ע.א. 2698/92 - יהודית יונה נגד רחלי אדלמן ואח'
*תקפותו של סעיף בצוואה המדיר מן הצוואה את מי שיתנגד לה (תניית סילוקין).
*פירושו של סעיף כזה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1067/91 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המנוח גרשום שוקן הותיר אחריו צוואה שהזוכים על פיה הם שלושת ילדיו מאשתו(המשיבים), והמערערת, איתה חי מאז 1964 ועד לפטירתו ב-1990, ושתי בנותיה. הואהותיר אחריו גם את אשתו, אותה נשא ב-1937. בסעיף 19 לצוואה קבע המנוח לאמר: "כלמי שיתנגד לקיום צוואתי זו... יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו,ולא יקבל דבר...". אשת המנוח הגישה התנגדות לקיום הצוואה וכן הגישה תביעה בהביקשה פס"ד הצהרתי כי מחצית הרכוש שהותיר המנוח שייך לה. בתביעה זו הנתבעים הםילדיהם המשותפים של האישה ושל המנוח (המשיבים). תביעה נוספת הוגשה ע"י האישהנגד המערערת בה תבעה פס"ד הצהרתי כי מחצית הרכוש שהעניק המנוח למערערת בחייוומחצית הרכוש שציווה לה בצוואתו שייכים לה. לתביעה זו צורפו המשיבים כנתבעים,למרות התנגדותם, וזאת על פי צו ביהמ"ש. בשני התיקים ביקשו וקיבלו המשיבים ארכהלהגיש כתבי הגנה עד שתתברר תביעתם למתן פסק דין הצהרתי, לפיו אין באי הגשת כתביהגנה מצידם בתביעות אמם, משום התנגדות לקיום הצוואה. מבוקשם ניתן להם ע"יביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה.
ב. השאלות העומדות לדיון ולהכרעה הן אלה: האם יש לתת תוקף לסעיף 19 לצוואההידוע כתניית סילוקין?; האם יש לראות בתקיפת מסת רכוש העזבון התנגדות לקיוםצוואה או לביצועה?; האם עמדת המשיבים בתביעות אמם המתבטאת באי התגוננות מהווההתנגדות לקיום הצוואה?; אם מהווה עמדת המשיבים "התנגדות" לקיום הצוואה, האם עלידי עמדתם זו מאבדים הם את חלקם בירושה. באשר לתקפותה של תניית סילוקין -התנייה כזו אינה זרה לשיטתנו המשפטית ומוכרת גם בשיטות משפט אחרות. תנייתהסילוקין תופסת, אך לא ינתן לה תוקף מקום שהיורש מעלה בתום לב טענת התנגדותשהיא סבירה בנסיבותיה. בנסיבות העניין דנן אין "תניית הסילוקין" נוגדת את תקנתהציבור, כפי שטוענים המשיבים, אך מאידך אין לומר כי נתקיים התנאי שבתנייה.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר כי סעיף 19 חל רק הליך של התנגדות לגבי נכסים שהיובבעלות המנוח ואין להחילו על נכסים שנטען לגביהם כי אינם מהווים חלק מנכסיהעזבון. גישה זו אין לקבלה. תקיפת מסת העזבון ע"י מי מהיורשים על פי הצוואה,מהווה נסיון לסכל את רצונו של המנוח, ומפני סיכול כזה התנה הוא את תנייתהסילוקין. אולם, העימות לענין תקיפת מסת העזבון, אינו בין המשיבים לבין רצוןהמנוח, אלא בין אמם של המשיבים לבין רצון המנוח. המשיבים לא התנגדו לקיוםהצוואה, אלא ביקשו וקיבלו מביהמ"ש צו קיום צוואה. בכך שאינם רוצים להתגונן נגדתביעות אמם ואינם רוצים להפריע לה להוכיח את זכותה, אין לראות התנגדות לקיוםהצוואה כמשמעותה בסעיף 19 לצוואה. ברם, גם אילו היה אפשר לראות בעמדת המשיביםמשום התנגדות לקיום הצוואה כמשמעותה בסעיף 19 לצוואה, היה מקום לקבוע כי עמדתםאינה באה בגדרו של הסעיף, משום שהיא מושתתת על נימוקים טובים וסבירים ולא עלטענות סרק חסרות שחר, וכי התנהגותם נעשתה בתום לב.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה השופטת שטרסברג-כהן.עוה"ד דן כהן והדס פלד למערערת, עו"ד י. מהולל למשיבים. 29.6.94).
ע.א. 4714/90 - שרה ויספלד נגד אריה ויספלד ואח'
*פירוש צוואה הכוללת הוראה של "יורש לאחר יורש"(מחוזי ת"א - ת.ע. 2988/88 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא אשתו השניה של המנוח, והמשיבים הם ילדיו של המנוח מנישואיוהראשונים. המנוח נפטר בפברואר 1987 וצו קיום לצוואתו ניתן, ללא התנגדויות, ביום20.7.88. נשוא המחלוקת הם סעיפים 3 ו-5 לצוואה. סעיף 3 קובע לאמור "את חלקי
בדירה... הנני מצווה לאשתי שרה ויספלד (המערערת) ולאחר פטירתה אני מצווה אתחלקי הנ"ל לשלושת ילדי... (המשיבים)". סעיף 5 לצוואה אומר "למען הסר ספק, מובהרכי רצוני כי מחצית הדירה הרשומה על שמי... תעבור בכל מקרה ל-3 ילדי הנ"ל...וכפוף לאמור בסעיף 3 לעיל בצוואה". המשיבים לא קיבלו הודעות על ההליך של קיוםהצוואה כמצוות תקנה 301 (ג) לתקנות סדר דין האזרחי, שלפיה, בהליך של בקשה לקיוםצוואה, על מגיש הבקשה לשלוח ליורשים עפ"י הצוואה הודעות בדואר רשום. הם ביקשולהעלות התנגדות לקיום הצוואה לאחר שניתן צו הקיום וביהמ"ש המחוזי קבע כי מןהדין לאפשר למבקשים להעלות באיחור את השגותיהם, ואף תיקן את צו הקיום.
ב. הצוואה, עפ"י פירושה הנכון, היא צוואה הקובעת "יורש אחר יורש", היינו ילדיהמנוח לאחר המערערת. סעיף 5 לצוואה גם מגביל את כוחו של היורש הראשון (המערערת)לעשות דיספוזיציות בנכס שירשה עפ"י הצוואה. לאחר קיום הצוואה מכרה המערערת אתהדירה, וביהמ"ש קבע כי בצוואה קיימת הגבלה על כוחה של המערערת למכור את הנכס,ולפי סעיף 53 לחוק הירושה מי שמורה בצוואה על "יורש אחר יורש" לפי סעיף 42לחוק, יכול להגביל את כוחו של היורש הראשון לעשות ברכוש שירש כרצונו. לפיכךהורה ביהמ"ש לתקן את צו קיום הצוואה כך שלא תהיה לאשה זכות קנין שתאפשר להלמכור את הדירה לצד ג'. הערעור נדחה.
ג. חוק הירושה מעניק ליורש הראשון בעלות מלאה על כל מה שירש, והוא רשאי לעשותבמה שקיבל כבתוך שלו והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון. העובדה שהיורש הראשוןיודע שהמוריש ביקש להותיר ליורש השני את הרכוש לאחר מותו של היורש הראשון, אינהגורעת מזכותו של היורש הראשון לעשות ברכוש כתוך שלו. אולם, המוריש יכול בצוואתולקבוע כי היורש הראשון חייב להשאיר את הרכוש ליורש השני. השאלה היא אם דרושההוראה מפורשת של המוריש כדי לסייג את זכויותיו של היורש הראשון עפ"י החוק, אושמה די בהוראה משתמעת. התשובה לכך היא שניתן להסתפק בהתנייה משתמעת.
ד. בענייננו, יש לאמץ את הפירוש שנתן ביהמ"ש המחוזי לצוואת המנוח, היינו כיקיימת בצוואה הגבלה על כוחה של המערערת לעשות דיספוזיציות בנכס. צוואה מתפרשת,לפי סעיף 54 (א) לחוק הירושה, "לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוךהצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". בענייננו,מסעיף 5 לצוואה, המביע רצונו של המנוח כי חלקו בדירה נשוא המחלוקת יעבור בסופושל דבר לילדיו, משתמעת הגבלה על כוחה של המערערת לעשות דיספוזיציות בנכס. גםהנסיבות החיצוניות תומכות במסקנה שאומד דעתו של המצווה היה הגבלת כוחה של אשתובדירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אפריםמנדלמן למערערת, עו"ד שמואל לביא למשיבים. 26.6.94).
ע.א. 5774/91 - מרים יהלום ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה + ע.א. 799/92 - מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים נגד שולמית שריג ואח'
*בקשת יורשי בני זוג שנפטרו לשנות רישומי מקרקעין מכח חזקת השיתוף של בני זוג וזאת לצורך מס שבח בלבד(הערעור של יהלום - נדחה, והערעור של מנהל מס שבח - נתקבל).
א. בע"א 5774/91 המבקשים הם ילדי ברכה וזכריה כהן שנישאו בתימן בשנת 1917ועלו ארצה בשנת 1922. זכריה נפטר בשנת 1967 ואשתו נפטרה בשנת 1982. במהלך חייהםהמשותפים רכשו בני הזוג נכסי דלא ניידי שנרשמו על שם המנוח בלבד. בשנת 1967הוצא צו ירושה שבו חולק עזבונו בין אלמנתו וילדיו, על פי הוראות חוק הירושה,בהסכמת כל היורשים. בשנת 1990, כשמונה שנים לאחר פטירת האשה, פנו המערעריםלביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר כי חזקת השיתוף חלה על הוריהם וכי אימם היתה זכאיתלמחצית מרכושו של המנוח עוד בחייו. המבקשים הבהירו כי כל מטרתם לזכות בהצהרה
היא לחסוך מס שבח אם וכאשר יעשו עיסקאות בעתיד בנכסי המקרקעין. ביהמ"ש המחוזידחה את הבקשה בקבעו כי תביעת הזכות למימוש חזקת השיתוף היא זכות אישית של בןהזוג והוא בלבד יש לו הזכות לתבוע מימושה ואין לאפשר ליורשיו להעלותה במקומו.הערעור בתיק זה נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. בע"א 799/92, המבקשות הן בנותיהם של רגינה ואלכסנדר אמדור ז"ל, שנישאובשנת 1928 וניהלו משק בית משותף עד לפטירתו של הבעל בשנת 1970. בבעלות בני הזוגהיו נכסי מקרקעין שבחלקם נרשמו על שם הבעל בלבד. לאחר פטירתו של הבעל הוצא,בשנת 1971, צו ירושה שבו חולק עזבונו בין אלמנתו ובנותיו, על פי הוראות חוקהירושה. בשנת 1987 נפטרה גם האשה. בשנת 1991 הגישו המבקשות בקשה להצהיר כי כלנכסי המקרקעין שהיו רשומים בבעלות האב או האם, היו בפועל, בחייהם, בבעלותםהמשותפת. המבקשות הודו כי טעמה של הבקשה הוא רצונן לזכות בהפחתת מס שבח אםוכאשר יעשו עיסקאות במקרקעין, וכי אין להצהרה כל נפקות אחרת. ביהמ"ש המחוזיקיבל את הבקשה והעניק למבקשות את ההצהרה המבוקשת. לעניין זה נתקבל ערעורו שלמנהל מס שבח.
ג. בבסיס הלכת שיתוף הנכסים מונח הרעיון, כי היא מבטאת ומשקפת את כוונתםהמשוערת של בני הזוג. הפעלת החזקה, לכשעצמה, אינה יוצרת או מקנה לבן הזוג התובעאת זכויותיו. ביהמ"ש, בהפעילו את החזקה, אינו אלא נותן גושפנקא והכרה רשמיתלחלוקת הזכויות הקיימת, כפי שהיא עולה מתוך ההסכמה שבין בני הזוג כפי שהוכחבפני ביהמ"ש. עם זאת, לזכות האמורה שהיא ערטילאית ומופשטת נדרשת הכרה פורמליתמטעם ביהמ"ש שכן הזכות מצוייה בידי בן הזוג השני.
ד. אין מחלוקת כי כל אחד מבני הזוג רשאי לפנות לביהמ"ש ולבקש כי יכירבזכויותיו מכח הלכת השיתוף. המחלוקת המתעוררת בערעורים דנא עניינה בשאלת זכאותםשל יורשי אותו בן זוג לבוא תחתיו ולהגיש בקשה כאמור. אין לקבל את קביעתו הגורפתשל השופט בפסה"ד נשוא ע"א 5774/91, כי הזכות לתבוע הכרה בשיתוף בנכסים הינהזכות אישית-פרסונלית, וכי בכל מקרה אין היורש של בן הזוג שנפטר יכול לתבוע הכרהבזכויות המנוח או המנוחה על פי הלכת השיתוף בנכסים. קיימים מקרים שבהם מן הראוילאפשר ליורשים לפנות לביהמ"ש בבקשה להפעיל את הלכת השיתוף, על אף שבן הזוג עצמולא גילה בחייו את דעתו כי הוא מעוניין במימושה. אין זה מן הצדק ואין זה מןההגיון לסווג את הזכות למימוש הלכת השיתוף בנכסים כזכות פרסונלית גרידא.
ה. עם זאת, במקרים רבים תקום מניעה כזו מטעם אחר, והוא ויתורו של בן הזוגהמנוח על זכותו להפעיל את חזקת השיתוף. ניתן לראות את בן הזוג כמוותר על זכותו,כאשר היתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן,היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו. בע.א. 177/87(פד"י מ"ד (4) 607), עליו סמך ביהמ"ש המחוזי בע.א. 799/92, הוחלט לקבל בקשתהאלמנה להצהיר על שיתוף בנכסים למרות שהועלתה שנים רבות לאחר שבן הזוג נפטר.אולם שם הוגשה התביעה ע"י האשה עצמה, ולמרות שמדובר בזכויות שיש לאשה, השאלההיא עד כמה ניתן למתוח את ההלכה ועד מתי ניתן לתבוע מכח הלכת השיתוף. בעניין זהניתן להציב גבול, והוא, כאשר גם בן הזוג השני נפטר והיתה לו הזדמנות בחייולפנות לביהמ"ש. אז לא ניתן יהיה עוד לפנות לביהמ"ש בבקשה להצהיר על שיתוףהנכסים בין שני בני הזוג המנוחים. זה המצב בענייננו, כאשר בשני המקרים האלמנות,המנוחות, הלכו לעולמן שנים רבות לאחר מות בעליהן, ולא עמדה בפני האלמנות כלמניעה שהיא ששללה מהן, בעודן בחיים, את ההזדמנות לטעון ולתבוע הכרה בכך שהןשותפות בנכסי המקרקעין שנרשמו על שם בעליהן בלבד.
ו. ב"כ מנהל מס שבח מקרקעין העלתה בשני המקרים טענת סף שלפיה לא יעניק ביהמ"שסעד הצהרתי מקום שבו קבועים בחוק הליכים מיוחדים לשם בירור העניין אשר בגינוולשמו נתבקשה ההצהרה. כאמור, הודו המבקשות בשני המקרים, כי כוונתן העיקרית היאלהקל במיסוי מס שבח בבוא העת. לפיכך, צריכות היו המבקשות לפעול בדרך הקבועהבחוק מס שבח. טענה זו אין לקבל. אין לאפשר עקיפת נהלים הקבועים בחוק כאשרהתגבשה כבר העילה להפעלת ההליכים הסטאטוטוריים ובעל הדין בכל זאת פונה לביהמ"שבבקשה כי יתן בידיו הצהרה באותו עניין. לא כן במקרים שלפנינו. טרם התגבש אירועמס, עדיין לא נערכו עיסקאות ועדיין לא עלתה השאלה מה גובה המס שיש לשלם. במקרהכזה, כאשר הבקשה היא רק להצהיר על חזקת שיתוף בנכסים, הדרך היא של פניה לביהמ"שהמחוזי לקבלת פס"ד הצהרתי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. חן ליהלום,עו"ד א. גפני לשריג, עו"ד גב' לאה מרגלית למנהל מס שבח. 2.6.94).
ע.א. 4324/93 - פלונית נגד מדינת ישראל
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. המערערת, ילידת 1954, נישאה לאביו של הקטין בשנת 1983 ונולדה להם בתבפברואר 1984, ובן, הקטין נשוא ערעור זה, ביולי 1985. בני הזוג התגרשו ב-1988.האב, החי כקבצן וסובל מהפרעות נפשיות ומכור לאלכוהול, חתם על טופס הסכמה לאימוץהקטין. גם המערערת חתמה על טופס הסכמה ביום 9.9.92, אך כבר ביום 13.9.92 עתרהלביהמ"ש כי יבטל את ההסכמה, בטענתה שההסכמה הושגה באמצעים פסולים. לחילופיןביקשה שביהמ"ש ירשה לה לחזור בה מהסכמתה בהסתמך על סעיף 10 לחוק אימוץ ילדיםהקובע כי "רשאי ביהמ"ש... להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו כל עוד לא ניתן צואימוץ". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. החיים המשותפים של המערערת עם האב לא עלו יפה כבר מהתחלה. על רקע החייםבבית הפך הקטין לאגרסיבי וקשה היה להשתלט עליו. מה שאיפיין את המערערת ביחסלילדיה היה חוסר רצון בולט לגדלם, ובמיוחד את הקטין. שני הילדים הועברו לפנימיהבמצב רגשי מעורער. סידור הילדים מחוץ לבית היה מיועד לשמש הסדר זמני, אךהמערערת הודיעה שאין ברצונה לקבל את הילדים לבית וכי הם יכולים להישאר בפנימיהעד בגרות. מצבו של הקטין במוסד לא שפר והתנהגותו היתה קשה. התקבלה חוות דעת שלפסיכולוג הקובעת את מצבו הגרוע של הילד, כאשר ההמלצה היתה למסור אותו לאימוץ.על רקע התנהגות המערערת וחוות הדעת החליט ביהמ"ש כי ניתן להכריז על הקטין כבראימוץ בהסתמך על סעיף 13(7) לחוק האימוץ. טענתה הראשונה של המערערת היא כיהסכמתה לאימוץ הושגה באמצעים פסולים, אך לטענה זו אין יסוד ובדין נדחתה ע"יביהמ"ש המחוזי.
ג. עתירתה השניה של המערערת היא, כאמור, לאפשר לה לחזור מהסכמתה, גם אם הושגהשלא באמצעים פסולים, וזאת בשל טעמים מיוחדים המצדיקים מתן היתר כזה. על רקעעובדות המקרה צדק ביהמ"ש כשהחליט מטעמים הקשורים בטובת הקטין לדחות את בקשתהמערערת. המערערת מעוניינת באמת ובתמים לשמור על קשר עם הקטין, אם כי לא ע"יהחזקתו בבית, ואת בקשתה להתיר לה לחזור מהסכמתה הגישה מספר ימים בלבד לאחר מתןההסכמה. לעומת זאת, היא אינה מסוגלת לגדל את הקטין בביתה, היא גילתה כלפיו יחסעויין ודוחה, וביטול ההסכמה יפגע בקטין וידחה את המועד בו יוכל להגיע אל חיקמשפחה מאמצת דואגת. בנסיבות אלה אין להתיר למערערת לחזור בה מהסכמתה.
(בפני השופטים: אור, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד מקסיםאטיאס למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 15.6.94).
ע.א. 4607/92 - הרב שלמה קליין נגד גיל רונן ואח'
*פיצויים בגין הוצאת לשון הרע(הערעור נתקבל בחלקו).
א. בכתבה שחוברה ע"י המשיב ופורסמה בעיתון "כותרת ראשית" (משיב 4) סופרסיפורה של אשה שנישאה בפראג ב-1960 לגבר יהודי בנישואים אזרחיים בפראג ונולדלהם בן. ב-1964, עברה האשה גיור, נישאה לבעלה ברבנות בעיר פראג, נערך טכס בריתמילה לבן, והמשפחה עלתה ארצה. בתעודות הזהות של האשה והבן נרשם שהם יהודים והבןשירת בצה"ל. כאשר נפטר הבעל ב-1983 והאשה הגישה בקשה לצו ירושה בביה"ד הרבני,התברר לה שאין היא ובנה נחשבים יהודים, אין ביה"ד הרבני מוכן לתת לה צו ירושהוכי עליה ועל בנה לעבור גיור מחדש. בספטמבר 1984 ניתנו ע"י ביה"ד הרבני, במעמדצד אחד, שני פסקי דין. לגבי האשה נקבע, כי ספק אם הגיור היה כהלכה ולגבי הבןנקבע כי הוא נוכרי. האשה נסעה לצ'כיה וחזרה כשבידיה הוכחות ואישורים בכתב עלגיורה, על נישואיה שם ברבנות ועל מילת בנה. כל זאת ללא הועיל. בתקופת קיוםההליכים בביה"ד הרבני, שימש המערער בתפקיד סופר דיינים ומזכיר ביה"ד, ואיתועמדה האשה בקשר. השופט קבע כי העובדות הנוגעות לכל אשר עבר על האשה במגעיה עםביה"ד ועם המערער נכונות הן. גם על כך ערער המערער אך קביעות אלה מעוגנות בחומרהראיות ואין להתערב בהן.
ב. השופט ציטט שישה קטעים בכתבה שהיו לדעת התובע בסיס לתביעה בגין הוצאת לשוןהרע. באחד הקטעים נאמר "קליין הוא גוץ שחור זקן, אדום פנים וחבוש כיפת משיגדולה". מכל הקטעים שצוטטו עולה, לפי קביעת השופט, כי המערער תואר כקטן, לאהגון, מרושע ואטום, ויש בקטעים אלה כדי להשפיל או לבזותו בעיני הבריות. מכאןעבר השופט לנתח את ההגנות העומדות למשיבים לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק לשון הרעוהגיע למסקנה, נכונה, לפיה, יש באמור בכתבה משום הבעת דעה על דרך פעולתו שלביה"ד הרבני ועל התנהגות המערער, וכי הבעת הדעה, שהיא יסוד מיסודות חופש הביטוימותרת היא גם כאשר היא נעשית במילים בוטות ובלבד שנעשה הדבר בתום לב. לגביהתנהגות המערער קבע השופט כי היא תוארה באופן נכון, ולפיכך בעיקרו של דבר עמדהלמשיבים הגנת תום הלב. כל הקביעות הנ"ל מעוגנות בעובדות ובחוק ואין מקום להתערבבהן.
ג. בדבר אחד מצא השופט חריגה מן הסביר. הכוונה לתיאור הפיזי של המערער, היינו"גוץ שחור זקן, אדום פנים וחובש כיפת משי גדולה", כאשר הצירוף כוונתו לפגועבמערער באמצעות התיאור הפיזי שניתן, הכולל גם רמיזה לאמונתו הדתית. השופט קבעכי יש לראות בדברים הנ"ל חריגה מתחום הסביר השוללת את תום הלב מן הפרסוםבכללותו. אולם, לצורך קביעת הפיצוי ציין שהחריגה היתה רק בחלק קטן של הכתבהושהביקורת שנמתחה והדעות שהובעו בכללן היו מותרות ומעוגנות על פי החוק. בנסיבותאלה חייב את המשיבים לשלם למערער 5,000 ש"ח פיצויים. הערעור בעניין סכוםהפיצויים נתקבל.
ד. מבלי להיכנס לשאלה אם החריגה החלקית שוללת את תום הלב לגבי הפרסוםבכללותו, וגם אם יוצאים מהנחה שהחריגה התבטאה רק בקטע שאליו התייחס השופט ולאשללה את תום הלב לגבי הפרסום בכללותו, עדיין יש לראות בסכום שנפסק פיצוי נמוךשאין בו פיצוי הולם על הפגיעה במערער. תיאור המערער כאמור, חורג בצורה משמעותיתלא רק מן הסביר ולא רק מן הטעם הטוב. זהו תיאור מבזה ומשפיל. עולה ממנו נימהדוחה ורמיזה מרושעת, והוא מעורר אסוציאציות קשות של תיאור גזעני שהנפש סולדתממנו. לפיכך הוחלט להגדיל את הפיצוי ולהעמידו על סכום של 25,000 ש"ח.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.13.6.94).
ע.א. 2379/92 - חליליה אחמד שריף נגד פקיד שומה נצרת
*פסילת ספרים ע"י פקיד שומא(מחוזי נצרת - עמ"ה 146/90 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא קבלן בניין. בביקורת ניהול פנקסים שנערכה אצל המערער, בביתו,נתגלה ברשותו שיק ע"ס 150 ש"ח. השיק נמשך ללא ציון שם הנפרע ואף שחלף זמן ממועדמשיכתו לא הוצג לפרעון. המערער הודה בפני המבקרים שקיבל שיק זה מלקוח ולא רשםאותו בפנקסיו. ההסבר שנתן נרשם בדו"ח הביקורת לאמר "אני לא רשמתי אותו (אתהשיק) כי ידעתי שהלקוח הוא איש רמאי.... אני מחכה עד שאקבל במקומו כסף במזומןואז אני ארשום אותו בחשבונית מס ובקבלה". פקיד השומה החליט לפסול את קבילותספריו של המערער. בביהמ"ש טען המערער כי השיק כלל לא היה שלו ומכל מקום לאהיווה אצלו תקבול עסקי. ביהמ"ש לא קיבל את הגירסה האחרונה של המערער והעדיף אתגירסת המבקרת שהעידה כי הדברים שנרשמו מפי המערער, במעמד הביקורת, מבטאים גירסתאמת ומכריעים את הכף לחובת המערער. לפיכך החליט ביהמ"ש לדחות את ערעורו שלהמערער על ההחלטה לפסול את ספריו. הערעור נדחה.
ב. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש לדחות את גירסת המערער ולהעדיף על פניה את עדותהשל המבקרת. המערער טען עוד שהביקורת נערכה בביתו ולא במקום עיסקו ובנסיבות אלהאין להניח לחובתו שהשיק היווה תקבול עסקי. גם טענה זו דינה להידחות. לעובדהשהביקורת נערכה בבית המערער ולא במשרדו אין בנסיבות העניין כל משמעות. משהודההמערער בפני המבקרים כי השיק המצוי ברשותו נמסר לו ע"י לקוח תמורת עבודה, שובלא מתעורר צורך לבחון אם הימצאות השיק בכיסו, בעת היותו בבית, מהווה ראיהנסיבתית לכך שהשיק מהווה תקבול עסקי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ל. לובאנילמערער, עו"ד יורם מרגליות למשיב. 5.6.94).
בג"צ 6641/93 - סיעת צעירים למען חיפה בעירית חיפה נגד מועצת העיר חיפה ואח'
*בקשה לאסור על עורך דין מלכהן כממלא מקום ראש עירית חיפה מחשש של ניגוד אינטרסים(העתירה נדחתה).
א. המשיב השני, עו"ד יונה יהב (להלן: המשיב), חבר מועצת העיר חיפה, נבחרלהיות סגן בשכר של ראש העיר וממלא מקומו. הוא מקבל בפועל רק מחצית משכרו של סגןראש עיר. העותרת הינה סיעה בעיריה ולטענתה, מינויו של המשיב לסגן ראש עיריהבשכר ולממלא מקום, כשאותה עת הוא שותף במשרד עורכי דין, נגוע באי חוקיות.העותרת טוענת כי לנוכח סמכויותיו הרחבות של המשיב, כשהוא משמש ממלא מקום ראשהעיר, עיסוקיו במקצוע עריכת הדין בחיפה, הכוללים עיסוק בתחום המשפט האזרחיוהמסחרי, מעמידים אותו במצב של ניגוד עניינים. טענה נוספת בפי העותרת כי עקבעיסוקו הפרטי כעורך דין לא יהיה מסוגל המשיב לבצע כהלכה את תפקידו כממלא מקוםראש העיר. המשיב הבהיר כי מזה 15 שנים הוא חבר מועצת העיר וחבר הנהלת העיר,ועיסוקו הפרטי כעורך דין לא מנע ממנו למלא גם את תפקידיו כנבחר. אשר לחשש לקיוםניגוד עניינים מהותי בין תפקידו בעיריה לבין עבודתו כעורך דין, מדגיש המשיבשעיקר עיסוקו מתמקד בנושאים מחוץ לחיפה וגם המשרד בו הוא שותף אינו עוסקבנושאים שבתחום העיר חיפה שיש להם נגיעה כלשהי ישירה או עקיפה, או אפילומורחקת, לעיריה. כך היה בעבר וכך בכוונתו ובכוונת עובדי משרדו לפעול גם בעתיד.העתירה נדחתה.
ב. אשר לטענה כי לא יהיה למשיב זמן לצורך מילוי תפקידו בעיריה בגלל עיסוקיוהפרטיים - אין מניעה שאדם יעסוק בעיסוקיו הפרטיים, ועם זאת יוכל להקדישמעיתותיו וממרצו לתפקידים ציבוריים שנטל על עצמו. אין איסור בדין למי שמשמשכסגן וממלא מקום ראש עיר לעסוק גם בעיסוקים פרטיים, וגם לא ניתן לקבוע שהמשיב
לא יוכל לבצע את תפקידיו בעיריה כשהוא ממשיך בעיסוקו כעורך דין. בשאלה אם המשיבימלא כהלכה את המשימות המוטלות עליו בעיריה יכריע הבוחר.
ג. אשר לחשש של ניגוד עניינים - העקרון בדבר איסור ניגוד עניינים הפך לחלקממשפטנו, ותחולתו היא כללית, אפילו באין הוראה סטטוטורית הקובעת זאת מפורשותלגבי נושאי תפקיד מסויימים. לא די בחשש רחוק או תיאורטי בדבר ניגוד עניינים ואףלא בחשש סובייקטיבי של מאן דהוא, אלא צריך שתתקיים אפשרות ממשית לניגודעניינים. מאידך אין צורך להשתכנע כי הלכה למעשה נוצר ניגוד עניינים ודי בכךשמבחינת הנתונים האובייקטיבים, ועל סמך שיקולים המבוססים על נסיון החיים והשכלהישר, עלול נושא בשתי כהונות ציבוריות או המכהן בתפקיד ציבורי ובעיסוק פרטי,להגיע למצב של ניגוד עניינים. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי.
ד. בענייננו, קיים חשש לניגוד עניינים אם יטפלו המשיב או אחד משותפיו אועובדי משרדו, בעניינים הקשורים בדרך כלשהי בעיריה. כל אדם סביר יאמר שקיים חשששל ממש של ניגוד עניינים במקרה כזה. אולם, הדרך להבטיח שלא יהיה ניגוד ענייניםאינה בכך שהמשיב יחדל לעסוק כליל בעריכת דין. די בכך שבמסגרת עיסוקיו כעו"ד לאיעסקו הוא והקשורים בו בכל עניין הנוגע ישירות, או בעקיפין, לפעולות אולאינטרסים של העיריה. המשיב הקפיד כל שנותיו כחבר מוצעת העיריה, משך 15 שנים,שלא לטפל בכל עניין שיש לו קשר כלשהו עם העיריה, וכפי שעמד בכך בעבר יש יסודלהניח שיעמוד בכך בעתיד.
(בפני השופטים: אור, קדמי, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד י. מילר לעותרת,עו"ד ר. יאראק למשיבים. 12.6.94).
ע.פ. 2125/94 - מירו כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה בעבירה השונה מזו שבה הואשמו הנאשמים *בקשת התביעה להרשיע את הנאשמים בעבירה המקורית למרות שלא הוגש ערעור על הזיכוי מעבירה זו(מחוזי י-ם - ת.פ. 208/93 - הערעור נתקבל).
א. בכתב אישום שהוגש נגד המערערים לביהמ"ש המחוזי, המתבסס על גירסתו שלהמתלונן, נאמר כי במהלך נסיעתם לעבר הישוב תקוע, נזרקה אבן לעבר מכוניתםוהמערערים חשדו בנהג מכונית שבאה לקראתם כי הוא אשר השליך את האבן. הם ירובאוויר אך המכונית המשיכה בדרכה עד שנעלמה מעיניהם. המערערים חזרו על עקבותיהםוכעבור זמן, במבואות בית סאחור, ראו מכונית בה נהג המתלונן, שדמתה למכונית אותהחיפשו. המערערים נעו לקראת מכוניתו של המתלונן והורו לו לעצור. משעצר, ירדוהמערערים ממכוניתם כשבידיהם כלי נשק. כשניסה המתלונן להסב את מכוניתו לאחור,פתחו המערערים ביריות לעבר מכוניתו ופגעו בה. עתה ניגשו וביקשו להוציא אתהמתלונן מהמכונית והלה התנגד. תוך כדי מאבק הוצא המתלונן מהמכונית והמערער 1ירה בשתי רגליו. המערערים שהכחישו גירסה זו העידו כי כשירדו ממכוניתם, ניסההמתלונן לדרוס את המערער 1 ואז פתחו באש לעבר גלגלי מכוניתו. משנעצרה המכונית,נאבק המערער 1 עם המתלונן בכוונה להוציאו ממקום מושבו ובתוך כך תפס המתלונןברובהו של המערער ובתגובה, כדי לחלץ את רובהו, ירה מערער זה שתי יריות. ביחסלאשר התרחש עד לשלב שבו נעצרה המכונית של המתלונן, קיבל ביהמ"ש המחוזי כמהימנהאת גירסת המתלונן, ואילו ביחס לקורות המעשה שבגידרו נורה המתלונן בשתי רגליוהעדיף את גירסת המערערים. על יסוד זאת קבע השופט כי משחשדו המערערים במכוניתושל המתלונן כי היא המכונית הפוגעת, רשאים היו להשתמש בכל אמצעי סביר כדי לעכבהולעצור בעצמם את נהגה. עוד קבע כי משאחז המתלונן ברובהו של המערער עמדה למערערהגנת "צורך" ובנסיבות העניין רשאי היה להפעיל את נשקו. לפיכך לא ראה מקוםלהושיע את המערערים בעבירה שהואשמו, היינו בחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין. עם זאת קבע, כי היריות לעבר מכוניתו של המתלונן, כשביקשו
לעכב את המכונית, לא היו בגדר אמצעי סביר וכי "משירו כך לא יכלו שלא להיות עריםלתוצאה של גרימת חבלה חמורה". קביעה זו הובילה את השופט להרשעת המערערים בעבירהלפי סעיף 329 (2) בשל מה שתואר בהכרעת הדין כ"אשמה העולה מן החלק הראשון שלהאירוע". הערעור נתקבל.
ב. מכתב האישום עולה בבירור כי המערערים לא הואשמו אלא בירי לרגלי המתלונןתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה. כל שנטען בכתב האישום אודות האירועים שקדמולירי מכוון זה, לא נטען אלא כרקע למעשה שעליו - ועליו בלבד - נדרשו המערעריםליתן את הדין. זאת ועוד, מהנמקת השופט עולה כי בפתחם באש לעבר המכונית פעלוהמערערים בפזיזות, ובקיומו של מצב נפשי זה לא היה כדי להוביל להרשעה בעבירה שבהנמצאו אשמים, המצריכה כוונה מיוחדת ביחס להשגתה של התוצאה החבלנית.
ג. בפתח הדיון בערעור הודיעה באת-כוחה המדינה כי אין בידה להגן על הכרעתביהמ"ש המחוזי. עם זאת ביקשה לתקן את הכרעת הדין על יסוד התשתית העובדתית כפישנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי. לטענתה, בשל מעשה הירי לעבר מכונית המתלונן, אשר לפיקביעת השופט בוצעה מתוך פזיזות, היה מקום להרשיע את המערערים בנסיון לחבולבמתלונן חבלה חמורה, כמשמעה בסעיפים 333 ו-335 לחוק העונשין, שכן לעבירה האמורהדי בפזיזות למילוי יסוד המחשבה הפלילית. התובעת סבורה כי במסגרת המשפט היתהלמערערים הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה אפשרית בעבירה זו. טענה זו דינהלהידחות. במהלך הדיון לא נתבקש השופט ע"י התביעה להעמיד את המערערים - ובפועללא העמידם - על הסיכון שיורשעו בעבירה על מעשיהם בשלב הראשון של האירוע, שבכתבהאישום הובא כתיאור של רקע עובדתי בלבד. אכן, סיפוק התנאי בדבר מתן הזדמנותסבירה להתגונן, לפי סעיף 184 לחסד"פ, אינו חייב להתבטא בהשמעת אזהרה מפורשתבאוזני הנאשם במהלך הדיון, אך יש מקרים שבהם מתעורר צורך באזהרה מפורשת כזאת.כזה הוא המקרה שלפנינו, שכן מן הנטען מכתב האישום עשויים היו המערערים להעלות,כי התביעה נמנתה וגמרה לבקש את הרשעתם רק בעבירה המתחייבת מן הירי ברגליו שלהמתלונן, ושאילו ביקשה להאשימם בעבירות נוספות, על יסוד חלק אחר של התשתיתהעובדתית הנטענת, היה בידה לעשות כן.
ד. טענה אחרת בפי התובעת כי מן הדין היה להרשיע את המערערים בעבירה בההואשמו, של ירי ברגליו של המתלונן. התובעת טוענת כי שורש טעותו של השופט נעוץבקביעה, שנסיון המערערים לעצור את המתלונן היה כשלעצמו מעשה מותר, וכי אלמלאשגה בכך, לא היה מנקה את המערערים מאחריות לחבלה שהוסבה למתלונן. זאת משוםשהמערערים שתקפו את המתלונן שלא כדין, אינם יכולים להישמע בטענה שהם התגוננומפני המתלונן. טענה זו יש לדחות, לפחות בשל כך, שהמדינה לא הגישה ערעור עלהכרעת הדין. אמנם כוחו של ביהמ"ש לערעורים אינו מוגבל לבירור נימוקי הערעורבלבד, אך ככלל מוטל עליו להיזהר מפני התרת טענות המועלות על ידי המדינה בתשובהלערעורו של נאשם על הרשעתו, כשמטרת הטענות היא להביא להרשעת הנאשם בעבירה אחרת,עבירה שממנה זוכה ע"י הערכאה קמא.
ה. מעבר לצורך ניתן להוסיף שגם בהנחה כי הנסיבות בהן ניסו המערערים לעצור אתהמתלונן אינן מקיימות את יסודותיו של סעיף 6 לפקודת סדר הדין הפלילי שלפיו "כלאדם רשאי בלא צו מעצר, לעצור אדם... המבצע בפניו פשע", וכי הפעלת הכוח שלהמערערים כלפי המתלונן היווה מעשה תקיפה, אין מתחייב מכך, למצער, לא בהכרח, כיהגנת "צורך" לא עמדה למערערים. ביהמ"ש קיבל את גירסת המערערים כי המערער הפעילאת נשקו, מחמת "צורך" לאחר שהמתלונן אחז בנשקו וסיכן בכך את שלום המערערים.קביעה עובדתית זו, עשויה, לכאורה, לקיים בעיניה את הגנת ה"צורך". טעם אפשרי לכךהוא, שבמהלך הקטטה - אותה יזמו המערערים עצמם - חלה התפתחות מפתיעה ומסוכנת
אותה לא היה בידם להביא בחשבון מראש. כך שגם אילו הוגש ערעור מטעם המדינה ספקאם בעובדות שנקבעו היה כדי להוביל למסקנה מרשיעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"דאמסטר למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 30.6.94).
דנ"א 2439/94 - דוד בלוך נגד דוד ודב גילאור
*עיקול עצמי" של תובע על נכסי הנתבע שבידי התובע(הבקשה נדחתה).
א. תקנה 360 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת "בתביעה לסכום כסף... רשאי הוא(ביהמ"ש או הרשם) לתת צו עיקול זמני על נכסים שבידי הנתבעת וכן על נכסים שלהנתבע שבידי אדם אחר...". בפסה"ד נשוא הבקשה לדיון נוסף (רע"א 5169/93) עמדולדיון פירושה וגדר התפרשותה של תקנה 360 (א) הנ"ל. היינו, מיהו "אדם אחר" אשרעל נכסי הנתבע שבידיו ניתן להטיל עיקול. האם מדובר רק ב"אדם שלישי" או שביהמ"שמוסמך לתת צו עיקול זמני על נכסים של הנתבע המצויים בידי התובע עצמו. שופטיהרוב, השופטים ש. לוין ואור, פסקו כי "אדם אחר" אף התובע במשמע, ואילו הנשיאשמגר פסק כי "אדם אחר" אינו אלא צד שלישי, שאינו לא התובע ולא הנתבע, לאמור,אין "עיקול עצמי". המבקש טוען כי נתקיימו בהילכת הרוב כל העילות המצדיקות דיוןנוסף, שכן ההלכה עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון שלפיה אין "עיקולעצמי", ההלכה היא בעלת חשיבות, קשה ומחדשת. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. גם אם יוצאים מהנחה כי הילכת הרוב סותרת הלכה קודמת וכי היא חשובה,ומחדשת, אין די בכך לקיום דיון נוסף. עדיין על המבקש להוסיף ולשכנע את השופטהדן בעניין כי בנוסף לכל אלה ההלכה ראויה לדיון נוסף בה, והוא עניין לשיקולדעתם של השופטים האמורים להכריע בבקשה. בהכרעת דין במשפט או בערעור ישווהביהמ"ש לנגד עיניו תמיד עשיית צדק בין הצדדים המתדיינים לפניו. לא כן בדיוןנוסף, שלעניינו אין מדובר רק בבעלי דין שבפני ביהמ"ש, אלא במתדיינים שלעתידלבוא, בהלכה שתקבע אורחות חיים ומנהגות בימים יבואו. בענייננו, לא נתגלו חילוקידעות בין שופטי הרוב לבין שופט המיעוט לעניין גופה של המדיניות, והכל מסכימיםכי אין מניעה עקרונית להטלתו של "עיקול עצמי". השאלה אינה אלה שאלה של ניסוחהתקנה. שופטי הרוב סברו כי הניסוח הקיים מאפשר הטלת "עיקול עצמי" ואילו הנשיאסבר שהניסוח הקיים אינו מאפשר "עיקול עצמי" וכי אם המחוקק סבור שאפשר וצריך כייהיה גם "עיקול עצמי" יכול הוא לשנות את נוסח התקנה 360. כאשר השאלה אינה אלאשאלה של ניסוח, ניסוחה של מדיניות הרצויה בסדר הדין, הרי לאחר הכרעת הדין, שאלתהניסוח הינה שאלה משנית ולא יתנגד איש לכך שמחוקק המשנה יבהיר כוונתו כהמלצתהנשיא בפסק דין המיעוט.
(בפני: השופט חשין. עו"ד עודד בן עמי למבקש, עו"ד חיים כ"ץ למשיבים. 12.6.94).
ע.פ. 3275/93 - דוד בוניפילד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. במשך שנת 1992 ביצע המערער עבירות שוד, בד"כ יחד עם שני שותפים קטיניםילידי 1975 ו-1977. עבירות השוד כללו שוד של אקדח ומכשיר קשר משומר, שודאופניים, שוד נהג מונית וארבעה מעשי שוד של תחנות דלק. כל העבירות בוצעו תוךאיומי נשק ושימוש באלימות. המערער הוא בן 27, מכונאי רכב, ובמהלך שירותו הצבאי,בהנדסה קרבית, נפצע מפליטת כדור מנשקו של חבר, היה מאושפז תקופה ארוכה ועברמספר ניתוחים ברגלו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר
על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 9 חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונשנדחה.
ב. הסניגורית הצביעה על כך שעבירותיו של המערער קשורות, לדעתה, לפציעתוולתיסכול שאפף אותו בעקבות זאת. כמו כן עבירות השוד בוצעו כולן תוך תקופה רצופהקצרה יחסית. ברם, העבירות הרבות בהן הסתבך המערער מצביעות על כך שהפך את עצמולסיכון לשלום הציבור. הוא אף גרר אחריו שני קטינים שהלכו בעקבות דוגמתו הנלוזה.יש יסוד להניח שמשבר שפקד את המערער תרם להסתבכותו, אולם כמות העבירות ואופייןהמסוכן והאלים חייבו ענישתו בדרך בה נקטה הערכאה הראשונה ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב'תמר אולמן למערער, עו"ד מיכאל שקד למשיבה. 10.7.94).
בש"פ 4081/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התעללות בקטין ומעשים מגונים במשפחה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים: התעללות בקטין ומעשים מגוניםבמשפחה; תקיפת קטין או חסר ישע. הקטין, נושא שני האישומים, היא בתו של העורר,ילידת 1978. לפי האישום הראשון, ביצע העורר במתלוננת מעשים מגונים בשנים1994-1989, בהזדמנויות רבות, בדירת המגורים המשפחתית ובמרפאה השייכת לעורר. כןהתעלל בה התעללות מינית בכך שהציג בפניה סרטים פורנוגרפיים ואילץ אותה לגעתבאביזרי מין שונים. לפי האישום השני היכה העורר את המתלוננת בחגורת עור בידיה,בגופה ובראשה וגרם לה לחבלות של ממש. העורר כופר בעובדות שבאישום הראשון ואילובעובדות שבאישום השני הוא מודה, אך טוען שהיתה זו תגובה אבהית לנוכח שינוי לרעהשחל בהתייחסותה של המתלוננת ללימודים. במהלך פגישה של המתלוננת עם אמה, דודהואחיה, שהתקיימה לאחר שמסרה הודעתה במשטרה, "הודתה" בפניהם, שתלונתה היא שיקריתונבעה מתוך רגש נקמה בשל המכות שקיבלה. במהלך הדיון שהתקיים בבימ"ש לנוער בעניןהרחקת המתלוננת ממשפחתה - אמרה הקטינה כי "ההודאה" שכאילו טפלה עלילת שוא, אינהנכונה וכי למעשה מה שמסרה למשטרה ולפקידת הסעד היא הגירסה הנכונה. ביהמ"שהמחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה, ולא נעלמו מעיניו העובדות של מתן עדות, מתן"הודאה" כי העדות אינה נכונה וחזרה מה"הודאה", ואפע"כ החליט שיש די ראיותלכאורה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. עדותה של המתלוננת, העדות המרכזית העומדת בבסיס "הראיה", אכן היא עומדתבודדה, אך התהיות שמעלה הסניגור לענין אמינותה אינן נוטלות ממנה את כוחה. ישלציין עוד כי בעימות שנערך בין המתלוננת לבין העורר לא היססה האחרונה להישירמבט לעיניו ולחזור, בפה מלא, על האשמותיה כלפיו ללא חשש, ללא פחד וללא היסוס.משנמצא כי התנהגות העורר מקימה עילה למעצר, עומדת לדיון השאלה אם יש מקוםלחלופה למעצר והתשובה היא שלילית. שתיים הן התכליות להחזקת העורר במעצר דווקא:האחת, להצביע על חומרת המעשה באופן שיהא בכך כדי לתרום לריסונם של עברייניםבכח, שלא יוכלו לטעון להגנתם "לא ידענו"; והשניה - ובמקרה דנן, היא עיקר -להבטיח קיומם של הליכי דיון תקינים ולמנוע סיכון של הדחת עדים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד רבלסקי לעורר, עו"ד דקל למשיבה. 27.7.94).
בש"פ 3703/94 - יוסף רייש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושותפו מרקוביץ (להלן המנוח) ניהלו בניו יורק עסקי דלק. עפ"י הנטעןקשר רייש עם גיסו סטיבן שטיגלפסט (להלן הגיס) קשר כדי שהגיס ישכור שכיר חרב
וירצח את מרקוביץ. הגיס בא בדברים עם ראש המאפייה הישראלית ששהה אותה עתבארה"ב, ג'וני אטיאס, והלה יחד עם אחד ישראל מזרחי, ביצעו אטיאס נרצח ומזרחיחזר לישראל, כאן הואשם ברצח מרקוביץ והוא נעצר עד תום ההליכים. הגיס הועמד לדיןבארה"ב, הורשע, עפ"י עיסקת טיעון, ברצח מדרגה שניה ונדון למאסר בפועל של שנתייםוחצי עד שבע שנים וחצי. במסגרת עיסקת הטיעון אמור הגיס להעיד נגד העורר, שנעצרבישראל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת ביצוע העבירותהמיוחסות לעורר - קשר לביצוע פשע ורצח בכוונה תחילה - והורה על מעצרו עד תוםההליכים. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי הודעתו של הגיס, על אף שהיא חתומה על ידו, איננה הודעהבמובן המקובל של המילה, אלא תזכיר תמציתי של הודעה שנמסרה לחוקרים בארה"ב,ולפיכך לא תהא זו קבילה במשפט. טענה זו אין לקבלה. זכרון דברים שבו נרשמו דבריושל עד שחתם עליהם, קביל בביהמ"ש, ואם ישתכנע ביהמ"ש כי מה שנרשם משקף את מהשנאמר ע"י מי שיהפוך לאחר מכן לעד, יכול ביהמ"ש לקבל את מה שנרשם כאמרה בכתב.שאלה נפרדת היא ערכם של הדברים, אך זו אינה שייכת למסלול הקבילות אלא למסלול שלמשקל הראיה.
ג. הסניגור טוען כי כל דבריו של הגיס הם עלילה שאין בה ממש, וכי המאפייההאיטלקית היא זו שזממה יחד עם הגיס לחסל את מרקוביץ. גירסה זו איננה בלתיאפשרית. אך בטענות שהועלו אין כדי לקעקע את ראיות התביעה. טענה אחרת בפיהסניגור שהיות והגיס נדון בארה"ב למאסר בין שנתיים וחצי לשבע שנים וחצי, וקציבתמשך מאסרו תלוי, בין השאר, באופן שבו יעיד במשפטו של העורר, הרי שיש לו אינטרסחזק להפליל את העורר. לטענתו, עצם העובדה ששאלת משך מאסרו עדיין פתוחה, מביאהאת המקרה לגדר אותם מקרים שבהם נאשם שעדיין לא העיד במשפטו מוזמן כעד תביעהבמשפט של נאשם אחר, דבר שאיננו אפשרי לפי הילכת קינזי. טענה זו יש לדחות. הגיסהוא עד מדינה. ברוב המקרים אין מעמידים לדין עדי מדינה, והאינטרס שלהם להעידכפי שמצפים מהם, גדול וממשי. אעפ"כ אין מנוס מלהיעזר ב"מוסד" זה ומלכתחילהמתייחסים לדבריו בבחינת "כבדהו וחשדהו" ודורשים סיוע לדבריו. אבל אין באלה כדילהביא לפסילתו מראש.
ד. טוען הסניגור שאין בידי התביעה ראיות סיוע התומכות בגירסה המפלילה שלהגיס, שהוא עד מדינה ועדותו דורשת סיוע. אשר לכך התשובה היא כי ראיות הסיועקיימות. השאלה אם יש צורך במציאת סיוע בשלב הדיון במעצר עד תום הליכים קיבלהתשובות בלתי אחידות בפסיקה "ונוטה אני לדעתם של אלה הסוברים שיש לבדוק את הסיועבשלב בו אנו מצויים" אלא שהמקרה דנן עומד בבדיקה זו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ארד איילון לעורר, עו"ד חן למשיבה.17.7.94).
בש"פ 3963/94 - מדינת ישראל נגד אברהם ציציאשוילי ואדוארד סומקייב
*שחרור בערובה (שוד)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל לגבי ציציאשוילי ונדחה לגבי סומקייב).
א. המשיבים הואשמו בכך כי הזמינו נהג מונית לנסיעה ובדרך תקפוהו ושדדו ממנו470 ש"ח ושעון יד. לא היתה מחלוקת כי יש ראיות לכאורה וכי קיימת עילת מעצר.הדיון סב על השאלה אם יש מקום לתחליף למעצר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי המעשיםהמיוחסים למשיבים מצביעים על כך כי מדובר באנשים אשר עלולים להוות סכנה לציבור.ביהמ"ש גם לא התעלם מכך שלמשיב 1 שורה של הרשעות קודמות ובכללן עבירות תקיפה,סמים וגניבה ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 6 חודשים. לעומתו שונות נסיבותיושל המשיב 2 שאין לו עבר פלילי. ביהמ"ש סבר כי לא יהא זה נכון לעשות במקרה זה
הבחנה בין השניים ולפיכך החליט לשחרר את השניים בערובה מתאימה. הערר נתקבל לגביהמשיב 1 ונדחה לגבי המשיב 2.
ב. מדובר במעשה אלימות מתוכנן אותו יזם משיב 1, שהוא בעל עבר פלילי ומאסר עלתנאי בר הפעלה תלוי נגדו. בנסיבות אלה לא היה מקום לשקול לגביו תחליף מעצר. טעהביהמ"ש כשסבר שיש לכרוך את שני המשיבים כאחד, וליתן החלטה המשחררת את שניהם כדישלא להפלות ביניהם. שיקול ההפליה צריך לעמוד לנגד עיני ביהמ"ש כשהנסיבות לגבישני הנאשמים שוות. לא כן כשהנסיבות שונות. לפיכך הוחלט להורות על מעצר המשיב 1עד תום ההליכים ואילו הערר נגד משיב 2 נדחה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג לעוררת, עו"ד אריה סאמרלילמשיב 1, עו"ד ליאון טוניס למשיב 2. 15.7.94).
בש"פ 4044+4056/94 - מדינת ישראל נגד ניסים אבקס ואח' - הרב עוזי משולם ואח'נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים - שחרור בערובה (שימוש בנשק חם נגד שוטרים)(הערר של המדינה נתקבל ושל משולם ואח' נדחה).
א. שלושת המשיבים בעררה של המדינה ותשעת העוררים בערר השני הואשמו בפרשהחמורה ביותר של נטילת החוק לידים ותקיפת אנשי משטרה במילוי תפקידם בנשק חם,בבקבוקי תבערה ובאמצעי לחימה נוספים. מדובר בחבורה שהתבצרה בבית מנהיגה עוזימשולם ולא בחלה בשום אמצעי על מנת להפגין את כוחה ועליונותה על החוק. העובדותהמשמשות בסיס ורקע לכתב האישום, מציגות התנהגות של "חבורה" שרמסה ברגל גסה אתהסדר והעמידה את עצמה מחוץ לחוק ומעליו, כשהיא שמה את שומרי החוק והסדר הציבוריללעג ולקלס. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר בערובה את שלושת המשיבים בעררה של המדינהולעצור עד תום ההליכים את 9 העוררים. עררה של המדינה על שחרור השלושה נתקבלוהערר של ה-9 על מעצרם נדחה.
ב. טרונייתם של תשעת העוררים נעוצה בשנים: ראשית - בכך שלא ניתן משקל, להפרתההבטחה השלטונית שניתנה למנהיגם שלא ייעצר; ושנית - בכך שלא נבחנה ברוח אוהדתהאפשרות של נקיטה בתחליף למעצר כמצוות החוק. שתי טענות אלה יש לדחות. אין בכוחהשל אי עמידה ב"הבטחה שלטונית", גם אם שימשה כתחבולה לקידום פניו של אסון חמור,כדי ליטול מחומרת המעשים ומעצמת הסיכון הטמון בשחרורו בערובה של מי מבניהחבורה. לענין ההחזקה במעצר אין לטענה של "הפרת הבטחה שלטונית" ולא כלום.
ג. אשר לחלופה למעצר - שתי תכליות נועד לשרת מעצרם של שנים עשר הנאשמים, והן:לבטא את החומרה היתירה הגלומה בהתנהגות העבריינית המיוחסת להם בכתב האישוםולטעת חומרה זו בהכרת הכל; למנוע מימושו של סיכון מן הסיכונים המהווים,כשלעצמם, עילה למעצר, סיכון של פגיעה בפרטים שלדעת העוררים תרמו לכשלונם, סיכוןשל פגיעה בציבור במגמה להחזיר עטרת התדמית שאבדה וכיו"ב.
(בפני: השופט קדמי. עוה"ד א. שאיין וז. גולדנר למדינה, עו"ד דרור מקריןלנאשמים. 21.7.94).
בג"צ 3995/94 - תנועת נאמני הר הבית נגד ניצב אריה עמית ומשטרת ישראל
*איסור על כניסת יהודים להר הבית בט' באב(העתירה נתקבלה).
א. עניינה של העתירה האיסור שהטיל המשיב על כניסת יהודים, ובכללם אנשיהעותרת, למתחם הר הבית ביום תשעה באב. אין חולקים כי עליית יהודים להר הביתביום תשעה באב קיבלה מאז ומתמיד את הסכמתה של המשטרה תוך סייגים והגבלות שונות.העותרת טענה כי זו הפעם הראשונה שהוטל איסור כולל כאמור. מנגד הצביעו המשיבים
על סכנה קרובה ומיידית להתפרצות של מעשי אלימות בין יהודים לערבים אם יורשהליהודים להיכנס להר הבית. העתירה נתקבלה תוך סייגים.
ב. ההכרעה בעתירה זו מחייבת איזון עדין בין האינטרסים השונים המעורבים בה,תוך מתן משקל נאות לסכנות עליהן הצביעו המשיבים, ומאידך לזכותם של יהודיםלהיכנס ביום תשעה באב למיתחם הר הבית. בנסיבות אלה על המשיבים להקצות ביום תשעהבאב משך זמן שייקבע ע"י המשיב, שבו יותר למספר מוגבל של יהודים, לפי קביעתו שלהמשיב, להיכנס למתחם הר הבית. המשיב יוכל למנוע כניסתם של אנשים מסויימים אםלפי שיקול דעתו עשויה כנסיתם לגרום להפרת הסדר במתחם. כמו כן, אם יצטבר בידיהמשיבים מידע נוסף שאינו קיים בעת מתן ההחלטה, על קיומה של סכנה קרובה ומיידיתשל התלהטות יצרים, יוכל לסטות מההסדר ולא להתיר את הכניסה למתחם או להפסיקהבעודנה באיבה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מצא. החלטה השופט לוין. עו"ד נ. ורצברגרלעותרת, עו"ד גב' נילי ארד למשיבה. 14.7.94).
ע.פ. 422/93 - מדינת ישראל נגד שלום אסולין
*קולת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
אחרי שנתיים של קשר רומנטי בין המשיבובין המתלוננת הצעירה, ועל רקע קנאת גבר, החל המשיב בסדרת מעשים שפליםוסדיסטיים ובהם שבירת מרפקה של המתלוננת, כווייתה בסיגריות בחלקי גופה השוניםוהחדרת מקל לתוך גופה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנתיים מאסר בפועל ו-3 שניםמאסר על תנאי וראה גורם לקולא בכך שהמתלוננת אחרה בהגשת תלונתה. הערעור על קולתהעונש נתקבל, כאשר השופטים ש. לוין וגב' שטרסברג-כהן החליטו להעמיד את המאסר על3 שנים בפועל ושנתיים על תנאי ואילו השופט טל סבר שיש להטיל על המשיב עונש של 5שנים מאסר בפועל וגם זאת רק משום שביהמ"ש שלערעור אינו נוהג למצות את הדין.
שופטי הרוב הבהירו שהעונש שהוטל על המשיב אינו הולם את נסיבות העבירותהחמורות, אך מאידך הביאו בחשבון את העובדה שהמשיב כבר ריצה למעלה משני שלישמעונשו ורק מחמת ערעורה של המדינה התעכב הדיון לפני ועדת השחרורים. העובדהשהמשיב כבר החל בהכנות לשחרור, ביחד עם הכלל שאין ממצים את הדין עם הנאשםבערכאת הערעור, הביאה לכך שההתערבות בעונש תהיה רק במידה מתונה יחסית. לעומתזאת סבר השופט טל כי אפילו בהתחשב בכל השיקולים לקולא, כולל עברו הכמעט נקי שלהמשיב, עדיין נותרו מעשיו בכל עוז שיפלותם ותועבותם וגם העובדה שעד היום אינומבין בעצם, במה חטא, אינה לזכותו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת,עו"ד י. יצחק הלוי למשיב. 21.7.94).
ע.פ. 5028/92 - מדינת ישראל נגד מאיר ועקנין
*קולת העונש (גניבת נשק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בהתפרצויות לדירות כאשרבשלושה מקרים גנב אקדחים אשר בסופו של דבר הגיעו לידי תושבי האיזור, ובמקרה אחדאף נמכר אקדח במישרין לתושב האיזור. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנתיים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי של 9 חודשים ושל 18 חודשיםכשהם חופפים ביניהם ומצטברים לעונש המאסר הנ"ל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר בעבירה חמורה של מסחר בנשק, כאשר למעשה ביצע המשיב 3 עבירות נפרדותהמתייחסות ל-3 אקדחים. כמו כן חלה טעות כאשר מאסר על תנאי של עשרה חודשים בשלבריחה ממשמורת חוקית לא הופעל. גם אם מביאים בחשבון את טענותיו של הסניגור עלנסיבות אישיותו עדיין יש ממש בערעור המדינה. לא מדובר בהתפרצויות "רגילות", אלא
במקרים נפרדים שבהם נגנבו כלי נשק שנמכרו והגיעו לאיזור. רק משום שאין ממציםבדרגת הערעור את הדין עם נאשם, יועמד מאסרו בפועל של המשיב על 3 שנים ומאסר עלתנאי לשנה אחת. כמו כן יופעל במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של עשרה חודשים. (בפני השופטים: ש. לוין, טל, גב' דורנר. עו"ד חובב ארצי למערערת, עו"ד יוסףלילוף למשיב. 28.7.94).
בש"פ 4141/94 - מדינת ישראל נגד בוגדן ורוסטיסלב מילוב
*שחרור בערובה (שוד, סחיטה ושיבוש הליכי משפט) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בכתב אישום שהוגש נגד שני המשיבים,אחים, עולים שזה מקרוב הגיעו לישראל, מיוחסות להם עבירות של שוד חמור, איומים,תקיפה, גניבה, סחיטה, ושיבוש מהלכי משפט. ביהמ"ש המחוזי סירב להורות על מעצרהמשיבים עד תום ההליכים, בסברו כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה לביסוסהאישומים. הערר נתקבל. יש בחומר החקירה "ראיה לכאורה" במידה הדרושה בשלב זה שלהדיון, לגבי חלק מן העבירות. בנסיבות המקרה, יש הצדקה להחזקה במעצר עד תוםההליכים, בשל האלימות הגסה שאיפיינה את ההתנהגות העומדת בבסיס האישומים. זאת גםאם הלבוש המשפטי הסופי שינתן להתנהגות זו, לאחר שמיעת הראיות, יהיה שונה מזההמצויין כיום בכתב האישום. התמונה המצטיירת הינה של התנהגות ביריונית גסהוחמורה, מכוחה מבקשים המשיבים להטיל חיתיתם ולכפות רצונם על כל הסובבים אותם.די באלימות שבה נקטו המשיבים, כדי להקים לחובתם עילת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג לעוררת, עו"ד מ. לוקסמבורגלמשיבים. 22.7.94).
בש"פ 3266/94 - יגאל ממן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס, סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלוננת, נערת ליווי בת 17וחצי, נפגשה עם העורר על מנת לקיים יחסי מין. כשביקשה תשלום מראש, הציג עצמוהעורר, בכזב, כשוטר, ואיים עליה שאם לא תקיים איתו יחסים ללא תמורה הוא יעצוראותה, וכן יודיע על מעשיה להוריה. המתלוננת פחדה שהעורר יממש את איומיו והסכימהלקיים עימו יחסי מין. לאחר זמן התקשר העורר לבית המתלוננת והודיע לה כי בידוקלטת המנציחה את קיום יחסי המין ביניהם ושאם לא תקיים עימו יחסים יפיץ אתהקלטת. לאחר שיחה סוכם כי המתלוננת תשלם לו 2,000 ש"ח תמורת הקלטת, ובפגישהביניהם מסר העורר לידי המתלוננת קלטת ריקה, שכן לא היתה בידיו קלטת כטענתו,והמתלוננת מסרה לידיו 2,000 ש"ח. העורר הואשם בעבירות של אינוס, סחיטה באיומיםוקבלת דברים במרמה, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור הפנה לשורה של פס"ד שבהם שוחררו נאשמים באינוס ממעצרם. אולם, מאידךנקבעו הלכות רבות בהן הודגשה חומרת העבירה של אינוס והנאשמים בה נעצרו עד תוםההליכים. כל מקרה ונסיבותיו. בענייננו אין עבירת האינוס עומדת לעצמה. העורר לאראה במקרה הראשון סוף פסוק והמשיך להציק למתלוננת ולהשתמש ביחסים שנתקיימוביניהם, בעל כורחה וללא תשלום, כאמצעי להשיג ממנה קיום יחסים פעמים נוספות.משלא השיגם, ביקש להשיג לעצמו תמורה כספית ע"י הצגת עובדות שקריות ואיומים.במצב דברים זה, כאשר המתלוננת נמצאת במצב של חששות ופחד מפני מימוש איומיו שלהעורר, יש מקום לחשש שהוא עשוי להשפיע עליה אם ישוחרר וע"י כך עלול הוא לשבשהליכי משפט.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דן אסן למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבה.19.6.94).