של עבירות רכוש.הסוכנת רכשה מספר מנות של הירואין בהזדמנות אחת (להלן: האירוע הראשון) מהמערערכהן בלבד, ובהזדמנות אחרת (להלן: האירוע השני) משני המערערים בצוותא. הסוכנתהקליטה בכל אחד מהמפגשים את השיחות שקיימה עם המערערים, והעידה בביהמ"ש נגדהמערערים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות של החזקת סמים וסחר בסמים,את כהן בגין שני האירועים ואת קדמי בגין האירוע השני, וגזר לכהן שנתיים מאסרבפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של ששה חודשים. קדמיריצה עונשי מאסר אחדים בעת מתן גזר הדין וביהמ"ש גזר לו עוד שנה וחצי מאסרבפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנה מאסר על תנאי. הערעורים נגדההרשעה ונגד מידת העונש נדחו.
ב. אשר לאירוע השני - מדובר במכירת 4 מנות הירואין לסוכנת. הסניגור מצייןמספר תמיהות בקשר לגירסתה של הסוכנת, ואולם אין לייחס משקל לעניין זה בהתחשבבתוכן החד משמעי של תמליל הקלטת המתייחס לעיסקה האמורה. שני המערערים הודובמפורש כי השתתפו בשיחה הנדונה וכל אחד מהם זיהה את קולו אשר נשמע על גבי הקלטתשהוקלטה בעת האירוע. בהתחשב בכך יש לומר כי אירוע זה הוכח כדבעי.
ג. אשר לאירוע הראשון - הסוכנת תיארה בפני המפעילים את דמותו של המוכר ותיאורזה תאם את כהן. הסוכנת גם זיהתה את כהן במסדר זיהוי. השיחה המוקלטת המתייחסת
לאותו אירוע אין בה, על פני הדברים, כדי להצביע על זהותו של כהן בתור מוכר הסם.ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי על סמך הראיות לא ניתן היה לקבוע בוודאות שכהןהוא שמכר את הסם לסוכנת באותו יום. השופט גם מסביר שאין הוא מסוגל לקבוע, על פיההתרשמות והזכרון, שקולו של כהן, בעת הופעתו בביהמ"ש, זהה לקולו של הגבר ששיחתועם הסוכנת הוקלטה. אעפ"כ הגיע השופט למסקנה שכהן הוא הגבר שמכר באירוע הראשוןאת הסם לסוכנת. כהן הודה כאמור שקולו נשמע בקלטת שהוקלטה בעת המפגש באירועהשני, והשופט ערך מיוזמתו בדיקה בה השווה את שתי הקלטות והגיע למסקנה וודאיתשמדובר בשתי הקלטות באותו קול.
ד. לטענת הסניגור שגה השופט כשערך את הניסויים מיוזמתו ללא ידיעת ב"כ הצדדיםוהפך את עצמו בדרך זו למעין עד מומחה. ברם, שופטים רשאים להיעזר בחוש השמיעהשלהם לצורך קביעת זיהוי קולות המושמעים מתוך קלטות. אין צורך שהצדדים יתנוהסכמתם לפעולה כזו של השופט. לכך יש להוסיף כי בעת הדיון בביהמ"ש העליון הציעביהמ"ש למערער שהשופטים יאזינו לשתי הקלטות כדי לבחון אם התרשמות השופטים זההלהתרשמות השופט המחוזי, אך תשובתו של הסניגור היתה כי אין הוא מבקש לערוך בדיקהכאמור. אין מדובר כאן בראייה יחידה, אלא בדיקה שנעשתה על רקע עדותה של הסוכנת,עריכת מסדר זיהוי, ובכל הנסיבות אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי.
ה. אשר לעונש - אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה בעונשם של המערערים.בהתחשב במהות העבירות ועברם הפלילי של המערערים, העונשים סבירים בהחלט. גםמההיבט של עקרון אחידות ההענשה, אין להתערב, כאשר יש להתייחס לעבירות בהןהורשעו הנאשמים וכן לעברם הפלילי.
(בפני השופטים: בך, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד צבי מנדללמערערים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 15.11.94).
ע.א. 3793/93 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. המערער רצח את אשתו ונדון למאסר עולם. לבני הזוג ששה ילדים. ארבע בנותמצויות בפנימיה ושומרות על קשר מתמיד עם משפחת האב. לגבי שני הילדים הצעיריםביותר בת - ילידת 1987 ובן - יליד 1988, נתבקש צו אימוץ. ילדים אלה שהו תחילהאצל משפחה אומנת ולאחר זמן הועברו, על פי צו מכח סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים,למשפחה המבקשת לאמצם. אין מחלוקת כי נתקיימו במערער עילות אימוץ והשאלה הדורשתהכרעה הינה אם הכרזת הקטנים כבני אימוץ היא לטובת המאומץ כאמור בסעיף 1(ב) לחוקאימוץ ילדים. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב. טענת המערער הינה כי טובת הילדיםדורשת שיישמר הקשר בינו לבינם, ובינם לבין אחיותיהם הגדולות. הוא מציע כיהילדים הקטנים יטופלו ע"י אחד מאחיו. הערעור נדחה.
ב. כשבוחנים את חוות הדעת השונות שהוגשו לעניין טובת הילדים, עולה כי טובתםדורשת הכרזתם בני אימוץ. טובת הילדים מחייבת להרחיקם אותם מחיים בצל הרצח,וממצב דברים שבו נמצא, אצל משפחת האב, צידוק לפעולת האב, תוך עיוות המציאות בכלהנוגע לאם הנרצחת, והטלת האשם בה. טובתם דורשת כי יגדלו במשפחה חמה ואוהבת.שאלה קשה מתעוררת בכל הנוגע לקשר שבין הקטינים לבין אחיותיהם. בעניין זה דןביהמ"ש המחוזי וקבע כי הוא ייבחן בשלב הבא, שעניינו מתן צו האימוץ וקביעתתוצאותיו. גישה זו נכונה היא. לפיכך הוחלט לאשר את החלטת ביהמ"ש המחוזי להכריזעל הקטינים כבני אימוץ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, אור, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד משה גולן למשיב. 28.11.94).
רע"א 4982/92 - רות טביב ואח' נגד אליעזר טביב
*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בתביעת מזונות שהוגשה לפני שהבעל פנה לבי"ד רבני בתביעת גירושין. *השלכת פס"ד ביה"ד הרבני כי בשל מעשה כיעור האשה חייבת לקבל גט על תביעת המזונות(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 4319/90 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעורנתקבל).
א. המבקשת והמשיב נשואים ולהם שני ילדים. בין הצדדים נתגלעו סכסוכים והםמתדיינים בענייני רכוש בארה"ב שם גר הבעל. המבקשת הגישה בשנת 1990 לביהמ"שהמחוזי בת"א תביעת מזונות וביהמ"ש פסק לה מזונות זמניים. לאחר מכן פנה המשיבלביה"ד הרבני בתביעת גירושין. ביה"ד הרבני נעתר לבקשה ופסק בין היתר "נראה שישכאן שני עדים על 'מעשה כיעור' וכן הודאת האשה וזה לאחר שזיהתה את עצמה בתמונות,שמראים על מעשה כיעור" לאור זאת פסק בית הדין "היות והבעל דורש גירושין,האשה... חייבת לקבל גט... וכן הפסידה כתובתה ומזונותיה...". על יסוד פסק-דין זהפנה המשיב לביהמ"ש המחוזי וביקש לקבוע שהוא פטור ממזונותיה הזמניים של המבקשת.ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המשיב וקבע לאמור "אין מנוס מלקבוע כי ממצאיו של ביתהדין הרבני האזורי, לפיו הפסידה האשה את כתובתה ומזונותיה, מהווה מעשהבית-דין...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. כאשר לבית דין רבני סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין שליהודים, נתונה לו גם סמכות שיפוט ייחודית בתביעת מזונות עד כמה שהיא כרוכהבתביעת הגירושין. תביעת מזונות האשה שאינה כרוכה בגירושין, נדונה בערכאה הנקבעתעפ"י בחירת האשה. בית דין רבני אינו מוסמך לקבוע בענייני מזונות עד כמה שמזונותאלה אינם כרוכים בגירושין, והם נדונים בביהמ"ש האזרחי. בענייננו פסק בית הדיןהרבני כי האשה "הפסידה... מזונותיה" ובקביעה נורמטיבית זו חרג בית הדין מסמכותווממצאיו אינם מהווים מעשה בית דין. לפיכך, הסמכות נתונה במקרה דנא לביהמ"שאזרחי ועליו לפסוק בעניין זה.
ג. בכך לא באה הפרשה לסיומה. בית הדין הרבני פסק כי המבקשת ביצעה "מעשהכיעור" ועל כן היא חייבת לקבל גט מהמשיב. קביעה זו של בית הדין היא בגדריסמכותו ומחייבת את בעלי הדין כמעשה בית דין בכל התדיינות אחרת ביניהם בפניבימ"ש אזרחי. לעיתים יהא בכך בלבד כדי להכריע בשאלה הדורשת הכרעה בפני ביהמ"שולעיתים יהווה זה אך אחד ממכלול נדבכים, אשר עם כל חשיבותו, אין בו כדי להכריעבשאלה הדורשת הכרעה. על כן, בענייננו, אין ביהמ"ש יכול לדחות את התביעה רק מןהטעם שביה"ד קבע כי אין האשה זכאית למזונות. ברם, לצורך הדיון עליו להביאבחשבון כמעשה בית דין את קביעת ביה"ד כי בשל מעשה כיעור שעשתה המבקשת היא חייבתלקבל גט מהמשיב. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון בעניין המזונותעל פי העקרונות שנקבעו לעיל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיאברק. עו"ד ע. דיבון למבקשים, עו"ד משה יצחק הלוי למשיב. 17.11.94).
בש"פ 6456/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בהחזקת 40 גרם הירואין. תחילה הכחיש שייכות לסם, אך כשהובררכי על שקית הסם נמצאה טביעת אצבע שלו, לא הכחיש יותר כי החזיק בסם. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. טענתו העיקרית של העורר היתה כי שיתף פעולה עם המשטרה. אין חולקין כיהעורר היה מודיע מזדמן של המשטרה, אך טענת התביעה היא כי לא היה סוכן משטרה, לאהיה לו הסכם עם המשטרה ולא היה לו אישור להחזיק סמים, לסחור בסמים או לבצעעבירות אחרות. לכל היותר יכול העורר לטעון שהבין או קיווה כי הסיוע שהוא מושיט
למשטרה יעמוד לו ביום פקודה. אך גם אם כך הבין או קיווה, אין בכך כדי להעניק לוהיתר לבצע עבירה או חסינות מפני מעצר והליכים פליליים. הוא לא הודיע מראשלמפעילו במשטרה כי הוא מחזיק או מתכוון להחזיק בסם, וכשנתגלה הסם הכחיש שנמצאבחזקתו ולא טען כי החזיק בסם לצורך פעילותו כמודיע משטרתי. המסקנה היא כי הסיועשהעורר הושיט למשטרה לא היה בו כדי לתת הכשר לעבירה המיוחסת לו.
ג. המדיניות הברורה של ביהמ"ש היא כי נאשמים בהחזקת סמים כמו הרואין, בכמותמסחרית, מן הראוי להחזיקם במעצר עד תום ההליכים, ואין להסתפק בחלופת מעצר אלאבנסיבות מיוחדות. מדיניות זו תופסת בחוזקה כלפי העורר שהחזיק בכמות גדולה שלהירואין, שיש לו עבר פלילי מכביד ביותר בעבירות שונות ובכללן שוד וסמים, בעתביצוע העבירות היה העורר אסיר ברשיון ושני מאסרים על תנאי היו תלויים ועומדיםנגדו. אין זה מקרה שראוי להסתפק בו בחלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' תמר אולמן לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה.29.11.94).
בש"פ 6247/94 - יוסף חכמי נגד מדינת ישראל
*החמרת תנאים להיתר יציאה לחו"ל של הנאשם במשפט פלילי(ערר על החמרת תנאים של ערבות להיתר יציאה מן הארץ - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבותמחמירות, ניהול עסק במרמה ומתן שוחד. הדיון המשפטי נמשך זה כשנה וחצי וטרםנסתיים. העורר הינו אזרח ותושב זר, ובמהלך הדיון ביקש מספר פעמים לאפשר יציאתולחו"ל לצורך ניהול עסקיו וביהמ"ש נעתר לו בתנאים שקבע. כך יצא העורר את הארץ 11פעמים. בבקשה האחרונה הכביד ביהמ"ש את תנאי ההיתר ליציאה לחו"ל. בעוד שבפעמיםקודמות הותנה היתר היציאה במתן ערבות בנקאית של 50,000 ש"ח, בנוסף לערבויותאחרות, קבע השופט בפעם הזאת כי על המבקש להפקיד ערבות בנקאית של מליון ש"חוערבות צד ג' תועלה לשיעור של חצי מליון ש"ח. ביהמ"ש הבהיר שעצם ההתקדמות שלההליך מצדיק החמרת התנאים של השחרור בערובה והיתר היציאה לחו"ל. הערר נדחה.
ב. לטענת הסניגור לא נשתנה דבר ולא היה מקום להכביד את תנאי היציאה. ברם,השאלה אינה אם צדק ביהמ"ש בהחלטותיו הקודמות, אלא אם טעה הפעם. לעניין זה ישלהביא בחשבון כי העורר הוא אזרח ותושב חוץ ומרכז עסקיו בחו"ל, בהיותו רווק איןלו אישה וילדים בארץ, כן יש להביא בחשבון את היקף הסכומים שקיבל שלא כדין על פיהנטען ואת העונש הצפוי לו אם יורשע בדין. סבירות החלטתו של ביהמ"ש המחוזי צריכהלהישקל על פי האיזון המתבקש מן התחרות שבין זכותו של העורר לחופש תנועה, לביןהצורך למנוע סיכולו של המשפט הפלילי אם האפשרות כי לא יחזור ארצה היא סבירה.סכום הערבות הבנקאית אכן אינו מבוטל, אולם לעומת זאת מתחזק החשש להימלטות העוררמן הדין לקראת סיומו של המשפט.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד י. רובין לעורר, עו"ד פטמן למשיבה. 17.11.94).
בג"צ 6190+6196/94+6189 - תייסיר נטשה ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*ואח' - אטימת בתיהם של המחבלים שרצחו את נחשון וקסמן ז"ל(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה החלטת המפקד הצבאי באיזור יו"ש לאטום את בתיהם של שלשהתושבי מזרח ירושלים שהשתתפו בחקירתו והריגתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל. המחבליםהיו חברי ארגון החמאס והחטיפה והפיגוע תוכננו בתיאום עם מפקדת ארגון זה. המשיבהשני, אלוף פיקוד העורף, (להלן: המשיב), כמפקד צבאי לאיזור ירושלים, החליטלעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119(1) לתקנות ההגנה ולאטום את המבנים בהם
התגוררו המחבלים עם משפחותיהם הגרעיניות. משפחות השלשה השיגו על החלטה זו בשלשעתירות לבג"צ והעתירות נדחו.
ב. אין לקבל את הטענה כי החוטפים לא התכוונו להרוג את וקסמן וכי לא הוכח כיהם הרגו אותו. הוכח בחקירת הנושא כי החוטפים רצחו את וקסמן. העותרים העלו טענותעקרוניות וטענות הפליה. באשר לטענות העקרוניות כבר נפסק ע"י בג"צ כי בנסיבותהקיימות, כאשר ארגוני הטרור החריפו את הפיגועים הרצחניים המבוצעים ע"י מתאבדים,השינוי במדיניות הרשויות - אשר בעבר נמנעו מפגיעה בבית מגוריו של מחבל שמת -הוא סביר. אין להתערב בההערכה המקצועית של הרשויות כי הידיעה שבית משפחתו ייפגעעשוייה להרתיע את המחבל המתאבד או להניע את משפחתו להשפיע עליו שלא להשתתףבפיגוע.
ג. תקנה 119 לא נועדה להעניש את המחבלים אלא להרתיע את הרבים. זו תקנה קשהביותר המסמיכה את המפקד להרוס כל בית אם דעתו של המפקד נחה שבוצעה עבירה. סמכותזו מוגבלת בהפעלת שיקול הדעת לפי ההלכות הכלליות של המשפט המינהלי. בענייננומדובר באחד משורה של פיגועים שיזמו ארגוני הטרור האיסלאמי בעת האחרונה. בידיהמשיב היו ראיות מספיקות להוכחת זהות המחבלים. המחבלים התגוררו במבנים מושאיהעתירות. צווי האטימה פחות חריפים מצווי הריסה והוגבלו לאותם חלקים של המבניםשבהם מתגוררים משפחותיהם הגרעיניות של המחבלים. הסמכות ניתנה למפקד צבאי בתחיקהשקדמה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק היסוד אינו גורע מתוקפה של תחיקהכזו.
ד. באי כח העותרים הוסיפו וטענו כי קיימת הפלייה, שכן ביתו של גולדשטייןשביצע את מעשי הרצח בחברון לא נהרס. לטענתם גם מאחורי מעשיו של גולדשטיין עומדתתנועה. טענה זו אין לקבל. במקרהו של גולדשטיין מדובר במעשה של יחיד ולא הונחהתשתית לטענה כי תנועה עמדה מאחורי מעשיו וכי קיימת תנועה שיש צורך להרתיע אתאנשיה. לא כן הדבר במקרה שלפנינו, שבו הצהיר ארגון החמאס כי שלח את המחבלים ואףאיים בביצוע מעשי רצח נוספים.
(בפני השופטים: ד. לוין, טל, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד א. אבועטא וע. יגמור לעותרים, עו"ד א. קורן למשיבים. 23.11.94).
בש"פ 6312/94 - מדינת ישראל נגד נאסר אחמד גריפאת
*הארכה שניה של מעצר לפי סעיף 54 (חטיפה, אינוס וכד')(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם יחד עם אחרים בביצוע עבירות של חטיפה, אינוס, מעשה סדוםוכיוצא באלה עבירות. בתום השנה למעצרו ביקשה המדינה הארכת המעצר של המשיב ושנינאשמים נוספים שהיו נתונים במעצר עד תום ההליכים. השופט ד. לוין הורה על הארכתמעצרם לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי בשלשה חודשים בנימוק שהמעשים המיוחסיםלנאשמים הם בדרגת חומרה מופלגת ושחרורם עלול לסכן את בטחון הציבור ולשבש אתהליכי המשפט; מתוך התחשבות בעובדה שחלפה שנה מאז המעצר וההתקדמות שנעשתה בשמיעתההוכחות יימצאו ימי דיון מספיקים לפחות עד השלמת עדויות התביעה במסגרת הארכתהמעצר. משחלפו שלשת חודשי הארכה שוב ביקשה המדינה הארכת המעצר, הפעם של המשיבלבדו. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. מדובר במקרה גבולי ובמקרים מעין אלה, ההחלטה אם להאריך את המעצר היא פועליוצא של איזון עדין בין השיקולים בדבר טובת הציבור לבין השיקולים בדבר חירותהאדם. עצם חלוף הזמן משנה את המאזן. גם אם לפני שלשה חודשים נטתה הכף לצד הארכתהמעצר, הרי כיום, כיוון שהמשיב ישב שלשה חודשים נוספים במעצר, נוטה הכף מעצמהיותר לכיוון השחרור מן המעצר. גם נחלש החשש לשיבוש הליכי המשפט שכן כבר נשמעו
רוב עדי התביעה. עם זאת טרם הגיע המצב לנקודה שבה יש לשחרר את המשיב. השיקוליםשהניעו את השופט לוין להאריך את המעצר בפעם הראשונה עדיין כוחם עמם, במיוחדבהתחשב במאמץ המיוחד שנעשה מאז לקדם את שמיעת המשפט כדי לסיימו בהקדם האפשרי.לפיכך הוחלט, לא בלי היסוסים, להיענות לבקשת המדינה. אם המשפט לא יסתיים תוךתקופת הארכה, בניגוד לתחזית שהביאה ב"כ המדינה, ספק רב אם תהיה אז הצדקה להארכהנוספת של המעצר. הכרח יהיה לקבוע אז, לקראת תום התקופה, חלופת מעצר בתנאיםשייקבעו ע"י ביהמ"ש.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' דפנה ביינוול למבקשת, עו"ד חרל"פ למשיב.17.11.94).
ע.פ. 5223/94 - מיכל קדם נגד מדינת ישראל
*פרסומים אסורים ופרסומים כוזבים ע"י עתונאית(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערת היא עיתונאית אשר תוך כדי עבודתה ביצעה מספר עבירות. באחד המקריםהעבירה לעורך עיתון "חדשות" העתק מדו"ח מזוייף הנחזה להיות דו"ח תנועה של אחדצחי קליינר, ולאחר מכן העבירה לעורך העיתון מזכר מזוייף הנחזה להיות מזכר שלקצין משטרה. העברת המסמכים המזוייפים נועדה לקבל באמצעותם דבר, שהוא פרסוםידיעה, לפיה הורה קצין המשטרה לראש לשכת התנועה לבטל את דו"ח התנועה של קליינרוכי בעקבות הביטול מונה בנו של קצין המשטרה כמנהל סניף עמידר בעיר שבה כיהן חברהכנסת מיכאל קליינר כיו"ר מועצת המנהלים. במקרה אחר הוציא בימ"ש השלום צו האוסרעל פרסום שמו של חשוד באינוס והמערערת פירסמה את שמו. במקרה אחר שבו נתן בימ"שהשלום צו האוסר פירסום פרטים מזהים כלשהם על מעורבים בתיק פלילי והמערערתפירסמה את הפרשה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת שלשה חודשים מאסר בפועל שירוצובעבודות שירות, מאסר על תנאי של 6 חודשים וכן חייב אותה לפצות שני עדי תביעהבסכום של 2,000 ש"ח לכל אחד מהם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. התנהגותה של המערערת חמורה היא. היא גרמה סבל לאנשים שהדין ביקש למנוע מהםסבל זה. אמת, ההליך הפלילי מעצם טבעו פוגע במעורבים בו, אך חברה דמוקרטית זכאיתלהקטין, עד כמה שאפשר, את ממדי הפגיעה. לשם כך הוחקו הוראות המאפשרות סגירתדלתות ביהמ"ש ואיסור פרסום דברים המתנהלים בדלתיים סגורות. בכך מושג איזון עדיןבין צרכיו של הליך פתוח לבין אינטרסים ראויים להגנה של הפרט (כגון מוסר ואישות)ושל הכלל (כגון בענייני בטחון). במדינה דמוקרטית מכבדים את חופש הביטוי בכללואת החופש של העיתונאי הנושא את דגל חופש הביטוי בפרט, אך החופש מסתיים במקוםבו מתחיל האיסור (הפלילי או האזרחי) על הפרסום. על רקע זה, העונש שהוטל עלהמערערת - לה שלשה רישומים פליליים ללא הרשעה - אינו כבד כלל ועיקר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנהלנשיא ברק. עו"ד שמאי ארי למערערת, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה.14.11.94).
ע.א. 4272/91 - יוסף ברבי נגד פרדי ברבי
*הסמכות לדון באכיפתו או ביטולו של הסכם שעניינו יחסי עובד מעביד שאושר כפס"ד ע"י בימ"ש מחוזי. *פירוש הסכם(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המשיב (להלן: פרדי) הינו נכה צה"ל ובעל זכויות להפעלת תחנת דלק באשקלון(להלן: התחנה). המערער (להלן: יוסף), אחיו של פרדי, טוען כי פרדי התחייב לעשותושותף במחצית מרווחי התחנה ועל סמך התחייבותו זו הוא עזב את עבודתו במשטרה והחללעבוד בתחנה. בין הצדדים פרץ סכסוך שנמסר לבוררות. בפברואר 1988 ניתן פסקהבוררות. פרדי לא מילא אחר פסק הבוררות ויוסף פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאישור
פסק הבוררות. במסגרת הליכים אלה הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה)אשר קיבל תוקף של פס"ד. לפי הסכם הפשרה "פסק הבוררות... יבוטל ויחשב כחסרתוקף... הצדדים מסכימים כי כל עוד המבקש יוסף... ימשיך לעבוד... כמנהל התחנה...יהיה זכאי לקבל תמורה... בשיעור של %33 מהרווחים של התחנה... ועבודתו לא תופסקע"י... פרדי...".
ב. אף הסכם זה לא הביא להסדרת המחלוקות בין הצדדים וביולי 1990 פנה יוסףלביה"ד האיזורי לעבודה בתביעה למתן חשבונות ולתשלום שכר עבודה. ביום 27.11.90שלח פרדי ליוסף מכתב פיטורין, והגיש בביה"ד לעבודה בקשה לצו מניעה זמני שיורהליוסף להימנע מלהיכנס לתחנת הדלק. ביה"ד נתן צו כמבוקש. יוסף ערער לביה"ד הארצילעבודה וטען כי לביה"ד לעבודה לא היתה סמכות לתת את הצו המבוקש, מאחר שהסכםהפשרה קיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש המחוזי ורק ביהמ"ש המחוזי מוסמך לבטל אתההסכם. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את הטענה שאת ביטול ההסכם יש לבקש בביהמ"ש שנתןלו תוקף של פס"ד, אולם לדעת ביה"ד הארצי אין פרדי מבקש לבטל את הסכם הפשרה, אלאטענתו היא כי לא נתמלאו התנאים להסכם, ומחלוקת זו תוכרע ע"י ביה"ד האיזורילעבודה.
ג. לאחר מכן הגיש יוסף תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להורות על אכיפת הסכםהפשרה, לחילופין ליתן צו המחייב את פרדי להמשיך ולשלם לו %33 מרווחי התחנהולחילופי חילופין להורות על ביטול הסכם הפשרה ולקבוע כי פסק הבוררות בתוקף.ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף הן את הבקשה להורות על אכיפת ההסכם והן את הבקשההחילופית להורות על ביטול ההסכם, וקבע שהסמכות היא בידי ביה"ד לעבודה. ביהמ"שאף קבע כי בנסיבות העניין אין הוא רואה לנכון להורות על העברת הדיון בתביעהלביה"ד לעבודה. הערעור נדחה בעיקרו פרט לכך שאת התביעה החילופית לביטול ההסכםהוחלט למחוק על הסף ולא לדחות על הסף.
ד. בערעור ביקש יוסף להגיש ראייה נוספת והבקשה נדחתה. אמנם מוסמך ביהמ"שלערעורים להרשות הגשת ראייה נוספת אם יש בכך צורך "כדי לאפשר לו מתן פס"ד, אומכל סיבה חשובה אחרת" כאמור בתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם הכללהוא שאין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, אם היתה קיימת אפשרות להגישן לפניביהמ"ש בערכאה הקודמת, ובעל הדין אינו נותן טעם משכנע על שום מה לא הוגשההראייה. יתכן והמסקנה היתה שונה אילו היה בקבלת הראייה הנוספת כדי להשפיע בצורהמכרעת על תוצאות המשפט. אך אין הדבר כך.
ה. לעניין מעמדו של ההסכם שקיבל תוקף של פס"ד - בעל דין הרוצה לבטל פס"דשניתן בהסכמה, אינו יכול להסתפק במתן הודעת ביטול, אלא עליו להגיש תובענהעצמאית לביהמ"ש המוסמך. כל עוד לא בוטל פסה"ד, הרי הוא שריר וקיים ואין כוחונופל מכוחו של פס"ד אחר. לפי ההלכה, ביהמ"ש שנתן את פסה"ד בהסכמה הוא המוסמךלדון בביטול ההסכם. אולם כאן התביעה לביטול ההסכם הינה רק תביעה חילופית שלהמערער, כאשר הסעד העיקרי המבוקש מתייחס לאכיפת ההסכם. אמנם אין מניעה מןהבחינה הדיונית, לתבוע סעד של ביטול הסכם כחלופה לסעד של אכיפה, אך לעולם לאיוכל התובע לזכות בשני הסעדים מאחר והם מוציאים האחד את השני. לצורך ההכרעהבשאלת סמכות השיפוט יש להתייחס לסעד העיקרי והדומיננטי שהתבקש ולא לסעד המשניהחילופי.
ו. נשאלת השאלה, מה דינו של בעל דין, לעניין בחירת ערכאת השיפוט המתאימה,הרוצה בעיקר אכיפת ההסכם אשר קיבל תוקף של פס"ד ולא בביטולו. באם אמנם הסכםהפשרה יוצר בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, מסקנה נגדה טוען יוסף, הרי שיש להגישתביעה לאכיפתו לביה"ד לעבודה, מאחר ולמערכת זו הוקנתה הסמכות הייחודית לדון
בתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד. מאידך, תביעה שענייננה ביטול של הסכם אשרקיבל תוקף של פס"ד, אפילו ההסכם יוצר יחסי עובד ומעביד, יש להגיש לביהמ"ש אשרנתן את פסה"ד ואין להביא לביטולו בערכאה אחרת.
ז. השאלה היא אם אכן מדובר בענייננו בהסכם היוצר יחסי עובד-מעביד. צודק יוסףבטענתו כי לא ניתן להסיק מלשון הסכם הפשרה לבדה שמערכת היחסים מתמצית ביחסיעובד-מעביד. אולם גם אם מתייחסים לנסיבות שקדמו לעריכת ההסכם, לדיונים השוניםולרקע לעריכת ההסכם, עולה המסקנה כי מדובר בהסכם היוצר יחסי עובד-מעביד בלבד.
ח. טענה נוספת בפי המערער כי שגה ביהמ"ש בכך שדחה את התובענה על הסף ולאהעבירה לביה"ד לעבודה. אכן, בדרך כלל לא ימאן בימ"ש לעשות שימוש ברשות הנתונהלו בסעיף 79 לחוק בתי המשפט להעברת הדיון, אלא אם לא מצא צידוק לכך. ביהמ"שהמחוזי שקל את העניין והחליט שלא להעביר את הדיון מנימוקים שנתן בפסק דינו. גםבעניין זה הוחלט לדחות את הערעור. בתובענה כרך המערער שני סעדים סותרים שהעיקרישביניהם, הוא הסעד של אכיפה, איננו בסמכות ביהמ"ש המחוזי. לכאורה היה מקום לפצלאת הדיון בתובענה, להעביר את הדיון בסעד לאכיפה לביה"ד לעבודה, ולהורות לביהמ"שהמחוזי לדון בסעד המבוקש של ביטול ההסכם. אולם היות ומדובר בסעדים חילופייםהמוצאים זה את זה, אין מקום שביהמ"ש המחוזי יוסיף וידון בתביעה לביטול הסכםהפשרה קודם שיוכרע גורלה של תביעת האכיפה, באם אכן יגיש המערער תביעה כזולביה"ד לעבודה. אולם שגה ביהמ"ש בדחותו על הסף את תביעת המערער לביטול הסכםהפשרה. אם אמנם יבחר המערער דווקא באפשרות זו ולא באכיפה, אין לנעול בפניו אתדלתות ביהמ"ש ולפיכך מן הראוי היה למחוק על הסף את תביעת המערער ביחס לסעדהביטול כך שיוכל לשוב ולהגישה לביהמ"ש המחוזי אם יבחר באופציה זו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד שרלי פז למערער,עו"ד מנחם חכמון למשיב. 8.11.94).
בש"פ 6253/94 - יצחק אלון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של גניבת רכב, שינוי זהות של רכב ומסחר ברכב או בחלקירכב גנובים. כתב האישום מתייחס לעשרה מקרים שבוצעו במשך שנה. ביהמ"ש המחוזי קבעכי יש בתיק ראיות לכאורה, וכן סבר כי העורר מסוכן לציבור. מסקנה זו ביסס ביהמ"שעל שתיים אלה: העורר, כבן 21, כבר צבר רשימה של הרשעות קודמות ובכללן תקיפה,פריצה לרכב, שוד מזויין וכיוצא באלה; לפי כתב האישום היה עסוק במשך קרוב לשנהבביצוע העבירות הקשורות לגניבת כלי רכב. לפיכך החליט ביהמ"ש על מעצרו של העוררעד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי אין ראיות מספיקות לביסוס כל העבירות בהן הואשם העורר, אךהוא מודה כי העורר החזיק ב-9 מתוך עשרת כלי הרכב שבגניבתם הואשם. די בכך לצורךההליך דנא כדי להגיע למסקנה שיש לעצור את העורר. עבירה של קבלת רכב גנוב הפכהלמכת מדינה. עם החמרת התופעה השתנתה לא רק הענישה שנקבעה בחוק, אלא גם המדיניותהשיפוטית כלפי העבירות. בשנים האחרונות התייחס ביהמ"ש העליון באופן כללי לעבירהזו בחומרה והורה בדרך כלל על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כיגניבת רכב מהווה עילה למעצר והשאלה היא אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בענייננוהתשובה היא שלילית. נראה כי העורר חבר בחבורה שעסקה בגניבות רכב ומכירתן וחבריהכנופייה האחרים עדיין מסתובבים חופשי. כך ששחרורו מסוכן לשלום הציבורולבטחונו.
(בפני: השופט זמיר. 28.11.94).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 3583/94 - הוצאות לנאשם במשפט תעבורה שזכה בדינו ולא היה יסוד לאשמה ..258 ─* ע.פ. 6577/93 - חומרת העונש (מעשה מגונה בקטינה) ..........................259 ─* בש"פ 5399/94 - רשות לערר נוסף על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערר לעצור את ─ העורר עד תום ההליכים .....................................259 ─* בש"פ 6308/94 - עיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור ............................260 ─* בש"פ 6123/94 - מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים כאשר הנאשם שוחרר תחילה ─ כשהבטיח לשתף פעולה עם המשטרה ולא קיים את הבטחתו ..........261 ─* ע.פ. 294/93 - הרשעה בעבירות של סחיטה באיומים או עושק ומידת העונש .......262 ─* בש"פ 6460+6471/94 - מעצר עד תום ההליכים (חטיפה וסחיטה בכח) ..............263 ─* בש"פ 6317/94 - הארכת מעצר לפי סעיף 54 (השלכת בקבוקי תבערה) ..............264 ─* ע.פ. 1625/94 - הרשעה בעבירות סמים (הרואין) וחומרת העונש .................264 ─* ע.א. 3793/93 - אימוץ ....................................................265 ─* רע"א 4982/92 - סמכות בימ"ש מחוזי לדון בתביעת מזונות שהוגשה לפני שהבעל ─ פנה לבי"ד רבני בתביעת גירושין. *השלכת פס"ד ביה"ד הרבני ─ כי בשל מעשה כיעור האשה חייבת לקבל גט על תביעת המזונות ....266 ─* בש"פ 6456/94 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) ......................266 ─* בש"פ 6247/94 - החמרת תנאים להיתר יציאה לחו"ל של הנאשם במשפט פלילי .......267 ─* בג"צ 6196/94 ואח' - אטימת בתיהם של המחבלים שרצחו את נחשון וקסמן ז"ל .....267 ─* בש"פ 6312/94 - הארכה שניה של מעצר לפי סעיף 54 (חטיפה, אינוס וכד') .......268 ─* ע.פ. 5223/94 - פרסומים אסורים ופרסומים כוזבים ע"י עתונאית ...............269 ─* ע.א. 4272/91 - הסמכות לדון באכיפתו או ביטולו של הסכם שעניינו יחסי עובד ─ מעביד שאושר כפס"ד ע"י בימ"ש מחוזי. *פירוש הסכם ...........269 ─* בש"פ 6253/94 - מעצר עד תום ההליכים ......................................271 ─
─