רע"א 5222/93 - גוש 1992 בנין בע"מ ואח' נגד חברת חלקה... בע"מ
*חיוב "מחזיק" בתשלום לנושה כאשר לא השיב "להודעת עיקול" ולא הוכח שהיו בידיו כספים של החייב(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בלשכת ההוצאה לפועל ברחובות ניתן צו עיקול על כספים שהמבקשים כ"צד שלישי"חבו, לטענת המשיבה, לשני חייבי המשיבה בחוב פסוק, ובגדרו הומצא למבקשים עותק שלצו העיקול. המבקשים לא הגיבו על צו העיקול והמשיבה פנתה לראש ההוצאה לפועל,בבקשה לפי יסוד סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, לחייב את המבקשים בתשלום החובהפסוק. ראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשה על יסוד החזקה שנוצרה, לדעתו, לטובתהמשיבים מכוח סעיף 48(א) הנ"ל. ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביבנדחה על יסוד הקביעה המשפטית שבהיעדר ראיות לסתור עומדים המבקשים בחזקה שהםחבים בסכום החוב הפסוק למשיבה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אין החובה לשלם הנזכרת בסעיף 48(א) מתעוררת אלא אחרי שהנושה הוכיח, על דרךשל חקירה או על דרך של הבאת ראיות, שבידי הצד השלישי מצויים הנכסים נשוא צוהעיקול או שהיו מצויים בידיו. אין כל הוראה בחוק ההוצאה לפועל הקובעת כי עצםהעובדה שהצד השלישי לא הגיב על צו העיקול שהומצא לו יש בה כדי לחייב אותובתשלום החוב הפסוק. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לראש הוצאה לפועל לצורך שמיעתהעניין שלפניו מתחילתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"דעמירם בוברוב למערער, עוה"ד בלבן וויסברג למשיבים. 25.7.94).
רע"א 560/94 - יוסף שושנה ואח' נגד חפציבה חברה לבנין...ואח'
*צירוף תביעות של מספר תובעים נגד נתבע אחד לעניין סמכות ביהמ"ש(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הינם בני שבע משפחות שרכשו, כל אחד בנפרד, דירות בפרויקט שניבנהבשנים 1987-1989 בגבעת זאב. הדירות נרכשו מידי שתי המשיבות, חברת חפציבה וחברתחפציבה (גבעת זאב). בתביעה שהגישו המבקשים נטען כי המשיבות הפרו את החוזיםשנחתמו עם המבקשים וכן ביצעו עוולה של רשלנות והיפר חובה חקוקה שגרמו למבקשיםנזקים בעיקר כתוצאה מפגמים בבניה. הסכום הנתבע על ידי כל המבקשים הסתכם ב-760,000 ש"ח. בביהמ"ש המחוזי העלו המשיבות טענת סף, שלפיה צירוף כל התביעותלתביעה אחת יש בו כדי לסרבל את הדיון ומן הראוי לפצל את התביעה ל-7 תביעותנפרדות. סכום כל תביעה לחוד הינו בסמכות בית משפט השלום ועל כן, לאחר פיצולהתביעות, יש להעבירן לבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה, ובקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 21 לתקנות סדר הדין קובעת שני תנאים לצירוף תובעים לתובענה אחת: הסעדנתבע בשל מעשה אחד או עיסקה אחת או סידרה אחת של מעשים או עסקאות; אילו הוגשותובענות נפרדות, היתה מתעוררת בהן שאלה משפטית או עובדתית משותפת. בענייננוניתן לומר שרכישת הדירות על ידי שבע המשפחות, כל אחת בנפרד, מהווה סידרה אחת שלעיסקאות, בהתחשב בעובדה שמדובר בדירות השייכות לפרוייקט בנייה אחד ובחוזיםשנחתמו בסמיכות זמנים והינם דומים מאוד בניסוחם. באשר לתנאי השני - די בזהותאחת השאלות שבמחלוקת, שבגללה נוח לדון בכל הפרשה בעת ובעונה אחת, כדי להכשיר אתהצרוף.
ג. באשר לסוגיית הסמכות - תקנה 46(ג) קובעת כי כאשר אוחדו עילות תיקבע סמכותבית המשפט על פי שווי כלל נושאי התובענה. תקנה זו חלה לא רק כאשר מדובר בצירוףעילות, אלא גם כאשר צורפו עילות עקב צירוף צדדים. אכן, אף אם צירוף הצדדים הינוכדין, עדיין מוסמך בית המשפט להורות על פיצול הדיון, שהרי יתכן כי מספר ענייניםמעוררים שאלה משותפת, אך בסך הכל עולה הנבדל על המשותף, ועל כן ייטב לבררם
לחוד. אלא שבעניננו לא כך הדבר. נראה דווקא שהיעילות הדיונית מחייבת בירורמאוחד של התביעות, והוא - לאור העובדה שמרבית השאלות, המשפטיות וגם העובדתיות,הינן משותפות.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד חנן דורון למבקשים, עו"ד נתן במברגר למשיבות.25.7.94).
בש"פ 4245/94 - מדינת ישראל נגד עבדאל אל עדס ואחמד על עדס
*שחרור בערובה (סמים-הרואין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים, שני אחים, נסעו במונית בנסיעה מיוחדת מתל אביב לעכו. המשיב 2שילם עבור הנסיעה. בעכו הצטרף אליהם אדם נוסף בשם טוני והשלושה נסעו יחדיוועצרו ליד מכונית מרצדס שחורה. טוני ומשיב 1 ירדו מהמונית וניגשו אל המרצדס.טוני פתח את תא המטען של המרצדס, הוציא שקית ניילון ומסרה למשיב 1. הלה נטל אתהשקית וחזר אל אחיו שבמונית ולאחר נסיעה קצרה נעצרו על ידי המשטרה. בשקית נמצאהרואין במשקל של כ-1.8 ק"ג. המדינה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים וביתהמשפט סירב לכך. טעמו האחד היה אי גילוי חלק מחומר הראיות לסניגור בניגוד לסעיף74 לחסד"פ, בטענת חסיון, למרות שאותה שעה לא היתה עדיין תעודת חסיון בידיהתביעה. הטעם האחר הוא כי לא הוכח, לכאורה, שהמשיבים ידעו מה תוכן השקית שנמסרהעל ידי טוני. הערר נתקבל.
ב. לענין סעיף 74 לחסד"פ הסתמך בית המשפט על פס"ד שבו התייחסו לענין גילויהראיות לצורך הכרעת הדין, אך אין פס"ד זה נוגע לעניין בקשת מעצר עד סיוםהמשפט. לכך יש להוסיף כי כיום מצוייה תעודת החסיון בידי התביעה. אשר לשאלה אםידע המשיב 1 על תוכן השקית - ישנה ראייה של שוטר תצפיתן שראה את טוני פותח אתהשקית ומראה את תוכנה למשיב 1. אשר למשיב 2 - הוא זה ששילם עבור הנסיעה ונסיבותהעניין מראות כי לכאורה גם מטרת הנסיעה היתה משותפת. לנוכח חומרת העבירה וכמותהסם הגדולה יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט טל. עו"ד יעקב כהן לעוררת, עו"ד חאלד כבוב למשיבים. 27.7.94).
בש"פ 4103/94 - מיכאלוב יורי נגד מדינת ישראל
*מאסר עקב התנהגות אלימה בביהמ"ש(הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המבקש נעצר אור ליום 13.7.94, לאחר שנערך חיפוש בדירתו, כחשוד בביצועעבירות סמים. מספר שעות לאחר מכן הובא בפני בימ"ש בנתניה להארכת המעצר ב-12ימים לצורך השלמת החקירה. במהלך הדיון, ביקש המבקש לדחות את הדיון על מנת שיוכללהיות מיוצג ע"י עו"ד. משלא נעתר ביהמ"ש לבקשתו הגיב, כאמור בפרוטוקול, "בדרךשל אלימות, בדרך פרועה ומבישה הרים קולו בצעקות כדי להביע אי הסכמה להחלטת ביתהמשפט". המבקש נקרא ע"י ביהמ"ש לסדר, הוא הוזהר שלא להפריע לקיום הדיון, ומשלאהועיל הדבר הטיל השופט על המבקש עונש מאסר בפועל למשך חודשיים בהתאם לסמכותהנתונה לו בסעיף 72 לחוק בתי המשפט. המבקש הגיש בקשה לביטול עונש המאסר, כאשרהטענה היא כי התנהגותו נבעה מרצונו להיות מיוצג ע"י עו"ד וכי לא היה בכוונתולפגוע בכבודו של ביהמ"ש. המבקש גם ביקש להביע התנצלותו וצערו על האירוע. הבקשהנתקבלה בחלקה והמאסר הועמד על 15 יום בלבד.
ב. ביהמ"ש הינו היכלו של החוק ומעוזו של האזרח ומי שבא בשעריו חייב בכבודו.הפרעה לדיוני ביהמ"ש מהווה קריאת תיגר נגד הסמכות שהפקיד בידיו הציבור להבטחתשלטון החוק, ומחובתו של השופט להבטיח שיכולת יישומה של הסמכות תישאר בידיו. על
כן בדין רואה ביהמ"ש בהפרעה לדיוניו מעשה חמור החותר תחת יכולתו למלא אתתפקידו, ומגיב הוא באמצעים קשים כדי לסלק כל מכשלה העומדת על דרך פעולתו. ג. במקרה דנן, יש ברקע של הנסיבות, ובמיוחד באי מתן הזדמנות להיות מיוצג ע"יעו"ד, כדי למתן את התגובה המתחייבת וזאת מבלי להצדיקה. לא היה הכרח לקיים אתהדיון בבקשת המעצר שעות ספורות לאחר שנעצר המבקש וניתן היה לדחות את הדיון ל-24שעות, כדי שיוכל המבקש לממש זכותו להיפגש עם עו"ד ולהיות מיוצג כל ידו. עם זאתאין בכך כדי להצדיק התפרעות כפי שהיתה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד קליין למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 24.7.94).
בש"פ 4161/94 - מחמד בן אחמד זועבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (דקירות סכין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. באחד הימים פגש העורר את המתלונן בסאם זועבי (להלן: בסאם) בכיכר הכפר טמרהובין השניים התפחה תיגרה. האשם, אחיו של בסאם, הגיע למקום האירוע והעורר חשלרכבו הוציא מתא המטען סכין ודקר את האשם בבטנו ואת בסאם מעל עינו הימנית. האשםנפגע בכליה ובכבד ונזקק לניתוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת תשתית ראייתיתמספקת להוכחת העבירות המיוחסות לעורר והחליט על מעצר העורר עד תום ההליכים תוךשהוא שולל חלופת מעצר. בין היתר נימק ביהמ"ש את החלטתו בכך שתופעת ה"סכינאות"פושה לאחרונה בחברה הישראלית ויש לפעול לשירושה. הערר נדחה.
ב. להחזקת העורר במעצר שלוש תכליות: לקדם פניו של סיכון לציבור, הנעוץבאפשרות ממשית של התלקחות מערכת נקם בין משפחת המתלוננים למשפחת העורר; לקדםפניו של סיכון ממשי לסיכול הליכי הדיון ע"י נקיטת אמצעים פסולים ע"י העורר נגדעדי התביעה; לקבוע בהכרת הכל את החומרה היתירה שבה מתייחסת המערכת השופטת לפניהלסכין כאמצעי להכרעה בחילוקי דעות.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ליכט לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.28.7.94).
ע.א. 956/92 - אברהם ואסתר אמר נגד בית החולים סורוקה ואח' + ע.א. 949/92 - ד"ר אברהם מרש נגד אברהם אמר ואח'
*תביעת פיצויים עקב רשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 66/87 - הערעור של ד"ר מרש נתקבל והערעור של אמר נתקבלחלקית).
א. בתם המנוחה של אמר אושפזה ביום 13.2.80 בבית החולים סורוקה לביצוע ניתוחשל בקע טבורי. כעבור 3 ימים נפטרה המנוחה. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריותם של ששתהמשיבים (בכללם ד"ר מרש) לאירוע וחייבם לפצות את המערערים על נזקיהם עקב פטירתהמנוחה, הן כיורשיה והן עקב הזעזוע הנפשי שנגרם לכל אחד מהם, כאשר סעדו אתהמנוחה לאחר הניתוח, כולל משך פרק הזמן שסבלה וגססה. ב"כ המשיבים הודיע לביהמ"שהמחוזי כי קופת חולים מודה שהיא אחראית בנזיקין למותה של המנוחה וזאת נוכחהרשעה במשפט הפלילי. על יסוד הודעה זו חייב ביהמ"ש המחוזי את כל המשיבים, כוללד"ר מרש, בפיצויים לאמר. סכומי הפיצויים שפסק ביהמ"ש הם 7,000 ש"ח בגין קיצורתוחלת חייה של המנוחה, 12,000 ש"ח בשל הכאב והסבל שסבלה המנוחה בימים שגססה,ו-2,500 ש"ח בגין הוצאות קבורה. למערערים פסק ביהמ"ש פיצויים בגין הזעזוע הנפשישנגרם להם 20,000 ש"ח לכל אחד מההורים. ביהמ"ש קבע כי נגרמה להם נכות בגיןנוירוזה פוסט-טראומטית בשיעור %10 לצמיתות. באשר לתביעה לפיצוי בגין הפסד כושרהשתכרות של כל אחד מהמערערים פסק ביהמ"ש שנזק כזה לא הוכח. אמר מערערים על גובההפיצויים שנפסק להם ומרש מערער על חיובו. הערעורים נתקבלו.
ב. באשר לערעור של אמר על גובה הפיצויים שנפסקו - אין עילה להתערב בשיעורהפיצויים בכל אחד מפרטי הנזק בהם פוצו המערערים. עם זאת נראה שהמערערים קופחובכך שלא נפסק להם פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. סביר שנכות נפשית בשיעור %10הכוללת התנהגות ותגובות דכאוניות, עלולה לתת אותותיה בשלב כלשהו בעתיד בהגבלהשל כושר או המוטיבציה לעבודה. בהתחשב בכך הוחלט להוסיף לכל אחד מהם פיצוי בראשנזק זה בסכום של 20,000 אלף ש"ח ליום מתן פסה"ד בערכאה הראשונה.
ג. אשר לערעורו של ד"ר מרש - כאמור הודיע ב"כ הנתבעים כי קופת חולים מודהבאחריותה. בעקבות זאת לא קיים ביהמ"ש דיון בדבר רשלנות של מי מהנתבעים וחייב אתכל הנתבעים. במצב דברים זה לא היה מקום לחייב גם את ד"ר מרש. ב"כ הנתבעים לאהודה בשם הרופאים באחריותם לפצות את התובעים. שני רופאים אחרים לא ערערו עלפסה"ד, כנראה, משום שהם חוייבו בפס"ד פלילי סופי באחריות לגרימת מותה שלהמנוחה. המערער, לעומת זאת, לא הורשע ולפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר אתהדיון לערכאה ראשונה. יצויין שהפיצויים שנפסקו לתובעים שולמו ע"י קופת חולים,וגם אם ייפסק כי ד"ר מרש אחראי בנזיקין, לא יהא בכך כדי להגדיל את הפיצויים בהםיזכו התובעים, אך הם עומדים על המשך המשפט נגדו. ההורים חוייבו בתשלום הוצאותלד"ר מרש אך הומלץ כי אם יוותרו על המשך התביעה יוותר על ההוצאות.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"די. ננר לאמר, עו"ד ב. יקותיאלי למשיבים. 4.8.94).
בש"פ 4043/93 - אברהם זהבי נגד מדינת ישראל
*סירוב לשחרר בערבות (דקירות סכין)(ערר על סירוב לשחרר בערבות - הערר נדחה).
א. במהלך ויכוח מילולי שהתדרדר לקטטה, איים העורר על המתלונן כי ידקור אותוויפגע בו וחזר על איום זה במספר הזדמנויות נוספות. באחד הימים, כשבוע לאחרהקטטה, ארב העורר למתלונן סמוך לביה"ס בו למד המתלונן, תקפו וניסה לדקרו בסכיןשהחזיק בידו. התפתחה קטטה בה נפגעו המתלונן ובן דודו מדקירות סכין. החבלותשנגרמו לבן דוד היו חמורות וקשות והוא פונה לבי"ח ושם נותח בבטנו. עם הגשת כתבהאישום נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש קבע כי קיימתתשתית ראייתית לכאורה נגד העורר וכי בנסיבות הענין קיימת עילת מעצר. יחד עם זאתקבע ביהמ"ש המחוזי כי הואיל ומדובר בנער צעיר כבן 18 ללא עבר פלילי קודם, ראוילהסתפק בחלופה למעצר. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש העליון וכאן הוחלט להורות עלמעצר העורר עד תום ההליכים. כשלושה שבועות לאחר שביהמ"ש העליון קיבל את הערר,קבע ביהמ"ש המחוזי כי ההוכחות יישמעו רק במהלך חודש נובמבר וקבע ארבע ישיבותלהשלמת הדיון בעניינו של העורר. לנוכח הקביעה האמורה פנה העורר לביהמ"ש המחוזיבבקשה לעיון חוזר בהחזקתו במעצר, כאשר הטענה העיקרית היא שמשך הזמן שבו יהיההעורר נתון במעצר יהיה יותר מ-6 חודשים לפני שיוחל בשמיעת ההוכחות. הבקשה נדחתהע"י ביהמ"ש המחוזי והערר נדחה.
ב. השאלה היחידה העומדת לדיון במקרה זה היא שאלת השלכתו של פרק הזמן, הארוךיחסית, שבו יימשך הדיון, על החזקתו של העורר במעצר. לנוכח אופיים המיוחד שלגילויי ה"סכינאות" ההולכים ומתרבים, יש להעדיף את העניין הציבורי שבמיגורהתופעה הנוראה הזו על פני הנסיבות האישיות של העורר. אין צורך להכביר מיליםהרבה על מנת להבהיר כי בנסיבות כגון דא החזקה במעצר עד תום ההליכים מתחייבתכאמצעי היעיל ביותר לקביעת חומרתו של נגע הסכינאות בהכרת הכל, וזאת לצד ההכרחלהבטיח את שלום הציבור. כאשר מדובר בסכינאות לשמה רק נסיבות חריגות ויוצאותדופן עשויות להצדיק הימנעות מהחזקה במעצר עד תום ההליכים, וטוב וראוי שעניין זה
יובא לידיעת הכלל ויהא לנגד עיניו של כל מי שסובר אחרת. בנסיבות כאלה אין בגילוהצעיר, בהפרעה הנגרמת לו במהלך בחינות הבגרות, בעיכוב הליכי גיוסו לצה"ל, כדילהצדיק את שחרורו של המבקש בערובה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ש. פליישמן לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה.24.7.94).
ע.א. 4696/90 - מרים פישלר נגד ברוך שיין
*תביעת יורש להכיר באמו המנוחה כבעלים של רכוש אביו המנוח מכח חזקת שיתוף נכסים בין בני הזוג(מחוזי ת"א - ה.פ. 362/87 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הינו בנם של המנוח צבי שיין ושל אשתו המנוחה רחל שיין. בני הזוגשיין נישאו בשנת 1933 ובמהלך חייהם המשותפים רכשו נכסים שונים, וביניהם שתידירות שנרשמו על שם המנוח בלבד. האם נפטרה בשנת 1970. לאחר פטירת המנוחה ניתןצו ירושה ע"י ביהמ"ש המחוזי ולפיו ירש המשיב 3/4 מעזבון אמו, והאב, המנוח, ירש1/4 מן העזבון. כשנה לפני מותו מכר המנוח דירה אחת. בשלהי שנת 1986 הלך המנוחלעולמו, ועד אותו יום לא תבע המשיב זכויות כלשהן בדירות מכח חזקת שיתוף הנכסיםבין האם לבין האב. המערערת היתה "הידועה בציבור" של המנוח לאחר מות האם,וביהמ"ש קבע כי יש לחלק את עזבונו בחלקים שווים בין המשיב, הבן, לבין "הידועהבציבור", המערערת, וזאת מכח סעיף 55 לחוק הירושה. מספר חודשים לאחר מות המנוחהגיש המשיב תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להצהיר עליו כבעלים של 3/8 מן הזכויותשל האב בדירה, מכח היותו יורש של 3/4 מעזבון המנוחה, אשר היתה זכאית לקבלמחצית, מכח חזקת השיתוף בנכסים בין בני הזוג. ביהמ"ש קיבל את התביעה. לדעתביהמ"ש, היסודות הנדרשים לצורך קיומה של חזקת השיתוף הוכחו, כשבני הזוג חיובשלום ולא הובאה כל ראייה הסותרת את חזקת השיתוף ביניהם. לאור זאת הכריז ביהמ"שעל המשיב כבעלים של 3/8 מן הדירה. הערעור נתקבל.
ב. אין מניעה עקרונית השוללת מיורשי בני זוג שנפטר את האפשרות לבוא בנעליו שלהמנוח ולתבוע הכרה בזכויות מכח חזקת השיתוף. אולם מניעה כזו עשוייה לקום כאשריש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויות אלה. ויתורכאמור יחול במקרה שבו היתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוףבנכסים והוא נמנע מלעשות כן. בעניין שלפנינו הלכה המנוחה לעולמה עוד בחיי בעלה,כאשר חייהם המשותפים התנהלו על מי מנוחות, ומכאן שלא היתה למנוחה עילה בחייהלפנות בתביעה על פי חזקת השיתוף, ואין לומר כי ויתרה על זכותה לטעון לקיומו שלשיתוף בנכסים, לכן, זכותה זו עברה במותה לבנה היחיד הוא המשיב. אילו היה המשיבמגיש את תביעתו בסמוך למות אמו ומבקש להכיר בזכותה לשיתוף בנכסים, ומכח זאתבזכותו כיורש, ייתכן וביהמ"ש היה נעתר לתביעתו. אולם, בנסיבות שנוצרו בענייןשלפנינו לא היה עוד מקום להיעתר לתביעת המשיב בשלב שבו הוגשה התביעה.
ג. המנוחה הלכה לעולמה בשנת 1970 ועוד בשנת 1971 ניתן צו ירושה שחילק אתעזבונה בין המשיב לבין אביו. בצו הירושה לא נכללו שתי הדירות שהיו רשומות ע"שהמנוח בלבד. מאז מות המנוחה ומתן צו הירושה חלפו 16 שנה בהן לא הגיש המשיב כלתביעה בדבר הזכויות הנטענות. לטענת המשיב נמנע מהגשת התביעה משך כל אותן שנים,שכן לא רצה לפגוע באביו, אך טענה זו אין בה להועיל למשיב, שכן צריך היה להיותער לעובדת קיומה של המערערת שהיתה הידועה בציבור של אביו, ולדעת שככזו תהיהזכאית גם לחלקים מעזבונו. יתירה מזו, בשלב שבו שני בני הזוג הלכו לעולמם, פוחתתהנטייה לאפשר ליורשים לטעון טענות בדבר חזקת השיתוף.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. מנטשלמערערת, עו"ד ר. מלמן למשיב. 26.7.94).
בג"צ 4420/94 - ד"ר רפאל ממן ואח' נגד עירית ירושלים ואח'
*העברת מבנה של בית ספר ממ"ד לרשות רשת בתי הספר החרדיים(העתירה נדחתה).
א. העותרים הינם חברי ועד הורים של ביה"ס הממ"ד "נווה עציון בנים" בשכונת ביתוגן בירושלים. בשנים האחרונות ניכרו תהליכי צמצום ודלדול באוכלוסיית ביה"סומספר התלמידים בה פחת והלך. לשנת הלימודים הבאה נרשמו לכתה א' 5 תלמידים בלבדוגם אלה נרשמו רק לאחר עבור מועד הרישום. הרשויות עשו לשיקומו של ביה"ס על דרךשל הפניית תלמידים ללמוד בו, אך כל הנסיונות עלו בתוהו. במקביל, נוצרה בשכונתבית וגן מצוקת דיור חמורה בבתי הספר היסודיים של החינוך החרדי אשר בהם התרבוהתלמידים. בשנה הבאה אמורים להיות 105 תלמידים בלבד בביה"ס "נווה עציון בנים",בעוד אשר בבי"ס בית יעקב אמורים להיות 1428 תלמידות לעומת 1359 שהיו בשנהשעברה. לפיכך החליטה העיריה לסגור את ביה"ס "נווה עציון בנים" ולהעמיד את המבנהלרשות החינוך היסודי החרדי. העתירה נדחתה.
ב. אין מניעה בחוק לביצוע הפעולה כפי שבוצעה ולעניין שיקול הדעת הרי העיריההפעילה את שיקול הדעת כראוי. שכונת בית וגן פשטה מחלצות ולבשה מחלצות,אוכלוסייתה נשתנתה והפכה אוכלוסיה חרדית משהיתה, וממילא זכאית העיריה - זכאיתאף חייבת - להפעיל את שיקול דעתה בהתאם לנתונים החדשים שנתהוו.
(בפני השופטים: ש. לוין, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד מאירשכטר לעותרים, עוה"ד אסא אליאב, בלס וורצברגר למשיבים. 22.8.94).
ע.א. 1046/93 - ג'קלין שיתי נגד אמיל שיתי
*תביעת אשה לזכויות ברשיון נהיגה של בעלה המנוח מכח חזקת שיתוף בנכסי בני הזוג. *הגשת תביעה כזו בתביעה מיוחדת ולא במסגרת דיון לפי חוק הירושה(הערעור נדחה).
א. בעלה המנוח של המערערת היה בעל רשיון להפעלת מונית (מספר ירוק) ובצוואתוהוריש את הרשיון לאחיו המתגורר בחו"ל זה כעשרים שנה. בצוואתו קבע המנוח כי"הזכויות במספר המונית שקיבלתי ממשרד התחבורה... אני מצווה שיתנו לאחי".המערערת התנגדה לקיום הצוואה משני טעמים: הוראת הצוואה המתיימרת להעביר אתהרשיון לאחיו של המנוח הינה בלתי חוקית וביצועה בלתי אפשרי ולפיכך בטלה היא לפיסעיף 34 לחוק הירושה; אף אם ההוראה תקפה, הרי שהרשיון היה "רכוש משותף" שלה ושלהמנוח, ולפיכך לא היה בידי המנוח לצוותו בשלמותו או בחלקו לאחר. ביהמ"ש המחוזידחה טענות אלה והערעור נדחה.
ב. אשר לטענת חזקת השיתוף בין בני הזוג לענין רשיון המונית - טענה כגון זואין מקומה להתברר בגידרו של חוק הירושה, אלא על דרך של תובענה נפרדת להצהרה עלשיתוף על יסוד החזקה האמורה. אשר לטענת אי החוקיות - כדי שיהא אדם כשר לקבלרשיון להפעלת מונית לפי סעיף 14ב' לפקודת התעבורה, עליו בין היתר, להיות "תושבישראל שמלאו לו 18 שנים...". תנאי זה לא התמלא באחיו של המנוח שאינו תושבישראל. אולם, בשל כך אין לראות את הצוואה כבטלה לפי סעיף 34 לחוק הירושה.הרשיון להפעלת מונית הוא זכות אישית המאגדת בתוכה זכות נוספת להעביר את הרשיוןלאחר, ובלבד שמתקיימים באותו אדם התנאים האמורים בסעיף 14ב' ונתקבל היתר לכךמאת המפקח על התעבורה. משנפטר בעל הרשיון אין הזכות האישית ברשיון עוברתבירושה, לא כן הזכות להעביר את הרשיון. זכות זו עוברת לעזבון, וככזו יש בידיבעל הרשיון לצוות עליה בצוואה. המנוח הורה כי הזכויות יעברו לאחיו. הוראה זואפשר שתקויים באחת משתי דרכים: אם יענה היורש לתנאים של סעיף 14ב' לפקודה ויקבלהיתר מאת המפקח על התעבורה; אם לא יזכה היורש בהיתר כאמור, כי אז יירש רק אתהזכות להעביר את הרשיון, אותה יוכל לממש בהעבירו את הרשיון לאדם שיקבל היתר
כנדרש. לפיכך יש לדחות את הערעור, אך אין בתוצאה זו כדי למנוע מהמערערת לפתוחבהליך שיכריע בטענתה בדבר חזקת השיתוף.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מאהראלמאדי למערערת, עו"ד יוסף סגל למשיב. 9.8.94).
בש"פ 1030/94 - שלמה לוי נגד מדינת ישראל
*פירוש ערבות הניתנת להבטחת התחייבויותיו של נאשם בפלילים המשתחרר בערבות(הערר נתקבל בהסכמת התביעה).
א. עו"ד ישראל מור (להלן: מור) הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות שונותעל פקודת מס הכנסה ונגזר עליו עונש מאסר ותשלום קנס כספי. בעקבות בקשתו של מור,עיכב ביהמ"ש העליון ביום 24.5.92 את ביצוע גזר הדין עד יום 25.7.92, בכפוף לכךשמור יחתום על ערבות עצמית ושתומצא ערבות צד ג' ע"ס 25,000 ש"ח. על יסוד החלטהזו חתם העורר ביום 25.5.92 על כתב ערובה למילוי התחייבויותיו של מור. כתבהערובה הינו טופס שיגרתי שבו מנויים חמישה "תנאי ערובה" ומוקצה בו מקום להוספתתנאי שישי במידת הצורך - כאשר הפקיד המחתים על כתב הערובה מסמן ב-x איזה מחמשתהתנאים המודפסים המחייבים באותו מקרה. בענייננו סומנו כמחייבים התנאים "ג. שלאלעזוב את מדינת ישראל, עד לגמר כל ההליכים המשפטיים בתיק הנ"ל... ד. להפקיד אתדרכונו במשטרה". ערעורו של מור נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שהחליט לעכב את ביצועהעונש עד 8.10.92. מור חמק מן הארץ לפני שהגיע המועד לריצוי עונשו והמשיבה פנתהלביהמ"ש המחוזי בבקשה לחייב את העורר בתשלום סכום הערבות. הסניגור חלק עלמחוייבותו של העורר לשלם את הערבות וטען כי בעזיבתו את הארץ לא הפר מור אף אחדמשני תנאי הערובה. זאת משום שתקפו של תנאי ג', שהוא התנאי שהופר, היה עד "לגמרכל ההליכים המשפטיים" בתיק הפלילי והמושג "הליכים משפטיים" אינו כולל התייצבותלריצוי העונש לאחר מתן פסה"ד הסופי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לפרש את כתבהערובה כמסמך עצמאי העומד בפני עצמו, אלא יש ליתן לו את המשמעות המגשימה אתהמטרה שלשמה ניתנה הערובה, היינו, כי הנאשם יתייצב לריצוי העונש. הערר נתקבלבהסכמת ב"כ המדינה.
ב. לעניין מימושה, דין הערבות הניתנת ע"י נאשם או ע"י ערב, כדינה של כלערבות, ועל כן התנאים למימושה יהיו אך אלה המפורטים בכתב הערובה, והם יפורשו עלפי כללי הפרשנות הנוהגים לעניין פרשנותם של כתבי ערובה בדרך כלל. עמדה זומחייבת ניתוק - לעניין מימושה של הערבות - בין החלטת ביהמ"ש בדבר מתן הערבותותנאיה, לבין תנאי הערבות המפורטים בכתב הערובה. החלטת ביהמ"ש יכולה לשמש מקורלהתחקות אחר כוונת הצדדים כאשר יש צורך בהתחקות כזו, אך אין בכוחה להוסיף לכתבהערובה את מה שאין בו. כאשר לא צויינו בכתב הערובה כל התנאים שנקבעו בהחלטתביהמ"ש בדבר מתן הערובה, יבואו בחשבון אך ורק התנאים שנקבעו בכתב הערובה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד קולא לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 10.8.94).
ע.א. 922+944/91 - חוסיין אבו ג'אבר נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב - המאגרהישראלי נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
*פגיעה ע"י מכונה לקיצוץ קש שהופעלה ע"י טרקטור כ"תאונת דרכים". *אחריותו של מבטח הטרקטור לתאונה. *פירוש הסכם בין חברות הביטוח לבין קרנית(מחוזי י-ם - ת.א. 1098/87 - הערעורים נתקבלו).
א. ביום 5.10.84 נהג אחד המשיבים (להלן: הנהג) בטרקטור שהיה מבוטח ע"י המאגרהישראלי לביטוח (להלן: הפול). הטרקטור גרר אחריו מכונה לקיצוץ קש (להלן:המכונה) המורכבת על גלגלים ומחוברת לטרקטור ע"י ייצול. המכונה לא היתה מבוטחתלפי פקודת ביטוח רכב מנועי (להלן: פקודת הביטוח). בשדה קציר עצר הטרקטור ושםהרכיבו עליו דריישפט, המעביר את כח מנוע הטרקטור אל המכונה. בעת הפעלת המכונה
עמד עליה התובע כשהוא עסוק בהכנסת חבילות קש אל המכונה. התובע החליק ורגלונתפסה בתוך לוע המכונה וכתוצאה מכך נקטעה רגלו הימנית באיזור הברך. התובע הגישתביעה נגד הנהג, הפול וקרנית, (להלן: קרנית) שיפצוהו על נזקיו בתאונה.
ב. בביהמ"ש המחוזי עמדו במחלוקת שלשה עניינים: האם מדובר בתאונת דרכים כמובנהבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפיצויים) ואם התשובה היא חיובית- האם האחריות היא על הפול בתור מבטח של הטרקטור, או שמא על קרנית הואילוהתאונה נגרמה ע"י המכונה כרכב נגרר שלא היתה מבוטחת לפי פקודת הביטוח; אםייקבע שהפול אחראי, האם עומדת לו זכות שיפוי מקרנית בהתאם להסכם שנחתם ביןחברות הביטוח לבין קרנית הנוגע לתאונות הקורות כאשר מדובר בגוררים ונגררים(להלן: ההסכם); גובה הנזק שנגרם לתובע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה היתה תאונתדרכים במובן חוק הפיצויים וכי זו נגרמה עקב שימוש בטרקטור ככלי רכב מנועיולפיכך אחראי הפול כמבטח הטרקטור לפצות את התובע על נזקיו בתאונה; את ההודעהלצד ג' שנשלחה ע"י הפול לקרנית דחה ביהמ"ש בקבעו כי ההסכם עליו הסתמך הפול אינוחל בנסיבות המקרה; את פיצוייו של המערער קבע ביהמ"ש בסכום של 213,000 ש"ח. הפולמערער, בין היתר, על כך שהתאונה הוכרה כתאונת דרכים וערעור זה נדחה, הפול ערערגם על דחיית תביעת צד ג' נגד קרנית וערעור זה נתקבל, המערער מערער על שיעורהפיצויים שנפסק וערעורו נתקבל.
ג. אין קושי בדחיית ערעורו של הפול בשאלת חבותו לפי חוק הפיצויים כלפי התובע.המונח "תאונת דרכים" בתאריך הקובע, לפני תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, הוגדרכ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב וביןבעמידתו". אחד השימושים בטרקטור, המהווה רכב מנועי, הוא גרירה. את הביטוי"שימוש" יש לפרש באופן שישתרע הן על שימוש שיש עימו סיכון תעבורתי והן על שימוששאינו גורר עימו סיכון כזה. יוצא שהנהג אחראי לקרות התאונה ומבחינה זו איןהחובה חלה על קרנית אלא על הפול.
ד. אשר להודעת צד ג' שנשלחה ע"י הפול לקרנית על יסוד ההסכם בין השניים - כאןהמחלוקת היא על פירוש ההסכם ובענין זה הדין עם הפול. סעיף 3 להסכם קובע כי "בכלמקרה שהנגרר מחובר לגורר בעת התאונה ופוליסת הביטוח של אחד מהם אינה בתוקף,תפצה הקרן (קרנית) את הנושאים בכלי שלגביו הביטוח אינו תקף". לענייננו יש לפרשאת המונח "הנוסעים" ככל מי שעמד על המכונה, גם אם הוא איננו נוסע במובן הרגילשל המילה. אין גם לאמר כי בעת שהופעלה המכונה ככלי חקלאי, כמכונה לקיצוץ קש,חדלה המכונה לשמש כרכב נגרר.
ה. אשר לגובה סכום הפיצויים שנפסק - הצדדים הסכימו שפסה"ד בעניין זה יינתןבהסתמך על הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב). לאחר שיקול כלהנסיבות הוחלט כי במקום הסכום של כ-213,000 ש"ח יבוא סכום של 350,000 ש"ח כערכוביום מתן פסה"ד בערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד מ.אלטרמן למערער, עו"ד י. מלמן לפול, עו"ד ל. ליאור לקרנית. 24.8.94).
ע.א. 2590/90 - שוש ניסים נגד עו"ד מנחם דניאלי
*חיובו של עו"ד בפיצויים עקב התרשלות בטיפולו בהסכם למכירת מקרקעין(מחוזי י-ם - ת.א. 1893/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. אחת, גב' אייזיק (להלן: המוכרת), היתה בעלת דירה בירושלים (להלן: הדירה).על הדירה היו רשומות שתי הערות אזהרה, מיום 30.4.78 ומיום 23.1.79 להבטחתהלוואות שנתן אחד בשם רוסמן. ביום 10.12.79 התקשרה המוכרת בהסכם למכירת הדירהעם ניסים בר - אחיה של המערערת. את ההסכם ערך וניסח המשיב. בהסכם נקבע כי
הקונים ישלמו למוכרת תמורת הדירה 2,5 מליון ל"י. עד ליום 2.8.80 שילם הקונה 1,5מליון ל"י. ביום 4.8.80 הופיעו האח של המוכרת והקונה במשרדו של המשיב וביקשולערוך הסכם חדש (להלן: ההסכם השני), שבו הופיעה המערערת כקונה של הדירה. הסכוםשל 1,5 מליון ל"י שכבר שולם עפ"י ההסכם הראשון, נזקף לזכות המערערת לפי ההסכםהשני. החוזה לא מומש מאחר ובעלי הערות האזהרה (רוסמן) מימשו את זכויותיהם וזכובדירה. המערערת תבעה לדין את המוכרת ואת רוסמן (להלן: המשפט הראשון) וזכתהבתביעה נגד המוכרת בלבד, שחוייבה להשיב לה 1,5 מליון ל"י, ואת ההפרש בין מחירהדירה כפי שנקבע בהסכם, 55,000 דולר, לבין שווי השוק שלה, 125,000 דולר. דאעקא, שהמוכרת חסרת אמצעים ובעקבות הסדר בהוצל"פ שילמה עד כה למערערת כ-12,000ש"ח. משכך, הגישה המערערת תביעה נגד המשיב לתשלום פיצויים בגין רשלנות מקצועיתוהפרת חובה חקוקה.
ב. בתביעתה טענה המערערת באשר לעריכת ההסכם השני, (שהיא צד לו), כי המשיבהתרשל בכך שלא התריע בפניה על קיומן של הערות האזהרה על הדירה ובכך שלא דאגלרישום זכויותיה בדירה או לפחות לרישום הערת אזהרה בדבר זכויותיה, וכך התאפשרההטלת שעבודים נוספים על הדירה לטובתם של רוסמן, מעבר לאלו שנזכרו בשתי הערותהאזהרה הראשונות. מנגד טען המשיב כי המערערת, באמצעות אחיה, ידעה על קיומן שלהערות האזהרה עובר לחתימת ההסכם השני, וכי לא יכול היה להבטיח את כספה, שכן,הסכום היחיד ששולם - 1,5 מליון ל"י - כבר שולם בעת שנחתם ההסכם הראשון, ולאניתן היה להבטיחו עוד. כן טען המשיב, כי בהתחשב בהערות האזהרה שכבר היו רשומותלטובת רוסמן, לא יכול היה לרשום הערת אזהרה על שמה, וכי גם אם היתה נרשמת הערהכזו לא היה בה כדי להועיל למערערת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת ידעה על דברקיומן של שתי הערות האזהרה וכי המשיב התרשל בטיפולו, אך גם המערערת אשמה בנזקשנגרם לה והעמיד את הפיצוי על סכום של 10,000 ש"ח בלבד. המערערת ערערה על סכוםהפיצוי שנפסק והמשיב ערער בערעור נגדי על כך שנקבע כי הוא אשם ברשלנות.הערעורים נדחו.
ג. באשר לידיעת המערערת על הערות האזהרה שנרשמו - לעניין הערת האזהרה הראשונהנוצר מעשה בי"ד מסוג השתק פלוגתא לגביה. זאת ע"י קביעתו של ביהמ"ש במשפט הראשוןשל המערערת נגד המוכרת, כי המערערת ידעה על הערת האזהרה. משעימת פסה"ד הקודם אתגירסת המערערת עם הגירסה הנוגדת והכריע נגד גירסתה, משתיקה אותה הכרעה זו, גםאם אין היא משתיקה את המשיב שלא היה צד לאותה התדיינות. השתק פלוגתא מתקייםבנסיבות מסויימות, גם במקרה של חריג לכלל ההדדיות, בתנאי שבנסיבות אלה יהיומוגנים כל האינטרסים עליהם בא עיקרון זהות הצדדים לשמור. גם לגבי הערת האזהרההשניה יכול היה ביהמ"ש לקבוע, אם כי לא משום הכלל של מעשה בי"ד, כי המערערתידעה על קיומה.
ד. באשר לרשלנותו של המשיב בעריכת ההסכם השני - על עוה"ד להשתמש במיומנות,בחריצות ובתשומת לב סבירים, שאם לא כן אשם הוא בהתרשלות. המשיב הגיש חוות דעתשלפיה "נהוג ומקובל כי עוה"ד יערוך את ההסכם החדש בהתאם לרצון הצדדים... ובלאשיכלול בו בטחונות או ערבויות שלא היו בהסכם הראשון". גישה זו בדין נדחתה ע"יביהמ"ש המחוזי, באמרו כי נוהג זה אם קיים, אינו עונה על חובת הזהירות.ההתחייבות של המערערת לתשלום יתרת המחיר של מליון ל"י חייבה את המשיב לכלולבהסכם השני הגנות, בטחונות או ערבויות להגנת סכום זה. המשיב הסתפק בהחתמתהמוכרת על יפו"כ בלתי חוזר, אך לא היתה בו כל תועלת לאור הערות האזהרה.
ה. אשר לשאלת התרשלותו של המשיב לאחר החתימה - עלתה השאלה אם יכול היה המשיבלרשום הערות אזהרה לטובת המערערת כאשר כבר היו רשומות הערות אזהרה לטובת רוסמן.
התשובה לכך היא חיובית. קיימת מחלוקת בדבר טיבה ומהותה של הערת האזהרה - האםזכות קניינית היא אם לאו. ביהמ"ש נהג לאמץ עד לאחרונה את הגישה כי אין זה זכותקניינית. התוצאה של רישום הערת אזהרה היא שלא תירשם עיסקה נוגדת, ומכיוון שהערתהאזהרה אינה זכות קניינית, אין מניעה לרשום הערות אזהרה נוספות, גם אם הןעומדות בסתירה להערת האזהרה הקודמת שכבר רשומה.
ו. מבדיקת המסמכים עולה, כי המשכנתא שניתן היה לרשום מכח הערות האזהרה שלפנימכירת הדירה למערערת היתה מוגבלת לסך של 1,75 מליון ל"י. בפועל נרשמו על הדירה4 משכנתאות שערכן כ-3 מליון ל"י ואף נרשמה משכנתא ללא הגבלה בסכום. אי רישוםהערה לטובת המערערת גרם לה נזק שקשה לאמדו, משום שלא ברור איזה מכשול למימושזכויותיה היוו ההערות הרשומות קודם לרכישת הדירה על ידה. לפיכך, אף שבמחדלו שלהמשיב לרשום הערה, התרשל הוא כלפי המערערת וכתוצאה מכך נגרם לה נזק כלשהו, לאהוכח היקף הנזק שנגרם כתוצאה מההתרשלות.
ז. טענתו של המשיב היא כי הוא לא התרשל, אלא לכל היותר טעה בשיקול דעת. טענהזו אין לקבלה. אמנם, לא כל טעות בשיקול דעת מצד עו"ד מהווה רשלנות מקצועית, אךבענייננו אין המדובר בטעות שבשיקול דעת, אלא במעשים ובמחדלים שיש בהם משוםרשלנות מקצועית.
ח. אשר לקביעת שיעור הפיצויים - באשר להשבת הסכום של 1,5 מליון ל"י שנתבע -הרי סכום זה שולם לפני עריכת ההסכם השני וממילא אין למערערת עילה לתבעו מאתהמשיב. באשר להפרש שבין "שווי" השוק של הדירה לבין מחירה כפי שנקבע בהסכמים -לא הוברר כיצד השיגה המערערת את הרכישה במחיר כה נמוך כאשר ערך הדירה הוא כמעטכפול. מקביעותיו של השופט משתמע כי את הסיכון הכרוך ברכישת הדירה בתנאים שבהםנרכשה לקחה על עצמה המערערת ביודעין ובמחשבה תחילה. לדעת השופט לא היתה זומכירה של ממש, כאשר מדובר בפער כה גבוה בין המחיר ששולם לבין ערך הדירה. ביהמ"שרשאי היה לקבוע את שיעור הפיצוי תוך שהוא לוקח בחשבון התנהגות המערערת ואחיהשפעל בשמה כשלוח. התנהגות זו היא אחת ממקורות הרעה שגרמו את הנזק.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד ח. רובינשטיין למערערת, עו"ד חרוץ למשיב. 18.8.94).
ע.א. 1227+1170/91 - עו"ד יצחק יחיאל נגד אורה כהן והאחים בכור
*חיובו של עו"ד בפיצויים עקב התרשלות בטיפולו בהסכם למכירת מקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 2745/84 - הערעור נגד אורה כהן נדחה פה אחד והערעור נגדהאחים בכור נדחה ברוב דעות כאשר לדעת המיעוט צריך לקבל אותו חלקית).
א. האחים בכור היו בעלי ומנהלי חברה לקבלנות (להלן: חברת בכור) שחתמה על הסכםלמכירת דירה לחברה בשם קפנקריגר (להלן: קפנקריגר) ורשמה הערת אזהרה על עיסקהזו. ההערה נרשמה באמצעות עו"ד ממשרדו של עו"ד יחיאל, שהיה פרקליטה של חברת בכורבכל הנוגע לבניית המבנה שבו נמצאה הדירה. את החוזה עם קפנקריגר ערכה חברת בכורלא באמצעות עו"ד יחיאל, ולמעשה לא היה זה הסכם מכר אלא "חוזה בטחון" שלא דווחעליו לשלטונות המס ולא היה לעו"ד יחיאל רישום על עיסקה זו ולא עותק של ההסכם.לאחר מכן חתמה חברת בכור על הסכם למכירת אותה דירה למשיבה ונרשמה הערת אזהרה עלעיסקה זו לטובתה. המשיבה שילמה 245,000 ל"י מתוך סכום של 305,000 ל"י מחירהדירה. לאחר מכן התברר למשיבה כי חברת בכור אינה יכולה לקיים את חוזה המכר בשלהחוזה הקודם עם קפנקריגר. חברת בכור נכנסה לפירוק ובמסגרתו הושג הסדר שלפיותקבל המשיבה %60 מהסכום הנומינלי ששילמה.
ב. בעקבות זאת הגישה המשיבה תביעה נגד עו"ד יחיאל. ביהמ"ש מצא את ע"ד יחיאלאחראי בנזיקין כלפי המשיבה מפאת רשלנותו, שהתבטאה באי ביצוע בדיקה בלשכת רישום
המקרקעין, כדי להבטיח שאין מניעה להעביר את הבעלות בדירה למשיבה. בהודעה לצד ג'חייב ביהמ"ש את האחים בכור באופן אישי בשיפוי עוה"ד יחיאל על מלוא חיובו כלפיהמשיבה. בערעור טען עו"ד יחיאל כי לא היה חב למשיבה חובת בדיקה שכן היא לא היתהלקוחתו; כי לא היה מקום להטיל עליו לבדוק עשרות חוזים של הבנין כדי לראות אםהיתה מכירה של דירה אחת פעמיים, וכן אין להטיל עליו אחריות במצב דברים בו הקבלןמוכר את הדירה מבלי להודיע לו על כך, כאשר "המכר" הוא חוזה בטחון שאמור להתבטלכאשר תמכר הדירה. ערעורו של עו"ד יחיאל נדחה ואילו ערעורם של האחים בכור נדחהברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וש. לוין, בפס"ד מפי השופטת שטרסברג-כהן,נגד דעתו החולקת של השופט אור שסבר כי יש לקבל את הערעור חלקית.
ג. השופטת שטרסברג-כהן: באשר לשאלה אם היתה המשיבה לקוחתו של עו"ד יחיאל -רוכש דירה איננו נחשב כמיוצג ע"י עוה"ד של הקבלן בשעת כריתת ההסכם בינו לביןהקבלן. אין עו"ד של קבלן רשאי לייצג גם את הרוכש אלא לעניין הטיפול ברישוםהנכס. ברם, בענייננו עוה"ד לא ציין בחוזה הרכישה כי אין הוא מייצג את הרוכשתבאותה עיסקה, ציון המתחייב מכללי לשכת עוה"ד, ובכך אולי שלל ממנה את האפשרותלשקול ייצוג משלה. כמו כן, על פי החוזה התחייבה המשיבה לשלם "על חשבון שכר טרחתעורכי הדין... של המוכרת סכום בשיעור של ...". אך גם אם אין לראות את עו"דיחיאל כמייצג את המשיבה, ולו לצורך ביצוע רישום הרכישה, נמצאת המשיבה במעמדמיוחד כלפי עוה"ד המטיל עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה. אין ספקשהחובה לבדוק את הרישום ואת המשמעות של הערת האזהרה, ולהביא את העובדות לידיעתהמשיבה, היא חובה אלמנטרית הנגזרת מחובת הנאמנות של עו"ד כלפי רוכש דירה שאותהעליו להעביר על שמו. הקושי בעריכת הבדיקה עשוי להיות שיקול לצורך הקביעה אם ישמקום לדרישת עריכתה, אלא שאין לכך נפקות בענייננו, משום שלא היה קושי מיוחדבכך.
ד. אשר לחיובם של האחים בכור כלפי עו"ד יחיאל - חיובם נובע מהיותם מעווליםבמשותף החבים בהטבת הנזק. ביהמ"ש קבע כעובדה כי האחים בכור לא הביאו את החוזהשערכו עם קפנקריגר לידיעת עו"ד יחיאל, או לידיעת מי מעובדי משרדו. עוה"ד לאחייב היה לנהל רשימה של מכירת דירות ע"י הקבלן והיה רשאי לסמוך על כך שהקבלןיעביר לידיעתו כל אינפורמציה הנוגעת למכירת הדירות שבמכירתן הוא מטפל. אףשביחסים בין עוה"ד לבין המשיבה אין זה משנה אם סמך עוה"ד על בכור ואם לאו, לאכך הדבר ביחסים שבין עוה"ד לבין בכור. במצב דברים זה מידת האשמה המוסרית שלבכור עולה לאין ערוך על זו של עוה"ד, ובמערכת היחסים שביניהם יש לאשר את קביעתביהמ"ש בדבר שיפוי מלא.
ה. בכור מעלים טענה נגד חיובם האישי. באשר לשניים מן האחים - הם היו מנהליהחברה ובתור שכאלה היו הם האורגנים שלה והיו מעורבים באירועים נשוא הדיון.בפעלם בעניין זה נהגו הם שלא כהלכה, מעלו באמונו של עו"ד יחיאל, טעו והטעו אותווהתרשלו במעשיהם. בנסיבות אלה בדין הוטלה עליהם אחריות אישית. לא כך לגבי האחהשלישי אשר אין בחומר הראיות תשתית לקביעת מעורבותו ודין ערעורו להתקבל.
ו. ב"כ בכור העלה טענה כי ע"י ההסדר של המשיבה עם חברת בכור שבפירוק, מנועההיא לתבוע סכומים נוספים כלשהם, שכן ההסדר משתיק אותה מלעשות כן. אין ממש בטענהזו. החברה היא אחד מחייביה של המשיבה, וההסדר החלקי איננו ממצה את מלואזכויותיה ואיננו מונע בעדה מלהגיש תביעה נגד חייבים נוספים, לא מהבחינההעובדתית ולא מהבחינה המשפטית.
ז. השופט אור (דעת מיעוט): לא היה מקום להורות על חיובם של האחים בכור לשפותאת יחיאל על מלוא הסכום בו חוייב כלפי התובעת. המבחן שנקבע בפסיקה לחלוקת
האחריות בין מעוולים במשותף, זו הקבועה בסעיף 84 לפקודת הנזיקין, הוא מבחןהאשמה המוסרית. רשלנותו של עוה"ד נובעת מכך שלא בדק, כפי שחייב היה לעשות, אתהרישום בלשכת רישום המקרקעין. לו היה בודקו והיה נוכח שרשומה שם הערת אזהרהלטובת קפנקריגר היה מונע את הנזק. החובה המקצועית על עוה"ד חלה ללא קשר לשאלהאם ומה דווח לו על עיסקה זו ע"י האחים בכור. בכל הנסיבות היה מקום לחלק אתהאחריות בין יחיאל לבין האחים בכור, כך שהאחים בכור ישאו ב-%75 מהנזק ועו"דיחיאל ב-%25.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד מזור לעו"ד יחיאל, עו"דאלבינצר לכהן, עו"ד שגיא לבכור. 17.8.94).
ע.א. 5942/92 - פלוני נגד אלמוני ואח'
*חיוב במזונות לילד שנולד מחוץ לנישואין. *סירוב הנתבע לעבור בדיקת רקמות. *הודעת צד ג' לאם(מחוזי י-ם - תמ"א 406/92 - הערעור נדחה).
א. המשיב הראשון נולד למשיבה השניה כשהיא פנויה, ועם הולדתו הודיע המערערבהודעה רשמית על הלידה כי הוא אביו של הקטין. לביהמ"ש המחוזי הגישו האם והקטיןתביעת מזונות נגד המערער והלה התכחש לאבהותו. המערער הגיש תביעה שכנגד כלפי האםוכן הודעת צד ג' שהופנתה לאם ולאביה. משהוגשו התביעה שכנגד והודעות צד ג' ובהםהתכחשות לאבהות, ביקשה האם כי תיערך בדיקת רקמות. המערער סירב והסברו היה כיזכותו היא שלא לדעת אם הקטין הוא בנו אם לאו. המערער לא הכחיש קיום יחסיםאינטימיים עם האם, אך טען כי לאם היה חבר נוסף במועדים הרלוונטים, כי היתההסכמה בינו לבין האם שלא תיכנס להריון, כי חתם על טופס ההודעה למשרד הפנים בדברהולדת הילוד רק עקב הטרדות, וכן כי החתימה לוותה בהסכם שלא יעלו דרישות כלשהןכלפיו לאחר מכן. לחילופין טען כי על המשיבה לזון את הקטין וכי בידיה היכולתלעשות זאת, בעוד שהוא משתכר מעט ואין הוא יכול לזון את הקטין. מן הסירוב לעבורבדיקת רקמות, כאשר הטעם לכך נראה לביהמ"ש בלתי סביר, הסיק ביהמ"ש כי יש מקוםלקבל את גירסת המשיבים שהמערער הוא אביו של הקטין. ביהמ"ש גם דחה טענות בדברקיום הסכמים כאמור וקבע כי על המערער כאב חלה חובה לזון את בנו שהוא מקטניקטינים. הערעור נדחה.
ב. הקטין רשאי היה לפנות לביהמ"ש ולתבוע ממי שלדעתו הוא אביו, את המזונותשלהם הוא זכאי עפ"י הדין האישי. בהסכמה של האם לוותר על מזונות הקטין, לא היהכדי לחסום את דרכו של הקטין לפנות לביהמ"ש. חתימת המערער על ההודעה בדבר לידתבנו, יצרה תשתית ראייתית ראשונית בדבר היותו אבי הקטין. משהעלה המערער בכתבההגנה ובהודעות צד ג' את התכחשותו לאבהותו, הפכה שאלה זו לשאלה שיש להכריע בהדרך אגב. הסברו של המערער באשר לאי נכונותו לעבור בדיקת רקמות, היתה נטולתהגיון ואינה יכולה לשמש מחסום להסקת מסקנות מהנסיבות שנוצרו.
ג. המערער ביקש להסתמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמגן בפני הדרישהלקיים בדיקת רקמות. ההגנה על כבוד האדם היא זכות יסוד, וזכותו של המערער במסגרתזו שלא לבצע בדיקת רקמות שרירה וקיימת. אדם אינו חייב לחקור בעברו, ובהיעדרחובה שבדין גם אינו חייב לגלות ברבים מה פעל. אולם זאת בתנאי שאין מדובר בהעלמתמידע שיש בה משום פגיעה באדם אחר, ואשר לא נועדה אלא כדי למנוע הקניית זכותלאדם אחר. לצד זכות היסוד של המערער, קיימת זכות היסוד של הקטין לכבודו כאדם,כילוד אנוש, לדעת מוצאו, כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיותוהאנושיות. לביהמ"ש קנוייה היתה סמכות להסיק מן הסירוב לעבור את הבדיקה, אתהמסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת בנסיבות הענין.
ד. בדין דחה ביהמ"ש את הטענה בדבר קיום הסכמים, כביכול, בדבר אי כניסה להריוןולאחר מכן בדבר וויתור על כל הזכויות של הקטין. המערער והמשיבה השתמשו באמצעימניעה והכניסה של האם להריון באה לשניהם כהפתעה. אולם, נקיטת אמצעי זהירות בפניכניסה להריון, אין בה ולא כלום כדי לשחרר כל צד מן האחריות המשפטית למעשיוולתוצאותיהם. מי שמקיים יחסי מין צריך להיות ער לכך שהוא נוטל על עצמו אחריותלכל התפתחות היכולה לנבוע בדרך הטבע מקיום היחסים. גם לא הוכח כל מעשה מרמה.אין גם לבוא בטרוניה אל האם על כי סירבה לבצע הפסקת הריון. זכויותיה על גופה הןבידיה, ואין הגבר יכול לכפות על האשה הפסקת הריון או הימנעות מהפסקת הריון.
ה. דחיית הודעת צד ג' נגד המשיבה, היא בגדר יישום נכון של כללי דין תורהבעניין חובותיו של אב כלפי קטני קטינים, ואך חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כאשר תחםאת החיוב במזונות בסכום גבוה יותר עד הגיעו של הקטין לגיל שלוש ולא עד גיל שש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב'דיינה הר-אבן למערער, עו"ד אלעד רוזנבלט למשיבים. 10.8.94).
ע.א. 5464/93 - פלוני נגד פלוני ואח'
*חיוב במזונות לילד שנולד מחוץ לנישואין. *התחייבות האם לשיפוי כאשר ההתחייבות ניתנה בלחצו של האב שלא יכיר באבהותו(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 119/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל).
א. המשיב הראשון (להלן: הקטין) נולד למערער ולמשיבה השניה (להלן: האם) מחוץלנישואין. המשיבים השלישי והרביעי (להלן: הערבים) הם אחיה של המשיבה השניה.לקראת לידת הקטין הסכים המערער לרישומו כאביו, תמורת התחייבות האם שלא תתבעבשמה או בשם הקטין מזונות. האחים חתמו על החוזה כערבים. הקטין נולד באוקטובר1990. בשנת 1992 נישא המערער ובינואר 1993 נולד לו בן מנישואיו. במרץ 1992 הגישהקטין באמצעות אמו תביעת מזונות נגד המערער. בשם המשיב נטען כי ההתחייבות שלהאם בטלה, כי הסכמתה וחתימתה של האם היו בשל לחצים בהם היתה נתונה לפני הלידה,בעת מצוקה נפשית. המערער חוייב במזונות הקטין ועל כך אינו מערער. הוא שלחהודעות צד ג' לאם ולערבים. לענין הודעות אלה קבע ביהמ"ש כי ההתחייבויות של האםושל הערבים תופסות, אך הוסיף כי אין לאם רכוש ממנו ניתן לגבות מזונות, ואשרלשני הערבים הרי "מצבם הכלכלי... אינו נוגע לגוף החיוב... כי אם עניין הואלהוצל"פ, ואולם קיים חשש כי אם לא יידחה חיובם לא תגבה את המזונות מהמערער כדישלא לפגוע בקשר הטוב עם שני אחיה ואם כן תגבה יהיו האחים עויינים לאחות ולקטיןכך שהדבר יפגע בקטין". לפיכך פטר ביהמ"ש את המשיבים מן השיפוי. הערעור נדחהוערעור נגדי נתקבל.
ב. המערער העלה בביהמ"ש המחוזי את הטענה כי יחסי המין עם המשיבה היו תוצאה שלפיתוי על ידה, ולכן הוא פטור מחובתו לזון את הקטין. טענה זו מופרכת מעיקרה. גברהמקיים יחסי מין עם אשה, בין בעקבות פיתוי ובין בלעדיו, אחראי לתוצאות הטבעיותשל מעשהו. מי שאינו יכול לעמוד בפיתויים לסוגיהם, אינו פטור בשל כך מאחריותלמעשיו. זאת בין אם הפיתוי בא מן הגבר ובין אם הפיתוי בא מן האשה. בכל מקרה,לשני הצדדים יש אחריות לתוצאות הביולוגיות והמשפטיות של מעשיהם.
ג. ביהמ"ש לא ראה את ההתחייבות של המשיבה לשיפוי כבטלה ולעניין זה לא צדקביהמ"ש. ההתחייבות בטלה בשל טעמים של תקנת הציבור. המכנה המשותף לכל ההכרעותהשיפוטיות, על יסודן ולאורן יש להתעלם מהסכם הנוגד את תקנת הציבור, הוא בכךשבתי המשפט לא יתנו ידם לחוזה שלדעתם פוגע בערכי החברה. אמנם שרירה וקיימתהמגמה שיש לשקוד על חופש ההתקשרות החוזית ואף לטפחה, אך חוזה אשר עלול לפגועבאינטרסים של הציבור - לא יוכר כתקף. חוזה בין הורים הפוטר הורה מכל אחריות
כלפי ילדו בכל הנסיבות על שינוייהן האפשריים, ואשר תוצאתו המסתברת היא פגיעהמשמעותית בקטין ובזכויותיו, יכול להיפסל מטעמים שבתקנת הציבור. המסקנה האמורהמתחדדת כאשר ההתחייבות היא של אשה בחודשי הריונה המתקדמים, בלחצו של האיוםשהמערער לא יכיר באבהותו. אב המנסה לפטור עצמו בנסיבות כאלה לחלוטין מכל חובהלגבי ילדו, אין להכיר בתקפות מעשהו מטעמי תקנת הציבור. ברם, בכל מקרה לא היהבהתחייבות כדי למנוע פניית הקטין לביהמ"ש, ואילו ההתחייבות היתה תקפה, הריהמועד האפשרי למימוש התחייבותה של האם היה לכשתעשיר.
ד. פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והסכים עמו השופט אור. השופט ד. לוין הבהיר כיבדרך כלל חוזה שיפוי הנעשה בין אב ואם נשואים בעניין מזונות הקטין, כשהם באיםלהיפרד, יש לו תוקף מכח דיני החוזים. במקרים כאלה ההסכמים הם תולדה של מו"מ דוצדדי כאשר כל אחד נותן תמורה ומשיג תוצאה שהיא לרוחו. לא תמיד יחסי הכוחותשווים ולא תמיד התמורה ראוייה. אבל עדיין, ברוב המקרים, ההסכמים הם רצונייםולכן ביהמ"ש מכיר בהם. אכן הסכם כזה אינו מחייב את הקטינים, אך הוא לא ייפסל מןהטעם שהוא סותר את תקנת הציבור. לפגם הטבוע בהסכם כזה ניתן הפתרון שהאשה לאתהיה חייבת לעמוד מיידית בחובת השיפוי עד שתעשיר או כשיגיע הקטין לבגרות ולאיהא זכאי עוד למזונות. דבר אחר הוא בהסכם כדוגמת הסכם השיפוי נשוא הליך זה,כאשר אין מדובר בזוג נשוי, אלא בפנויה העומדת ללדת. במקרה כזה ובנסיבות כאלה,כשהאב מבקש להשתחרר מחובתו לזון את בנו, הגם שנולד מחוץ לנישואין, והוא מבקשתוך ניצול מצוקתה של האם לעשות כן על דרך הסכם שיפוי, הרי הסכם כזה נוגד אתתקנת הציבור וחסר תוקף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופטלוין. עו"ד מ. ענבר למערער, עו"ד א. דבירי למשיבים. 24.8.94).
ע.א. 1231/93 - דוד שקלים נגד אליזבט שקלים ואח'
*סמכות דיון באיסור לעשות דיספוזיציה בנכסים במסגרת תביעת מזונות
(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי דן בתביעת המשיבה השניה, בתו הקטינה של המערער, למזונות,וקבע את סכום מזונותיה. ניתן צו מניעה האוסר על המערער לעשות דיספוזיציה וכלשינוי בבעלות ובזכויות לגבי מחציתם של נכסים שונים. ביהמ"ש קבע שאין לו סמכותלדון במזונות האשה ובהחזקת הילדה, נושא שיידון בביה"ד הרבני שבפניו תלויהועומדת תביעת גירושין שבה נכרכים הנושאים הנ"ל. לעניין הצו בדבר איסור לערוךשינויים בבעלות ובזכויות בנכסים, ציין ביהמ"ש המחוזי כי אינו בא לקבועזכויותיהם הקנייניות של הצדדים, נושא שיידון במסגרת הליך הגירושין. כל שהואמבקש לקבוע הוא כי יש לשמור על המצב הקיים עד להכרעה בהתדיינות הקניינית.הערעור נדחה.
ב. אכן, טיפולו של ביהמ"ש המחוזי בעניין הקפאת השינויים ברכוש לא היה במקומו,שהרי גם צווים זמניים בקשר לרכוש הם עניין שנכרך בתביעת הגירושין והם צריכיםלהינתן ע"י ביהמ"ש הדן בנושא לגופו. אין מניעה לכך שאמצעי לשמירת זכויות לפיחוק יחסי ממון, יינקט במסגרת הדיון בענייני רכוש שנכרך בתביעת הגירושין. אולם,בינתיים החליט ביה"ד הרבני, לבקשת הבעל, על סגירת תיק הגירושין, כך שאין יותרדיונים בפני ביה"ד הרבני ואין סכנה של דיון מקביל באותו נושא בפני שתי ערכאותשונות. על כן החלטת ביהמ"ש בעניין הרכוש נותרה כהליך יחידי ואין להתערבבהחלטתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. שגיאלמערער, עו"ד א. יששכר למשיבות. 11.8.94).
ב ת ו כ ן
* רע"א 5222/93 - חיוב "מחזיק" בתשלום לנושה כאשר לא השיב ─ "להודעת עיקול" ולא הוכח שהיו בידיו כספים של החייב .........82 ─* רע"א 560/94 - צירוף תביעות של מספר תובעים נגד נתבע אחד לעניין ─ סמכות ביהמ"ש ..............................................82 ─* בש"פ 4245/94 - שחרור בערובה (סמים-הרואין) ................................83 ─* בש"פ 4103/94 - מאסר עקב התנהגות אלימה בביהמ"ש ............................83 ─* בש"פ 4161/94 - מעצר עד תום ההליכים (דקירות סכין) .........................84 ─* ע.א. 949+956/92 - תביעת פיצויים עקב רשלנות רפואית ........................84 ─* בש"פ 4043/93 - סירוב לשחרר בערבות (דקירות סכין) ..........................85 ─* ע.א. 4696/90 - תביעת יורש להכיר באמו המנוחה כבעלים של רכוש ─ אביו המנוח מכח חזקת שיתוף נכסים בין בני הזוג ..............86 ─* בג"צ 4420/94 - העברת מבנה של בית ספר ממ"ד לרשות רשת בתי הספר החרדיים .....87 ─* ע.א. 1046/93 - תביעת אשה לזכויות ברשיון נהיגה של בעלה המנוח ─ מכח חזקת שיתוף בנכסי בני הזוג. *הגשת תביעה כזו ─ בתביעה מיוחדת ולא במסגרת דיון לפי חוק הירושה ..............87 ─* בש"פ 1030/94 - פירוש ערבות הניתנת להבטחת התחייבויותיו של נאשם ─ בפלילים המשתחרר בערבות ....................................88 ─* ע.א. 922+944/91 - פגיעה ע"י מכונה לקיצוץ קש שהופעלה ע"י טרקטור ─ כ"תאונת דרכים". *אחריותו של מבטח הטרקטור לתאונה. ─ *פירוש הסכם בין חברות הביטוח לבין קרנית ...................88 ─* ע.א. 2590/90 - חיובו של עו"ד בפיצויים עקב התרשלות בטיפולו בהסכם ─ למכירת מקרקעין ............................................89 ─* ע.א. 1227+1170/91 - חיובו של עו"ד בפיצויים עקב התרשלות בטיפולו בהסכם ─ למכירת מקרקעין ............................................91 ─* ע.א. 5942/92 - חיוב במזונות לילד שנולד מחוץ לנישואין. *סירוב ─ הנתבע לעבור בדיקת רקמות. *הודעת צד ג' לאם ................93 ─* ע.א. 5464/93 - חיוב במזונות לילד שנולד מחוץ לנישואין. *התחייבות ─ האם לשיפוי כאשר ההתחייבות ניתנה בלחצו של האב שלא ─ יכיר באבהותו ..............................................94 ─* ע.א. 1231/93 - סמכות דיון באיסור לעשות דיספוזיציה בנכסים במסגרת ─ תביעת מזונות ..............................................95 ─
─