ע.פ. 1145/92 - פלוני נגד מועצת רואי חשבון
*הרשעת רואה חשבון בהתנהגות שאינה הולמת בעקבות פרסום בקורת על מאזן בלי בדיקה מוקדמת ראויה(הערעור נדחה).
א. בעיתון גלובס פורסם מאמר של המערער, ובו סקירה על המשמעויות הכלכליות שלמאזן קו-אופ, תל אביב, (להלן: הקו-אופ), בשנת 1988. המאמר נכתב לבקשתה של כתבתהעיתון. במאמר שנשא את שמו ותוארו של המערער כרואה חשבון, צויינו ליקוייםכספיים ומצבו הרע של הקו-אופ כפי שעולה מן המאזן. הניתוח של המערער צוטט במרביתהעיתונים היומיים וזכה להדים רבים בתקשורת האלקטרונית. המערער רואיין גם ברדיוואמר כי לא מן הנמנע שהנתונים המלאים יותר גרועים מאלה שעולים מן המאזן.הקו-אופ הגיש תלונה למועצת רואי חשבון נגד המערער, מונתה וועדה, וזו המליצה עלהעמדתו לדין משמעתי של המערער. המועצה הרשיעה את המערער בהתנהגות שאינה הולמתאת כבוד המקצוע וגזרה לו עונש של התראה ללא פרסום שמו. הערעור נדחה.
ב. ועדת החקירה של המועצה מצאה את ה"התנהגות שאינה הולמת" בנושא אחד, ומועצתרואי החשבון מצאה אותו אשם בהתנהגות שאינה הולמת בנושא אחר. התעוררה השאלה אםהמועצה יכלה להרשיעו בעבירה משמעתית שונה מזו שעליה המליצה הוועדה. על כך השיבביהמ"ש העליון, בפס"ד עיקרי מפי השופט טל, בחיוב. זאת משום שהעבירה השניה שבההורשע המערער עולה מן העובדות שהוכחו בפני המועצה ולמערער ניתנה הזדמנותלהתגונן בפני העבירה המשמעתית האחרת. לגופו של ענין החליט ביהמ"ש העליון, לאחרשהתייחס לשאלה אם המערער צריך היה להתראיין, כי אין פגם בהתראיינות רואה חשבוןוכתיבת ביקורת. עם זאת ראה השופט טל את העבירה המשמעתית בצורת ההתראיינות שלהמערער שלא הצטיינה בזהירות ובאיפוק. צורת ההתראיינות אכן חרגה מהתנהגות הולמת,אבל לא מפני שהעדיף המערער שלא להתראיין, אלא מפני שבראיונות התבטא המערער שלאבזהירות ואיפוק הדרושים. מנגד סבר הנשיא שמגר, ואליו הצטרף השופט בך, כיההתנהגות שאינה הולמת את המערער נובעת מכך שהמערער לא הקפיד על בדיקה מוקדמתראוייה של המאזן וסמך על כך שכל מה שקיים בנושא שהוא ראה בפניו, נעשה כבר ע"יהעיתונאית שביקשה חוות דעתו. האחריות לבדיקת החומר חלה על איש המקצוע שחייבלהקפיד על תיאור מהימן, שקול ובדוק, כדי שאמינותו האישית והאמינות המקצועיתיישמרו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, טל. עוה"ד א. גולדנברג ונ. זקלר למערער,עו"ד גב' אביה אלף למשיבה. 4.7.94).
ע.א. 439/88 - מדינת ישראל רשם מאגרי מידע נגד משה ונטורה ואח' (מחוזי י-ם - ע.ש. 35/87 - הערעור נתקבל).
*סירוב לרישום מאגר מידע שעניינו הפצת רשימות של בעלי שיקים שלא כובדוא. המשיבים פנו אל הרשם בבקשה לרשום מאגר מידע "מעוז שרות לפיננסים", עפ"יסעיפים 8 ו-9 לחוק הגנת הפרטיות (להלן החוק).
בשאלון שמילאו ציינו כי תוכןהמאגר יהיה מידע על המחאות, שטרות והתחייבויות (להלן המחאות) שלא כובדו. אתהמידע התכוונו המשיבים לקבל מבעלי עסקים, חברות כלכליות וכדומה ולהפיצוברשימות, אחת לשבועיים בין העסקים, ובמקביל להפיץ את המידע בין מנויים ובכתבעת, כך שמי שיצטרך יוכל להשיגו. הרשם סירב לבקשתם של המשיבים בהסתמכו על סעיף10(א) לחוק, שלפיו לא ירשם מאגר מידע המהווה "מסווה לפעילות בלתי חוקית". הרשםראה בניהול מאגר מידע כבקשת המשיבים פעולה בניגוד לסעיף 2(9) לחוק הקובע כיפגיעה בפרטיות הינה, בין היתר "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם אומסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"שקיבל את הערעור וקבע כי פעולותיהם של המשיבים אינן נכנסות בגדרו של סעיף 2(9)לחוק ועל כן יש לרשום את מאגר המידע. הערעור נתקבל.
ב. המשיבים העלו טענה מיקדמית כי המערער צריך היה לקבל רשות ערעור לביהמ"שהעליון. את טענתם סומכים הם על כך כי לפי סעיף 10(ב) אם הרשם מסרב לרשום מאגר"רשאי בעל המאגר לערער... לפני ביהמ"ש המחוזי תוך 30 יום". מכיוון שפניהלביהמ"ש המחוזי, כך טענת המשיבים, הינה "ערעור" הרי הערעור לביהמ"ש העליון הואכבר ערעור שני ולכן דרושה רשות ערעור. טענה זו דינה להידחות. השאלה אם ביהמ"שדן בסוגייה כערכאה ראשונה או כערכאת ערעור אינה מוכרעת לפי שמו הפורמלי שלההליך. המבחן מהו "ערעור" ומהו שימוש בסמכות מקורית הינו מבחן משפטי מהותי. אםיושבת הערכאה דלמטה כמבקרת החלטה מינהלית, או החלטה אחרת שאין בה סממניםשיפוטיים, הרי היא משתמשת בסמכות מקורית, והחלטתו של הרשם במקרה דנן היאמינהלית גרידא.
ג. טענה מיקדמית שניה של המשיב היא כי הערעור הוגש באיחור. גם טענה זו דינהלהידחות. הערעור הוגש תוך 40 יום, כך שהמערערת נופלת בתחום 45 ימים שהקציבו להתקנות סדר הדין האזרחי. העובדה שסעיף 10(ב) הנ"ל קובע שיש לפנות בערעור עלהחלטת הרשם לביהמ"ש המחוזי תוך 30 יום, אינה אומרת כי 30 ימים בלבד עומדיםלרשות המערער גם בהגשת ערעור על פסיקת ביהמ"ש המחוזי.
ד. באשר להיקף סמכותו של הרשם לסרב רישום - לרשם סמכויות פיקוח נרחבות עלאופן הניהול והשימוש שנעשה במאגר. סמכותו לסרב רישום אם יש "יסוד סביר להניח כיהמאגר משמש מסווה לפעילות בלתי חוקית". המשיבים טענו כי איסורים הנובעים מהחוקעצמו, כגון פגיעה בפרטיות, אינם נתפסים בגדר "פעילות בלתי חוקית" המסמיכה אתהרשם לפסול את הרישום אך טענה זו יש לדחות. כל פעילות בלתי חוקית, בין עפ"יחוקים אחרים ובין עפ"י החוק עצמו מהווים עילה לסירוב הרישום. שאלה פרשנית אחרתהיא כיצד יש לפרש את הביטוי "...המאגר משמש מסווה לפעילות בלתי חוקית"? האםהמונח "משמש" כולל גם דרכי איסוף המידע או רק את המטרה שלשמה הוקם המאגר. על כךהתשובה היא כי הוא כולל גם את דרכי איסוף המידע.
ה. השאלה הבאה היא האם הפרטים שהמשיבים מבקשים לאסוף מהווים "ידיעה עלענייניו הפרטיים של אדם" אשר אסור למסרה לפי סעיף 2(9) לחוק. ביהמ"ש המחוזי סברכי יש לתת "למונח עניינים פרטים" פירוש מצמצם, כאשר לגישתו החלק הכולל את שמוואת יתר פרטיו האישים של הלקוח איננו "עניין פרטי", שכן כל הפרטים האלה נמסריםע"י מושך השיק כי הם רשומים על השיק. באשר לשאלה אם מדובר ב"ידיעה שנמסרה" בכלהנוגע לעובדת אי פרעון השיק סבר ביהמ"ש כי אין מדובר פה בידיעה אלא "במעשהשהיה..." ולפיכך אינו נכנס בגדר סעיף 2(9) המתייחס למקרים של מסירת ידיעה ולאקליטת מידע באופן אחר. גישה זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. ביהמ"ש העליוןהתייחס בהרחבה למונח "ענייניו הפרטים" של אדם, המוגנים ע"י החוק, ולאחר סקירהמקיפה של הנושאים הגיע למסקנה כי הפצת המידע אותו מבקשים המשיבים מהווה פגיעהבפרטיות של אדם. אכן, החוק קובע כי ניתן לפגוע בפרטיותו של אדם אם הוא מביעהסכמה לכך, בין במפורש ובין מכללא, אולם העובדה שאדם מוסר שיק אינו מהווה הסכמהמצידו למסירת הפרטים המצויים על השיק לכל מאן דהו.
ו. טוענים המשיבים לקיום הגנה לפי סעיף 18(3) לחוק הקובע כי במשפט פלילי אואזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהיה זו הגנה אם "בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותהבנסיבות העניין...". גם טענה זו נדחתה לאחר ניתוח מקיף של המושג "עניין ציבורי"והשלכתו על ענייננו. עוד טוענים המשיבים שיש חשיבות למאגר כמסייע במניעתעבריינות פלילית של משיכת שיקים ללא כיסוי. אולם המחוקק עצמו קבע אמצעים כדילהתמודד עם התופעה של הפצת שיקים ללא כיסוי והסדיר את דרך הפצת המידע עלחשבונות מוגבלים. מה שמבקשים המשיבים הוא לפרסם כל מי ששיק שלו חזר מכל סיבה
שהיא, כאשר במקרים רבים מאוד יכול להיות מדובר בשיק שחזר מחמת טעות או מחמתמחלוקת אזרחית וכיוצא באלה נושאים והפרסום יפגע במושך השיק. תנאי נוסף הכרחילקיומה של הגנת סעיף 18(3) הינו כי "הפירסום לא היה כוזב". קשה להניח כי בידיהמשיבים אמצעים להבטיח כי המידע המגיע לידיהם הינו אכן נכון ומדוייק.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך, הוסיפו הערותהשופטים קדמי וגב' שטרסברג-כהן. עו"ד משה גולן למערערים, עו"ד י. שפיראלמשיבים. 27.7.94).
ע.פ. 2439/93 - אלן זריאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס(מחוזי ת"א - ת.פ. 285/92 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וגב'שטרסברג-כהן נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. המתלוננת שעלתה מרוסיה לישראל עם בני משפחתה הצטיינה ביופיה, ושאפה להיותדוגמנית. היא סיימה קורס דוגמנות ואף הצטלמה מספר פעמים בסוכנויות לדוגמנים.באחד מימי יולי 1992, והיא אז בת 17 וחצי, קראה מודעה שפירסם המערער כי הואמחפש מועמדים ומועמדות לפרסומות אופנה. היא באה אליו יחד עם אמה, והמערער הסבירלשתיים כי כדי לייצג את המתלוננת להשגת עבודות בדוגמנות עליו להכין תצלומיםלדוגמא, תמורת אלף ש"ח. לפגישה השניה שוב באה האם יחד עם הבת, והאם שילמהלמערער 700 ש"ח על החשבון. האם הלכה לביתה והמערער צילם את המתלוננת בתנוחותובלבוש שנקבעו על ידיו. במהלך צילומה בבגד ים שלח המערער ידיו לעבר גופה החשוףאך המתלוננת הדפה אותו. המתלוננת הגיעה לסטודיו בשלישית לפי הזמנת המערער כדילבחור מבין התצלומים שצילם את התצלומים המתאימים. המערער הציע למתלוננת עבודתדוגמנות בפירסום מצעים ומכיוון שהיו בסטודיו אנשים רבים ביקש ממנה להמתין. בשעה30:6 בערב, לאחר שהסטודיו התרוקן, התפנה המערער למתלוננת, הניח על ריצפתהסטודיו מזרנים ועל פי הדרכתו פשטה המתלוננת בגדיה ונשארה בתחתונים. כך צילםצילומים שונים. בסופו של דבר קיים יחסי מין עם המתלוננת והשאלה שבמחלוקת היא אםיחסי המין התקיימו בהסכמת המתלוננת או שהמערער אנס אותה.
ב. ביהמ"ש המחוזי אומר בפסק דינו המרשיע כי הוא קובע את המהימנות לא עפ"י"התנהגותם של העדים" על דוכן העדים, אלא עפ"י ניתוח לוגי הגיוני של הראיותוהסקת מסקנות מתוך ניתוח זה. השופט מנתח אחד לאחד את האירועים שאירעו ביןהמערער לבין המתלוננת, ואת דחיית גירסת המערער וקבלת גירסת המתלוננת משתיתהשופט על מספר תמיהות העולות מגירסתו של המערער. הערעור נתקבל ברוב דעותהשופטים בך וגב' שטרסברג-כהן, בשני פסקי דין נפרדים, נגד דעתה החולקת של השופטתדורנר.
ג. השופטת שטרסברג-כהן: בטיעון העלה הסניגור את הטענה שיש לבטל את ההרשעה ולומחמת שהשופט לא הכריע בשאלת המהימנות, לא קבע שהוא מאמין למתלוננת ואינו מאמיןלמערער, והשתית מסקנותיו על מאזן הסתברויות כבמשפט אזרחי וקבע העדפות הנובעותמניתוח לוגי של האירועים ולא עפ"י התרשמות מן העדים. אכן, התרשמותו האישיתהישירה והבלתי תמציתית של השופט מן העדים המעידים בפניו, מהווה, ברוב המקרים,מרכיב מכריע בתהליך קבלת החלטתו. אולם אין זו הדרך היחידה והבלעדית להגיע לחקרהאמת. הסניגור הפנה לפסק דין אחר שניתן ע"י אותו שופט ובו נאמר: "אני, שאיננימכיר בכישורי לקבוע מהימנותם של עדים ע"פ התרשמות, נמנע מלפסוק ממצאים עפ"יהתרשמות מעדים... אני מפרט את נימוקי להעדפת גירסת אחת על פני רעותה... כךשערכאת הערעור אם יבוא העניין בפניה, תוכל לבדוק את ממצאי ומסקנותי אחת לאחת
והתערבותה... לא תהיה קשה עליה כהתערבות (הנחשבת כחריגה) לקביעת מהימנותם שלהעדים עפ"י התרשמות השופט שראה את הופעתם...".
ד. אכן, האופן בו מנתח השופט את האירועים שאירעו לפי הגיונם וסבירותם, מאפשרביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור. את דחיית גירסת המערער וקבלת גירסת המתלוננתמשתית השופט על מספר תמיהות, אלא שכל אחת ואחת מהשאלות שמעלה השופט יש להתשובות לא פחות סבירות מאלה שאימץ השופט, התומכות בגירסת המערער, או לפחותמעמידות בספק את האשמה המיוחסת לו. בנוסף לכך קיימות נסיבות המטילות צל שלספקות ממשיים על גירסת המתלוננת. לפיכך יש לזכות את המערער.
ה. השופטת דורנר (דעת מיעוט): אין לאמר כי שיטתו השיפוטית של השופט קמא אינהמעניקה לערכאה הראשונה יתרון בהערכה של אמינות העדים. מהבחינה המשפטית איןבנימוקי הזיכוי של השופטת שטרסברג-כהן עילה המצדיקה התערבות בממצאי מהימנותשנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. זאת ועוד, השיקולים שבהגיון ובהתרשמות שהם ביסודקביעת ממצאי המהימנות של ביהמ"ש המחוזי הינם ללא דופי. השופט, בקבעו את מהימנותהעדים, פירט לא רק שיקולים שבהגיון אלא גם שיקולים שבהתרשמות, וחזקה עליו כיבהרשיעו את המערער על יסוד עדותה של המתלוננת, עמדה לנגד עיניו מידת ההוכחההדרושה במשפט פלילי ולא, כטענת הסניגור, לפי המשקל הנדרש במשפט אזרחי. באשרלתמיהות העולות מגירסת המתלוננת - לתמיהות אלה בא הסבר מספיק. לכך יש להוסיף כיעדותה של המתלוננת אינה עומדת בגפה אלא היא מתחזקת בשקריו של המערער, בהתחמקותומן המשטרה עד שיוועץ עם עו"ד, ובדבריו בעימות שקויים בינו לבין המתלוננת. לפיכךיש לדחות את הערעור.
ו. השופט בך - בפס"ד נפרד הצטרף לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן.
(בפני השופטים: בך, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד משה מרוז למערער, עו"דחובב ארצי למשיבה. 15.5.94).
דנ"א 6523/93 - סלומון וילי ואח' נגד פרטין אלכסנדר ואח'
*התחייבות בחוזה מכר דירה כי אין עליה שיעבודים, כאשר נרשם שיעבוד אחרי שנחתם החוזה והוסר לפני שהגיע מועד ההעברה(עתירה לדיון נוסף בפס"ד 458/93 (סביר מ"ג 7) - העתירה נדחתה).
א. המבקשים (המוכרים) והמשיבים (הקונים) התקשרו בחוזה מכר דירה. את תמורתהאמורים היו הקונים לשלם מכספי הלוואה שיקבלו מבנק נגד רישום משכנתא על הדירה.בחוזה הצהירו המוכרים כי "הנכס נקי מכל חובות, עיקולים, שיעבודים, זכויות צד ג'וכיו"ב". לאחר החתימה על החוזה החלו הקונים לטפל בקבלת ההלוואה מהבנק ורישוםמשכנתא לטובתו, ואז התברר להם כי על הדירה רשומה הערת אזהרה לטובת צד שלישי,שאינה מאפשרת רישום משכנתא. לפיכך הגישו הקונים תביעה נגד המוכרים בגין הפרתהסכם ותבעו אכיפת ההסכם ולחילופין הצהרה על בטלותו וחיוב המוכרים בתשלוםפיצויים מוסכמים. המוכרים ראו במעשה הקונים הפרת הסכם והגישו נגדם תביעהלאכיפתו ולתשלום הפיצוי המוסכם. בסמוך לפני הגשת התביעה ע"י הקונים נמחקה הערתהאזהרה שהיתה רשומה לטובת הצד השלישי ולפי טענת המוכרים נרשמה הערת האזהרהבטעות. ביהמ"ש המחוזי מצא שהקונים הפרו את ההסכם בנסותם להשתחרר ממנו שלא כדיןוחייבם בתשלום הפיצוי המוסכם. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור הקונים ברוב דעותהנשיא שמגר והשופט חשין וקבע כי פועלה של התחייבותם של המוכרים בדבר היות הנכסנקי משיעבודים "אינו אך לרגע כריתת החוזה, אלא הצהרה זו מלווה את שלב קיוםהחוזה, ויש לראותה כבת תוקף וכמחייבת... מרגע כריתתו ועד להשלמת חיובי הצדדיםעל פי החוזה...". השופט גולדברג בדעת מיעוט סבר כי מכיוון שבעת שהיתה רשומההערת האזהרה טרם הגיעה השעה לקיום חיוביהם של המוכרים, אין לראותם כמפרים אתההסכם. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט תיענה עתירה לדיון נוסף כאשר "הלכה שנפסקהבביהמ"ש העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון או שמפאת חשיבותה,קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". עפ"יההלכה אין די בסתירה בין הלכות, או בקשיות הלכה, חידושה או חשיבותה כדי להורותעל דיון נוסף. אין אלה אלא יסוד אחד לצו לדיון נוסף והיסוד השני הוא כי ההלכהשנפסקה תצדיק לדעת הנשיא, או השופט הדן בכך, דיון נוסף בו. גם העובדה שפסק הדיןבערעור ניתן ברוב דעות, איננה, כשלעצמה, עילה לדיון נוסף. בענייננו, הטעםהמשפטי המובא ע"י הנשיא שמגר, בדעת הרוב, לקביעתו בערעור הוא כי "אחריות שנוטלעל עצמו המתקשר בחוזה היא אחריות מוחלטת". הלכה זו איננה מבחינת חידוש, איננהעומדת בסתירה להלכותיו של ביהמ"ש העליון, וגם אם היא קשה בנסיבות מסויימות לצדזה או אחר מהווה היא יסוד בדיני החוזים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מ. לידאווי לעותרים, עו"ד י. אסלמןלמשיבים. 14.7.94).
ע.פ. 362+561/94 - ירמיהו יצחק שלום ויראי הרצל יעקב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים הרואין)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. שלושה הועמדו לדין והורשעו על פי הודאתם בהחזקת 2.5 גרם הרואין שלא לצריכהעצמית. המערער 1 נדון לשנתים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, המערער 2נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והופעל במצטבר מאסר על תנאי שלשנה, ואילו הנאשם השלישי, שנדון בנפרד, נדון ל-3 שנות מאסר לריצוי בפועל, אולם20 חודשי מאסר בפועל שנגזרו עליו בענין אחר הובלעו בתוך התקופה החדשה, כך שעלהעבירה שיוחסה לשלושת הנאשמים יחדיו נשפט למעשה לששה עשר חודשי מאסר בלבד.הסניגור העלה טענות שונות להקלה בדין של המערערים ונמצא ממש בטענה אחת והיאטענת האפליה, ולפיכך נתקבל הערעור על חומרת העונש.
ב. העונשים שנגזרו למערערים הם עונשים הולמים ומתיישבים עם נורמת הענישההראוייה ולא היה מקום להתערב בעונשים אלמלא האפליה של השניים לעומת השלישי ואיהאחידות שמתקיימת במקרה דנן. לא היה זה מן הראוי שבשל המעשה המסויים נשוא ערעורזה, יפחת עונשו של הנאשם השלישי במידה משמעותית, הלכה למעשה, מעונשם של האחרים.לפיכך הוחלט להעמיד את עונשו של המערער 1 על שנתיים מאסר בפועל ואת עונשו שלהמערער 2 על 18 חודשים מאסר בפועל. לכך יצטרף העונש המותנה המופעל של שנהמאסר.
(בפני השופטים: ד. לוין, טל, גב' דורנר. עו"ד מקסים אטיאס למערערים, עו"דגב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 26.7.94).
ע.פ. 6132/93 - רוני צור נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס(הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1967, הסיע טרמפיסטית בת 15 ולפי תלונת הנערה סטה לפרדס ושםאנס אותה. לטענתה גילתה תחילה התנגדות, אך לאחר שהשתמש בכוח ואיים עליה, הניחהלמערער לבצע בה את זממה ואף העמידה פנים כאילו שהדבר נעשה לרצונה ולהסכמתה.לאחר שביצע בה את זממו הסיעה המערער לביתה ואף מסר לה את מספר הטלפון לשמירתהקשר ביניהם בעתיד. מיד לאחר מכן פנתה המתלוננת לחברתה ופרצה בבכי, החברה הציעהלה לגשת לספר לאמה את מה שקרה והיא עשתה כן כשהיא אחוזת היסטריה ולבסוף פנתהלמשטרה וזו עצרה את המערער. כשהגיעה המשטרה לביתו של המערער טען תחילה שהוא לאראה שום בחורה ובטח שלא אנס אותה. בהמשך השיחה הודה כי פגש בבחורה ואסף אותה
כטרמפיסטית אך לא נגע בה, ורק לאחר ששוחח טלפונית עם אביו מסר גירסה בה אישרשפגש במתלוננת וקיים עמה מגע מיני מושלם מרצונה הטוב והחופשי. ביהמ"ש המחוזיבחן את גירסת המתלוננת ואת גירסת המערער, התייחס לסתירות בגירסתה של המתלוננתובסופו של דבר הרשיע את המערער בעבירות של אינוס ומעשה סדום וגזר לו 4 שניםמאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, הפעיל במצטבר 6 חודשים מאסר על תנאי וכןחייב את המערער לשלם למתלוננת פיצויים של 20,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועלחומרת העונש נדחה.
ב. בפני ביהמ"ש המחוזי עמדה בעייה לא קלה של קביעת מהימנות והכרעת הדין אינהמתעלמת מחולשותיה של הגירסה שמציגה המתלוננת, ומן הקשיים העומדים על דרך של מתןאמון בדבריה לנוכח הפרעות אישיות בהן היא לוקה. ברם, השופט קבע לבסוף ממצאמהימנות שלפיו קיבל את גירסת המתלוננת, ובהתחשב בנסיבות האירוע וההתנהגות שלהמתלוננת סמוך לאחר האירוע אין להתערב בהכרעתו של ביהמ"ש שהאמין למתלוננת.הסניגור מעלה טענה חילופית של "טעות בעובדה" היינו, שלאחר שהמתלוננת ביימה"הסכמה", טעה המערער להאמין שהיא באמת מסכימה למעשים וכי ההתנגדות הראשוניתשונתה על ידה. אין אחיזה בחומר הראיות לטענה זו ואין היא עומדת במבחן ההגיוןוהשכל הישר. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - אין הוא מופרזבהתחשב בחומרה היתירה של העבירות שבהן הורשע המערער. לכך יש להוסיף כי מדוברבמי שאך כחדשיים קודם לכן הורשע בעבירות של מעשה מגונה וכליאת שוא ונדון לששהחודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, טל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דוד יפתחלמערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 24.7.94)
ע.א. 2517/93 - שרה בוים נגד מדינת ישראל ואח'
*פיצויים לחולה שהיתה מאושפזת בבי"ח לחולי נפש ונפצעה בשריפה שפרצה במקום(מחוזי ת"א - ת.א. 2581/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעורהנגדי נדחה).
א. המערערת, שהיתה בת 23 בעת התאונה, חלתה בנערותה במחלת סכיזופרניה ומאז שנת1982 נזקקה מדי פעם לתהליכי אישפוז בבית חולים לחולי נפש. ביום 17.1.89 פנתההמערערת מיוזמתה לביה"ח הממשלתי אברבנאל וביקשה להתאשפז. היא אושפזה ונקשרהלמשך הלילה למיטתה. אותו לילה פרצה דליקה בחדר בו אושפזה המערערת והיא לאהצליחה להחלץ מכבליה ולהמלט. היא זעקה לעזרה אך במשך כמחצית השעה ליחכה האש בכלחלקי גופה ואין מושיע. רק כעבור פרק זמן הגיעו מכבי האש למקום וחילצו אתהמערערת. חלק גופה התחתון של המערערת נאכל באש וכתוצאה מהכוויות היה הכרח לכרותאת שתי רגליה כשסימני כוויה נותרו על בטנה וחזה. המערערת, תבעה את מדינת ישראלושניים מעובדי בית החולים בנזיקין ובית המשפט קבע למערערת פיצויים כדלהלן: בגיןכאב וסבל 600,000 ש"ח; לענין ניידות נקבע שאין לחייב את המדינה בתשלום עבוררכישת והחזקת מכונית אלא עבור נסיעות - 130,000 ש"ח; עבור החלפת הדירה 50,000דולר בשקלים; פיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד נדחה לחלוטין משום שבמחלת הנפש שלהמערערת מעולם לא עבדה ולא היתה מסוגלת לעבוד. אשר לסיעוד - נקבע כי המדינהתישא בהוצאות החזקת המערערת בבית החולים אברבנל ואם יתאפשר שיחרורה מבית חוליםתישא המדינה בתשלום עתי צמוד למדד של 7,000 ש"ח לחודש. הערעור נתקבל בחלקווהערעור הנגדי נדחה.
ב. המערערת ביקשה בערעורה הכפלת הפיצוי בגין כאב וסבל, העלאת הפיצוי בסעיפיניידות ובגין אובדן השתכרות, סיעוד והחלפת הדירה. הערעור בכל סעיפי הפיצוי נדחה
פרט לענין החלפת הדיור שבו הוחלט להעלות את הסכום מ - 50,000 דולר ל- 100,000דולר.
ג. המשיבים מערערים בערעור שכנגד על קביעת בית המשפט בענין הפיצוי בגין כאבוסבל בטענה שהסכום מופרז ביותר, חסר תקדים ועלול להיות תקדים בלתי מתקבל עלהדעת למקרים אחרים. אכן, הפיצוי הוא חריג מאוד ויוצא דופן ועל כן אין יסודלהגדיל את הסכום ולהעמידו על 1.2 מליון ש"ח כבקשת המערערת. עם זאת, ככל שהסכוםשנפסק חריג ומרחיק לכת, הרי גם המקרה עצמו הוא חסר תקדים בחומרתו, מזעזע ומעוררחלחלה. לא צריך דמיון רב כדי לשוות נגד עינינו את האימה, הכאב והסבל שפקדו אתהמערערת בעת שפרצה האש ואכלה בבשרה במשך דקות רבות וארוכות כשהיא כבולה חסרתאונים וחסרת ישע למיטתה. לא זו אף זו, נגרמו למערערת כוויות בכל חלקי גופהונאלצו לכרות את רגליה. לפיכך צדק בית המשפט המחוזי כי במקרה חסר תקדים כזה ישלתת ביטוי לעוצמת הנזק הלא ממוני. אשר לחשש כי קביעת פיצוי בשיעור כזה בשל כאבוסבל יהפוך לתקדים - על כך יש לומר שאין לראות בתביעת פיצוי אמת מידה למקריםאחרים, אלא אם כן יקרה חלילה מקרה איום ונורא כדוגמת המקרה הזה.
(בפני השופטים: ד. לוין, חשין, זמיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. קונפינולמערערת, עו"ד ע. אלמגור למשיבים. 18.7.94).
בש"א 1886/94 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נתמלאו לגבי בתו של המבקש התנאים למתן צו אימוץ.בטרם חלף המועד להגשת ערעור פנה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשה להארכת מועד,בציינו כי פנה ללשכה לסיוע משפטי כדי לקבל הפנייה לעו"ד שייצג אותו בערעור ולאנענה. המועד הוארך ב-15 ימים, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור היה בתאריך13.3.94. הערעור לא הוגש במועד. רק ביום 5.4.94 הוגשו הערעור והבקשה להארכתמועד. הבקשה נתמכה בתצהיר המבקש ממנו עולה כי לישכת הסיוע המשפטי הפנתה אותולעורכת הדין, זו המייצגת אותו עתה, והיא היתה זקוקה לזמן לצורך לימוד החומרוהכנת הודעת הערעור. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ב. ב"כ היועץ המשפטי התנגדה לבקשה מן הטעם שכל עיכוב במתן צו האימוץ, בנוגעלקטינה שהיא בת 8, פועל לרעת הקטינה ולרעת הקשר בין הקטינה ובין משפחתה החדשה.אולם, בהתחשב בכך שהמערער שקד מהרגע שנתקבל פסק הדין להגיש את הערעור, היה מודעלמירוץ המועדים ופנה בבקשה להארכת מועד לפני חלוף התקופה, וכן שמדובר בעניין שלאימוץ ובניתוק הקשר בין המערער לבתו, יש מקום להאריך את המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' אבגניה פיינשטיין למבקש, עו"ד גב' אילתהזיסקינד למשיב. 11.7.94).
בש"א 490/94 - שמחה וזהבה לבון נגד צמרת דקל בע"מ
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 6.5.93 פסק דין נגד המבקשים. הם הגישו ערעורביום 30.6.93 שקובל ע"י המזכירות בשל כך שנרשם על גביו כי נתקבל ע"י ב"כהמערערים בתאריך 16.5.93. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור מן הטעם שהוגש באיחורוהרשם צור קבע בשעתו כי טעה ב"כ המבקשים בסברו שפסה"ד נתקבל ביום 16.5.94, כאשרפסה"ד הגיע לידיו, שכן באי כוח הצדדים הוזמנו טלפונית לשימוע פסה"ד. לפיכך קבעהרשם צור כי הערעור הוגש באיחור ועל המבקשים להגיש בקשה להארכת מועד ועד להגשתבקשה כזו נמחק הערעור מן הרישום. מכאן הבקשה להארכת מועד זו. בבקשתם טוענים
המבקשים כי פעלו בתום לב ומתוך טעות כנה וסבירה לגבי תום המועד להגשת הערעורויש לראות בנסיבות שנוצרו משום "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. הבקשהנדחתה.
ב. אכן, אין לקבל את טענת ב"כ המשיבה שלא ניתן להחיות את הערעור שנמחק משוםשמחיקה מהווה מעשה בית דין. פס"ד שנמחק ע"י בימ"ש לאחר ששני בעלי הדין התייצבובפניו וטענו טענותיהם לגופו של ענין, הוא סופי אם לא ערערו עליו ואין אפשרותלתת ארכה נוספת להגשת אותו ערעור. מה שאין כן בענייננו, כאשר החלטת הרשם צורלמחוק את הערעור מן הרישום ניתנה בתוקף סמכותו לבקר את ההליכים המובאים לפניוולבחון אם קיבולם נעשה כדין. זוהי סמכות הנושאת אופי מינהלי ואין לאמר כי ישכאן מעשה בית דין.
ג. אולם, לגופו של דבר אין להאריך את המועד שכן הערעור הוגש באיחור. הטעםהיחיד המונח בבסיס הבקשה הוא שב"כ המבקשים טעה כאשר סבר שמירוץ המועדים מתחילביום שקיבל לידיו את פסה"ד, וכבר נפסק כי טעות שבחוק של עו"ד שגרם לאיחור אינהמשמשת, בדרך כלל, צידוק להארכת המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אהוד בר-עם למבקשים, עו"ד גבע באומר למשיבה.19.7.94).
רע"א 2065/94 - מדינת ישראל נגד רבקה שטרית ואח'
*חקירה נגדית של מומחה רפואי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בביהמ"ש המחוזי בחיפה מתנהל דיון בתביעת פיצויים על נזקי גוף שהוגשה עלידי המשיבה נגד המבקשת והמשיבות השניה והשלישית. מומחה רפואי הגיש חוות דעתונחקר בחקירה נגדית על ידי המשיבה ועל ידי המשיבות 2 ו-3. בישיבה שבה נחקרהמומחה לא הופיעה לדיון ב"כ המדינה. לפיכך ביקשה לאחר מכן לזמן את המומחהלחקירה נגדית על ידה, אך בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. כשמוגשת חוות דעת של מומחה לבית המשפט וצד מן הצדדים מבקש לחקרו, על ביתהמשפט להתיר לו. על פי סעיף 26(א) לפקודת הראיות יש לאפשר חקירה "בבית המשפט"ולא חקירה בדרך הצגת שאלות בכתב למומחה כפי שהורה כאן בית המשפט למדינה. איןצורך להרבות דברים על חשיבותה של חקירה נגדית ככלי שיש בו לסייע לבית המשפטלגלות את האמת. בענייננו ייגרם טורח למומחה אשר יהא עליו להתייצב לחקירה נוספת,אולם גם אם כך הם פני הדברים עדיין לא נתקיימו תנאים מיוחדים המצדיקים שלילתהזכות לחקירה הנגדית. לפיכך הוחלט לאפשר למבקשת לחקור את המומחה בחקירה נגדית,וההוצאות שיהיו כרוכות בכך יוטלו על המערערת בלי קשר לתוצאות המשפט.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' רות ערן למבקשת, עו"ד מ. ריבק למשיבה.21.7.94).
ע.א. 2046/90 - אבשלום אנצילביץ נגד שמיר חברה לביטוח בע"מ ואח'
*פירוש פוליסת ביטוח(הערעור נדחה).
א. המערער ביטח את ביתו אצל המשיבה בשנת 1982 כאשר פוליסת הביטוח כללה, ביןהשאר, ביטוח נגד נזקי מים. נזקים כאלה נתגלו בבית המערער והוא תבע מן המשיבהתגמולי ביטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנזקים נגרמו לבית המערער כתוצאה מהתפוצצותשל צינורות מים. סימני רטיבות בקירות הבית נתגלו ע"י המערער בינואר 1982והרטיבות הלכה וגברה עד שבמאי נוצר צורך לבצע תיקון מיידי בבית. על יסוד הראיות
קבע ביהמ"ש כי דליפת המים החלה לפני 1982 והוחמרה בשנת 1982. כיוון שכך פסקביהמ"ש כי המערער זכאי רק לחלק מן הנזק בשיעור של שני שלישים. הערעור נדחה.
ב. טענת המערער היא כי המועד הקובע לעניין החיוב של המשיבה הוא המועד בונתגלה הנזק, ולא המועד בו אירע הנזק. התשובה לכך היא שבדרך כלל פוליסת ביטוחמכסה נזק שאירע בתקופת הביטוח, כפי שנקבע בפוליסה, ולא נזק שאירע קודם לכן ורקנתגלה בתקופת הביטוח. אכן, אין מניעה לכך שהצדדים לפוליסה יתנו אחרת, כגון,שהפוליסה מכסה גם מקרה ביטוח שאירע לפני תקופת הביטוח ונתגלה בתקופת הביטוח, אךתנייה כזאת, אף שהיא יכולה להיות גם משתמעת, צריכה הוכחה חזקה. בענייננו לאהובאה אפילו ראשית הוכחה כזאת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד יגאלרענן למערער, עו"ד מ. קפלנסקי למשיבים. 12.7.94).
ע.א. 4570+4868/92 - ביטון שמעון נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. ביולי 1990 אירעה למערער תאונת דרכים, שהיוותה גם תאונת עבודה במובן חוקהביטוח הלאומי. המוסד לביטוח לאומי קבע את נכותו הצמיתית של המערער בשיעור %28ובתוספת %7 לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה)נקבעה נכותו לצמיתות בשיעור %35. את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות העמיד ביתהמשפט על %35 כשיעור הנכות. בית המשפט קבע את הפסד השתכרותו של המערער בעברבסכום כולל של 35,000 ש"ח ואת הפסד כושר השתכרות בעתיד בשיעור של 220,000 ש"ח.כן פסק בית המשפט פיצויים בראשי נזק אחרים כך שהסכום הכולל הגיע לכדי 306,000ש"ח. על סכום כולל זה חייב בית המשפט את המשיבים בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של%13 בצירוף מע"מ. כן הורה בית המשפט על ניכויים בסכום של 242,000 ש"ח מסכוםהפיצויים, ובתוכם ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסכום של 220,000 ש"ח.הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. אין ממש בטענת המשיבים שהתאונה לא היתה תאונת דרכים במובן החוק. בית המשפטסמך בעניין זה על גירסת המערערים בפניו. בית המשפט רשאי היה בנסיבות המקרהלהתיר הבאת ראיות בשאלה זו בשלב הסיכומים כפי שביקש המערער. הדיון בפני ביתהמשפט התנהל בהנחה שאין חולק על כך שמדובר בתאונת דרכים, והמשיבה גם שילמהלמערער תשלומים תכופים לפני הגשת התביעה. בנסיבות אלה, כשהעלה ב"כ המשיביםבסיכומיו את הטענה שאין מדובר בתאונת דרכים, היה זה סביר, ואף מתבקש, שביתהמשפט יתיר למערער להביא ראיות לעניין זה.
ג. אשר לסכומי הפיצויים - יש ממש בטענת המערער כי גימלאות הביטוח הלאומישעתיד הוא לקבל מגיעים לסכום של 187,000 ש"ח בלבד ובשל טעות מסויימת הציע ב"כהמשיבים בסיכומיו בערכאה הראשונה לנכות סכום של 220,000 ש"ח ובעקבות הצעה זוהלך בית המשפט. כשהתבקש בית המשפט לתקן את הטעות הוא דחה את הבקשה בשל כך שאיןהיא באה בד' אמותיו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אך הוסיף וחיווה דעתו שלעיצומושל עניין הדין עם המערער. לפיכך יש להעמיד את הניכוי מהפיצויים בגין תשלומיהביטוח הלאומי על 187,000 ש"ח. גם טענה אחת של המשיבים מוצדקת היא. היינו, שהיהמקום לפסוק למערער שכ"ט עו"ד כשהוא מחושב על סכום הנזק, לאחר ניכוי תגמוליהמוסד לביטוח לאומי, ולא על הסכום קודם ניכוי זה.
ד. טענה נוספת של המשיבים היא שלפי תקנה 6(ו) לתקנות בתי המשפט (אגרות), כפישהיתה בתוקף במועד הגשת התביעה, היה על המערער לשאת בתשלום מחצית האגרה השניה.הטעם לכך הוא, שהסכום שנפסק למערער בבית המשפט המחוזי נופל במסגרת הסמכות של
בית משפט השלום. דין הטענה להדחות. על פי הוראות המעבר שבתקנה 16(ג) לתקנותהמתקנות, רשאי בית המשפט לקבוע את אופן תשלום האגרה, ומשלא ראה לחייב את המערערבתשלום מחצית האגרה אין מקום להתערב בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד ד.ברודי למערער, עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למשיבים. 6.7.94).
ע.א. 1546/91 - מוסטפה אלשיך אחמד מוסטפה נגד סהר חברה לביטוח בע"מ ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל).
א. המערער, תושב עזה, יליד יוני 1970, נפגע בתאונת דרכים ביולי 1986 וכתוצאהמכך נכרתה רגלו הימנית מתחת לברך ונקבעה לו נכות צמיתית בשיעור של %50. בעתהתאונה היה המערער כבן 16 שנים והיה עדיין תלמיד, אך בתקופת חופשות מלימודיםעבד בעבודות בנין, עבודה בה מוצא אביו את פרנסתו. ביהמ"ש המחוזי קבע למערערפיצויים בראשי נזק שונים ובכללם בגין הפסד כושר השתכרות והצורך בניידות. באשרלהפסד כושר השתכרות הסתמך ביהמ"ש על נתונים סטטיסטיים בדבר כושר השתכרותם שלעובדים שכירים תושבי עזה, ועל פי נתונים אלה השכר הממוצע החודשי הגיע לכדיכ-700 ש"ח לחודש. ביהמ"ש יצא מהנחה שכושר השתכרותו של המערער נגרע עקב התאונהבשיעור של %30 בלבד למרות שהנכות האורטופדית היא של %50. קביעה זו ביסס ביהמ"שעל כך שלאחר התאונה סיים המערער את לימודיו התיכוניים בציונים טובים, ויהיהמסוגל להמשיך בלימודים גבוהים או לעבוד בעבודה פקידותית, כך ששיעור הנכותהפיסית עולה על שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו. כך קבע ביהמ"ש את הפסד כושרההשתכרות של המערער בשיעור של 63,000 ש"ח. הערעור בפריט נזק זה וכן בפריט שלהוצאות נסיעה מוגברות עקב הנכות נתקבל.
ב. ביהמ"ש יצא מהנחה שכושר התשכרותו של המערער, לולא התאונה, יש לקבוע בהתחשבבשכר הממוצע של שכירים מאזור עזה, שעבודתם הינה בעיקרה עבודה פיזית פשוטה. אםכך הוא, הרי הנכות שנגרמה למערער בתאונה מפריעה לו קשות בעבודה כזו, והיה מקוםלקבוע ששיעורה של נכות זו, היינו %50, משקף לכאורה את שיעור הפגיעה בכושרהשתכרותו. מאידך, אם היה מקום לצאת מהנחה שהמערער היה מוצא פרנסתו בעבודהבמקצוע חופשי לאחר סיום לימודים אוניברסיטאיים או בעבודה הדורשת כושראינטלקטואלי, היה ראוי לקבוע את כושר השתכרותו לולא התאונה בסכום העולה על זהשנקבע ע"י ביהמ"ש. לפיכך יש להגדיל את הסכום שנפסק למערער בגין הפסד כושרהשתכרותו בדרך אומדן בסכום של 50,000 ש"ח. אשר להוצאות נסיעה מוגברות - הפיצוישנקבע בסך של 10,000 ש"ח נמוך מדי. הפיצוי בפריט זה צריך לענות על הוצאות נסיעהמוגברות העתידות להיגרם לנכה בשל נכותו ויש להוסיף לסכום שנפסק עוד 20,000ש"ח.
(בפני השופטים: אור, מצא, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד דה-קליר למערער,עו"ד אבנר כהן למשיבים. 5.7.94).
ע.א. 3600/90 - ביטון אלברט נגד פי-גלילית... בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים. *רשלנות תורמת(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער עבד אצל המשיביה בתפקיד מאבטח. תוך כדי עבודתו, בעת רדתו ממגדלשמירה בסולם מדרגות, כשגבו אל הסולם, מעד ונפל. מדובר בסולם ממתכת, תלול, אשרמשני צדדיו יש מעקים. כשיורדים בסולם כשהגב מופנה אליו, ניתן להניח על כל מדרגהרק חלק מהנעל. בעת רדתו של המערער בסולם ביום המקרה, הוא לא החזיק במעקים כילטענתו החזיק ביד ימינו פנס ובידו השמאלית מכשיר קשר. בית המשפט קבע כי הן
המעביד והן המערער התרשלו וחילק את האחריות ביניהם: המערער %60 והמשיבה %40.למערער נותרה נכות לצמיתות בשיעור של %10. בית המשפט קבע שלא הוכח לפניו נתוןקונקרטי המוכיח הפסד כושר השתכרות. עם זאת, בהתחשב בירידת כושרו הכללי וגילו שלהמערער, פסק לו, בדרך של אומדן, סכום של 40,000 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרותבעתיד. בקביעת סכום זה התחשב בית המשפט גם ב"הוראות סעיף 4(2) לחוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים". עוד פסק בית המשפט הפסד השתכרות משך 3 וחצי חודשים לאחרהתאונה בסכום של 3,500 ש"ח, ופיצויים בגין כאב, צער וסבל 10,000 ש"ח. מהסכוםהכולל פסק בית המשפט למערער %40. הואיל והתאונה הוכרה כתאונת עבודה הורה ביתהמשפט לנכות מסכום זה את דמי הפגיעה ששולמו למערער על ידי המוסד לביטוח לאומי.הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. אין להתערב בחלוקת אחוזי הרשלנות שקבע בית המשפט המחוזי. המערער ידע עלהסיכון בירידה מהסולם בדרך בה ירד, ואם ירד בדרך זו הרי התרשל התרשלות בדרגהגבוהה. גם המשיבה התרשלה, בכך שלא השגיחה והקפידה כנדרש על קיום שיטת עבודהשלפיה הירידה בסולם תיעשה כשפניו של היורד כלפי הסולם. אכן, הסיכון בירידהבסולם בדרך בה ירד המערער הוא כה רב, עד כי האפשרות שמישהו יבחר בה היא רחוקה,אולם הוברר שבעבר היה מקרה של ירידה דומה בסולם שגרמה לתאונה והמשיבה היתהמודעת לצורך להנחות בעניין זה את עובדיה.
ג. באשר לגובה הפיצויים - יש ממש בחלק מטענות המערער המתייחסות לפיצוייםשנפסקו בגין הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר ההשתכרות בעתיד. לצורך קביעת הפיצויהתחשב בית המשפט באמור בסעיף 4(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הדןבניכוי מס הכנסה, אך סעיף זה אינו נוגע לענייננו, כאשר תביעתו של המערער אינהלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ויש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות על פיהברוטו. כמו כן טעה בית המשפט בעניין הפסד כושר השתכרות בעבר. בכל הנסיבותהוחלט להוסיף למערער סכום של 9.000 ש"ח.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד נתן רוןלמערער, עו"ד א. וקסלר למשיבה. 28.7.94).
ע.א. 5826/90 - בן סטילוגלו ואח' נגד משה שמש ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 858/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעורנתקבל בחלקו).
א. בהיותו כבן 15 נפגע המערער בתאונת דרכים ונגרמה לו חבלה בגולגולת. נקבעהלו נכות רפואית בשטח הנוירולוגי והפסיכיאטרי בשיעור של %30 לצמיתות. לדעת ביתהמשפט המחוזי משקף שיעור הנכות גם את הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער. ביתהמשפט פסק למערער פיצויים עבור כאב וסבל, הפסד כושר השתכרות, תשלום עבורטיפולים פסיכולוגיים בעבר ובעתיד, הוצאות נסיעה לטיפולים בעתיד, והחזר שכרלימוד. למערערת השניה (אמו של המערער) נפסקו פיצויים בשל הפסד שכר עקב טיפולהבמערער. ערעורו של המערער מופנה נגד מיעוט הפיצויים בגין אובדן כושר השתכרותואי פסיקת פיצוי בשל אובדן תנאים סוציאליים או הפסד פנסיה. הערעור שכנגד מופנהנגד חיוב המשיבה בתשלום פיצוי בגין אובדן השתכרות עבור התקופה שבין גיל 18 לגיל21, חיוב המשיבים בהוצאות הלימוד של המערער, וגובה הפיצוי עבור הטיפוליםהרפואיים בעתיד. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה בעיקרו.
ב. בעניין חישוב אובדן כושר ההשתכרות העדיף בית המשפט את דרך החישובהאקטוארית על פני דרך החישוב הגלובלית. בחישוב זה קבע בית המשפט הפסד השתכרותהמבוסס על הכפלת השכר הממוצע במשק בשיעור נכותו התיפקודית של המערער. המערער
טוען כי בהתחשב בנתוניו האישיים היה מקום לקבוע את הבסיס לחישוב השכר, גבוה מןהשכר הממוצע במשק, וכן כי נוכח חומרת הפגיעה היה מקום לקבוע שיעור נכותתיפקודית גבוה משיעור הנכות הרפואית.
ג. באשר לבסיס המתייחס לשכר הממוצע במשק - בקביעת הפסד השתכרות של קטיןמתבססים על השכר הממוצע במשק, אלא אם כן מובאות ראיות על כושר אינטלקטואלי בולטשל הקטין, או נטייה בולטת שלו לתחום תעסוקה או אומנות וכיוצא באלה הראיות.תשתית ראייתית כזאת לא הונחה בעינייננו. אשר לשיעור הנכות התיפקודית - בהיעדרנסיבות מיוחדות משמשת הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר. אולם אין זה כללבל יעבור. בעניין זה יש להתחשב במהות ובחומרת הפגיעה ובנתוניו האישיים שלהנפגע. בענייננו מדובר בנזק מוחי קשה ובפגיעות מסוג זה יש לשים את הדגש על כךשיכולתו של הנפגע לעסוק בעתיד במקצועות הדורשים הפעלת כישורים קוגנטיבייםבסיסיים הוגבלה במידה לא מבוטלת. בנסיבות אלה יש הצדקה לסטות מן הנכות הרפואיתולהעמיד את שעור הנכות התיפקודית על %40, כשבכך יובא בחשבון גם גילום תשלומיהמעביד עבור ביטוח סוציאלי כאמור להלן.
ד. המערער ביקש לקבוע פיצוי מיוחד בשל אובדן תנאים סוציאליים או הפסד פנסיהשלא נפסקו בבית המשפט דלמטה. הבקשה לפיצוי מיוחד זה נשמע לראשונה בערעור, ופגםדיוני זה מצדיק את דחיית הבקשה, מה עוד שגם לגופו של עניין אין לקבל בקשה זו.אין עוררין כי פגיעה בכושר השתכרותו של הניזוק מביאה לפגיעה בזכויות הסוציאליותמהן נהנה העובד, כשאלה הינן פונקציה של גובה השכר. כאשר האפשרות שהנפגע יצטרףלמסגרת ביטוח פנסיוני לא נשללת כליל, יש מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן תשלומיהמעביד לביטוח פנסיוני, ולא בגין הפסד מוחלט של הפנסיה. כאשר מדובר במתן פיצויכזה לנפגע שהוא קטין יש והדרך הראוי היא לגלם ראש נזק זה בתוך הפיצוי על הפסדהשתכרות לעתיד, ובדרך זו יש לנקוט כאן כאמור לעיל.
ה. המשיבים בערעור שכנגד טוענים שלא היה מקום לפסוק למערער פיצוי בגין אבדןכושר השתכרות עבור התקופה שבין גיל 18 ל-21, שכן אלמלא נפגע היה משרת המערערבצבא ולא היה משתכר בתקופה זו. אולם, הפיצוי שניתן לתקופה האמורה הוא במהותוהחזר של הוצאות מחייה כגון: מזון, לבוש, ודיור שהצבא היה נושא בהם בתקופתהשירות. הוצאות אלה הוערכו בעבר בשיעור של %70 מהשכר הממוצע במשק וכך נעשהבמקרה דנן, אלא שבית המשפט צריך היה לנכות מסכום זה %60 שהרי הנכות התיפקודיתהועמדה על %40. בשאר הטענות שהועלו בערעור שכנגד אין ממש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"דפנחס זלצר למערער, עו"ד אריה כרמלי למשיבים. 21.7.94).
רע"א 2750/94 - ע' עציוני ובניו בע"מ ואח' נגד מוסא אלי
*הגשת דו"ח ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי בתביעת פיצויים בגין תאונת עבודה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה לפיצויו על נזקי גוף שנגרמו לו בתאונתעבודה. כעדות ראשית הגיש המשיב תצהיר וצירף אליו דו"ח ועדה רפואית של המוסדלביטוח לאומי (להלן : הדו"ח), אשר בו מפורטת חוות דעת הועדה בעניין אחוזי הנכותשנקבעו למשיב ועל סמך אלו סעיפים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכותלנפגעי עבודה) נקבעו אחוזי נכות אלה. ב"כ המבקשים התנגד להגשת הדו"ח כראיה, אךבית המשפט דחה את ההתנגדות וקיבל את הדו"ח "לצורך הקביעה כמה אחוזי נכות קיבלהתובע ועל סמך איזה סעיפים". ב"כ המבקשים אינו מתנגד להגשת הדו"ח ככל שהוא נוגעלאחוז הנכות שנקבע על ידי המוסד, שכן גובהו של אחוז זה רלוונטי לעניין שיעורהגימלאות שיקבל המשיב מהמוסד ויהיה מקום לנכותם מסכום נזקיו של המשיב. אך הוא
מתנגד להגשה כראיה את קביעת הועדה בדבר סעיפי הליקוי שנמצאו על ידי הועדה אצלהתובע, כי קביעה זו הינה חוות דעת בעניין רפואי אותה, לטענתו, אין להגיש כראיה.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הדו"ח שצורף לתצהירים אינו אלא עדות שמיעה, ככל שהכוונה היא להוכיח אתתוכן האמור בו כאמת. התנגדות המבקשים להגשתו היתה, על כן, מוצדקת. זאת ועוד,הדרך להגשת הדו"ח, המהווה חוות דעת רפואית, היא כמו הדרך להגשת כל חוות דעת אותעודת רופא, בטופס אשר בתוספת לפקודת הראיות. בנוסף לכך, לפי סעיף 26(א) לפקודתהראיות, על בית המשפט להיעתר לבקשה לחקור את מי שחתום על חוות דעת או תעודהרפואית כאמור, שהוגשה לבית המשפט. אם יתקבל הדו"ח הזה כראיה, יהיה זה מבלישהחתומים עליו נטלו עליו אחריות בפלילים ואין הנתבעים יכולים לחקרם בחקירהנגדית על האמור בדו"ח. די בנימוקים אלה כדי להצדיק את קבלת הערעור, במובן זהשהדו"ח ישמש כראיה רק לעניין שיעור הנכות הכולל שנקבע למשיב, אך לא לענייןהסעיפים בתוספת על פיהם נקבע אחוז נכות זה.
(בפני: השופט אור. עו"ד אהוד שטיין למבקשים. 7.7.94).
רע"א 225/94 - סלוביק גדי נגד "המגן" חברה לביטוח בע"מ
*סירוב לפסוק "תשלום תכוף" לרכישת רכב במסגרת תביעה בגין תאונת דרכים(הבקשה נדחתה).
א. המבקש נפגע בתאונת דרכים ונשאר משותק בפלג גופו התחתון. בית המשפט המחוזיפסק לו תשלום תכוף בסכום של 7.000 ש"ח צמוד למדד. המערער ביקש לפסוק לו פיצויבגדר תשלום תכוף לרכישת רכב שישרתו כנכה משותק. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשהובקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בקשה לתשלום תכוף תכליתה ליתן סעד כספי זמני מהיר לנפגע בתאונת דרכיםלצרכים הקבועים בחוק ובתקנות עד לפסיקת הפיצויים המגיעים לו במסגרת התביעההעקרית. בנסיבות ענייננו פסק ביהמ"ש כתשלום תכוף סכום חודשי של 7,000 ש"ח, תוךשצרכי הניידות של המבקש היו לנגד עיני ביהמ"ש, והסכום החודשי שנפסק יש בו,לכאורה, לכסות גם את הוצאות הניידות ע"י שייעשה שימוש בתחבורה כנדרש לו.
ג. לכך יש להוסיף כי ספק אם הדין מאפשר לחייב, במסגרת תביעה לתשלום תכוף,מימון רכישת רכב לצרכי ניידות של הנפגע. סעיף 5(ב)(2) לחוק הפיצויים לנפגעיתאונות דרכים, דן ב"תשלומים חודשיים" שמטרתם לספק את "צרכי ריפויו של הנפגעוסיעודו ואת צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו שפרנסתם עליו". על פי נוסח זה מיועדהתשלום לענות על צרכים שוטפים ולא לחיוב בהוצאה גבוהה שתשמש את הנפגע למשךתקופה ארוכה בעתיד. יתר על כן, יתכן, מבלי להכריע בדבר סופית, שלפי האמור בתקנה4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), התשלום התכוף אינומיועד כלל לפיצוי עבור הגבלת ניידות שלא במסגרת הבית.
(בפני: השופט אור. עו"ד ח. נבות למבקש, עו"ד צ. אלטר למשיבה. 10.7.94).
רע"א 3011/94 - שמעון אלפסי נגד "הדר" חברה לביטוח בע"מ
*פסילת רופא שנתמנה כ"מומחה רפואי" בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים, באשר נמסר לרופא מסמך של רופא אחר(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש הגיש נגד המשיבה תביעה לבית משפט השלום לתשלום פיצויים בגין תאונתדרכים בה נפגע. בית המשפט מינה מומחה רפואי (להלן: המומחה) על מנת שיבדוק אתהמשיב ויקבע את שיעור נכותו עקב התאונה, וכן אם יהיה מסוגל להמשיך לעבוד כנהגמשאית וכו'. בין המסמכים שהומצאו לרופא, היה גם מסמך של רופא המחלקה לרפואהתעסוקתית (להלן: המסמך). המשיבה, אשר סברה כי אין המסמך נמנה על המסמכיםשמותרים בהצגה למומחה הרפואי, הגישה בקשה לביהמ"ש שיורה למומחה להתעלם מהמסמך.
בימ"ש השלום דחה את הבקשה בקבעו שהמסמך נמנה על המסמכים המותרים בהצגה. ביהמ"שהמחוזי קיבל את הערעור וקבע שהמסמך מהווה חוות דעת רפואית שלא היה מקום להעבירהלמומחה רפואי. עוד הוסיף ביהמ"ש המחוזי וקבע שאין לקבל את חוות דעתו של המומחהכראיה, וכן הורה שבימ"ש השלום ימנה מומחה רפואי אחר באותו עניין. הערעור הוא עלפסילתו של המומחה ולענין זה נתקבל הערעור.
ב. על אף שהמסמך הועבר למומחה, הוא התעלם ממנו ולא הסתמך עליו במתן חוותדעתו. בנסיבות אלה לא היתה סיבה לפסול את המומחה או את חוות דעתו. יכול היה ב"כהמשיבה לבקש לחקור את המומחה, ואם כתוצאה מהחקירה היו עולות נסיבות המצדיקות אתהפסילה, רשאי היה ביהמ"ש לנהוג כך. על ביהמ"ש לבחון את נסיבות המקרה, ואם לאהיתה להמצאת החומר הרפואי כדי לפגום בחוות הדעת או לגרום עיוות הדין אין סיבהלפסול את המומחה או את חוות דעתו. יש לציין עוד כי המשיבה הגישה אף היא מסמכיםלמומחה, ובין מסמכים אלה נמצא כרטיס החולה של המבקש, הכולל את העובדות אשרנזכרות במסמך. המשיבה אף לא ביקשה לפסול את המומחה או את חוות דעתו ולא היהמקום שביהמ"ש ינקוט יוזמה ויחליט כך בנסיבות המקרה.
(בפני: השופט אור. עו"ד עוזר קליין למבקש, עו"ד נ. גיצה למשיבה. 11.7.94).
בש"פ 3919/94 - מדינת ישראל נגד פרנקו פניוני
*שחרור בערובה של עציר שקיימת לגביו בקשת הסגרה
(הערר נתקבל).
א. המשיב, אזרח איטלקי, נעצר בנתב"ג כאשר ביקש לעזוב את הארץ, לאחר שנתקבלהמממשלת איטליה בקשה למעצרו הזמני, בהתאם לאמנה האירופית בדבר הסגרה, לאחר שהוצאנגד המשיב צו מעצר באיטליה בגין עבירות שוחד חמורות. המשיב הובא בפני בימ"ששלום ולבקשת העוררת נעצר ל-15 ימים. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי והערר נתקבל.ביהמ"ש ציין כי בנסיבות המיוחדות של המקרה ניתן להשתמש בסמכות הקבועה בסעיף 16סיפא של הסכם ההסגרה המאפשר שחרור זמני בתנאי שיינקטו כל האמצעים הדרושים כדילמנוע בריחתו של המבוקש. הנימוקים של ביהמ"ש המחוזי היו מצבו הרפואי החמור שלהעורר והסכנה הנשקפת לחייו. לפיכך קבע ביהמ"ש תנאים מחמירים לשחרורו של המשיבובכללם הפקדת מליון ש"ח בקופת ביהמ"ש, ערבות צד שלישי ע"ס 5 מליון ש"ח וכן מעצרבית בבית חולים שעליו יודיע המשיב לפרקליטות המדינה. הערר נתקבל.
ב. הבדיקות שנעשו בביה"ח עד היום מגלות חשד להרעה במצבו הבריאותי של המשיב.מאידך, טרם נקבעה דיאגנוזה ברורה על מצבו ואם זקוק המשיב לאישפוז בבית חולים.לדעת רופאו של המשיב, מצבו הנוירולוגי מסכן את חייו והוא חייב להמצא תחת השגחהוטיפול של נוירולוג ונוירוכירוג. אולם מסקנה זו אינה עולה מסיכום הביניים שלהרופא של שרות בתי הסוהר. במצב דברים זה מצוי המשיב תחת השגחה מתמדת במעצרובמעקב לכל מקרה בו תחול החמרה במצבו שתחייב העברתו המיידית לבית חולים.
ג. השיקולים המנחים את ביהמ"ש לגבי שחרור בערובה במעצר הפלילי רלוואנטיים גםבמעצר לצורך הסגרה, אך אינם מספיקים להליך זה. מתלווים לכך שיקולים נוספיםהנובעים מעצם טיבם ומהותם של הליכי ההסגרה, העושים את השחרור בערובה בהליכיההסגרה לחריג נדיר. מכאן כי גם אם היה מקום לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים,אילו היה מובא לדין בישראל, אין בכך להביא לשחרורו מקום בו מבוקש המעצר לצורךהסגרה. על כן, כל עוד לא הוגדר מצבו הרפואי של המשיב ודרך הטיפול ומקום הטיפולהמתחייבים מכך, אין מקום לשחרר את המשיב ממעצרו.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד ע. קאהן לעוררת, עו"ד מ. אופיר למשיב.12.7.94).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 1145/92 - הרשעת רואה חשבון בהתנהגות שאינה הולמת בעקבות פרסום ─ בקורת על מאזן בלי בדיקה מוקדמת ראויה ......................66 ─* ע.א. 439/88 - סירוב לרישום מאגר מידע שעניינו הפצת רשימות של ─ בעלי שיקים שלא כובדו ......................................66 ─* ע.פ. 2439/93 - הרשעה בעבירת אינוס ........................................68 ─* דנ"א 6523/93 - התחייבות בחוזה מכר דירה כי אין עליה שיעבודים, כאשר ─ נרשם שיעבוד אחרי שנחתם החוזה והוסר לפני שהגיע מועד ─ ההעברה ....................................................69 ─* ע.פ. 362+561/94 - חומרת העונש (סמים הרואין) ..............................70 ─* ע.פ. 6132/93 - הרשעה באונס ...............................................70 ─* ע.א. 2517/93 - פיצויים לחולה שהיתה מאושפזת בבי"ח לחולי נפש ─ ונפצעה בשריפה שפרצה במקום .................................71 ─* בש"א 1886/94 - הארכת מועד להגשת ערעור ....................................72 ─* בש"א 490/94 - הארכת מועד להגשת ערעור ....................................72 ─* רע"א 2065/94 - חקירה נגדית של מומחה רפואי ................................73 ─* ע.א. 2046/90 - פירוש פוליסת ביטוח ........................................73 ─* ע.א. 4570+4868/92 - פיצויים בתאונת דרכים .................................74 ─* ע.א. 1546/91 - פיצויים בתאונת דרכים ......................................75 ─* ע.א. 3600/90 - פיצויים בתאונת דרכים. *רשלנות תורמת .......................75 ─* ע.א. 5826/90 - פיצויים בתאונת דרכים ......................................76 ─* רע"א 2750/94 - הגשת דו"ח ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי ─ בתביעת פיצויים בגין תאונת עבודה ...........................77 ─* רע"א 225/94 - סירוב לפסוק "תשלום תכוף" לרכישת רכב במסגרת תביעה ─ בגין תאונת דרכים ..........................................78 ─* רע"א 3011/94 - פסילת רופא שנתמנה כ"מומחה רפואי" בתביעת פיצויים ─ בגין תאונת דרכים, באשר נמסר לרופא מסמך של רופא אחר ........78 ─* בש"פ 3919/94 - שחרור בערובה של עציר שקיימת לגביו בקשת הסגרה ..............79 ─
─