בג"צ 7023/93 - איגוד יצרני מוצרי עץ ורהיטים ואח' נגד שר התעשיה והמסחר ואח'
*תקן מחייב לחמרי גלם המשמשים לייצור רהיטים. *טענת הפליה בין יצרני רהיטים ליבואני רהיטים(העתירה נדחתה).
א. נשוא העתירה, תקנים רשמיים שנקבעו לחומרי גלם המשמשים לייצור רהיטיםבישראל. העותרים מבקשים כי לתקנים אלה לא יהיה תוקף מחייב, או, לחילופין, כייחולו גם על רהיטים המיובאים לישראל. העותר הראשון מאגד בתוכו יותר ממאהושלושים יצרני רהיטים, וכעותרים נוספים צורפו שני יצרני רהיטים, כנראה ליתרבטחון, אך ללא צורך כל שהוא, כדי להקנות מעמד לארגון המייצג את יצרני הרהיטים.העתירה הופנתה נגד שר התעשייה והמסחר, מכון התקנים הישראלי, (להלן המשיבים)וסקציית הרהיטים בלשכת המסחר. במהלך ההתדיינות צורפו משיבים נוספים, ובכללם,ללא צורך, שמונה חברים בעמותה של מפעלי חומרי גלם לתעשיית הרהיטים. התקניםעניינם חומר גולם בשם פורמלדהיד שהוא אחד המרכיבים בדבק הנדרש לייצור לוחות עץמסוגים מסויימים. החומר פולט גז שיש בו סכנה. העותרים טוענים כי התקנים מכבידיםעליהם, שכן התקן מייקר את עלות לוחות עץ מיובאים והבדיקה של כל משלוח ע"י מכוןהתקנים עולה יותר כסף וכרוך בטרחה נוספת. כן טוענים הם כי התקנים מפלים ללאהצדקה בין יצרני הרהיטים בישראל, החייבים להשתמש בלוחות עץ המקיימים את התקנים,לבין יבואני רהיטים, שכן התקנים חלים רק על חומרי הגלם לייצור רהיטים ולא עלרהיטים מוגמרים. העתירה נדחתה.
ב. העובדה שהתקנים מכבידים על העותרים אין בה כדי לפסול אותם. חוק התקניםמאפשר קביעת תקנים במטרה לשמור על בריאות הציבור ועל אינטרסים ציבוריים אחרים,מתוך ידיעה שהתקנים עשויים להכביד על הייצרן ולייקר את המצרך. מי שתוקף תקןחייב להצביע על פגם מן הפגמים שיש בהם, בדרך כלל, כדי לפסול החלטה מינהלית. פגםכזה לא נפל בקביעת התקנים. מכח סעיף 8 לחוק התקנים הוסמך השר לקבוע תקן, "אםהוא משוכנע שהדבר דרוש לשמירה על בריאות הציבור". לפי חוות דעת מומחים,הפורמלדהיד חשוד כחומר מסרטן ועלול לגרום גם גירויים, אלרגיות ואסטמה. לכןנקבעו תקנים בעניין זה במדינות רבות, ובין היתר ע"י מכון התקנים של הקהילההאירופאית, ובהן תקנים מחמירים יותר מן התקן הרשמי בישראל.
ג. אשר לטענת ההפלייה בין יצרני הרהיטים לבין יבואני הרהיטים - לשיטת המשיביםאין כאן הפלייה פסולה אלא אבחנה מותרת. האבחנה נעוצה קודם כל בעובדה שכמותהפורמלדהיד הנפלטת מרהיט מוגמר קטנה יותר, שכן הרהיט המוגמר מצופה בצבע, לקה אוציפוי אחר, והציפוי חוסם במידה רבה את פליטת הפורמלדהיד. שנית, סכנה גדולהבמיוחד נובעת מפליטת הפורמלדהיד בתהליך הייצור של הרהיטים תוך כדי הניסור ושארשלבי העיבוד של לוחות עץ, וסכנה זו מרחפת בעיקר על עובדי הייצור המוניםכ-15,000 איש. מבחינת המשיבים קיימת אבחנה נוספת והיא שהבדיקה הנערכת כדי לברראם המצרך מקיים את דרישות התקן קשה ויקרה הרבה יותר ברהיט מוגמר מאשר בלוח עץ.
ד. מן הבחינה של הגנה על בריאות הציבור תצמח תועלת, מהחלת התקנים גם עלרהיטים מוגמרים. אך השר רשאי היה ואף חייב היה, לשקול אם התועלת שתצמח מהחלתהתקנים על רהיטים מוגמרים שקולה כנגד הטרחה, ההוצאות והנזק הכרוכים בהרחבה כזושל תחולת התקנים. לצורך זה רשאי השר לקחת בחשבון גם את ההבדל באשר לשיטת הבדיקהוהוצאות הבדיקה. האיזון בין השיקול של הגנה על בריאות הציבור לבין השיקול שלנזק כלכלי ליבואני הרהיטים מופקד בידי השר, וביהמ"ש לא יתערב בתוצאה אליה הגיעהשר, אם אין היא חורגת ממתחם הסבירות.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עו"ד צ.אגמון לעותרים, עוה"ד גב' יוכי גנסין, יורם סמואל ורנאטו יאראק למשיבים.4.12.94).
ע.א. 467/91 - משה קול נגד אדורם מהנדסים בע"מ (בפירוק) ואח'
*השלמה" של פעולה לטובת נהנה בהוצל"פ לעניין העברת נכס למפרק של החייב. *ביהמ"ש המוסמך לבטל החלטה של יו"ר ההוצל"פ כשמדובר בגוף שבפירוק(הערעור נדחה).
א. המערער החל בהליכי הוצאה לפועל בירושלים נגד המשיבה. במסגרת הליכים אלההוטל עיקול על סכום כסף המגיע למשיבה מחברת החשמל. לאחר הטלת העיקול הוחלפירוקה של המשיבה. גם המערער וגם המפרק הזמני של החברה עתרו לראש ההוצאה לפועלוכל אחד מהם ביקש כי סכום הכסף המעוקל ישולם לו. ראש ההוצאה לפועל החליטה לטובתהמערער וב"כ המערער קיבל את הכסף מידי ההוצאה לפועל. המפרק הזמני פנה אל ביהמ"שהמחוזי בתל-אביב המפקח על פירוק החברה, וביהמ"ש הורה למערער לשלם את הכסף לידיהמפרק הזמני. הערעור נדחה.
ב. הטענה הראשונה בפי ב"כ המערער היא טענה מהותית, המסתמכת על סעיף 357לפקודת החברות (נוסח חדש) שלפיו "נושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל... לא יוכללהנות מהוצאה לפועל לעומת המפרק אלא אם כן השלים אותה לפני תחילת הפירוק...".לטענת המערער תשלום הסכום ע"י חברת החשמל להוצאה לפועל לפני שהחלו הליכיהפירוק, כמוהו כהשלמת ההליכים לפני תחילת הפירוק, למרות שהכסף לא הגיע למערער.באשר לטענה זו נפסק בעבר ע"י ביהמ"ש המחוזי כי השלמת הפעולה היא רק משמעבירמשרד ההוצאה לפועל את הכסף לנושה. אך אין צורך להיזקק לעניין זה, שכן עובדתיתלא הגיע סכום הכסף לקופת ההוצאה לפועל לפני תחילת הפירוק אלא אחרי תחילתהפירוק. כיוון שכך, אפילו לשיטת המערער לא הושלמו הליכי גביית החוב לפני תחילתהפירוק.
ג. טענה אחרת, פרוצדורלית, בפי ב"כ המערער שביהמ"ש של הפירוק לא היה מוסמךלבטל את החלטת ראש ההוצאה לפועל. לטענתו, אם המפרק הזמני ביקש להתגבר על החלטהזו, היה עליו לערער לביהמ"ש המחוזי בירושלים. אכן, דרך זו של ערעור - ברשות -לביהמ"ש המחוזי בירושלים, היתה פתוחה לפני המפרק הזמני, בהתאם לסעיף 80 (ב)לחוק ההוצאה לפועל. אולם, עמדה לרשות ב"כ המשיבה גם הדרך של פנייה לביהמ"שהמפקח על הפירוק כפי שאכן עשה. סעיף 267 לפקודת החברות מורה כי "משניתן צופירוק או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך... בשום הליך נגד החברה אלא ברשותביהמ"ש...". במקרה שלנו החל הליך ההוצל"פ עוד בטרם מונה מפרק החברה ומשמונההמפרק היה הליך זה חייב להיפסק. למרות הוראה מנדטורית זו, נמשך ההליך בפני ראשההוצאה לפועל ונסתיים בהחלטה. משלב מינוי המפרק הזמני ואילך היה המשך ההליךפגום ואין בו לחייב את המפרק. לפיכך רשאי היה ביהמ"ש של הפירוק לפסוק בניגודלהחלטת ראש ההוצאה לפועל מבלי שהיה צורך בתקיפתה הישירה של ההחלטה על ידי ערעורלאחר נטילת רשות.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט טל. עו"ד קול למערער,עוה"ד וטנשטיין וגב' עליזה אליצור למשיבים. 20.12.94).
בש"א 2737/94 - (ע.א. 2736/94) - אינספר בנייה... בע"מ נגד מ.ב. תשלובת הבנייהשל הקבוץ הארצי בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
א. במסגרת הליך של קדם משפט, לפני שמיעת התובענה לגופה, נתן ביהמ"ש פסק דיןהצהרתי נגד המבקשת המחייב אותה להעביר כספים למשיבה. המבקשת הגישה ערעור על פסקהדין בטענה כי המשיבה חבה לה כספים שהיא זכאית לקזז, ובד בבד ביקשה עיכוב ביצועפסה"ד עד למתן החלטה בערעור. טענתה היא שהמשיבה נכנסה לפירוק ואם ישולם לה הכסףוהמבקשת תזכה בערעור לא יהיה לה ממי לגבות את אשר תשלם. בעוד הבקשה לעיכובהביצוע תלויה ועומדת, ביקשו עובדי המשיבה (להלן: העובדים) כי תינתן להם רשות
להצטרף לדיון בבקשה לעיכוב הביצוע כמשיבים. העובדים טוענים כי עיכוב ביצוע פסקהדין יפגע בהם, שכן להם דין קדימה כנושי המשיבה. בקשת העובדים להצטרף נדחתהובקשת המבקשת לעיכוב הביצוע נתקבלה.
ב. טענותיהם של העובדים יישמעו בפני המפרק הזמני ואין צידוק להתיר להם להצטרףכצד בשלב זה של ההליכים המתנהלים בין המבקשת למשיבה. דחיית בקשת העובדים לאתשנה את פני הדברים לגופו של עניין, משום שאת אינטרס הנושים ייצג בנק הפועלים,המשיב השלישי, אשר גם הוא נושה של המשיבה.
ג. אשר לעיכוב ביצוע פסק הדין - מי שמבקש לעכב ביצוע של פסק דין צריך להוכיחכי סיכוייו להצליח בערעור טובים, וכן כי המאזן בינו לבין הזוכה בפסק הדין מצביעעל כך שנזקו של מבקש העיכוב, אם לא יינתן מבוקשו, יהיה גדול מנזקו של הזוכהעפ"י פסק הדין, אם יעוכב פסק הדין. ככל שאמורים הדברים לעניין התנאי הראשון,ניתן לקבוע כי קיימים סיכויים לערעור. זאת ועוד, הפסיקה מטה את כובד המשקל לעברהתנאי השני, מקום בו ייגרם נזק בלתי הפיך למערער שאז מעכבים את הביצוע. במקרהדנן מדובר בחברה בפירוק. דחיית הבקשה לעיכוב פירושה כי כספי המבקשת יועברולמשיבה וייבלעו במצבת חובותיה, ללא יכולת מעשית סבירה להשיבם למבקשת אם תזכהבערעור. לפיכך יש לעכב את ביצוע פסק הדין עד להחלטה בערעור.
(בפני: המשנה לנשיא ברק. עו"ד אורנשטיין למבקשת, עו"ד ד. וייסגלס למשיבה,עו"ד ר. חיים לבנק הפועלים. 29.1.95).
ע.א. 4493/94 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי י-ם - ת.א. 33/93 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם הורים לשתי ילדות קטינות. ההורים עצמם מכורים לסמים מזה שניםרבות והילדות נולדו אף הן בתסמונת סמים ונזקקו לאישפוז ממושך בשל תהליך גמילההכרחי. למערערים עבר פלילי כתוצאה מצריכתם את הסמים. ביהמ"ש המחוזי החליטלהכריז על הקטינות כבנות אימוץ באשר אין להורים מסוגלות הורית. בערעור נטען כיבינתיים נמצא האב כשנה בהליך גמילה והאם נמצאת בהליך גמילה מזה כחודש וחציולפיכך ביקשו המערערים לבטל את צווי האימוץ. הערעור נדחה.
ב. המערערים נעדרי מסוגלות הורית לנוכח מצבם האומלל. היום מצויים אמנם השנייםבתהליך גמילה, ולאמונתם קיים סיכוי רב לשינוי חיובי בעתיד, כך שלאחר גמילתם מןהסם יסגלו לעצמם אורח חיים עצמאי ופרודוקטיבי. זו תקווה, משאלת לב, אך עפ"ימכלול הראיות והערכות שבחוות הדעת, גם כיום, על אף המפנה, אין אפשרות לקבוע כייש יסוד להתממשות התקווה בעתיד הנראה לעין. השיפור במצבו של המערער הוא משמעותיאך ברור כי עוד כברת דרך ארוכה לפניו. מדובר באדם שצרך סמים מזה 19 שנה. לאחרשלב הגמילה הפיזי, הוא השלב הקל והקצר יותר, עליו לעבור שלב של גמילה נפשית מןהסם. מבחן הזמן הארוך שעל המערער לעבור, אסור שיבוא על גבן של הילדות, שכברסבלו די במהלך חייהן הקצרים. דברים אלה נכונים, ואף ביתר שאת, לגבי המערערתהמצוייה רק בשלב התחלתי מבחינת תהליך השיקום.
ג. המערערים העלו גם את נכונות הסיוע של משפחותיהם, אך נכונות זו אינה יכולהלהוות תחליף למסוגלות הורית של ההורים עצמם. בשלב זה, השיקול שחייב להנחות אתביהמ"ש הוא השיקול של טובת הילדות וכאשר בודקים את הנתונים בענייננו עולה כיטובת הילדות היא שהם יוכרזו כבנות אימוץ וכי יינתן לגביהן צו אימוץ.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. בן הדורלמערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 5.1.95).
ע.א. 5656/94 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 65/92 - הערעור נדחה).
א. המערערת, ילידת מאוריציוס, נפגשה בתושב ישראל שהגיע למאוריציוס והשנייםהתחתנו בנישואין אזרחיים באוגוסט 1985. כעבור כשנה עברו בני הזוג לחיפה וכאןנולדה הקטינה באוקטובר 1987. חיי המערערת בארץ היו רצופים אלימות, הרעבה ויחסרע מצד הבעל. בספטמבר 1988 חתמו הורי הקטינה על הסכם אצל עורך-דין, לפיו משמורתהקטינה תהיה בידי האב עד הגיעה לגיל 18. בספטמבר 1988 נסעו הורי הקטינה למדינותשונות כשהם לוקחים את הקטינה איתם וכך הגיעו לבנקוק משם לנפאל ולאחר מכןלסינגפור. שם כלא האב את המערערת בדירה בה התגוררו. בפברואר 1989 חזרה המערערתלמאוריציוס ואילו האב המשיך בנדודיו עם הקטינה ובדרום אמריקה הטבילה לנצרותוהתנצר. בדצמבר 1991 חזר האב עם הקטינה לארץ כשהוא חסר כל. הוא הודיע למערערתבמאוריציוס כי הוא בארץ ואז היא הגיעה ארצה. במשך כל השנים לא עשתה כל נסיוןלדעת היכן הקטינה, לפגוש בה ולהחזירה אליה. עפ"י חוות דעת שהוגשה לביהמ"שמצוייה הקטינה בתהליך שיקומי במשפחה שהסכימה לאמצה וניתוקה ממנה יהיה טראומטיביותר עבורה והיא תסכן את התפתחותה התקינה. ביהמ"ש המחוזי סבר גם שקיימת סכנהכי אם הקטינה תוחזר לאם, שוב יופיע האב ויכנס לחיי הילדה, והאם לא תוכל למנועזאת ולהתמודד מול האב. ביהמ"ש המחוזי הכריז על הקטינה כבת אימוץ, האב לא ערערעל פסה"ד ואילו האם ערערה וערעורה נדחה.
ב. לא יכול להיות ספק כי המערערת הפקירה את הקטינה ולא מילאה את חובותיהכהורה כלפיה. זאת לא מעצם מתן ההסכמות כי המשמורת על הקטינה תהיה בידי האב, אלאמשום שהסכמות אלה ניתנו תוך ידיעת המערערת שהחזקת הקטינה בידי האב תסב נזקלקטינה. היא ידעה שאין בידי האב להעניק לתינוקת תנאים חומריים ותנאיםפסיכולוגיים הדרושים לגידולה התקין, וכי הוא ימשיך לטלטלה ממקום למקום, כשהואחסר בית, חסר מקצוע וחסר אמצעים. האם עצמה אישרה בתצהיריה ובעדותה פעמים רבותאת רוע בעלה ורשעותו וכי היכה אותה, התנכל לה, ביזה אותה והתבייש בה כי היאאשתו. לא זו בלבד שהמערערת הסכימה שהקטינה תהיה במשמורת הבלעדית של האב, אלאשאף לא הותירה לעצמה זכויות ראייה וקשר עם הקטינה, כדי שתוכל לפחות להתחקות מדיפעם אחר מעשיו של האב והתפתחותה של הקטינה.
ג. הנה כי כן, הוכח שהמערערת הפקירה את הקטינה ולא מילאה את חובותיה כהורהכאמור בסעיפים 13(4) ו-13(5) לחוק אימוץ ילדים. כיוון שכך אין עוד נפקות לשאלהאם הוכחה גם העילה שבסעיף 13(7) לחוק, בדבר חוסר מסוגלות הורית של המערערת. אםכי נראה כי בהתחשב במציאות שנוצרה לאחר שנות הניתוק בין המערערת והקטינה, ישיסוד לאמר כי אין בידי המערערת כלים נפשיים להתמודד עם הבעיות שיעמדו בפניה אםתוחזר הקטינה לרשותה.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"דבלומנפלד למערערת, עוה"ד גב' נורית אלשטיין ויוסף בן אור למשיבים. 22.1.95).
ע.א. 733/91 - לובה ודוד ארליך נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה ואח'
*שומת מס שבח לדירת מגורים שנמכרה כשיש במקרקעין זכויות בניה נוספות. *גודל שטח המקרקעין שיש לראותו כחלק מדירת המגורים(מחוזי חיפה - עמ"ש 57/89 - הערעור נדחה).
א. המערערים היו בעלים של מגרש, בקרבת מרכז הכרמל בחיפה בשטח של 1816 מטר. עלהמגרש בנוי בית ושטחו כדונם ושלושה רבעים. נערכה עיסקת מכר של הנכס לשלושמשפחות בסכום כולל של 450,000 דולר. ההסכם מבחין בין שתי קבוצות רוכשים. קבוצהאחת שרכשה 509 מטר והקבוצה השנייה רכשה 1307 מטר. הקבוצה הראשונה התחייבה לשלם265,000 דולר והקבוצה השנייה 185,000 דולר. הקבוצה הראשונה רכשה את חזית המגרש
ואת הבית הבנוי עליו והשנייה את אחורי המגרש. חיובי הרוכשים אינם הדדיים, היינושהקבוצות אינן חייבות ביחד ולחוד. מטרת הקבוצה השנייה היא להקים בית דו-משפחתיעל גבי החלק שלהם בנכס ומטרה זו מבוססת על העובדה שקיימות בנכס זכויות בנייהבלתי מנוצלות. המחלוקת סבה סביב השאלה שנדונה בפסק הדין בעניין נסל (ע"א2191/92 - סביר מ"ד - 373), היינו אימתי מן הראוי לפצל נכס מסויים במישורהאופקי, טרם פיצולה האנכי, לפי סעיף 49ז' לחוק מס שבח מקרקעין. שאיפת הנישוםהינה להרחיב את הגדרת "דירת מגורים" כדי לזכות בפטור המוענק מכוח סעיף 49ז'.רשויות המס טוענות כי יש מקום תחילה לפצל את הנכס במישור הפיזי, היינו: להגדיראת יחידת המיסוי כאשר רק יחידת המגורים תזכה לפטור כדירת מגורים תוך הפעלת סעיף49ז'. יחידת המיסוי האחרת תחוייב כמכירת נכס מקרקעין לכל דבר ועניין. עמדתרשויות המס אושרה בוועדת ערר והערעור על כך נדחה.
ב. הטענה העיקרית של המערערים הינה כי סעיף 49ז' הקובע פיצול אנכי של תמורתהנכס, מיצה את סמכות רשויות המס לצורך הגדרת יחידת המיסוי ואין לרשויות המססמכות לפצל את יחידת המיסוי פיצול פיזי לפני הפעלת הפיצול האנכי. אכן, המדיניותשמן הראוי שתנחה את שלטונות המס הינה פעולה במסגרת ההוראות הסטטוטוריות ופיצולפיזי ייערך רק במקרים ברורים של גודל בלתי סביר של דירת המגורים. השימוש הרגילהוא בסעיף 49ז' שהוא פיצול אנכי. יחד עם זאת, במקרים ברורים ניתן לעשות שימושבסמכות הפיצול הפיזי. אין לקבל טענת המערערים כי אימוץ הפיצול הפיזי עלול לרוקןמתוכנה את הסמכות הסטטוטורית מכח סעיף 49ז'. החלקה כאן משופעת בזכויות בנייה,%60 משטח המגרש ברוטו, כאשר חלק מאותן זכויות מיוחסות ליחידת המס, המוגדרתכ"דירת מגורים". התמורה שקיבלו המערערים עבור יחידה זו מושפעת מזכויות בנייהבלתי מנוצלות. המערערים נהנים מהפטור לפי סעיף 49ז', מכיוון שכפל השווי של דירתהמגורים ללא זכויות הבנייה עולה על שווייה של אותה יחידת מיסוי. כפי שנפסקבעניין נסל, גודל השטח הינו פונקציה של גורמים אחדים. שם דובר בחלקה בגודל שלכשלושת רבעי דונם ונקבע שאין מקום לפצל חלקה כזו לשתי עסקאות. לעומת זאתבענייננו, החלקה הינה בגודל של כדונם ושלושת רבעי הדונם. מדובר גם באזור עירוניודבר זה מהווה שיקול מהותי בקביעת הגודל הסביר של דירת מגורים באותו אזור.
ג. ההסכם בין הרוכשים בדבר השימוש בנכס ביניהם אינו קונקלוסיבי. יחד עם זאת,הסכם כזה עשוי לשפוך אור על מהות הנכס ולרמוז על היותו בר פיצול. בענייננו, אכןמדובר בשתי עסקאות נפרדות ומסקנה זו מתחזקת על רקע ההסכם בין הרוכשים. ההסכםהאמור מבוסס בצורה מפורשת על חלוקת הנכס בין שתי קבוצות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דאמנון רפאל למערערים, עו"ד יורם מרגליות למשיב. 23.1.95).
בג"צ 6005/93 - ד"ר משה עליאש, עו"ד נגד השופט שמואל צור ולשכת עורכי הדין
*פרסום שמם של עורכי דין בפסקי דין של ביהמ"ש העליון בערעורים על פסקי דין של ביה"ד המשמעתי(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. עניינה של העתירה, הנוהל בביהמ"ש העליון שלפיו ערעורים המוגשים על פסקידין של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין מופיעים ברשימת המשפטים שלביהמ"ש העליון ללא ציון שם עורך הדין, וכן הנוהל שאין ביהמ"ש העליון מפרסם בפסקהדין את שם עורך הדין המערער או המשיב בערעור על פס"ד של בתי דין המשמעתייםכאמור. נוהל זה של ביהמ"ש העליון בוטל בעקבות עתירת העותר.
ב. בשלושה פסקי דין של שלושת שופטי ביהמ"ש נקבע כי פומביות הדיון היא יסודמוסד למשטר דמוקרטי המוצא את ביטויו בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. ביהמ"ש רשאילדון בענין מסויים בדלתיים סגורות רק אם מתקיים אחד מן החריגים המנויים בסעיף
68 (ב') לחוק בתי המשפט. החריגים שבסעיף זה מהווים רשימה סגורה ואין בלתם. עניןכגון דא שלפנינו אינו בין החריגים האמורים וממילא אין סמכות לביהמ"ש להורותשהדיון לא יהיה פומבי, ואם הדיון פומבי אין איסור על פרסום שם עורך הדין וממילאצריך השם להיכלל במסגרת רשימת המשפטים המתפרסמת מדי שבוע ובהדפסה של פסה"דשעותקיו מופצים ע"י ביהמ"ש.
ג. שופטי ביהמ"ש העליון הבהירו כי למרות שבחוק לשכת עורכי הדין קיימים סעיפיםשלפיהם רשאי ביה"ד להורות על פרסום פסה"ד במשפטו של עורך דין עם השם או בליהשם, הרי מדובר רק במקרים שבהם מורה ביה"ד לפרסם את פסה"ד. מה שאין כן לגביפרסום בכללו, שאז, בהיעדר הוראה מפורשת של המחוקק שהפרסום אסור, אין לאסור אתהפרסום. העובדה שחוק לשכת עורכי הדין קובע כי המשפטים יתנהלו בדלתיים סגורותאינה אומרת שמי שמשתתף בדיונים אינו יכול לגלות את הנאמר בהם ולהביא לפרסוםהדברים. בחוק בתי המשפט נקבע במפורש כי כאשר משפט מתקיים בדלתיים סגורות רשאיביהמ"ש להורות כי הדיון שהתקיים בדלתיים סגורות לא יתפרסם ויהיה אסור בפרסום,אך זאת כאמור רק במקרים החריגים המנויים בסעיף 68(ב).
(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' שטרסברג-כהן. העותר לעצמו, עו"ד גב' ניליארד למשיב הראשון, עוה"ד קורינלדי ובנדור ללשכת עוה"ד. 30.11.94).
ע.א. 6147/94 - פלונים נגד מדינת ישראל
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 38/93 - הערעור נתקבל בחלקו, בהסכמה ובחלקו, נדחה).
א. ארבעת הילדים של המערערים הוכרזו כבני אימוץ לאחר שביהמ"ש קבע כי נתקיימובמערערים תנאי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, היינו חוסר מסוגלות הורית. ערבשמיעת הערעור חל מפנה, כאשר השירות למען הילד הביע דעתו כי במצב הנוכחי איןלהמשיך בהליכי אימוץ לגבי שלושת הבוגרים מבין ארבעת הילדים, באשר אלה התקשרורגשית להורים אומנים וגם ההורים האומנים התקשרו אליהם. לפיכך, באשר לשלושהילדים אלה הוחלט, בהסכמת המשיבה, לקבל את הערעור. באשר לקטין שהוא בן 3 ורבע,שהוצא תקופה קצרה לאחר לידתו מבית הוריו בגלל מצבו הקשה ונמצא במעון, הוחלטלאשר את החלטת ביהמ"ש המחוזי שהכריז עליו כבר אימוץ.
ב. ב"כ המערערים ביקשה להזמין השלמת דו"ח סוציאלי על מנת שתהיה בפני ביהמ"שתמונת מצב נכונה להיום באשר לאפשרות החזרת הקטין לבית הוריו. אכן, כל שביב מידעהיכול להשפיע על שיקול דעת ביהמ"ש חשוב שיהיה בפניו, כדי לאפשר בנושא כגוןאימוץ המצאת פרטים חדשים לביהמ"ש של הערעור. מאידך גיסא, הזמן הוא בעוכריהילדים האומללים שעל גורלם מחליטים. לפיכך, גם אם במשפטי אימוץ אין לנעול אתשערי ביהמ"ש לערעורים בפני בקשות לחוות דעת מעודכנות, יש לנהוג בזהירות מירביתולסנן היטב את המקרים בהם ייעשה הדבר. בענייננו, אין המקרה מצדיק זאת מה עודשלמעשה נמצאים דו"ח וחוות דעת לעדכון המצב מינואר 1995. לא די בטענה כי חלשינוי במצב. יש לפרט מה המצב כיום ולא להסתפק באמירה כללית גורפת על שינויהיכול להפוך על פיה את קביעת אי מסוגלות ההורים לגדל ילדיהם.
ג. לגופו של עניין, התמונה העולה ממצב הילדים בטרם הוצאו מבית הוריהם עגומהביותר. הם סבלו מחסר ניכר בכל התחומים, בתחום הרגשי, הנפשי והחינוכי בו נכשלוההורים לחלוטין בהענקת המינימום הדרוש להתפתחות הילדים. כך גם בתחום הפיזי -סדרי דיור, סדרי שינה, הזנה, נקיון והיגיינה, בעיות בריאות שלא טופלו, כינמתקשה שלא טופלה והזנחה הזועקת מהופעתם, לבושם ומצב בריאותם. מוסדות הרווחההממשלתיים והעירוניים השקיעו מאמץ מרשים ביותר כדי לשנות את המצב במשפחה ולאעלה הדבר בידם. המסקנה היא שאין שום שינוי או התפתחות המצדיקים שינוי קביעותיו
של ביהמ"ש המחוזי ואין מצב המערערים מבחינת מסוגלותם ההורית שונה מהתיאור העגוםשהצטייר מתוך פסה"ד.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד גב' מירי קראוס למערערים, עו"ד גב' נילי מימון למשיבה.24.1.95).
ע.א. 2115/93 - בורקוב חיים ואח' נגד מוריה אלעזר ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים. *פיצוי בגין ניצול חופשת מחלה(מחוזי נצרת - ת.א. 1140/88 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע במרך 1985 בתאונת דרכים בהיותו כבן 52 ונגרמה לו נכותאורטופדית ונוירוכירורגית בשיעור של %54. נפסקו לו פיצויים בסכום של 306,000ש"ח, בכללם 10,000 ש"ח לאשתו עבור הגשת עזרה לו בחוליו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערער עבד ערב התאונה כפסיכולוג בצה"ל ונמנה על הצוות המוביל. הוא החללימודיו בתוכנית הסבה על מנת לקבל הסמכה כפסיכוטרפיסט והתכוון להכין עצמו לקראתפרקטיקה פרטית בה יעסוק כשיסיים עבודתו בצה"ל ויצא לפנסיה. הוא גילה לאחרפציעתו הקשה תושיה רבה ומוטיבציה גבוהה וחזר לעבודתו באופן חלקי. סיכוייו שלהמערער לעסוק בפסיכוטרפיה, כפי שתכנן, אינם השערה בעלמה, אלא סיכוי ממשי וסבירבהתחשב באישיותו, בכישוריו, בהכשרתו ובמוטיבציה הגבוהה שלו. בראש נזק זה ראוילפסוק לתובע סכום גלובלי הלוקח בחשבון 5 שנות עבודה. הסכום ההולם הוא 72,000ש"ח בראש פרק של הפסד השתכרות בעתיד.
ג. טענה אחרת בפי המערער כי המעביד אמנם שילם לו את המשכורת במשך כל תקופתהיעדרו, אך הוא ניצל בכך את חופשת המחלה. ברם, לא הובא אישור שהמערער ניצל ימימחלה. סביר להניח שכך הוא, אולם אלה הן עובדות אותן צריך להוכיח ולא לשער. מהעוד שבתלושי השכר שלאחר התאונה מופיעה צבירה קודמת של ימי מחלה המסתכמים ב-270יום. מכאן לא משתמע שנוצלו ימי המחלה ואין לשנות את קביעת ביהמ"ש בנושא זה.
ד. המערער טען גם כי הסכום שנפסק עבור עזרת האשה נמוך הוא, שכן האשה הפסידהשתי שנות עבודה כשהיתה צריכה לעזור לו. אכן, אין לקחת כקנה מידה לפיצוי את הפסדשכרה של האשה אלא את צרכיו של המערער בטיפול ובסיעוד. ברם, ברור מתוך חומרהראיות שהמערער היה במצב קשה שהצריך אישפוז של כ-10 חודשים לסירוגין. במהלךחודשים אלה היתה הצדקה מלאה לנוכחות האשה לצידו בהיקף כזה או אחר, כדי לסעודאותו בכל יום. המערער אף נזקק זמן ממושך לטיפול ולעזרה מעבר לזו המוגשת ע"י בןזוג לרעהו באופן רגיל. הסכום של 10,000 ש"ח בגין כל אלה רחוק מלשקף את הפיצויההולם ויש להעמידו על סכום של 25,000.
ה. פיצויים בגין העבר חייבים בריבית מיום אירוע הנזק, כך שלגבי הפסד ההשתכרותבעבר תחול ריבית כחוק מאמצע תקופת ההשתכרות עליה חושב ההפסד ולגבי ראשי נזקאחרים מיום אירוע הנזק.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד ע. חרל"פ למערערים, עו"ד ע. אמגור למשיבים. 12.1.95).
ע.א. 4999/94 - רות סטודניק נגד עמוס סטודניק ואח'
*ערעור בזכות או ברשות על החלטה בבקשה לקיום צוואה(בקשה למחיקת ערעור על הסף - הבקשה נדחתה).
א. הנהנים על פי צוואתו של המנוח שמחה סטודניק, שהם שלושת בניו, הגישו בקשהלמתן צו לקיום צוואה. לפני שניתן הצו שבו ופנו לביהמ"ש בבקשה לתקן את הוראותהצוואה. הטענה היתה כי המנוח ביקש להוריש שליש מנכסיו לכל בן, ואילו בצוואהנרשם כי כל אחד מן הבנים יקבל רבע מן העזבון. לטענת הבנים ישנה טעות בחלוקת
נכסי העזבון. האלמנה התנגדה לבקשת התיקון, וטענה כי דין יתרת העזבון, היינוהרבע הנותר, להתחלק לפי הוראות הדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התיקון וקבעשאין בסיס עובדתי לטענת הטעות ו"תוצאת הדברים היא שהצוואה משקפת את רצונו שלהאחרון של המנוח... ויש לקיים אותה כנתינתה". בהמשך קבע כי מאחר שהצוואה שותקתבכל מה שנוגע לחלוקת הרבע הנותר שבעזבון, יחולק רבע זה בין היורשים על פי דין,היינו, בין המבקשת והבנים. על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור. המבקשת הגישה בקשהלמחיקה הערעור על הסף בטענה כי החלטת ביהמ"ש המחוזי אינה ניתנת לערעור אלא לאחרנטילת רשות, לפי סעיף 152 לחוק הירושה. הבקשה למחיקה על הסף נדחתה.
ב. סעיף 152 לחוק הירושה קובע כי החלטות ביהמ"ש, בין היתר, לפי סעיף 66,ניתנות לערעור בזכות ואילו החלטות אחרות של ביהמ"ש לפי חוק הירושה ניתנותלערעור ברשות. סעיף 66 עניינו הצהרת ביהמ"ש על זכויות היורשים, על דרך של צוירושה או צו קיום צוואה. החלטת ביהמ"ש בענייננו היא החלטה לפי סעיף 66 לחוקהירושה, המצהירה על זכויות היורשים. כמו כן, צו קיום צוואה מצהיר על תוקפה שלהצוואה להוציא הוראות שבוטלו, והחלטה בבקשה לתיקון צוואה, בין אם היא מתקבלתובין אם היא נדחית, היא על פי תוכנה חלק מצו הקיום שניתן לגבי אותה צוואה.לפיכך יש לדחות את הבקשה למחיקת הערעור על הסף.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אביחי דרזנר למבקשת, עו"ד ראובן מרדכילמשיבים. 8.11.94).
ע.א. 2003/94 ואח' - שלום זידלר ואח' נגד רות גורנשטיין
*בקשה לצרף בערעור כמשיב את מי שלא היה צד בערכאה הראשונה(בקשה לאיחוד דיון, להגשת ערבון משותף ולצירוף משיב - הבקשות הראשונות נתקבלווהבקשה לצירוף משיב נדחתה).
א. המבקש והמשיבה הם אח ואחות שהיו בעלים של חברות שונות. עקב סכסוכים שוניםהגיעו לידי הסכם (הסכם התמחרות) שקיבל תוקף של החלטה של ביהמ"ש המחוזי. לאחרההסכם התבררה בביהמ"ש תביעת המשיבה לפדיון דמי חופשה המגיעים לבעלה על פי הסכםההתמחרות. הוגשו עוד מספר תביעות ועל פסקי הדין הוגשו ערעורים. בערעורים ביקשוהמבקשים לאחד את הדיון בכל הערעורים ובקשה זו נתקבלה. כן ביקשו להגיש ערבוןמשותף בכל הערעורים וגם בקשה זו נתקבלה לאחר שהערבון בערעור הראשון הוגדל. בקשהאחרת של המערערים היתה לצרף את בעלה של המשיבה כמשיב, למרות שלא היה צד בביהמ"שהמחוזי, לעניין פדיון דמי החופשה שלו ובקשה זו נדחתה.
ב. לכל אורך הדרך בביהמ"ש המחוזי יכולים היו המבקשים לבקש את צירופו של הבעללהתדיינות שבינם לבין המשיבה אך בחרו שלא לעשות כן ולהותיר את ההתדיינות במישורשבינם לבין המשיבה בלבד. עתה, בשלב הערעור, מתבקש לראשונה צירופו של הבעל כמשיבמן הטעם, שהיה ידוע כל העת, כי הדרישה הכספית לפדיון חופשה מתייחסת אליוולתוצאות הערעור תהיה השלכה ישירה על דרישתו. אין הצדקה להיענות לבקשה זו.מדובר במי שמבקשים לצרפו בעל כרחו בשלב הערעור לאחר שצירופו כצד לא נתבקשבערכאה הראשונה. עילת הצירוף היתה קיימת החל מן הרגע הראשון והצירוף לא נתבקש.גם לגופו של עניין, צירופו של הבעל כמשיב בערעור לא יעלה ולא יוריד, שכן הוא לאטען לזכות לפדיון ימי חופשה מכוחו של הסכם ההתמחרות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ר. בילט למבקשים, עו"ד א. עברון למשיבה.8.11.94).
ע.א. 7044/93 - אסתר גורה נגד מרדכי גורה
*הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד - הבקשה נתקבלה).
עניינה של הבקשההארכת מועד להגשת ערעור שכנגד לאחר שבשלב קודם הסכימו ביניהם הצדדים כי המשיביגיש ערעור, למרות שעבר המועד, וכי המבקשת תגיש ערעור שכנגד. לפי ההסבר טעה ב"כהמבקשת בקשר למועדים העומדים לרשותו להגשת ערעור שכנגד ובגין כך ביקשה המבקשתהארכת המועד. הבקשה נתקבלה.
בדרך כלל, קיומו של הליך אחר תלוי ועומד בפני ביהמ"ש מהווה "טעם מיוחד"להארכת מועד להגשת הליך אחר באותו עניין. נטען כי בעצם העובדה שקיים ערעור - מתקייםבהגשת ערעור שכנגד התנאי שהוא מתייחס לאותו עניין שעליו הערעור העיקרי.אולם, העובדה שתלוי ועומד ערעור באותו עניין אינה מחייבת בכל המקרים הארכתמועד. על ביהמ"ש לשקול כל מקרה ומקרה ונסיבותיו, אחרת יצא שמערער שכנגד יוכללהגיש ערעור בכל שלב עד למועד הדיון בערעור. נשאלת השאלה אם בענייננו קיימתהצדקה להארכת המועד והתשובה לכך היא חיובית. מדובר כאן באיחור של כשבועיים וחציבלבד, האיחור לא נבע מרשלנות או הזנחה אלא מטעות ב"כ המבקשת באשר למועד שעליולהגיש את הערעור שכנגד, ואם כי טעות שבחוק איננה יכולה לשמש יסוד לטעם מיוחד,הרי מאחר שבאותו עניין תלוי ועומד ערעור שעתיד להתברר ממילא יש להיעתר לבקשהלהארכת המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי, עו"ד יהודה פלק למבקשת, עו"ד בן ארי למשיב.13.12.94).
בג"צ 3901/94 - משה נוי נגד משרד הבטחון - אגף השיקום
*שינוי הוראות אגף השיקום לעניין הטבות לנכים (העתירה נדחתה).
העותר הוא נכה בעל %50 נכות, כאשר %20 מתוכם מוכרים כהחמרתמחלה שאירעה לעותר בזמן השירות ועקב השירות. המדובר במחלת לב שהוחמרה עקב שירותמילואים פעיל בעת מלחמת יום הכיפורים. העותר ניהל מאבקים בשמו ובשם חולי לבאחרים, שדרשו הענקת זכויות לחולים אלה, שמחלתם הוחמרה בצבא, מעבר לזכויות שמשרדהבטחון היה מוכן להעניק להם. בעקבות שביתת הנכים הסכים משרד הבטחון שנפגעי לבשנכותם הוכרה חלקית בגין החמרה יקבלו הטבת רכב לפי אחוזי הנכות הכוללת ולא לפיאחוזי ההחמרה המוכרים. כפועל יוצא מסיכום זה היה העותר זכאי לקבל רכב רפואיוהוא אכן קיבלו. כעבור כ-10 שנים שונו הוראות אגף השיקום כך שאין העותר מקבל אתההטבה לרכישת רכב. עתירתו נדחתה.
העותר טוען שהופלה לרעה בעניין קביעת אחוזי הנכות, אך עיקר דרישתו מתמקדתבעניין הרכב. אין ביסוס ראייתי לטענות העותר כי הופלה לרעה בעניין קביעת אחוזיהנכות, בתחום הענקת הזכויות וההטבות או בענין הספיציפי שעלה, היינו נושא הרכב.מסתבר כי השינויים בהוראות משרד הבטחון נבעו ממדיניות המשרד לאחר שהיה ניצולההטבות שלא כדין. בג"צ לא יתערב בשיקולי אגף השיקום ובקביעת נוהליו אם לא נתגלופגמים, מעשי הפלייה או מעשים הנוגדים סדרי מינהל תקינים. האגף היה רשאי לשנותהוראותיו, ואין מקום לטרוניה אם אינו רואה עוד אפשרות לנהוג לפנים משורת הדין.תחושתו הסובייקטיבית של העותר בדבר הפלייתו לרעה, אין די בה כדי להצדיק שינוימדיניות האגף או התערבות בג"צ לשינוייה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דשלמה יובל לעותר, עו"ד אריה רומנוב למשיב. 22.12.94).
בג"צ 92+572/93/4400 - המועצה המקומית קרית ארבע ואח' נגד רה"מ יצחק רבין ואח'
*ואח' - הפסקת הבנייה באזורי יו"ש (העתירות נדחו).
עניינן של העתירות הפסקת הבנייה באיזורי יו"ש על ידי הממשלההחדשה שקמה בישראל חוץ מיוצאים מן הכלל שצריכים לקבל אישור וועדת חריגות.בעתירת המועצה המקומית קרית ארבע מדובר על הפסקה ספציפית של בנייה באזוריםמסויימים, ובעתירה האחרת, של תנועת אמנה של גוש אמונים, מדובר על שינויהמדיניות הכללית של הבנייה באיזורי יו"ש. העתירות נדחו. בג"צ התייחס למצבהמשפטי שהיה קיים באשר להקמת ישובים יהודיים בשטחים המחוזקים, לטענות בדברהיעדר סמכות חוקית לצמצם את הבנייה, הפלייה של יהודים לעומת ערבים בשטחים ושליהודים בשטחים לעומת יהודים בשטח ישראל. ככל שמדובר בשינוי מדיניות אין בג"צמתערב במדיניות הנקבעת ע"י הממשלה. אשר לטענות הפלייה הבהיר בג"צ כי מדוברבאבחנה מותרת כאשר המצב המשפטי של היישוב היהודי בשטחים המוחזקים שונה מן המצבהמשפטי של הערבים בשטחים ושל יהודים בישראל.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד העצני לעותרים,עו"ד בלס למשיבים. 7.12.94).
ע.פ. 5240/93 - עיזאת חמאד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
העורר הורשע בנסיון לרצוח את המתלונן עלי ריחאן ביפו. כאשרהחנה את מכוניתו במקביל לרכב שבו נמצא ריחאן וירה בו שמונה כדורים. המערער נדוןל-12 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין חולקים כי היורהניסה לרצוח את ריחאן ואף פצע אותו אנושות. השאלה היא אם המערער הוא זה שירהבקרבן. ההרשעה מבוססת על זיהוי שזיהה קרבן העבירה את המערער וכן מצאו השופטיםשהיה גם מניע למערער לפגוע בריחאן. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שהאמיןלעדותו של ריחאן. נותרה נקודה אחת שבגינה הוצב אצל השופטים בביהמ"ש המחוזי סימןשאלה מסויים לעניין הזיהוי והוא מלים שכתב קרבן העבירה, בהיותו פצוע קשה, כי"אף על פי החושך היה נראה לי עיזאת חמאד...". אחד השופטים סבר כי יש במלים אלהמשום זיהוי שאינו וודאי ומוחלט. ברם השופטים הגיעו למסקנה שאף פי כן יש ראייהמספקת להרשעתו של המערער ובכך אין להתערב. גם באשר לעונש אין להתערב. מדוברבתקיפה מתוכננת מתוך מגמה לרצוח את ריחאן מבלי שקדם לכך מעשה קינטור כלשהו, ורקכפסע היה בין תקיפה נפשעת זו ובין תוצאתה הקטלנית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, זמיר. החלטה - השופט בך. עוה"ד משהמרוז ומשה שרמן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 29.12.94).
ע.פ. 4401+4576/93 - מדינת ישראל נגד אברהם כהן
*קולת העונש (עבירות מס) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע במספר ניכר של עבירותלפי פקודת המכס, חוק מס קניה וחוק מע"מ ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל וכןהופעלו 12 חודשי מאסר על תנאי במצטבר. בנוסף נדון למאסר על תנאי וכן לקנס כספי.מסתבר כי כאשר גזר השופט את דינו של המשיב כאמור, היה עליו לרצות 10 חודשי מאסרבפועל שנגזרו עליו קודם לכן, והשופט לא קבע בגזר דינו כי המאסר בפועל ירוצהבמצטבר ל-10 החודשים הנ"ל, כך שעל פי הדין, העונשים חופפים והמשיב מרצה אותםכאחד. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב"כ התביעה הדגישה את חומרת המעשים והנזק הטמון בהם לחברה. כמו כן, ציינההתובעת, שמאחר ולא נקבע כי עונש המאסר החדש ירוצה במצטבר לעונש שמרצה המשיב,הרי שבפועל ירצה 8 חודשי מאסר בלבד בגין העבירות החדשות. מנגד ביקש הסניגור שלאלהחמיר עם המשיב, והצביע בעיקר על כך שאם לא יוחמר דינו של המשיב, כי אז יתייצב
בקרוב בפני וועדת השחרורים וישוחרר ברשיון. המשיב מצפה לכך בכליון עיניים ולאראוי לפגוע בתוחלתו זו. אלמלא הנימוק האחרון שהעלה הסניגור שיש לייחס לו משקל,היה מקום להחמיר במידה ניכרת בענשו של המשיב. אולם, בנסיבות שהתהוו ניתן להסתפקבכך כי העונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל ירוצה במצטבר ל-10 חודשי המאסרהאחרים שהמשיב מרצה כיום. בנוסף לכך הופעל המאסר על תנאי במצטבר כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, טל, גב' דורנר. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למערער,עו"ד א. כהן למשיב. 20.12.94).
בש"א 5759/94 - חיים רוזנבלום נגד קימברלי רוזנבלום ואח'
*פטור מהפקדת ערבון (בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש ערעור על חיובובמזונות בנותיו, המשיבות השניה והשלישית, וטענתו היא כי הוא עיוור ואין לואמצעים להפקדת הערבון. מנגד טענו המשיבות כי טענת העיוורון אינה נכונה. הבקשהלפטור מחובת הפקדת ערבון נדחתה והוחלט לאפשר למבקש להפקיד ערבות צד ג' במקוםערבון. כששוקלים אם ליתן פטור מחובת הפקדת ערבון, יש להתייחס לסיכויי הערעורלהתקבל. אין לאמר כי בענייננו יש למבקש סיכוי ממשי שערעורו יתקבל. נוסף לכך ישלציין את העובדה שהמבקש אינו עומד בחובת המזונות שהוטלה עליו וגורר את המשיבותלהתדיינות חוזרת בעניין, הכרוכה מטבע הדברים בהוצאות רבות. בנסיבות אלה, ישמשנה חשיבות להבטחת הוצאות המשיבות. ב"כ המשיבות הסכים כי תינתן ערבות צד ג'בגובה הערבון וכך הוחלט.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. המבקש לעצמו, עו"ד פיני אביב למשיבות. 25.12.95).
ע.פ. 4382+5805/93 - גבי בבייב ויוסי גליק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערערים הואשמו יחדיו בביצועשוד. לבבייב יוחסו באישום נפרד גם עבירות של התפרצות וגניבה. במסגרת הסדר טיעוןהודו המערערים בביצוע עבירה לפי סעיף 404 סיפא לחוק העונשין והורשעו בעבירה זו,חרף עבירת השוד שיוחסה להם. בבייב הורשע גם בעבירות של התפרצות וגניבה. ביהמ"שהמחוזי גזר את ענשו של בבייב ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי ואתענשו של גליק ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעורים עלחומרת העונש נדחו בעיקרם.
העונשים שהשית ביהמ"ש המחוזי אינם חמורים. אין גם פגם ביחס שבין העונשים שלהשניים. עם זאת הוברר כי במספר נתונים שנכללו בגזרי הדין נפלו אי דיוקים. בשלכך בלבד, ומשום התחשבות במראית פני הצדק, הוחלט להקל במידת מה בענשו של כל אחדמן המערערים ולהפחית מחצית השנה מן המאסר בפועל לכל אחד מהם.
(בפני השופטים: בך, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. המערער לעצמו, עו"דגב' אתי כהנא למשיבה. 29.12.94).
בש"פ 6873/94 - עופר בן ברוך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פיצוץ מטען מתחת לרכב חונה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך שהחזיק מטעןחבלה המופעל באמצעות משדר אלחוטי והתכונן לפוצץ את עסקו של אביו. הוא העביר אתהמטען ממקום מסתור והניח אותו על הכביש מתחת לרכב חונה ברחוב מרכזי. במהלךהדברים התפוצץ המטען תוך סיכון ממשי לחיי אדם והעורר עצמו נפצע ברגלו. לעורררישום פלילי הכולל גניבת נשק והחזקתו שלא כדין, כאשר בגין אלה הועמד בפיקוחקצין מבחן. העבירות המיוחסות לעורר בכתב אישום זה נעברו סמוך מאוד לסיום תקופתהמבחן. ביהמ"ש המחוזי סבר שבאיזון האינטרסים בין טובת הציבור לבין טובת העורר
יש להעדיף במקרה זה את טובת הציבור ועל כן הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים.הערר נדחה.
העורר הוכיח במעשיו כי הוא מסוכן לציבור בכלל ולאביו בפרט, וכי החלטותקודמות בעניינו אינן מרתיעות אותו מביצוע מעשים פליליים, ואין מקום לתחליףמעצר. במצב הדברים כפי שהוא, אכן יש להעדיף את הדאגה לשלום הציבור ולהשאיר אתהעורר במעצר.
(בפני: השופט טל. עו"ד אורי בר עוז לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.20.12.94).
ע.פ. 3633/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, שהוא בן 17, הורשע בעבירהשל סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר עלתנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש אינו חמור, ולא היה מקום להתערבבעונש אילמלא העובדה כי בגזר דין שניתן מאוחר יותר ע"י אותו שופט שדן אתהמערער, נגזר על אחרים שביצעו עבירה דומה, מאסר בפועל של שנה אחת. אכן, איןמדובר בהחלת הכלל של אחידות הענישה, אולם כשמדובר בעבירה דומה, שנעברה באותומקום, באותן נסיבות ומאותם מניעים ומטרות, היה על ביהמ"ש להבהיר בפסה"ד המאוחראת הסיבה לאבחנה בין העונשים. כיוון שאין סיבה לאבחן בין שני התיקים יש לקבל אתהערעור ולהעמיד את המאסר בפועל שנגזר למערער על שנה אחת בלבד.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, טל. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד איברהיםאבו-עטא למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 20.11.94).
רע"א 5304/94 - בוגוסלב בגשיק ואח' נגד ארט-ב חברה בע"מ רשומה בפולין
*סדרי הדין בבקשות לגילוי מסמכים ופיצול הדיון (בקשה לרשות ערעור נתקבלה לעניין אחד בלבד).
ביהמ"ש המחוזי החליט לדון תחילהבבקשה למתן צו גילוי מסמכים, ודחה את הדיון בבקשות אחרות למועד אחר, לרבות בקשהשהוגשה מטעם המבקשים לפיצול הדיון. ביהמ"ש סבר שהראיות לעניין טענותיהםהטרומיות של המבקשים ולגופו של עניין הן משולבות, וכי יהיה בגילוי המסמכים גםכדי לסייע בהחלטה בבקשה לפיצול הדיון. לעניין זה יש לקבל את טענת המבקשים. הסדרהנכון של הטיפול בעניין הוא לדון תחילה בבקשה לפיצול הדיון, ולאור ההחלטהשתינתן לקבוע כיצד תיושם ההחלטה לגבי צו גילוי מסמכים. לפיכך יש לדחות את הבקשהלרשות ערעור בסייג זה שתחילה תידון שאלת פיצול הדיון.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד דן אבי יצחק, גב' יעל מימון וש. שרשבסקילמבקשים, עו"ד א. מירון למשיבה. 7.12.94).
בש"פ 6731+6733/94 - משה בלקאר וישראל בלקאר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד יצאניות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים הואשמו בכך שביחד עםאחרים ביצעו מעשי שוד של יצאניות. העורר ישראל ב-4 הזדמנויות והעורר משה בשלושהזדמנויות. המעשים בוצעו בנסיבות המצביעות על החומרה שבהן. בביצוע העבירות נטלוחלק מספר נאשמים, בהם נער בן 13 וחצי, נער בן 14 וחצי וקטינים אחרים. העורריםהם הבוגרים שבחבורה, האחד בן 20 והשני בן 21. ביהמ"ש הורה על מעצר שני העורריםעד תום ההליכים ועררם נדחה.
חומרתן של העבירות על פי מהותן ועל פי נסיבותיהן, מצדיקה לכאורה מעצרם שלהעוררים עד תום ההליכים. שופטי הדרגה ראשונה שיחררו מהמעצר נאשמת אחת ועודשלושה נאשמים קטינים וצעירים לימים ומאידך נענתה הבקשה למעצר העוררים בהיותם
בוגרים, שיש להם מודעות רבה יותר לחומרת המעשים, וכן עלולים הם לסכן את שלוםהציבור. מסקנה זו היא גם פועל יוצא מכך שלעוררים הרשעות קודמות בעבירות שונותובכללן עבירות שיש עימן אלימות. לאור עובדות אלה, שחרורם של חלק מהנאשמים אינוצריך להוביל מיניה וביה לשחרורם של העוררים. הוצעה חלופה למעצר אך חלופה זואינה נראית ראוייה ומבטיחה שהעוררים לא יחזרו על מעשיהם.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ב. אבן חיים לעוררים, עו"ד למברגר למשיבה.29.12.94).
בג"צ 5601/94 - עודה אעיאדה ואח' נגד ראש הממשלה ואח'
*הפקעת קרקעות בירושלים (העתירה נדחתה).
העותרים הינם, לטענתם, בעלי זכויות בכ-167 דונם מתוך שטחכולל של כ-1850 דונם מאדמות הר חומה בירושלים (להלן: השטח המופקע) ביחס אליופורסמו הודעות הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). עתירת העותרים נגדהחלטת ההפקעה מבוססת על שני נימוקים עיקריים: אין צורך בהפקעה לשם פיתוח השטחהמופקע והקמת שכונת מגורים עליו; בניית שכונת מגורים בשטח המופקע מיועדת ליישובתושבי ירושלים היהודים בלבד, ומכוונת לפגוע בעותרים ובבעלי קרקעות ערביים אחריםבשטח המופקע. העתירה נדחתה.
אשר לנימוק הראשון - השיקולים שעמדו נגד עיני שר האוצר בהחלטתו על הפעת השטחראויים הם ואין יסוד להתערבות בג"צ. אשר לנימוק השני - מתוך 1850 דונם של השטחהמופקע רק 420 דונם הם בבעלות ערבית כך שההפקעה פוגעת יותר בבעלי קרקעותיהודים. אשר לטענה שהשטח המופקע מיועד לאיכלוס ע"י יהודים בעוד ויש הצדקהשבמסגרת השטח המופקע יימצא פתרון גם לצרכי מגוריהם של ערבים תושבי מזרח ירושלים- שאלת איכלוסו של השטח אינה עומדת בשלב זה על הפרק. כל טענה נגד הקריטריוניםשייקבעו לאיכלוס השטח שעתה ומקומה אינה בעתירה נגד ההפקעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"דדניאל זיידמן לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 22.12.94).
ע.א. 163/94 - יוסף אלישיב נגד רונית אלישיב ואח'
*מזונות ילדים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות שלושת ילדיו הקטיניםבסכום של 2,400 ש"ח לחודש צמוד למדד של נובמבר 1993 וכן חוייב בהוצאות רפואיות.ערעורו נדחה. ההורים הגיעו להסכם גירושין ובעת הדיון בביהמ"ש המחוזי הסכימולמסור את קביעת שיעור המזונות לשיקולו של ביהמ"ש. לכשקבע ביהמ"ש את אשר קבע,מבלי להביא הנמקה מפורטת לביסוס מסקנתו - אין מקום להעלות השגות שאינן, מבחינתתוכנן, אלא הבעת אי שביעות רצון מן המסקנה שביהמ"ש הסיק לפי הסכמת בעלי הדין.כאשר בעלי דין מסמיכים את ביהמ"ש לקבוע סכום פלוני לפי שיקול דעתו, ולא קובעיםבמפורש שיש לנמק את הקביעה, יוצא ביהמ"ש ידי חובתו בקביעת הסכום כפי שנתבקש ותולא. ברם, גם לגוף הענין אין לאמר, לאור הנתונים שבתיק, כי לא נותר בידי המערערסכום המספיק לקיומו כפי שהוא טוען.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דגב' לאה וסרמן למערער, עו"ד מאיר אהרוני למשיבים. 29.12.94).
בש"פ 5744/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס ומעשים מגונים של אב בבתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע מעשי אינוסומעשים מגונים במשך תקופה של שנים אחדות בבתו הקטינה. ביהמ"ש המחוזי החליטלעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העבירה המיוחסת לעורר חמורה, ולפי
סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי, ניתן וראוי להורות בה על מעצר הנאשם עד תוםההליכים. אין גם לקבל את הצעת הסניגור להסתפק בחלופת מעצר, היינו שהעורר יתגוררבעיר מרוחקת מביתו וייאסר עליו אפילו לטלפן לביתו. חלופה מעין זאת אינה הולמת,בדרך כלל, עבירה כמו העבירה המיוחסת לעורר. במיוחד כך בנסיבות המקרה. לפי החומרשבתיק, המערער הינו אדם אלים, ואף הורשע בעבר בתקיפת אשתו אשר בפרק זמן מסוייםהתגוררה במעון לנשים מוכות. קיימות ראיות המלמדות שהעדים העיקריים, לרבות בתו,אשתו וגיסתו של העורר, פוחדות מאוד מן העורר וגיסתו לא היתה מוכנה למסור הודעהבמשטרה והכחישה שהמבקש ביקר בביתה, אף שהוא עצמו הודה בכך.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד עודד הכהן לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה.8.11.94).
ע.פ. 2954+2969/94 - מדינת ישראל נגד רוני מימון
*מידת העונש (ביצוע עבירות תקיפה ושידול למעשה סדום ע"י עציר) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).
בהיותועציר בבית הסוהר ביצע המשיב עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, שידול למעשהסדום בנסיבות מחמירות ואיומים ותקיפה. המעשים כללו כיבוי סיגריה בוערת בפיהטבעת של עציר אחר, ושידולו של עציר בלחץ ובאיומים לבצע מעשה סדום בעציר אחר.ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב עונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.הערעור של המשיב על חומרת העונש נדחה ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונשנתקבל.
המערער כבר נדון קודם לכן לעונש של שנתיים מאסר בפועל בשל מעשי התעללותאכזרי מאוד כלפי בני משפחתו ויש לו הרשעות קודמות נוספות בשל עבירות אלימות.במעשים שביצע ישנו גילוי הן של זדון סדיסטי והן של רצון להשפיל את קורבנותהעבירות. עם כל ההתחשבות בטיעוני הסניגוריה בדבר הנסיבות לקולא, הרי העונש חייבלשקף את חומרתם של מעשי הזוועה שבוצעו ע"י המשיב. כמו כן חיוני הוא להחדירלתודעתם של כל העצירים והאסירים בבתי הכלא השונים, את ההכרה שבשל מעשים ברברייםמהסוג הנדון תגיב המערכת המשפטית בהטלת עונשים משמעותיים ומכאיבים. על כן,בהתחשב בשיהוי שחל בהגשת כתב האישום, ותוך כיבוד הכלל שאין ממצים את הדין בעתקבלת ערעור על קולת העונש, הוחלט להעמיד את העונש על מאסר בפועל של 4 שניםבמקום שנה וחצי ויתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: בך, מצא, גב' דורנר. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד חייםדויטש למשיב. 29.12.94).
ע.פ. 463/94 - ברוך פרץ נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד קשישה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע עפ"י הודאתו בשודקשישה, אשר זה עתה קיבלה בבנק את גימלת הזיקנה. המעשה נעשה במידה רבה שלאלימות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכןהפעיל בחופף 21 חודשי מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער. הערעור עלחומרת העונש נדחה. על מעשה נפשע כגון דא ראוי להטיל עונש חמור, הנותן ביטוילסלידה מהמעשה, והחוזר ומגנה את העבריינות השכיחה של התעמרות בזקנים, ועל אחתכמה וכמה הפעלת אלימות כנגדם. העונש כפי שנגזר מתון יתר על המידה, וגם בהנחהשכיום המערער מיצר על מעשיו, ובגלל שהיו לו נקיפות מצפון התוודה על המעשהביזמתו, אין מקום לכל התערבות נוספת לטובתו.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, חשין. עו"ד ש. קרביץ למערער, עו"ד גב' סיגלקוגוט למשיב. 10.1.95).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 7023/93 - תקן מחייב לחמרי גלם המשמשים לייצור רהיטים. ─ *טענת הפליה בין יצרני רהיטים ליבואני רהיטים ..............386 ─* ע.א. 467/91 - "השלמה" של פעולה לטובת נהנה בהוצל"פ לעניין העברת נכס למפרק ─ של החייב. *ביהמ"ש המוסמך לבטל החלטה של יו"ר ההוצל"פ כשמדובר ─ בגוף שבפירוק .............................................387 ─* בש"א 2737/94 - עיכוב ביצוע פס"ד .........................................387 ─* ע.א. 4493/94 - אימוץ ....................................................388 ─* ע.א. 5656/94 - אימוץ ....................................................389 ─* ע.א. 733/91 - שומת מס שבח לדירת מגורים שנמכרה כשיש במקרקעין זכויות בניה ─ נוספות. *גודל שטח המקרקעין שיש לראותו כחלק מדירת המגורים..389 ─* בג"צ 6005/93 - פרסום שמם של עורכי דין בפסקי דין של ביהמ"ש העליון בערעורים ─ על פסקי דין של ביה"ד המשמעתי .............................390 ─* ע.א. 6147/94 - אימוץ ....................................................391 ─* ע.א. 2115/93 - פיצויים בתאונת דרכים. *פיצוי בגין ניצול חופשת מחלה .......392 ─* ע.א. 4999/94 - ערעור בזכות או ברשות על החלטה בבקשה לקיום צוואה ..........392 ─* ע.א. 2003/94 - בקשה לצרף בערעור כמשיב את מי שלא היה צד בערכאה הראשונה ...393 ─* ע.א. 7044/93 - הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד .............................394 ─* בג"צ 3901/94 - שינוי הוראות אגף השיקום לעניין הטבות לנכים ...............394 ─* בג"צ 572/93 ואח' - הפסקת הבנייה באזורי יו"ש ............................395 ─* ע.פ. 5240/93 - הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש ...........................395 ─* ע.פ. 4401+4576/93 - קולת העונש (עבירות מס) ..............................395 ─* בש"א 5759/94 - פטור מהפקדת ערבון ........................................396 ─* ע.פ. 4382+5805/93 - חומרת העונש (שוד) ...................................396 ─* בש"פ 6873/94 - מעצר עד תום ההליכים (פיצוץ מטען מתחת לרכב חונה) ..........396 ─* ע.פ. 3633/94 - חומרת העונש (סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה) .................397 ─* רע"א 5304/94 - סדרי הדין בבקשות לגילוי מסמכים ופיצול הדיון ..............397 ─* בש"פ 6731+6733/94 - מעצר עד תום ההליכים (שוד יצאניות) ...................397 ─* בג"צ 5601/94 - הפקעת קרקעות בירושלים ....................................398 ─* ע.א. 163/94 - מזונות ילדים .............................................398 ─* בש"פ 5744/94 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס ומעשים מגונים של אב בבתו) .....398 ─* ע.פ. 2954+2969/94 - מידת העונש (ביצוע עבירות תקיפה ושידול למעשה סדום ע"י ─ עציר) ....................................................399 ─* ע.פ. 463/94 - חומרת העונש (שוד קשישה) ..................................399 ─
─
─