ע.א. 6483/94 - פלונים נגד מדינת ישראל
*אימוץ(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 99/94 - הערעור נדחה).
א. למערערים ילדה בת 9, תינוק בן 8 חודשים וכן שני ילדים, שלגביהם הוכרז כיהם בני אימוץ, האחד יליד אוגוסט 1988 ואחת ילידת אוגוסט 1990. ביחס לשני הילדיםהאחרים לא ננקטו הליכים לצורך הכרזתם כבני אימוץ. הילדה בת ה-9 נמצאת היוםבפנימיה ואילו התינוק מתגורר בבית הוריו. ביהמ"ש המחוזי, שהכריז על שני הילדיםהאחרים כבני אימוץ תיאר את תכונותיהם ומצבם הנפשי והחומרי של המערערים וכןהתפתחותם ובעיותיהם של שני הקטינים מיום הוולדם. ביהמ"ש הגדיר את המצב בביתהמערערים כ"קאוטי" - מצב של תוהו ובוהו. המערערים לא דאגו לצרכיהם המינימלייםשל הקטינים, הן הצרכים הפיזיים והן הצרכים הנפשיים. המערערים אף לא היו מוכניםלהסתייע בעזרה שהוצעה להם מבחוץ וסומכת-חונכת של שירותי הרווחה סולקה ע"יהמערערת מהבית. הקטינים לא קיבלו את הטיפול הרפואי שהיו זקוקים לו והיו אירועיםשל הזנחה פושעת. הערעור על הכרזתם של שני הקטינים כבני אימוץ נדחה.
ב. על פי חוות דעת של מומחים שהוגשה לביהמ"ש המחוזי מדובר במשפחה היוצרתסיכון לבריאות הנפש, מערכת רב בעייתית בה יש עוני, פיגור שכלי, פיגור סביבתיוכדומה. אין המערערים מסוגלים לגדל את הקטינים וקיימת עילה להכריז עליהם כבניאימוץ, על פי הוראות סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים.
ג. אין המערערים יכולים להיבנות בערעורם מהעובדה שלא נתבקשו צווי אימוץ ביחסלשני ילדיהם האחרים. זאת בהתחשב בראיות והממצאים בדבר ההזנחה ממנה סבלה גם הבתהבכירה אשר בשל שהייתה במוסד וגילה המבוגר יחסית לא ננקטו ביחס אליה צעדיםנוספים. אשר לתינוק - טרם נתגלו לגביו נזקים מיוחדים, אך מתנהל מעקב גם אחריהתפתחותו.
(בפני השופטים: בך, זמיר, טל. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' מירי קראוסלמערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 29.12.94).
ע.א. 1286/90 - בנק הפועלים נגד ורד הלבשה יוסף וייס ואסתר וייס
*תביעת בנק נגד הנפרע בשיק כאשר המושך פשט את הרגל. *חתימת היסב של העובד של הנפרע שאף הפקיד את השיק בחשבונו הפרטי ולא בחשבון הנפרע. *חתימה בשם מסחרי. *דיני השליחות בשטרות(מחוזי י-ם - ת.א. 1655/87 - הערעור נדחה).
א. חברה פלונית משכה שיקים לפקודת "ורד הלבשה". השיקים הוסבו למערער על ידיהטבעת חותמת "ורד - הלבשה לגברות, ירושלים..." וחתימתו של מר וייס (להלןהמשיב), בחשבון שהמשיב ניהל בבנק הפועלים. השיקים הוצגו לפרעון וחוללו באיפרעון. הבנק ביקש לממש את זכאותו השטרית מכח סעיף 55 (א) (1) לפקודת השטרות נגדהחברה המושכת אך זו נקלעה להליכי חדלות פרעון. לפיכך נפנה הבנק אל חבות המסב(סעיף 55(ב')(3) לפקודת השטרות) והמחלוקת סבה על מיהות המסב. אם המסב הוא המשיבאישית אין בכך כדי להועיל לבנק שכן הוא עצמו נקלע להליכי חדלות פירעון והוכרזכפושט רגל. לכן מבקש הבנק לחייב את המשיבה בפרעון השטרות. טענת הבנק בנויה עלארבעה נדבכים: היסב השטרות נעשה ע"י "ורד הלבשה"; "ורד הלבשה" היא שותפות בלתירשומה; השותפות הבלתי רשומה מורכבת מהמשיבה והמשיב; לפי פקודת השותפויות כלשותף הינו שלוחו של כל אחד מהשותפים וחב אישית בחובות השותפות (סעיף 14 לפקודתהשותפויות). ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי "ורד הלבשה" איננה שותפותבלתי רשומה, כי קיימת חברה פרטית בע"מ בשם "וייס ורד הלבשה בע"מ" וכי בעליהמניות של חברה זו הם המשיב והמשיבה אך החברה לא נתבעה ע"י הבנק, ההיסב עלהשיקים לא היה של החברה אלא של "ורד הלבשה", ולא הוכח כי קיים בכלל עסק אואישיות משפטית בשם זה. הערעור נדחה.
ב. אכן, עצם העובדה כי צד אינו חתום על גבי שיק אינה שוללת, א-פריורי, אתחבותו השטרית. ישנם מקרים של חבות שטרית בהיעדר חתימה על גבי השטר. כך, למשל,כאשר שותף חותם על גבי שטר בשמה של השותפות, הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כלהחבים בתור שותפים לאותה פירמה. הוא הדין בשלוחו של אדם אשר חותם כשלוח על גבישטר. החבות השטרית היא של השולח למרות היעדר חתימתו על גבי השטר.
ג. ביהמ"ש קבע כי היחס המשפטי בין המשיב למשיבה אינו יחס של שותפות אלא יחסיםשל עובד (המשיב) ומעביד (המשיבה). במסקנה זו אין להתערב. יש גם לדחות אתהאפשרות השניה לסיווג "ורד הלבשה", היינו כי מדובר בחברה הרשומה כחברה פרטית.אכן, העובדה שהחותמת "ורד - הלבשה לגברות..." אינה זהה לשם החברה אין בהכשלעצמה כדי לשחרר את המשיבים, שכן לפי סעיף 99(ב) לפקודת החברות במקרה שלהטבעת חותם החברה בצורה בלתי מדוייקת, מוטלת אחריות אישית על נושאי משרה בחברה.אלא שאם אמנם קיימת חברה רשומה כאמור, החברה אינה אלא מסגרת ריקה מכל תוכןממשי. רישומה נעשה מטעמי מס ובפועל החברה לא שילמה מעולם אגרות, מעולם לא היתהפעילה, לא הגישה דוחו"ת שנתיים ולא מסרה כל הודעה בדבר כתובת. בנסיבות אלו איןמשמעות לרישום הראשוני של החברה. אין שום טיעון כי הבנק הסתמך על הרישום ברשםהחברות.
ד. נותרת האפשרות היחידה לסיווג "ורד הלבשה" כזיהוי עם עיסקה של המשיבה.פקודת השטרות קובעת בסעיף 22(ב) כי "חתם אדם בשם מסחרי... הרי הוא חב עלפיו...". מכאן כי הנפרעת היא המשיבה בשמה המסחרי "ורד הלבשה" וכי ההיסב נעשהע"י המשיב בשמה של "ורד הלבשה" (היינו בשמה של המשיבה), והשאלה היא האם התקיימויחסי שליחות (מפורשת, משתמעת או מצג שליחות), בין הנפרעת (המשיבה) לבין המשיב,כך שהוסבו של המשיב מחייב את הנפרעת.
ה. דיני השליחות הכלליים מוסדרים בחוק השליחות וחוק זה קובע כי אינו בא לגרועמהוראות כל דין המסדיר סוג מסויים של שליחות. פקודת השטרות כוללת בתוכה מספרהוראות העוסקות בשליחות השטרית ומכסות מקצת מהסוגיות של דיני השליחות. יתרתהסוגיות מוסדרות, איפוא, במסגרת דיני השליחות הכלליים. חוק השליחות מכיר בסעיף7 ב"שליחות נסתרת", ואילו פקודת השטרות איננה מכירה בשליחות שטרית נסתרת. ישלהבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה. המקרה הראשוןהוא אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן" כי אז מוטלת חבות שטרית עלראובן במידה ושמעון פעל במסגרת ההרשאה. המקרה השני הוא כאשר שמעון, השלוח, חותםאת שמו הוא ("שמעון") אך מוסיף על השטר כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של ראובן.בשני המקרים הללו השלוח מופטר מחבות אישית והחבות השטרית היא כל כולה של ראובןהשולח. במקרה שלישי חותם שמעון השלוח את שמו הוא ("שמעון") על השטר והחבותהשטרית במקרה זה היא חבותו של שמעון בלבד.
ו. דיני השטרות מטילים את סיכון החריגה מההרשאה על הצד השלישי. כאשר השלוחחרג מהרשאתו אין הנפרע או הנסב רשאים להיפרע מהשולח אלא מהשלוח בלבד. זאת גם אםהשולח היה רשלן והצד השלישי איננו רשלן. במקרה כזה, כאשר קיימת רשלנות השולחיכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אך אינו יכוללכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם.
ז. בענייננו היה קיים יחס של שליחות בין המשיב לבין "ורד הלבשה". המשיבההסמיכה את בנה המשיב לנהל את עסקיה, לבצע פעולות משפטיות כלפי צדדים שלישיים.יחד עם זאת, לא ידעה המשיבה כי בנה הסב שיקים והפקיד אותם בחשבונו שלו. החשבוןשל העסק היה בבנק המזרחי, והיא לא ידעה כלל כי בנה פתח חשבון אישי בבנקהפועלים. היתה הרשאה מפורשת של המשיבה למשיב להפקיד שיקים בחשבונו, ולא היה כל
מצג מצד הנפרע (השולח) כלפי הצד השלישי (הבנק) כי השלוח רשאי להסב את השטרלטובת הבנק. על כן, ההיסב לא היה בר תוקף. המשיב הציג עצמו כמי שמנהל את העסק,אך לא היה מצג של המשיבה כי בנה הינו המנהל המוסמך להפקיד את השיקים.
ח. גם כאשר מנהל או אורגן בגוף מסויים נוטל שטרות המשוכים לפקודת אותו גוףומפקידם בחשבונו האישי, לא יראו בכך פעולה תקינה וההנחה היא כי יש לפרש אתההסמכה למנהל או לאורגן להפקיד שטרות בבנק, כהסמכה להפקדת השיקים בחשבון החברהולא בחשבונו האישי. בענייננו, מעבר למעמדו הרם של השלוח התקיימו יחסי קירבהמשפחתיים בין השולח והשלוח. אולם תנאי הכרחי לראיית יחסים אלה כיוצרי שליחותהינו, שהפעולה היא פעולה רגילה ונהוגה בפעילות השולח. הפעולה חרגה באופן ברורמהדרך הרגילה של ניהול עסקים. היא היתה צריכה להדליק אור אדום אצל הצד השלישי,הבנק. ביחוד כאשר מדובר בסידרת שטרות בהיקף כספי משמעותי, להבדיל משיק בודד.היסב השטרות נעשה ע"י הטבעת חותמתה של "ורד הלבשה לגברות" אך השימוש בחותם אינועשוי להצביע על התנהגות המקנה שליחות.
ט. לעניין נטל האחריות - הבנק מצווה לשמור, בזהירות יתירה, על נוהלים קפדנייםשל שמירת כספים ומניעת מעילות בחשבונות לקוחותיו. הנטל המוטל על בנק הוא נטלכבד יחסית. הבנק חייב לבדוק היטב את הרשאת השלוח. ראוי שההרשאה תהא מפורשתוכתובה. ביחוד הדברים אמורים בחשבונות "מועדים לפורענות", כגון - עסק משפחתי,שותפות לא רשומה או חברה פרטית. במקרים אלו, על הבנק לנקוט משנה זהירותבפעולותיו. לפיכך בדין נדחתה תביעת הבנק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דש.ז. פונדמינסקי למערער, עו"ד א. ימין למשיבים. 29.12.94).
ע.א. 1569/93 - יוסי מאיה נגד פנפורד (ישראל) בע"מ ואח'
*ביטול הודעת ויתור שנחתמה בהסכמה, בטענה שהודעת הויתור הוצאה בכפיה. *ביטול הודעת הויתור על יסוד ניהול מו"מ שלא בתום לב. *תביעה אישית נגד מנהל חברה שניהל את המו"מ שלא בתום לב(מחוזי ת"א - ת.א. 2250/90 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חשין נגדדעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המערער הינו בעל מניות ומנהל בחברת מאיה יהלומים בע"מ. בימים האחרונים שלנובמבר 1990 רכשה החברה מהמשיבות (להלן: היהלומנים) יהלומים עבור החברה. בתמורהנתן המערער שיקים דחויים של החברה, בסכום כולל של כ-1,500,000 דולר. ביום14.11.90, יום לפני פרעון השיק הדחוי הראשון, עזב המערער את הארץ. לפני צאתוהשאיר מכתב בידי אדם בשם בוארון בו הסמיך את בוארון לפנות ליהלומנים ולהציע להםהסדר לחובותיו. בוארון פנה ליהלומנים והציע להם יהלומים ונכסים אחרים שהיובבעלותו של המערער בשווי חלקי של החוב בתנאי שיוותרו על יתרת החוב. היהלומניםנועצו בעוה"ד של הבורסה ליהלומים ולבסוף חתם כל אחד מהם על "הודעת סילוקתביעות" (להלן הודעת ויתור) שלפיה אין להם כל תביעת חוב או כל תביעה אחרת כלפיהמערער או החברה שלו. עם החתימה על הודעת הויתור החזיר כל יהלומן את השיקיםשקיבל מהמערער וקיבל מבוארון חבילת יהלומים. לאחר שהושלם תהליך העברת חבילותהיהלומים ליהלומנים, שלח בא כוחם מכתב למערער ולחברה (להלן: מכתב הביטול) בונאמר כי "בדיעבד הסתבר למרשי כי רכשת את היהלומים מבלי שהתכוונת מלכתחילה לשלםבעבורם. במעשיך אלה יש משום ניהול משא ומתן שלא בתום לב, הטעיה ותרמית והננילהודיעך על ביטול ההסכמים למכירת היהלומים... (ו)על ביטול כל הסכם ממנו משתמעכי ויתרו על חוב כלשהו...". כל חבילות היהלומים שנתקבלו ע"י היהלומנים יוחדו,בתיאום עם גורמים שונים בבורסה, לקופת הנושים כולם. לאחר מכן הגישו היהלומניםלביהמ"ש המחוזי בקשה לפתיחה בהליכי פשיטת רגל ולמתן צו כינוס נכסים נגד המערער.ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער ביצע מספר מעשי פשיטת רגל ונתן צו כינוס נכסים.
הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חשין, בשני פסקי דין נפרדים, נגד דעתוהחולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט חשין: סעיף 17 לחוק החוזים מורה כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפהעליו הצד השני... רשאי לבטל את החוזה...". כפיה כהוראתה בסעיף 17 לחוק כוללת אף"כפיה כלכלית". לא כל לחץ ולא כל כפיה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו שלחוזה. לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפיה-מקנה זכות, אך איןדי בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה "בעל עוצמה" ורק בנסיבות בהן מתקיימים שניהמבחנים כאחד יכיר ביהמ"ש בכפיה ככפיה בת פועל משפטי עפ"י סעיף 17 לחוקהחוזים.
ג. בענייננו, אילו עיסקת היהלומים מלכתחילה היתה נעשית בתום לב ובדרך העסקיםהמקובלת, ולאחריהן היה המערער נקלע לקשיים כספיים והיה פונה ליהלומנים ומציעלהם הסדר אנושי מוסכם, כי אז לא ניתן היה לאמר שמדובר בלחץ בלתי ראוי או בלחץשאין הצד התם יכול לעמוד בו. היתה ניצבת אז בפני היהלומנים אפשרות של פניהלבימ"ש, ליזום הליכי פשיטת רגל ולנקוט הליכים שכל אחד יכול היה לנקוט. אלא שלאכך היה. המצב שאליו הביא המערער את היהלומנים היה מצב של אין ברירה עיסקי והלחץשהפעיל היה לחץ בלתי ראוי מראשיתו ומעיקרו. המערער הקים על היהלומנים איוםכלכלי בלתי ראוי והצעתו היתה למעשה או שיקבלו את ההצעה או שלא יראו פרוטה שחוקהאחת. בכך ניתן לראות כפיה לפי סעיף 17 הנ"ל. לפיכך, מכתב הביטול הועיל לבטל אתהודעות הויתור.
ד. לכך יש להוסיף כי המערער הפר חובתו לקיים חיובו כלפי היהלומנים בדרךמקובלת ובתום לב. חוזה רכישת היהלומים הטיל על המערער חובה זו, הקבועה בסעיף 39לחוק החוזים, ובמו"מ הסחטני שניהל בוארון בשמו עם היהלומנים, הפר המערער באורחבוטה את חובתו זו. כך שעומדת ליהלומנים גם עילת ביטול עקב הפרת חובת תום הלבמצד המערער.
ה. מתעוררת השאלה אם יש ליהלומנים תביעה אישית נגד המערער ואם הוא חב בחבותהחברה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי משניהל המערער את המשא ומתן עם היהלומנים שלא בתוםלב הפר הוא חובה המוטלת עליו כלפי היהלומנים והוא חב אישית בחיובי החברה כלפיהיהלומנים. בעת שנעשו ההסכמים לרכישת היהלומים היתה החברה בקשיים כספייםדוחקים, ובמצב חובותיה של החברה לא יתכן כי המערער חשב שיוכל לשלם עבור הסחורהאשר רכש. משהפר המערער את חובתו הקבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים, עולה חובתוהמשנית של סעיף 12(ב) לחוק שלפיה "צד שלא נהג בדרך המקובלת ולא בתום לב חייבלצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו...". על יסוד המסקנות האמורות אין צורךלהוסיף ולהעמיק בנושא הרמת מסך ההתאגדות.
ו. צדק גם ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי דין פשיטת הרגל חל על עניינו של המערערוכי מדובר בחוב קצוב. טענת המערער היתה כי לדעתו יש לקזז את שווי חבילותהיהלומים שמסר ליהלומנים וכיוון שהשווי נתון לחילוקי דעות אין מדובר בחוב קצוב.ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בקבעו כי את קציבות החוב יש לבדוק ביום בו נעשה מעשהפשיטת הרגל ותשלומים שנקבעו לאחר מכן במסגרת הסדרים שונים אינם יכולים לשלול אתעובדת היות קיום הסכום הראשוני קצוב. פירוש זה אין לקבלו. תנאי היותו של החובבן סכום קצוב אמור להתקיים ביום הגשת התביעה לביהמ"ש. אך מסקנה זו כשלעצמה איןבה כדי להשפיע על ההכרעה לגופה. טעם הדבר הוא שאין מקום כלל לקזז מן החובהמקורי את שווי חבילות היהלומים שקיבלו היהלומנים, משום שמלכתחילה לא הניחוהיהלומנים את היהלומים בכיסם, אלא ייחדו אותם, על דעת ביהמ"ש, לקופת הכינוס,היינו לטובת כל הנושים כולם.
ז. הנשיא שמגר: אין לומר כי במקרה דנן נתקיימה כפייה לפני הודעת הויתור.הכפייה היא פגם ברצונו של המתקשר, ובענייננו אין לראות את הפגם ברצון כעולה עדכדי כפייה. פגם ברצון נבחן תוך התייחסות לצד הקונקרטי לחוזה אשר עליו הופעלהלחץ. ככל שמדובר בצד בעל עוצמה יחסית רבה יותר, נחלש היסוד לטענת הכפיה.החברות כולן עוסקות בסחר ביהלומים ואין נתונים על פיהם אי פרעון מיידי של חיוביהחברה היה מוביל לקריסת חברות היהלומנים. הברירות שעמדו בפני היהלומנים היופנייה להליכים משפטיים או אף למשטרה. החוזה בין הצדדים היה כאן בגדר פשרהשנערכה מתוך שיקולי כדאיות ולא מתוך שיקולי "אין ברירה".
ח. אעפ"כ המסקנה של ביהמ"ש המחוזי נכונה היא. היהלומנים כאן צריכים לזכותבהשבת תמורת היהלומים ששיווקו לחברה. זאת הן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט והןמשום שחוזה הויתור הוא חוזה בטל מכח דיני החוזה הבלתי חוקי. כריתת חוזהבהתמודדות עם התנהגות אנטי חברתית מובהקת היא כריתה הנוגדת את תקנת הציבור ולכןהחוזה הוא בלתי חוקי. לפיכך, הודעות הויתור בטלות וכל צד זכאי להשבה.
ט. אשר לחבותו האישית של המערער - המערער שהוא נושא משרה ומנהל בחברה ביצעתרמית כלפי היהלומנים. אורגן אשר מבצע יסודות של עוולה, חב חבות אישית בנזיקיןבגין אותה עוולה. חבות זו אינה נובעת מהרמת המסך. היא אינה מעוגנת בהוראהספציפית. היא נובעת מן העיקרון הכללי והיסודי על פיו אדם אשר ביצע עוולה חייבלשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגות זו.
י. השופט גולדברג (דעת מיעוט): המערער מכר חלק מן היהלומים שרכש ויתרתם נותרהבידו. לפי עדותו לא עלה בידו לגבות את מלוא התמורה מלקוחותיו ובסכומים שהצליחלגבות פרע התחייבויות קודמות לנושים אחרים. ההכרעה בבקשת פשיטת הרגל תלוייהבתוקפן של הודעות הויתור. אכן, מושג הכפייה כולל גם כפייה כלכלית, אך השאלה היאאם לא עמדה ליהלומנים דרך אחרת במקום החתימה על הויתור. היתה להם אפשרות לפנותלערכאה שיפוטית, ועל מנת להכריע בסבירות החלופה של פנייה לערכאות, יש לבחון אםהמשיבות היו מרעות את מצבן אלמלא נענו לאיומו של המערער והיו פונות לערכאות.עמדה בפניהם הדרך לבקש מביהמ"ש סעד זמני שיקפיא את המצב הקיים ויאפשר מימושפס"ד שיינתן. המערער הותיר בארץ יהלומים, דירת מגורים ורכב, והיהלומנים יכלולבקש עיקולם של כל אלה. מכאן כי נכונות היהלומנים לוותר על יתרת החוב נבעהמשיקולי תועלת וכדאיות מובהקים שבמרכזם עמדה הנחתם כי יוכלו להשתחרר מההסכםבעילת כפייה. בוויתורם של היהלומנים על יתרת החוב לא ניסו למנוע את הרעת מצבםאלא קיוו להטיב מצבם. מאחר שהיהלומנים קשורים בהסכמתם לוותר על יתרת החוב, איןלומר כי חברת מאיה לא מילאה את התחייבויותיה הכספיות לפי ההסכם לרכישת היהלומיםונשמט הבסיס לבקשה לפשיטת רגל של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. עו"ד שמואל אריאלי למערער, עו"דבועז בן צור למשיבות. 23.11.94).
בג"צ 453+454/94 - שדולת הנשים בישראל נגד ממשלת ישראל ואח'
*מינוי גברים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות שאין בהם ייצוג לנשים, בניגוד לחוק החברות (מינויים) (הפלייה מתקנת)(העתירות נתקבלו ברוב דעות השופטים מצא וזמיר נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).
א. עניינן של העתירות ביישומה, הלכה למעשה, של מצוות סעיף 18א' לחוק החברותהממשלתיות אשר נתווסף לחוק מכח תיקונו בחוק החברות הממשלתיות (מינויים) (להלן:חוק המינויים). חוק המינויים נתקבל בכנסת במרץ 1993 והוא כולל שורה של תיקוניםבחוק החברות הממשלתיות. בכלל תיקונים אלה הוסף לחוק החברות סעיף 18א' הקובע"בהרכב דירקטוריון של חברה ממשלתית יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שניהמינים... עד להשגת ביטוי הולם... ימנו השרים, ככל שניתן בנסיבות העניין,
דירקטורים בני המין שאינו מיוצג באופן הולם באותה עת בדירקטריון החברה".העותרת, שדולת הנשים בישראל, נאבקת למען קידום השוויון בין המינים בחברההישראלית. שתי עתירותיה מופנות נגד החלטות למינויים של דירקטורים, לפי חוקהחברות הממשלתיות, אשר נעשו לאחר תחילתו של חוק המינויים. אחת העתירות מתייחסתלמינוי חבר חדש למועצת רשות הנמלים והרכבות, והעתירה האחרת מתייחסת למינוי שנידירקטורים חדשים מטעם המדינה לדירקטוריון של בתי הזיקוק לנפט. כל שלשת המתמניםהחדשים הם גברים, ובהרכבי שתי המועצות הנוגעות בדבר אין גם אשה אחת. העתירותנתקבלו ברוב דעות השופטים מצא וזמיר, בפס"ד עיקרי מפי השופט מצא, שאליו הצטרףבפס"ד קצר השופט זמיר, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ב. שלשת השופטים התייחסו להיקף ה"הפלייה המתקנת" לפי התיקון בחוק. שופטי הרובסברו כי הפגמים במינויים מצדיקים את קבלת העתירה וביטול המינויים, ואילו שופטהמיעוט סבר כי חלה הסיפא של סעיף 18 וכי בנסיבות העניין די להצהיר הצהרה בדברהצורך לקיים את המינויים כאמור בחוק. במקרה אחד סבר כי בנסיבות העניין יכול היההשר למנות את הדירקטור שמינה ושיקוליו נכונים הם, ואילו במקרה האחר אמנם היהפגם, אך אין הפגם מצדיק את פסילתם של הדירקטורים שכבר נבחרו.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. עוה"ד גב' רבקה מלר-אולשיצקי וגב' רחלבנזימן לעותרת, עוה"ד גב' אסנת מנדל וגב' מרים שלר למשיבים. 1.11.94).
בש"א 7039/94 - נחום עמית, עו"ד ואח' נגד מיכל פינטו ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (חיוב עו"ד לשלם פיצוי ללקוח בגין רשלנות)(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים חתמו על הסכם לרכישת דירה מחברת פרספוליס כיזמת וחברת קלרין דירותכקבלן, תמורת עבודות חשמל שביצע המשיב השני עבור החברות. ההסכם נחתם ע"יהמשיבים במשרדם של המבקשים, עורכי דין, שפעלו כעורכי דין של המוכרים. המבקשיםהיו אמורים להגיש את ההסכם לחתימת החברות המוכרות ולאחר מכן לרשום הערת אזהרהלטובת המשיבים. עברו 34 ימים וההסכם לא נחתם וממילא לא נרשמה הערת האזהרה לטובתהמשיבים. בינתיים נכנסה חברת קלרין לפירוק. במסגרת הסכם פשרה נפרד עם פרספוליסשילמו המשיבים לחברה תוספת של 80,000 דולר כדי שפרספוליס תיאות למכור להם אתהדירה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשים, כעורכי דין, התרשלו כלפי המשיבים במחדלםלגרום בזריזות ראוייה לחתימת ההסכם ע"י המוכרות ולרישום הערת האזהרה. לפיכךחייב את המבקשים לשלם למשיבים כ-80,000 דולר. על בקשה זו הוגש ערעור. המבקשיםשילמו כבר למשיבים 130,000 ש"ח על חשבון חיובם והם חייבים עוד כ-180,000 ש"ח.עתה ביקשו לעכב את המשך התשלום בשני נימוקים: סיכויי הערעור להתקבל והחשש שלאיוכלו להפרע מן המשיבים אם ערעורם יתקבל. הבקשה נתקבלה.
ב. באשר לסיכויי הערעור להתקבל - טוענים המבקשים כי הם נהגו בדרך הרגילה וללאהתרשלות. כן טוענים הם כי אי רישום הערת האזהרה לא גרם למשיבים כל נזק, שהריההערה נועדה למנוע עיסקה נוגדת, ועובדה היא שלא נרשמה כל עיסקה נוגדת גם בלעדיהערת האזהרה. אשר לנזק - המשיבים חזרו וקנו את הדירה מאת פרספוליס בתשלום נוסף,מבלי לתבוע ממנה את אשר קיבלה בשווי עבודות החשמל, ומה להם כי ילינו עלהמבקשים. כמו כן הם טוענים כי בידי המשיב לא יהיו אמצעים להחזיר להם את הכספיםאם הערעור יתקבל. אכן, סיכויי הערעור אינם מבוטלים כלל, ואשר למצבו הכלכלי שלהמשיב הרי פיו ענה בו שכל חסכונותיו אזלו. לפיכך הוחלט לעכב את ביצוע יתרתפסה"ד.
(בפני: השופט טל. עו"ד א. אלרום למבקשים, עו"ד ד. שפט למשיבים. 28.12.94).
בג"צ 1689/94 - ג'ולי הררי ואח' נגד שר הפנים
*סירוב להאריך רשיון ביקור לילדים בגירים של ילידת בורמה שקיבלה אזרחות ישראל עקב נישואים שניים לאזרח ישראל(העתירה נדחתה).
א. העותרת, ילידת בורמה, הגיעה בחודש יולי 1990 לישראל כדי לעבוד בה. ביוני1991 נישאה לאזרח ישראלי, עו"ד הררי, ובעקבות נישואיה קיבלה מעמד של עולה חדשהוכן אזרחות של מדינת ישראל. ביום 27.11.92 הגיעו ארצה שני בניה מנישואיההראשונים של העותרת, העותרים 3-2 (להלן: העותרים), על פי רשיונות ביקור שניתנולהם. העותרים, אזרחי בורמה ותושביה, הם בגירים, אחד מהם יליד 1973 והשני יליד1975. משפג תוקף רשיונות הביקור ביקשו העותרים להאריכם בששה חודשים נוספים.משרד הפנים דחה את הבקשה, וכעבור מספר חודשים עתרו לבג"צ כי יורה למשיב להאריךאת רשיונות הביקור. העתירה נדחתה.
ב. העותרים טוענים כי אין להם כיום בית בשום מקום בעולם, פרט לביתה בישראל שלאמם. מנגד, עמדת המשיבים היא כי העותרים הם בגירים ועל פי הקריטריונים שקבעמשרד הפנים אין נותנים רשיון לישיבת קבע לתושב זר בגיר המבקש להיות סמוך לבןמשפחתו שהוא אזרח או תושב ישראל, להוציא הורה קשיש של אזרח ישראלי שנשאר בודדוגלמוד בארץ מגוריו.
ג. מדיניותו של שר הפנים כלפי זרים, שחוק השבות לא חל עליהם, אינה ייחודיתלמדינת ישראל. לעותרים אין זכות קנוייה לקבל רשיון לישיבת קבע בארץ. ברם,לטענתם אין למשרד הפנים קריטריונים קבועים וכתובים להפעלת שיקול הדעת, ואיןלקבל את העובדה שהנחיות כאלה, אם ישנן, הן בעל פה. אכן, הקריטריונים שקבע שרהפנים וחריגים שנותנים להם רשיונות להישאר נותרו בגדר "תורה שבעל פה". אם כיחובתו של שר הפנים לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, הרי צריך שיהיו בכתוביםקריטריונים כלליים לחריגים. עם זאת, אין לומר שנפל פגם בהחלטת שר הפנים, רקמשום שאין קריטריונים כתובים. המדיניות הכללית של משרד הפנים אינה נגועה בפסולכלשהו.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג.עוה"ד אהרון לירז והררי לעותרים, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 25.12.94).
רע"א 1407/94 - ...naenarretideM נגד ...siannoyl tiderC ואח'
*בקשה לעיכוב הליכים בבימ"ש בטענה שקיים הסכם בוררות, כאשר בבוררות טוען המבקש שהוא כופר בכלל בכך שהוא צד להסכם שיש בו סעיף בוררות(מחוזי ת"א - המ' 4714/93 - בקשה לרשות לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת וחמישה נתבעים נוספים. עילתה נזקים שנגרמולמשיבה עקב שחרורו שלא כדין של מטען שהובא ארצה מגרמניה באניה שנחכרה ע"יהמבקשת. זו האחרונה עתרה לביהמ"ש המחוזי לעיכוב הליכים בטענה כי בתנאיו של שטרהמטען נכלל הסכם בוררות. הוכח כי החלו בלונדון הליכי בוררות בין בעלי הדין, אךהמבקשת טוענת שם שהיא אינה צד כלל לשטר המטען. בעקבות זאת טענה המשיבה כי אםהמבקשת טוענת שאינה צד לשטר המטען, אין היא יכולה לסמוך טענתה על תחולתה לגביהשל תניה הכלולה באותו שטר מטען. לעומת זאת טענה המבקשת כי אין בטיעון שלה משוםהתכחשות לקיומו של הסכם בוררות אלא שהיא לא צד לו. ביהמ"ש המחוזי נפנה להוראותסעיף 6 לחוק הבוררות הקובע לאמר "הוגשה תובענה לבימ"ש בסכסוך שהוסכם למוסרולבוררות וחלה על הבוררות אמנה בין לאומית, שישראל צד לה... ישתמש ביהמ"שבסמכותו לפי סעיף 5 בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן". על הסוגייה שבפנינו חלהאמנת ניו-יורק בדבר סעיף 2(3) שבה נאמר כדלהלן "ביהמ"ש של מדינה מתקשרת, שעהשהובאה לפניו תובענה על ענין שלגביו עשו בעלי הדין הסכם במשמעות סעיף זה, יפנהאת בעלי הדין לבוררות, לפי בקשת אחד מהם, זולת אם הוא מוצא שההסכם... איננו ברביצוע". ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא יעלה על הדעת שבעל דין יוכל לכפור בקיומו של
הסכם לגביו, ויחד עם זאת יוכל לטעון שמכוחו של אותו הסכם אין לקיים את הדיוןבביהמ"ש בשל סעיף בוררות שבהסכם. לדעת ביהמ"ש יש לבחון התנהגותה של המבקשת לפיסעיף 39 לחוק החוזים בדבר חוסר תום לב אשר חל גם בענייננו, ועל כן ניתן לסרבלבקשת עיכוב ההליכים עקב חוסר תום לב. הערעור נדחה בשלשה פסקי דין של שופטיביהמ"ש העליון.
ב. הנשיא שמגר הבהיר כי סעיף 6 לחוק הבוררות מדבר על "סכסוך שהוסכם למסרולבוררות" ואילו כאן מדובר, מבחינת המבקשת, על סכסוך שלא הוסכם למוסרו לבוררותלפי טענתה, ומה לה איפוא למבקשת שתפנה לסעיף 6 הנ"ל. כמו כן, מקובלת עליו גםעמדת ביהמ"ש המחוזי שלפיה פרושות כנפיה של חובת תום הלב גם על הליכים לפיסעיפים 5 או 6 לחוק הבוררות, וכי אין ביהמ"ש צריך לתת ידו לטענות סותרותהמוליכות לסיכול הדיון בתובענה.
ג. השופטת שטרסברג-כהן ציינה כי המבקשת לא עברה בכלל את סף תנאי סעיף 2(3)לאמנה אליה מפנה סעיף 6 לחוק הבוררות. סעיף 2(3) הנ"ל מדבר על "ביהמ"ש...שהובאה לפניו תובענה על ענין שלגביו עשו בעלי הדין הסכם במשמעות סעיף זה..."."הסכם במשמעות סעיף זה" פירושו "הסכם בכתב לפיו מתחייבים בעלי הדין למסורלבוררות את סכסוכיהם...". הרעיון הוא להפנות לבוררות צדדים שמוסכם עליהם כי הםצדדים להסכם הבוררות, ולא צדדים שאחד מהם, המבקש הפנייה לבוררות, טוען כי איננוצד להסכם כולו וממילא גם לא להסכם הבוררות. השופטת שטרסברג-כהן הטילה ספק אםפרשנות הגורסת שלילת שיקול דעת מביהמ"ש לפי סעיף 6 היא היחידה האפשריתוהראוייה, אלא שלא נדרשה לדון בסוגיה זו, כיוון שכאמור לא עברה המבקשת את הסףשל סעיף 6 וסעיף 2(3).
ד. השופט חשין סבר כי לשונו של סעיף 6 ברורה והפנייה להוראות אמנה בן-לאומיתשישראל צד לה היא הפניית חובה. ברם, ביהמ"ש חייב לעכב דיון שהוחל בו לפניו רקכאשר מדובר "בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וחלה על הבוררות אמנה בן-לאומית...".במקום שלא הוסכם כאמור, פשיטא שאין מקום לעיכובם של הליכים. משפנתה המשיבהלביהמ"ש והפנתה עורף להסכם הבוררות, ומשהודיעה המבקשת לביהמ"ש בלונדון שאינה צדלהסכם הבוררות, כאילו "קיבלה" את הצעת המשיבה שלא להתדיין בבוררות. השופט חשיןהבהיר כי הוא מעדיף להשתית החלטתו על הנימוק הנ"ל ולא ולא על הדוקטורינה של תוםהלב. דוקטורינת תום הלב ראוי שיידרשו לה רק במקום שכלים של יום יום לא יצלחו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חשין, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד קיסרי למבקש, עו"דמ. טולדנו למשיבה. 26.12.94).
ע.א. 4766/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*אימוץ(מחוזי ת"א - ת.א. 125/92 הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי החליט להכריז על שני ילדיהם הקטינים של המערערים, תאומיםילידי מאי 1978, כבני אימוץ. החלטת השופט המחוזי מעוגנת בשתי הוראות של חוקאימוץ ילדים: סעיף 13(5) לחוק האימוץ באשר לא מילאו המערערים חובותיהם ההוריותכלפי הקטינים; סעיף 13(7) לחוק האימוץ, באשר אין המערערים מסוגלים לדאוגלילדיהם אלה בשל מצבם והתנהגותם. ביהמ"ש קבע גם שאין סיכוי לשינוי מצבם שלהמערערים בעתיד הנראה לעין, על אף עזרת שירותי הרווחה. הערעור נדחה.
ב. אין מדובר כאן בהורים בעלי תכונות אנטי-סוציאליות, המערערים אינםעבריינים, אינם נרקומנים או אלכוהוליסטים, ואין הם מואשמים בהכאת ילדיהם אוהתעללות בהם. כמו כן, היחסים בין בני הזוג תקינים. למערערים גם שני ילדיםנוספים, אחד גדול מהתאומים ואחד קטן מהם אשר לגביהם לא הוגשו עד כה בקשות
להכריזם כבני אימוץ. עם זאת, מתגלה ביחס לשני התאומים תמונה מחרידה של הזנחתצרכיהם החיוניים ביותר ואדישות כלפיהם מצד המערערים. הקטינים נולדו פגים,והומלץ על מעקב אחריהם. בהגיע הקטינים לגיל 9 חודשים, הפסיקה האם להביאם למעקבוחרף הפצרות של העובדים הסוציאליים לא מילאה האם את הנדרש ממנה ולא דאגהשהילדים יקבלו חיסונים. באופן תמידי היו הקטינים רעבים וצמאים ונגרם להם עיכובהתפתחותי ניכר. משהועברו הקטינים למעון לא גילו בהם ההורים אלא התעניינות מעטהביותר.
ג. אשר לשני הילדים האחרים - הופעל גם לגביהם חוק הנוער (טיפול והשגחה)ושירותי הרווחה עוקבים מקרוב ומסייעים להורים בגידולם ככל שניתן. נמצא לילדיםאלה סידור אשר הותיר להורים רק חלק קטן בטיפול בהם. לכן, אין בעובדה ששני האחיםשל התאומים גרים עדיין בבית המערערים, כדי לסייע בידי המערערים בנסיונם להפריךאת מסקנת ביהמ"ש המחוזי בענין האימוץ.
(בפני השופטים: בך, חשין, טל. החלטה - השופט בך. עו"ד אטיאס מקסים למערערים,עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 29.12.94).
ע.א. 5490/92 - רחל פגס ואח' נגד ישראל פגס
*טענה שהסכם ממון בין בני זוג לקראת גירושיהם שאושר ע"י בימ"ש הושג באמצעי הטעייה, כפייה או עושק(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 1729+2924/90 - הערעור נדחה).
א. בעלי הדין ערכו הסכם גירושין (להלן: ההסכם הראשון) שכלל הוראות בעניןהרכוש ובעניין משמורת הילדים. עפ"י ההסכם התחייבה האשה להעביר לבעל את כל רכושהוכן נקבע כי המשמורת על הילדים, המערערים 4-2, תהיה בידי המשיב. ביהמ"ש סירבלתת תוקף לאותו חלק של ההסכם שדן במשמורת הילדים כל עוד לא ייערך תסקיר של עובדסוציאלי. אחרי עריכת התסקיר נחתם הסכם שני שאושר ע"י ביהמ"ש. על יסוד ההסכמיםהעבירה המערערת למשיב את רכושה, והילדים נשארו אצל המערערת. לאחר מכן פנתההמערערת לביהמ"ש המחוזי וביקשה להצהיר על בטלותם של הסכמי הגירושין שערכה עםהמשיב, וכן ביקשה להגדיל את שיעור המזונות. טענת המערערת היתה כי בטלותם שלההסכמים נובעת מהוראותיהם של סעיפים 15 (הטעייה), 17 (כפיה) או 18 (עושק) לחוקהחוזים (חלק כללי). ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה של המערערת והערעור על כךנדחה.
ב. באשר לטענת ההטעייה - הטענה היתה שהמשיב הבטיח למערערת כי מיד אחריהגירושין יחזרו בני הזוג לחיים בצוותא. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לקבוע שהמשיבהציג בפני המערערת מצג שווא מטעה שאין בדעתו לקיים את ההיפרדות בין בני הזוג.צדק ביהמ"ש המחוזי כי התיזה בדבר גירושין לשם השלמה ופיוס לאחר מכן היא תמוההובלתי מתקבלת על הדעת. לפיכך אין לקבל את טענת ההטעייה.
ג. אשר לטענת הכפייה - כפייה נוצרת כאשר מתקשר בחוזה עושה כן עקב כפייה שכפהעליו הצד השני בכח או באיום. ביהמ"ש סבר כי קשה לקבל טענה זו כשמדובר בחוזהשאושר ע"י ביהמ"ש לפי סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג. ביהמ"ש אישרבכתובים כי נחה דעתו ששני בני הזוג חתמו על ההסכם מרצונם החופשי בהבינם אתתכנו, וחזקה על השופט שדיבר עם בני הזוג לפני שכתב את הדברים, שהרי ראינו שכאשרהיו לשופט ספקות בקשר למשמורת הילדים, סירב לאשר תניות אלה ודרש קבלת תסקיר.יתכנו נסיבות קיצוניות בהן יוכל אדם להצליח בטענת כפייה גם לגבי הסכם שאושר עלידי ביהמ"ש, אך במקרה דנן לא הוכחו נסיבות כאלה.
ד. עושק כאמור בסעיף 18 לחוק דן במי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השניאת מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית, או חוסר נסיונו, ותנאי החוזהגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. עילת הביטול בשל עושק מניחה כי הצדדים חתמו
על החוזה תוך ידיעת הנסיבות. החוק מתערב בכל זאת בחוזה כזה מטעמים של מוסר וצדקחברתי. החובה להוכיח קיומם של תנאים היוצרים את הבסיס לטענת העושק רובצת על מישטוען לקיומן של נסיבות אלה. מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסרנסיונו, חייבים להיות כבדי משקל ועל ביהמ"ש להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוקוהסיטו את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו. המרכיבים של סעיף 18 שעניינם ניצולאו מצוקה או חולשה וכדומה, הם מרכיבים שיסודותיהם סובייקטיביים, בו בזמןשהמרכיב אשר לפיו יחולו הוראותיו אם תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מןהמקובל, הוא תנאי שמבחנו אובייקטיבי.
ה. החוזה דנן אכן היה גרוע במידה בלתי סבירה מן המקובל. הסכם גירושין שנעשהבין בני זוג שהיו נשואים 15 שנה והביאו לעולם שלושה ילדים, המעביר את כל הרכושהמשותף של בני הזוג וכן את משמורת הילדים לידי הבעל, תנאיו גרועים במידה בלתיסבירה מן המקובל. כך שהתקיים היסוד האובייקטיבי. בעקבות מסקנה זו נפנה ביהמ"שלמרכיבים הסובייקטיביים, ובראש ובראשונה לשאלה אם המערערת היתה במצוקה. ביהמ"שהתייחס למצב שבו צד אחד רוצה בגירושין והצד השני מסכים לוותר על עניינים שוניםכדי לזכות בגירושין, ולא קבע ממצא אם מדובר בתנאים שהביאו את המערערת לידימצוקה. כאשר ביהמ"ש לא קבע ממצא בנקודה זו הרי לאור הכלל שהנטל רובץ על מישטוען לקיומו של עושק, היעדר ממצא אינו פועל לטובת המערערת. על יסוד המימצאיםלא ניתן היה להגיע למסקנה ברורה שהמערערת נמצאה במצוקה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאירכהן למערערים, עו"ד אבנר זינגר למשיב. 29.12.94).
ע.א. 1990/92 - ד"ר ס. טקאטש נגד שר הבריאות ואח'
*השעיית רופא לאחר שנקבע כי גילה חוסר יכולת במילוי תפקידו כרופא מורשה(הערעור נתקבל).
א. המערער שימש רופא כללי בקופ"ח ורשיונו הותלה למשך 4 שנים ע"י שר הבריאותמכח סמכותו עפ"י סעיף 41 לפקודת הרופאים. ההתלייה אירעה בעקבות מקרה שבו טיפלהמערער בחולה ולא איבחן במועד מחלה של גידול בראש. לאחר הניתוח הגיש החולהתלונה למשיב ומונתה ועדה לבירור התלונה. בעקבות דו"ח של וועדה זו הוגשה קובלנהנגד המערער לוועדה על פי סעיף 44(א) לפקודה (להלן: ועדת המשמעת) כדי שתגיש דו"חלשר הבריאות. ועדת המשמעת קבעה כי לא ניתן היה להציל את חיי החולה גם אם היתהמחלתו מתגלה מספר חודשים קודם שנתגלתה למעשה. אולם בכל הנוגע לאופן טיפולו שלהמערער קבעה הוועדה כי המערער גילה חוסר יכולת במילוי תפקידו כרופא מורשה.מסקנת ועדת המשמעת, היתה כי יש לנקוט נגד המערער באמצעי משמעת, אך לא לשםהענשתו אלא "כדי לתת לו פסק זמן ללמוד ולהשתלם במקצועו באופן שיוכל בעתיד למלאועל הצד הטוב ביותר". המלצת ועדת המשמעת היתה שלא לבטל את רשיונו של המערער אלאלהתלותו לתקופה של שנה אחת בתנאי שיתחייב לנצל שנה זו לצורך לימודים. המשיבהחליט להתלות את הרשיון לתקופה של 4 שנים, ובמכתבו לב"כ המערער צויין כי עלהמערער לנצל את תקופת ההתלייה לצורך לימודים והשתלמויות "כדי שבזמן חידושרשיונו הוא יוכל להביא בפנינו הוכחה על כישוריו וידיעותיו ברפואה". לטענת ב"כהמערער אין הפקודה נותנת למשיב סמכות לחייב את המערער ללמוד או להשתלם ואיןבידו לדרוש כי בתום תקופת ההתלייה יהא על המערער להביא "הוכחה על כישוריווידיעותיו ברפואה". הערעור נתקבל והענין הוחזר למשיבים.
ב. המימצאים שנתגלו על חוסר ידע של המערער חייבו את המשיב לנקוט באמצעי שימנעאת סיכונם של חולים שיתנו בעתיד מבטחם במערער ויפנו אליו לקבל טיפול רפואי. איןהפקודה מעניקה למשיב אפשרות לנקוט באמצעים ההולמים טיפול בהיעדר ידע מספיק של
רופא, כגון ביטול רשיונו עד שיצליח לעמוד בבחינות הנדרשות; או חיובו לעבורהשתלמויות ולעבוד תחת פיקוח של רופא מומחה. למעשה, האמצעי היחידי המסור לשר אשריהיה בו כדי להגן על הציבור, הוא ביטול רשיונו של רופא. בסמכותו של המשיב היהלהתלות את רשיונו של המערער, ובידו היה לבקש מהמערער לנצל את תקופת ההתלייהלצורך לימודים והשתלמויות. אולם לא היה בסמכותו לחייב את המערער להביא בפניוהוכחות אחרי תקופת ההתלייה על כישוריו וידיעותיו ברפואה. העולה מכך כי האפשרותשהמערער, שנקבע לגביו שהוא חסר ידע בסיסי במקצועו, יוכל בתום תקופת התלייהכלשהי לחזור ולהיות רופא, בלי שלמד והשתלם, ובלי שיתברר כי ניתן להפקיד חייחולים בידו, היא אפשרות שאין הדעת סובלתה. מטעם זה דין הערעור להתקבל, באופןשהדיון יוחזר לועדת המשמעת כדי שהיא תדון בנושא מחדש.
ג. זו הפעם יהא עליה לשקול אם יש מקום לשלול את רשיונו של המערער לצמיתות,כדי להגן על הציבור הרחב, ואם ישנה נפקות מעשית לכך שהמערער יסכים (אם יסכים)מרצונו הטוב ללמוד ולהשתלם במקצועו, עפ"י תוכנית לימודים והשתלמות שתקבע ועדתהמשמעת, ואם יסכים מרצונו הטוב להיבחן לפני חידוש רשיונו. לפי מכלול הנתוניםיהא על ועדת המשמעת לקבוע את האמצעי המשמעתי ההולם ולאחריה יחליט המשיב בנדון.לפיכך הוחלט לבטל את התליית הרשיון, אך ביטול זה יכנס לתקפו עם מתן החלטתוהחדשה של המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר.וייס למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבים. 4.12.94).
על"ע 757+1073/94 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד דן קרמזין, עו"ד
*הכוונה הנדרשת לביצוע עבירה משמעתית עפ"י חוק לשכת עוה"ד. *התערבות ביה"ד הארצי של הלשכה בממצאי מהימנות של ביה"ד המחוזי. *עבירות על האתיקה המקצועית. *מידת העונש(הערעור בענין מהות ההרשעה באחד מסעיפי האישום נתקבל, ערעור נגדי על הרשעה נדחהושני ערעורים על מידת העונש נדחו).
א. ביולי 1989 בא המשיב לבקר לקוח בכלא איילון. ברשותו היו כ-80 אסימוניםוהיומנאי הסב תשומת לבו לאיסור להכניס אסימונים לכלא. לדברי היומנאי הסתובבהמשיב עם גבו אליו ושם לתוך כיסו חופן אסימונים שנטל מתוך הכמות הכוללת. המשיבטען שעשה זאת בנוכחות היומנאי וכי היה זקוק לאסימונים לשימושו הוא ולא כדילהבריח לאסיר. בענין זה הרשיע ביה"ד המשמעתי המחוזי את המשיב בעבירה משמעתית שלנסיון הברחה. ביה"ד הארצי שדחה את הערעור סיכם ואמר כי "מהות הכוונה הנדרשתלביצוע עבירה עפ"י חוק לשכת עורכי הדין... שונה ופחותה מהכוונה הנדרשת לביצועעבירה עפ"י חוק העונשין. זוהי הסיבה שעבירה עפ"י חוק לשכת עורכי הדין היא רקמעין עבירה פלילית ויש לדבוק באבחנה זו".
ב. עבירה אחרת בה הורשע המערער בביה"ד המחוזי עניינה ייצוגו של המתלונן במשפטפלילי. המשיב טיפל בהחזרת כספים ומטלטלין של המתלונן שנתפסו בידי המשטרה.ההתקשרות בין המשיב לבין לקוחו החלה במסעדת דגים ביפו, בנוכחותו של אחד בשםנבולסי ונמשכה לאחר מספר ימים במשרדו של המשיב. בעדותו אמר נבולסי שהוא שולחלמשיב בערך שלושה ארבעה תיקים מדי שנה ואינו מקבל אחוזים עבור ההפנייה. לפיהטענה הוסכם כי שכרו של המשיב ישולם בתשלומים, ואילו המשיב נטל את מלוא הסכוםשל 5,000 ש"ח שהוחזר על ידי המשטרה, בטענו שסכום זה מגיע לו כשכר טרחה. ביה"דהמשמעתי המחוזי האמין למתלונן כי לא סוכם שהמשיב יקח לכיסו את מלוא הסכום של5,000 ש"ח, ואילו ביה"ד הארצי קיבל את גירסתו של המשיב כי סיכם לקבל שכר של5,000 ש"ח בגין הופעתו, אך יחד עם זאת, בהסתמך על הוראות כלל 66(1) לכללי לשכתעורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), דחה את ערעור המשיב לגבי האישוםהשני של הקובלנה, מאחר וסבר שמהות העבירה עפ"י אישום זה היא שמירה על כבוד
המקצוע, והמשיב נקלע למערכת יחסים עם לקוחו שאינם מוסיפים כבוד למקצוע עריכת הדין.הוא הופיע במסעדת דגים ביפו בשעות הערב המאוחרות לא עפ"י הזמנתו של לקוח, אלאעפ"י הזמנתו של אדם שנהג להעביר לו תיקים של נאשמים, וקשה להגדיר אם הדבר נעשהמתוך ידידות בין עוה"ד לאיש הביניים או מתוך טעמים אחרים. ביה"ד גם מצא כיהמשיב לא השיב לפנייתו של הקובל בשני המקרים. ביה"ד הארצי דחה את ערעור המשיבעל חומרת העונש, היינו השעייה ל-6 חודשים, חיוב להחזיר למתלונן 2,500 ש"חותשלום הוצאות הקובל בסכום של 3,000 ש"ח. הערעור של המשיב על הרשעתו נדחה,הערעור של הועד המחוזי על מהות ההרשעה באישום השני נתקבל וערעור שני הצדדים עלמידת העונש נדחה.
ג. אין יסוד בדין לסברתו של ביה"ד הארצי אשר לפיה מהות הכוונה הנדרשת לביצועעבירה לפי חוק לשכת עורכי דין שונה ופחותה מהכוונה הנדרשת לביצוע עבירה על פיחוק העונשין. עבירה לפי חוק לשכת עורכי הדין היא עבירה משמעתית, אולם הן מבחינתהמרכיבים של המחשבה הפלילית והן מבחינת מידת הוכחתה, אין שוני בין הדין החל עלעבירה מן השורה כמוגדר בדיני העונשין לבין עבירה משמעתית. במערכת המשמעתית ישכמובן איסורים דווקניים ויש והפסול עולה מעצם המעשה או המחדל. יש נסיבות בהןנבחנת התנהגותו של נושא משרה, בעל מעמד מקצועי, עפ"י מראיתה או תוצאותיה. אולם,מקום בו נדרשת מחשבה פלילית, כגון בנסיבות בהן מואשם פלוני בהטעייה, במרמה אובהערמה ביודעין - אין תולים בו אשם אלא אם הכוונה האמורה הוכחה עפ"י המבחניםוהמידה החלים בתחום דיני העונשין.
ד. אולם בהצגת אמת המידה הראוייה בעניין המחשבה הפלילית אין כדי לסייע בידהמשיב. ביה"ד המחוזי סמך מסקנתו במקרה דנן על האמון שנתן בדברי הזקיף, בציינוכי הוא מקבל ללא סייג את עדותו של עד התביעה וביה"ד הארצי אימץ מסקנת הערכאההראשונה שלפיה שילשל המערער לכיסו בהחבא כמות מסויימת מתוך האסימונים. הכוונהלהעביר את האסימונים לידי האסיר יכולה להלמד מהתנהגות המשיב, ובכלל זה מעצםהבאת כמות בלתי מקובלת של אסימונים באמתחתו של עורך הדין אשר הבאתה לכלאכשלעצמה היא בגדר הצבעה על הכוונה הסמויה. יתירה מזאת, שלשול אסימונים לכיס,תוך הפניית הגב ונסיון לנהוג תוך הסתרת המעשה, מוסיפים ומשלימים את המסקנהשניתן היה להסיק בדבר כוונתו של המשיב.
ה. בעניין פרט האישום השני - נראית עמדת ביה"ד המחוזי מעמדתו של ביה"ד הארצי.ביה"ד הארצי לא ראה את המתלונן ולא שמע אותו. ביה"ד המחוזי קבע אחרי שמיעתהעדים וחקירתם, כי ביחס לתשלום שכר הטירחה נראית לו גירסת המתלונן מגירסתהמערער. ביה"ד הארצי דחה את גירסת המתלונן על יסוד הסברה כי אין זה סביר שעו"דהעוסק בפלילים יהיה מוכן לקבל תשלומים עפ"י ישיבות. דומה כי ביה"ד בחן את הנושאעל יסוד הכללה והאחדה מושגית של התנהגות כל עורכי הדין העוסקים בפלילים. סבירלהניח כי יש עורכי דין הנעתרים, בשם נסיבותיהם האישיות, לתנאים כספיים פלונייםהמועלים ע"י הלקוח, למרות שעמיתיהם המבוססים יותר לא היו נענים לכך. דחיית תיזהשל עד על יסוד הערכת המצב הכוללני המנותקת מן הנסיבות הקונקרטיות שהוצגו בפניבית דין קמא, אין לקבלה.
ו. באשר לעונש - לטענת הקובל היה מקום להשעות את המשיב לתקופה ארוכה יותרבפועל, כי לחובתו רשומות הרשעות קודמות רבות, וכפי שנקבע בעבר "כמות נהפכתלאיכות". מאידך טען הסניגור כי יש משום אובדן פרופורציה בהחמרה המתבקשת ע"יהועד המחוזי. לדעתו, צריך היה ביה"ד הארצי להתערב בעונש שנגזר, שכן הרחקה מןהמקצוע, ישימה רק במקרים קיצוניים, כגון זיוף מסמך, גניבת כספי לקוח וכדומהודבר זה אינו חל במקרה דנן. יש לדחות את שני הערעורים. העונש אכן נוטה לקולא,
אך מדובר באירועים משנת 1989, היינו מלפני כ-5 שנים. ההליכים היו תלוייםועומדים זמן רב מדי, הן בלישכה והן בביהמ"ש העליון, וההחמרה עתה תהיה שלאבמקומה. כמובן שאין גם מקום להקלה בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמוסוייצמן למערער, עו"ד מנחם רובינשטיין למשיב. 29.12.94).
על"ע 6714/93 - הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נגד עו"ד אברהם ברקת
*קולת העונש בעבירה של אי העברת כספי פיצויים מחברת ביטוח ללקוח של עורך הדין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב נמצא אשם בכך שהחתים אתמרשו, שנפצע בתאונת דרכים, על שטרי קבלה וויתור על סך 3,000 ש"ח, כלפי חברתהביטוח. הוא התחמק מלדאוג להעברת סכום הפיצויים למרשו, אם כי לא הוכח אם הסכוםנתקבל על ידו מחב' הביטוח. כל הפניות אליו מצד מרשו ומצד לשכת עורכי הדין לאנענו, ורק לאחר פתיחת ההליך המשמעתי שילם למתלונן את סכום הפיצויים המגיע לו.נציג הוועד המחוזי ביקש להטיל על המשיב שנתיים השעייה בפועל, אך ביה"ד המחוזיהטיל עונש של שנה השעייה בפועל ו-3 שנים השעייה על תנאי. ביה"ד הארצי העירשהעונש אכן קל, אך אין בו משום סטייה קיצונית מרמת הענישה הראוייה. הערעורנתקבל בחלקו.
העונש שהוטל על המשיב קל מאוד. זאת בעיקר בהתחשב בעובדה שלמשיב 8 הרשעותקודמות בגין עבירות המצביעות, במשקלן המצטבר, על יחס של הזנחה וזלזול כלפימרשיו וכלפי לשכת עורכי הדין כאחד. מסתבר גם, כי המשיב נדון ב-1991 בגין עבירתמשמעת נוספת להשעייה של שנתיים וחצי, תקופה אשר תסתיים בחודש ספטמבר 1995.בהתחשב בכל הנסיבות הוחלט שאין להתערב באורך תקופות ההשעייה בפועל ועל תנאישנפסקו כשלעצמן, אך הערעור נתקבל במובן זה שהוחלט שההשעייה של שנה שהוטלה בתיקדנא, תיחשב כמצטברת לתקופת ההשעייה שהמשיב מרצה כרגע.
(בפני השופטים: בך, זמיר, טל. עו"ד עמוס ויצמן למערערים, המשיב לעצמו.25.12.94).
על"ע 2255+2256/94 - דוד לין, עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*מידת העונש המשמעתי לעו"ד שמשך שיקים ללא כיסוי (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המערער הורשע בכך שמשךשני שיקים ללא כיסוי. השיקים נמסרו לפירסומאי עבור פרסום מודעות עבור חברהשהמערער היה שותף לבעלות בה, ואותו פירסומאי הסכים לקבל את השיקים תוך אמוןבמערער בהיותו עו"ד. ביה"ד המשמעתי הטיל על המערער עונש של השעייה בפועל ל-6חודשים והשעייה על תנאי ל-6 חודשים. ערעור וערעור נגדי על מידת העונש נדחו.
אכן, יש להתייחס בחומרה מיוחדת לעבירות של הפצת שיקים ללא כיסוי המבוצעותע"י עורכי דין. כלל הציבור מתייחס, ובצדק, אל עו"ד כאל אדם שניתן לקבל אתהשיקים בחתימתו ללא חשש, ומתוך אמון מוחלט בתום לבו של המושך. מעשים כגון אלהשל המערער עלולים לעורר סימן שאלה ביחס להצדקת האמון שנותנים בעורכי הדין,וחובה על בתי הדין להטיל עונשים משמעותיים על עורכי דין הנוגעים בדבר. עם זאתאין לומר שהעונש שהוטל סוטה מהנורמה הרצוייה, במידה המצדיקה ומחייבת התערבותביהמ"ש העליון. זאת במיוחד לאור העובדה שאין למערער הרשעות קודמות כלשהן.
(בפני השופטים: בך, זמיר, טל. עו"ד ע. זלצמן למערער, עו"ד ע. ויצמן למשיב.25.12.94).
בש"א 6933/94 - שמואל שקד נגד האפוטרופוס הכללי
*סירוב לקבל ערעור לרישום ע"י המזכירות בנימוק שצריך רשות ערעור (ההשגה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט, לפי סעיף 17(א) לחוק האפוטרופוס הכללי,להזמין את המערער לחקירה. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש העליון אך המזכירות סירבהלקבל את הערעור לרישום בהיעדר רשות לערער. על כך פנה המערער לביהמ"ש העליון לפיתקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי. החלטת המזכירות אושרה. המזכירות צדקה בהחלטהמשום שמדובר בהליך עזר ולא בהליך עצמאי. עם זאת רשאי עדיין המערער - בתוך זמנו- להגיש בקשת רשות לערער או לשנות את הכותרת בערעור ולהגישו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גדעון היכל למבקש. 12.12.94).
בש"א 6535/94 - בטי מילצ'ן נגד א. קיטאי, עו"ד נאמן על נכסי בטי מילצ'ן בפש"רואח'
*פטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המשיב, נאמןעל נכסי המבקשת, הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה ליתן אישור לשני הסכמים שעשה עםהמשיבה השניה. על פי ההסכמים מוכר הנאמן (המשיב) זכויות מסויימות במקרקעין וכןמוותר על זכויות מסויימות אחרות, בתמורה לסכום של 170,000 דולר. המבקשת קיבלההזדמנות למצוא קונה שיציע סכום גדול יותר. בישיבת ביהמ"ש הופיע קונה אך ביהמ"שקבע שלמשיבה השניה זכויות לגבי הקרקע נשוא אחד מן ההסכמים ואישר את שניההסכמים. המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה בטענה שהיה מקום להציע הצעות ולהעמיד אתהמקרקעין למכירה פומבית, וכן כי ביהמ"ש הכשיל את רכישת המקרקעין על ידי המשיבהשלישי על ידי קביעת תנאים נוספים, מבלי לחייב את המשיבה השניה לעמוד באותםתנאים. היא ביקשה פטור מתשלום אגרה וחובת הפקדת ערבון. בקשתה נתקבלה.
מדובר בפושטת רגל שהיא אלמנה בת 64 חסרת כל רכוש או נכסים. היא מתפרנסתמקיצבה של הביטוח הלאומי ומתגוררת עם משפחת בתה בדירה שכורה. בעלה של הבת פושטרגל אף הוא. עפ"י הנתונים שנפרשו בבקשה, מצבה הכלכלי של המבקשת הוא בכי רע.בנסיבות אלה יש לפטור אותה מתשלום אגרת הערעור. אשר לחובה להפקיד ערבון - איןלאמר כי מדובר בערעור חסר סיכוי. אין מדובר בקביעות מהימנות או במימצאיםעובדתיים שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, ולכן לא ניתן לומר בשלב זה כיהערעור חסר סיכוי. לפיכך הוחלט לפטור את המבקשת גם מן החובה להפקיד ערבון.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' רחל זוהר למבקשת, עוה"ד אביחי ורדי, א.לוין ועליזה אליצור למשיבים. 27.12.94).
ע.א. 3570/93 - ארלט אברמד ואח' נגד שמעון אברמד
*מזונות
(הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם לאשתו, המערערת הראשונה,מזונות בסך 1,500 ש"ח לחודש, החל במאי 1993, ולמערער השני, בנו הקטין של המשיב,800 ש"ח לחודש. כן חוייב בתשלום 300 ש"ח עבור הוצאות החזקת הדירה. הערעורנתקבל. בדיקת הנתונים מצביעה על כך כי ביהמ"ש פסק סכום הנמוך במידה ניכרת ממהשראוי היה לפסוק בהתחשב בצורכי המערערים והיקף רכושו ומחזור עסקיו של המשיב.לפיכך הוחלט להעמיד את סכום המזונות שהמערער ישלם לאשתו על 2,000 ש"ח, ועוד1,000 ש"ח לקטין ו-800 ש"ח עבור הוצאות החזקת הדירה. כן חוייב בתשלום 300 ש"חעבור בן אחר המשרת בצבא וזאת עד תום שרותו הצבאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב סידילמערערים, עו"ד ציון סמוכה למשיב. 22.12.94).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 6483/94 - אימוץ ....................................................322 ─* ע.א. 1286/90 - תביעת בנק נגד הנפרע בשיק כאשר המושך פשט את הרגל. *חתימת ─ היסב של העובד של הנפרע שאף הפקיד את השיק בחשבונו הפרטי ולא ─ בחשבון הנפרע. *חתימה בשם מסחרי. *דיני השליחות בשטרות .....322 ─* ע.א. 1569/93 - ביטול הודעת ויתור שנחתמה בהסכמה, בטענה שהודעת הויתור הוצאה ─ בכפיה. *ביטול הודעת הויתור על יסוד ניהול מו"מ שלא בתום לב. ─ *תביעה אישית נגד מנהל חברה שניהל את המו"מ שלא בתום לב ....324 ─* בג"צ 453+454/94 - מינוי גברים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות שאין בהם ─ ייצוג לנשים, בניגוד לחוק החברות (מינויים) (הפלייה ─ מתקנת) ...................................................326 ─* בש"א 7039/94 - עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (חיוב עו"ד לשלם פיצוי ללקוח ─ בגין רשלנות) .............................................327 ─* בג"צ 1689/94 - סירוב להאריך רשיון ביקור לילדים בגירים של ילידת בורמה שקיבלה ─ אזרחות ישראל עקב נישואים שניים לאזרח ישראל ...............328 ─* רע"א 1407/94 - בקשה לעיכוב הליכים בבימ"ש בטענה שקיים הסכם בוררות, כאשר ─ בבוררות טוען המבקש שהוא כופר בכלל בכך שהוא צד להסכם שיש בו ─ סעיף בוררות ..............................................328 ─* ע.א. 4766/94 - אימוץ ....................................................329 ─* ע.א. 5490/92 - טענה שהסכם ממון בין בני זוג לקראת גירושיהם שאושר ע"י בימ"ש ─ הושג באמצעי הטעייה, כפייה או עושק ........................330 ─* ע.א. 1990/92 - השעיית רופא לאחר שנקבע כי גילה חוסר יכולת במילוי תפקידו ─ כרופא מורשה ..............................................331 ─* על"ע 757+1073/94 - הכוונה הנדרשת לביצוע עבירה משמעתית עפ"י חוק לשכת עוה"ד. ─ *התערבות ביה"ד הארצי של הלשכה בממצאי מהימנות של ביה"ד ─ המחוזי. *עבירות על האתיקה המקצועית. *מידת העונש ..........332 ─* על"ע 6714/93 - קולת העונש בעבירה של אי העברת כספי פיצויים מחברת ביטוח ─ ללקוח של עורך הדין .......................................334 ─* על"ע 2255+2256/94 - מידת העונש המשמעתי לעו"ד שמשך שיקים ללא כיסוי .......334 ─* בש"א 6933/94 - סירוב לקבל ערעור לרישום ע"י המזכירות בנימוק שצריך ─ רשות ערעור ...............................................335 ─* בש"א 6535/94 - פטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון ............................335 ─* ע.א. 3570/93 - מזונות ...................................................335 ─
─