תקציר סביר כרך מ"ד חוברת 3

בג"צ 2644/94 - שמעון פרצ'יק ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*העמדתו לדין של יאסר ערפאת אם יבקר בישראל(העתירה נדחתה).

א. פרסומים שונים העלו את האפשרות כי יאסר ערפאת יבקר בישראל ועל רקע זה פנוהעותרים למשיב כי יורה על פתיחתה של חקירה פלילית נגד יאסר ערפאת, בשל החשד כיהוא קשור בביצוע רצח והרג של אזרחים. המשיב דחה את הבקשה בציינו כי בינתיים לאידוע אם ערפאת יגיע ארצה, והשאלה היא רק תיאורטית, אך גם לגופם של דברים,בנסיבות הקיימות של ימים אלו, ובכללן ההכרה של ממשלת ישראל באש"ף וקיומו של משאומתן עם אותו ארגון ועם יאסר ערפאת, אין עניין לציבור לנקוט הליך פלילי נגדיאסר ערפאת. העתירה נדחתה.
ב. היועץ המשפטי לממשלה שקל שיקולים רלבנטיים ונתן להם את משקלם הראוי. הגשתושל אישום פלילי - וקיום חקירה פלילית המובילה אליו - הוא עניין הנתון לשיקולדעת (כעין שיפוטי) של היועץ המשפטי לממשלה. לעיתים אין מנוס מאי-העמדה לדין,כאשר העמדה לדין תגרור אחריה פגיעה כה קשה באינטרסים ובערכים שהחברה מבקשת להגןעליהם, עד כי פגיעה כזו אינה שקולה כנגד היתרון שיצמח ע"י העמדה לדין. לדעתהיועץ המשפטי לממשלה העניין שלפנינו נופל לגידרו של מצב כזה, ונראה כי יועץמשפטי סביר רשאי היה להגיע למסקנה זו. אכן, בעניין זה עשויות להיות דעות שונותלאנשים שונים, אך ההכרעה היא של היועץ המשפטי לממשלה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - המשנהלנשיא ברק, הוסיפה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד חייא גרינבוים לעותרים, עו"ד שיניצן למשיב. 12.7.94).

בג"צ 3280/94 - נועם פדרמן ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש ואח'

*מעצר מינהלי של אזרחי ישראל תושבי קרית ארבע(העתירה נדחתה).

א. העותרים נתונים במעצר מינהלי מכוח הצו בדבר מעצרים מינהליים (הוראת שעה)(יהודה ושומרון). הצווים המקוריים הוצאו לתקופה של 3 חודשים וערעורם של העותריםנדחה. בתום התקופה הוצאו נגד העותרים צווי מעצר מינהליים חדשים (שלא נוסחוכצווים להארכת צווי המעצר המקוריים) לתקופה נוספת של שלושה חודשים. העותריםערערו על הצווים (החדשים) בפני שופט צבאי משפטאי וערעורם נדחה. מכאן העתירהשביסודה שלש טענות: כי בהיות העותרים אזרחים ישראליים, אין זה מן המידה להפעילכלפיהם את דין המעצר המינהלי הנוהג ביו"ש ויש להחיל עליהם את חוק סמכויות שעתחרום (מעצרים); צווי המעצר המינהלי (החדשים) הוצאו כצווים מקוריים ולא כהארכתתוקף של הצווים המקורים; לגוף הענין, צווי המעצר המינהלי לוקים בחוסר סבירותקיצוני ודינם להתבטל. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטענה הראשונה - טענה זו כבר עלתה בבג"צ 2612/94 ונדחתה ומכוחה שלאותה הלכה והנמקתה דין הטענה כאן להדחות. אשר לטענה כי צווי המעצר החדשים בטליםמשום שאינם מגלים על פניהם כי הם הארכה של צווי המעצר המקוריים - החקיקה מתוכההוצאו הצווים אינה קובעת כל הוראות באשר לצורך לציין בצו המעצר החדש את דברההארכה של הצו הישן. הדרישה המהותית היחידה היא כי המפקד הצבאי המוציא את הצוהחדש יהיה מודע שמדובר בהארכת מעצר ודרישה זו קויימה בעתירות שלפנינו.
ג. הטענה העיקרית של העותרים היא כי לא היה מקום, לגוף העניין להאריך אתמעצרם. לטענתם לא בא מעצרם המינהלי אלא כדי להרגיע את הציבור, וטעם זה פסולהוא. לחילופין טענו כי יש מקום לנקוט בחלופות למעצר המינהלי כגון גירוש לישראלאו מעצר בית. גם טענה זו דינה להידחות. העותרים הורשעו בעבר בגין עבירות שלהתפרעות, תקיפה ונטילת חלק בתקיפות ערבים. הצידוק למעצר המינהלי אינו נגזר
מהשקפותיהם של העותרים אלא מפעולותיהם בעבר, אשר על רקע מכלול התנהגותם, יוצרתאת הסכנה הקרובה לוודאי לפגיעה ממשית בבטחון האיזור. אשר לחלופה למעצר המינהלי- בהתחשב בחומר הגלוי והחסוי צודקים המשיבים שחלופה למעצר לא תועיל במקרהדנן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ברק.עו"ד ורצברגר לעותר, עוה"ד בלס וניצן למשיבים. 12.7.94).

בג"צ 6658/93 - עם כלביא ואח' נגד מפקד תחנת ירושלים

*קיום אסיפת מחאה ליד מעונו של ראש הממשלה(העתירה נתקבלה).

א. העותרים ביקשו לקיים אסיפה רבת משתתפים מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים.המשיב סרב לבקשה באשר לדעתו נתונה לאדם זכות ההפגנה ליד משרדי השלטון, ולא לידמקום מגוריהם הפרטיים של נושאי משרות ציבוריות. העתירה נתקבלה. ב. לכל אדם בישראל הזכות להפגין ולקיים אסיפה. זכות זו אינה מוחלטת. היקפה שלזכות ההפגנה מוגבל ע"י זכויות חוקתיות (כגון הזכות לתנועה, לקניין ולפרטיות) שלפרטים אחרים. קיימת אחידות בתפיסה כי חופש האסיפה והתהלוכה הינו זכות יסודמרכזית של האדם בישראל, וכי אין בזכותו של איש הציבור לפרטיות ולקניין, כדילשלול את הפעלתה של זכות היסוד לאסיפה ולתהלוכה בכל הנוגע ל"מעונו הרשמי" שלאיש הציבור. ההשקפה המקובלת היא כי המעון הרשמי של איש הציבור נתפס כאובייקטראוי לקיום אסיפה או הפגנה, וכי דינו אינו כדין ביתו הפרטי של איש הציבור. עלכן מכירים הכל - לרבות אלה המסתייגים מקיום אסיפות והפגנות ליד בתים פרטיים שלעובדי ציבור - בזכות להפגין ליד בית הנשיא או מעונו הרשמי של ראש הממשלה אוהמושל. מעונו הרשמי של ראש הממשלה הוא בעל אופי מיוחד. יש בו מסמליות השלטון.הוא שונה מדירות שרד או דירות מגורים אחרות.
ג. עם זאת, הזכות להפגין ליד מעונו של ראש הממשלה אינה מוחלטת. יש לאזן ביןזכותו של המפגין לבין זכותו של ראש הממשלה לפרטיות. גם לו יש להבטיח מקום בויוכל לנוח מטרדות היום ובו ימצא מנוחה בחיק המשפחה. כמו כן יש לאזן בין זכותההפגנה והאסיפה לבין זכותם של השכנים לפרטיות ולקניין. על בסיס עמדה זו נבחנוההסדרים ונקבעו התנאים של קיום ההפגנה, מיקומה ודיוק מועדה ומספר האנשיםשישתתפו בה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, אור. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"ד נ.ורצברגר לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 14.7.94).

בג"צ 1901/94 - ח"כ עוזי לנדאו ואח' נגד עירית ירושלים ואח'

*אכיפת חוקי התכנון והבנייה במזרח ירושלים(העתירה נדחתה).

א. עתירה זו יוצאת חוצץ נגד "מדיניות כללית על פיה אין אוכפים בפועל את חוקיהתכנון והבניה בשטחי העיר שבמזרח ירושלים, למעט שכונות או חלקי שכונותהמאוכלסים על ידי יהודים". העתירה טוענת כי במזרח ירושלים "הרשויות המוסמכותמשתמטות מאכיפת החוק". לא זו בלבד, אלא שגזרי דין הניתנים ע"י בתי המשפטוהמצווים על הנאשמים להרוס מבנים בלתי חוקיים אינם נאכפים. לשם הדגמה מצורףלעתירה נספח הכולל רשימה של 219 תיקים פליליים בהם ניתנו צווי הריסה שיפוטייםסופיים ובמשך שנים לא נעשה דבר לאכיפתם. המשיבים דוחים את הנאמר בעתירה הןבעניינים שבעובדה והן בשאלות משפטיות. מן הצד העובדתי טוענים המשיבים כיהמדיניות שלהם היא לקיים את הוראות החוק ולאכוף את דיני התכנון והבניה. מן הצדהמשפטי טוענים המשיבים כי לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, הביצוע של צווי
הריסה מוטל ע"י ביהמ"ש בראש ובראשונה על הנשפט, ואם אין הוא מבצע את הצו ניתןלנקוט נגדו בהליכים פלילים. לפיכך אין להורות למשיבים שהם יבצעו את הצווים.העתירה נדחתה.
ב. ראשית, מדובר כאן בבחינת הצד העובדתי, ובג"צ היה נתקל בקושי גדול אילוקיבל על עצמו להכריע בעתירה לגוף הענין. אין זה דבר רגיל בעתירות המוגשות לבג"צשהעובדות הבסיסיות שנויות במחלוקת. העותרים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהםבמידה הנדרשת לקביעת התשתית העובדתית לעתירה. ניתן לדחות את העתירה גם בשל טענתהסף כי מדובר בעתירה כוללנית. הסעד המבוקש מתייחס למספר גדול של מקרים שהצטברובמשך 20 שנה לפחות, בלי שביהמ"ש יודע, או יכול לדעת מה הנסיבות של כל מקרה, איןהוא יכול לדעת מראש מה התוצאות הצפויות של הצו המבוקש, ויתכן שבמקרים מסויימיםהתוצאות יהיו בלתי צודקות ואולי אף בלתי חוקיות. כמו כן, צו כוללני קשה לבצעוואף קשה לפקח או לברר אם בוצע במהירות הראויה ואם בוצע כראוי. בג"צ אינו נוטהלהוציא צו, בתחום המשפט הציבורי כבתחום המשפט הפרטי, כאשר קיים קושי מיוחדבפיקוח על ביצוע הצו.
ג. טענת סף נוספת המצדיקה את דחיית העתירה היא שככלל חובה על העותר לצרףכמשיבים לעתירה את כל הנוגעים בדבר, ובענייננו הנוגעים בדבר הם כל אלה שאתהריסת בתיהם מבקשים העותרים.

(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עו"ד דןאבי יצחק לעותרים, עוה"ד יצחק אלירז ועוזי פוגלמן למשיבים. 19.7.94).

בג"צ 595/94 - המועצה המקומית מכבים-רעות ואח' נגד שר הפנים ואח'

קביעת גבולות תחום שיפוט המועצה המקומית מכבים - רעות. קביעת מועצה מקומית מודיעין(העתירה נדחתה).

א. בקשת העותרים היא לבטל צווים שעליהם חתם שר הפנים ואשר לפיהם שונו גבולותתחום השיפוט של המועצה המקומית מכבים-רעות, הוקמה המועצה המקומית מודיעין ונקבעתחום שיפוטה. העותרים מלינים על תחום השיפוט המצומצם שנותר למכבים-רעות כתוצאהמן הצווים, וטוענים לפגמים בהליכים המינהליים שהובילו לשינוי הגבולות. לגופו שלעניין טוענים הם כי הצווים לוקים בחוסר סבירות קיצונית ופוגעים באפשרותה שלמועצת מכבים-רעות, להתקיים ולהתפתח כישות מוניציפאלית עצמאית. העתירה נדחתה.
ב. ההליכים התקיימו כדין וכך גם ההחלטות שנתקבלו אם כי לא תמיד נעשה הדברבדקדוקי הפורמליות. העותרים לא הצביעו על זכות המעוגנת בדין, בהבטחה, או בכלמקום אחר, להרחבת תחום שיפוטה של מכבים-רעות ע"י צמצום תחום שיפוטה של מודיעין.אין חובה שבדין למנות וועדה לענין תחום שיפוט של מועצה מקומית - חובה הקיימתלגבי עיריה - ודי בהחלטת שר הפנים בהמלצת הממונה על המחוז. אעפ"כ הוקמה וועדהשהוסמכה לבדוק את שאלת הרחבת תחום שיפוט המועצה המקומית מכבים-רעות, תוךהתייחסות להחלטות המועצה הארצית לתכנון ולבניה בענין הקמת העיר מודיעין. הוועדההמליצה כי מכבים-רעות תהיה חלק מהישוב מודיעין, אך מנכ"ל משרד הפנים, החליטלהוציא את מכבים-רעות מחוץ לתחום העיר מודיעין ולהשאירה במעמד מוניצפאלי כיישותעצמאית. החלטה זו חייבה שינוי גבולות השיפוט של מכבים-רעות, שכן קודם לכן נכללבתחום שיפוטה כל השטח המיועד לעיר מודיעין.
ג. העותרים טוענים כי על פי סעיף 1(ב) לפקודת המועצות המקומיות לא היה מקוםלהכריז על מודיעין כעל מועצה מקומית, משום שמספר תושביה אינו עולה על 3,000איש, ולמעשה אין בה תושבים כלל. טענה זו אין לקבלה. הטעמים העיקריים ביסודההגבלה של מספר אנשים כאמור, הוא הצורך להבטיח שרשות מקומית תוכל מבחינת גודלהלתת מענה לצרכים המוניציפאליים של תושביה, וכן הצורך בריכוזיות השלטון המקומי
החוסכת בהוצאות. במודיעין הולך וקם ישוב עירוני גדול העתיד לכלול 120,000תושבים, ומתן מעמד מוניציפאלי לישוב בסדר גודל כזה בטרם אוכלס, יוצר את הכליםלפיתוח הישוב העירוני בקנה מידה גדול. כל אלה מהווים "תנאים ונסיבות מיוחדים"שבהתקיימם מאפשרת הסיפא של סעיף 1(ב) לפקודה הנ"ל לחרוג מהאמור ברישא ולהקים אתהמועצה עוד בטרם אוכלס הישוב.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופטת שרטסברג-כהן. עו"דאסף כספי לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 12.7.94).

רע"א 414/94 - חוסיין מרעי נגד ועדת הבחירות למועצה המקומית פרידיס ואח'

*פסילת בחירות למועצה מקומית כאשר נכים הצביעו במכוניות מחוץ לקלפי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. תוצאות הבחירות למועצה המקומית פרידיס הוכרעו על חודם של קולות בודדים.המועמד שנבחר (המשיב 3) קיבל שבעה קולות יותר מיריבו (המבקש). שני מועמדיםנוספים, הגם שלא התפטרו פורמאלית, לא גילו עניין בבחירות. עבור אחד מהם, שלאסיפק פתקי הצבעה, איש לא הצביע, ואילו האחר, שביקש להסיר את פתקי ההצבעה שסיפקאך לא נענה, זכה ב-30 קולות. המבקש הגיש ערעור בחירות וביקש לפסול את הבחירותכאשר בקשתו נשענת על 3 טענות: הימצאותן של 7 מעטפות הצבעה עודפות באחת מתיבותהקלפי; היעדר פתקי הצבעה של אחד המועמדים כאמור; הצבעת נכים מחוץ לחדרי הקלפי,בתוך המכוניות שבהן הוסעו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לפסול את הבחירותוהערעור על כך נתקבל.
ב. באשר לטענה בדבר מעטפות עודפות - לעניין זה בא הסבר מתקבל על הדעת שלמזכיר וועדת הקלפי. באשר לטענה שלא סופקו פתקי הצבעה של אחד מארבעת המועמדים -החובה לספק פתקי הצבעה מוטלת על המועמד והפרת חובה זו מהווה עבירה של המועמד.בענייננו לא מילא המועמד את חובתו, ובנסיבות אלה אין בחסר של פתקי ההצבעה פגםהיורד לשורשו של עניין. די בכך שפקיד הבחירות סיפק פתקים ריקים שבהם יכול היהכל בוחר לרשום את שמו של המועמד לראשות המועצה.
ג. שונים הם פני הדברים באשר להצבעת נכים מחוץ לחדר הקלפי. הליך ההצבעה האמורסותר לחלוטין את סדרי ההצבעה הקבועים בסעיף 61 לחוק הבחירות, שעל פיהם המצביעבוחר בפתק ההצבעה בתא המסתיר אותו מעיני הזולת. הצבעת נכים ומוגבלים מוסדרתבחוק, כאשר בכל רשות מקומית חייב להיות מקום קלפי אחד לפחות שיש בו סידורי גישהלנכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההצבעה כאמור נעשתה בתום לב, והמבקש, שנציגיוהסכימו להסדר זה, הוא עצמו נהנה מדרך ההצבעה הפסולה והוא מנוע מלהעלות טענה זו.מעל הכל, קבע ביהמ"ש, חלק מהמצביעים בדרך הפסולה היו בני משפחתו של המבקש ולכןאין חשש כי הסטייה היתה עלולה להשפיע על תוצאות הבחירות. בעניין זה טעהביהמ"ש.
ד. עילה לפסילת בחירות, קמה בהתקיים שני תנאים מצטברים: הבחירות נוהלו שלא עלפי תחיקת הבחירות; הסטייה מן החוק עלולה להשפיע על תוצאות הבחירות. בענייננו,לא זו בלבד שנפגע עקרון החשאיות, אלא שחופש הבחירה נשלל מעיקרו. בפני הנכים לאעמדה האפשרות לבחור את פתק ההצבעה הרצוי להם, הם נשארו כבולים לפתק שנשאו עימם,שאין לדעת אם משקף הוא את רצונם. אף התנאי שהסטייה עלולה להשפיע על תוצאותהבחירות נתקיים. הוכח כי די בהפחתת שבעה קולות כדי להביא לשינוי תוצאות הבחירותוכי תשעה אנשים הצביעו בדרך הפסולה. העובדה שמדובר בקירבת משפחה של בוחריםלמבקש דווקא והיותם מוכרים כתומכיו אין בה כדי לשנות את התוצאה. יכול אדם להיותבן משפחה של מועמד מסויים, ולהצביע עבור מועמד אחר. אף אם כל תשעת המצביעים היו
מעידים על דרכי הצבעתם, לא היה מקום לייחס לכך משקל של ממש. ראיות חיצוניות עלדרך הצבעה, נוגדות את רוח הבחירות החשאיות.
ה. סעיף 73(ב) לחוק הבחירות, שלפיו "בערעור בחירות רשאי ביהמ"ש... לבטל אתהבחירות...", מעניק לביהמ"ש, בהתקיים עילת פסילה, שיקול דעת אם להורות על פסילתהבחירות. אמות המידה להפעלת שיקול הדעת הן הגשמת רצון הבוחר והבטחת טוהרהבחירות. מכאן כי בהתקיים עילת פסילה יפסול ביהמ"ש את הבחירות, ורק במקריםנדירים יפעיל שיקול הדעת שלא לפסול את הבחירות, היינו כאשר הסטייה מהוראות חוקהבחירות, כשלעצמה, היתה קלה וכאשר האפשרות לשינוי תוצאות הבחירות היא רחוקה.בענייננו, לפחות התנאי הראשון אינו מתקיים שכן הסטייה מן ההליכים שנקבעו בחוקהיתה חמורה ומהותית.
ו. יש לדחות אף את הטענה בדבר מניעות. אין מדובר כאן בזכות המבקש בלבד. בהליךבחירות מוגשמת זכות האזרח לבחור, שהיא אחת מזכויות היסוד של האזרח במשטרהדמוקרטי. מטרת סדרי ההצבעה איננה להסדיר את היחסים בין המועמדים, אלא לאפשרלבוחרים להגשים את זכותם לבחור באופן חשאי ושבחירתם לא תסולף ע"י הצבעה לאכשרה. המועמדים המתחרים אינם רשאים להתנות על הסדרים אלה ואין נפקא מינה אםהדבר נעשה בתום לב או במזיד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר.עו"ד י. ישורון למערער, עוה"ד א. פיש וש. פרנקל לוועדת הבחירות, עו"ד גב' אסנתמנדל לפקיד הבחירות, עו"ד ר. יאראק למשיב השלישי. 21.7.94).

ע.א. 1125/93 - פואד אבו עואד נגד עלי סעיד עמאשה

*הודעת ראש מועצה לחבר המועצה על פסילתו, כאשר מדובר במועצה ממונה ולא במועצה נבחרת(הערעור נתקבל).

א. המועצה המקומית בכפר בוקעאתא (להלן: המועצה) מונתה ע"י שר הפנים. המערערמונה כחבר המועצה והמשיב מונה כראש המועצה. המערער הינו גם עובד מדינה ומשמשבתפקיד של מנהל לשכת שרות התעסוקה ברמת הגולן, המשרתת בין היתר את הכפרבוקעאתא. בידיו כל הסמכויות לחלק עבודה לאלה הפונים ללשכתו. בין מקבלי השירותשל המערער היו בעבר, וישנם בהווה, אנשים שכיהנו ומכהנים כחברי המועצה אוקרוביהם. המשיב, שמונה כאמור לראשות המועצה, שלח ביום 30.11.92 הודעה למערער עלהפסקת תפקידו כחבר המועצה, באשר לדעתו פסול הוא מלכהן כחבר מועצה הואיל והואעובד מדינה ועבודתו עלולה להביא לידי סתירה בין תפקידו בשירות המדינה לביןכתפקידו כחבר המועצה. ביהמ"ש המחוזי אישר את הודעת הפיטורין והערעור נתקבל.
ב. סמכותו של ראש המועצה להודיע לחבר מועצה על הפסקת כהונתו בשל פסלות, לפיסעיף 105(א) לצו המועצות המקומיות, הינה רק לגבי חברי מועצה נבחרים. פסילת חברימועצה ממונים נמצאת בידי שר הפנים בלבד שהוא שמינה את חברי המועצה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד זכי כמאל למערער,עו"ד עמאד דקואר למשיב. 7.7.94).

בג"צ 1921/94 - יוסף סוקר ואח' נגד הועדה לבניה למגורים ולתעשיה... ואח'

*תקיפת חוקיות החלטות הועדה לבניה ולמגורים בענייני תכנון מקומה בביהמ"ש המחוזי ולא בבג"צ(העתירה נדחתה).

א. בהר חוצבים בירושלים מצוי איזור תעשיה. הרשות לפיתוח ירושלים הגישה למשיבה(להלן: ול"ל) שלוש תכניות הנוגעות להרחבת אזור התעשיה, שינוי תוואי דרכיםושינוי יעודם של שטחים. לעותרים טענות שונות נגד שלוש התוכניות. עם פתיחת הדיוןהעלה בג"צ את השאלה אם אין זה מן הראוי כי העניין יידון בביהמ"ש האזרחי. איןהכוונה לכך שבימ"ש אזרחי ידון בסכסוך אזרחי שעניינו רצון העותרים למנוע מטרד,
ובתקיפה עקיפה (אגב-אורחה) יבחן את חוקיות פעולותיה של ה"ול"ל". הכוונה לכךשביהמ"ש האזרחי ידון בסכסוך המינהלי, ובגדרי תקיפה ישירה ינקוט עמדה באשרלחוקיות החלטותיה של הול"ל. מסקנת בג"צ היא כי בסכסוך נשוא העתירה נתונה סמכות(מקבילה) לבג"צ ולביהמ"ש האזרחי, וכי מן הראוי, בנסיבות הענין, כי בג"צ יעשהשימוש בשיקול דעתו ויקבע כי הסכסוך יוכרע בביה"ש האזרחי.
ב. באשר למקרה נשוא העתירה היתה אחידות בביהמ"ש העליון כי יש להביאו בפניביהמ"ש האזרחי. חלוקות היו הדעות בין המשנה הנשיא ברק לבין השופט חשין באשרלמדיניות הכללית הנוגעת להעברת נושאים מבג"צ לביהמ"ש האזרחי. השופט טל הבהיר כימכיוון שבמקרה הנדון מסכימים הכל שיש לדחות את העתירה, שכן מקומו הראוי שלהסכסוך הוא בביהמ"ש האזרחי, אינו נדרש להכריע במחלוקת שבין המשנה לנשיא ברקוהשופט חשין שבנסיבות העניין היא עיונית בלבד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, טל. עוה"ד י. תוסיה כהן ו-י. אמסטרלעותרים, עוה"ד א. קורן וגב' נעמי וייל למשיבות. 6.7.94).

בג"צ 4169/93 - יואל ויעקב ילין נגד מדינת ישראל ואח'

*בקשה לעיכוב ביצוע צו סגירה שניתן במשפט פלילי נגד הפעלת לול(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה בלול עופות מים (מולרדים) שהעותרים מפעילים במושב ביתלחם הגלילית (להלן: המושב). גידול מולרדים כרוך בשימוש רב במים. מי השופכיןהנוצרים גורמים למטרדי ריח קשים. במרבית מדינות המערב נאסר גידול המולרדים.איסור כללי כזה אינו קיים בישראל. חברי המושב מגדלים מולרדים מאז 1980. בראשיתשנות ה-90 הוצאו נגד בעלי הלולים צווי סגירה מינהליים. לנוכח הפגיעה הקשהבפרנסת המגדלים נדחה ביצוע הצווים בשלוש שנים. הוסכם כי בתקופת הביניים יורשובעלי הלולים להפעיל את הלולים הקיימים, אך תיאסר הרחבתם והקמת לולים חדשים. עםבעלי הלולים הקיימים נמנים גם העותרים, ששכרו את משקו של המשיב 8. דא-עקא,שהעותרים הקימו לול נוסף על הלול שהורשו להפעיל, בקירבה מיידית לבית מגוריםבמשק שכן, במקום ששימש חממה לגידול פרחים. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הוציאהצו מינהלי להפסקת הבניה. בהמשך הוצא צו-סגירה מינהלי והעותרים לא שעו לצווים,סיימו את הקמת הלול והחלו לגדל מולרדים. נגד העותר 1 הוגש כתב אישום בגין ניהולעסק המולרדים ללא רישיון. הוא הורשע על פי הודאתו, וניתן צו סגירה ללול.העותרים פנו לבג"צ וביקשו, בין היתר, כי יינתן להם לנהל את לולם, כמו לאחרים.העתירה נדחתה.
ב. העותרים מבקשים למעשה מבג"צ לאפשר להם הפעלת הלול למרות צו הסגירה שלביהמ"ש. דא-עקא, שההליך הראוי לעיכוב ביצוע פסק דין אינו עתירה לבג"צ. לא ניתןלתקוף פס"ד בתקיפה עקיפה ע"י עתירה לצו האוסר על הרשויות לבצעו. בג"צ אינו מפקחעל ההחלטות השיפוטיות של בתי המשפט הכלליים. הדין המהותי אינו משתנה מערכאהלערכאה, ומערכת הדינים החלה על מושא ההתדיינות מיושמת ע"י הערכאה השיפוטיתהמוסמכת. נורמה השוללת אחריות או מקימה הגנה הינה תקפה בכל הערכאות. אכיפהשרירותית בלתי שיוויונית ומפלה של חוק היא נסיבה רבת משקל בגזירת הדין. תהה זוטענת הגנה טובה כנגד הכללת סנקציה של צו סגירה, הנתונה לשיקול דעת ביהמ"ש, עלבעל עסק שהואשם והורשע בניהול עיסקו ללא רישיון, בעוד בעלי עסקים בשכנותומנהלים עסקים זהים ללא רישיון באין מפריע.
ג. גם טענת הפלייה אשר העלו העותרים צריכה להתברר בביהמ"ש האזרחי. אך יש גםלדחות את הטענה בדבר הפלייה לגופה. המשיבים הבחינו בין "לול קיים" לבין "לולחדש" והבחנה זו מגשימה את המטרה של מדיניות הרשויות ומשקפת את האיזון הראוי בין
האינטרס הפרטי לבין האינטרס הציבורי. היא מתירה המשכת מצב קיים עד למציאת פתרוןכולל, אך מונעת פגיעה נוספת באיכות הסביבה ובאיכות חיי התושבים, ע"י איסורהרחבת הלולים הקיימים או הקמת לולים חדשים.

(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ר. יאראקלעותרים, עוה"ד גב' יוכי גנסין, קנט, יגר, וחן למשיבים. 31.7.94).

ע.א. 4506/91 - צבי אהרוני נגד א.ש.ת. כספים בע"מ ואח'

*טענת קיזוז כאשר שיעור החוב שמבקשים לקזז לא הוכח(הערעור נדחה).

א. המערער עבד בחברות של דוד בלס. עסקיו של זה האחרון התמוטטו כשהוא חייבכספים רבים למשיבים (התאגידים הקיבוציים). במסגרת הסדר בין בלס לתאגידיםהקיבוציים המחה בלס לתאגידים חובות שונים ובכללם חוב של המערער לבלס. המשיביםהגישו תובענה נגד המערער והלה העלה טענת קיזוז, המבוססת על חיובי המעבידים - הםהממחים - כלפיו. חיובים אלו כוללים פיצויי פיטורין וזכויות פרישה נוספות.ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי גובהם של חיובים אלה לא נקבע מעולם. קביעת גובההחיוב היתה אמורה להיעשות באמצעות בוררות ובוררות זו מעולם לא יצאה אל הפועל.לפיכך קבע ביהמ"ש כי זכות הקיזוז אינה עומדת למערער. הערעור נדחה.
ב. במשולש היחסים של המחאת זכות, יש לבחון אם עומדת לו למערער זכות קיזוזכנגד הממחה. אם אין בפי המערער טענת קיזוז טובה כנגד הממחה - אין מקום להיכנסלדיון בשאלה באילו נסיבות הוא רשאי להפעיל את זכות הקיזוז כנגד הנמחה. טענתהקיזוז היא טענת הגנה מהותית והנטל להוכיח את קיומה ואת שיעורה רובץ על המערער.בענייננו, קבע ביהמ"ש כי המערער לא הוכיח מה החוב שאותו הוא מבקש לקזז ומכיווןשכך לא הורם הנטל המוטל על המערער.
ג. טענה אחרת בפי המערער היא כי הסמכות נתונה לביה"ד לעבודה שכן מדוברבמחלוקת על סכומים שהם ביחסי עובד מעביד. בעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי כיהסמכות הייחודית מוקנית לביה"ד לעבודה בתביעות מסויימות אשר "עילתן ביחסי עובדמעביד". עילת התובענה בענייננו הינה ההלוואה אשר ניתנה ע"י הממחים (המעביד)לחייב (העובד). עילת תובענה זו אינה "ביחסי עובד ומעביד", אלא מעוגנת בהתקשרותחוזית מן השורה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שי סגללמערער, עו"ד שמואל אור למשיבים. 7.7.94).

ע.א. 2448/92 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד אברהם אשכנזי ואח'

קיבול שיק ע"י בנק. טענה שסגן מנהל סניף בנק חרג מסמכותו בחתימת הקיבול(מחוזי ת"א - ת.א. 2186/90 - הערעור נדחה).

א. משיב פורמלי 1 נתן למשיב פורמלי 2 הלוואה והלה התחייב להשיבה עד לתאריךמסויים. להבטחת פרעון ההלוואה נתן משיב פורמלי 2 למשיב פורמלי 1 שני שיקיםהמשוכים על הבנק. השיקים נמשכו בתחילת נובמבר 1983. המשיב ערב להלוואה זו ומשלאפרע המשיב פורמלי 2 את ההלוואה נאלץ המשיב לפורעה ובתמורה סוחרו לו השיקיםבינואר 1984. על גבם של שני השיקים מוטבעת חותמת המערער "בנק לאומי לישראלבע"מ" ולידה חתימת סגן מנהל הסניף והמילים "מתחייבים לשלם בזמן הפרעון". לטענתהמשיב הציג את השיקים לפרעון סמוך למועד בו סוחרו לו, הבנק סרב לפורעם והשיקיםהוחזרו לו ב-27.6.84. אי לכך, טען המשיב, שלח הוא הודעת חילול לבנק ביום29.6.84. ביום 20.11.90 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד הבנק ושני המשיביםהפורמליים. הבנק הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מטעמים של התיישנות וחוסר עילה
ובקשה זו נדחתה. בקשתו הנוספת של הבנק, למתן רשות להתגונן נדחתה אף היא וניתןפס"ד נגד הבנק לשלם את סכומי השיקים. הערעור נדחה.
ב. אשר להתיישנות - טוען הבנק כי חתימתו על גב השיקים הינה לכל היותר חתימתהיסב, ולפיכך חלה הוראת סעיף 96(א) לפקודת השטרות הקובעת תקופת התיישנות בתשנתיים כנגד מסב. מנגד טען המשיב כי חתימת הבנק על גבי השיקים הינה חתימת קיבולוחלה תקופת ההתיישנות הרגילה של 7 שנים. בעניין זה הדין עם המשיב. הבנק טוען כילפי נוהג הסוחרים אין השיק מיועד לקיבול ולכן אין לראות חתימתו על גב השיקכקיבול. אכן, זה נוהג הסוחרים אלא שנוהג זה אינו כלל בל יעבור. המקרה שלפנינוהוא מקרה יוצא מן הכלל, שבו התחייב הבנק במפורש לשלם את סכומי השיקים. לפי סעיף16(ב)(1) לפקודה, קיבול "צריך שיהא כתוב בשטר וחתום בידי הנמשך; חתימתו בלבד עלפני השטר, בלא תוספת מלים, מספקת...". אולם מקום בו מופיעה חתימה שלא "על פניהשטר", אלא על גבו, זקוקה היא לאינדיקציה מילולית נוספת, ובענייננו מצויים לצדהחתימה המלים "מתחייבים לשלם בזמן הפרעון" על גב השיקים, ודי באינדיקציהמילולית זו כדי להוכיח שמדובר בחתימת קיבול.
ג. טענה נוספת של הבנק היא כי השיקים לא הוצגו לפרעון תוך "זמן סביר" לפיסעיף 74 לפקודה, ולכן פטור הוא מלפורעם לפי סעיף 44(א) לפקודה. ברם, משנקבע כיחתימת הבנק היא חתימת קיבול, אין עוד מקום לטענה זו. אי הצגת "שטר לפרעוןכראוי" גורם לכך כי המושך והמסב מופטרים. לא כן הדין לגבי הקבל. גם מקום בוהופטרו המושך והמסב מאחריותם, לפי סעיף 44 לפקודה בשל חלוף הזמן הסביר לפרעון,עדיין חב הקבל, שכן אחראי הוא לכיבוד השטר כחייב עיקרי, והמושך והמסב הינם רקכעין ערבים. גם טענת הבנק כי מהמילים "מתחייבים לשלם בזמן הפרעון" שנרשמו עלגבי השיקים, עולה כי התחייבות הבנק תהיה בתוקף רק עד מועד הפרעון דינה להידחות.אין במילים האמורות תנייה מגבילה מפורשת ושוללת, דוגמת המלים "בזמן הפרעוןבלבד", שיש בהן כוונה לקיבול מסוייג המוגבל ל"יום הפרעון".
ד. טוען הבנק כי מן הדין היה ליתן לו רשות להתגונן מן הטעם שהחתימות על גביהשיקים מגיעות כדי זיוף, ואף אם מדובר בחריגה מהרשאה - למשיב היתה ידיעה ממשית,או לפחות קונסטרוקטיבית, לגבי חריגה זו ולפיכך אינו יכול להיבנות ממנה. גםטענות אלה דינן להידחות. סעיף 23 לפקודה, שעניינו חתימה שזוייפה או שנחתמה שלאברשות, אינו חל על ענייננו. אין לומר כי כל חריגה מהרשאה כמוה כזיוף. "זיוף"כמובנו בסעיף 23(א) לפקודה, הוא מעשה שהינו בגדר "זיוף" על פי דיני העונשין,ואילו חתימה אמיתית תוך חריגה מהרשאה איננה "זיוף" כהגדרתו בסעיף 414 לחוקהעונשין. אשר להחלת הוראות סעיפים 105-106 לפקודת החברות, הקובעות את דוקטרינתהחריגה מסמכות של מנהלים - הטענה היא כי היתה למשיב ידיעה בפועל או לפחות ידיעהקונסטרוקטיבית על החריגה הנ"ל. ביהמ"ש דחה טענה זו בקבעו כי נטל הראייה להוכיחשסגן המנהל פעל שלא בסמכות מוטל על הבנק והבנק לא הוכיח זאת. אלא שלטענת הבנקאין בידי ביהמ"ש לקבוע עובדות בשלב זה של הדיון למתן רשות להתגונן. ברם, בעינימסתכל תמים יש לראות פעולות כגון אלו שנעשו בידי סגן מנהל סניף בנק, כפעולותשאינן חורגות ממסגרת הרשאתו, וכדי להוכיח היפוכם של דברים היה על הבנק להכבדולפרט את העובדות התומכות בטענתו. משלא עשה כן, עומדת חזקת ההרשאה הלכאורית עלכנה, ובדין לא ניתנה לבנק רשות להתגונן בנקודה זו.
ה. במסגרת הדיון בביהמ"ש המחוזי טען המשיב כי שלח לבנק הודעת חילול והבנק טעןכי הודעה כזו לא הגיעה אליו. הבנק מבקש כי תנתן לו רשות להתגונן בשאלת מהימנותהשל הודעת החילול שהוצגה ע"י המשיב. אמנם, לשונה ועיתוי מסירתה של "הודעת חילול"
שהוצגה ע"י המשיב, מעלים חשד בדבר מהימנותה, אולם עניין זה אינו רלבנטי משנקבעכי החתימה על השיקים היתה חתימת קיבול.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש.הורוביץ למערער, עו"ד ש. סלפוי למשיב. 21.7.94).

ע.א. 5497/91 - רחל לביא ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'

טענה שחתימת ערבות בבנק זוייפה. פסיקת הוצאות(מחוזי חיפה - ת.א. 407/88 - הערעור נדחה).

א. המשיב הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד משיבה פורמלית 2 (להלן: החברה)בגין יתרת חובה בחשבון שניהלה החברה בסניף הבנק. בנוסף תבע הבנק חמישה ערביםוביניהם המנוח פרץ לביא, והמערערת, אשתו של המנוח, הנחזית להיות חתומה על כתבהערבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד שלשה מהערבים וקיבל אותה נגד החברה,המנוח והמערערת. לטובת השלשה שזכו במשפט לא נפסקו הוצאות. המערערת הראשונהמערערת על חיובה ואילו שניים מן הערבים מערערים על כך שלא נפסקו להם הוצאות.הערעור נדחה.
ב. טענתה העיקרית של המערערת נגד תביעת הבנק היתה שאין היא חתומה כלל על כתבהערבות, אלא שבעלה המנוח חתם בשמה תוך זיוף חתימתה. לסתירת גירסה זו העיד פקידבנק, כי הוא זוכר שהמערערת באה עם המנוח לבנק וחתמה על המסמכים המהווים פתיחתחשבון וכתב ערבות. כמו כן העיד הפקיד, כי הוא נהג על פי הוראות מפורשותומחמירות של הבנק אשר חייבו החתמת ערב על כתב ערבות בפני פקיד הבנק המוסמך, וכילא נהג לסטות מהוראות אלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מעדיף את עדותו של פקידהבנק על פי עדות המערערת, כאשר עדותו מקבלת חיזוק מחוות דעת גרפולוגית שהוגשהע"י הבנק, ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים של ביהמ"ש קמא.
ג. הטענה היחידה של המערערת הראוייה להתייחסות, היא הטענה הנוגעת להסתמכותביהמ"ש המחוזי על מסמך שצורף לכתב התביעה אך לא הוגש כראייה. כידוע, מסמךהמצורף לכתב התביעה אינו הופך לראייה מכח עצמו. בעת הסיכומים בפני ביהמ"שהעליון ניסה ב"כ הבנק לתקן את הטעות, ע"י צירוף המסמך כראייה והסתפק בהגשת"בקשה לצרף מסמך לתיק המוצגים", היינו צירוף אותו נספח של כתב התביעה לתיקהמוצגים. הרשם נעתר לבקשה זו, אך בדרך זו לא ניתן לפתור את הבעיה. מה שצריך היהלעשות זו הגשת בקשה להגשת ראייה נוספת בשלב הערעור ובקשה כזו לא הוגשה. התוצאההיא כי מצוי בפני ביהמ"ש מסמך שאליו התייחס ביהמ"ש קמא, מבלי שמסמך זה הוגשכראייה בשלב כלשהו. אולם, חרף הליקוי האמור אין בכך כדי לשנות מתוצאת פסה"ד,שכן היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות לביסוס מסקנתו ללא התחשבות באותו טופס.
ד. המערערים 2 ו-3 ערערו על כך שביהמ"ש המחוזי לא פסק הוצאות לטובתם למרותשתביעת הבנק נגדם נדחתה, בלי שניתנו נימוקים להחלטה זו. גם בעניין זה דיןהערעור להידחות. בדרך כלל אין מקום לערעור שנושאו שיעור ההוצאות בלבד, וזאתלאור ריבוי הערעורים שעניינם היחיד הינו נושא ההוצאות. יחד עם זאת צודקיםהמערערים כי באין נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל דין שזכה את הוצאותיו,יהא אותו בעל דין זכאי לפסיקת הוצאות. כאשר ביהמ"ש סוטה מכלל זה מן הראוי כיינמק החלטתו, או לפחות כי יעלה לכך צידוק מפסה"ד עצמו במשתמע. בענייננו לא נימקביהמ"ש את החלטתו בנקודה זו, ולכן זה אחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן לשעותלערעור שנושאו היחידי הינו הוצאות. אולם לגופו של עניין אין מקום להתערבותבהחלטת ביהמ"ש אף לעניין זה. תביעת הבנק היתה מבוססת על מסמכים אשר נחזו להיותחתומים על ידי המערערים, ורק לאחר שהמערערים הגישו תצהיריהם בבקשה לרשותלהתגונן התברר לבנק כי הם מתכחשים לחתימתם. למעט התצהירים שהוגשו, לא נחקרו
כלל, ולא ניהלו הגנה נפרדת מזו של המערערת. לכך יש להוסיף שכל המערערים היומיוצגים ע"י אותו עו"ד.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד י. נביא למערערים,עו"ד א. הירש למשיב. 7.7.94).

ע.א. 1883/93 - יוסף בלאו נגד "נמליט" קבוצה קואופרטיבית... בע"מ ואח'

*דרך החישוב לפדיון מניה באגודה שיתופית(הערעור נדחה).

א. המערער היה חבר האגודה השיתופית המשיבה ופרש מחברותו ביום 1.8.90. עםפרישתו זכאי הוא לפדיון מנייתו. המחלוקת בין הצדדים היא כיצד לחשב את פדיוןהמניה. לדעת המערער יש לשערך את שווי נכסי האגודה ולקבוע שערך הפדיון של המניההוא החלק היחסי בשווי נכסי האגודה, כיחס שבין מנייתו לכלל המניות באגודה. מנגדסברה המשיבה כי יש ללכת לפי תקנות האגודה, המהוות הסכם בין חברי האגודה לביןעצמם ובין האגודה. בדצמבר 1989, כ-8 חודשים לפני פרישת המערער, נקבע בתקנות כיערך פדיון מניה של חבר פורש הוא 40,000 דולר או 16 משכורות חודשיות, הכל לפיהגבוה יותר. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור נדחה.
ב. צדק השופט בקבעו שאת המניה יש לפדות על פי הסכם ספציפי שנחתם בין כל חבריהאגודה והמערער בכללם, היינו, תקנות האגודה. מזה 20 שנה שהסכמים כאלו נהוגיםבאגודה ורק הערכים משתנים והאגודה נוהגת הלכה למעשה על פיהם. המערער שימש בשעתוכיו"ר ההנהלה והוא חתום על ההסכמים הקודמים והקפיד לנהוג על פיהם עם חבריםשפרשו. גם על ההסכם האחרון הוא חתום. לטענתו ביטל את חתימתו זמן קצר לאחרהחתימה אך טענה זו לאו טענה היא, שכן הוא לא הראה כל עילה מפני מה רשאי הואלבטל את ההסכם ביטול חד צדדי. גם לא הוכח שההסכם נגוע בקיפוח או עושק.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד יוסף קמר למערער,עו"ד א. שטראוסמן למשיבה. 24.7.94).

ע.א. 4501/91 - סמיר רמדאן ואח' נגד מוסבאח רמדאן

*סדרי דין בתיק שהועבר לבורר, חזר לביהמ"ש ב"אבעיה משפטית" וביהמ"ש נתן את פסה"ד במקום הבורר(הערעור נתקבל).

א. המשיב והמערער 3 הם אחים ובעלים משותפים בשתי חלקות קרקע בנצרת - 2/3למשיב ו-1/3 למערער 3. על החלקות בנויים מבנים שבחלקם הינם דירות מגורים ובחלקםבתי עסק. המערער 1 הוא בנו של המערער 3 ועל פי הנטען מחזיק המערער 1 בחנותומחסן בבנין הבנוי על החלקות. בתביעה שהגיש המשיב תבע דמי שכירות ראויים עבורהשימוש בחנות, ובתביעה נוספת תבע המשיב מהמערער 2, שגם הוא אחיינו, דמי שכירותראויים עבור דירה שהוא מחזיק בחלקות. ביהמ"ש המחוזי הביא את בעלי הדין לכללהסכמה למסור את המחלוקת להכרעתו של שמאי-בורר. הוסכם למנות את השמאי אבני כבוררלשם הערכת הנכסים וקביעת דרך חלוקתם בין הצדדים. הבורר הוסמך לשמוע טענותוראיות, לקבוע תשלומים הדדיים ולתת פס"ד לחלוקת הנכס. הבורר התלבט בשאלה כיצדיהא עליו להעריך את הנכס, אם כנכס תפוס או כנכס פנוי. הוא פנה לביהמ"ש בשאלה אםלשום את היחידות בהם מנהל המערער את החנות כפנויות או תפוסות, והוסיף "אבקש...לפסוק באבעיה הנ"ל ולהודיעני על החלטתו". בעקבות זאת נתן השופט החלטה שלפיה"אין צורך בשלב זה שאחליט בטענות לגופן (כיצד להעריך את הנכס)... (ו)זאת שאלהשבה אצטרך להכריע בסוף הדיון בתיק. לעת עתה... אני פוסק בשאלתו של השמאי אבניכי עליו לכלול בהערכתו שני מצבים כפנוי ותפוס". השופט, שלכאורה סיים את מלאכתועם העברת המחלוקת לבורר הפך למעשה את הבורר למעריך ונטל לעצמו את ההכרעההסופית. משהועברה השומה לביהמ"ש ראה השופט עצמו מוסמך להמשיך ולדון בעניין
כאילו לא הוסמך הבורר ופסק במחלוקת שנמסרה להכרעת הבורר, היינו בעניין חלוקתהנכס, וראה כזנוחות את שתי התביעות המקוריות שהובאו לדיון בפניו ולהכרעתו.הערעור נתקבל.
ב. על פי חוק הבוררות רשאי הבורר להביא לידי ביהמ"ש שאלה משפטית, בדרך אבעיהלשם מתן חוות דעת. אבעיה המוגשת לביהמ"ש יכולה שתהיה במהלך הבירור וזו "בעייתעצה", או בסיומו של הדיון והיא מוגדרת אז כ"בעיית פסק". בענייננו הוצגה בפניהשופט "בעיית עצה" וכל שהיה עליו לעשות הוא להחליט כיצד יש לשום את הנכסים,כפנויים או כתפוסים. אולם לא זה מה שקרה. הבורר לא בירר, השמאי העריך ולא פסק,השופט לא עץ עצה אלא פסק, לא במחלוקת שהובאה להכרעתו מלכתחילה, אלא במחלוקתשנמסרה להכרעת הבורר.
ג. המערער מתרעם על כך שביהמ"ש פסק בעניין שנמסר לבוררות ושהחליט שהנכסיםיוערכו כפנויים. לסברתו, פסק דינו של השופט בטל מעיקרו והוא עותר לכך שיבוטלפסה"ד ושייקבע כי הסמכות לדון בעניין הנכסים וחלוקתם הוא לבימ"ש השלום. המשיביםחולקים על חלק מקביעותיו של השופט וטוענים כי ביהמ"ש טעה בכך שמחק את התביעותהמקוריות. למעשה צודקים שני בעלי הדין. העניין שהועמד במחלוקת בהסכם למינויבורר-שמאי, אמור היה לידון ע"י הבורר, והשופט לא היה מוסמך לדון ולהחליט בו.כיוון שכך יש לחזור לנקודת הזינוק שבהליכים אלה, לבטל את פסה"ד ולהתחיל מחדשבדיון בתביעות המקוריות שהוגשו ע"י המשיב, שהיה התובע בדרגה הראשונה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. לידאווילמערערים, עו"ד נ. חאיק למשיב. 26.7.94).

ע.א. 5246/91 - גבור סברינה מפעלי טכסטיל בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים

*בקשה לקיזוז חוב במס שבח נגד תשלומי מס הכנסה כאשר החוק מאפשר רק קיזוז של מס הכנסה או מס חברות(הערעור נדחה).

א. סעיף 181ב' לפקודת מס הכנסה קובע כי "חבר בני אדם שהוציא... סכומים בשלהוצאות שניכויין אינו מותר... ישלם לפקיד השומה... מקדמה... מהסכומיםהאמורים...". סעיף 181ג' קובע כי אם "שילם חבר בני אדם... מקדמות על פי סעיף181ב' לשנת מס פלונית, בסכום העולה על סכום המס שהוא חייב לשלם באותה שנה, לאיוחזר לו הסכום העודף, אולם אם על הכנסתו באותו עסק... יהיה חייב במס בשניםהבאות, יקוזז הסכום העודף כנגד המס". נקודת המוצא של סעיף 181ג' היא, כיהמקדמות בגין הוצאות עודפות העולות על חבות המס אינן מוחזרות לנישום. הנטל רובץעל הנישום להראות, כי הוא רשאי לקיים את חיוב המס בשנים הבאות על דרך של קיזוזהמקדמות. המערערת שילמה בשנות המס 1986 ו-1987 מקדמות בשל הוצאות עודפות מכחסעיף 181ב'. למערערת לא היתה הכנסה חייבת במס בשנת 1987 אך אותה שנה מכרה נכסמקרקעין וחוייבה בתשלום מס שבח. היא ביקשה לקזז את עודף המס שנגבה בשל ההוצאותהעודפות כנגד החיוב במס שבח, אך פקיד השומה סירב להתיר את הקיזוז, בנימוק שניתןלקזז את ההוצאות העודפות רק נגד חיוב של מס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי אישר אתמסקנתו של פקיד השומה והערעור על כך נדחה.
ב. קיומה של פרשנות מפורשת סטטוטורית של ביטוי מסויים המופיע בדבר חקיקהמהווה נקודת מוצא להליך הפרשנות. הביטוי "מס", המופיע בסעיף 181ג' הנ"ל, מפורשבפקודה. סעיף 1 לפקודה קובע, כי "'מס הכנסה' או 'מס' - בין מס הכנסה ובין מסחברות המשולם על פי פקודה זו". הדברים פשוטים. אין ספק שמס שבח מקרקעין איננומס הכנסה ובוודאי לא מס חברות. כיוון שכך דין טענות המערערת לדחייה. הפעלתקיזוז ע"י חייב מחייבת הסתמכות מצידו על מקור בדין המהותי המתיר לו לקזז חוב
שלו לנושה כנגד חוב של הנושה כלפיו. התרת קיום חיוב מס שבח בדרך קיזוז עודףהמקדמות מנוגדת ללשונו המפורשת של החוק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל מלמןלמערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 3.7.94).

בג"צ 4094/92 - בני עטרות, מושב עובדים... בע"מ נגד שר הבינוי והשיכון

*הבטחה לבניית מעבר תת קרקעי בכביש העובר בתוך מושב(העתירה נדחתה).

א. המושב בני עטרות עתר לבג"צ לחייב את המשיבים לקיים הבטחה למושב, בדברסלילתו של מעבר תת-קרקעי לכלי רכב חקלאיים בצומת כביש 40 וכביש 4613 הידוע גםכ"צומת בדק". המשיבים מודים במתן ההבטחה אך טוענים כי טרם הגיעה השעה לקיומה,שכן תכנונו הסופי של הצומת טרם הושלם. מוסיפים המשיבים וטוענים כי בימים אלהנמצאת בשלבי תכנון מתקדמים תכנית חדשה השונה תכלית שינוי מן התכנית שלקראתמימושה ניתנה ההבטחה האמורה, ואם תאושר התכנית החדשה יבוטל כליל כביש 4613 ובכךיתבטל הצורך בסלילתו של המעבר התת-קרקעי. העתירה נדחתה.
ב. הטעם העיקרי של המשיבים נעוץ בכך כי אם תאושר התכנית החדשה, יוצא כביש4613 מרשת הכבישים המיועדת לשרת את התנועה באיזור וישוב להיות, כפי שהיה בעבר,דרך פנימית של המושב. אז יתייתר הצורך בסלילתו של המעבר התת קרקעי, הכרוכהבהשקעת ממון ציבורי בסכום ניכר ונכבד. ב"כ העותר הסכים כי אלמלא הבטחת המשיבים,לא היה לו פתחון פה לטעון, שחרף הכוונה לשנות את פני התכנית האזורית המקורית,מוטל על המשיבים לסלול את המעבר התת קרקעי. דא עקא, שגם על ההבטחה שוב אינויכול, בנסיבות הקיימות, לסמוך דרישתו, שכן הבטחה ניתנה על יסודה של התכניתהקודמת ואם התכנית הזו נזנחה יש בכך משום שינוי נסיבות המעמיד למשיבים הצדק שלאלקיים את הבטחתם. באשר לשאלה אם ניתן לצפות שתכניתם החדשה של המשיבים תתממשבתוך זמן סביר - על כך נמסר מפי המשיבים כי יש יסוד לקוות שהתכנית החדשה תופקדעוד במהלך שנת 1994 ויש סיכוי שהתכנית תאושר עד לסוף 1996, כך שבמחצית הראשונהשל שנת 1997 ניתן יהיה להתחיל בביצועה. לוח זמנים משוער זה נראה סביר.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. גינרלעותרת, עו"ד מ. בלס למשיבים. 4.7.94).

ע.פ. 5928/93 - דרס ביאדגלין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה בדקירות סכין)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער ביקר במועדון ברח' יצחק שדה בתל-אביב. פרץ ריב דברים בינו לבין אחדבשם איתן שבילה אותה שעה במועדון. בעקבות זאת ניגש המערער לאיתן, שלף סכיןקומנדו מסוכנת ומשוננת ודקר את איתן בחזהו. נגרמה לאיתן פגיעה בעורק בית החזהובריאה, הוא הובהל לביה"ח ורק טיפול מהיר הציל את חייו. מאבטח שניסה להפריד ביןהמערער לבין איתן נדקר אף הוא אך לא בצורה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אתהמערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וכן בפציעה בנסיבות מחמירות וגזר לו3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור ביקש להפחית מן העונש בהתחשב בכך שלמערער אין הרשעות קודמות, כיהוא עולה חדש והיה שתוי בעת ביצוע העבירות. ברם, השימוש בסכינים במועדונים הפךלתופעה תדירה ומסוכנת בחיינו. עצם נשיאת סכין קומנדו כה מסוכנת בכיסו שלהמערער, אשר אינו היחיד הנוהג כך, מצביעה על הסכנה לציבור הנובעת מ"תרבותהסכין" המתפתחת. הפגיעה באיתן היתה חמורה מאוד. אין להתעלם מהנסיבות המקלותשהועלו ע"י הסניגור, כאמור, אך ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון עובדות אלה ואלמלא
כן היה מקום לגזור עונש חמור יותר. על בתי המשפט לתת חלקם בהחדרת התודעה לציבורכי שימוש בסכינים הינה תופעה שלא תיסבל וזאת ע"י ענישה מתאימה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, טל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דןקרמזין למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 13.7.94).

בש"פ 3159/94 - מאיר דרעי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (זיוף ומרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בשורה של עבירות,ובכללן כי הוא יחד עם אחר זייפו חתימות על 25 שיקים שנגנבו ממוסדות שונים,הדפיסו בהם שמות מוטבים, והטביעו חותמת המוסד. הם גם זייפו תעודות זהות ופדו אתהשיקים מסניפי בנק שונים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכיםוהערר נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיים חשש לגבי העורר שיימלט מאימת הדין. בעניין זההזכיר ביהמ"ש שורה של עובדות, ואולם אין לומר כי בעובדות אלה, שלא הוצגה להןתשתית מספקת, יש כדי להצדיק את המעצר של העורר. אין בעובדות אחרות שעליהן סמךביהמ"ש המחוזי כדי להצביע על חשש של ממש בדבר השפעה של העורר על עד המדינה שהואקרוב משפחתו. אין גם לקבל את הטענה כי שחרורו של העורר יהווה סכנה לציבור וכיאין בחלופה למעצר בית מלא כדי להשיג את מטרות המעצר. ניתן להשיג את מטרת המעצרע"י חלופה בתנאים שיש בהם כדי להבטיח שהעורר ירותק למקום מגורים אחד תחת השגחה.לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ובתנאים מגבילים.

(בפני: השופט אור. עו"ד צבי נח לעורר, עו"ד אלי אברבנאל למשיבה. 17.6.94).

בש"פ 3099/94 - מדינת ישראל נגד פלוני

*שחרור בערובה (דקירות סכין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם כי במהלך קטטה איים עלהמתלונן כי ידקור אותו, וכשבוע לאחר האיומים, תקף את המתלונן וניסה לדקור אותו.התפתחה קטטה ובן דודו של המתלונן שהתקרב למקום נפגע מדקירת סכין בבטנו ובזרועו,פונה לבית החולים ונותח. ביהמ"ש המחוזי ציין כי קיימת עילת מעצר באשר מדוברבעבירת אלימות תוך שימוש בנשק קר בגדר העבירות המצויינות בסעיף 21א'(א)(2)לחסד"פ. כששקל השופט אפשרות של חלופה למעצר קבע כי נער היוצא מביתו מצוייד בנשקקר כדי לפתור את בעיותיו, אפילו לשם הגנה עצמית כטענתו, מסכן לא רק את שלומו שלהמתלונן אלא גם שלומם של אחרים המקורבים אליו. הסיבה היחידה שבגללה החליט השופטלשחרר את המשיב, בינתיים, בערבות היא, גילו הצעיר של המשיב, כבן 18, ללא עברפלילי, עובדה המצדיקה לקבל תסקיר מאת שירות המבחן אשר איננו מסוגל להמציא כזהמאחר והשירות מושבת. הערר נתקבל.
על אף גילו הצעיר של המשיב, אין חובה - בהליכי מעצר עד תום ההליכים - לקבלתסקיר שירות המבחן. לצורך העניין, גם בהנחה כי נכונים כל דברי הסניגור בדברעברו הנקי של המשיב, היותו בשנת לימודיו האחרונה בבית הספר לפני הגשת בחינותהבגרות וכיוצא באלה, הנסיבות כה חמורות עד כי אין מקום לחלופה למעצר. עלהעבירות מהסוג דנן הביע ביהמ"ש העליון דעתו לא אחת, כי על ביהמ"ש להעמיד בראשמעייניו את השיקול הציבורי ולהורות על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. לפיכך ישלהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת שטרסברג כהן. 3.6.94).

בש"פ 2923/94 - אבינועם מרדכי נגד מדינת ישראל

*רשות ערעור בהחלטת מעצר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בעבירה של החזקת הירואיןבמשקל של 3.73 גרם נטו שלא לשימוש עצמי ובימ"ש השלום הורה על שחרורו בתנאיםמגבילים. ביהמ"ש המחוזי בדק, בערעור, את נימוקיו של שופט השלום אחד לאחד והורהעל מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בימ"ש השלום ציין כי ייתכן והמשיב יוכיח שימוש עצמי בסמים, אך קביעה זו אינהיכולה לעמוד, שכן המשיב לא טען לשימוש עצמי ולא היה מקום להתייחס לאפשרות הגנהשלא הועלתה בשום צורה ע"י המשיב כאל שיקול לשחרורו בערובה. לגופו של עניין,הלכה ידועה היא כי בעבירות סמים אין חלופה נאותה למעצר אלא במקרים חריגים.בבקשות המעצר דנו שתי ערכאות קודמות, ומצוות המחוקק היא כי שתי ערכאות שלהמערכת המשפטית מספיקות כדי ללבן שאלות מהסוג הנדון במידה נאותה. רק במקריםמיוחדים, כאשר מתעוררת נקודה של חשיבות עקרונית או כללית, או שקיים חששלהיווצרות עוול או אי צדק חמורים, תאופשר פניה לביהמ"ש העליון לדיון שלישי.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד בנטין למבקש, עו"ד אילון אינפלד למשיבה.5.6.94).

ע.א. 4312+4623/92 - צור - שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד דינה ושרון רולל

*פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המנוח מיכאל רולל נהרג בתאונת דרכיםוהמערערת (להלן: המבטחת) אחראית לפצות את תלוייו של המנוח על נזקיהם עקב פטירתובתאונה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע את גובה הפיצויים והוגשו שני ערעורים - ערעורהמבטחת הטוען נגד גובה הפיצויים וערעור התלויים נגד מיעוטם. הערעורים נדחו.
טענתה העיקרית של המבטחת היא כי טעה ביהמ"ש בכך שלא לקח בחשבון את תרומתה שלאלמנת המנוח לקופת המשפחה בחייו של המנוח, תרומה שהיתה צפוייה גם בעתיד, בחישובהפסד התמיכה של התלויים. בטענה זו יש ממש. כשהעידה בביהמ"ש השתכרה האלמנה 2,000ש"ח לחודש ויש לצפות שהיא עתידה להשתכר במקצועה ככימאית. כך היה המצב גם לולאנפטר המנוח בתאונה וכך ניתן לצפות אותו היום לאחר מותו. בנסיבות אלה היה עלביהמ"ש להתחשב, לעניין הפסד התמיכה בעבר, ובחישוב הפסד התמיכה בעתיד. מאידך,עולה מעובדות המקרה שהתלויים קופחו בשניים: בקבעו את גובה הכנסת המנוח לא התחשבביהמ"ש בהכנסה נוספת שהיתה צפוייה למנוח מקרן השתלמות לה הפריש המעביד כספים;ביהמ"ש יצא מן ההנחה שלא הוכח שהמנוח יהיה זכאי לפנסיה לאחר פרישתו מהעבודה ועלפי הראיות, היתה הפרשה מצד המעביד להבטחת קבלת פנסיה. אין בראיות כדי לאפשרחישוב מדוייק של הסכום שהיה מקום לפסקו בכל אחד מהפרטים הנ"ל לטובת המערערתולטובת המשיבים, וניתן לומר, בדרך אמדן, שהליקויים שבפסה"ד לרעת כל אחד מהצדדיםמתקזזים זה מול זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"דאהוד שטיין למערערת, עו"ד דוד קירשנבאום למשיבים. 19.6.94).

רע"א 3054/94 - בנק הפועלים בע"מ נגד אשד... בע"מ ואח'

*הפסקת חקירה נגדית של מצהיר בסדר דין מקוצר ומתן רשות להתגונן
(הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש רשאי להפסיק חקירת נתבע בסדר דין מקוצר על תצהירו אםזו נתארכה יתר על המידה וליתן למבקש רשות להגן (ע.א. 52/62 פד"י ט"ז-1261).טענות המבקש אינן מצדיקות מתן רשות לערער על ההחלטה ואין בהן אלא משום הטרדתביהמ"ש לשווא. הבקשה נדחתה ללא צורך לבקש תשובה והבנק חוייב בתשלום הוצאותלאוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח.