ע.א. 6926/93 - מספנות ישראל בע"מ נגד חברת החשמל וחברת FERGUSON
*בקשה לפסילת מכרז(מחוזי ת"א - ה.פ. 1404/93 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גולדברג וחשין נגדדעתו החולקת של השופט טל).
א. לצורך הפעלת תחנת כח בחדרה בפחם, החליטה חברת החשמל לרכוש שתי גוררות.בחודש אוקטובר 1992 שלחה חברת החשמל מכתבים לשלושים ושש מיספנות ברחבי תבל,ובהם שאלה אם תהיינה מעוניינות ליטול חלק במכרז לבניית הגוררות. בסוף המירוץנותרו רק FERGUSON ומספנות ישראל ועל יסוד הצעותיהן נוהל משא ומתן. בסיומם שלהליכי המו"מ היתה הצעתה של FERGUSON זולה ביותר מ-%20 מהצעת מספנות ישראל. חברתהחשמל החליטה לקבל את הצעת FERGUSON ונגד החלטה זו פנתה מספנות ישראל לביהמ"שהמחוזי בהמרצת פתיחה כי ביהמ"ש יפסול את הצעת FERGUSON כך שהמכרז כולו יבוטל.עיקר הטיעון היה כי הצעת FERGUSON היתה "הצעה מותנית", שכן FERGUSON, שהיא חברהבריטית, התנתה את ביצוע העבודה בכך שתקבל סובסידיה מהממשלה הבריטית, וכן עברהמהצעה דולרית להצעה בלי"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת והערעור על כךנדחה ברוב דעות השופטים גולדברג וחשין, בפס"ד עיקרי מפי השופט חשין, נגד דעתוהחולקת של השופט טל.
ב. השופט חשין התעכב על ההבחנה בין מכרז לבין "מעין מכרז" כפי שהדבר היהבענייננו; מעמדו של מי שתוקף את המכרז, האם הוא יכול להיות כל מי שרואה מקוםלהתנגד למכרז או רק מי שהשתתף במכרז; האם מי שהשתתף במכרז ונפסל על הסף יכוללהתנגד או לאו; ההבחנה בין נסיבות הפסילה של מי שתוקף את המכרז ואימתי הנסיבותמונעות ממנו להתנגד למכרז; המהות של הדיון בדיני המכרז ע"י ביהמ"ש המחוזי לאחרשהנושאים הועברו לבית משפט זה מבג"צ; מרחב שיקול הדעת העומד לביהמ"ש המחוזיבדונו בענייני המכרז; לגופו של ענין האם היה בטענות המערערת כדי לפסול אתFERGUSON, ועוד כיוצא באלה שאלות הנוגעות לנושא. בסיכומם של דברים הגיע למסקנהכי אין לפסול את המכרז ואין לפסול את הצעתה של FERGUSON.
ג. מנגד סבר השופט טל בדעת מיעוט, כי בהתחשב בליקויים בהצעת FERGUSON, שעליהםהצביעה מספנות ישראל, יש לפסול את הצעתה של FERGUSON.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, טל. עוה"ד י. קנטור וע. גודארד למערערת,עוה"ד י. חורש, א. גלזר ומ. שיצר-גל לחברת החשמל, עוה"ד צ.נ. טמיר וד. ששוןל-FERGUSON. 6.6.94).
ע.א. 6274/92 - רפאל רזי נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים
*טענה כי מחלה עצבית נובעת מפציעה בעת השרות הצבאי(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין ומצא נגד דעתו החולקת של השופט בך).
א. המערער נדרס בשנת 1976 בשעת שירות מילואים ע"י גלגל של תותח ונקבעה לונכות לצמיתות של %47, מתוכם %20 בגין פגיעה נויורולוגית. בשנת 1986 הגיש תביעהנוספת וטען כי כשנה לאחר התאונה החלה להתפתח אצלו מחלת ה-cidomsapS sillocitroT(ST). זוהי מחלה עצבית אשר למדע הרפואה אין ידע רב אודותיה ואודות הגורמים לה.המערער החל לומד על מחלתו ואסף וקרא מאמרים רבים הנוגעים לה ואף הרחיק לכת עדלסין וקיבל משם חוות דעת הנוגעת למחלתו. בפנייתו לקצין התגמולים פרט המערער אתמסקנותיו מהמאמרים הרבים, כי בדרך כלל לא ברורה הסיבה לתופעת ה-ST, אך מרביתהמקרים מצביעים על קשר בדומה לנסיבות הפציעה. תביעת המערער לא נתקבלה ע"י קציןהתגמולים והוא ערער אל וועדת הערעורים וזו קיבלה את ערעורו. על החלטה זו ערערקצין התגמולים לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט ברוב דעות לקבל את הערעור ופסקשהמערער לא הרים את נטל ההוכחה שהמחלה קשורה לתאונה. הערעור נדחה ברוב דעותהשופטים ד. לוין ומצא, בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט בך.
ב. השופט בך (דעת מיעוט): מידת ההוכחה הדרושה בתביעתו של נכה נגד קציןהתגמולים מעטה יותר מאשר מידת ההוכחה הנדרשת בתביעה אזרחית בדרך כלל. עמדת בתיהמשפט היא שדי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד עלהדעת, שקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. במסגרת המגמה להקל עםהנכה, נפסק שאם ביחס למחלה מסויימת קיימות בין מומחי הרפואה אסכולות שונותומנוגדות בדבר האטיולוגיה של אותה מחלה, יד הנכה היא על העליונה. בענייננו ישלומר שהמערער הוכיח במידה מספקת שמתקבל מאוד על הדעת כי המחלה הינה תוצאה שלפציעתו. מסקנה זו מבוססת על משקלן המצטבר של העובדות הבאות: המערער נפל קורבןלתאונה במסגרת שירותו הצבאי ונקבעה לו נכות של %47 שמתוכה %20 עבור פגיעה בעצבמרכזי; המחלה עצמה היא מחלה עצבית ולפי חוות דעת רפואיות אין לשלול את האפשרותשהיא נגרמת כתוצאה מטראומות הקשורות בפגיעה פיזית; אין כל אינדיקאציה על גורםאחר כלשהו למחלה. די בנתונים אלה כדי להסיק שהמערער הרים את נטל ההוכחה המצומצםמאד המוטל עליו.
ג. השופט מצא (דעת הרוב): מדע הרפואה יודע להגדיר את מחלת ה-ST כמחלה עצבית,אך אינו יודע כלום על סיבותיה האפשריות. מן הראיות עולה כי מצויים דיווחיםאודות מספר מקרים בהם הופיעה המחלה זמן מה לאחר שהחולה ספג חבלה עצבית, אך עדכה לא עלה בידי מומחה כלשהו לבסס ולהגדיר את קיומו וטיבו של קשר בין חבלה עצביתלבין הופעתה של המחלה. אכן, האפשרות בדבר קיומו של קשר סיבתי כאמור לא נשללה,ואולם גם חיובה לא נתקבל. חיובו של קשר כזה צריך היה להסתמך, למצער, על הסתברותסטאטיסטית בדוקה, אך הנתונים המצויים אודות הופעת המחלה בעקבות חבלה עצבית,מועטים מכדי שאפשר יהיה להסיק מהם דבר אודות היקפה של הסתברות כזאת.
ד. ביחס למחלה שאין לגביה מידע רפואי מבורר וחד משמעי, יש להבחין בין מקרהשבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהן בדבר סיבותיה של המחלה, לבין מקרה שבושום גורם רפואי בר סמכא אינו טוען לסיבות מסויימות. במקרה מן הסוג הראשון יזכההחייל הנכה אם יראה, שעל פי האסכולה המקלה מבין האחרות, כרוכה מחלתו בקשר סיבתילשירותו. ואילו כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתיבין מחלה מסויימת לבין חבלה מסויימת, כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז, ודיןתביעתו להידחות. המקרה שלפנינו נמנה עם הסוג השני.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. המערער לעצמו, עו"ד משה גולן למשיב.13.7.94).
ע.א. 1692/92 - אירון מפעלי מתכת בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 2970/89 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת ניהלה חשבון אשראי אצל הבנק המשיב. מנהליה (המערערים 5-2) ערבולחיוביה כלפי הבנק. החברה הפסיקה את פעילותה בחשבונה בסוף 1987 ביתרת חובה שלכ-141,000 ש"ח. בשלהי 1989 תבע הבנק מן המערערים בסדר-דין מקוצר לפרוע את חובהשל החברה, בסכום של כ-405,000 ש"ח. המערערים ביקשו רשות להתגונן בטענת זכותלקיזוז אשר שווייה הכספי עולה על סכום התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתהמערערים וחייבם במלוא סכום התביעה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. טענת הקיזוז נסמכה על שלושה מצגים עובדתיים שונים. המצג הראשון הוא שכתנאילהענקת אשראי לחברה כפה הבנק על המערערים לפתוח תכניות חסכון על שמות המנהלים,הכספים שהופקדו בתכניות אלו הועברו מחשבונה של החברה, תוך חיובה בריבית חריגה,ולטענת המערערים יש בידם עילה לתבוע מן הבנק את מלוא "עלות תוכניות החסכון",בשיעור של כ-1,700,000 ש"ח. המצג השני הוא כי סכומי הריבית החריגה בהם חוייבה
החברה חושבו לפי נפח אשראי של 20,000 ש"ח, בעוד שעל פי ההסכם עם הבנק הוגדל נפחהאשראי המאושר לבנק החל ביום 1.1.86 לסך 80,000 ש"ח ועקב כך חוייבה החברה ביתר,בסכום כולל של כ-133,000 ש"ח. מצג שלישי הועלה בשם המנהלים כי על הלוואותאישיות צמודות שקיבלו מן הבנק חייב הבנק את חשבונותיהם האישיים בריבית מופרזתואת ההפרש שמסתכם לטענתם בכ-32,000 ש"ח הם רוצים לקזז.
ג. באשר לטענה הראשונה - טענה זו נטענה על דרך הסתם ללא שהונחה לה תשתיתעובדתית כלשהי. אשר לטענה כי המנהלים חוייבו בריבית מופרזת על הלוואות אישיותוגם סכום זה הם מבקשים לקזז - גם אם יש בטענה כדי להעמיד למנהלים עילה להשבתריבית שחוייבו בה ביתר, אין לעילה זו ולחיובם מכוח ערבותם לחיובי החברה ולאכלום. כיון שהחיוב הכספי הנגדי הנטען אינו קצוב, הרי משאין החיובים ההדדייםנובעים "מתוך עסקה אחת" אין הם ניתנים לקיזוז. שונים פני הדברים ביחס לטענהבדבר חיוב בריבית חריגה ומופרזת. ביהמ"ש סבר כי תצהירו של המערער השני אינומפרט בין מי למי הוסכם על נפח אשראי של 80,000 ש"ח ובאילו תנאים, וכן מה שיעוריהריבית שהחשבון חוייב בפועל. בכך אין התצהיר מקיים את חובת הפירוט המוטלת עלהמבקש רשות להתגונן. בדחותו את הבקשה לרשות להתגונן על פי עילה זו החמיר ביהמ"שעם המערערים יתר על המידה. אמנם, נתבע המבקש רשות להתגונן חייב לפרט בתצהירו אתכל רכיבי הגירסה העובדתית שעליה הוא משתית את הגנתו הנטענת ובתצהירו של המערערהשני אין פרטים מלאים. אלא שמערער זה נחקר על תצהירו ומסר פרטים על פגישותיובבנק, עם מי נפגש ומה סוכם על נפח האשראי וכן מי מטעם הבנק נכח באותה פגישה.בקשת המערערים נסמכה גם על ממצאי הבדיקה של חברת שגיא ועל חוות דעתו של המומחהפולישוק. במצב הדברים הונחה תשתית לכאורית לטענת המערערים באשר לחיוב ריביתחריגה על כלל משיכותיה מעבר לסך 20,000 ש"ח למרות הגדלת נפח האשראי המאושרל-80,000 ש"ח.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט מצא והסכים לו השופט בך. השופט לוין הסתייג וסבר כיהתצהיר אינו יכול להוות בסיס למתן הרשות המבוקשת וצדק ביהמ"ש שלא נתן רשותלהתגונן. באשר להבהרות שניתנו בחקירה הנגדית - חקירת המומחה וחקירת המצהיר לאהיו דרושים כלל ועיקר. זאת ועוד, גם ההבהרות בחקירה הנגדית הינן כוללניות,ואינן מוסיפות הרבה למידע החסר שבתצהיר. לפיכך ספק אם גם עתה קם הבסיס למתןרשות להתגונן. אולם, בכל זאת, משהוסיפו המערערים במהלך החקירה פיסות מידעהמחזקות את האמור בתצהיר, אפילו דלילות הן, יכול שתינתן רשות להתגונן ובלבדשתותנה בערובה מתאימה כפי שתקבע הערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. עו"ד נחמן גולדברג למערערים, עו"ד אפריםהרמן למשיב. 18.8.94).
דנ"פ 3750/94 - יואב דרכי נגד מדינת ישראל
*הגשת עדות ילד בפני חוקר נוער, ואי העדתו של הילד לאחר שהגיע לגיל 14(בקשה לדיון נוסף על פסה"ד בע.פ. 1360/93 - הבקשה נדחתה).
א. לפי סעיף 2(א) לחוק הגנת ילדים, אין מעידים ילד על מעשה עבירה נגד המוסר,ואין מקבלים כראייה הודעתו של ילד על מעשה כאמור, אלא ברשות חוקר נוער. "ילד"הוא מי שלא מלאו לו 14 שנה. סעיף 4 לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) (להלן:חוק הגנת ילדים) מורה כי פרט לחקירה בעדות שחוקר נוער ירשה אותה אין חוקרים ילדבמעשה עבירה נגד המוסר אלא על ידי חוקר נוער. עדות בעבירה נגד המוסר שנגבתהונרשמה על ידי חוקר נוער לפי סעיף 4 וכן זכרון דברים או דו"ח כזה שנרשמו על ידיחוקר נוער, כשרים להתקבל כראייה בביהמ"ש. לפי סעיף 11 לחוק לא יורשע אדם על סמךראייה כאמור אלא אם יש סיוע בראייה אחרת. הסיוע הנדרש חייב להיות ממשי. לצורך
איפיונה של ראיית סיוע ניתן לפנות להלכות שהתגבשו בעת שנדרש סיוע לצורךההסתמכות על עדות מתלונן בעבירת מין. השאלה בענייננו, שלגביה מתבקש דיון נוסף,היא, האם יש חובה להעיד קטין שמלאו לו במהלך המשפט 14 שנה, אחרי שהודעתו בכתבהוגשה כבר לביהמ"ש על ידי חוקר נוער. ביהמ"ש שדן בערעור הראשון סבר שאין צורךלהעיד את "הילד" במקרה כגון דא והסניגור מבקש כי תיבחן מחדש שאלה זו. הבקשהלדיון נוסף נדחתה.
ב. האיסור על העדת ילד מבלי שניתנה לכך רשות מאת חוקר נוער הוא החלטי. כשהילדאינו מעיד קשה לביהמ"ש להתרשם ממידת המהימנות של דבריו שהרי חסרה לו אפשרותההתרשמות הישירה. יצויין כי עניין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעטלחלוטין עניינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו ומתרשמים באופןבלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו. כאשר משתמשים בתיבה"התרשמות" אין הכוונה רק לתחושות והשערות, אלא, לא פחות מכך, להערכה הבנויה עלמיון שיטתי של הנתונים, כדי להציב זה לצד זה את הנתונים התומכים באמינותובאמיתיות מול אלה השוללים אותם.
ג. כאשר הילד אינו מעיד ניטלת מביהמ"ש האפשרות לגבש התרשמות ישירה מאופןמסירת דבריו, מפרטי התיאור, מהבעותיו, מהיסוסיו, מאופן הצגת השאלות וכיוצא בכך.באשר לכך, יכול השופט לתת דעתו למסקנתו של חוקר הנוער בעניין מהימנותם, לדעתו,של דברי הקטין שהושמעו בפני החוקר, ולהסתמך עליה במסגרת מכלול חומר הראיות.מסלול החקירה המיוחד שקבע המחוקק בהעדת ילד אינו מתבטא רק בכך שחוקר הנוערמקיים חקירה ומגיש את תוצאות החקירה, אלא שהחוקר יכול גם למסור את התרשמותוובכך לסייע רבות בידי ביהמ"ש. על כן לא אימץ ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות אתמסקנתו של ביהמ"ש בע"פ 192/56 (פד"י י"א 365) שלפיה "בנוסח החוק אף אין שום רמזלכך" שמלאכת השופט נמסרה לחוקר הנוער שיביע את דעתו על מהימנות הילד. המחוקקנתן בסעיף 9 לחוק הרשאה להסתמך על האמור בזכרון הדברים ובדו"ח שרשם החוקר ואלהכוללים לא רק תיאור דרכי החקירה אלא גם "מסקנות".
ד. עדותו של הקטין בפני חוקר הנוער, וזכרון הדברים בדו"ח של החוקר שהוגשו בעתהיות הקטין למטה מגיל 14, אינם נפסלים בדיעבד בשל כך שבינתיים הגיע הקטין לגיל14. כך פועל ביהמ"ש מזה שנים רבות. בענייננו אינה מתעוררת השאלה הקשה יותר, מההדין כאשר מבקשים להגיש הודעה של ילד לראשונה רק אחרי שהגיע לגיל 14. למעשה,נוסחו של סעיף 9 רחב וכללי, אך יש לפרשו, על רקע מיכלול הוראות החוק, כמוגבללזמן בו הקטין עדיין ילד ולא מעבר לכך. הווי אומר, אחרי הגיעו של הקטין לגיל14, אין עוד להגיש את עדותו שנגבתה על ידי חוקר הנוער. בענייננו, כאמור, הגיעההקטינה לגיל 14 אחרי שעדותה כבר הוגשה, ומכיוון שכך לא איבדה העדות מתקפה וכוחהמשום שניתן היה כבר לזמן את הקטינה להעיד ולהיחקר. יתירה מזו, בניגוד למה שנאמרבפסה"ד נשוא הבקשה, לא נראה כי אפשר לקבוע באופן כללי וסוחף כי אי - העדת קטינהשהגיעה זה עתה לגיל 14 צריך להפחית, מניה וביה ממשקל עדותה. כל מקרה צריךלהיבחן לאור נסיבותיו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חיים קאזיס למבקש, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה.10.8.94).
ע.פ. 2726/94 - קיסר מנדס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בירי לעבר מכונית בחברון(מחוזי י-ם - ת.פ. 358/93 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער צעד יחד עם אנשים אחרים מביתו שבגבעת החרסינה לתפילה במערת המכפלה.בדרך נתקלו מכונית אזרחית. נשמעו יריות ואחד משני נוסעי המכונית נפגע בראשו
ונהרג. למקום יצאה חוליית אנשי בטחון וביניהם קצין מג"ב, (להלן: הקצין). בעקבותסירובו של המערער להזדהות ודרישתו של הקצין כי המערער יעלה על הרכב של החוליה,פרצה מהומה אלימה, המערער היכה את הקצין וגרם שבר בלסתו והוא עצמו נפגע מקת שלכלי נשק בראשו. בביהמ"ש המחוזי נטען כי המערער נשא רובה במהלך האירוע וירה בכלינשקו לעבר המכונית שאחד מיושביה נפגע ונהרג; כי הוא גרם לחבלה של קצין מג"ב.ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בנשיאת נשק שלא כדין, סיכון חיי אדם במזיד בנתיבתחבורה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות וגזר דינו ל-21 חודשים מאסר בפועל ו-21חודשים מאסר על תנאי, וכן חוייב לשלם לקצין משמר הגבול פיצויים בסך 12,000 ש"ח.הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הערעור התייחס, בסופו של דבר, רק לשאלה אם ירה המערער בנשקו. באשר לכךהיתה עדותה של אשה שלפיה ראתה את המערער יורה מנשקו לעבר המכונית. עדות זוהתחזקה בכך שנתגלעו שרידי ירי בטלית שנתפסה בדירת המערער שעות ספורות לאחרהאירוע ובסירובו של המערער לעמוד במסדר זיהוי. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לייחסמשקל ראייתי לעדותה של עדת הראייה, לנוכח הדרך שבה מסרה את גירסתה, וקבע אתהממצא שהמערער ירה מנשקו כשהוא סומך קביעה זו על שלושת הגורמים הבאים: ההתכחשותלנשיאת כלי נשק בעת האירוע; המצאות שרידי ירי על גבי הטלית; סירובו של המערערלקחת חלק במסדר הזיהוי. בעניין זה הדין עם המערער. אין בחומר הראיות כדי לקשוראת שרידי הירי שנתגלו על גבי הטלית לירי נושא האישום, ועל כן - כוחם הראייתימוגבל לחיזוקה של עדות עיקרית, וכזאת לא באה בפני ביהמ"ש. הוא הדין במשקלהראייתי של סירובו של המערער לקחת חלק במסדר הזיהוי שיש בו רק כדי לחזק עדותעיקרית. כיוון שכך נשמט הבסיס מתחת להרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיבתחבורה.
ג. אשר לעונש - זיכויו של המערער מהעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיבתחבורה מצדיק הקלה משמעותית בעונש שנגזר. לפיכך יועמד ענשו של המערער על 10חודשים מאסר בלבד, שמחציתם לריצוי בפועל. סכום הפיצויים שבו חוייב המערערלזכותו של הקצין אינו מופרז ויעמוד בעינו.
(בפני השופטים: ד. לוין, קדמי, טל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד נ. ורצברגרלמערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 22.8.94).
ע.פ. 1616/94 - עימאד סמארה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ברוב דעות והערעור על חומרת העונש נתקבל פה אחד בהסכמתב"כ התביעה).
א. המנוח הוחזק בידי המערער וחבריו לאחר שנעצר על ידם כחשוד בביצועה של עבירתתנועה. המערער קירב את אקדחו, אותו דרך קודם לכן, לצווארו של המנוח כשאצבעו עלההדק. נורתה יריה והמנוח מצא את מותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגהוגזר לו מאסר בפועל לתקופה של שנתיים. הערעור על ההרשעה בעבירה של הריגה נדחהברוב דעות והערעור על חומרת העונש נתקבל, כאשר גם ב"כ התביעה הסכים שיש מקוםלהקלה מסויימת בעונש, למרות שהמערער הורשע גם בעבירה חמורה של שיבוש הליכימשפט, והעונש הועמד על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
ב. השופט ש. לוין בדעת מיעוט סבר שיש להחליף את ההרשעה מהריגה לגרימת מוות.זאת לאחר שביהמ"ש ציין בגזר הדין ש"הנאשם לא היה מעוניין להרוג את המנוח,והלחיצה על ההדק נעשתה בטעות". אין זה ברור למקרא הדברים האלה מה טיבה של הטעותשבה מדובר, והאם אין מדובר באמירה המתייחסת למצבו הנפשי של המערער. למקרא הכרעת
הדין גם לא נמצא כי ביהמ"ש ניתח ניתוח של ממש את מצבו הנפשי של המערער. בנסיבותאלה נראה, אם כי בהיסוס, שיש להמיר את ההרשעה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
ג. השופטים קדמי וגב' דורנר סברו כי ההרשעה בעבירה של הריגה בנסיבות המקרהבדין יסודה. בהצמידו אקדח טעון, דרוך ומוכן לירי לצווארו של המנוח - ללא כלהצדקה לשימוש בנשק באותן נסיבות - יצר המערער סיכון ממשי להתהוותה של יריהכתוצאה מלחיצה על ההדק מסיבה כלשהי. המערער היה ער לקיומו של סיכון זה, ודי בכךכדי לצאת ידי חובת היסוד הנפשי הדרוש לביסוס הרשעה בעבירה של הריגה, גם אםהיריה נורתה שלא במתכוון.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. עוה"ד ד. בן שאול וד. סוברלמערער, עו"ד שקד למשיבה. 8.8.94).
ע.פ. 6217/93 - וליד חילו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התעללות בקטין, מעשים מגונים וסחיטה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. העורר הואשם בקבלת דבר במרמה, בהתעללות בקטין ובמעשים מגונים בקטיניםבהזדמנויות שונות. כן הואשם בעבירה של סחיטה באיומים ובנסיון למעשה סדום. בהפתחהדיון הודיעו הסניגור והתובעת כי נעשתה עיסקת טיעון המקובלת על הנאשם, עלהסניגור והתביעה, שלפיה יימחקו מכתב האישום האשמות של סחיטה באיומים והנסיוןלמעשה סדום, והנאשם יודה בכל יתר העובדות ויורשע. עוד הודיעו כי הוסכם להציעלביהמ"ש כי דינו של המערער ייגזר ל-3 שנים מאסר בפועל וכן כי יוטל עליו מאסר עלתנאי. ביהמ"ש סבר כי תקופת המאסר המקובלת על בעלי הדין מופרזת לקולא, ולפיכך,שלא על פי עיסקת הטיעון, נגזר דינו של המערער ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי. בערעור טוען הסניגור כי התביעה שקלה את העניין ברצינות רבה מכלההיבטים, ובמיוחד סיום המשפט תוך זמן סביר ללא העדת שני המתלוננים שהינםקטינים. כן התייחס הסניגור לעברו הנקי של המערער ולנסיבותיו האישיות. ב"כהתביעה אישר כי עמדת התביעה אכן היתה שקולה ונראתה בעיניה ראוייה, אולם היהברור שביהמ"ש אינו קשור לעמדת בעלי הדין ואין לומר כי הפריז ברמת הענישה.הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. המעשים שביצע המערער חמורים ומבחילים וקיים חשש של ממש כי ישאירו רישומםהקשה על הקטינים גם בעתיד. לפיכך, מאסר בפועל לתקופה ארוכה הוא עונש ראוי ותואםאת מדיניות הענישה. השאלה היא אם מטרת הענישה אינה מושגת במקרה זה גם כשעונשהמאסר בפועל הוא ל-3 שנים כפי שהוסכם בעיסקת הטיעון. התשובה לכך היא חיובית.עונש של 3 שנים הוא עונש מוחשי וממשי ואין לראותו קל בנסיבות המקרה. העונש לאהיה נחשב כחמור יתר על המידה כדי שיצדיק התערבות, אלמלא נראה כי השופט לא ייחסמשקל מתאים לכך שבשל עיסקת הטיעון נחסך הצורך להעיד בביהמ"ש את שני המתלוננים,שקטינים הם, ונמנעו מהם המבוכה, עוגמת הנפש והתיסכול. היה גם מקום להתחשב במידהרבה יותר במצבו האישי והמשפחתי של המערער ולעברו הנקי. לפיכך הוחלט לקבל אתהערעור ולהעמיד את העונש על 3 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופט ד. לוין. עו"דפ. עמאר למערער, עו"ד מ. גולן למשיבה. 16.8.94).
בש"פ 4544/94 - מדינת ישראל נגד יעקב אשל וחוני נזעקי
*שחרור בערובה (האזנות סתר)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים הם בעליו של משרד חקירות שביצעו עבור לקוחותיהם האזנות סתר בלתיחוקיות. כבר בשנת 1990 הואשמו בעבירות של האזנת סתר וההליכים המשפטיים באישומים
אלה נמשכו כ-3 שנים. בסופם נמצאו אשמים בעבירות שיוחסו להם ובתום ההליכים הביעוחרטה והבטיחו שלא לחזור על עבירות כאלה. עניינם הגיע לביהמ"ש העליון בערעור עלקולת העונש וביהמ"ש העליון התחייחס לחומרה הרבה שיש במעשיהם של השניים, החמירבענשו של המשיב השני והעמידו על 8 חודשים מאסר בפועל, וענשו של המשיב הראשוןשנדון לשלושה חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי הושאר על כנו. ביולי 1994, כשנהלאחר פסה"ד בערעור, נעצרו המשיבים בחשד לביצוע עבירות של האזנת סתר. מתברר כיבמשך ההליכים המשפטיים בעבירות הקודמות המשיכו במעשיהם והם עשו כך גם לאחרשנסתיימו ההליכים המשפטיים הקודמים. התביעה ביקשה לעצרם עד תום ההליכים ובימ"שהשלום החליט לשחררם בערובה, מן הטעם שאין הם מסכנים את שלום הציבור. הוגש עררלביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש התייחס לחומרה הרבה שבמעשיהם של המשיבים, ואעפ"כ החליטשניתן להסתפק בתחליף הולם למעצר ע"י כך שהמשיבים יסגרו את משרד החקירות כפישהבטיחו. הערר נתקבל.
ב. בשלושה פסקי דין נפרדים התייחסו שופטי ביהמ"ש העליון לפגיעתה הקשה שלהאזנת סתר למרות שהיא מסווגת כעוון. מדובר בחדירת העבריין לענייניו הפרטיים שלהקרבן, כאשר לעיתים פגיעתה של עבירה זו קשה מפגיעתה של עבירת התפרצות, שאיןחולק כי היא ממין העבירות העשויות להצדיק מעצר עד תום ההליכים. השופטים התייחסולהתפתחות הטכנית המאפשרת האזנת סתר ללא קושי והפכה את האזנת הסתר למקצוע. האזנתהסתר מסכנת את שלום הציבור ומניעת הסכנה מצריכה את מעצר המשיבים עד תוםההליכים, בהתחשב בכך שהם כבר עברו עבירות בעבר, הם המשיכו בביצוע העבירות תוךכדי המשפט הקודם, וגם לאחר שנסתיים משפטם. כמו כן, המשיבים מתפרנסים מהאזנותסתר וזה מקצועם, וכאשר מדובר בפרנסתו הקבועה של הנאשם עלול הוא לחזור לסורו אםישוחרר.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת,עוה"ד לידסקי ומרוז למשיבים. 23.8.94).
בש"פ 4346/94 - מדינת ישראל נגד מוראד ג'יבאלי
*שחרור בערובה (התפרצות ונסיון אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם כי התפרץ בשעת לילה מאוחרת לביתה של המתלוננת - אשה נכההמתגוררת בגפה - ותקף אותה בברוטאליות, איים עליה להורגה וניסה לאונסה.המתלוננת התחמקה בתחבולה מידיו, צעקה לעזרה מבעד לחלון הפתוח כשהיא נוקבת בשמושל המשיב, והצליחה להבריח אותו. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכיםוביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות ראיות מוצקות לאישומים אלה, אך סבר כי ניתן להשיגאת מטרת המעצר ע"י שחרור המשיב בערובה בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
ב. לטענת התובעת, חומרת העבירה כשלעצמה ועברו הפלילי של המשיב - עונש מאסרתלוי ועומד נגדו, וכן עומד הוא לדין בגין עבירה אחרת ושוחרר לא מכבר ממעצר -מוכיחים כי עלול הוא לסכן את שלום הציבור אם ישוחרר ממעצרו. מנגד טוען הסניגורכי הראיות אינן מספיקות, כי לא נמצאו סימני חבלה בגוף המתלוננת וטביעותאצבעותיו של המשיב לא נמצאו בדירתה. ברם, עדות המתלוננת, שהכירה את המשיב כברקודם לכן, היא ראייה לכאורית מספקת לאשמתו. גם העבירה שבה הואשם היא ממיןהעבירות אשר אופיין מחייב מעצרו. לא כל שכן, כאשר נסיבות העבירה חמורות במיוחד.אשר לשאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת - התשובה היא שלילית. ביצועעבירה חמורה חודשיים לאחר שחרור מן המעצר, בעוד משפט אחר מתנהל נגד המשיב ומאסרעל תנאי תלוי ועומד נגדו, נותנים יסוד לחשש כי המשיב יסכן את הציבור.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' קוגוט למבקשת, עו"ד פליישמן למשיב. 2.8.94).
בש"פ 4249/94 - אלכסנדר זלינצ'וק נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים(הערר נדחה).
א. בכתב אישום שהוגש נגד העורר מיוחסת לו עבירה של הריגה, בדקירת סכין,במהלכה של קטטה בין שתי קבוצות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העוררעד תום ההליכים, בקבעו כי קיימת בחומר החקירה תשתית ראייתית מספקת למעצרו שלהעורר. בשלב מאוחר יותר הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, כשטענתוהמרכזית היא כי לאחר שנשמעו מרבית עדי התביעה נשמט הבסיס מתחת לתשתית הראייתית,שעליה סמך ביהמ"ש את ההחלטה בדבר מעצרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מן הטעםששמיעת מרבית עדי התביעה לא הביאה לגילוי "נסיבות חדשות" המצדיקות שינויההחלטה. ביהמ"ש ציין כי גם אם נתגלו פירכות בעדותה של עדת הראיה היחידה, איןבכך בסיס לקביעה שהתשתית הראייתית הלכאורית התמוטטה. הערר נדחה.
ב. "שינוי הנסיבות" שהסניגור טוען לו, נעוץ בעובדה שעדת התביעה המרכזית כברנשמעה, והערכת כוחה הראייתי של עדותה תוך השוואתה לראיות האחרות מלמדת כיסיכויי ההרשעה קלושים. הלכה למעשה, עמדת הסניגור היא כי במצב דברים כזה, זכאישולחו לכך, שביהמ"ש יבחן את סיכויי ההרשעה על פי אמת המידה הנוהגת בסיומו שלהמשפט. אין לקבל גישה זו. לעניין ההחזקה במעצר עד תום ההליכים נבחנת התשתיתהראייתית באמת מידה "לכאורית" - דוגמת זו הנוהגת, בשינויים המתחייבים, לעניינהשל טענה שאין להשיב לאשמה - שאינה מביאה בחשבון שיקולי משקל ומהימנות, אלאמצטמצמת לבחינה אובייקטיבית חיצונית של הראיות על פניהם וכמות שהן.
ג. יחד עם זאת יוער, כי ככלל אין מניעה לבקש מביהמ"ש, בהליך של "עיון חוזר",להתייחס לראיות שהוצגו במהלך הדיון, במקום שיש בראיות אלו כדי לערער את התשתיתהראייתית שמכוחה מוחזק הנאשם במעצר. זאת בתנאי, שבחינתן של הראיות האמורותתיעשה על פי המבחן "החיצוני", הנוהג בקשר לקביעת קיומה של "תשתית ראייתיתלכאורית" לצרכי החזקה במעצר עד תום ההליכים.
ד. בהיעדר "חפיפה" מוחלטת בין קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לעניינה שלהחזקה במעצר עד תום ההליכים, לבין "ראיה לכאורה" העומדת בבסיס החובה להשיבלאשמה, אפשר שביהמ"ש יגיע לכלל מסקנה כי אין תשתית ראייתית נאותה להחזקה במעצר,אך יחד עם זאת על פי אותן הראיות יחוייב הנאשם להשיב לאשמה. כאשר הגבלת חרותושל אדם עומדת על הפרק - נדרשת תשתית ראייתית לכאורית, שמידתה עולה על זו הנדרשתלעניין הגשת כתב אישום או לעניין חיובו של נאשם להשיב לאשמה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אברהם יהב לעורר, עו"ד ע. דקל למשיבה. 21.8.94).
בש"פ 4042+4473/94 - מדינת ישראל נגד תמיר פרץ
*מעצר ושחרור בערובה (סמים)(ערר וערר נגדי - הערר נדחה והערר הנגדי נתקבל).
א. ארבעה אנשים הואשמו בקשר לייבוא קוקאין מקולומביה וביניהם המשיב (להלן:פרץ) ואחד שפיגל, ששיתף פעולה עם המשטרה אחר כך. שפיגל התגורר בדירה יחד עם פרץומעורבותו של פרץ בקשר לייבוא הסמים בא לכלל ביטוי במתן הלוואה של 4,000 דולרלשפיגל, שותפו לדירה, כדי לממן נסיעתו של קושר אחר לקולומביה לרכישת הקוקאיןוייבואו לישראל. שפיגל היה אמור להחזיר לפרץ סכום כפול מזה שקיבל ממנו. לבסוףהגיעו הסמים לישראל אך הם לא נתפסו. כשהגיעו השוטרים לדירה שבה מתגוררים פרץושפיגל, זרק פרץ מחלון הדירה קלטת של ה"משיבון" ופתקים מסויימים שהיה בהם פרטיםבדבר הדרך ליצירת קשר עם אחד הקושרים. פרץ טען שהלווה את הכסף לשפיגל בתום לבבלי שידע מה תכליתה של ההלוואה. בהודעותיו פוסח שפיגל על שני הסעיפים בכל הקשורלפרץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לגבי האישום הנוגע לייבוא הסם אין תשתית ראייתית
לכאורית נגד פרץ לצורך המעצר עד תום ההליכים, ואילו לגבי האישום הנוגע להפרעהלשוטר ושיבוש הליכי משפט קבע ביהמ"ש כי אין די באישום זה כדי לעצור את פרץ עדתום ההליכים. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי העבירות מקימות עילת מעצר נגד פרץ, אךניתן לשחררו בערבות ובתנאי שיימצא במעצר בית מוחלט. עררה של המדינה על השחרורבערובה נדחה ועררו של פרץ על מעצר בית המוחלט נתקבל.
ב. מתן ההלוואה לשפיגל, שלכל הדעות היה שותף לקשר הייבוא, מתוך ידיעה שהכסףישמש לקידום ייבוא הסמים אינו מוכיח "שותפות לקשר". קשר פלילי, היינו "הסכם" -כריתת ברית - בין קושרים, להשגת תכלית שהחוק אוסר עליה והצטרפות כצד - כבן ברית- להסכם כזה מצריכה יותר מאשר ידיעה על קיום הקשר, מתן הלוואה והגשת "סיוע"שולי לקושרים בשירותי טלפון ושליחות. בנסיבות המקרה, כשפרץ מתגורר בדירה משותפתעם שפיגל ומקיים עימו יחסי חברות הדוקים, אין בידיעת הפרטים, במתן ההלוואהובנכונות לסייע כשליח למסירת הודעות, כדי להצביע על "שותפות לקשר" דווקא. ג. בהתחשב בכך שאין ראיות לכאורה לעבירת הקשר לייבוא סמים, אין די בעבירתשיבוש הליכי משפט כדי להורות על מעצר בית מלא. לעניין זה יש להתחשב בטענתהסניגור כי אביו של העורר מנהל מינימרקט ואינו יכול, מפאת מצבו, להסתדר בליפרץ. לפיכך הוחלט כי בין השעות 8 בבוקר עד 4 אחה"צ יהיה רשאי פרץ להימצא בחנותהמינימרקט של אביו.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד אבי עמירם למשיב.17.8.94).
בש"פ 4279/94 - אילון צברי נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים(הבקשה נדחתה).
א. המבקש נעצר ע"י אנשי מחלקת החקירות של הרשות לניירות ערך (להלן: הרשות),בשל חשדות לביצוע עבירות על חוק ניירות ערך. הוא שוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים.לאחר מכן הואשם המבקש בעבירות הדחה בחקירה, שיבוש הליכי משפט, והטרדת עד, בכךשלאחר ששוחרר הפר את תנאי שחרורו ויצר קשר עם אלה שאמורים היו להיחקר ע"יהרשות, וניסה להניע אותם למסור הודעות שקר. בימ"ש השלום קבע כי יש ראיות לכאורהבעבירות החדשות וכי בנסיבות העניין קיים חשש סביר וממשי שהמבקש עלול לחזור עלמעשי ההדחה והשיבוש ולכן יש לעצור אותו עד תום ההליכים. בביהמ"ש המחוזי נטעןע"י המבקש כי אין עוד לחשוש להדחת עדים ולשיבוש הליכי משפט מצידו, בהתחשב בכךשהוא מודה במרבית העובדות הנטענות בכתב האישום, ואף הביע הסכמתו לכך שהתביעהתגיש כראייה את ההודעות אשר נגבו מאת עדי התביעה ללא צורך בזימונם להעיד. ברם,ביהמ"ש קבע כי משהודיעה התובעת שעל אף עמדתה האמורה של ההגנה בדעתה להשמיע אתעדי התביעה, ממשיך להיות קיים החשש שהמבקש יעשה להדחת עדים. הבקשה לרשות לעררנוסף נדחתה.
ב. ככלל, מקום שאדם הואשם בעבירות של הדחה בעדות ושיבוש הליכי משפט, וקיימתתשתית ראייתית לכאורית להוכחתם, קמה ועומדת לחובת הנאשם חזקה, שאם ישוחררבערובה יחזור על התנהגות דומה לסיכול קיומם של הליכים תקינים במשפטו. די בכך,כדי לבסס קיומו של יסוד סביר לחשש כי שחרור הנאשם יביא לידי שיבוש הליכי משפטולהצדיק החזקתו במעצר דווקא. אכן, צודקת הסניגורית, כי ההודאה בכל העובדותהמפורטות בכתב האישום, באופן המייתר לחלוטין הבאת ראיות מטעם התביעה - עשוילהוות "סיבה טובה" להשמטת הבסיס מתחת לחזקה האמורה ולשמש גורם משמעותי לבחינתשחרור בערובה. ברם, בענייננו אין מדובר בהודאה בעובדות המייתרת את הצורך בהבאתראיות מטעם התביעה. לנוכח אופייה "החסר" של ההודאה בעובדות מצידו של המבקש,
בדין מבקשת התביעה להשמיע עדים מטעמה ובנסיבות העניין עומדת לחובתו של המבקשחזקת החשש של שיבוש הליכי משפט.
(בפני: השופט קדמי. עוה"ד דבורין וקבל למבקש, עוה"ד גב' אתי כהנא ודורוןלמשיבה. 7.8.94).
בש"פ 4244+4255/94 - מקסים פרג'ון ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. שלשת העוררים, יחד עם נאשם רביעי, הואשמו בעבירות של גניבת רכב, מסחר ברכבגנוב ושניים מהם גם בעבירה של נהיגה ללא רשיון. לפי כתב האישום גנבו הארבעה שתימכוניות סובארו בעיירה בית שמש והסיעו אותן לכיוון חברון במטרה למכרן לתושביהאיזור או ל"משחטות רכב" הפועלות באותה סביבה. כשהגיעו למחסום צה"ל בבית לחםנעצרו ע"י חיילי המחסום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה לגניבת שתיהמכוניות וכי העובדה שהארבעה חברו יחדיו לגנוב כלי רכב והסיעו אותם למשטחי יו"שללא רשיון נהיגה וללא ביטוח כדי למכרם שם, מצביעה על כך שהם מסוכנים לציבורועלולים לחזור על מעשיהם אם ישוחררו. לפיכך הורה ביהמ"ש להחזיק את כל הארבעהבמעצר עד תום ההליכים. שלשה מתוך הארבעה הגישו ערר על צו המעצר והערר נתקבל.
ב. העבירה של גניבת רכב הפכה למכת מדינה וההלכה הפסוקה משווה עבירה זו,לעניין הסיכון לציבור כגורם המצדיק החזקה במעצר עד תום ההליכים, לתופעתהסכינאות. עם זאת יש מקום לסטות הפעם מן הכללים המתחייבים מאופייה של העבירה,וזאת מכח משקלם המצטבר של הגורמים האישיים של העוררים, המטה במקרה זה - כחריגובאורח יוצא מן הכלל - את הכף לזכות השחרור בערובה. שלשת העוררים הינם צעיריםבגילאים 20-18, אשר עד המקרה הנדון תיפקדו ללא דופי. שניים מהם משרתים בשירותחובה בצה"ל כסמלים והשלישי עומד להתגייס לצה"ל. הם מוחזקים במעצר למעלה מחודשימים ועולמם נחרב עליהם. המשך החזקתם במעצר כרוך בנזק חמור ביותר לכל אחד מהם,כאשר אלה המשרתים בצה"ל עלולים למצוא עצמם מורחקים מן השירות לאלתר ואחד העומדבפני גיוסו עלול למצוא עצמו מושהה ממילוי חובתו. כמו כן, המגע עם עולם הפשעבמשך תקופה ממושכת, עד לסיום ההליכים, מעמיד את השלשה בסיכון של גלישה לעולםהפשע. לפיכך הוחלט לשחררם בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט קדמי. עוה"ד ראובן יהושע, נוני חסון ויאיר גולן לעוררים, עו"דגב' אביה אלף למשיבה. 7.8.94).
בש"פ 4254/94 - נדאל מחארב נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה(הערר נתקבל חלקית).
א. העורר הואשם בעבירה של הצתת חנות נעלים ששכר כחצי שנה קודם לכן וביטח אותהבסכום של 100,000 ש"ח. הראיות נגד העורר היו נסיבתיות וביהמ"ש המחוזי לא מצאבראיות הנסיבתיות בסיס לקיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת העבירות המיוחסות לעוררוהמהוות על פי הדין תנאי למעצר עד תום ההליכים. במצב דברים זה הורה ביהמ"ש עלשחרורו של העורר בערובה. לנוכח חומרת העבירה ובהתחשב בעברו הפלילי של העורר קבעביהמ"ש כאחד מתנאי השחרור בערובה, כי המבקש ישב במעצר בית מוחלט. הערר נתקבלבחלקו.
ב. למעשה, קביעת ביהמ"ש המחוזי כי אין בראיות שהוצגו בפניו "ראייה לכאורה"נגד העורר, משמיטה את הבסיס מתחת לסמכותו של ביהמ"ש לצוות על מעצר עד תוםההליכים, שהרי קיומה של "ראייה לכאורה" מהווה תנאי מהותי לכוחו של ביהמ"ש לצוותעל מעצר מכח סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. במצב דברים כזה היה על ביהמ"ש
לשקול עשיית שימוש בסמכותו לפי סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, היינו נקיטתאמצעים להבטחת הופעתו של העורר למשפטו. ברם, למעשה, יש בראיות הנסיבתיות שהובאוכדי להקים "ראייה לכאורה" במידה הדרושה להחזקה במעצר עד תום ההליכים, והשאלההיא אם להותיר על כנה את ההוראה בדבר מעצר בית מוחלט. משבחר ביהמ"ש להורות עלשחרור העורר בערובה והמדינה לא ערערה על החלטה זו, נראה כי בהתחשב בהיעדר ראייההתומכת בקיומו של חשש לסיכון שלום הציבור מעבר לחומרת העבירה כשלעצמה - ולנוכחהעובדה שאין בעברו של העורר כדי לבסס החזקה במעצר בית מוחלט, ניתן להקל עםהעורר בהקשר זה. לפיכך הוחלט כי העורר יוכל להימצא מחוץ לביתו משעה 7 בבוקר ועדהשעה 6 בערב.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד חאלד כבוב לעורר, עו"ד גב' אביה אלף למשיבה.7.8.94).
בש"פ 4093+4178/94 - שלמה עוג'ר ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב)(עררם של שניים מן העוררים נדחה ושל השלישי נתקבל).
א. שלשת העוררים, עוג'ר, חביביאן ודדון הואשמו בעבירות הקשורות בגניבתמכוניות סובארו, הברחתן לרצועת עזה ומכירתן שם. בכתב אישום אחד הואשמו דדוןושניים אחרים בשורה של עבירות הקשורות לגניבת רכב ובכתב אישום אחר הואשמו עוג'רוחביביאן בשורה של עבירות כאלה. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור עד תום ההליכים אתשלשת הנאשמים בתיק הפלילי שבו הואשם דדון, אך ביהמ"ש הורה לשחרר שניים מהםואילו את דדון הורה לעצור. ביהמ"ש קבע כי נסיבותיו של דדון שונות מאלה שלהאחרים. ביחס לחביביאן קבע ביהמ"ש כי אין תשתית ראייתית לכאורית נגדו ועל כןהורה על שחרורו בערובה בתנאים מגבילים, שבכללם מעצר בית בשעות הלילה. בענייננושל עוג'ר קבע ביהמ"ש כי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה והורה על החזקתובמעצר. העררים של דדון ושל עוג'ר נדחו ועררו של חביביאן נתקבל.
ב. ביחס לדדון טוען סניגורו כי לא היה מקום להפלות בינו לבין שני הנאשמיםשהואשמו יחד איתו. טענה זו אין לקבל. חלקו של דדון באחריות לעבירות רב יותרמאשר חלקם של השניים האחרים. דדון לא היה איש ביניים או מתווך בין גונבי הרכביםלבין משווקי הרכבים הגנובים, אלא הזרוע הארוכה של משווקי הרכבים, מכנס אותםומשלם תמורתם לגנבים. אין גם לבטל את השלכת הבדלי הגיל בין דדון לאחרים. אמנםמדובר בהבדל של שנה שנתיים, אך הבדל זה, כשמדובר בנערים בני 18 ו-20, הואמשמעותי בכל הנוגע ליכולתו של הנוגע בדבר להבין את משמעות האחריות שהוא נוטל עלעצמו.
ג. באשר לעוג'ר - יש מספיק ראיות לכאורה נגדו ולפיכך בדין הורה ביהמ"ש עלמעצרו עד תום ההליכים. לעומת זאת אין תשתית ראייתית לכאורית מספקת להחזקתו שלחביביאן במעצר עד תום ההליכים. בהיעדר "ראיה לכאורה" להוכחת העבירות המיוחסותלחביביאן, נשמט תנאי חיוני לסמכותו של ביהמ"ש להורות על מעצרו או על שחרורובערובה. על כן יש לשחררו שחרור מוחלט מכבלי ערבותו. ברם, בנסיבות העניין איןהתוצאה הזו הולמת את העניין הציבורי והסיכון הממשי שחביביאן ינסה לסכל את קיומםשל הליכי משפט תקינים. למצב דברים כזה יאה הוראתו של סעיף 33(ב) לחוק סדר הדיןהפלילי, לפיה מוסמך ביהמ"ש לצוות על נאשם לתת ערובה, אף אם אינו מוסמך להורותעל מעצרו. לפיכך יתן חביביאן ערובה להבטחת התייצבותו למשפט.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ציון אמיר לעוג'ר וחביביאן, עו"ד חובב אייל לדדון,עו"ד משה גולן למשיבה. 4.8.94).
ע.פ. 3976+5154/92 - יעקב רפאלי ושמעון בן משה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות משמעת סמים וחומרת העונש(הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש של רפאלי נתקבל רק באשר למאסר עלתנאי ושל בן משה נתקבל חלקית).
א. בספטמבר 1991 שהו שני המערערים באיסטנבול. שם קשרו ביניהם קשר שלפיו ירכושבן משה ק"ג הרואין וימסרו לרפאלי, והלה יעביר את הסם לשבדיה לאדם אלמוני(הקונה). ביצוע המשימה לא יצא לפועל. השניים הועמדו בשני משפטים נפרדים למשפטבישראל. רפאלי הורשע ע"י השופטת ברמן בקשירת קשר לבצע פשע, היינו סחר וייצוא שלסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 13 לפקודת הסמיםהמסוכנים, וכן בהחזקת כ-0.8 גרם נטו הרואין לצריכה עצמית, ונדון לשלוש שניםוחצי מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי. בן משה הורשע ע"י השופט סטרשנובבעבירה של קשירת קשר לבצע פשע לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין יחד עם סעיף 13לפקודת הסמים ובקשר עם סעיף 38(א) לאותה פקודה. הוא נדון ל-7 שנים מאסר בפועל.הערעורים על ההרשעה נדחו והערעור של רפאלי בענין מידת העונש נתקבל רק באשרלמאסר על תנאי שהופחת לשנתיים ואילו מאסרו של בן משה הופחת לחמש שנים וחצי.
ב. סניגורו של רפאלי העלה טענה משפטית המתבטאת בשלילת סמכותו הטריטוריאלית שלבימ"ש בישראל לשפוט בגין עבירת הקשר הנ"ל, שכן עבירה זו בוצעה מחוץ לשטח מדינתישראל. אין הסניגור מתעלם מהאמור בסעיף 4(5) לחוק העונשין, המכיל רשימה שלעבירות, שבתי משפט בישראל מוסמכים לשפוט אדם בשל ביצועם, אף אם בוצעו בחו"ל,ועבירות סמים הן עבירות הנמצאות באותה רשימה. אלא שהסניגור טוען כי עבירת הקשרהפלילי הינה עבירה מיוחדת, עפ"י סעיף 499 לחוק העונשין, ואין היא עבירה לפיפקודת הסמים, אפילו אם יש באישום התייחסות לפקודה זו. על כן, כך הטענה, חלההוראת סעיף 7(א) לחוק העונשין שלפיה מוסמך בימ"ש בישראל לשפוט אזרח ישראלי אותושב ישראל שעבר בחו"ל עבירה כגון דא, אך זאת בתנאי ש"המעשה היה גם עבירה לפיהמשפט החל באותו מקום", ומאחר שלא הוגשה ע"י התביעה הוכחה שעל פיה מהווה קשרכאמור משום עבירה פלילית לפי חוק התורכי, לא הוכשרה הקרקע לשפיטתו של המערערבישראל. דינה של הטענה להידחות. אין צורך להיזקק להוראות סעיף 7(א) לחוקהעונשין הדן בעבירות פליליות כלליות המבוצעות בחו"ל, שכן המקרה הנדון נתפסבשילוב של הוראות סעיפים 4(5) ו-9 לחוק העונשין. כאמור, לפי סעיף 4(5) מוסמךבימ"ש בישראל לשפוט את מי שעבר בחו"ל עבירה לפי פקודת הסמים ובעבירה זו ניתןלהרכיב את הוראות סעיף 9 לחוק העונשין שלפיה "בתי המשפט בישראל יהיו מוסמכיםלשפוט... גם את מי שעשה, לגבי עבירה שבימ"ש מוסמך לדון בה לפי פרק זה, מעשה מןהאמורים בפרקים ה' וי"ד לחוק זה...". פרק י"ד מכיל את העבירות של קשירת קשרלמיניהן היינו את סעיף האישום שעל פיו הואשמו המערערים בפנינו.
ג. לגופם של דברים, היו ראיות מספיקות שלפיהן יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתההרשעה של שני המערערים. אשר למידת העונש - בכל הנוגע לרפאלי, הרי בהתחשב במהותהעבירות וכן בעובדה שהוא כבר נדון בעבר ל-4 שנות מאסר בשל הבאת סמים, אין תקופתהמאסר שהוטלה עליו חמורה יתר על המידה. עם זאת, נכון הוא כי נפל פגם בגזר הדיןשהטיל על רפאלי בנוסף למאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים וחצי גם מאסר על תנאי של4 שנים, כאשר העונש המירבי בגין עבירת הקשר הוא 7 שנים מאסר בלבד. לפיכך יועמדהמאסר על תנאי על שנתיים בלבד. אשר לבן משה - ביהמ"ש המחוזי הטיל על נאשם זה אתהעונש המירבי של 7 שנים מאסר בפועל. ביהמ"ש נימק עונש כה כבד בחומרת העבירההקשורה בסחר בסמים קשים והרשעותיו הקודמות המכבידות הכוללות הרשעה שבגינה נדוןבעבר ל-8 שנים מאסר. ביהמ"ש עמד על הצדקת הפער בין העונשים של רפאלי ושל בן משהבהטעימו שבן משה היה הרוח החיה והיוזם של העבירה המתוכננת. שיקולים אלה אמנם
מחייבים החמרה אך במידה קצת פחותה. לפיכך יועמד ענשו על 5 שנים וחצי מאסרבפועל.
(בפני השופטים: בך, אור, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. רובינשטייןלרפאלי, עו"ד ז. גורדון לבן משה, עו"ד גב' תמי בורנשטיין למשיבה. 8.8.94).
עש"מ 1945/94 - רג'א אגבריה נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה בעבירות משמעת שעניינן הטפה לאי נאמנות למדינה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער שימש כעובד הוראה והורשע בשורה של עבירות משמעת ב-3 מישורים:המישור האחד מבוסס כולו על תוצאות הליכים של מעצר מינהלי שננקטו נגד המערערלתקופה של 3 חודשים. בהתבסס על הליכי המעצר המינהלי וללא כל הצגת ראיות ע"יהתובע, נתבקשה הרשעתו של המערער במעשי עבירה חמורים שיוחסו לו בארבעה מסעיפיהאשמה; המישור השני בו הורשע המערער מתייחס להיותו עורך עיתון "אל ראייה",ולאחריותו כעורך, ובמקרים מסויימים ככותב, לפרסומים בהם הוטחה ביקורת קשה נגדמדיניות הממשלה המגעת עד כדי הטפה לאי נאמנות למדינה ולממשלה; המישור השלישיהתייחס להפגנה פוליטית בה השתתף המערער, שהתקיימה באום אל פחם בדצמבר 1987,ושבמהלכה השמיע דברים המהווים הטפה לאי נאמנות למדינה ולממשלה. ביה"ד למשמעתהרשיע את המערער בכל שלשת המישורים האמורים וגזר לו פיטורין מיידיים משירותהמדינה עם תשלום פיצויים בגובה של %90 ושלילת זכותו לגימלאות. הערעור נתקבלבחלקו.
ב. ביה"ד שגה כשביסס את הרשעתו של המערער על תוצאות הליך המעצר המינהלי בלבד,בלי שתוצג לביה"ד ראייה כלשהי להוכחת אשמתו של המערער בעבירות שביסוד המעצרהמינהלי. אף ב"כ המדינה הכיר בכך שההרשעה במישור זה אינה מבוססת משפטית וראוילזכות את המערער מהעבירות המיוחסות לו בקטע זה של התובענה. לפיכך, בעניין זהנתקבל הערעור.
ג. באשר למישורים השני והשלישי - טוען הסניגור כי כל הפרסומים שבגינם הורשעהמערער, נעשו בעת היותו מושעה מתפקידו בשירות המדינה בעקבות המעצר המינהלי,ובתקופה זו לא חלות עליו חובות המשמעת, ולפחות לא חובות המשמעת לגבי ביטויעמדותיו הפוליטיות והחברתיות. עוד טען כי המעשים והפרסומים המיוחסים למערערמוגנים ע"י זכות היסוד לחופש הביטוי. ברם, גם אם חלק מן הדברים המיוחסים למערערנופלים בגדר זכותו היסודית לחופש הביטוי, וגם אם חלק מן המעשים נעשו בתקופה בההיה מושעה, עובדה שאולי מרככת אך רק במעט את חומרתם, עדיין ההרשעה בשניהמישורים האחרונים מבוססת היא, שכן חלק מההתבטאויות הן כה חמורות בתוכנן שאיןלהשלים עמן בשום מקרה. קל וחומר כשהדברים נאמרים ע"י עובד הוראה של משרדהחינוך, שממנו ניתן לצפות למידה רבה של איפוק וריסון בדרך התבטאויותיו. כשבאיםלאזן בין הזכות הבסיסית הכללית לחופש הביטוי, לבין הסייגים המתחייבים לגבי עובדמדינה בשל מעמדו המיוחד, תטה הכף לכיוון חופש הביטוי המסוייג והמבוקר. לפיכךההרשעה בשני המישורים הללו בדין יסודה.
ד. אשר לעונש - בהתחשב בכך שהמערער זוכה חלקית, וכן בכך שחלפו למעלה מ-6 שניםמאז המעשים, מן הראוי שביה"ד ידון מחדש בעונש והתיק הוחזר לביה"ד.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד מ. גולן למשיבה.2.8.94).
ע.פ. 92+21/93/6297 - אחמד ברקאת נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (נסיון לרצוח את אמו על רקע כבוד המשפחה)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. הורי המערער התגרשו בהיות המערער כבן 20, לאחר שאביו של המערער חשד באמושאינה שומרת לו אמונים. כעבור כשנתיים הוברר למערער שאמו מתרועעת עם גבר לאנשוי, והחליט להמית את אמו ממניעי שמירה על כבוד המשפחה. לאחר שהצטייד בסכיןמטבח ובמיכל גז מדמיע, הזמין את אמו לשיחה והציע להסיעה במכוניתו. בדרך הסיט אתהמכונית לעבר חורשה מרוחקת, שם התיז ממיכל הגז לעבר פניה של אמו ומשהחלה להיאבקעמו שלף את סכינו, דקר אותה דקירה עמוקה בחזה והדף אותה אל מחוץ למכונית. אותהשעה הזדמנו למקום שני עוברי אורח שנחלצו לעזרת האשה והחישו אותה לבית החולים.היה ברור שאלמלא התערבות שני עוברי האורח לא היתה נשארת בחיים. בעת ביצוע המעשההיה המערער כבן 22 ועד לביצוע פשע זה לא נרשמה לחובתו כל מעורבות פלילית. מערכתיחסיו עם אמו מאז ילדותו היתה בעייתית. במשפט הצהירה אמו כי היא סולחת לווהמערער הביע חרטה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 8 שנים מאסר בפועל. הסניגור ביקשלהקל בעונש ואילו התובעת ביקשה להחמיר בעונש. ערעורה של המדינה נתקבל.
ב. השיקול המכריע במקרה דנן אינו בהכרח צרכי ההרתעה (שאף בהם אין לזלזל), אלאהחומרה העצומה הטבועה בעבירת נסיון לרצח. חומרה מופלגת טבועה במהותה של עבירהזו, שמצד היסוד הנפשי אין בינה ולבין רצח ולא כלום. המנסה לרצוח, שבזכותהתערבות חיצונית נסיונו לא צלח, כמוהו כרוצח, באשר גם הוא פעל בכוונה רעה לקפחאת חיי זולתו. כל כוונה לרצוח, כשנעשה מעשה של ממש כדי להוציאה מן הכח אלהפועל, יש, ככלל, להעניש בכל חומרת הדין. אכן, ענשו של המנסה לרצוח, שלא כענשושל הרוצח, נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ובנסיבות חריגות ומיוחדות עשוי ביהמ"שליישם אמת מידה של חסד ורחמים, אך נסיבות כאלה אינן מתקיימות במקרה שלפנינו.לעברו הנקי של המערער אין בהקשר דנן משקל רב, שכן מעשי רצח ממניעים של קנאותלכבוד המשפחה ודומיהם, מבוצעים גם בידי מי שעל פי הליכותיהם הרגילות אינם בחזקתעבריינים. גם למחילת האם והחרטה אין אלא משקל מועט. אילו ישב ביהמ"ש העליוןבערכאה הראשונה מקום היה לגזור למערער כפל המאסר שנגזר עליו. אלא שאין ביהמ"ששלערעור ממצה את הדין בערעור ולפיכך יועמד מאסרו של המערער על 12 שנים.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד דוד יפתחלמערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 2.8.94).
בש"א 2221/94 - שאול בר-נוי נגד עליזה בר-נוי ואח'
*בקשה לפטור מאגרת ערעור והפקדת ערבון
(בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש ערעור עלפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שעניינו משמורת בנותיהם הקטינות של המבקש והמשיבהומזונות המשיבות. יחד עם הגשת הערעור ביקש המבקש פטור מאגרה ומחובת הפקדתהערבון, בנימוק שאין הוא בעל אמצעים. הבקשה נדחתה. בראשית דבריו טען המבקש כימדובר בהליך שתקנה 20(14) לתקנות ביהמ"ש (אגרות) חלה עליו. תקנה זו קובעת, ביןהיתר, כי לא תשולם אגרה בגין בקשה לאפוטרופסות או להחזקת ילדים. אולם, תקנה זואינה חלה על ערעור שעניינו החזקת ילדים, כי אם על בקשה המוגשת לערכאה ראשונהבענין זה. אשר לגוף הבקשה - אכן מצבו הכלכלי של המבקש אינו טוב, אולם אין לאמרכי אין ביכולתו לשלם את האגרה. זאת ועוד, כשבודקים את מהותו של הערעור עולה כיההליך אינו מגלה עילה, היינו כי נימוקי הערעור, אם יתקבלו, לא יביאו לשינויו שלפסה"ד כמבוקש בהודעת הערעור.
(בפני: הרשמת אורית אפעל-גבאי. המבקש לעצמו, עו"ד צדיק נסאר למשיבות.27.7.94).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 6926/93 - בקשה לפסילת מכרז .........................................114 ─* ע.א. 6274/92 - טענה כי מחלה עצבית נובעת מפציעה בעת השרות הצבאי ..........114 ─* ע.א. 1692/92 - רשות להתגונן .............................................115 ─* דנ"פ 3750/94 - הגשת עדות ילד בפני חוקר נוער, ואי העדתו ─ של הילד לאחר שהגיע לגיל 14 ...............................116 ─* ע.פ. 2726/94 - הרשעה בירי לעבר מכונית בחברון ............................117 ─* ע.פ. 1616/94 - הרשעה בהריגה וחומרת העונש ................................118 ─* ע.פ. 6217/93 - חומרת העונש (התעללות בקטין, מעשים מגונים וסחיטה) .........119 ─* בש"פ 4544/94 - שחרור בערובה (האזנות סתר) ................................119 ─* בש"פ 4346/94 - שחרור בערובה (התפרצות ונסיון אינוס) ......................120 ─* בש"פ 4249/94 - המשך מעצר עד תום ההליכים .................................121 ─* בש"פ 4042+4473/94 - מעצר ושחרור בערובה (סמים) ...........................121 ─* בש"פ 4279/94 - המשך מעצר עד תום ההליכים .................................122 ─* בש"פ 4244+4255/94 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) .....................123 ─* בש"פ 4254/94 - תנאי שחרור בערובה ........................................123 ─* בש"פ 4093+4178/94 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) .....................124 ─* ע.פ. 3976+5154/92 - הרשעה בעבירות משמעת סמים וחומרת העונש ...............125 ─* עש"מ 1945/94 - הרשעה בעבירות משמעת שעניינן הטפה לאי ─ נאמנות למדינה ............................................126 ─* ע.פ. 92+21/93/6297 - מידת העונש (נסיון לרצוח את אמו על רקע כבוד המשפחה)..127 ─* בש"א 2221/94 - בקשה לפטור מאגרת ערעור והפקדת ערבון ......................127 ─
─