רע"פ 2111/93 - יוסף אבנרי נגד מדינת ישראל
*נטל הראיה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. *הגדרת המונח "מחלת נפש" לעניין המסוגלות לעמוד לדין(מחוזי ת"א - ע.פ. 1719/92 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. נגד המבקש הוגש בבימ"ש השלום כתב אישום המייחס לו ששה אישומים בעבירות לפיחוק מע"מ, פקודת המכס, וחוק מס קניה. כאשר התקיימה ההקראה של כתב האישום הודיעהסניגור "מרשי מודע לכתב האישום וכופר בעובדות". בכך הסתיימה ישיבת ההקראה.שלושה חודשים לאחר מכן הגיש הסניגור בקשה שביהמ"ש יפנה לפסיכיאטר המחוזי שיגישחוות דעת פסיכיאטרית לגבי המבקש. הנימוק היה כי המבקש נבדק אצל פסיכיאטר פרטישהעלה ספקות ביחס ליכולתו להבין פשר מעשיו. שופט בימ"ש השלום נעתר לבקשה ולאחרשהוגשו חוות דעת שונות קבע ביהמ"ש כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין וציווה עלהפסקת ההליכים בתיק. על החלטה זו הגישה המדינה ערעור לביהמ"ש המחוזי וטענתההיתה כי המערער לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו בענין הוכחת מחלת נפש, ומשוםכך הוראות סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש אינן חלות על המקרה, וממילא בית המשפטלא היה מוסמך לקבוע כי המערער אינו מסוגל לעמוד לדין. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתערעורה של המדינה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. שאלת שפיותו של נאשם עשויה להתעורר בהקשרים שונים במהלך הדיון הפלילי.המקרה האחד הינו בשלב שלפני תחילת הדיון, כאשר שאלת השפיות הינה במישור הדיוני,שכן השאלה העומדת על הפרק הינה אם הנאשם מסוגל לעמוד לדין. המקרה האחר הוא בעתהדיון לגופו בשאלת האחריות הפלילית. כאן קבע המחוקק בסעיף 19 לחוק העונשין הגנהמפני אחריות פלילית במקרים בהם הנאשם בשעת מעשה לא היה מסוגל להבין את שהואעושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג. שאלת שפיותו של הנאשם יכולה להתעורר גםלאחר שביהמ"ש הרשיע את הנאשם וגזר את דינו, אם במהלך הנשיאה בעונש מתברר כיהנאשם לוקה במחלת נפש. מבחני השפיות בכל אחד מן השלבים שונים זה מזה ואין ללמודגזירה שווה מן המבחנים שקבעה הפסיקה בסוג אחד ליישום בסוגי המקרים האחרים.
ג. סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי שכותרתו "נאשם שאינו מסוגל לדין" קובע כיאם ביהמ"ש קבע לפי החוק לטיפול בחולי נפש שהנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין ישלהפסיק את ההליכים נגדו. סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש קובע כי אם "הנאשםאינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה רשאי ביהמ"ש לצוות שהנאשם יאושפז...".המונח חולה בסעיף מתייחס לפי ההגדרות ל"אדם הסובל ממחלת נפש". מכאן שניתןלהפסיק הליכים פליליים נגד נאשם אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: הנאשם אינומסוגל לעמוד לדין; מחמת היותו חולה (קרי, סובל ממחלת נפש). יתכן בהחלט מצב בונאשם יוגדר כחולה נפש ולמרות זאת ייקבע כי הוא מסוגל לעמוד לדין, כשם שיתכן מצבבו הנאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין, אולם מצבו הנפשי לא יגיע לכלל מחלת נפש,ובשל כך לא יחול עליו סעיף 15(א) לחוק הנ"ל.
ד. המחוקק לא הגדיר את המונח "מחלת נפש". מגמת הפסיקה היתה לפרש בצמצום מונחזה. לצורך התקיימות התנאי של "מחלת נפש" מן הבחינה המשפטית, אין די בהפרעותנפשיות קלות, אלא נדרשת הוכחה לכך שהנאשם לוקה בסטיה חמורה מן הנורמה, לאמרבפגיעה קשה בכושר השיפוט או בתפיסת המציאות. אם וכאשר יוכח הדבר יהיה על ביהמ"שלעבור לשלב השני ולבחון אם הסטיה הנפשית גרמה לכך שהנאשם אינו מסוגל לדין.
ה. לענין משמעות הדיבור נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין - יש משמעות רבה ליכולתושל הנאשם להיעזר בשירותיו של עו"ד ולהתקשר עימו. לסיכום, לצורך הקביעה שהנאשםאינו יכול לעמוד לדין ויש להפסיק נגדו את ההליכים, נדרש כי הנאשם ילקה בהפרעהנפשית המתאפיינת בפגיעה קשה בכושר שיפוט או בתפיסת המציאות, שתמצא בטויה, ביןהיתר, בהיעדר יכולת לתקשר עם עו"ד ולמסור לו פרטים העשויים להועיל להגנתו.
בענייננו אין הדבר כך. עפ"י חוות הדעת הפסיכיאטריות אין לאמר שהנאשם הוא חולהנפש ואין לאמר שהוא מתקשה לתקשר עם עו"ד.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. ויורלמערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 2.10.94).
ע.א. 864/94 - יוסף שוקר נגד יעל שוקר ואח'
*טענת "מורדת" בתביעת מזונות. *שינוי נסיבות מהותי לצורך שינוי שיעור המזונות(הערעור נדחה).
א. לבני הזוג המתדיינים שלוש ילדות קטינות. ביהמ"ש המחוזי פסק ביולי 1992 כיהמערער ישלם לאשתו והילדות מזונות בסכום של 2,100 ש"ח בחודש החל באוגוסט 1991וכן חוייב בתשלום הוצאות החזקת הבית. המערער הגיש תובענה חדשה לביהמ"ש המחוזיבה ביקש להפחית את שיעור המזונות. הוא טען כי סכומם הכולל של כל החיוביםהכספיים המוטלים עליו (דמי מזונות, דמי החזקת הבית, ביטוח רפואי וכן 300 ש"חתשלום משכנתא) נוגס בחלק העיקרי מהכנסתו. לטענתו חל שינוי מהותי בכך שמעבידתואסרה עליו לעבוד עבודה נוספת. כן טען כי האשה מורדת ועל כן יש לפטרו ממזונותיה.ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות בדבר שינוי מהותי בנסיבות המצדיק הפחתת המזונות.אשר לטענה כי האשה היא מורדת - קבע ביהמ"ש כי אין המשיבה מפסידה מזונותיה, משוםשהצליחה להוכיח, ולו "כמשקל נוצה" בלבד, שהמניעה לחיים המשותפים אינה דווקאממנה. הערעור נדחה.
ב. המערער אכן לא הוכיח שום שינוי נסיבות מהותי, ואין מקום לדון מחדש בסוגייהזו. אשר לעניין התשלום עבור המשכנתא - חיוב בן זוג להמשיך ולשלם את התשלומיםהחודשיים של המשכנתא אינו עניין של מזונות. כאשר אחד מבני הזוג משלם את החזריחוב המשכנתא הרובצת על דירה שבבעלות שני בני הזוג, הוא מגדיל את הונו של בןהזוג השני, בכך שהוא מגדיל מדי חודש בחודשו את חלקו "הנקי" של אותו בן זוגבמחצית הדירה. מכאן, שנושא חיוב בתשלום המשכנתא הוא עניין הקשור בקניין וברכושהמשותף של בני הזוג, ואין לעניין זה ולא כלום לחובתו וחבותו של בעל-אב במזונותאשתו וילדיו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דשאול דחבש למערער, עו"ד אמנון בן דרור למשיבות. 20.12.94).
ע.א. 2923/93 - יוספה גל נגד אהרון גל
*מהותם של "מעשי כיעור" של אשה הפוטרים את הבעל מתשלום מזונותיה(מחוזי ת"א - ת.א. 1058/92 - הערעור נתקבל).
א. בביהמ"ש המחוזי התקיים דיון ביחס לכמה נושאים ובכללם מזונות לאשתו ולילדיוהקטינים של המשיב והסדרי ראיה. המשיב עבד בארה"ב ובני משפחתו היו עימו וכולםיחד שבו לישראל בשנת 1990. הבעל עזב את משפחתו אותה שנה ועבד באירופה. הוא ביקשלפטור אותו ממזונות אשתו בטענה שזנתה תחתיו. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזיאך נתקבלה טענת הבעל בדבר "מעשי כיעור" מצד האשה. לטענת המשיב, מזה זמן רבשהאשה מקיימת יחסים עם אחר. העיד מי שנטען שהוא מאהבה של האשה, מר ע' ל' שסיפרכי הוא מכיר את האשה מזה כשנתיים וחצי מאז שחזרה ארצה. הוא הכחיש קשר אינטימיבינו ובין האשה, אך הוסיף כי קיים ביניהם קשר ידידות אמיץ וכי הוא בן בית אצלהאשה. עוד מסר העד כי "יש נסיבות שאני מנשק את יוספה. גם היו מקרים שהתחבקתי עםיוספה... לא קיימתי עם יוספה יחסי מין". האשה אישרה בעדותה כי בינה לבין ע' ל'קיימים יחסי ידידות. שני חוקרים פרטיים השתתפו במעקבים שונים אחר האשה והגישודוחו"ת ותמונות, מהן עולה כי ע' ל' הגיע לביתה של האשה ויצא עימה, בתאריך אחריצאו האשה וע' ל' למסעדה ולאחר מכן הלכו לבית קולנוע. משם באו לביתו של ע' ל'
ונכנסו פנימה. במקרה אחר יצאו האשה וע' ל' למסעדה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לאורמה שהוכח אין לקבוע כי האשה זנתה תחת בעלה, אך כי התקיימו "מעשי כיעור" ולכןאין הבעל חייב במזונות האשה. הערעור נתקבל.
ב. אין לאמר כי הוכחו "מעשה כיעור". המשיב עזב את משפחתו ונסע לזמן בלתימוגדר לאירופה. היה איפוא פירוד למעשה בין בני הזוג. אין לדרוש כי בתקופה זותסתגר המערערת בביתה, לא תצא מפתחו ולא תבלה במסיבות חברים, בקולנוע או בבתיחברים. לעניין מעשי כיעור - מדובר במעשים מכוערים שלפי ראות עיני בית הדין ישבהם כדי להצדיק את החשד החמור שהאישה זנתה תחת בעלה, אם כי אין עדים לזנות ממש.רק מעשים כאלה של האשה המראים לפי הנסיבות שכנראה היה כאן מעשה עבירה ניתןלראות בהם מעשי כיעור. מעשים שהם בלתי צנועים, אך אינם מצביעים על מעשה זנותאינם שייכים לכאן. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בזכאותה שלהאישה למזונות בהתחשב בהשתכרותה וצרכיה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מיכלברנט למערערת, עו"ד חנה איזק למשיב. 26.12.94).
בג"צ 987/94 - יורונט קווי זהב (1992) בע"מ ואח' נגד שרת התקשורת ואח'
*פסילת תנאי שהציג משרד התקשורת לצורך הענקת שירותי מידע קולי (056) אל מחוץ לישראל(העתירה נתקבלה).
א. העותרות, שבע חברות, קיבלו רשיונות לפי חוק הבזק למתן שירותים הידועיםכשירותי 056. השירות של המידע הקולי ניתן בישראל מאז אוקטובר 1992 ע"י חברותאחדות. חברה המעוניינת במתן שירות כזה נדרשת להצטייד ברשיון מיוחד משר התקשורת.על יסוד רשיון כזה נערך חוזה בין החברה, בעלת הרשיון, לבין בזק. בארץ, מישמחייג למספר עם קידומת 056 משלם את התשלום לבזק על פי תעריף בזק ובנוסף לכךהוא משלם עבור השיחה פרמיה לחברה המספקת את השירות, כאשר הגבייה נעשית ע"י בזק,המקבלת גם חלק מן התשלום. בעקבות שירותי המידע הקולי הפנים ארציים באו שירותימידע קולי בינלאומיים. (להלן: שירותים בינלאומיים). השירותים הבינלאומיים החלוניתנים לפני 4 שנים לערך במדינות אחדות. בשירותים הבינלאומיים אין גובים מןהמנוי, נוסף לדמי השיחה, פרמיה מיוחדת עבור ספק השירות, אלא את דמי השיחה לחברתהתקשורת.
ב. באוגוסט 1993 החלו ניתנים שירותים בינלאומיים גם בישראל על ידי מספר חברותישראליות ובהן העותרות. השירותים השתרעו על תחומים אחדים ובהם מידע עסקי וכדומהובעיקר שיחות אירוטיות. לצורך מתן שירותים אלה נערכו חוזים מיוחדים בין החברותלבין בזק. תוך זמן קצר הופעלו למעלה מ-3,000 קווים למתן שירותים בינלאומייםהיוצאים מישראל. תחזית ההכנסות במטבע חוץ של מדינת ישראל ממתן שירותים אלה הגיעלסך 150 מליון דולר בשנת 1994 וההערכה לשנת 1996 היא של 250 מליון דולר. זמןקצר לאחר תחילת השירותים הבינלאומיים היוצאים מישראל, הגיעו אל משרד התקשורתשתי תלונות: האחת מחברת הטלפונים של דנמרק והשניה מרשות הפיקוח על שירותי מידעקולי באנגליה. לפי התלונות היה בשירותים אלה משום עבירה על הדין המקומי, חריגהמן הכללים הנוהגים באותן מדינות והטעיית צרכנים. משרד התקשורת גורס כי הפעלתהשירותים הבינלאומיים דורשת רשיון מיוחד לפי חוק הבזק. כיוון שרשיון כזה לאניתן לעותרות דרש משרד התקשורת מחברת הבזק לנתק את הקווים המשמשים את השירותיםהבינלאומיים והקווים נותקו בנובמבר 1993.
ג. בהתאם להסכם בין הצדדים, מונתה ע"י משרד התקשורת וועדה פנימית לבדיקתהשירותים הבינלאומיים. הוועדה הגישה דין וחשבון למנכ"ל משרד התקשורת ובעקבות צועל תנאי שהוצא קבע משרד התקשורת קריטריונים לרישוי שירותים בינלאומיים. שוררת
הסכמה בין הצדדים לגבי הקריטריונים, להוציא אחד מהם, הוא סעיף 2.6 ברשימה הקובעלאמור: "התמורה בעד השירותים תיגבה באופן ישיר ממקבלי השירות בחו"ל, באמצעותכרטיסי אשראי בין-לאומיים... ולא בדרך של תשלום מחברת בזק...". לטענת העותרות,הדרישה כי הצרכן במדינת היעד ישתמש בכרטיס אשראי בינלאומי מכבידה עד כדי כךשבפועל היא מהווה מכת מוות לשירותים אלה. מאידך טוענת המשיבה כי שלשה טעמיםתומכים בדרישה שתשלום מספקי השירות ייעשה באמצעות כרטיסי אשראי: טעם אחד נעוץבאפשרות שייגרם נזק כספי לחברת בזק ולמדינת ישראל; הטעם השני מעוגן ברצון להגןעל האינטרס של הצרכנים במדינות היעד; והטעם השלישי הוא חשש מפני פגיעה בתדמיתשל מדינת ישראל ביחסי החוץ שלה. העתירה נתקבלה.
ד. הטעמים שנתנה המשיבה אינם עומדים במבחן המציאות העובדתית. הם לא הוכחו.שלשת הטעמים שהובאו תלויים על בלימה. כך שאינם יכולים להצדיק את הפגיעה הקשהשסעיף 2.6 לקריטריונים פוגע בחופש העיסוק של העותרות.
ה. הטעמים שהובאו ע"י המשיבה כדי לתמוך בסעיף הנדון צריכים גם לעמוד במבחןהשייכות לעניין ובמבחן המטרה הכשרה. רשות מינהלית חייבת להפעיל את סמכותה עליסוד שיקולים ענייניים בלבד, והיא חייבת להפעיל את סמכותה כדי לשרת את מטרתהחוק המסמיך. במקרה שלפנינו הטעמים שהובאו ע"י המשיבה אינם בגדר שיקוליםענייניים וגם אינם באים לשרת את מטרות החוק. השופט זמיר עמד על עניין הפגיעהבחוקי היסוד בכך ששוללים מן העותרות את הרשיון ובעיקר הפגיעה בחופש העיסוק שלהעותרות. השופט זמיר מציין כי גם אם הפגיעה בחופש העיסוק של העותרות היתה נתמכתע"י שיקולים ענייניים, ומבוססת על תשתית ראוייה של עובדות, עדיין צריך היהלדרוש מן המשיבה כי הפגיעה תהיה רק במידה הראוייה, כלומר במידה שאינה עולה עלהנדרש, וגם בתנאי זה אין עומדת החלטת המשיבים.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט זמיר והוסיף פס"ד קצר השופט קדמי.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד רוברט פישמןוישראל צור לעותרות, עו"ד יהודה שפר למשרד התקשורת, עו"ד גב' ניצה קראוז לחברתהבזק. 16.11.94).
בש"פ 6508/94 - סומחיוב ודיסלב נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (מרמה)(ערר על תנאי השחרור בערובה - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בקשירת קשר לקבלת משכנתאות במרמה בשמם של עולים חדשים. הואהשתמש במסמכים מזויפים והוציא סכומי כסף גדולים מבנקים למשכנתאות. העוליםששיתפו פעולה בהונאת הבנקים קיבלו תמורה כספית מהעורר ולאחר מכן עזבו את הארץ.גם שותפו של העורר לעבירה נמלט מישראל. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה, וכיקיימת עילת מעצר בשל החשש להמלטותו של העורר, בהתחשב בעובדה שיתר המעורביםבנוכלויות עזבו את הארץ. עם זאת הסתפק ביהמ"ש בחלופת מעצר היינו כי העורר יהיהנתון במעצר בית ויקויימו תנאים נוספים. הערר מכוון נגד שניים מן התנאים: ערבותעצמית ושני צדדים שלישיים ע"ס 150,000 ש"ח, כשהמשטרה תבדוק אם הערבים מסוגליםלעמוד בערבות; פקדון במזומן ולא בערבות בנקאית של 200,000 ש"ח. הערר נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי סירב להסתפק בערבות בנקאית בציינו כי העורר נאשם בזיופיםרבים והביע חשש כי גם הערבויות יזוייפו. החשש להמלטות העורר הינו ממשי ולפיכךדרושות ערבויות ממשיות כדי להבטיח שהעורר יתייצב לדין. כך שהתנאי האמור איןלהתערב בו. אכן, אפשר שהעורר לא יוכל לעמוד בתנאים אלה ויאלץ להישאר במעצר, אךגם אם כך הדבר אין אפשרות לשחררו אלא אם ימלא התנאים האמורים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אמיר לעורר, עו"ד א. דה-הרטוך למשיבה. 21.12.94).
ע.א. 5930/93 - אילת פדן ואח' נגד איתן פדן
*טענתו של בעל כי אשתו יכולה לצאת לעבודה ולפיכך הוא פטור ממזונותיה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. לבני הזוג ילדה קטינה, המערערת השניה, וביהמ"ש פסק למערערת השניה, ילידת1991, מזונות בסך 1050 ש"ח לחודש (550 למעון ו-500 ש"ח לצרכיה הנוספים). כןחוייב המשיב בשני שליש המדור למערערות 1,150 ש"ח לחודש וכן במחצית הוצאות החזקתהדירה בסך 325 ש"ח לחודש, ובהוצאות הביטוח הרפואי למערערות. הערעור מופנה נגדאי פסיקתם של מזונות, פרט למדור, לזכות המערערת הראשונה. כן נטען כי צריך היהלחייב את המשיב במלוא הוצאות המדור והחזקתו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אי פסיקת המזונות לאישה הוסברה ע"י ביהמ"ש המחוזי ע"י אימוץ הנחייה העולהמפסיקה רבנית, לפיה אחרי פירוד ממושך יכול הבעל לפטור עצמו מחובת המזונות שלאשתו ע"י הפניית האשה לכך שתשתכר "במלאכות שדרך נשים לעשות... אמנם לא ניתןלחייב אשה נשואה לצאת ולהשתכר על מנת לאמר לה 'צאי מעשה ידיך תחת מזונותיך',אולם יכול הנתבע לומר לה לאחר שנים של חיים בנפרד 'צאי, היינו במלאכות שדרךנשים לעשות". בענייננו קבע ביהמ"ש כי התובעת היא אשה צעירה המשלימה את תוכניתלימודיה ומסיימת תואר במדעי החברה ויש להניח כי תצא ותשתכר כדרכן של נשיםבימינו. הכל כמנהג המדינה ולכן כאשר הבעל טוען שלאשה יש אפשרות להשתכר במלאכהשמנהג המדינה שנשים משתכרות בה, יכול הוא לפטור עצמו ממזונותיה. לענין זה ישלקבל את הערעור בחלקו. הבת הקטינה שנולדה ב-1991 היא מקטני קטינים. היא אמנםהולכת למעון, אך הטיפול בה מחוץ לשעות המעון נופל על האם. יש בכך כדי להכביד עליכולתה להשתכר. לפיכך אין מקום לפטור את המשיב מכל חובה כלפי אשתו. לפיכך, עדלהגיעה של הקטינה לגיל 6 על המשיב להוסיף ולשלם למזונות הבת דמי טיפול בסכום של500 ש"ח לחודש, סכום שיתווסף לסכומים שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דגרשון שניידר למערערות, עו"ד אשר א. רוט למשיב. 22.12.94).
ע.א. 5890/93 - אברהם מזרחי נגד דליה מזרחי
*הלכת השיתוף בנכסי בני זוג(מחוזי ת"א - ה.פ. 1170/90 - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הצהיר על קיומה ותחולתה של הלכת שיתוף בנכסי בעלי הדין בכלהנוגע לדירה בה הם מתגוררים כדיירים מוגנים, למגרש, לכספים וזכויות כספיותבחשבונות בנק מסויימים. הערעור נדחה.
ב. מערכת העובדות נקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי על יסוד נתונים אובייקטיביים. לבניהזוג נולדו ארבעה ילדים בין השנים 1968-1963. עובדה זו סותרת את גירסת הבעלכאילו נדון הקשר ביניהם לכשלון מתחילתו ומצביעה על תרומה נכבדה מצד האשה שגידלהאת הילדים ודאגה למשק הבית בעוד שהבעל מופקד על פרנסת הבית.
ג. אשר לעובדה שבני הזוג ניהלו חשבונות נפרדים בבנק והשלכתה של העובדה עלהכוונה להנהיג משטר של הפרדה קניינית שהיא היפוכה של כוונת שיתוף - ביהמ"ש דחהטענה זו של הבעל. עפ"י התרשמותו מהצדדים לא היה ביהמ"ש מוכן להסיק מניהולחשבונות נפרדים גם היעדרו של מאמץ משותף לקיום המשפחה. האשה אמנם לא מסרה לבעלכספים בעין, אולם לאור המשטר שהנהיג, היא השתמשה בהכנסותיה, כדי להשלים את אשרהחסיר הבעל. לפיכך בדין קבע ביהמ"ש כי הלכת השיתוף חלה על הצדדים.
ד. הבעל טען כי באוגוסט 1986 נחתם מסמך ע"י בני הזוג בו הצהירה האשה כי היאשונאת את הבעל ואינה רוצה לחיות עימו, ולפיכך, כך טענתו, מאותו תאריך ואילךפקעה לכל הדעות כוונת השיתוף בנכסים. ב"כ האשה הציע בסיכומיו את מועד הגשתהתביעה, ב-1990, כתאריך שבו אירע הקרע הסופי בין הצדדים עקב עזיבת הבעל את דירת
המגורים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הבעל לא נקב במועד עזיבתו את הבית ולכן קיבל אתטענת האשה כי משטר השיתוף חדל להתקיים מיום הגשת התביעה. גם בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דשאול נבוני למערער, עו"ד יעקב גסר למשיבה. 12.12.94).
ע.א. 5484/93 - יהושע מיני נגד עופרה מיני ואח'
*כריכת עניין המזונות בתביעת גט(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לאשתו, המשיבה, מזונות חודשיים בסכוםשל 1,800 ש"ח ולשני ילדיו הקטינים 700 ש"ח לכל ילד. המערער טוען כי לא היתהלביהמ"ש סמכות לדון במזונותיהם של המשיבים, שהרי הקדים והגיש תביעת גרושין לביתהדין הרבני וכרך בה את מזונות אשתו וילדיו. כן הוא טוען, לחילופין, כי סכוםהמזונות גבוה מדי. הערעור נדחה.
ב. באשר לכריכת תביעת המזונות בתביעת הגירושין - עיון בכתב התביעה בפני ביתהדין הרבני מלמד בעליל כי אין מדובר בתביעה שניתן לראותה כתביעה כנה. טעמיהתביעה תמציתיים וכלליים, אך לא בכך שורשו של הפגם. לשם ביסוס כנות הכריכה שלהמזונות, מן הראוי לציין סכום הנראה כסכום ראוי לכאורה. בענייננו, כל מה שנאמרבכתב התביעה הוא כי ביהמ"ש מתבקש "לקבוע את מזונות הילדים", הא ותו לאו. זאתועוד, כתב התביעה בבית הדין הרבני מתייחס לפי כותרתו ותכנו לתביעה של המערערנגד אשתו. אין מדובר, אפוא, בתביעה שהילדים הם צדדים לה. ממילא אין בתביעה כזוכדי לחסום דרכם לביהמ"ש. אשר לשיעור המזונות - עפ"י הראיות שבאו בפני ביהמ"שאין הצדקה להתערב בהם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. בן-דרורלמערער, עו"ד ע. קויפמן למשיבים. 29.12.94).
רע"פ 5873/94 - בנימין שומינוב נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים(הבקשה נדחתה).
א. ביולי 1991, בשעות הצהריים, נהג המבקש ברכב בשד' ירושלים ביפו. במקום שררותנאי מזג אויר וראות טובים. במהלך נסיעתו חצה הולך רגל, המנוח, בן 78, את השדרהמשמאל לימין בכוון נסיעת המבקש, ונפגע ע"י הפינה השמאלית הקדמית של הרכב. כעבורשלושה ימים נפטר המנוח לאחר שקיבל אוטם שריר הלב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את חוותדעתו של המומחה מטעם התביעה, שערך בדיקות במקום, גם עם הרכב של המערער, ולפיסימני הבלימה שנשארו על הכביש קבע כי המבקש נהג במהירות של כ-90 קמ"ש במקום בוהמהירות המותרת היא של 50 קמ"ש, וכי המבקש לא הבחין בהולך הרגל למרות שהלההספיק לחצות כ-4 מטרים ברוחב הכביש בטרם נפגע. בימ"ש השלום דחה חוות דעת שלמומחה מטעם ההגנה שלא ערך בדיקות במקום, אלא קבע כי יתכן כי סימני הבלימה לא היושל הרכב של המערער, וכן שלל את האפשרות למדוד את מהירות הנסיעה עפ"י סימניהבלימה והחיכוך. בסופו של דבר גזר ביהמ"ש למבקש עונש של 10 חודשים מאסר בפועלושנה מאסר על תנאי, וכן שלילת רשיון ל-6 שנים. באשר לסיבת המוות לא נערך ניתוחלאחר המוות למנוח, אך ביהמ"ש קבע עפ"י הראיות הרפואיות שהמוות הינו תוצאה מןהתאונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ראשית, הטענות שהעלה המבקש, שהן חזרה על טענותיו בערכאות דלמטה, אינן מסוגאלה הראויות לערעור שני ברשות (בר"ע 103/82, חניון חיפה, פד"י ל"ו(3) 123).מדובר בטענות ערעור הצמודות למקרה האסון הקונקרטי בלבד, ואין בהן משום הצגה
עקרונית של בעיה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית. בכך כשלעצמו די כדילדחות את הבקשה.
ג. שנית, אין בטענות ממש מבחינה עניינית. עדות הבוחן המשטרתי היתה אמינהומבוססת לאור בדיקותיו במקום צמוד לזמן התאונה. טענת המומחה מטעם הסניגוריההיתה כולה בגדר השערה, ללא קשר מוחשי למימצאים בזירה בעת הארוע. הטענה כי איןבארץ מקדם חיכוך כמוזכר ע"י הבוחן המשטרתי אינה אלא טענה סתמית. מי שמבקש לסתורמדידה חייב לערוך מדידה עצמאית אמינה, ורק אז יהיו בפני ביהמ"ש שתי גירסאות שישלשקול איזו מביניהן אמינה יותר. המומחה מטעם הסניגוריה גם לא התמודד עם עובדתהימצאותם במקום של סימני הבלימה.
ד. באשר לסיבת המוות - יש בראיות בסיס מספיק כדי להגיע למסקנה שהמוות נגרםכתוצאה מהתאונה. לא הובאה ראיה לקיומן של מחלות שהמנוח סבל מהן שיש לייחס להןבמישרין את סיבת מותו. כל הרופאים קשרו את המוות עם התאונה. ביהמ"ש לא היה צריךלהניח את ההנחה הרחוקה שהמוות נגרם סמוך לתאונה, לאחר שהמנוח נחבל קשות בתאונה,מסיבה לגמרי מנותקת מהתאונה, מבלי שהיתה ראיה כלשהי לסיבה כזאת בפניו.
ה. אשר למידת העונש - במציאות חיינו בה גרם המוות בכבישים הגיע למימדיםמפחידים, מן ההכרח לנקוט באמת מידה עונשית מחמירה. הקלה בענישה בעבירה שלהתנהגות בלתי זהירה בכביש, היא בגדר זניחה של אמצעי הרתעה מרכזי, היכול למנוענהיגה במהירות מופרזת בשטח בנוי, ואשר עשוי לדרבן לתשומת לב רבה יותר של הנהגלגבי הנסיעה בכביש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דניאל מרוז למבקש, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיבה.6.12.94).
ע.פ. 3726/93 - חלאד ברכאת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בהירואין וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער ודודו הועמדו לדין, כל אחד בנפרד, בעבירות של סחר בהרואין במשקל שלכ-500 גרם. הדוד הודה בחלק מהעובדות שבכתב האישום, הורשע ונדון ל-9 שנים מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער כפר בעובדות וטענתו היתה כי נכח אמנם בזירתהעבירות, אלא שהיתה זו נוכחות שבאקראי ללא מודעות לעיסקה המתבצעת. ביהמ"שהמחוזי דחה את גירסת המערער וקבע כי ידע על דבר העיסקה ולקח בה חלק פעיל, אם כיבמידת מעורבות קטנה משל דודו. גם דינו נגזר ל-9 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. ככל שמדובר בהרשעה - הכרעת הדין מבוססת, מנומקת היטב ומיישמת את הדיןכהלכה. אשר למידת העונש - ביהמ"ש היה מודע לכך כי מידת המעורבות של הדוד רבהיותר וכי המערער נטל חלק משני בעסקה, בתכנונה ובביצועה. למרות זאת לא איבחןבמידת העונש, משום שסבר כי הודאת הדוד באשמה, אשר חרטה משתמעת ממנה, מאזנת אתדבר המעורבות. בענין זה אין לקבל את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. באשר לטענה בדברנסיבות אישיות של המערער - נסיבות כאלה שוליות בקציבת העונש בעבירות סמים בהןהיבט ההרתעה שבעונש הוא הקובע והמכריע. על כן, אם יש מקום לאבחנה במידת העונשבין נאשמים שהיו מעורבים באותה עיסקה, הרי זאת עפ"י מידת המעורבות ולאו דווקאבאיזון של נסיבות מקילות מול עומק המעורבות בעיסקה.
ג. אין רבותה בכך שהדוד הודה באשמה, שהרי נתפס בכף ולא עמדה לו כל טענת הגנה.חרף זאת, התחמק מחשיפת האמת כולה ואין לאמר שהודעתו היתה מלווה גם בחרטה כנהואמיתית. ברור שהדוד היה היוזם והמוביל בעיסקה זו, הוא גם הבוגר מבין השנייםוהאחריות הנדרשת ממנו רבה יותר. בכל שלבי העיסקה הוא היה המבצע העיקרי, הוא
שהביא את הסמים והוא שאמור היה לקבל את התמורה לידיו. פער זה שבמעורבות מצדיקשוני בין השניים מבחינת מידת העונש לטובת המערער. לפיכך יועמד ענשו של המערערעל 6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, זמיר. עו"ד גב' סוזן שלו למערער, עו"ד גב'סיגל קוגוט למשיבה. 19.12.94).
בג"צ 873/89 - יואב הס נגד שר הביטחון ואח'
*חוקיותן של הוראות הפתיחה באש בשטחי יו"ש(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה חוקיותן של הוראות הפתיחה באש שהוציא צה"ל לחייליו בשטחייו"ש וחבל עזה. מאז הגשתה של העתירה שונו ההוראות מספר פעמים וכיום הן מצויותב"פנקס כיס לחייל המשרת ביו"ש" (להלן: הפנקס הירוק). נותרו לדיון שני נושאיםשבעתירה: חוקיות הוראות הפתיחה באש הנוגעות לירי לעבר עוטי מסיכות (המכוניםרעולי פנים) ולירי בכדורי פלסטיק. העתירה נדחתה.
ב. אשר להוראות בענין פתיחה באש לעבר רעולי פנים - נשמר בהוראות "מבחןהסיכון" שנקבע בעבר ע"י ביהמ"ש העליון לענין נוהל מעצרי חשודים בביצוע פשע.(ע.פ. 486/88 פד"י מ"ד(2) 353). העיקרון המנחה בהוראות הפתיחה באש בעת ביצוענוהל עצירת חשוד, הינו "מבחן הסיכון", וההסדר הנוגע ל"עוטי מסיכה" אינו חורגמהעיקרון האמור.
ג. אשר לשימוש בכדורי פלסטיק - שימוש זה נועד לפזר "התפרעות אלימה" לאחר שלאהועילו אמצעים אחרים המפורטים בהוראות שבפנקס הירוק, או שאלו לא ישימים בנסיבותהאירוע. אין לקבל את טענת העותר כי לא צריך בכלל להתיר שימוש בקליעי פלסטיק לשםפיזור התפרעות אלימה, או שאין להתיר שימוש בקליעי פלסטיק אלא במקרה של סכנתחיים. קליעי פלסטיק הוכנסו לשימוש בצה"ל, כאמצעי אחרון לפיזור התפרעויותאלימות. לפני כן היתה או האפשרות לירות נשק חי או תחמושת גומי שלא הועילה.הצורך הדחוף שנתקל בו הצבא ליתן מענה מיבצעי הולם למצב שנתהווה הוא הגורםלהכנסת ירי הפלסטיק לשימוש מבצעי. חוקיות שימוש בכלי יריה צריך להיבחן לפיהנסיבות הקונקרטיות של הזמן והמקום והתנאים המבצעיים והבטיחותיים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"דאביגדור פלדמן לעותר, עו"ד גב' נילי ערד למשיבים. 6.11.94).
רע"פ 4737/94 - אליהו אפרתי נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירה של אי העברת ניכויי מס מעובדים לרשויות המס(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הועמד לדין בבימ"ש השלום בעבירות שעניינן אי תשלום ניכויים של מלווהחסכון ומס מעסיקים במועד, כספים שנוכו ממשכורות של עובדים של חברה שבראשה עמדהמבקש. התאגיד והמבקש הודו בעובדות. בימ"ש השלום קבע כי המבקש עבר את העבירותאך סבר כי מן הנכון להטיל על המבקש מבחן ללא הרשעה לפי סעיף 1(2) לפקודת המבחן.ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וסבר שלא היה בטעמים שנתן בימ"ש השלוםכדי להצדיק את הצעד החריג של הטלת מבחן ללא הרשעה. לדעת ביהמ"ש המחוזי אי העברתניכויים כמוה כשליחת יד לכיסה של המדינה. גם הנימוקים האישיים לא היה בהם, לדעתביהמ"ש המחוזי, כדי להצדיק הימנעות מהרשעה. לפיכך קיבל ביהמ"ש את הערעור והחזיראת התיק לבימ"ש השלום לקציבת העונש. הבקשה לרשות ערעור נוסף נדחתה.
ב. אין הצדקה לקיום דיון בערכאה שלישית. הטענות הנטענות נדונו כבר בהרחבהואין לגלות במסקנות שהוסקו משום טעות או פגם מהותיים הדורשים תיקון. צדק ביהמ"שהמחוזי כאשר סבר כי מבחן ללא הרשעה הולם נסיבות יוצאות דופן בהן אינו מתגלה פגם
או פסול באורחותיו של הנאשם או בפעולותיו בקשר למעשה בו הוא מואשם, או אשר בהןמתקבלים טיעונים מיוחדים בעניין השיקום של העבריין. במקרה דנן מדובר על שורה שלעבירות, והטענה כי רשויות השלטון צריכות היו לגלות את מעשי העבירה מוקדם יותר,אינה מטהרת את המבקש מן הדופי שבמעשיו. יתירה מזאת, לא היו במקרה דנן נושאיםבעלי חשיבות ציבורית או משפטית החורגים מעניינו הישיר והמותחם של המבקש,ובנסיבות כאלה אינה ניתנת רשות לשם קיום ערעור שני.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דן פון וייזל למבקש, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברגלמשיבה. 5.12.94).
ע.פ. 2832/93 - שמואל רומנו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד ע"י חטיפת ארנק וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער וחברו הבחינו במתלוננת בצאתה מהבנק. התיק של המתלוננת היה תלויבעזרת רצועה על כתפה. לאחר מעקב קצר משך המערער בחוזקה את תיקה של המתלוננתורצועת התיק נקרעה. בתיק היו כ-2,700 ש"ח במזומנים, שוברי קניה בשווי של 800ש"ח וכן שני כרטיסי חיוב שבעזרתם משכו המערער וחברו ממכשיר כספומט 200 ש"חמחשבונה של המתלוננת. על יסוד עובדות אלה הורשע המערער בעבירות שוד ובעבירותלפי חוק כרטיסי חיוב. ביהמ"ש גזר למערער 54 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסרעל תנאי וכן חוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 3,500 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועלחומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה בעבירת השוד - בשאלה אם גניבת חפץ מעל גופו של אדם מהווה עבירתשוד או עבירת גניבה יש להכריע עפ"י מבחן האחיזה. עפ"י מבחן זה, גניבת דבר מעלגוף אדם היא שוד, אם הקרבן אחז בדבר הנגנב באופן שלצורך ביצוע הגניבה היה עלהעושה להשתמש בכוח מיוחד כדי לנתק את הקרבן מאחיזתו. אין ספק כי בחינת מעשהו שלהמערער, לאורו של מבחן זה, מובילה למסקנה שהמערער ביצע עבירת שוד, שכן לשםניתוק התיק מאחיזתה של המתלוננת נזקק המערער לכוח מיוחד, היינו למידת כח העולהעל הדרוש לנטילת התיק כשלעצמה.
ג. אשר למידת העונש - העונש שנגזר איננו חמור במידה שתצדיק התערבות בו.המערער, יליד 1964, מעורב בחיי פשיעה מאז היותו נער. לחובתו הרשעות רבות, רובןבעבירות רכוש ועבירות אלימות. בעבר נגזרו לו כבר 6 פעמים עונשי מאסר והעונשיםלא הרתיעו אותו. גם את העבירות דנא ביצע חודשים ספורים לאחר שחרורו כאסירברשיון. גם העובדה שעל שותפו של המערער נגזר, בהליך מגביל, עונש מאסר קל ביחס,אין כדי להצדיק הקלה בעונש שהושת על המערער. חברו של המערער צעיר ממנו ב-6 שניםוהחלק שנטל בביצוע הפשע המשותף היה קטן מחלקו של המערער. גם העבר הפלילי שלהנאשם השני היה מתון יותר מזה של המערער.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד אהרון שלנגרלמערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 19.12.94).
ע.א. 407/89 - צוק אור בע"מ נגד קאר סקיוריטי בע"מ ואח'
*טענה של "הפרת פטנט". *עוולה של "גניבת עין". *חיוב אישי של מנהלי חברה שביצעה את העוולה(מחוזי ת"א - ת.א 2885/87 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. למערערת פטנט ישראלי שנושאו "מתקן למניעת גניבת רכב". (מערכת הנקראת"ביטחונית"). החל ביולי 1987 החלה המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) לייצר ולשווקמערכת להגנה על הרכב מפני גניבה בשם "כספונית". המחלוקת בין הצדדים היתה אםהפרה המשיבה את הפטנט של המערערת ועל כך השיב ביהמ"ש המחוזי בשלילה. לעומת זאתקבע ביהמ"ש כי המשיבה ביצעה עוולה נזיקית של גניבת עין וחייב את המשיבה במתן
חשבונות לצורך קביעת שיעור הפיצויים. המערערת ביקשה לחייב הן את החברה והן אתהמשיבים 2,3,4 מנהלים במשיבה, כאחראים הדדית בעילה של נזיקין, אך ביהמ"ש המחוזיקבע כי אין להרים את המסך ולחייב גם את המנהלים שהם האורגן של החברה בגין עוולתנזיקין. ערעורה של המערערת באשר לכך שנקבע כי לא הופר הפטנט שלה נדחה ואילוערעורה באשר לכך שהמשיבים 4-2 לא חוייבו הדדית עם החברה נתקבל במובן זה ששנייםמן המנהלים חוייבו בגין עוולת הנזיקין ואילו אחד המנהלים, שלא היה לו חלקבעוולה, לא נמצא חייב גם בערעור.
ב. בפסק דין נרחב סקר ביהמ"ש העליון את נושאי ההגנה על פטנטים, מסמכיהפנטנטים והמונופול הניתן לפטנט. כן עמד על דרכי הפרשנות של מסמכי הפטנטוהשיטות של פרשנות מצמצמת ופרשנות מרחיבה. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי בהתייחסלמסמכים שהגישה המערערת עם רישום הפטנט אין לאמר כי המשיבים הפרו את הפטנט.
ג. באשר לשחרור האורגנים של החברה (המשיבים 4-2) קבע ביהמ"ש העליון כי כאשרמדובר בחיוב בגין עוולה בנזיקין, בניגוד לחיוב הנובע מהסכם חוזי, נושאיםבאחריות גם אותם אורגנים שביצעו את העוולה. מאידך, האורגנים שלא היה להם חלקבביצוע העוולה, אינם נושאים באחריות מעצם היותם אורגנים של החברה, הנמצאתאחראית בגין פעולתם של אותם אורגנים שביצעו את מעשה הנזיקין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא שמגר.עוה"ד חנה קלדרון ויעקב קלדרון למערערת, עו"ד גב' גבריאלה דה-ליאו למשיבים.25.10.94).
ע.פ. 4043/93 - זכאי סמיונוב נגד מדינת ישראל
*הרשעת הבעל באינוס אשתו וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 349/92 - הערעור על ההרשעה נדחה ברוב דעות והערעור על חומרתהעונש נתקבל).
א. המתלוננת, אשתו של המערער, ביקשה גט, ורצתה לנשל את המערער מן הבית. היאהתלוננה כי באחד הערבים נכנסה עם המערער לחדר המיטות לפי רמז שרמז לה, והיתהנכונה לקיים עימו יחסי מין, אלא שקודם למעשה הבחינה בידו במלפפון שניסה להחדירובה. בשלב זה התנגדה בכל כוחותיה וככלות כוחה שכב עימה כדרכה. גירסת המערער היתהששכב עם אשתו בהסכמתה המלאה והכחיש את כל עניין המלפפון. ביהמ"ש המחוזי העדיף,ללא סייג, את גירסת המתלוננת, כפי שהיה רשאי לעשות על פי סעיף 54(א)(ב) לפקודתהראיות. בשעת מעשה בני הזוג היו נשואים כחמש שנים ולהם ילד כבן 5 וחצי. לאשה גםילד כבן 13 מנישואים קודמים. לאשה היו יחסי ידידות עם אדם אחר. המתלוננת הופגשהעם המערער לאחר שנעצר והחוקר הניח אותם מפעם לפעם ביחידות. שיחתם הוקלטה.מתמליל השיחה עולה כי האישה אמרה למערער "באותה מידה שאני הכנסתי אותך אנייכולה להוציא אותך". סמוך לאחר התלונה טענה האשה במשטרה כי המערער גרר אותהלחדר השינה בכוח ואנס אותה. רק לאחר כמה ימים חזרה בה מגירסתה שגרר אותה בכחוסיפרה שהיא נכנסה מרצון כדי לקיים יחסי מין ורק עקב אירוע המלפפון סירבה.ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של אינוס אישתו וכן בעבירות תקיפה וגזרלו 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ברוב דעותהשופטים מצא וקדמי, בפסק דין מפי השופט קדמי, נגד דעתו החולקת של השופט טל,ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנתיים ושנתיים מאסרעל תנאי.
ב. השופט טל (דעת מיעוט): כאשר השופט מקבל את גירסת היחיד של מתלוננת בעבירתמין עליו לפרט בהכרעת הדין על שום מה ראה להסתפק בעדות יחידה של הנפגעת. כאשרמהנסיבות עולים ספקות אם אמת בפי המתלוננת, על השופט להאריך בפירוט הנסיבות
שהביאו אותו להאמין לגירסתה היחידה של המתלוננת. בענייננו, הנסיבות מעוררותספקות רציניים בגירסת המתלוננת והשופט לא פירט די על שום מה הסתפק בעדותההיחידה. כאשר הסבירה בביהמ"ש את השיחה שהוקלטה כאמור לעיל, אמרה כי השיחה"בנויה על כך שאני מנסה להדיח את בעלי מן הבית. אני ביקשתי ממנו לעזוב את הביתהרבה הרבה לפני האירוע. הרבה פעמים ביקשתי להתגרש". מצב דברים זה עשוי לעוררמחשבה שמא האשה, בהחלטתה להיפטר מבעלה, לא תירתע מלהעליל עליו גם אשמה פלילית.אם לא די באלה באה הסתירה בין שתי הגרסאות של האשה בתלונותיה למשטרה. די בכךשביהמ"ש לא פירט על שום מה האמין לאשה כדי לקבל את הערעור בעבירת האינוס.
ג. טעם נוסף לקבלת הערעור, שלא הוכחה התנגדות האשה לבעילתה כדרכה - שלכךנכנסה לחדר עם המערער מלכתחילה - אלא להחדרת המלפפון. משנפלה החדרה זו - נשארספק אם ההתנגדות להחדרת המלפפון השתרעה גם על יחסי המין שלאחר מכן.
ד. השופט קדמי (דעת הרוב): אכן, מהימנותה של המתלוננת לוקה בפגם שאינו נטולערך. בהודעתה הראשונה - המיידית - במשטרה, מסרה שהמערער גרר אותה בכח לחדרהשינה, וימים ספורים לאחר מכן חזרה בה מתיאור זה ומסרה כי נכנסה יחד עם המערערלחדר השינה מרצונה. בפרק הזמן שחלף מסר בנה של המתלוננת, כי השניים נכנסו מרצוןלחדר. כמו כן, קיים בין המתלוננת למערער סכסוך ממושך על רקע אי הסכמתו שלהמערער ליתן לה גט, ואין לבטל כבלתי סבירה את האפשרות שהמתלוננת תנסה להשיגמבוקשה על ידי טפילת אשמה פלילית כוזבת. על אף אלה אין להתערב בממצא מהימנותשקבע ביהמ"ש. היו בפני ביהמ"ש המחוזי שני גורמים בעלי משמעות ראייתית שתמכובמהימנותה של המתלוננת והם: עדותה של רופאה - שביהמ"ש היה רשאי, בנסיבות הענין,להתיר את העדתה גם בשלב המאוחר שלאחר הסיכומים - שמצאה על גופה של המתלוננתסימנים מספיקים לתמיכת טענתה כי הוכתה ע"י המערער, בעוד המערער הכחיש הרמת ידעל המתלוננת; גם התנהגותו של המערער במסגרת העימות הגלוי שנערך במשטרה יש בהתמיכה לגירסת המתלוננת. השופט המחוזי קבע עפ"י התרשמותו מן הצורה שבה מסרההמתלוננת את עדותה בפניו, קביעה ברורה וחד משמעית שהוא "מאמין לאשה ללא סייג".בנסיבות הענין רשאי היה ביהמ"ש לתת אמון מלא בגירסת המתלוננת.
ה. כלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות אלא במקרים נדיריםובנסיבות יוצאות דופן. בהליך של ערעור אין ביהמ"ש בוחן מחדש את אשמת הנאשם אלאמעביר תחת שבט הביקורת את פסה"ד שניתן ע"י הערכאה הדיונית. במקום שאין בידיערכאת הערעור להצביע על פגם הפוגע ב"כשרותו" של פסה"ד, אין היא מתערבת, גם אםסבורים שופטי הערעור שאילו ישבו הם בערכאה הראשונה, אפשר שהתוצאה אליה היומגיעים היתה אחרת.
ו. ביהמ"ש יצא ידי חובת ההנמקה לפי סעיף 54 הנ"ל בשניים אלה: בכך שציין כיהוא נותן אמון מלא ובלתי מסוייג בעדותה של המתלוננת עפ"י התרשמותו מן הצורה שבהמסרה עדותה, זאת על אף שנכשלה במסירת תיאור לא נכון במשטרה; בכך שהצביע עלגורמים ראייתיים התומכים בעדותה של המתלוננת.
ז. אשר לעונש - על אף שמדובר בהרשעה בעבירה של אינוס, הרי בנסיבות שבהן נעברההעבירה ניתן היה להסתפק בעונש מתון במידה משמעותית מן העונש שהוטל. המתלוננתנכנסה לחדר השינה בכוונה לקיים יחסי מין עם המערער, על אף שהתקיימו הליכיגירושין ביניהם. רק משהבחינה במלפפון היא התנגדה. האינוס אירע כאשר מיד עםסילוק המלפפון ביקש המערער לבוא על המערערת כדרכה והתעלם מחוסר האונים שבו היתהנתונה. התנגדותה החריפה חייבה את המערער לחזור ולברר הסכמה לבעילה כדרכה. עםזאת אין אלו נסיבות שהציבו את האינוס בין החמורות שבעבירות ונראה שהנסיון שלא
צלח לעשות שימוש במלפפון הוא שהכתיב לביהמ"ש את מידת העונש. בנסיבות אלה ניתןלהפחית את העונש כאמור.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טל, עו"ד ששי גז למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה.18.12.94).
ע.פ. 4690/94+בג"צ 4696/94 - עו"ד דן אבי יצחק ואח' נגד השופט יעקב צמח ואח'
*בג"צ 4696/94 - הטענה שעו"ד שהתנה ביפו"כ שקיבל מנאשם שיפוי הכח מוגבל לישיבת ההקראה או לישיבות מסויימות, יכול להשתחרר מייצוג הנאשם בלי לקבל את רשותו של ביהמ"ש (מחוזי י-ם - ת.פ. 305/93 - הערעורים-העתירות נדחו ברוב דעות השופטים ד.לוין וקדמי, בפס"ד מפי השופט קדמי, נגד דעתו החולקת של השופט חשין).
א. בביהמ"ש המחוזי בירושלים הוגש כתב אישום נגד ח"כ אריה דרעי ושלשה נאשמיםאחרים. הישיבה הראשונה בתיק נקבעה ליום 9.12.93. יום לפני כן הוגשה לביהמ"שהודעה מטעם עו"ד אבי יצחק, כי השירותים המשפטיים שניתנו על ידו למר דרעי עדלאותו מועד הותנו במפורש בכך כי "אין הוא מתחייב לייצגו במשפט הפלילי אם וכאשריוגש נגדו, אלא עניין הייצוג יוכל להידון רק לאחר העיון בחומר ולאחר שיוודע לוחהזמנים למשפט". ביום 9.12.93 הופיע עו"ד זכרוני והבהיר כי הופעתו מוגבלת לאותהישיבה בלבד. לבקשתו נדחתה הקראת כתב האישום ליום 22.12.93. לאחר קריאת כתבהאישום קבע ביהמ"ש את הישיבה הבאה לטענות מקדמיות ולמתן תשובה לאישום ליום28.6.94, ואילו את שמיעת הראיות קבע ליום 1.9.94. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי ישיבותביהמ"ש תתקיימנה 5 ימים בשבוע. לקראת הישיבה שנקבעה ליום 28.6.94 מסרו הנאשמיםלעוה"ד יפויי כח מוגבלים לאמר "יפוי כח זה מוגבל רק לעיון בחומר ולשלב הטענותהמקדמיות ומתן תשובה לאישום בלבד". ב-27.7.94 הוגשה לביהמ"ש בקשה משותפת שלעוה"ד לצמצום ימי הדיון ליומיים בשבוע ולכל היותר שלושה ימים בשבוע. ביהמ"ש דחהאת הבקשה ביום 3.8.94. בעקבות דחיית הבקשה שלחו הסניגורים הודעות למזכירותביהמ"ש כי החליטו שלא לקבל על עצמם את ייצוג הנאשמים. ביום 15.8.94 החליטביהמ"ש בדעת רוב השופטים כי לנוכח הוראות סעיף 17(א) לחסד"פ, אין עוה"ד יכוליםלהפסיק את הייצוג אלא אם ישוחררו ע"י ביהמ"ש והחליטו שלא לשחררם. שופטת המיעוטהצטרפה לדעת חבריה כי עוה"ד צריכים לקבל שחרור מביהמ"ש, אך היא סברה שיש לקבלאת בקשת הסניגורים ולשחררם מן הייצוג.
ב. השאלה המרכזית שהועמדה לדיון בערעור היא אם ההגבלה ביפויי הכח גוברת עלהוראות סעיף 17(א). באשר לכך הוחלט ברוב דעות השופטים ד. לוין וקדמי, בפס"ד מפיהשופט קדמי, כי אין עוה"ד יכולים להשתחרר מן הייצוג אלא ברשות ביהמ"ש, למרותפסקת ההגבלה של ייפוי הכח. מנגד סבר השופט חשין כי בעצם ההגבלה בייפוי הכח קנועוה"ד זכות להפסיק את ייצוגם ללא קבלת רשות של ביהמ"ש.
ג. הועלתה שאלת סף בביהמ"ש העליון אם צריכים היו העותרים - המערערים לפנותלביהמ"ש בערעור פלילי או בעתירה. מתוך ספק מה הדרך הנכונה הגישו המערערים -העותרים הן ערעור פלילי והן עתירה לבג"צ. באשר לשאלה מה דרך הפנייה לביהמ"שהעליון היו חלוקות הדעות. השופט קדמי סבר כי הדרך הנכונה היא עתירה לבג"צולפיכך הפונים הם בגדר עותרים, ואילו השופט חשין, שאליו הצטרף השופט ד. לוין,סבר כי הדרך הדיונית הנכונה היא להגיש ערעור פלילי והפונים הם מערערים.
ד. לשאלה גופה אם חל בנסיבות העניין סעיף 17(א) לחוק סדר דין הפלילי המחייבעו"ד לקבל רשות ביהמ"ש כדי לפרוש מייצוגו של נאשם, נקבע ע"י השופט קדמי, בדעתהרוב, כי גם אם קיימת הגבלה בייפוי הכוח אין עוה"ד יכול לפרוש מהגנה על הנאשםאלא ברשות ביהמ"ש. עם זאת יכול עוה"ד לפני שהוא מתחיל לייצג את הנאשם לבקש רשותמביהמ"ש לייצוג חלקי ולקבל את רשותו של ביהמ"ש. באשר לשאלה אם צדק ביהמ"ש
המחוזי כשדחה את בקשת עוה"ד לשחררם - קבע ביהמ"ש, בדעת הרוב, כי החלטת ביהמ"שהמחוזי אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות.
ה. מנגד סבר השופט חשין, בדעת מיעוט, כי אין סעיף 17(א) חל במקרה שהנאשםהגביל את ייפוי הכח של עוה"ד מלכתחילה רק לחלק מהמשפט. אין ביהמ"ש יכול לכוף עלמי שבוחר בעו"ד כי יבחר אותו לכל המשפט, וזכותו של מי שממנה מיופה כח לקבועמראש את מרחב פעילותו של מיופה הכח. האמור בסעיף 17(א) אינו מונע זאת.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, קדמי. 15.11.94).
ע.פ. 1289+1290/93 - יאיר לוי וגאולה לוי נגד מדינת ישראל
*המדיניות שיש לנקוט באימוץ עיסקות טיעון בין התביעה לסניגוריה
(מחוזי ת"א - ת.פ. 587/91 - ערעורה של גאולה לוי נתקבל פה אחד וערעורו של יאירלוי נתקבל חלקית ברוב דעות).
א. המערער שימש חבר הנהלה ומנכ"ל של קרן חינוך אל המעיין (להלן העמותה). כספיהעמותה באו בעיקר ממענקים שקיבלה ממשרדי הממשלה ומרשויות מקומיות ותרומות.העמותה פתחה חשבונות בבנקים שונים ובין מורשי החתימה בחשבונות אלה היה המערער.בתחילת שנת 1987 החל המערער לגנוב מכספי העמותה, משך שיקים מחשבונות העמותה,זייפם והפקידם בחשבונות הבנקים שלו, בעזרת אשתו מכח קשריה ותפקידה בבנק בועבדה. לאחר שביהמ"ש שמע כ-170 עדי תביעה ונתקבלו כ-500 מוצגים הודו המערעריםבעובדות שבכתב אישום מתוקן והגיעו להסדר טיעון עם התביעה. לפי ההסכם תבקשהתביעה לגזור לנאשם 40 חודשי מאסר, מאסר על תנאי וקנס של 275,000 ש"ח, ואילוביחס למערערת תבקש התביעה מאסר על תנאי בלבד. בגזר דינו קבע ביהמ"ש כי דעתואינה נוחה מהסדר הטיעון על כל חלקיו. נוכח חומרת מעשי העבירה ובהתחשב בכך שכספיהגניבה לא הוחזרו גזר ביהמ"ש למערער 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאיוכן קנס של 275,000 ש"ח. על המערערת גזר ביהמ"ש שנה וחצי מאסר על תנאי ושישהחודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. בערעור לביהמ"ש העליון הוחלט לקבל אתערעורה של המערערת בהתאם לעיסקת הטיעון. אשר למערער סבר השופט גולדברג שישלדחות את הערעור לחלוטין, השופט מצא סבר שיש לקבל את הערעור לחלוטין ולהעמיד אתהעונש על המוסכם בעיסקת הטיעון, ואילו השופט חשין הציע להעמיד את המאסר על 4שנים. כיוון שכך הועמד המאסר בפועל של המערער על 4 שנים.
ב. השופט גולדברג: התביעה הציעה גם בביהמ"ש העליון לקבל את עיסקת הטיעון.שיקולי התביעה להגיע להסדר היו כי הודאת המערערים תביא לקיצור ההליך השיפוטיולחיסכון בזמן שיפוטי ובזמן פרקליטותי; הצורך הדחוף של צוות התביעה להתפנותלענין אחר בעל חשיבות ציבורית רבה; החשיבות שייחסה התביעה להודייה שתבוא מפיושל המערער עצמו, לאחר שהטיח האשמות כבדות נגד המשטרה כי היא מעלילה עלילות כדילהשמיץ ולשבור את הספרדים שומרי התורה. לדעת ב"כ המדינה בערעור לא זו בלבדששיקולי התביעה היו ראויים אלא שגם העונש על פי הסדר הטיעון עומד ברמת הענישההראוייה לנסיבות המקרה אם כי העונש אינו חמור.
ג. המערער היה בשלהי התקופה הרלוונטית ח"כ, מעל בכספים עליהם היה מופקדשיועדו למטרות ציבוריות ובכללן עזרה לנזקקים. היו אלה בעיקר כספי ציבור שהמערערשלח ידו בהם בתיחכום ובהסתר. הוא עשה זאת בשיטתיות משך 3 שנים כשהוא צובר 141עבירות של גניבה בידי מנהל, 89 עבירות של זיוף, 144 עבירות של רישום כוזב ו-5עבירות של מירמה והפרת אמונים בתאגיד. כך שהשאלה אינה כלל אם העונש שהושת ראויהוא בנסיבות המקרה, אלא השאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את הסדר הטיעוןכבלתי ראוי.
ד. הכל מודים כי אין ביהמ"ש קשור לעיסקת טיעון. באין טעם מיוחד לחרוג ממנונוהג הוא לכבדו הסדר טיעון כחלק מהמדיניות העונשית המקובלת עליו. על ביהמ"שלהפעיל את שיקול דעתו אם לאמץ את הסדר הטיעון אם לאו. שיקול דעת זה חייב שיהיהסביר. היעדר יחס במידה משמעותית בין העונש המוצע והעונש הראוי, דיו כדי להצדיקדחייתו של הסדר הטיעון. לצורך בחינת העונש הראוי בענייננו יש מקום ליתן את הדעתלמדיניות הענישה הנקוטה בביהמ"ש העליון לגבי עובדי בנקים שהורשעו בכך ששלחו ידםבכספי הבנק והלקוחות. באשר לעובדי בנקים, מדיניות הענישה של ביהמ"ש העליון היאמחמירה. בעונש שביקשה התביעה בענייננו לא בא לידי ביטוי המסר הראוי לעברייניםבכח ורחוק הוא מלשמש אזהרה ברורה וחד משמעית לעבריינים כאלה. מסיבה זו אין פסולבגישתו של ביהמ"ש המחוזי שלא לאמץ את הסדר הטיעון ככל שהוא נוגע למערער.
ה. שונים הם פני הדברים ככל שמדובר במערערת שהורשעה בזיוף בלבד. לא היא שהיתההיוזמת לעבירות, ולא היא שכספי העמותה היו תחת ידיה. כל מעשיה באו כדי למלא אתרצון בעלה. יש בעונש המוצע בהסדר הטיעון משום התחשבות אנושית במערערת המטופלתבשבעה ילדים רכים, וכל עול הבית נופל עליה כאשר המערער נושא עונש מאסר. מסיבותאלה מאסר על תנאי הוא עונש ראוי והולם ויש לקבל את ערעורה.
ו. השופט מצא: המחלוקת עם השופט גולדברג מתמקדת בהגדרת אמת המידה שעל פיהמוטל על ביהמ"ש להחליט בדבר אישורו או דחייתו של הסדר טיעון. לשיטתו של השופטגולדברג על השופט מוטל לבדוק אם העונש המתבקש ע"י התביעה בהסדר הטיעון אינוחורג במידה משמעותית מן העונש הראוי. ברם, לא העונש המבוקש בתור שכזה טעוןבדיקה, אלא השיקולים שהנחו את התביעה להסכים להסדר, הם הטעונים בדיקה. כל עודלא נוכח ביהמ"ש כי הסכמת התביעה על הסדר התבססה על שיקולים בלתי ראויים אושההסדר פוגע בענין הציבורי, יכבד ביהמ"ש את עמדת התביעה ויגזור את העונש על-פיהמבוקש במסגרת ההסדר. בענייננו, השיקולים שהנחו את התביעה היו נכוחים וראוייםואין שמץ של טעם לפקפק בסבירות החלטת התביעה. לפיכך יש לקבל את ערעורו שלהמערער ולהעמיד את עונש המאסר הממשי שנגזר עליו על 40 חודשים.
ז. השופט חשין: באשר לשאלה מהו המבחן הראוי להתערבות ביהמ"ש בהסדר טיעון -המבחן של השופט מצא לענין סבירות השיקולים של התביעה או המבחן של השופט גולדברגהוא מבחן החריגה המשמעותית במידת העונש - הרי מבחנו של השופט גולדברג עשוי לשמשמבחן יעיל וראוי ולפיכך צירף השופט חשין דעתו לדעת השופט גולדברג. השופט חשיןגם לא קיבל את גישתו של השופט מצא כי ככלל על ביהמ"ש לקבל את עיסקת הטיעון.עיסקת הטיעון ראוי לו לביהמ"ש לשקול אותה בין יתר השיקולים לעניין מידת העונש.בענייננו, מבחנו של השופט גולדברג מביא אותנו לעונש של 5 שנות מאסר לריצויבפועל ואילו מבחנו של השופט מצא מוליך אל 3 שנים וארבעה חודשים כעיסקת הטיעון.גירסה אחת מחמירה היא וגירסה אחרת מקילה היא, כדי כך ששתי הגירסאות נוקשות יתרעל המידה. אילו הסכימו התביעה והנאשם שהתביעה תעתור לעונש מאסר בפועל בן 4שנים, למשל, הדעת נותנת כי השופט גולדברג לא היה רואה להתערב בעיסקה זו מפאתהיעדר פער משמעותי. משהוסכם על 3 שנים ו-4 חודשים, אין זה דין כי הסכם זה שנועדלהיטיב עם הנאשם יהיה לו לרועץ. על כל אלה, כשם שהסדר הטיעון התעלם מחומרתה שלהעבירה, קשה להשתחרר מההתרשמות כי ביהמ"ש המחוזי התעלם מעיסקת הטיעון מכל וכל.לפיכך יש לפסוק עונש שבין שתי הקצוות ולהעמידו על 4 שנות מאסר.
ח. עפ"י האמור בסעיף 80(ג)(2) רישא לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), נתקבלערעורו של המערער והמאסר בפועל הועמד על 4 שנים.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, חשין. עוה"ד רובין וויינשטיין למערערים, עו"דרזניק למשיבה. 28.12.94).
ב ת ו כ ן
* רע"פ 2111/93 - נטל הראיה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. *הגדרת המונח ─ "מחלת נפש" לעניין המסוגלות לעמוד לדין ....................306 ─* ע.א. 864/94 - טענת "מורדת" בתביעת מזונות. *שינוי נסיבות מהותי לצורך ─ שינוי שיעור המזונות ......................................307 ─* ע.א. 2923/93 - מהותם של "מעשי כיעור" של אשה הפוטרים את הבעל מתשלום ─ מזונותיה .................................................307 ─* בג"צ 987/94 - פסילת תנאי שהציג משרד התקשורת לצורך הענקת שירותי מידע ─ קולי (056) אל מחוץ לישראל ................................308 ─* בש"פ 6508/94 - תנאי שחרור בערובה (מרמה) .................................309 ─* ע.א. 5930/93 - טענתו של בעל כי אשתו יכולה לצאת לעבודה ולפיכך הוא פטור ─ ממזונותיה ................................................310 ─* ע.א. 5890/93 - הלכת השיתוף בנכסי בני זוג ................................310 ─* ע.א. 5484/93 - כריכת עניין המזונות בתביעת גט ............................311 ─* רע"פ 5873/94 - גרימת מוות בתאונת דרכים ..................................311 ─* ע.פ. 3726/93 - הרשעה בסחר בהירואין וחומרת העונש .........................312 ─* בג"צ 873/89 - חוקיותן של הוראות הפתיחה באש בשטחי יו"ש ..................313 ─* רע"פ 4737/94 - החמרה בעונש ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירה של אי העברת ניכויי ─ מס מעובדים לרשויות המס ...................................313 ─* ע.פ. 2832/93 - הרשעה בעבירת שוד ע"י חטיפת ארנק וחומרת העונש .............314 ─* ע.א. 407/89 - טענה של "הפרת פטנט". *עוולה של "גניבת עין". *חיוב אישי ─ של מנהלי חברה שביצעה את העוולה ...........................314 ─* ע.פ. 4043/93 - הרשעת הבעל באינוס אשתו וחומרת העונש ......................315 ─* ע.פ. 4690/94+בג"צ 4696/94 - הטענה שעו"ד שהתנה ביפו"כ שקיבל מנאשם שיפוי─ הכח מוגבל לישיבת ההקראה או לישיבות מסויימות,─ יכול להשתחרר מייצוג הנאשם בלי לקבל את רשותו ─ של ביהמ"ש ................................................317 ─* ע.פ. 1289+1290/93 - המדיניות שיש לנקוט באימוץ עיסקות טיעון בין התביעה ─ לסניגוריה ................................................318 ─
─