רע"א 1549/94 - תדמיר מכון תערובת... בע"מ נגד בית זית מושב עובדים... בע"מ
*הפסקת פעולות הוצל"פ נגד אגודה חקלאית לפי חוק ההסדרים במשק(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה היא אגודה חקלאית כמשמעה בחוק ההסדרים במגזר החלקאי המשפחתי.חודשים אחדים לאחר תחילת חוק ההסדרים נתבעה המשיבה, ע"י מפרקי האגודה המבקשת,לשלם את חובה למבקשת. ביום 16.11.92 הגיעו בעלי הדין להסדר מוסכם שקיבל תוקף שלפס"ד. בהתאם להסדר התחייבה המשיבה לשלם סכומים מסויימים לסילוק חובה ומאידךהצהירה המבקשת שכדי לאפשר למשיבה "להתארגן לסילוק החוב, לא תנקוט נגדה בצעדיםבמשך 4 חודשים". היא נמנעה מנקיטת הליכים כלשהם והמתינה לפרעון החוב. במהלכם שלארבעת חודשי הארכה לא שילמה למבקשת אף את מקצת חובה. בערב היום בו עמדה הארכהלפקוע, פנתה המשיבה לראש ההוצאה לפועל בבקשה להעביר את הליך ביצוע פסק הדיןלמשקם כמצוות סעיף 7(ב)(1) לחוק ההסדרים. המבקשת התנגדה לבקשה בטענה כי ביסודההסדר בין הצדדים ניצבה ההנחה, שהמשיבה לא תבקש להיבנות ממחסהו של חוק ההסדרים,וכי משנכרת ההסכם והמשיבה הפיקה ממנו את מלוא התועלת, מנועה היא מלבקש החלת חוקההסדרים על חובה. ראש ההוצאה לפועל דחתה את טענות המבקשת ונעתרה לבקשת המשיבה.ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי התנהגות המשיבה נגועה בחוסר תום לב, ואף יוצרתמניעות החוסמת את זכותה ליהנות מתחולת חוק ההסדרים. עם זאת, סבר ביהמ"ש המחוזיכי הוראתו המפורשת של סעיף 7 לחוק ההסדרים, אינה מאפשרת את חסימת דרכה שלהמשיבה מליהנות מתחולת חוק ההסדרים ולפיכך הורה שלא להמשיך בהליכי ההוצאהלפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענתה המרכזית של המבקשת היא, כי גם מי שחוק ההסדרים חל על חובותיו רשאילפרוע את חובו שלא במסגרת חוק ההסדרים, ומשקיבלה זאת המשיבה על עצמה, הרי היאנתפסת על הסכמתה. ברם, גם בהנחה שלטענות המבקשת יש אחיזה משפטית, שאלה שניתןלהניח בצריך עיון, מקומן של הטענות איננו במסגרת התנגדות לבקשת המשיבה בלשכתההוצאה לפועל, אלא במסגרת הליך עצמאי למתן פס"ד בדבר פירושו ונפקותו של הסכםהפשרה, שעל חיוביו סומכת המבקשת את עמדתה. משנוכחה ראש ההוצאה לפועל כי נתקיימוהתנאים להפסקת ההליכים לפי חוק ההסדרים, היה עליה להורות כדרך שעשתה על הפסקתההליך והעברתו למשקם. צדק ביהמ"ש בדחותו את ערעור המבקשת ואף בקשת הרשות לערערדינה להידחות.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד משה באדר למבקשת,עו"ד משה בן-ארי למשיבה. 13.11.94).
בג"צ 6026/94 - עבד אל רחים חסן נזאל ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*הריסת בית שבו התגורר עם משפחתו מחבל שהתאבד(העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק והשופטים גולדברג ומצאנגד דעתו החולקת של השופט חשין).
א. עניינה של העתירה החלטת המשיב להחרים ולהרוס את הבית בו התגורר המחבלשביצע את הפיגוע באוטובוס ברח' דיזנגוף בתל אביב. המשיב החליט להרוס את רובחלקי הבית שבו התגוררו הורי המחבל ומשפחתו הגרעינית, ולהשאיר חלק קטן של הביתשבו התגוררו אחיו של המחבל ומשפחתו. עתירת העותרים לבג"צ נדחתה ברוב דעות,בפס"ד מפי השופט מצא, שאליו הצטרפו הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק והשופטגולדברג, נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופט מצא (דעת הרוב): יש לדחות את טענתם של העותרים כי המחבל חדל להתגוררבמחיצת בני משפחתו ולכן אין מתקיימת לגביו זיקת המגורים, או התושבות, המהווהתנאי הכרחי לקיום סמכותו של המשיב להחרים את הבית או להרסו. עד לאפריל 1994התגורר המחבל דרך קבע בבית זה. גם באפריל 1994, כאשר ביקרו נציגי כוחות הבטחון
בבית כדי לעצור את המחבל, נאמר ע"י ההורים כי הבן יצא לביקור אצל חבר. רק אזנמלט והתחיל להתחבא בכל מיני מקומות, אך הוא בא לביתו מזמן לזמן. לצורך קיוםסמכותו של המשיב, במסגרת תקנה 119(1) לתקנות שעת חירום, יש להוכיח כי המחבל היה"תושב" או "דייר" בבית. בשאלה אם היעדרותו של אדם מבית מגוריו מנתקת את זיקתהמגורים שלו לבית, יש להכריע על פי טבעה של ההיעדרות ונסיבותיו העובדתיות שלהמקרה הנתון. אם ההיעדרות היא בעלת אופי ארעי תוסיף להתקיים זיקת המגורים לביתהמגורים. דין זה חל גם בענייננו. מעת שנודע למחבל אודות הכוונה הקיימת לעצרו,נמלט והסתתר מפני כוחות הבטחון. אולם זיקת מגוריו לביתו לא התנתקה. ביתו הקבוענותר ביתו היחידי.
ג. באשר לטענה כי אין סמכות להרוס בית של מחבל כאשר המחבל אינו חי עוד וכיהסמכות נתונה רק כאשר הוא חי - גם טענה זו דינה להידחות. הריסת הבית אינה באהכעונש למחבל אלא כדי להרתיע אחרים ולכן הסמכות קיימת גם כאשר המחבל התאבד. עדכה אכן נמנעו המפקדים הצבאיים, על פי המדיניות הכללית, מעשיית שימוש באמצעי שלהריסת בית, כאשר המחבל הפוגע נהרג. בעקבות ריבוי מקרי ההתאבדות של המחבליםהפוגעים, הוחלט לשנות את המדיניות על מנת להרתיע מחבלים מביצוע פעולות פיגועתוך כדי התאבדות. אם מחבל כזה ידע שבמותו אגב ביצוע פיגוע יגרום לפגיעה קשה גםבבני משפחתו המתגוררים עמו, תהיה לכך משמעות מרתיעה. יש לדחות עוד טענות שלהעותרים והן כי תקנות ההגנה (שעת חירום) נוגדות הוראות אמנות בינלאומיות - טענהשכבר נדונה ונדחתה במספר פרשיות קודמות - וכן הטענה כי הפעלת הסמכות הנדונהמנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התקנות הן בגדר דין שהיה קיים ערב תחילתושל חוק היסוד והוראת סעיף 10 לחוק היסוד, בדבר שמירת דינים, הותירה אותן עלכנן.
ד. השופט חשין (דעת מיעוט): קשה להסכים לקביעה כי המשיב קנה סמכות לפגוע בכלהבית נשוא הדיון, אף גם שהרוצח לא היה בעליו ולא התגורר בכל שיטחו. חדרו שלהרוצח הוא המועמד להריסה, וברצותה רשאית היתה הרשות לאבדו. את חדרו שלו, אך לאאת ביתם של אחרים. כיוון שצו ההחרמה וההריסה מתפרס על פני הבית כולו יש לקבל אתהעתירה ולבטל את הצו כולו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק והשופטים גולדברג, מצא וחשין.עוה"ד א. אברם וד. יקיר לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 17.11.94).
בג"צ 5445/93 - עירית רמלה נגד שר הפנים ואח'
*העברת שטח מתחום שיפוטה של עירית רמלה לתחום שיפוטה של עירית לוד(העתירה נתקבלה).
א. לוד ביקשה לצרף לשטחה שטח אדמה של רמלה. שר הפנים מינה וועדת חקירה לענייןזה והוועדה החליטה בשעתו על העברת השטח ללוד, אך בג"צ ביטל את המלצת הוועדהוהעניין הוחזר לוועדת חקירה חדשה. בפני וועדה זו הועלתה השאלה אם לצרף ללוד אתהשטח הנמצא היום בתחום המוניציפלי של רמלה וכן לדון באפשרות לצרף שטחים הנמצאיםבמועצה איזורית מודיעים והמועצה המקומית באר יעקב. בתחילת דיוני וועדת החקירהויתרה עירית לוד על בקשתה לצירוף שטחים ממודיעים ובאר יעקב ונותרה השאלה אםלצרף את השטח של רמלה. וועדת החקירה החליטה לצרף את השטח של רמלה ללוד, ועיקרהנימוק בכך שכביש 44, הקרוי כביש עוקף רמלה, חוצה בין רמלה לבין השטח הנדון כךשטובת תושבי השטח הנדון היא להתנתק מרמלה. שר הפנים אישר את המלצת וועדת החקירהועתירת עירית רמלה נגד ההחלטה נתקבלה.
ב. אין לקבל את טענת עירית רמלה כי זכות הטיעון שלה נפגמה. וועדת החקירה שמעהאת טענותיה של עירית רמלה, ובאשר לשר הפנים - מאחר שהשר מאמץ את המלצות הוועדה
אין הוא צריך לשמוע שוב את עירית רמלה. גם טענת עירית רמלה כי שר הפנים אימץ אתהמלצת וועדת החקירה בלי שהפעיל שיקול דעת עצמאי אין לקבלה. טוענת עירית רמלה כיאין הצדקה להחלטת השר, ואולם אין בג"צ מתערב בשיקול דעת שר הפנים, אלא אם נפלבשיקול הדעת פגם מן הפגמים שיש בהם, בדרך כלל, כדי לפסול שיקול דעת מינהלי. איןאחיזה לטענה של שיקולים זרים מצד השר. לעומת זאת יש אחיזה לטענה שהשר לא שקל,או לא שקל כראוי, את כל השיקולים הנוגעים לעניין. מטעם זה דין העתירה להתקבל.
ג. שר הפנים הבהיר כי השיקולים שלו, היו השיקולים של הוועדה, ושיקולי הוועדהלא כללו את כל השיקולים הנוגעים לעניין. השיקול של טובת התושבים הוא שיקול נכוןויש לקחתו בחשבון. גם השיקול של כביש בנעירוני העובר בין השטח נשוא הדיון לביןהחלק העיקרי של רמלה הוא שיקול נכון. אולם, מסקנת וועדת החקירה שטובת התושביםבשטח מחייבת את סיפוחו ללוד לוקה בשני פגמים. ראשית, הוועדה לא שמעה את עמדתהתושבים במקום. אמנם ברשומות התפרסמה הודעה על מינוי וועדת החקירה וכן על כךשכל מי שמתנגד לסיפוח השטח ללוד יכול להופיע בפני הוועדה, אך אין די בפרסום זה.מן הדין היה שהוועדה תודיע בפומבי, בדרך יעילה, על הקמת וועדת החקירה ונכונותהלשמוע את התושבים בשטח או נציגם. פגם שני מתייחס לדו"ח הוועדה. לפי סעיף 8לפקודת העיריות על וועדת החקירה להגיש "תסקיר" לשר הפנים. כיוון שהשר עצמו אינוחוקר, מוטלת על הוועדה חובה, לא רק להציג את הממצאים החשובים ואת הטענותהעיקריות, אלא גם לנמק את המסקנות שלה. אחרת לא יוכל השר לשקול בעצמו, באופןסביר, מה ההחלטה הראוייה. דו"ח של וועדת חקירה הכולל רק המלצה, בלתי מבוססתובלתי מנומקת, אינו ראוי להיקרא בשם "תסקיר".
ד. צודקת עירית רמלה גם בכך כי שיקולים ענייניים נוספים שעל הוועדה היה לשקולאינם מוזכרים בדו"ח. רשות מינהלית חייבת לבסס החלטתה על שיקולים ענייניים בלבדועל כל השיקולים הענייניים. השאלה מה הם השיקולים הענייניים משתנים מנושאלנושא. בענייננו, היה על הוועדה לבדוק את הצרכים של לוד כפי שהוצגו על ידה,ולגבש דעה אם צרכים אלה מצדיקים את הרחבת תחומה, ולבדוק את האפשרות לצרף לתחוםלוד שטחים מתחום רמלה, או מתחום המועצה האיזורית מודיעים או אזורים אחרים.הוועדה מונתה כדי לבדוק צירוף שטחים ממספר רשויות כאמור, אך לאחר שעירית לודויתרה על כל השטחים והתייחסה רק לשטח של רמלה החליטה הוועדה רק על בסיס השטח שלעירית רמלה. צמצום זה של החקירה הינו פגם חמור. לא רק פגם פורמלי אלא פגם לגופושל עניין. במיוחד משום שהיה זה חלק מתפקידה לפי כתב המינוי.
(בפני השופטים: ד. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עוה"די. חורש ומ. שיצר-גל לעותרת, עו"ד ע. פוגלמן לשר הפנים, עוה"ד ז. הרטבי וד.בסון לעירית לוד. 28.11.94).
ע.א. 609/93 - מרום שרותי תעופה בע"מ נגד רשות שדות התעופה
*פסיקתו של שמאי מוסכם. *מעמדו וסיווגו של שמאי לא כ"בורר" ולא כ"מעין בורר". *חריגה של השמאי מסמכותו(מחוזי ת"א - ה.פ. 1097/91 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת פועלת במתן שירותי תעופה בשדה התעופה בהרצליה מאז שנות החמישים.בשנת 1981 הגישה המשיבה נגד המערערת תובענה, כבעלת המקרקעין, לדמי שימוש.באוגוסט 1983 ניתן תוקף של פסק דין להסכם (להלן: הסכם הפשרה) שלפיו "הנתבעותישלמו את דמי השימוש לרשות שדות התעופה... עם סיום ההתקשרות... תרכוש הרשות אתהמבנים (שהקימה המערערת) במחיר שוק סביר או עפ"י שמאות מוסכמת". עם סיוםההתקשרות נתגלעה מחלוקת באשר ל"מחיר שוק סביר" של המבנים. המשיבה טענה כי המחירצריך להקבע לפי השווי הפיזי של המבנים, דהיינו, עלות הקמתם בניכוי בלאי.המערערת טענה כי המחיר צריך להקבע לפי ערכם המסחרי של המבנים, דהיינו, פוטנציאל
ההכנסה שלהם. המחלוקת הועברה ע"י הצדדים לשמאי מוסכם. בהקדמה להסכם בדבר מינויהשמאי נאמר "והואיל והצדדים... לא הצליחו להגיע להסכמה, לא באשר למחיר הסביר שלהמבנים, ולא לגבי המבחנים הנכונים לקביעתו, הוסכם בין הצדדים לקבוע את התשלוםבעד המבנים בשמאות מוסכמת... הערכת השמאי תחייב את שני הצדדים... הרשות תשלם...את המחיר למבנים שיקבע ע"י השמאי...".
ב. בחוות דעתו קבע השמאי את שומת המבנים על בסיס ההכנסות הצפויות מהם למשך 12שנה, בהיוון של %9 לשנה, בסכום של 2,090 מליון דולר. מאחר שהזכויות בכלל הנכסיםמתחלקות בין הצדדים, פיצל השמאי את שווים המלא לארבעה מרכיבים וקבע את חלקו שלכל צד בכל מרכיב: מרכיב הקרקע, מרכיב המבנים, מרכיב היזמות ומרכיב דמי הניהולוהזכיון. עקב החלוקה האמורה קבע השמאי כי חלקה של המשיבה הוא %53.2 מהסכוםהאמור והמערערת %46.8. המשיבה סירבה לקבל את קביעתו של השמאי והנושא הגיעלביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי השמאי לא שימש בורר בין הצדדים, כי גם הליך"מעין בוררות" לא נתקיים, וכי גם אם מדובר ב"מעין בורר" יכול ביהמ"ש לשנות אתהחלטתו. בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש למערערת סכום של כ-400,000 דולר במקום סכום950,000 דולר. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. באשר למעמדו וסיווגו של השמאי - הוא לא היה בורר ולא היה "מעין בורר" אלאמעריך או שמאי. המשיבה התחייבה אמנם לשלם למערערת את המחיר שייקבע ע"י השמאי אךבהסכם עצמו לא הוקנתה לשמאי סמכות להטיל חיובים כספיים. סמכות כזו מאפיינתבוררות והיעדרה עשוי ללמד על כוונת הצדדים בעת שמינו את השמאי שלא למנותו בורר.גם סמכות לגבות ראיות ולנהל דיון בעל אופי שיפוטי לא היתה לו. כפי שקבעו הצדדיםבהסכם הם היו רשאים רק לטעון בפני השמאי ולהמציא לו מסמכים ואסמכתאות עם העתקלצד השני. עוה"ד שניסחו את ההסכם לא הקנו לשמאי מעמד של "בורר" אלא של "שמאי"ומינוי "להיות השמאי המוסכם לשם קביעת שמאות מוסכמת". אכן, הכינוי אינו מכריע,אך אין הוא נעדר חשיבות כאשר הדברים נוסחו על ידי יודעי דין.
ד. השמאי גם לא היה "מעין בורר". בעניין זה מעלה השופט גולדברג מספר מבחניםלקביעתו של "מעין בורר" וסיווגו, ומגיע למסקנה כי גם אין מדובר כאן ב"מעיןבורר". באשר למאפיינים לסיווג של "מעין בורר" הסתייג השופט חשין. מכל מקום,אליבא דשני השופטים לא מדובר ב"מעין בורר" אלא בשמאי. לפנינו גורם חיצונישהצדדים הסכימו לכבול עצמם להכרעתו בסכסוך. על כגון זה נאמר בפסיקה כי במידהשמסקנותיו נוגעות לעניינים שבשיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול דעתוהיה פגום, ואף טעות שטעה בתום לב בעניין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק אתשינוי מסקנותיו. ניתן לתקוף את חוות-הדעת אם פעל השמאי או המעריך בחריגהמסמכות, שלא בהגינות, בחוסר תום לב, במירמה או תחת השפעה בלתי הוגנת, או שחוותהדעת הושגה באמצעים בלתי כשרים.
ה. כל שנותרה לדיון היא השאלה אם במקרה דנן חרג השמאי חריגה המצדיקה התערבותבחוות דעתו. התשובה לכך ניתנה ע"י ביהמ"ש העליון בניתוח חוות דעתו של השמאיבמקביל לסמכויות שהוענקו לו, ונקבע כי אין לומר על קביעותיו של השמאי כי הן נגועות בחריגה מסמכות. זאת פרטלנושא אחד שבו ביהמ"ש העליון סבר שיש להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. בסיכומושל דבר הועלה הסכום שעל המשיבה לשלם למערערת מ-400,000 דולר לכ-600,000 דולר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ב.אריאל למערערת, עו"ד גב' טליה ששון למשיבה. 14.11.94).
ע.א. 4528/91 - אילנה חדד ואח' נגד ליאור כברה
*קביעת ביהמ"ש כי חוזה מכר של דירה נכרת ל"מראית עין"(מחוזי ת"א - ת.א. 401/89 - הערעור נדחה).
א. למשיב זכות חכירה בדירה שבבעלות המינהל מאז שנת 1981. המשיב והמערער השני(להלן: המערער) היו מיודדים במשך מספר שנים עובר לאירועים נשוא הערעור. הקשרבין המשיב למערערת נוצר בסוף שנת 1985 בתיווכו של המערער, שהיה חברה ואבי בתהשל המערערת. בדצמבר 1985 התייצבו השלשה במשרדו של עו"ד על מנת לחתום על חוזהלמכירת דירתו של המשיב למערערת. באשר למהותה העיסקית של העיסקה חלוקים הצדדים.המשיב גורס כי המערער פנה אליו בבקשה לסייע לידידתו בקבלת משכנתא בתנאיםמשופרים שהיא זכאית היתה לקבל לאור היותה אם חד הורית. הוא לא סיפר לו שהוא אביהילדה. לצורך כך היה עליה להציג חוזה מכר מקרקעין ולרשום משכנתא על הנכס נשואהחוזה. המערער הציע למשיב 3,000 דולר תמורת הסכמתו לעיסקה. על פי גירסת המשיבהיה ברור לו כי הוא עומד לערוך חוזה למראית עין עם המערערת. גירסת המערערים היאכי מדובר בחוזה מכר מקרקעין ממש ולא בחוזה למראית עין. ביהמ"ש המחוזי העדיף אתגירסת המשיב על פני גירסת המערערים. הערעור נדחה.
ב. לאחר שהצדדים היו אצל עוה"ד וחתמו על כל המסמכים המשפטיים הנחוצים להעברתהזכויות ניתקו המערערים כל מגע עם עוה"ד. הם לא עשו דבר במשך שנים לצורך העברתהזכויות. בנושא קבלת ההלוואה פעלו המערערים בזריזות ומיד לאחר חתימת ההסכם רשמוהערת אזהרה לטובת הבנק ולמחרת היום הוציא המערער שיק על סכום של 25,000 ש"חלפקודת המשיב. המשיב הפקיד את השיק בחשבונו ולאחר שניכה מן הסכום 3,000 דולר,העביר למערערים את יתרת הסכום בשיק בנקאי. המערער הפקיד את השיק בבנק ובכסף רכשמכונית. בינתיים התחתנו המערער והמערערת, ובשנת 1988 התברר למערער כי הוא ואשתוזכאים להלוואה נוספת. אז ביקש מן המשיב להעביר את הדירה גם על שמו והמשיב סירבואף דרש מן המערער להסיר את הערת האזהרה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מחיקת הערתהאזהרה לטובת המערערת והצהיר כי החוזה בין הצדדים בטל, ועימו בטלים המסמכיםשנעשו מכוחו (טפסי מס שבח, שטר העברת זכות שכירות וכו').
ג. בערעור חוזרים המערערים על הטענות שהעלו בפני ביהמ"ש המחוזי אך מדוברבטענות שהן כולן עובדתיות ומקום היה לדחות את הערעור על בסיס תקנה 460(ב)לתקנות סדר הדין האזרחי. הנסיבות כולן תומכות בגירסתו של המשיב. הן התנהגותהמשיב והן התנהגות המערערים העידה על תפיסתם של כל הצדדים את החוזה כחוזהלמראית עין. מעידה על כך התנהגותו של המשיב שהמשיך לשפץ את דירתו גם לאחר שנחתםההסכם, אך יותר מכל מעידה על כך התנהגות המערערים שלא נקטו כל צעד המעיד עלכוונתם לממש את "זכותה" של המערערת בדירה. הם לא שילמו את מס הרכישה ודמיההסכמה, לא נקטו בכל צעד אופרטיבי משפטי למימוש החוזה, ומעולם לא תבעו את אכיפתהחוזה. העברת כספי ההלוואה מן המשיב למערער אף היא מחזקת את גירסת המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודהפרץ למערערים, עו"ד אברהם אורן למשיב. 3.11.94).
ע.א. 5120/92 - כמיל מגיזל בע"מ נגד זוהיר חורי וברודני יוסף בע"מ
*אחריות לתאונת עבודה .*רשלנות תורמת. *עובד או קבלן עצמאי(מחוזי חיפה - ת.א. 588/86 - הערעור נגד המשיב נדחה בעיקרו, הערעור הנגדי שלהמשיב נדחה והערעור נגד המשיבה נדחה).
א. המשיב, מסגר-רתך, נשכר ע"י המערערת לביצוע עבודה של חיתוך צינורות בחצריםשל מפעל תעשייתי במפרץ חיפה. הצינורות היו מונחים זה ליד זה, בגובה של כ-6מטרים מעל פני הקרקע בצורת גשר. את מלאכת החיתוך ביצע המשיב בעזרת משחזתמטלטלת. כשהתחיל בעבודה, במועד סמוך ליום התאונה, סופק למשיב פיגום מתאים ואת
העבודה ביצע כשהוא ניצב על גבי הפיגום. ביום המעשה לא עמד הפיגום לרשותו. מסתברשבאותו יום לקחו עובדי המשיבה (ברודני) את הפיגום לצרכי עבודות אחרות. המשיבהחל לבצע את העבודות תוך שהוא עולה על אחת הסולמות ונשען על הצינורות ותוך כדיעבודה נפגע בידו.
ב. העבודה שבמהלכה נחבל המשיב היוותה חלק מפרוייקט שביצעה חברת ברודני.לביצוען של עבודות מסגרות מסויימות שכרה ברודני את שירותי המערערת כקבלן משנהולביצוע מלאכת החיתוך שכרה המערערת את המשיב. זה האחרון הועסק על ידי המערערתבהזדמנויות שונות בשיטה המכונה "רג'י". לפי המקובל בשיטת העסקה זו, המעסיק מספקאת הכלים והחומרים הדרושים לעבודה וזכותו שמורה בידו להתערב באופן ביצוע העבודהולפקח על מהלכיה.
ג. מעיקרא היתה המערערת מודעת לחיוניות השימוש בפיגום והסכנה בהיעדרו,והיתנתה עם ברודני שעל האחרונה לספק פיגום מתאים. ברודני אמנם סיפקה את הפיגום.כשהתברר למשיב, בבוקר יום האירוע, כי הפיגום נלקח ממקומו, וביקש לעזוב את מקוםהעבודה, ביקש מנהל המערערת, מר מגיזל, מן המשיב לשוב לאתר ולבצע את החיתוכים שלהצינורות. הוא הבטיח לו שיזכה אצלו בעבודות נוספות אם ישוב ויסיים במהרה אתהעבודה. המשיב העמיד את מגיזל על כך שהפיגום נלקח ממקומו ועל כך השיב מגיזל"שבכל זאת יעלה ויחתוך". ביהמ"ש חייב את המערערת לשלם למשיב פיצויים בגיןהנזקים שנגרמו לו. ביהמ"ש דחה את הודעת צד ג' של המערערת נגד ברודני וכן דחה אתטענת המערערת שיש להטיל על המשיב רשלנות תורמת. המערערת ערערה על כל חיוביה עלפי פסה"ד ואילו המערער ערער בערעור נגדי על סכום הפיצויים. הערעורים נדחו פרטלכך שהוחלט להטיל על המשיב רשלנות תורמת של %15.
ד. המערערת טוענת כי המשיב נשכר על ידה לביצוע העבודה כקבלן עצמאי והיא יצאהידי חובתה בכך שהעמידה לרשותו, כמוסכם, את הפיגום שנדרש לו לביצוע העבודהבביטחה. ברם, גם משהעמיד המשיב את מנהל המערערת על העובדה שהפיגום שסופק לונלקח מרשותו, הורה לו האחרון לשוב ולהמשיך בביצוע העבודה ללא פיגום. לנוכחהוראת סעיף 15(2) לפקודות הנזיקין, די בכך כדי לייתר את הדיון בטענתה שלפי תנאיהעסקתו פעל המשיב כקבלן עצמאי. עם זאת יצויין שצדק ביהמ"ש גם בכך כי היה זהמנהל המערערת שבפועל ניהל את עבודת המשיב. התערבות מנהלה של המערערת בניהולהעבודה, אשר כשלעצמה, היא מותרת ומקובלת בהעסקה בשיטת "רג'י" - יש בה כדילתמוך בכך שהמשיב לא היה קבלן עצמאי, אלא עובד שעל מעסיקתו מוטלת חובה לדאוגלקיום התנאים ההכרחיים לבטיחותו. משנמסר למנהלה של המערערת שהפיגום ניטלממקומו, צריך היה לפעול להחזרת הפיגום למקומו. לא רק שלא עשה כן אלא שאף הורהלמשיב לשוב ולעבוד גם ללא פיגום.
ה. צודקת המערערת בטענתה שיש מקום לחייב את המשיב באשם תורם. המשיב נחשבכעובד מומחה ומנוסה במקצועו והיטיב לדעת את גודל הסיכון של ביצוע העבודה ללאפיגום. אעפ"כ ביצע את עבודת החיתוך כפי שביצע. לדעת ביהמ"ש עשה המשיב כן לאמתוך בחירתו החופשית אלא תחת לחצו של מנהל המערערת ולכן אין לחייבו באשם תורם.גישה זו אין לקבל. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם נהג הניזוק כאדםאחראי ותוך זהירות סבירה ואם התשובה לכך היא בשלילה, יש לחלק את האחריות לפגיעהבין המזיק לבין הניזוק, על פי מבחן האשמה המוסרית. על פי מבחן זה ובנסיבותהעניין מוצדק להקל עם המשיב במידה ניכרת, אך גם לחלקו של המשיב באחריותלהתרחשות התאונה מן הדין ליתן ביטוי. לפיכך יש להעמיד את אשמו התורם של המשיבעל שיעור של %15.
ו. אשר לערעור המערערת על דחיית תביעתה לשיפוי, במסגרת הודעה לצד שלישי, נגדחברת ברודני - השגה זו דינה להידחות. המערערת לא הביאה כל ראייה להוכחת זכאותהלשיפוי מחברת ברודני.
ז. באשר לשיעור הנזק - בעניין זה יש לדחות הן את ערעור המערערת והן את ערעורהמשיב.
(בפני השופטים: אור, מצא, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. אמסלם למערערת,עו"ד ע. סארג'י למשיב, עו"ד צ. יעקובוביץ לברודני. 15.11.94).
ע.פ. 2994/92 - יצחק בן משה תורג'מן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 484/91 - הערעור נדחה).
א. המנוח, חלפן כספים בלוד, חזר מעסקו לביתו בשעה 10 בלילה. בהיכנסו לחדרהמדרגות הותקף ונחבט בחפץ כהה ותקיפה זו גרמה למותו. כשנתגלה בחדר המדרגותנמצאו בסביבתו שטרי כסף פזורים וליד הבית נתגלה מוט עץ ששימש את התוקף. בידיהמנוח היה אותו לילה סכום של כ-10,000 דולר והכסף לא נתגלה לאחר המעשה. אחיו שלהמנוח, שגר באותו בניין, ראה במגרש החניה של הבניין, בשעה שבה אירע הרצח,מכונית פיאט 124 שצבעה ירוק חונה כשמנועה פועל, גבר יצא מהמכונית וצעד לעברהכניסה לבניין ולאחר דקות מספר שב למכונית. העד לא רק הבחין בסוג המכונית אלאחרט בזכרונו את מספרה. במשטרה ציין את המספר אך הוא היה שגוי בסיפרה אחת בתחילתהמספר. המכונית שייכת לתושב לוד בשם עמרם סעדון, אך אין חולק כי באותו ערב נהגבה המערער. בביתו של סעדון נתגלו נעלי ספורט תלויות על כבל כביסה ועל אחתהנעלים נתגלו כתמי דם. טביעות אחת הנעליים שנתגלו בחדר המדרגות הן בוודאותגבוהה מנעל הספורט שנמצאה על כבל הכביסה. אשתו של סעדון וכן חברתו של המערערמסרו הודעות במשטרה ועדויות בביהמ"ש. על יסוד העדויות של שתי הנשים, העובדהשהמכונית הנדונה היתה בשטח ולכל הדעות נהג בה המערער באותו ערב, העובדה שהמערערהשרה את מכנסיו וחולצתו במים, התנהגותו של המערער בעת העימות בינו לבין חברתו,האזהרות וההנחיות שהעביר לחברתו מה עליה לאמר לחוקרים, קבע ביהמ"ש כי המערערהוא שרצח את המנוח. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את חוות הדעת בדבר טביעות הנעליים שהוגשה על ידיהתביעה ודחה את חוות הדעת שהוגשה ע"י הסניגוריה. אין ספק כי חוות הדעת בנושאטביעות הנעליים היא מרכיב מרכזי בראיות התביעה ולכאורה ניתן היה להשתית עליה אתההרשעה. ביהמ"ש בחן הוא עצמו את ההשוואה של הנעל לטביעות מבחינת הסימניםהייחודיים הנחזים לעין והדרך בה הלך ביהמ"ש לפיה בחן את המוצג בעצמו מותרת היא.ביהמ"ש יכול היה גם לסמוך על העדויות האחרות שבאו בפניו, כאשר החליט שלא לסמוךעל טביעת הנעל בלבד. אשר לטענה כי ביהמ"ש התעלם מטענת האליבי של המערער -ביהמ"ש לא התעלם מן הטענה אלא קבע כי על אף העדויות בדבר מקום היותו של המערעריכול היה להיות בשעה הנדונה גם במקום שבו אירע הרצח.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עוה"ד ר. דמאריוי. רווה למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה. 22.11.94).
ע.א. 2510/93 - יצחק תורג'מן נגד הסתור בע"מ
*רשות להתגונן בטענת "פרעתי". *טענת הגנה של קיזוז. *"ראשית ראיה" לעניין ריבית פיגורים ושיעורי הריבית. *חיובו האישי של מנהל חברה שחתם על ההתחייבות "יחד ולחוד" עם החברה(מחוזי ת"א - ת.א. 106/87 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער היה מנהל עסקים ובעל מניות בחברת תוריסקופ שמקום מושבה היה בצרפתועסקה בתיירות. המשיבה הינה סוכנות תיירות הרשומה בישראל. בין בעלי הדין נחתם
הסכם שלפיו סיפקה המשיבה לתוריסקופ שירותי קרקע בישראל בתמורה לתשלום עמלה.בנוסף להסכם העיקרי עוד הסכם שעניינו רכישת %50 ממניות הסתור פריז, חברהאחות של המשיבה, ע"י תוריסקופ. בהסכם העברת המניות התחייבה תוריסקופ לשלםלהסתור פריז 300,000 פרנק עבור המניות. הסתור הגישה תביעה נגד המערער בטענה כיתוריסקופ לא שילמה חשבונות שנשלחו אליה אשר מועד פרעונם על פי ההסכם העיקרי חלהחל ביום 20.6.86. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן בה טען טענת פרעתי, וכן טענתקיזוז המתייחסת לסכום ששילמה תוריסקופ למשיבה עבור העברת המניות שלא יצאהלפועל. לעניין גובה ריבית הפיגורים נקבע בהסכם העיקרי כי חשבונות שלא יפרעובמועדם ישאו ריבית בשיעור הריבית החריגה הנוהגת מעת לעת בבנק הפועלים, ולטענתהמערער, מאחר שהמשיבה לא צירפה אישור המעיד על גובה הריבית הנהוגה בבנק איןבאפשרותו לבדוק את גובה הסכום הנתבע. המערער טען גם כי למרות ששמו מצויין בהסכםהעיקרי כצעד להסכם "ביחס ולחוד" עם תוריסקופ, לא נטל התחייבות כספית אישיתבנוסף על התחייבויות תוריסקופ וכל חבותו בהסכם מתמצית בהתחייבות שלא להתחרותבאופן אישי בהסתור. לאחר שהמערער נחקר על תצהירו, נתן השופט למערער רשותלהתגונן רק בשאלה אם הוא חייב באופן אישי את הסכומים הנתבעים. ביחס לטענתהפרעון קבע ביהמ"ש שלא היה פירוט מספיק אילו מהסכומים ששילם המערער שולמו בגיןהחוב הנתבע ואלו מן הסכומים בגין חוב קודם שהמערער הודה בקיומו. בעקבות החלטהזו נקבע התיק לשמיעה ועם תחילת עדותו של המערער טען ב"כ המשיבה כי אין לאפשרעדותו ככל שזו סותרת את האמור בהסכם העיקרי מאחר וזוהי עדות בעל פה כנגד מסמךבכתב. בשלב זה נסתיימה הבאת הראיות וביהמ"ש קבע כי המערער חייב באופן אישי אתהסכומים הנתבעים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערער תוקף את ההחלטה שלא לתת לו רשות להתגונן בטענת פרעון החוב. בענייןזה החמיר ביהמ"ש עם המערער. הלכה היא כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופטשטענותיו בתצהיר הן אמת, ודי לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק,וביהמ"ש חייב ליתן רשות להתגונן. אכן, לא תינתן רשות להתגונן למבקש שלא פירטבתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו. אך כשבודקים את נסיבות הנושא,הטענות שהעלו הצדדים והחשבונות שהוגשו בכל הנוגע לטענת פרעתי, יש לומר כיהמערער פירט באופן מספיק את הנסיבות הנוגעות לטענת הפרעון. אף אם היה ראוילציין ביתר פירוט את כלל החובות והתשלומים הרי שאין היעדרו של פירוט כזה עומדלרועץ למי שמבקש רשות להתגונן. לפיכך יש לתת למערער רשות להתגונן בטענת פרעתי.
ג. לעומת זאת, באשר לטענת הקיזוז צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין תצהירו של המערערממלא אחרי הפירוט העובדתי הנדרש. כל אשר נאמר בתצהיר הוא כי סכום כסף שולם עבוררכישת המניות האמורות, כי העברת המניות לא הושלמה וכי לפיכך ביטלה תוריסקופ אתהעיסקה ומתבקש הקיזוז. אין בדברים האמורים כדי להצביע על מקורה של הזכות לביטולהעיסקה האמורה. טענת המערער כי היה על ביהמ"ש לצאת מתוך הנחה כי הביטול נעשהכדין אין לה על מה שתסמוך.
ד. באשר לעניין הריבית - טוען המערער כי לא הוגשה "ראשית ראייה" ביחס לריביתהפיגורים. ברם, הלכה היא כי הדרישה ל"ראיות בכתב" אין פירושה שיש צורך שראיותאלה יתמכו בכל רכיבי התביעה. היסתור צירפה את ההסכם הקובע את ההפנייה לשיעוריהריבית של בנק הפועלים וכן פירטה בכתב התביעה את שיעורי הריבית החלים ביחס לכלתקופה וערכה חישובים של הריבית. כל אשר חסר הינו האישור שאכן שיעורי הריבית בהםנקבה הסתור הינם השיעורים הקבועים ע"י בנק הפועלים. אין מדובר כאן בניסוח כתבתביעה המקשה על הנתבע להעלות גירסת הגנה מדוייקת, אלא רק בהיעדרו של מסמך שהינומסמך שאינו בחזקתה הבלעדית של הסתור והמערער יכול היה להגיע אליו. יחד עם זאת,מאחר שהתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי לברר את שאלת גובה החוב לאור טענת פרעתי,
יש מקום לדרוש מהסתור להציג בביהמ"ש את האישור בדבר גובה הריבית החריגה בבנקהפועלים.
ה. טענה אחרת עניינה מועד המרת הסכומים הנתבעים למטבע ישראלי ושיעורי הריביתוהפרשי הצמדה החלים על החוב לאחר תקופת ההסכם. מאחר וההסכם לא קויים ע"יתוריסקופ, והסתור נאלצה להגיש תביעה נגדה, יש לפנות להוראות הדין ביחס לריביתהחלה על חוב במטבע חוץ, העומד ככלל על שיעור של %11. לפיכך יש לקבוע כי לסכוםהחוב, כפי שייקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי, תתווסף ריבית בשיעור של %11 מהמועד שאליוחושבה הריבית המוסכמת, היינו תקופת ההסכם, ועד ליום מתן פסה"ד. ביום מתן פסה"דיומר החוב לשקלים על פי השער היציג באותו מועד ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוקעד ליום התשלום בפועל.
ו. באשר לשאלת החיוב האישי של המערער - לעניין זה יש לדחות את ערעורו. לאחרעיון בפסה"ד המתייחס לכל טענותיו של המערער, אין לומר כי נפלה טעות בדרךהפרשנית בה הלך השופט, החל מן ההחלטה שלא לקבל ראיות לסתירות המסמך וכלה במסקנההסופית כי המערער התחייב אישית בהסכם. בכותרת ההסכם נאמר כי ההתקשרות הינה ביןהסתור מצד אחד לבין תוריסקופ ויצחק תורג'מן (המערער) מצד שני. צדק ביהמ"ש כיהמשמעות המשפטית והמסחרית של הביטוי "ביחד ולחוד" היא ברורה ואינה משמעת לשתיפנים, היינו כי החברה והמנהל חבים ביחד ולחוד לחיובים השונים הנובעים מהחוזה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד דוד הורוביץלמערער, עו"ד אבי מושינסקי למשיבה. 8.11.94).
ע.פ. 5027/92 - מדינת ישראל נגד פלוני
*הוכחת ביצוע מעשים מגונים של אב בבתו הקטינה וחברתה. *התרשמותו של חוקר נוער בעניין אמינותה של הקטינה(מחוזי י-ם - ת.פ. 13/92 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב הואשם בעבירות של תקיפה מינית בבתו הקטינה (שתכונה להלן: ש')ובעבירות של מעשים מגונים בקטינה אחרת (שתכונה להלן: א'). הקטינות הן ילידות1982. השתיים נחקרו בידי חוקר נוער ולא העידו במשפט. חוקר הנוער התרשם כי שתיהקטינות דוברות אמת, אך בית המשפט סבר כי הקטינה ש' אינה דוברת אמת ביחס לאישוםהנוגע אליה. כמו כן לא קיבל את עדותה של אשת המשיב אשר לדברי בית המשפט יחסיהעם המשיב גרועים ויש לה אינטרס לסלק את הנאשם מן הבית. אשר לקטינה א' אמר ביתהמשפט כי מדובר בילדה אינטליגנטית ותמימה אשר דבריה נשמעים כדברי אמת. דא עקא,לדעת בית המשפט אין בחומר הראיות סיוע לדבריה ובהיעדר סיוע זוכה המשיב גםמהאישום הנוגע לקטינה זו. הערעור על הזיכוי בכל הנוגע לקטינה ש' נדחה והערעורבכל הנוגע לקטינה א' נתקבל.
ב. בעוד שלגבי אשת המשיב היה לבית המשפט המחוזי היתרון להתרשם ישירות מעדותה,אין עדיפות זו קיימת ככל שמדובר בעדותה של ש' אשר באה מכלי שני, הוא חוקרהנוער. מאחר שהקטינה ש' לא העידה בבית המשפט, היה על בית המשפט לבחון את עדותהתוך העמדת גירסתה אל מול גירסת המשיב. לא כך עשה בית המשפט, ונמנע מלקבוע ממצאכלשהו לגבי אמינות גירסתו של המשיב. מהימנותה של ש' נקבע על פי ניתוח דבריה היאבלבד, כשעל פניהם אין בהם פירכות המקעקעות את ביסוסם. כדי שיתעורר ספק שמא מסרהש' את גירסתה, מתוך תעתועי דמיון, לא די בחשש בעלמא כי כך היה.
ג. גישתו של בית המשפט שלא ליתן כל משקל להתרשמותו של חוקר הנוער בדבראמינותה של ש', תוך הנמקה כי חוקרי נוער "אינם מסוגלים, אובייקטיבית, לעמוד עלשקריהם (של נחקרים קטינים), או על שטיפת מח שנעשתה להם", אינה עולה בקנה אחד עםהוראות החוק ומטרתו, ואף עושה אותו פלסתר. גם אם ההחלטה במהימנות דבריו שלהקטין היא לעולם החלטתו של ביהמ"ש, אין מקום לדחות מכל וכל את התרשמותו של
המומחה לדבר מהקטינה, בנימוק שחוקר הנוער שומע רק צד אחד וכיוצא באלה נימוקים.המסקנה היא שיש מקום לאמץ את מסקנת חוקרי הנוער על אמינותה של הקטינה ש'.
ד. באשר לדברי אמה של ש' - בית המשפט המחוזי קבע כי אין עדותה אמינה עליו.ספק אם אכן נתחייבה מסקנה כזאת לגבי האם. הנחת ביהמ"ש המחוזי כי יחסי המשיבואשתו היו גרועים וכי היה לה ענין לסלקו מן הבית אינה מעוגנת בראיות. אעפ"כ,ולא בלי היסוס, הוחלט שלא להתערב בממצאי המהימנות כלפי האם, משום שאין דרכו שלבית משפט שלערעור להתערב בענייני מהימנות. כך שאין ראיית סיוע לעדותה של ש'.עדותה של א' על מעשים שעשה המשיב בה, אין בה ראיית סיוע לדברי ש' למה שעשההמשיב כלפיה. שימוש בעדותו של קטין אחד כראיה מסייעת לקטין אחר, מהווה חריגשניתן להפעילו רק בגדר נסיבות מיוחדות, ואין המקרה דנא נכנס בגדר הנסיבותהמיוחדות.
ה. מאידך יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לקטינה א'. ביהמ"ש המחוזי נתן אמוןבדבריה וכן סבר כי לכאורה יש סיוע לדברי א' - בדברי ש', אולם לדעתו לא נכחה ש'בעת הארוע שאירע לילדה א'. דברים אלה נכונים רק לגבי ארוע אחד המתייחס למגע שלהמשיב עם א', ואילו לגבי הארועים האחרים הרי ש' העידה כי ראתה את אביה מבצע אתהמעשים בקטינה א'. כך שעדותה של ש' מהווה סיוע לעדותה של א'. לפיכך יש להרשיעאת המשיב בעבירות של ביצוע מעשים מגונים בקטינה א'. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזיכדי שיגזור את דינו של המשיב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד ראובן בר-חיים למשיב. 30.11.94).
ע.א. 6106/92 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופטחשין).
א. המערערת, רווקה בת 25, הינה בת להורים יוצאי תימן המנהלים אורח חיים דתי.ביולי 1991 ילדה המערערת ילד מחוץ לנישואין. אביו של הילד נעלם והקשר עימונותק. במהלך ההריון המשיכה המערערת להתגורר בדירת הוריה תוך שהיא מסתירה את דברהריונה. איש מבני המשפחה גם לא ידע על הלידה, שכן מביה"ח הועבר הילד, בהסכמתהמערערת, למעון של השרות למען הילד. כעבור כחודש ימים הוחלט כי ניתן להחזיר אתהקטין לרשות המערערת ששכרה דירה. בהיותה קשורה להוריה וסמוכה על שולחנם, במיוחדבסופי שבוע, מסרה את הילד בסופי שבוע וחגים להשגחתם של נציגי עמותה חרדית בבניברק. למוסדות הרווחה נודע הדבר ופקידת הסעד הוציאה צו חרום בהתאם לסמכותה בסעיף11 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) והתינוק נלקח מידי נציגי העמותה והועבר למעון שלהשרות למען הילד. הוצע למערערת מספר פעמים ע"י פקידות הסעד כי תחשוף את האמתבפני הוריה ובני משפחתה ואז יוסרו המכשולים העומדים בדרכה לקבל את הילד והיאסרבה לעשות כן. בדצמבר 1991 הוגשה בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ בטענה כיהמערערת אינה מסוגלת לדאוג לקטין כאמור בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים. ביהמ"שהמחוזי הכריז על הקטין כבר אימוץ ונתן אישור להעברתו למשפחה אשר הביעה הסכמהלאימוצו. התינוק אכן הועבר למשפחה בעלת כוונות אימוץ. לאורך כל שהותו של הקטיןבמעונות השרות הקפידה המערערת לבקרו בקביעות. על ההחלטה להכריז על הקטין כבראימוץ הגישה המערערת ערעור לביהמ"ש העליון וערעורה נתקבל ברוב דעות השופטים ד.לוין וגולדברג נגד דעתו של השופט חשין.
ב. השופט ד. לוין: בישיבת תזכורת שהתקיימה בביהמ"ש העליון הוצע למערערת, הצעהבלתי מחייבת, כי תגלה להוריה על דבר קיומו של הילד שנולד. בשלב מסוים של
ההתדיינות אזרה אומץ וקיבלה את המלצת ביהמ"ש להביא לידיעת הוריה ובני משפחתה אתדבר קיומו של הילד. בעקבות שינוי הנסיבות פנה ביהמ"ש העליון לפסיכולוג ובחוותדעת משלימה שהגיש ציין הפסיכולוג כי טרם חלו שינויים מהותיים במסוגלות ההוריתשל המערערת. הקטין כיום הינו בן 3 שנים וכבר למעלה משנה וחצי מצוי הוא בטיפולהוהשגחתה של המשפחה המיועדת לאמצו. במצב דברים זה ניצב ביהמ"ש העליון, בשלבההכרעה הסופית, בפני החלטה קשה כיצד לנהוג. בבוא ביהמ"ש לבדוק קיומה של עילתאימוץ עליו לנהוג במידה רבה של זהירות. אין לגרוס התקיימות היסוד של "היעדרמסוגלות הורית" בכל פעם שדאגתו של ההורה לילדו נופלת מן הטיפוס האידיאלי שלהורות טובה. בענין שלפנינו נראה כי יש במערערת המסוגלות ההורית לטפל בילדולדאוג לכל צרכיו, עתה משנחשפו הדברים והובאו לידיעת בני משפחתה. אין ביהמ"שעוקר ילדים מהוריהם הטבעיים רק משום שהללו אינם הורים מושלמים ומעבירם למשפחהאחרת שהיא לכאורה חמה ומסודרת.
ג. אם בכל זאת נתלוותה החלטה זו בהתלבטות קשה ובהיסוסים, הרי זה משום שמדוברבמקרה בעייתי שבו הילד, שהגיע כבר לגיל 3, מצוי מזה למעלה משנה וחצי בחזקת בניזוג חמים ואוהבים, הרואים עצמם כהוריו המאמצים והוא רואה בהם את הוריו. הוצאתומהם ומסירתו לאמו עלולה לפגוע בו פגיעה לא קלה ולהסב לו סבל רב. ההלכה שאיןלהיכנס לשיקול טובת הילד במקרים בהם אין מתקיימת עילת אימוץ אינה מוחלטתונוקשה. יתכנו מקרים קיצוניים בהם יהיה מקום לסטות מגישה כללית זו. אולם, שיקולההמשכיות והרציפות של שהות הילד הוא רק אחד השיקולים. מולו עומדת החזקה שטובתושל קטין היא שיהיה אצל הוריו הטבעיים. מבחינה כוללת של המציאות שנוצרה הרילטווח ארוך חזרת הילד לחיק אימו הטבעית היא הצעד הנכון.
ד. השופט גולדברג: יש בעניין דנא פנים לכאן ולכאן וקשה ההכרעה. אם בכל זאתהצטרף לדעה שיש לקבל את הערעור הרי זה משני טעמים: הטעם האחד הוא כי אין מקוםלהלקות את המערערת בכפליים. עד שבישרה המערערת להוריה כי ילדה את הקטין, היאהיתה במצוקה אמיתית. התוצאה שלפיה גם הקטין לא יוחזר למערערת וגם תישא בתוצאותשל הגילוי להוריה אינם מתיישבת עם תוצאה צודקת. זאת כשמדובר בסופו של דבר באמויולדתו של הקטין. הטעם השני הוא טובתו של הקטין. אכן, משך תקופה ארוכה יחסיתשהה בבית המשפחה האמורה לאמצו, אולם גם בעצם האימוץ קיימת תמיד פגיעה בנפשו שלהקטין כשהוא תלוש ממקור לידתו וחי חיים ללא שורשים. בנסיבות המקרה יש להעדיף אתהחזרת הקטין לאמו.
ה. השופט חשין (דעת מיעוט): משפט הטבע הוא שילד יגדל בבית אביו ואמו, הםשיאהבו אותו, הם שיחנכו אותו, והם שיעמידו אותו על רגליו. זו זכותם של אב ואםוזו זכותו של הקטין. אולם הורים יכול שיקפחו זכותם זו. כך יהיה אם יקפחו אתזכותו של הקטין. הקטין אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד אל יד ולו ככלי יש חפץ בו.המערערת עברה את הסף המותר בקיפוח בנה, ובמחדליה הוכיחה כי אין היא מסוגלתלדאוג לילדה, כראוי לו כאיש קטן. בהתנהגותה קיפחה את זכותה כאם. בנסיבות אלה ישלדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חשין. עו"ד מ. קראוס למערערת, עו"ד ל.מימון למשיב. 28.11.94).
בג"צ 6009/94 - יוכי ורן שפרן ואח' נגד התובע הצבאי הראשי ואח'
*התערבות בהחלטת התובע הצבאי שלא לערער על קולת ענשם של מפקדים שגרמו למות חיילים בתאונת אימונים. *ההבחנה בין התערבות בהחלטה שלא להגיש כתב אישום לבין החלטה שלא לערער(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים אור וזמיר נגד דעתו החולקת של השופט מצא).
א. בעקבות תאונת אימונים קשה שבה נהרגו חמישה חיילים, הועמדו לדין המשיבים 4ו-5 והורשעו בהתרשלות שתרמה לקרות התאונה. ביהמ"ש הצבאי גזר לנאשמים שלושה
חודשי מאסר על תנאי והורדה בדרגה אחת. העותרים, הוריהם של ארבעה חיילים שנפלובתאונה, ביקשו מהמשיבים כי יוגש ערעור על קולת העונש. עמדת העותרים היתה כי כברמלכתחילה הם לא היו בעד הטלת מאסר על הנאשמים, אך לדעתם העונש קל מדי וצריך היהלשלול מהם את דרגותיהם, כדי שלא יוכלו עוד לפקד. המשיבים החליטו שאין מקוםלהגיש ערעור על גזר הדין. לדעת העותרים, החלטת המשיבים שלא להגיש ערעור לוקהבחוסר סבירות קיצונית ומוצדקת התערבות בג"צ. העותרים התייחסו לדברי בית הדיןשהקל בעונש באשר "מתעורר חשש שאיננו יכולים להקל ראש בו, שמא יצא על ידי העונשמסר שלילי שירפה ידי מפקדים". הנמקה זו, מבחינת העותרים, פסולה היא, באשר יש בהפגיעה בנורמה שצריכה להיות מושרשת בצה"ל, על פיה במסגרת אימונים צריכים להתקייםולהישמר כללי זהירות שאין להתפשר עליהם. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים אורוזמיר נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. השופט אור: עד היום טרם נדונה עתירה בבג"צ בה נתבקש ביהמ"ש להתערב בשיקולדעתה של הרשות המוסמכת להגיש ערעור, על שזו פעלה שלא כראוי כשהחליטה לא להגישערעור. הענין שעל בג"צ להכריע בו מעורר, מבחינה עקרונית, שאלות דומות לאלההמתעוררות באותם מקרים בהם מסורה לרשות הסמכות לפתוח בהליכים פליליים ומבקשיםבעתירה לבג"צ לתקוף את שיקול דעתה של הרשות. בג"צ נדרש במספר לא מועט של פסקידין לשאלה מתי רצוי להתערב בהחלטות של היועץ המשפטי ובהחלטת התובע הצבאי שלאלנקוט בהליכים פליליים. הוחלט כי בג"צ יתערב בהחלטותיהם רק אם אלו לוקות בחוסרסבירות קיצונית או בעיוות מהותי.
ג. יש להבחין בין התערבות בהחלטה אם להגיש כתב אישום ובין התערבות בהחלטה אםלהגיש ערעור. כאשר מדובר בערעור, כבר התקיים הליך משפטי, ואם יחליט בג"צ לחייבאת הרשות המוסמכת להגיש ערעור, משתמע מכך שפסק הדין עליו יש לערער מוטעה בצורהקיצונית ואין לך הבעת דעה נחרצת יותר של בג"צ שדין הערעור להתקבל. הבעת דעה כזואינה קיימת כאשר בג"צ מורה על הגשת כתב אישום, שאז מחליט בג"צ שקיימות ראיותלכאורה ואינטרס ציבורי המחייבים הגשת כתב אישום, אך אין בכך הבעת דעה שעל פיהראיות שתובאנה מן ההכרח להרשיע את הנאשם.
ד. קודם שיתערב בג"צ בחלטה שלא להגיש ערעור, עליו לתת דעתו על הנימוקיםוהשיקולים אשר צריכים להיות לנגד עיני הרשות המוסמכת. במסגרת שיקולים אלה ישקלע"י הרשות השיקול, שאפילו טעה ביהמ"ש בהקלו בדין, אין ערכאת הערעור נוטה להתערבבעונש אלא אם יש בו חריגה של ממש ממדיניות ענישה הולמת. ואפילו תחליט ערכאתהערעור להחמיר בעונש, אין היא ממצה את הדין. לא כל מקרה בו טעתה הערכאה הראשונהוהקלה בעונש מצדיק הגשת ערעור. על סמך האמור לעיל, המקרים בהם יתערב בג"צ ויורהלרשות המוסמכת על הגשת ערעור, יהיו נדירים ביותר.
ה. צודקים העותרים כי חלק מהנמקת בית הדין הצבאי מוטעה. ההנמקה כוללת אתהשיקול, שהחמרה בעונש עלולה להוות מסר שלילי שירפה ידי מפקדים, ובעיקר מפקדיםביחידה המובחרת הנדונה. המסר שבגזר הדין שיש להתייחס במידה מסויימת של סלחנותלמפקד צבאי שאינו ממלא חובת זהירות נדרשת בעת אימונים ביחידות הנבחרות הואמוטעה. אולם אפילו טעה בית הדין בהנמקתו, אין הצדקה לעשות צו מוחלט במובן זהשהתובע הצבאי יחוייב להגיש ערעור על גזר הדין. גם בית הדין עצמו הניח בהכרעתהדין תשתית נורמטיבית נכוחה כאשר ביקר קשות את התנהגות הנאשמים ואת תרומתםלקרות התאונה. בנסיבות אלה אין חשש שהנמקה מוטעית אחת בגזר הדין עלולה להביאלשיבוש נורמות עד כדי מסקנה מתחייבת שיש להגיש ערעור על גזר הדין.
ו. השופט מצא (דעת מיעוט): ראוי היה לו לתובע הצבאי להגיש ערעור על גזר הדיןגם על פי הנימוק הראשון של העותרים היינו שהעונש קל מדי. אעפ"כ אין לומר שיש
עילה מספקת לבג"צ להתערב בהחלטת התובע שלא להגיש ערעור מחמת קולת העונש. שונההמסקנה ביחס להנמקה בדבר השפעתו האפשרית של עונש חמור על תפקודם של מפקדיהיחידה מכאן ולהבא. שיקול זה הוא חדשני ויש להביאו לדיון בפני בית הדיןלערעורים. אין זה די שבג"צ מביע דעתו בנושא הנדון.
ז. השופט זמיר: בין כל השופטים השותפים לפסק דין זה שוררת הסכמה כי בדרך כללבג"צ אינו צריך להתערב בהחלטה של תובע אם להגיש או לא להגיש ערעור. אחד הטעמיםהוא כי במקרה כזה נמצא שבית המשפט העליון כבר גיבש והביע דעה בדבר קולת העונשבלי ששמע טעון מלא בענין זה מפי הנאשם עצמו. אעפ"כ סבור השופט מצא כי בנסיבותהמיוחדות של מקרה זה ראוי להורות על הגשת ערעור בגלל אחד הנימוקים של בית הדיןהצבאי כאמור. ברם, כדי לסלק את המכשול שמא מפקדים צבאיים ילמדו מן ההנמקה הנ"לשבמקרים מסויימים מותר להקל ראש בכללי הבטיחות, די בכך שבג"צ אומר את דברו בפסקדין זה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי הנימוק אינו יכול להתקבל.
(בפני השופטים: אור, מצא, זמיר. עוה"ד אליעד שרגא ועדו שפירא לעותרים, עוה"דגב' נילי ארד, גב' נוית נגב וגב' ענת הורביץ למשיבים. 30.11.94).
ע.א. 64/89 - חיים גבאי ואח' נגד מלכה לוזון ואח'
*פיצויים למשפחה שמפרנסה נהרג בתאונת דרכים. *נזק ממון ישיר ונזק ממון עקיף. *עקרון "הקופה המשותפת". *פיצוי בגין אבדן שירותים(מחוזי באר שבע - ת.א. 856/83 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המנוח חיים לוזון ניספה בתאונת דרכים, והותיר אחריו אלמנה, המשיבה, ושלושהילדים קטינים. ביהמ"ש המחוזי קבע את שיעור הפיצויים שהמערערים חייבים בהםוהערעור מתייחס לשני רכיבי נזק: אובדן הכנסות ממשק חקלאי, אותו התכוון המנוחלהקים, אך בשל מותו לא הספיק להקימו; הפסד השתכרותה של המשיבה, שבעקבות מותבעלה והולדת בתה אורית חדלה לעבוד מחוץ למשק ביתה. הערעור באשר לאובדן ההכנסותבמשק חקלאי וערעור נגדי באותו נושא נדחו ואילו הערעור באשר לנושא הפסד השתכרותהמשיבה נתקבל בחלקו.
ב. באשר לאובדן ההכנסות מן המשק החקלאי - המנוח היה במקורו בן מושב. במשך כ-8שנים, עד יום מותו, עבד המנוח מחוץ למושב. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענת המשיבים,שהמנוח תכנן לעבד את המשק החקלאי שהועמד לרשותו במושב, כ-35 דונם, בנוסףלעבודתו מחוץ למושב, אלא שתוכנית זו לא הספיק להגשים. את הפסד ההכנסה הנוספתבגין עיבוד המשק החקלאי העריך השופט בשיעור השווה למחצית השכר הממוצע במשק.בעניין זה יש לדחות את ערעור המערערים. כוונת המנוח לפתח ולעבד את המשק ביטאהתוכנית ממשית ולא דיבורים בעלמא. כן יש לדחות את ערעור המשיבים על מיעוטהחיוב.
ג. באשר להפסד השתכרותה של המשיבה - עד לתאונה עבדה המשיבה, במשרה מלאה, וגםלאחר מות בעלה המשיכה לעבוד בהיקף מלא עד שיצאה לחופשת לידה בספטמבר 1983. לאחרהולדת בתה הרביעית ביקשה לחזור לעבודתה, אך לא עמדה בנטל ונאלצה לפרוש מעבודהמחוץ לביתה. ב"כ המערערים טען כי לצורך חישוב הפיצויים מוטל על השופט להניחשהמשיבה ממשיכה ותמשיך לעבוד ככל שעשתה לפני מות בעלה. בהסתמכו על עיקרון"הקופה המשותפת" הוסיף וטען שאת ההשתכרות שהפיקה המשיבה מעבודתה, בניכוי ידתושל המנוח, יש לגרוע מן הפיצוי המגיע לה כתלוייה במנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע שהחלתהעיקרון מצדיקה לנכות מן הפיצויים רק מחצית מגובה שכרה של המשיבה עקב הפרישה.הטעם לכך הוא כי החלטת המשיבה לצמצם את היקף עבודתה מחוץ לביתה, אף היא נבעה מןהמצב החדש שאליו נקלעה עקב מות בעלה. בעניין זה נדחה הערעור על עצם החיוב, אךנתקבל באשר לסכום החיוב. ביהמ"ש העליון קבע כי יש לפסוק את ההפסד של מחציתמסכום ההשתכרות למשך תקופה של 7 שנים, אך לאחר תקופה של 7 שנים, המשיבה כבר
יכולה לצאת לעבודה ויש לנכות את מלוא סכום השתכרותה. בביהמ"ש העליון היו חלוקותהדעות באשר לבסיס לקביעת הפיצוי בראש נזק זה.
ד. השופט מצא שכתב את פסק הדין העיקרי סבר כי אין המשיבה זכאית לפיצוי בגיןהפסד מחצית משכורתה, שכן אין זה נזק ממון ישיר שבגינו יש לפצות את הניזוק. אךמאידך סבר שהמשיבה זכאית לסכום שנפסק לה כהפסד הנובע מאובדן השירותים של הבעל.לנימוק זה הצטרפה השופטת דורנר. מנגד סבר השופט ש. לוין שאין להחיות את העילהשל פיצוי בגין אובדן שירותים, אך לדעתו יש לראות את אובדן מחצית שכרה של המשיבהבגדר הפסד ממון שנגרם לה כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, גב' דורנר. עו"ד מ. ורבה למערערים, עו"דר.נבות-גלוסקה למשיבים. 8.11.94).
בש"א 5778/94 - מדינת ישראל נגד ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל ואח'
*ארכה להגשת בקשה לרשות ערעור
(בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בין המבקשת למשיבים התנהלה בוררות וניתן פסק בורר. המשיבה הגישה התנגדותוביקשה לבטל את פסק הבורר קרוב ל-3 שנים לאחר הנתנו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתהמבקשת להאריך לה את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר ואישר את בקשת המשיביםלאשר את פסק הבורר. על ההחלטה לדחות על הסף את בקשת המבקשת, ביקשה המבקשת להגישערעור על פסה"ד ביום 17.10.94. הערעור לא קובל ע"י המזכירות מן הטעם שמדוברבהחלטה שסעיף 38 לחוק הבוררות חל עליה, ויש צורך בקבלת רשות ערעור לגביה. מכאןהבקשה להארכת מועד, שמקורה בטעות ב"כ המבקשת. הבקשה נדחתה.
ב. לתמיכה בבקשתה המועד העלתה המבקשת מספר טעמים ובכללם חשיבות העניין והיקפההכספי הגדול של המחלוקת; היעדר אשם, טעות אנוש גרידא, להבדיל מרשלנות; סיכוייהצלחה בבקשת רשות הערעור אם תינתן רשות להגישה הם גבוהים. לכאורה, בתחרות עלהבכורה בין המהות (בירור העניין לגופו) לבין הצורה (מסגרת המועדים וסדרי הדין)- יד המהות על העליונה. אולם, למעשה, מסגרת הדיון מוכתבת ע"י תקנות סדרי הדיןוהיא באה לשם שמירה על יעילות הליכי הדיון וההגנה על זכויות דיוניות ומהותיותשל בעלי הדין האחרים. המשיבים זכו בדין בביהמ"ש המחוזי וידעו כי לרשות המבקשתזמן של 30 יום להגשת בקשה לרשות ערעור. עם חלוף מניין הימים קנו זכות דיוניתמוגנת שלא להיות מוטרדים בהליכים נוספים בגין אותה החלטה. ככל שחולף הזמן,מתעצמת ומתעבה הזכות הדיונית האמורה. כאן מדובר באיחור של שבועיים.
ג. חשיבות העניין אינה טעם עצמאי העומד על רגליו לצורך הארכת המועד להגשתערעור. חשיבות העניין נבחנת בשני מישורים: המישור הפרטי, היינו השפעת ההתדיינותעל גורלו של בעל הדין; והמישור הכללי, היינו טיבה של השאלה העומדת לדיון, למשלשאלה משפטית חשובה בעלת חשיבות כללית. בענייננו, באשר למישור הפרטי - מדוברבסכסוך כספי מובהק. העובדה כי הקופה אשר חייבת בתשלום היא הקופה הציבורית איננהמוסיפה משנה חשיבות לעניין ואינה מצדיקה מתן יחס מועדף למבקשת. אשר לחשיבותהעניין במישור הכללי - מדובר בהחלטה של ביהמ"ש שלא להעניק למבקשת ארכה להגשתבקשה לביטול פסק בורר. הא ותו לא. חשיבות מיוחדת. גם טעות בחוק שגרמה לאיחוראינה משמשת בדרך כלל צידוק להארכת מועד. אשר לסיכויי הבקשה לרשות ערעור להתקבל- יש סוברים כי אלה אינם שוקלים בבחינת הבקשה להארכת מועד. מכל מקום אין לומרכי סיכוייה של הבקשה לרשות ערעור גבוהים להתקבל.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' מ. רובינשטיין למבקשת, עו"ד י. רסלרלמשיבים. 29.11.94).
ב ת ו כ ן
* רע"א 1549/94 - הפסקת פעולות הוצל"פ נגד אגודה חקלאית לפי חוק ההסדרים במשק..290 ─* בג"צ 6026/94 - הריסת בית שבו התגורר עם משפחתו מחבל שהתאבד ...............290 ─* בג"צ 5445/93 - העברת שטח מתחום שיפוטה של עירית רמלה לתחום שיפוטה של ─ עירית לוד ................................................291 ─* ע.א. 609/93 - פסיקתו של שמאי מוסכם. *מעמדו וסיווגו של שמאי לא כ"בורר" ─ ולא כ"מעין בורר". *חריגה של השמאי מסמכותו ................292 ─* ע.א. 4528/91 - קביעת ביהמ"ש כי חוזה מכר של דירה נכרת ל"מראית עין" .......294 ─* ע.א. 5120/92 - אחריות לתאונת עבודה .*רשלנות תורמת. *עובד או קבלן עצמאי...294 ─* ע.פ. 2994/92 - הרשעה ברצח ...............................................296 ─* ע.א. 2510/93 - רשות להתגונן בטענת "פרעתי". *טענת הגנה של קיזוז. *"ראשית ─ ראיה" לעניין ריבית פיגורים ושיעורי הריבית. *חיובו האישי של ─ מנהל חברה שחתם על ההתחייבות "יחד ולחוד" עם החברה .........296 ─* ע.פ. 5027/92 - הוכחת ביצוע מעשים מגונים של אב בבתו הקטינה וחברתה. ─ *התרשמותו של חוקר נוער בעניין אמינותה של הקטינה ..........298 ─* ע.א. 6106/92 - אימוץ ....................................................299 ─* בג"צ 6009/94 - התערבות בהחלטת התובע הצבאי שלא לערער על קולת ענשם של ─ מפקדים שגרמו למות חיילים בתאונת אימונים. *ההבחנה בין התערבות ─ בהחלטה שלא להגיש כתב אישום לבין החלטה שלא לערער ..........300 ─* ע.א. 64/89 - פיצויים למשפחה שמפרנסה נהרג בתאונת דרכים. *נזק ממון ישיר ─ ונזק ממון עקיף. *עקרון "הקופה המשותפת". *פיצוי בגין אבדן ─ שירותים ..................................................302 ─* בש"א 5778/94 - ארכה להגשת בקשה לרשות ערעור ..............................303 ─
─