בג"צ 2148/94 - אמנון גלברט עו"ד ואח' נגד יו"ר ועדת החקירה לבדיקת ארוע הטבחבחברון נשיא ביהמ"ש העליון וחבר הוועדה השופט זועבי
*עתירה לפסילתו של חבר ב"ועדת שמגר" לחקירת אירועי מערת המכפלה(העתירה נדחתה).
א. לאחר הרצח במערת המכפלה בחברון החליטה הממשלה להקים ועדת חקירה, לפי חוקוועדות חקירה, שבסמכותה לחקור ולקבוע ממצאים ומסקנות באשר לעובדות ולנסיבותהקשורות לאירועים במערת המכפלה. חברי הוועדה מונו ע"י נשיא ביהמ"ש העליון השופטשמגר, ובין חברי הוועדה שמונו היה השופט זועבי (המשיב השני). לאחר שהוועדה החלהאת דיוניה, התפרסמה באחד העתונים כתבה בה הובאו מפי השופט זועבי דברים, אשר לפילשון העתירה יש בהם לכאורה משום נקיטת עמדה והבעת דעה מוקדמת בקשר לענייניםהנחקרים. העותרים מציגים עצמם כילידי ואזרחי מדינת ישראל המשרתים בצבא, ואתזכות העמידה בפני בג"צ הם מבססים על כך שיכול ויהיה במסקנות הועדה ובהמלצותיהכדי להביא את הממשלה לנקוט צעדים שיהיה בהם משום נגיעה ישירה לעותרים. המשפטיםהמצוטטים מפי השופט זועבי הם "כשבאתי לוועדה, ידעתי שהצד האכזרי בשטחים זההמתנחלים, אבל לא היו לי שום נתונים. אין לי תחקירנים שיעבדו בשבילי... שאלתיאת כל שאלותי, על סמך תחושות וניחושים... קיוויתי שמישהו יכשל בלשונו, וזה באמתקרה". על ציטטה זו אומרים העותרים כי יש בה "משום הבעת עמדה ודעה נחרצותומוקדמות בקשר עם ארועים ונסיבות שנחקרו... ע"י הוועדה". עוד ציטטה מצטטיםהעותרים אשר לדעתם יש בה משום זלזול ברשויות המדינה, באמינות ובכבוד של כללערכאות בתי המשפט בישראל. לפיכך מבקשים הם כי תפסק חברותו של השופט זועביבוועדת החקירה. העתירה נדחתה.
ב. השופט זמיר התייחס למעמדם של העותרים והגיע למסקנה כי מכיוון שהמשיבים לאהעלו את עניין זכות העמידה של המשיבים תידון העתירה לגוף העניין. באשר לעתירהלגופה סבר השופט זמיר כי ניתן לדחות את העתירה כבר משום כך שלא הוגש שום תצהירשלפיו הדברים שצוטטו בכתבה מפי השופט זועבי אכן נאמרו ע"י השופט זועבי. אולם,לדעת השופט זמיר, גם אם נאמרו הדברים ע"י השופט זועבי, אין בהם כדי לפסול אותומלשבת בוועדת החקירה. השופט זמיר התייחס לשאלה של "אפשרות ממשית" של דעה קדומהלעומת חשש בעלמא. השופט זמיר מציין כי הדברים בציטטה, אם אכן נאמרו ע"י השופטזועבי. יש להסתייג מהם. הטחת אשמה כזאת במתנחלים על דרך ההכללה היא מוטעיתופסולה. אולם אין בדברים שנאמרו כדי לפסול את אומרם מלכהן כחבר בוועדה.
ג. השופט חשין ציין, לעניין זכות העמידה של העותרים, כי משכבר הימים לא היורואים בעותרים בעלי זכות עמידה לפנות לבג"צ בעניין כגון דא. ברם, בימינו אלהכאשר הורחב קהלם של בעלי זכות עמידה, ובהם כעותרים שלפנינו, (והשופט חשין הביעדעתו כי נוח לו בהלכה זו), לא היה משלח את העותרים מעל פניו כמי שנעדרים הםזכות עמידה. ברם, לדעתו, דין העתירה להידחות מן הטעם שאין היא נשענת על תצהיריםהמצביעים כי הדברים אכן נאמרו. באשר לשאלה אם בהנחה שהדברים נאמרו היה פוסל אתהשופט זועבי מחברותו בוועדת החקירה, אומר השופט חשין כי הוא מעדיף לא לדוןבשאלה זו.
ד. המשנה לנשיא ברק, בפס"ד נוסף, סבר שלעותרים זכות עמידה, כי די במה שהגישוכדי שתידון עתירתם לגופה ואין לדחות את העתירה מחמת היעדר תצהיר. אך לגופם שלדברים קבע כי גם אם נאמרו הדברים ע"י השופט זועבי אין בהם כדי לפסלו להיות חברבוועדת החקירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, זמיר. העותרים לעצמם, עו"ד גב' ניליארד למשיבים. 19.5.94).
בג"צ 2174/94 - גב' רחל קהתי ואח' נגד ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ואח'
*צו האוסר על בי"ד רבני לדון בתביעות ממוניות ללא הסכמת כל הצדדים(העתירה נתקבלה).
א. המנוח, הרב פנחס קהתי ז"ל, ערך פירוש למשניות וספריו ידועים בשם "משניותקהתי". הוא מסר את הדפסת המשניות והפצתן לישיבת קרית חינוך במבשרת ציון שחתנו,הרב אורי כהן, הוא אחד מראשיה. בשנת 1976 נפטר הרב קהתי ועזבונו חולק ביןיורשותיו, אלמנתו רחל קהתי ושתי בנותיו ליויה כהן ותמר רוזנברג. לימים התעוררהמחלוקת בין בני המשפחה - מצד אחד האלמנה והבת תמר רוזנברג ובעלה, ומצד שניהישיבה והחתן הרב כהן. הצדדים החליטו למסור את הסכסוך ביניהם להכרעת בורר, נערךהסכם בוררות ומכוחו מונו בוררים. (להלן: הרכב א'). כן מונה נאמן בהסכמת הצדדיםוהוטל עליו לנהל את מפעל המשניות בפיקוח הרכב הבוררות. הבוררים נתנו פס"ד בונקבע שההסכם בין הישיבה לקהתי בוטל וכי על הישיבה למסור את מלאי הספרים לנאמן.לנוכח סירובה של הישיבה, שלא היתה צד להסכם הבוררות, לקיים את הפסק, הגישוהנאמן וקהתי תובענה לביהמ"ש המחוזי נגד הישיבה ובני הזוג כהן. הצדדים הגיעולהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, ובגידרו הצטרפה הישיבה לבוררות בפני הרכב א',והוסכם ע"י הצדדים כי תביעות כספיות הדדיות בין הישיבה לבין היורשים יוכרעו ע"יביה"ד לענייני ממונות שליד המועצה הדתית בירושלים (להלן: הרכב ב'). לאחר מכןשוב הגיעו הצדדים לבתי המשפט ואז הגישו כהן תביעה לביה"ד הרבני האיזורי נגדהנאמן והרכב א'. הנתבעים טענו כי ביה"ד אינו מוסמך להיזקק לתביעה. הטענה נדחתהוביה"ד האיזורי החליט לדון בתביעה.
ב. בעתירה דנא ביקשו העותרים (קהתי והנאמן) כי בית הדין יימנע מלדון בתביעות.מנגד טענו בני הזוג כהן, כי בהליכים בהם מדובר פועל ביה"ד הרבני מכח הסכמתהצדדים והם נשלטים ע"י חוק הבוררות. על כן הפיקוח השיפוטי עליהם אינו נתוןלבג"צ אלא לביהמ"ש המחוזי. לחילופין, נטען כי כאשר הפנייה לביה"ד הרבני אינהמושתתת על סמכותו על פי החוק, אלא המתדיין פונה אליו כאל גוף שסמכותו מעוגנתבדין הדתי, אין ביה"ד כפוף לביקורת שיפוטית של בג"צ, שכן במקרה כזה פועל ביה"דכגוף וולונטרי, שאין בכוחו לכפות על הנתבע להיזקק לו. העתירה נתקבלה.
ג. בתי הדין הרבניים פועלים מכח סעיף 51 לדבר המלך במועצה, וחוק שיפוט בתידין רבניים. מעבר לסמכויות הקבועות בחוק, נוהגים בתי הדין הרבניים, על סמךפרקטיקה שהתפתחה עם השנים, לשבת גם כבוררים מכח חוק הבוררות. פרקטיקה זו מעוררתאת השאלה, אם ראוי שגוף בעל סמכויות שיפוט ממלכתיות יטול לעצמו סמכויות של בוררובכך ייווצר טשטוש בציבור, ואף במערכת בתי הדין, בין החלטות הניתנות על פיסמכות בתי הדין כערכאה שיפוטית, לבין החלטות הניתנות על פי סמכותם כבוררים. כברעלתה השאלה אם במישור העקרוני ניתן לפנות לביה"ד הרבני שישמש כבורר, אך איןצורך כאן בהכרעה בשאלה זו, שכן בתי הדין הרבניים לא קנו סמכות אף מכח חוקהבוררות. הבורר שואב את כוחו מהסכמת הצדדים ובמקרה דנן לא עשו הצדדים כל הסכםבוררות ובאין הסכם אין בוררות.
ד. אין גם לקבל את הטענה כי יש לראות בבי"ד רבני, הפועל בעניין שאיננו בתחוםסמכותו החוקית ואשר גם לא הוסמך לדון בו כבורר, גוף וולונטרי שאינו נתון לבקורתשיפוטית של בג"צ. בתי הדין הרבניים הוקמו מכח החוק, והם רשויות של מדינת ישראל.זימון ע"י בי"ד רבני ופסיקתו נחזים כמחייבים. בכך נבדל ביה"ד הרבני מ"בתי דיןפרטיים", שהציבור החרדי ניזקק להם. לנוכח מעמד בתי הדין הרבניים כרשויותהמדינה, כפופים הם לביקורתו של בג"צ בכל התפקידים שאותם הם ממלאים (להוציאבוררות, שהדיון בה מסור על פי דין לסמכותם של בתי המשפט המחוזיים). במקרהשלפנינו לא נערך הסכם בוררות, ו"הנתבעים" בתשובתם לתביעות כהן בביה"ד הרבני,
הבהירו כי "אין להיזקק" להן. בתי הדין הרבניים החליטו לדון בשתי התביעות ובכךפעלו ללא סמכות ועליהם להימנע מדיון בהן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד י.לאופר לעותרים, עו"ד ד. אברמוביץ לכהן. 9.8.94).
ע.א. 3619/93 - בינוי ופיתוח ארץ ישראל (רמת קדרון) בע"מ ואח' נגד משה זר
*ניהול עסקים" בישראל לצורך התראת פשיטת רגל(הערעור נתקבל).
א. המשיב ואחיו חוייבו לשלם למערערים סכומי כסף נכבדים. המערערים הוציאוהתראת פשיטת רגל נגד המשיב והתנגדותו להתראה נדחתה. לאחר מכן עתרו המערעריםלמתן צו כינוס נגד המשיב ובית המשפט המחוזי דחה את הבקשה על הסף. השאלה שעמדהלהכרעה היתה אם נתקיימה במשיב הגדרת "חייב" לפי סעיף 2(א) לפקודת פשיטת הרגל(נוסח חדש), היינו, אם בזמן "שנעשה לו" מעשה פשיטת רגל "ניהל עסקים בישראל...",ואם נתקיימו בו הוראות סעיף 7(4)לפקודה שלפיהן "תוך שנה לפני הגשת הבקשה" היהלו "מקום עסקים או שניהל עסקים בישראל...". כידוע שתי דרישות אלו הן מצטברות.החיובים נבעו מביטול חוזים לביצוע עיסקות מקרקעין המצויים ב"אזור", שהמשיבואחרים התחייבו למכור למערערים. ביהמ"ש המחוזי יצא מהנחה שמשיב מתגורר בקרנישומרון שבאזור, ומאידך שההתקשרות בין בעלי הדין ושלבי ההתקשרות הטרום חוזית,נערכו בישראל. ביהמ"ש היה ער למגמה לפרש את סמכות השיפוט הישראלית בענייניפשיטת רגל על דרך ההרחבה, ברם, לדעת ביהמ"ש לא הוכח שהמשיב ניהל עסקים בישראל,וניהול מו"מ במשרדי המערערים בדבר עיסקת קרקעות בשטחים, אין בו כדי לקבוע כיהמשיב ניהל עסקים בישראל. הערעור נתקבל.
ב. בין אם החוזים בין הצדדים נחתמו בקרני שומרון, ובין אם נחתמו במשרדיהמערערים או מי מהם, אין ספק בדבר שעובר לחתימה נתבצעה בתחומי הקו הירוק פעילותעיסקית עניפה על ידי המשיב, במגמה להביא לסיום ההתקשרות נשוא החוזים. המו"מ ביןהצדדים וההתקשרות היו בישראל וכל השיקים שנזכרו בחוזים נמסרו בישראל. לפיכך איןלומר שהמשיב לא ניהל בשנת 1984 עסקים בישראל. כיוון שכך נתפס המשיב בגדר "חייב"כאמור בפקודה.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד וירניקלמערערים, עו"ש בנקל ומשעל למשיב. 7.8.94).
ע.א. 2821/91 - מרכזי שליטה בע"מ, אזורים... בע"מ וסי אנד סאן... בע"מ נגדהושאנג משיאון
*דמי תיווך בעיסקת מקרקעין ושיעורם(מחוזי ת"א - ת.א. 2135/87 - ערעורים וערעור נגדי - הערעור של מרכזי שליטהנתקבל וכל הערעורים האחרים נדחו).
א. המשיב עוסק בתיווך מקרקעין. המשיבה השלישית, סי אנד סאן, היתה בעלת נכסששטחו כ-30 דונם ליד מלון מנדרין והיתה מעוניינת לממשו. אזורים עסקה בפיתוחמקרקעין סמוכים. המשיב פנה בכתב אל מנהלה של סי אנד סאן, מרדכי זיסר, והציע לובכתב שלושה קונים פוטנציאליים, וביניהם "לחברת אזורים... בעיסקת קומבינציה...".זיסר רשם בכתב ידו על ההצעה לאמור "הנני לאשר כי במידה ותווצר עיסקה עם... חברתאזורים... ואם סכום העסקה יגיע עד ל-10 מיליון דולר תשולם עמלה של %2, כלהסכומים מעל 10 מיליון דולר יזכו אותך בעמלה של %1 בלבד". הצעת המשיב היתהממוענת אל "חברת מרכזי שליטה בע"מ". ביהמ"ש המחוזי קבע כי נקשר הסכם מחייב ביןאזורים לבין סי אנד סאן, כי זיסר חתם הן בשם מרכזי שליטה והן בשם סי אנד סאןולפיכך חייב את סי אנד סאן ואת מרכזי שליטה בתשלום %2 מסכום העיסקה, ואת אזורים
ב-%1. לגבי חלק מהעיסקה חייב אותם במחצית מן השיעור הנ"ל. הערעור של מרכזישליטה נתקבל והערעורים של המערערים על חיוביהם ושל המשיב על שיעור החיוב נדחו.
ב. אחת הטענות בערעור היא שההצעה מופנית אל מרכזי שליטה, והתחייבותו של זיסרבשמה, אינה מחייבת את סי אנד סאן שהיתה בעלת המקרקעין. אולם, מרכזי שליטה היאחברת בינוי ופיתוח שהיא בעלת עניין בסי אנד סאן, וזיסר הוא מנהל גם שלה וגם שלסי אנד סאן, והוא האיש הקובע ומחליט בשתי חברות אלה. ביהמ"ש קבע כי בתרשומתשרשם זיסר פעל על דעת שתי החברות גם יחד ובכך אין להתערב.
ג. אשר לטענה שכדי לחייב את החברות דרושה חתימה של מנהל נוסף - חתימתו שלזיסר מחייבת מכוח סעיף 105(א) לפקודת החברות הקובע כי "פעולה משפטית שנעשתהבשביל חברה ללא הרשאה... או בחריגה מן ההרשאה, והצד שכלפיו נעשתה ידע... עלהחריגה אין לה תוקף...". מכלל לאו אתה שומע הן, היינו, כאשר מי שכלפיו נעשתההחריגה מהרשאה לא ידע על הפעולה, יש לה תוקף כלפי החברה. המשיב לא ידע על החלטהפנימית של החברה בדבר זכויות חתימה ולכן אין סי אנד סאן יכולה להתנער מחתימתושל זיסר. לא ברור אם ההחלטה בדבר הצורך בחתימות שני מנהלים הוגשה לרשם החברות,אך אפילו הוגשה ההחלטה, אין בכך בלבד ראייה שהמשיב ידע על כך. ברם, משקבעביהמ"ש שמרכזי שליטה פעלה כמנהלת הפרוייקט בשם סי אנד סאן ועבורה, אין עילהלחייב את מרכזי שליטה בתשלום דמי התיווך, ויש לקבל את הערעור של מרכזי שליטה.
ד. בזכרון הדברים שנחתם בין סי אנד סאן לבין אזורים צויין כי "הצדדיםמתחייבים לחתום על חוזה מפורט... ועד אז יחשב זכרון דברים זה כחוזה מחייב לכלדבר ועניין". עוד נאמר בזכרון הדברים כי הוא "כפוף לאישור מועצות המנהלים שלשני הצדדים...". חוזה מפורט לא נחתם וביהמ"ש המחוזי סבר כי גם לא התקבל אישורמועצות המנהלים. אעפ"כ סבר כי קם החיוב בדמי התיווך וזאת משום שהסכם התלויבתנאי מתלה - גם הוא מהווה הסכם לכל דבר ועניין. בכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי. אםאמנם לא התקבל אישור מועצות המנהלים - כי אז המסקנה היא שזכרון הדברים לא נכנסלתקפו כל עיקר. לפי סעיף 27(ב) לחוק החוזים חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי -חזקה שקבלת ההסכמה הוא תנאי מתלה. אם לא נתקיים התנאי המתלה, הרי הוברר למפרעשההסכם אינו תקף, ובדמי תיווך זוכה מתווך רק כשנקשרה עיסקה אכיפה, היינו אחרישמתברר שההסכם תקף. ברם, לא צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי לא נתקבל אישור מועצותהמנהלים לזכרון הדברים, שהרי מן הראיות עולה שאישור כזה נתקבל. כך שזכרוןהדברים נכנס לתוקף ואזורים וסי אנד סאן בדין חוייבו בתשלום דמי התיווך.
ה. נכון הדבר שלימים נתגלו חילוקי דעות בין סי אנד סאן לבין אזורים והנושאהגיע לביהמ"ש ונסתיים בהסכם פשרה שלפיו "זכרון הדברים לא נכנס מעולם לתקפווהינו מחוסר כל נפקות ומכאן שלא נכרת כל הסכם בין הצדדים". אפשר להניח שבדיעבד,משבוטלה העיסקה, היו לצדדים סיבות טובות להסכים על כך שזכרון הדברים מעולם לאנכנס לתוקפו, אבל הסכמה זו אינה מחייבת את המשיב. זכרון הדברים היווה הסכםמחייב עד שבוטל בהסכמה, ומתווך זוכה בשכרו משהביא את הצדדים לידי הסכם מחייב.העובדה שהצדדים לא מימשו את ההסכם אינה שוללת מן המתווך את שכרו.
ו. האמור לעיל מתייחס לחיובה של סי אנד סאן. אשר לאזורים - היא לא ביקשה אתשירותי התיווך של המשיב ולא התחייבה במפורש בדמי תיווך. ברם, המשיב לא היה דמותבלתי ידועה באזורים. זו השתמשה בשירותיו כמתווך בשכר בכמה וכמה עיסקאות לעניןחלקות קרקע שונות. כאשר בא המשיב והגיש לאיש המופקד על כך באזורים תיק ובופרטים מלאים על העיסקה דנן הוא לא נידחה על ידו. נכון הדבר שכשנה קודם לכן נפגשאחד המהנדסים של מרכזי שליטה עם מנהל מחוז המרכז בחברת אזורים בקשר לשטח הקרקעהנדון, אבל אז נסתיים העניין בלא כלום. רק כעבור שנה כשהמשיב שוב קישר בין
הצדדים נסתיימה העיסקה בזכרון הדברים. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזי שתיווכושל המשיב היה הגורם היעיל להתקשרות ולפיכך חייבת גם אזורים בדמי תיווך. באשרלשיעור דמי התיווך - זיסר התחייב בשם סי אנד סאן לשלם %2 דמי תיווך ולפיכך זההסכום שהוא צריך לשלם, ואילו אזורים שלא התחייבה לשיעור זה חייבת לשלם %1 שהואהאחוז הנהוג בעיסקות מקרקעין בסכומים גדולים.
ז. את השיעורים של אחוז ושני אחוז חייב ביהמ"ש לשלם מתוך ערך המקרקעיןשהועברו לאזורים לפי עיסקת הקומבינציה, ואילו באשר לחלק שנשאר בידי סי אנד סאן,אשר לגביו נחתם הסכם אופציה לעיסקת קבלנות, חייב אותם רק במחצית השיעורים הנ"ל.גם בכך אין להתערב. סי אנד סאן שמרה לעצמה אופציה לבנות בעצמה את שטח הקבלנותואילו היתה מחליטה מראש לבנות בעצמה לא היתה נצמחת עיסקת קבלנות כל עיקר.מאידך, עצם האופציה היא הסכם תקף שנקשר בתיווכו של המשיב וזכאי הוא לדמי תיווך.אבל מכיוון שהאופציה ספק תצמיח עיסקת קבלנות ספק לא תצמיח, צדק ביהמ"ש כשהפחיתאת שיעור דמי התיווך והעמידו על המחצית.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד י. מירוןלמערערות, עוה"ד א. מילשטיין וי. רסלר למשיב. 25.8.94).
ע.א. 1186/93 - מדינת ישראל ואח' נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*הצורך בהיתר לרכוש מניות שליטה בבנק(מחוזי ת"א - ה.פ. 1988/92 - הערעור נתקבל).
א. בנק ברקליס דיסקונט (להלן: הבנק) מצוי בבעלות משותפת של בנק דיסקונט ושלבנק ברקליס. בנק ברקליס ביקש למכור את זכויותיו בבנק ובהתאם לתקנות ההתאגדות שלהבנק, הבשילה בידי בנק דיסקונט זכות סירוב ראשונה לרכישת זכויותיו של בנקברקליס. בנק דיסקונט ביקש לממש זכות זו, בלא שיידרש לקבל היתר הרשויות לרכישה.בנק ישראל סבר כי "אין בנק דיסקונט לישראל בע"מ רשאי לרכוש את יתרת המניות בבנקברקליס דיסקונט בע"מ, ללא היתר". בנק דיסקונט פנה אל ביהמ"ש המחוזי בבקשהלהצהיר על זכותו לרכוש את המניות ללא היתר. הסעיפים הרלבנטיים בחוק הבנקאות(רישוי) לעניין זה אומרים כי "לא ירכוש אדם... שליטה בתאגיד בנקאי... אלא על פיהיתר...". המחלוקת בין הצדדים היתה אם בנק דיסקונט שיש לו כבר שליטה בבנק צריךהיתר של נגיד בנק ישראל לצורך הרכישה. ביהמ"ש המחוזי ניתח את החוק ואת מגמותיווהגיע למסקנה כי אין בנק דיסקונט צריך לקבל היתר כנ"ל. הערעור נתקבל.
ב. השופט חשין, בפס"ד מקיף, סוקר את סעיפי החוק, מגמתו והמדיניות העומדתבבסיס לקבל היתר כנ"ל, ולאחר התייחסות לכל הנתונים הגיע למסקנה כי למרות שלבנקדיסקונט שליטה בבנק, צריך הוא להיתר של בנק ישראל לרכישת מניותיו של בנק ברקליסבבנק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ע.פוגלמן למערערים, עוה"ד א. גולדנברג וב. אוקון למשיב. 1.8.94).
בג"צ 2419/94 - אברהם פריד נגד אריה טל ראש העיר טירת הכרמל ואח'
*מינוי גיסו של ראש העיר למנכ"ל העיריה(העתירה נתקבלה).
א. המשיב מינה את גיסו (המשיב השני) למנכ"ל העיריה לתקופה של שנה אחת. העותר,חבר מועצת העיריה, עתר נגד המינוי מטעמים שונים, ובכללם כי קיים פסול במינוימחמת קירבת המשפחה שבין ראש העיר לבין מי שנתמנה. המשיבים הצדיקו את המינויושלוש טענות העלו להצדקתו: בצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה)ובכללי שרות המדינה (מינויים) (סייגים בקרבת משפחה) נפסלו בסייגים מסויימים,קרובי משפחה למינוי, ובהם "גיסים", ובהיעדר הוראה דומה לעניין עיריות, מדובר
לפנינו בהסדר שלילי; המינוי אינו אלא זמני ומטרתו לעמוד על עצם הצורך במשרתמנכ"ל לעיריה מעוטת תושבים; יש להכשיר את המינוי מכוח זכותו של המשיב השני לפיחוק יסוד: חופש העיסוק. העתירה נתקבלה.
ב. מינויו של מנכ"ל העיריה, שהוא גיסו של ראש העיריה, יוצר מצב פסול של ניגודעניינים שאין להשלים עמו. מנכ"ל העיריה הינו העובד הבכיר ביותר בעיריה, כפוףבמישרין לראש העיריה ומקבל הוראות מראש העיריה. ראש העיר חייב להעריך את עבודתושל המנכ"ל והוא אשר חייב להחליט אם המנכ"ל מבצע את עבודתו כהלכה. בנסיבות אלויש לראות את המינוי כפסול מעיקרו. העובדה שבדברי חקיקה אחרים נכללה הוראת פסולמפורשת, שאינה חלה על עיריות, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן מדובר בעקרון יסודאוניברסלי "המרחף" מעל כל דברי החקיקה הרלבנטיים. יש לדחות גם את הטענה השניהשל המשיבים, שהרי מה לי מינוי זמני או מינוי קבוע, ששניהם פסולים מחמת תחולתעיקרון ניגוד האינטרסים.
ג. לעניין הטענה השלישית - ניתן להניח בצריך עיון את טענתו של ב"כ המדינה,שהצטרף לעתירה ותמך בה, שאין סעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק, חל על "תפקיד",להבדיל מ"עיסוק במקצוע או משלח יד". דינה של טענת המשיבים להידחות כבר על יסודהאמור בסעיף 10 לחוק, המשאיר בתקפן הוראות חיקוק שהיו תקפות ערב תחולתו של חוקהיסוד לתקופה של שנתיים. הוראות ה"חיקוק" שבהן מדובר הן הוראת סעיף 170 לפקודתהעיריות שמכוחה נעשה מינויו של המשיב השני. פשיטא שאין ראש העיריה רשאי לעשותמינוי על יסודו אלא רק כשאין במינוי ניגוד אינטרסים פסול.
(בפני השופטים: ש. לוין, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו,עוה"ד י. רסלר וס. רסלר לראש העיריה, עו"ד בלזר למשיב השני, עו"ד טובי לעיריה.22.8.94).
ע.א. 5503/92 - עדה וזאב קירצמן נגד כונס הנכסים הרשמי
*ביטול צו כינוס נכסים(מחוזי נצרת - ת.א. 675/91 - הערעור נתקבל).
א. בנובמבר 1991 הוכרזו המערערים כפושטי רגל לפי בקשתם והוטל עליהם לשלם סכוםחודשי של 1,000 ש"ח לקופת פשיטת הרגל על חשבון חובותיהם, אשר הסתכמו אזבכ-400,000 ש"ח. לפני מתן צו הכינוס שילמו המערערים 3,000 ש"ח כתנאי לעיכובהליכי הוצאה לפועל שנפתחו נגדם. לאחר מתן צו הכינוס הגישו המבקשים בקשה להפחתתהתשלום החודשי של 1,000 ש"ח. בשלהי אוקטובר 1992, כשנה לאחר מתן צו הכינוס,התקיים הדיון להפחתת התשלום החודשי ומנגד נדונה בקשה של כונס הנכסים לביטול צוכינוס הנכסים. עד למועד זה טרם שילמו המערערים אפילו תשלום אחד מבין התשלומיםהחודשיים. ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את צו כינוס הנכסים ועל החלטה זו הוגשערעור. בד בבד עם הגשת הערעור ביקשו המערערים בביהמ"ש העליון לעכב את ביצועההחלטה. שופט ביהמ"ש העליון החליט כי ישקול את הבקשה רק אם ישולמו כל הפיגורים.בעקבות זאת שילמו המערערים את סכום הפיגורים של 13,000 ש"ח וכן סכום של 1,000ש"ח מדי חודש, וניתן צו לעיכוב הביצוע. הוחלט לקבל את הערעור לאחר שסכוםהפיגורים שולם ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שימשיך לדון בנושא.
ב. הנסיבות אשר בהתקיימן רשאי ביהמ"ש לבטל מעיקרא צו המכריז על חייב כפושטרגל מורכבות משני מצבים עיקריים: אותו חייב לא צריך היה להיות מוכרז פושט רגלמלכתחילה; אין בהמשך ניהול פשיטת הרגל כדי להביא תועלת לנושים. בהתקיים נסיבותאלה צריך ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו אם לבטל את צו הכינוס אם לאו. יש צורךלמצוא את נקודת האיזון הנאותה בין האינטרסים המנוגדים של הנושים ושל החייב.הגישה הרווחת בעבר היתה כי אחת ממטרותיו העיקריות של הליך פשיטת הרגל היא קידום
אינטרס החייב לפתיחת דף חדש על ידי הפטר, וזאת על חשבון מימוש האינטרסים שלהנושים. לאחר תיקון פקודת פשיטת הרגל ב-1976 אין כוחה של גישה זו יפה עוד,וכיום גוברת ההתחשבות באינטרס הנושה להחזרת כספו על פני השמירה על אינטרסהחייב, שכן אין לציבור עניין בכניסה להליכי פשיטת רגל, שהינם הליכים יקרים,מקום שאלה אינם מביאים תועלת לנושים.
ג. קיימים מספר שיקולים אשר על פיהם יש לקבוע את מאזן האינטרסים בכגון דא.השיקול הראשון והעיקרי הוא שיקול התועלת לנושים, דהיינו עד כמה יקדמו מינויכונס נכסים והכרזת החייב כפושט רגל את עניינם של הנושים בפרעון החובות המגיעיםלהם. הליכי פשיטת הרגל יקרים ו"משתלמים" לנושים רק מקום בו יוכלו להפיק תועלתממשית כלשהי. השיקול השני אליו נדרש ביהמ"ש במסגרת הפקודה, נוגע לבחינת הליכיההוצאה לפועל הרלבנטיים לעניין הנדון. סעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל קובע מפורשותכי יש לבדוק את הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד החייב בעבר או שיכולים להינקטנגדו בעתיד. אחת האופציות אשר עמדה לרשותם של חייבים בעבר, היתה פנייה להליך שלאיחוד תיקים, אלא שנוצרה בעייתיות מיוחדת, בהקשר של חייבים חסרי אמצעים, בעקבותהתיקון לחוק הוצאה לפועל שלפיו לא יוכל להכנס למסגרת איחוד תיקים חייב שאינויכול לשלם את חובותיו לכל נושיו תוך תקופה של שנתיים עד 3 שנים. אם תיקבע הלכהגורפת, לפיה חייבים שהינם חסרי אמצעים מנועים אף מלקבל צו כינוס נכסים, יימצאוחייבים מסוג זה במצב ללא מוצא. ביהמ"ש צריך להפעיל את שיקול דעתו תוך בחינהמהותית של הנסיבות שאפפו את יצירת החוב ואת בקשת כינוס הנכסים.
ד. שיקולים נוספים שיש לבחון בעת קבלת החלטה לגבי מתן צו כינוס או ביטולו, הםמידת תום לבו של החייב, הנסיבות שהובילו ליצירת החוב, והאמצעים אותם נקט החייבעד להליך הנדון. לא יינתן צו מקום בו החייב חסר תום לב, ולו במעט, בין בשלביצירת החובות, בין בשלב הליכי אכיפת החובות, ובין בעת פנייתו לביהמ"ש למתן צוכינוס. שיקול נוסף הוא הסיכוי למתן הפטר חובות לחייב. מקום בו מגיע השופטלמסקנה כי סיכוייו של החייב לזכות בהפטר קלושים, הרי שאינטרס החייב בצו כינוסנחלש, ובכך מתחזק אינטרס הנושים לקביעת הסדר אשר יביא למירב התועלת מבחינתם.
ה. בענייננו עולה מנימוקי ביהמ"ש המחוזי כי הטעם העיקרי לביטול צו הכינוס היההיעדר תועלת לנושים, הנובע מהימנעות המערערים מלשלם אפילו תשלום אחד מהתשלומיםהחודשיים שהוטלו עליהם. אלא שמאז ניתנה ההחלטה בביהמ"ש המחוזי חלה התפתחות,בכך שבינתיים שילמו המערערים את הפיגורים. בנסיבות אלה יש לשקול מחדש את שאלתביטול צו הכינוס, תוך התייחסות מחודשת לתועלת שתצמח לנושים מהליך הכינוס.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד ע. ח'טיבלמערערים, עו"ד ע. אליצור למשיב. 15.8.94).
ע.א. 2934/92 - שבתאי יוחאי נגד פלונית ואח'
*מחיקת כתב הגנה שהוגש באיחור בתביעת מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב במזונות בתו הקטינה, שנולדה לו מחוץ למסגרתהנישואין, בסכום כולל של 1,100 ש"ח לחודש, הכוללים השתתפות בהוצאות מדור,מזונות ודמי טיפול. הסכום הוצמד למדד של אפריל 1992. כן חוייב המערער בהוצאותחד פעמיות של 2,000 ש"ח. המערער טוען נגד מחיקת כתב ההגנה שלו בביהמ"ש המחוזיבאשר הוגש באיחור. הערעור נדחה. בדין מחק ביהמ"ש המחוזי את כתב ההגנה שהוגשבאיחור רב ואין להתערב בכך. אשר לממצאי ביהמ"ש המחוזי - אין מקום להתערבותבממצאים. זאת ועוד, בהיעדר הגנה רשאי היה ביהמ"ש להסתמך על טענות המשיבה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מצא, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים סתיולמערער, עו"ד ח. ריש רוטשילד למשיבות. 24.8.94).
ע.א. 395/93 - משי ויכמן, קטינה נגד יעקב ויכמן
*מזונות (הערעור נתקבל).
המשיב חוייב לשלם לבתו הקטינה, המערערת, מזונות בסכום של650 ש"ח לחודש. הסכום הוצמד למדד של דצמבר 1992. הערעור נגד שיעור החיוב נתקבל.בית המשפט שלערעור אינו נוהג בדרך כלל להתערב בשיעור המזונות בדרך של שיערוךהמרכיבים, אולם דומה שבמקרה דנן ראוי להוסיף על מה שנפסק. למשל, סכום של 50 ש"חלחודש לביגוד, כאשר מדובר בקטני קטנים, או הטלת עומס ההוצאות העיקרי להחזקתהדיור על כתפי האם שאינה משתכרת, מצדיקים העלאת הסכום הכולל של המזונות, כוללהמדור, לכדי 800 ש"ח לחודש. העובדה שהמשיב נושא כיום גם במזונות שני ילדיומנישואין קודמים, בסכום של 1,300 ש"ח לחודש, אינה צריכה לפגוע בזכותה שלהמערערת לכיסוי צרכיה החיוניים, ומה גם שהשתכרותו החודשית היא כ-4,200 ש"חלחודש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכיגדרון למערערת, עו"ד אברהם הופרט למשיב. 16.8.94).
ע.א. 5356/94 - פלונית נגד מדינת ישראל
*אימוץ (הערעור נדחה).
הבת של המערערת, ילידת נובמבר 1992, הוכרזה כבת אימוץ.ההורים התגרשו אחרי מתן פסק הדין והערעור הוגש בשם האם בלבד. להורי הקטינה שניילדים נוספים ילידי 1984 ו-1985 הנמצאים בפנימיות בהן סודרו ע"י מוסדות הרווחה.שני ההורים הם לחלוטין נעדרי מסוגלות הורית, האם אושפזה לאחרונה לאחר שנתגלו בהליקויים נפשיים. המצב בבית היה למטה מכל ביקורת, מאכלים מקולקלים שהעלו ריח,המערערת נהגה לצבור פסולת שאספה מפחי זבל וכיוצא בכך. היו חבלות של המערערתבילדים. הקטינה נולדה בבית ורק כעבור יומיים הועברו האם והקטינה לבי"ח. לאורהמידע המצטבר ננקטו הליכי חירום על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) ומנעו מןההורים להוציא את התינוקת מבי"ח. ההליכים האלה אושרו בביהמ"ש לנוער ולאחר מכןננקט הליך האימוץ. פקידות הסעד הגיעו למסקנה שהאב והמערערת יחד או לחוד הם חסרימסוגלות הורית, ואף לא ניתנים לטיפול ולשיקום. בהתחשב בכל הנתונים החליט ביהמ"שלהכריז על הקטינה כבת אימוץ. הערעור נדחה. המערערת אינה מסוגלת לגדל את בתה,טובתה של הקטינה - ואף הצלתה מהדרדרות שאין ממנה חזרה - מחייבים את דחייתהערעור ואישור החלטת האימוץ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חשין, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - הנשיא שמגר.עו"ד מקסים אטיאס למערערת, עו"ד גב' נילי מימון למשיבה. 4.8.94).
בש"פ 4312/94 - פרסטין דימטרי וולדמיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ראיות לכאורה להדחת קטינים לעישון חשיש) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים, שני אחים, הואשמובהדחת קטינים לעישון חשיש. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכיםוהערר נתקבל. שני העוררים הם צעירים ועברם נקי. מנגד עומדת חומרתה הרבה שלעבירת ההדחה של קטינים לסמים. על כן לא היה מקום להתערב בהחלטת המעצר אילוהראיות היו על פניהן מספיקות. דא עקא כי הראיות לכך שהחומר שנמכר הוא חשיש,אינן בעלות משקל סגולי המספיק למעצר עד תום ההליכים. האישום מבוסס על הודעות שלשלשה קטינים חסרי נסיון בעישון סם. העוררים הכחישו כי מכרו חשיש לקטיניםובחיפוש שנערך אצלם לא התגלה סם כלשהו. בנסיבות אלה נחקרו הקטינים על תחושתםאחרי עישון החומר ועל צורתו של החומר, אך לתיק החקירה לא צורפה חוות דעת מומחההמאשרת כי תיאוריהם מתאימים לחשיש. על כן, הגם ששופט השומע משפטים פליליים רוכש
מידע בעניין זה, אין המידע בתחום "ידיעתו השיפוטית", ואין הוא רשאי להסתמך עלידיעתו הפרטית. לפיכך הוחלט לשחרר את העוררים ממעצרם בערבות ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד סולימאן סולימאן לעוררים, עו"ד גב' חיה כגןזנדברג למשיבה. 7.8.94).
בש"א 4159/94 - לוקסמבורג יורם נגד בידרמן יחזקאל
*צו מניעה זמני עד לערעור, האוסר עשיית דיספוזיציה בנכס שבא בירושה (בקשה למתן צו מניעה זמני - הבקשה נתקבלה).
המשיב היה בעלה (השלישי) שלהמנוחה רומא בידרמן. המבקש הוא בנה. בצוואה שערכה המנוחה ציוותה את רכושהלמשיב. בית המשפט דחה את התנגדות המבקש ואישר את צוואת המנוחה. מכוח צוואה זונרשמה על שם המשיב דירה שהיתה רשומה על שם המנוחה. המבקש הגיש ערעור על פסקדינו של בית המשפט המחוזי והבקשה היא למתן צו מניעה זמני האוסר כל דיספוזיציהבאותה דירה. הבקשה נתקבלה.
גם אם סיכויי הערעור אינם גדולים, כדברי ב"כ המשיב, אין לומר שהערעור חסרתוחלת כל עיקר. מאידך, ניתן להבטיח את נזקי המשיב, אם הדירה תישמר עד לסיוםהדיון בערעור ברשותו, על ידי ערבות כספית מתאימה. לפיכך נכון יהיה לשמר את המצבהקיים על ידי מתן צו מניעה מתאים. אומנם צו כזה לא נתבקש ולא ניתן בביהמ"שהמחוזי, ולכן תקנה 471 לתקנות סדר הדין אינה חלה. אך בית המשפט שלערעור מוסמךלתת צו מניעה לשימור המצב הקיים, גם אם צו כזה לא נתבקש בבית משפט קמא.
(בפני: השופט טל. עו"ד אזני למבקש, עו"ד אקר למשיב. 31.7.94).
בש"פ 4243/94 - רזי פרביס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים בקטינה) (ערר עד מעצר תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעשיית מעשים מגוניםבקטינה בת 9, בכך שהושיבה על ברכיו, נישקה על פניה, ונגע באצבעותיו באבר מינה.עם זאת הפסיק כאשר דרשה הקטינה ממנו להפסיק. בית המשפט המחוזי מצא שיש ראיותלכאורה נגד העורר וציווה לעצרו עד תום ההליכים. מה שהשפיע על החלטת השופט היהחשש שהעורר יחזור לסורו, וזאת לאור עברו הפלילי הכולל הרשעה משנת 1985 שעניינהמעשה מגונה שלא בכפייה באשה בשוק מחנה יהודה. הערר נתקבל. עם כל הסלידה מןהמעשה המיוחס לעורר, ניתן להסתפק בהגבלת תנועותיו כתחליף לשלילת חירותו ע"ימעצר. המעשה המגונה שבעברו של העורר נעשה לפני 9 שנים וכלפי אשה מבוגרת. שארעבירותיו הן מעשי תקיפה ואיומים. העורר כבן 53 עובד לפרנסת ביתו. לפיכך הוחלטלשחררו בערובה ובהגבלת תנועותיו.
(בפני: השופט טל. עו"ד קמר לעורר, עו"ד גב' חיה קוגן-זנדברג למשיבה.31.7.94).
בש"פ 3097/94 - ריאד אברהים נגד מדינת ישראל
*בקשה לעיון חוזר שהוגשה לביהמ"ש העליון בעוד הסמכות היא לביהמ"ש המחוזי (בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בעבירהשל הצתה וקשירת קשר לביצוע פשע והמדינה עתרה למעצרו של המשיב ושל שותפו לעבירה(להלן: נאדר). נאדר נעצר עד תום ההליכים והמשיב שוחרר בערבות ועררה של המדינהנתקבל ע"י ביהמ"ש העליון כאשר השופטת שטרסברג-כהן החליטה שיש להשוות את מצבו שלהמבקש למצבו של נאדר. עתה מבקש המבקש עיון חוזר והטעם העיקרי הוא קולת העונששנגזר על נאדר בביהמ"ש המחוזי בנצרת - ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות -דבר שהביא לשחרורו המיידי של נאדר מן המעצר. הבקשה נדחתה.
הסמכות לדון בבקשה היא לביהמ"ש המחוזי בנצרת. סעיף 37 לחסד"פ קובע כי"עצור... ותובע רשאים לפנות לביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר... אם נתגלו עובדות חדשות
או נשתנו נסיבות...". בסעיף זה לא נאמר במפורש מיהו ביהמ"ש המוסמך, אולם שאלהזו הוכרעה בביהמ"ש העליון במפורש. ביהמ"ש המוסמך לדון הוא ביהמ"ש שנתן אתההחלטה "המקורית" ולא זה שנתן את ההחלטה "האחרונה" אם זו ניתנה ב"ערר".
(בפני: השופט טל. 31.7.94).
בש"פ 3873/94 - מדינת ישראל נגד דן בן משה כרמל
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (עבירות הונאה, איומים וסמים שבוצעו ע"י שוטרים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב וחברו, שניהם שוטרים,הואשמו בשורה של עבירות ונעצרו עד תום ההליכים. בינתיים נגזר דינו של הנאשםהשני והתביעה מבקשת להעידו נגד המשיב. העבירות שמדובר בהן כוללות עבירות גניבה,השמדת ראיה, מרמה והפרת אמונים, החזקת סמים והתפרצות, עבירות של תקיפה הגורמתחבלה ממשית, איומים והדחה בחקירה ועבירות הונאה בכרטיס אשראי וזיוף מסמך.בעבירות המיוחסות למשיב ולשותפו לאישום חומרה מיוחדת, בהתחשב בכך שנעברו ע"יהשניים כשהם משרתים במשטרה, ולגבי חלק מן המעשים החומרה מתעצמת בשל כך שנעברותוך כדי ועקב מילוי תפקידם כשוטרים. השנה למעצרו של המשיב מסתיימת ומכאן הבקשהלהאריך את המעצר. הבקשה נתקבלה. זאת בהתחשב בחומרת המעשים המיוחסים למשיב וכןהסיכון הקיים של פגיעה במעורבים בפרשיות נושאי האישום, על אף שכבר מסרו עדותם.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיבים.14.7.94).
ע.פ. 1163/94 - יובל בן יצחק נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס ובעשיית מעשה מגונה בקטינה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הואשם באינוסה של ילדה קטנה כבת 5 וחציובביצוע מעשה מגונה בה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזרלו שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו.
העדות המרכזית עליה נשענת ההרשעה היא עדותו של חוקר נוער אשר גבה עדותמהקטינה והגישה לביהמ"ש, וכן, כחלק מאותה עדות, קלטת ותמליל שהוגשו ע"י החוקר.ביהמ"ש קיבל כמהימנה את גירסת הילדה שנמסרה לחוקר הנוער אלא שגם אם מקבלים אתגירסת הילדה, עדיין לא היה יסוד להרשעה במעשה האינוס אלא בעשיית מעשה מגונה.אכן, גם לענין הרשעה זו, עדיין אין לסמוך על עדותה של הילדה בלבד, גם אם עדותהמהימנה על ביהמ"ש, וצריך סיוע לעדותה. התנהגותו של קרבן עבירת המין סמוך לאחרהאירוע יכולה לשמש סיוע לעדותו. אמה של הילדה העידה על התרגשותה הרבה של הילדהסמוך לאירוע, ואולם כאשר התלוננה האם במשטרה סמוך לאחר המקרה לא היתה מצדה כלהתייחסות למצב הנפשי של הילדה כאשר חזרה לביתה. רק כעבור כ- 10 ימים, לאחרשזומנה האם למתן הודעה נוספת ומשלימה, ולאחר שנשאלה על התנהגות הקטינה ומצברוחה כשחזרה הביתה, העלתה את גירסתה באשר להתנהגותה של הקטינה. מוזר ותמוהשהדברים לא הושמעו מיד בהודעה הראשונה. אך, לא בלי היסוס, הוחלט שלא להתערבבמסקנת ביהמ"ש המחוזי שקיבל את עדותה של האם כסיוע. כיוון שהמערער זוכה מעבירתהאינוס הוחלט להעמיד את ענשו על שנה אחת מאסר בפועל ומאסר על תנאי כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. בןהדור למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.7.94).
בג"צ 6088/93 - ענפי שדל נגד שר התחבורה ואח'
*ביצוע מבחני רישוי לרכבים חדשים במשרד הרישוי בחולון כאשר יבואני המכוניות מתגוררים באיזור חולון והמכוניות נמכרו לקונים באיזורים אחרים (העתירה נתקבלה).
העותר הינו עמיל רישוי הפועל מזה כשלושים שנים במשרדהרישוי בחולון. הוא עוסק בהגשת בקשות לרישוי רכב ובהעברת מבחני רישוי לרכביםכמייצגם של לקוחות רבים, ביניהם יבואני רכב. העותר נתבקש ע"י היבואנים לטפל
בכלי רכב שנמכרו, או מיועדים למכירה לאנשים המתגוררים במחוזות שונים בארץ. עמדתהמשיבים היא שאין המשרד בחולון חייב לטפל בכלי רכב הנמכרים לקונים שאינםמתגוררים במחוז משרד חולון ואין להם מקום עסקים בו, וכי בגין כל רכב צריך העותרלפנות למשרד הרישוי במחוז בו הקונה מתגורר או מנהל בו את עסקיו. המשיבים מעגניםאת עמדתם בהוראות תקנה 271 לתקנות התעבורה אשר בפיסקה ג' שבה, ביחס לבקשהלרישוי, נאמר כי "הבקשה... תוגש לרשות הרישוי של המחוז שבו נמצא מקום מגוריו אומקום עסקיו של בעל הרכב". העתירה נתקבלה.
רשות הרשוי נתפסה לכלל טעות, שכן כ"בעל הרכב" מוגדר בתקנה גם "מי שהוכיחלהנחת דעת של רשות הרישוי שהוא סוחר בכלי רכב... אם הרכב נקנה אצל אותו סוחרסמוך להגשת הבקשה". מכאן כי היבואן אשר מוכר את הרכב סמוך להגשת הבקשה נקראלצורך התקנה כ"בעל הרכב", ומכיוון שעיסקו של היבואן באיזור משרד חולון, חייבהמשרד לטפל בכלי הרכב הנמכרים ע"י אותו יבואן.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד א.צ'רטוק לעותר, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 6.7.94).
בש"פ 4575/94 - נתי בן דוד גבאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נתפס יחד עם שלשה אחריםכשהם נוהגים בכלי רכב גנובים ומתכוונים לעבור עימם אל מעבר לקו הירוק. קיימתתשתית ראייתית לכאורית שהעבירות בוצעו והמדינה ביקשה לעצור את כל הארבעה עד תוםההליכים. השופטים שדנו בעניין החליטו לשחרר בתנאים מגבילים שלשה מן הנאשמים -שניים המשרתים בשירות סדיר בצה"ל ואחד הנמצא על סף גיוס בשירות סדיר. לעומת זאתהוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי קיימת במקרה זה אפליהברורה של העורר. הערר נדחה.
שלשת האחרים עברם הוא ללא רבב ואילו העורר הועמד פעמיים לדין בפני ביהמ"שלנוער וננקטו נגדו סנקציות ללא הרשעה, בגין עבירות של גרם חבלה במזיד לרכב,פריצה לרכב ונסיון להשתמש ברכב ללא רשות, נהיגה ללא רשיון וללא פוליסת ביטוחוכדומה. אכן הסנקציות היו ללא הרשעה, ולפיכך אין להתייחס אליהן למעשים כאלהרשעות קודמות. אולם ההבחנה הפורמלית הזו איננה מבטלת את העובדות שביהמ"ש חייבלתת דעתו עליהן, כאשר הוא דן בהליכי מעצר. העורר בהתנהגותו מציג את עצמו כמישמסכן את שלום הציבור ורכושו. הגישה המקילה שננקטה נגדו בביהמ"ש לנוער לא ריסנהאותו. אם כך הדבר אין ערובה לכך שכאשר ישוחרר מהמעצר, ולו גם בתנאים מגבילים,לא יחזור העורר לסורו. חלופת מעצר לגבי אדם כזה - אינה מעשית.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד טוני ווייט לעורר, עו"ד עומר דקל למשיבה.23.8.94).
בש"פ 4352/94 - עלי בן חסן כחיל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ביריות ועריכת סולחה) (ערר על מעצר תום ההליכים - הערר נתקבל).
סכסוך אלים בין משפחת כחילה שעימהנמנה העורר, לבין משפחה אחרת שעליה נמנים שני נאשמים אחרים, עלא אבו-סייףומוחמד מוגרבי, התדרדר לקרב יריות בחוצות יפו. מן היריות של העורר נפצע אבוסייף. השלושה הועמדו לדין ובעוד העורר ואבו סייף נעצרו עד תום ההליכים שוחררמוגרבי מן המעצר. בתוך כך השלימו המשפחות ונערכה סולחה. אבו סייף ביקש מביהמ"שהמחוזי לחזור ולדון בצידקת מעצרו לנוכח שינוי הנסיבות ובקשתו נתקבלה והוא שוחררבערובה. עתה ביקש גם העורר לשחררו בטענה כי שיחרורו של אבו סייף מחייב, משוםעקרון השוויון, לשחרר גם אותו. בקשתו נדחתה בשל שלושה נימוקים: עברו הפלילי
החמור יותר; גילוי המבוגר יותר; העבירה החמורה יותר שיוחסה לו - הוא פגע באבוסייף ואילו אבו סייף החטיא את המטרה. הערר נתקבל.
למעשה, לא היה מקום לראות בסולחה עילה המצדיקה שחרור ממעצר. העורר ושותפיושירו זה על זה ברחובה של עיר, סיכנו לא רק את עצמם אלא גם את העוברים והשבים,והאינטרס הציבורי היה מחייב להחזיק את כל המעורבים בפרשה במעצר עד תום ההליכים.אולם, מששוחרר אבו סייף ממעצר בשל הסולחה, והמדינה השלימה עם שחרורו, אין מנוסמלשחרר גם את העורר. ההבחנות שעשה ביהמ"ש המחוזי בין העורר לבין אבו סייףניראות שוליות. ככלל, באין עילה המצדיקה להבחין בין שותפים לעבירה, שחרורו שלאחד השותפים מחייב לשחרר גם את שותפיו. במקרה כגון זה גובר העניין הציבוריבמניעת הפלייה בין נאשמים באותה פרשה, כאשר אין שוני של ממש ביניהם, על הענייןהציבורי להחזיק במעצר את מי שראוי לכך.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. שרעבי לעורר, עו"ד גב' חיה כגן זנדברג למשיבה.7.8.94).
ע.פ. 3503/92 - מדינת ישראל נגד בנימין לוי
*קולת העונש (תקיפה וגרימת חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בתקיפה וגרימת חבלהחמורה בכך שכאשר חברתו לשעבר, המתלוננת, פנתה אליו בקללות ובצעקות על שנטש אותהולקח לעצמו אחרת במקומה, הפילה ארצה, בעט בכל חלקי גופה וגרם לה לקרע בטחול.בגין מעשים אלה גזר לו ביהמ"ש המחוזי קנס של 1,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו.נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של שנה וביהמ"ש האריך את תקופת התנאילשנתיים. בערעור טוענת התובעת כי ביהמ"ש המחוזי שגה בסברו כי יש בעובדהשהמתלוננת היתה זו שלא הבליגה על כעסה והטרידה את הנאשם כדי להצדיק הטלת עונשכה מרחיק לכת לקולא, במיוחד בהתחשב בעברו של המערער הכולל הרשעות בעבירותאלימות. המשיב ביקש שלא להחזירו לכלא ולאפשר לו לפתוח פרק חדש בחייו לאחרששוחרר ממאסרו בשל עבירה אחרת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בהתחשב במידת האלימות הקיצונית שגילה המשיב בתגובתו לגידופיה של המתלוננת,ובכך שלא הסתפק בדחיפתה והפלתה ארצה, אלא המשיך לבעוט בה תוך גילוי אכזריות עדשגרם לה לקרע בטחול, נשמט הבסיס מן היכולת לראות את מעשה התקיפה באספקלריה שלתגובה לגידופים. בנסיבות אלה יש לגזור למשיב עונש שיבטא את חומרת התנהגותוויקבע חומרה זו בהכרת כל אלה הרואים באלימות אמצעי כשר לפתרון סכסוכים. לפיכך,הוחלט לגזור למשיב שנה אחת מאסר בפועל וכן להפעיל את המאסר על תנאי של שנהכשמחציתו חופפת ומחציתו מצטברת. כמו כן נגזר מאסר על תנאי של שנה אחת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גב'נאוה בן אור למערערת, עו"ד ע. גנון למשיב. 17.8.94).
ע.פ. 4655/93 - מדינת ישראל נגד דוד עשור ואח'
*קולת העונש (שוד מזויין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
שלשת המשיבים הורשעו בגניבת רכבובשוד מזויין של סוכנות דואר. שניים מן המשיבים נכנסו עם נשק לסוכנות הדוארושדדו מהפקידה למעלה מ-2,000 ש"ח. הם נמלטו מהמקום ברכב הגנוב שהיה נהוג ע"יאחד המשיבים. ביהמ"ש המחוזי גזר לשניים מן המשיבים מאסר בפועל של שנתיים ומאסרעל תנאי של שנה וחצי וכן הפעיל מאסרים על תנאי של 4 חודשים מחציתם מצטברתומחציתם חופפת. המשיב 3 נדון למאסר בפועל של שנתיים ומאסר על תנאי של שנתייםוכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 18 חודשים כאשר שנה אחת מצטברת וחצי שנה חופפת.הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיבים הורשעו בעבירה חמורה שבוצעה בנסיבות חמורות. העונש שהוטל עליהם נופלבהרבה מן העונש הראוי לפי מדיניות הענישה של ביהמ"ש העליון. היה מקום להחמירבענשם בצורה משמעותית, אך ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין בערעור על קולתהעונש. בהתחשב בכל הנתונים הוחלט להוסיף לכל אחד מן המשיבים שנה אחת מאסר בפועלוכן יועמדו, בהסכמתם, למבחן של שנה עם שחרור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גב' דורנר. עו"ד חובב ארצילמערערת, עוה"ד לילוף וקרביץ למשיבים. 11.8.94).
ע.פ. 2210/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירות עושק ואיומים כאשר עברו כבר 5 שנים והנאשם הוכיח כי המעשים היו "אפיזודה חולפת" (הערעור נתקבל).
לפני כ-5 שנים, בהיות המערער כבן 17, עבר עבירות של בריונותובעטיין הורשע בבימ"ש השלום בעבירות של עושק ואיומים ונדון למאסר על תנאי של 18חודשים ולתשלום קנס של 1,500 ש"ח. ערעורו של המערער נדחה בביהמ"ש המחוזיובנסיבות יוצאות דופן ניתנה לו ע"י נשיא ביהמ"ש העליון רשות ערעור. בגזר הדיןכתב בימ"ש השלום שנראה לו כי "מה שאירע... הינו פרק חולף בעברו של (המערער)שאין לי אלא לקוות שלא יחזור שנית". אמנם כך הוא - הוא סיים את שירותו הצבאיבצנחנים ובחוות דעת מפקדו צויין תיפקודו הטוב והיותו בעל פוטנציאל חיובי. לאחרמכן למד במסגרת האוניברסיטה הפתוחה, סיים תואר ראשון וכיום הוא עוסק בהוראה. גםלפני המקרה נשוא הערעור הוא עבד בהתנדבות עם נוער. בנסיבות שנוצרו, כאשר המערערהפך לאזרח חיובי, שבכוחו לתרום לחברה שהוא נמנה עליה מכשרונו ומיומנותו, איןספק בדבר שקיומה של הרשעה סוגרת לפניו דלתות רבות ומונעת בעדו מלהשתלב בצורהמלאה במערכת החיים והעבודה במדינה. לפיכך המליץ שירות המבחן להעמיד את המערערבמבחן ללא הרשעה, בצירוף שירות לתועלת הציבור או בלעדיו. גם ב"כ התביעה ראהלהשאיר את העניין לשיקול דעתו של ביהמ"ש העליון. הערעור נתקבל.
ניתן להאמין כי העובדות שבביצוען הודה המערער לא היו אלא אפיזודה חולפתובנסיבות המיוחדות שנוצרו נראית המלצת שירות המבחן. זאת גם זאת, שלאור עיסוקושל המערער כמורה אין צורך להכביד עליו עוד ע"י תוספת של שירות לתועלת הציבור.לפיכך הוחלט לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין ונקבע שהמערער יעמוד במשך שנה בפיקוחשירות המבחן למבוגרים ללא הרשעה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופט ש. לוין. המערערלעצמו, עו"ד מ. גולן למשיבה. 16.8.94).
בש"א 2045/94 - טלארט בע"מ - נגד דיזנגוף סנטר ... ואח'
*הסמכות לערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד (הבקשה נדחתה).
ביום 31.3.93 ניתן במעמד צד אחד פס"ד בתביעה שהגישה המבקשתנגד המשיבות. על פס"ד זה תלוי ועומד ערעורה של המבקשת בביהמ"ש העליון. לאחר מכןהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסה"ד שניתן ביום 31.3.93 ורשמתביהמ"ש המחוזי שנתנה קודם לכן את פסה"ד דחתה ביום 18.5.94 את הבקשה לביטולפסה"ד. המבקשת פנתה לביהמ"ש העליון וביקשה להאריך לה את המועד להגיש בקשה לרשותערעור על החלטת הרשמת מיום 18.5.93 שהיא "החלטה אחרת". הבקשה נדחתה. ההחלטה שלאלבטל את פסה"ד ניתנה ע"י רשמת ביהמ"ש המחוזי ומדובר איפוא ב"החלטה אחרת" של רשםוזו ניתנת לערעור בפני ביהמ"ש שבו משמש הרשם. לפיכך צריכה היתה המבקשת לערער עלההחלטה הנ"ל לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד בועז יערי למבקשת, עו"ד רמי אמיר למשיבות.3.7.94).
ע.א. 6136/93 - דינה ביקל נגד צבי ביקל
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב במזונותיה של המערערתבסכום של אלף ש"ח לחודש. החלטתו של ביהמ"ש בענין שיעור המזונות מושתתת על כךשהמערערת, שהיתה נשואה למשיב כשלוש שנים וחצי עד שפרץ המשבר, "אינה עמו", מאחרשהיא נותרה לגור בבית הישן של המשפחה בו בזמן שהמשיב מתגורר עם חברתו החדשהבבנין חדש שהקים על אותה חלקה שבו נמצא הבית הישן. כן ציין ביהמ"ש כי מן הראוישהמערערת תעבוד ותשתכר אף היא, ותוסיף ע"י "מעשי ידיה" לכלכלת המשפחה. הערעורעל סכום המזונות נתקבל.
הטעם הראשון שניתן ע"י ביהמ"ש אין לקבלו. המניעה להימצאות בני הזוג יחדיואינה מהאשה, כי המשיב הוא שעזב את בית המשפחה ועבר להתגורר עם אחרת. בנסיבותאלה אין ליישם אמת מידה מחמירה הבנויה על הערכה עובדתית-פורמלית של המציאות,בלי לתת את המשקל הראוי לגורמים שהביאו לכך שהמערערת אינה חיה עם המשיב. אשרלהשתכרות המערערת ממעשי ידיה - אכן אין להבין מדוע אשה שעבדה כל השנים אינהעושה כן עתה. ילדיה בוגרים, עיתותיה עימה וככל העולה מן הראיות גם כושרה לעבודקיים, שהרי כבר התנסתה בכך במשך שנים. על כן אין פסול בכך שבתוך מערכת החישוביםשל סכום המזונות, עליו מתווסף גם המדור בבית הישן המסופק ע"י המשיב, יביאובחשבון שהמערערת יכולה לתרום ע"י עבודתה לכיסוי צרכיה, המגיעים לכדי 6,000 ש"חומעלה. בנסיבות הענין יש להעמיד את סכום המזונות על 2,000 ש"ח לחודש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד שרםלמערערת, עו"ד גב' צילה טמיר למשיב. 6.7.94).
ע.א. 1741/93 - לירון אזולאי נגד יצחק אזולאי
*מזונות
(הערעור נתקבל).
המערערת, ילידת 1978, היא בתו של המשיב. ההורים התגרשו בשנת1986, ובהסכם הגירושין נקבעו מזונות בסכום 330 ש"ח לחודש נכון ליום הסכםהגירושין. המשיב נישא מחדש ועתה יש לו 3 ילדים מנישואיו השניים. סכום המזונותשעליו היה לשלם עמד על 680 ש"ח, כאשר המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי להפחתתהמזונות. ביהמ"ש העמידם על 300 ש"ח לחודש בקבעו כי התנהגותה של המערערת כלפיאביה היא מרדנית, היא מסרבת להיפגש עמו ומגלה כלפיו, באופן כללי, יחס עויין.הערעור נתקבל.
קטין המסרב למלא אחר מצוותו של ביהמ"ש, במקרה דנן סירוב לקיים פגישות שנקבעובהסכם הגירושין שאושר ע"י ביהמ"ש, ניתן לראותו כמורד. אולם, גם ילד מורד אינומאבד את זכותו למזונותיו. בענין קטינים קובעת בראש ובראשונה טובתם של אלו,ושלילת המזונות היא צעד קיצוני וחריף שיש להימנע ממנו אלא אם כן קיימות נסיבותיוצאות דופן וכאלו לא הוכחו כאן. אם הקטין נמצא אצל ההורה השני, יכולה מרדנותושל הקטין להשפיע על שיעור דמי המזונות, בתנאי שמי שהקטין נמצא במשמורתו מסוגללהחזיק בו ולפרנסו. אם מי שמשמורתו של קטין בידיו אינו מסוגל לפרנסו, על ההורההחייב במזונות להשלים את מחסורו מדין צדקה, אף אם אין זה עד לאותה רמה שההורההמחזיק בו רוצה לקבוע עבורו. בענייננו, אין ממצא בקשר לכך מה יכולתה של האםלפרנס את בתה כאשר המזונות יופחתו לכדי 300 ש"ח לחודש, ויש להחזיר את התיקלביהמ"ש המחוזי שיבחן את השאלה מניין יבואו פרנסת המערערת וכיסוי צרכיה, ומהיכולתה של האם להשלים את החסר למזונות בתה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ירוןרבינוביץ למערערת, עו"ד ברוך שטיימן למשיב. 13.7.94).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 2148/94 - עתירה לפסילתו של חבר ב"ועדת שמגר" לחקירת ─ אירועי מערת המכפלה ........................................98 ─* בג"צ 2174/94 - צו האוסר על בי"ד רבני לדון בתביעות ממוניות ─ ללא הסכמת כל הצדדים .......................................99 ─* ע.א. 3619/93 - "ניהול עסקים" בישראל לצורך התראת פשיטת רגל ...............100 ─* ע.א. 2821/91 - דמי תיווך בעיסקת מקרקעין ושיעורם .........................100 ─* ע.א. 1186/93 - הצורך בהיתר לרכוש מניות שליטה בבנק .......................102 ─* בג"צ 2419/94 - מינוי גיסו של ראש העיר למנכ"ל העיריה .....................102 ─* ע.א. 5503/92 - ביטול צו כינוס נכסים .....................................103 ─* ע.א. 2934/92 - מחיקת כתב הגנה שהוגש באיחור בתביעת מזונות ................104 ─* ע.א. 395/93 - מזונות ...................................................105 ─* ע.א. 5356/94 - אימוץ ....................................................105 ─* בש"פ 4312/94 - מעצר עד תום ההליכים (ראיות לכאורה להדחת קטינים ─ לעישון חשיש) .............................................105 ─* בש"א 4159/94 - צו מניעה זמני עד לערעור, האוסר עשיית דיספוזיציה ─ בנכס שבא בירושה ..........................................106 ─* בש"פ 4243/94 - מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים בקטינה) ................106 ─* בש"פ 3097/94 - בקשה לעיון חוזר שהוגשה לביהמ"ש העליון בעוד הסמכות ─ היא לביהמ"ש המחוזי .......................................106 ─* בש"פ 3873/94 - הארכת מעצר לפי סעיף 54 (עבירות הונאה, איומים וסמים ─ שבוצעו ע"י שוטרים) .......................................107 ─* ע.פ. 1163/94 - הרשעה באינוס ובעשיית מעשה מגונה בקטינה ...................107 ─* בג"צ 6088/93 - ביצוע מבחני רישוי לרכבים חדשים במשרד הרישוי ─ בחולון כאשר יבואני המכוניות מתגוררים באיזור חולון ─ והמכוניות נמכרו לקונים באיזורים אחרים ....................107 ─* בש"פ 4575/94 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) ..........................108 ─* בש"פ 4352/94 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ביריות ועריכת ─ סולחה) ...................................................108 ─* ע.פ. 3503/92 - קולת העונש (תקיפה וגרימת חבלה חמורה) .....................109 ─* ע.פ. 4655/93 - קולת העונש (שוד מזויין) ..................................109 ─* ע.פ. 2210/94 - ביטול הרשעה בעבירות עושק ואיומים כאשר עברו כבר ─ 5 שנים והנאשם הוכיח כי המעשים היו "אפיזודה חולפת" ........110 ─* בש"א 2045/94 - הסמכות לערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל ─ פס"ד שניתן במעמד צד אחד ..................................110 ─* ע.א. 6136/93 - מזונות ...................................................111 ─* ע.א. 1741/93 - מזונות ...................................................111 ─
─