ע.א. 3778/94 - צבי גרפינקל נגד נחמה לין
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. שכנו של המערער בבית משותף סגר מרפסת ע"י בנייה קשיחה. העניין הגיעלערכאות והשכן חוייב לפרק את הסגירה של המרפסת. לאחר הליכים בגין בזיון ביהמ"שפירק השכן את הסגירה הקשיחה וסגר את המרפסת בתריס. המערער המשיך ותבע את השכןלדין בהליך של בזיון ביהמ"ש ואז התברר כי המערער עצמו סגר מרפסת בדירתו בתריס.הוא הסביר כי העובדה שאיש מדיירי הבית לא הגיש נגדו תביעה על סגירת המרפסת,מלמדת על הסכמת כל הדיירים לכך. ביהמ"ש כתב בהחלטתו כי "תשובתו הצינית של המבקשאינה יכולה אלא להצביע על חוסר תום הלב... אין מנוס מהמסקנה כי בנסיבותיוהמיוחדות של המקרה, רחוקה התנהגותם של המבקשים (המערער ואשתו) מהתנהגות הגונהוסבירה, כרחוק מזרח ממערב". ביהמ"ש החיל את נורמת ההתנהגות בתום לב (לפי סעיף61(ב) לחוק החוזים) גם על פעולה משפטית כגון פתיחת הליכים בבימ"ש.
ב. שנים אחר כך פנה המערער פעם נוספת לבימ"ש השלום בתובענה נגד השכן. הנתבעיםהגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף עקב קיומו של מעשה בית דין והשופטת קבעה כיכל עילות התביעה שבפניה כבר הועלו בדיונים קודמים וניתנה הכרעה לגביהן ולכןדחתה את התביעה על הסף. המערער הגיש תביעה נוספת שנדונה בפני אותה שופטת(התביעה הנוכחית) נגד שבעה עורכי דין. חלקם כאלה שהופיעו מטעמו וחלקם שהופיעומטעם הצד שכנגד. בתביעה הוא מעלה טענות מטענות שונות נגד עוה"ד. התקיים קדםמשפט בתביעה הנוכחית וחודש לאחר מכן העלה המערער טענה כי החלטת השופטת לדחות עלהסף את התביעה הראשונה בנימוק של מעשה בית דין, יש בה משום הבעת דעה ברורה עלאישיותו של המערער וסיכוייו בתביעה הנוכחית. על כן לא תוכל השופטת לפסוק בתביעההנוכחית באובייקטיביות הדרושה, ועליה לפסול את עצמה. השופטת דחתה את הבקשהוהערעור על כך נדחה.
ג. טענת פסלות של שופט, כדי שתתקבל, צריך שתעבור דרך שתי מסננות. הראשונה היאמסננת הרובד הדיוני והוא מועד העלאת הטענה. רק לאחר מכן באה מסננת הרובדהמהותי, היינו קיום נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהולהמשפט. בענייננו לא עבר המערער את מסננת הפן הדיוני. לאחר שכבר נודעה למערערעובדת הדחייה על הסף של התביעה הראשונה, היינו עילת הפסלות לה הוא טוען, קויימהישיבת קדם משפט בתביעה הנוכחית ובה לא העלה המערער את טענת הפסלות. רק לאחרכחודש ימים העלה את הטענה. היה על המערער לטעון את הטענה כבר בישיבת קדם המשפט,ומשלא טען, די בשיהוי זה כדי לדחות את הערעור על סירוב הפסילה.
ד. ברם, גם בבחינת הפן המהותי אין לאמר שקיים חשש ממשי למשוא פנים. החלטתביהמ"ש בתביעה הראשונה לדחות את התביעה על הסף עקב קיומו של מעשה בית דין, אינההחלטה שמשפיעה ומכריעה לגופו של עניין בנושא שבתביעה הנוכחית, שהיא נגד עורכיהדין שלטענת המערערת הסבו לו נזק. אין בכך ולא כלום שהשופטת דנה בשני ענייניםהסובבים סביב אותה מסכת תלאות. נהפוך הוא, כפי שהשופטת ציינה, קיימת בהחלטחשיבות לכך כי הדיון בתיק הנוכחי יתקיים בפני אותו שופט אשר מכיר כבר את המעשהסביבו נולדה עילת התביעה. המבחן המגולם בסעיף 77א' לחוק בתי המשפט הינו מבחןהחשש הממשי למשוא פנים בניהול המשפט. השופטת הביעה מורת רוחה מהתנהגותו שלהמערער כמתדיין, אך אין בכך פסול ואין בכך כדי להשפיע במאומה על הכרעתה לגופושל עניין בתביעה הנוכחית, במיוחד אם יקפיד המערער על כללי התנהגות הגוניםבדיוניו.
(בפני: השופט ד. לוין. 23.1.95).
ע.פ. 2042/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין ונסיון אונס בקטינה וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 352/91 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בסידרה של מעשים מגונים בהם עבירות מין ונסיון אונס בקטינה.המתלוננת היא בת אחות אשתו של המערער וסידרת המעשים השתרעה על פני תקופה של כשששנים, מאז היתה המתלוננת כבת עשר וחצי ועל פני מקומות רבים ושונים, בדירתו,בדירת אביו, במקום עבודתו וכיוצא באלה. נשמעו מספר עדי תביעה ועדי הגנה. שתיהעדויות העיקריות והמרכזיות היו של המתלוננת מזה ושל המערער, שכפר בכל, מזה.ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדות המתלוננת ומצא לה חיזוקים שונים, ודחה אתעדותו של המערער כבלתי מהימנה. בעקבות הרשעתו גזר ביהמ"ש למערער שש שנים מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עדותה של המתלוננת, שהיתה כבת שש עשרה וחצי כשהעידה, אינה נקייה מסתירותותמיהות. ברם, ביהמ"ש בחן את הנושא ונתן אמון מלא בעדות. ביהמ"ש לא התייחס לכלטענה וטענה של הסניגור בדבר הסתירות האמורות, אך אין הוא חייב לעשות כן. ביהמ"שמתייחס לטענות הנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא לדלג על טענות שאינן נראות לורלוונטיות. היתה עדות של חברתה של המתלוננת כי זו שוגה בפנטזיות ואינה אמינה,אולם ביהמ"ש ראה את המתלוננת על דוכן העדים כשנחקרה ארוכות במהלך 4 ימים והגיעלמסקנה, אותה הבהיר היטב בפסק דינו, כי ניתן להאמין לעדותה. הוא ציין בין השארכי לא היה לה שום מניע להעליל על המערער, וכן התלונה שלה לא באה מיוזמתה אלאכתוצאה מדיבובה ע"י יועצת חינוכית. הסניגור העלה בין היתר את העובדה כי בעדותהבעת המשפט העלתה המתלוננת לראשונה פרשיות של אינוס, היינו בעילה ע"י המערער,שלא בא זכרן בחקירתה במשטרה. המתלוננת הסבירה זאת בכך שמעשים אלה שייכים לתקופהשהדחיקה והשכיחה מזכרונה (מה שכונה "בלק אאוט") והם שבו וניעורו בזכרונה לאחרחקירתה במשטרה. גם הסבר זה יש לקבל אם כי ביהמ"ש לא הרשיע את המערער באינוס אלאבנסיון לאינוס.
ג. אשר לגזר הדין - שמונה שנות מאסר, מהן שש שנים לריצוי בפועל, אינו נראהכעונש חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, חשין, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד ב. שקדלמערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 17.1.95).
ע.פ. 6808/95 - יורם פנחס ושמשון סעד נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערים הואשמו בשלושה אישומים של עבירות שוד, הסגת גבול, נשיאת נשקוכדומה. משפטם החל להישמע בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א. באחת הישיבות ביקשוהמערערים מהשופט כי יפסול עצמו. טענתם היתה כי ביהמ"ש גילה כלפיהם גישה שליליתשהתבטאה במספר אופנים: הטחת דברים שליליים כגון "אתם לא נראים לי צדיקים"וכיוצא בכך; באחת הישיבות הגישה התביעה לשופט את תמונתו של מערער אחד ולטענםהביט השופט על גב התמונה שבה רשומים פרטים שמעידים על כך שלבעל התמונה יש עברפלילי; וכן טוענים הם כי אחד מעדי התביעה "פלט" שהם בעלי עבר פלילי; באחתהישיבות ביקשה התביעה לנהל את המשפט בדלתיים סגורות והשופט הסכים לכך על אףשהמערערים טוענים שהסכמתם לא ניתנה לכך. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה שיפסול אתעצמו והערעור על כך נדחה.
ב. המבחן לפסלות שופט הינו מבחן "החשש הממשי" למשוא פנים. אין מדובר בחששסובייקטיבי של הנאשם במשפט ויש להוכיח קיומו של חשש אובייקטיבי למשוא פנים, לאחשש בעלמא אלא חשש ממשי. לטענת המערערים הורה ביהמ"ש על דיון בדלתיים סגורות
שלא בהסכמתם אך מהחלטת השופט ומהפרוטוקול עולה כי הסניגורים של המערערים לאהתנגדו לבקשת התביעה כי עדה מסויימת תעיד בדלתיים סגורות ועל כן אין מקוםלטענתם זו של המערערים.
ג. באשר לטענה כי השופט יודע על עברו הפלילי של אחד מהם - כבר נפסק כי איןעובדה זו כשלעצמה פוסלת את השופט מלשבת בדין. אכן, אל לו לשופט הדן בעניינו שלנאשם, לקבל כראייה מידע בדבר הרשעותיו הקודמות של הנאשם, אלא אם כן היוזמה לכךבאה מצד הנאשם דווקא. אולם, לא כך הדבר כאשר באקראי, תוך כדי הדיון נפלט רמזבדבר עברו של נאשם, או שמידע זה משתרבב לתיק הראיות שלא מדעת. חזקה על השופטהמקצועי שלא יתייחס למידע כזה בבואו לגבש עמדתו. לכך יש להוסיף כי המערעריםמיוצגים ע"י סניגורים שלא השמיעו כל התנגדות או מחאה בדבר מידע, כביכול, באשרלעברם של המערערים שהוצג לשופט.
ד. ככל שהדבר אמור בהטחת דברים שלילי בפני המערערים כפי שהם טוענים - הריבפרוטוקול אין זכר לכך. ברם, אפילו הושמעו הביטויים שהמערערים מתייחסים אליהם,גם אז אין לראות בהם עילה לפסילת שופט. אין בהם משום ביטוי לדעה מגובשת שלהשופט באשר למעורבות בעבירה המיוחסת להם. המסקנה הסופית מתגבשת בתום שמיעתהראיות. יחד עם זאת, יש לציין, שאם אמנם הושמעו דברים כנטען, כי אז יש להעיר כייטיבו שופטים אם יימנעו מלהשמיע התבטאויות העשויות לעורר בלבו של נאשם תחושהשאינו נושא חן בעיני השופט וחשש שבשל כך יפסוק כנגדו.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד ס. טרוביחובסקי ודואני למערערים, עו"ד גב' ח.כגן-זנדברג למשיבה. 5.1.95).
בש"פ 162/95 - מדינת ישראל נגד ברוך גורפיין ויונה לייבל
*שחרור בערובה (יידוי אבנים בהפגנות השבת בירושלים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. על רקע מתיחות והפגנות לעניין שמירת השבת ברח' שמואל הנביא בירושלים נעצרוהמשיבים והואשמו בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. לכל אחד מהם מיוחס שזרקבמהלך ההתקהלות אבן לעבר ניידת משטרה. למשיב הראשון מיוחסת גם עבירה של תקיפתשוטר בנסיבות מחמירות בכך שכאשר שוטרים רדפו אחריו זרק לעברם אבנים. המדינהביקשה את מעצר המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורהוכן שקיימת עילה למעצר, אך סבר שקיימת חלופה למעצר והחליט לשחרר את המשיביםבערבות וכן במגבלות בכך שחוייבו לעזוב את ירושלים ולשהות בישיבה בחיפה עד לתוםהמשפט. בין היתר חוייבו להתייצב במשטרה שלוש פעמים בשבוע ובכללם בימי שישי בשעהאחרי הצהריים. ערר על השחרור בערובה נדחה "לאחר היסוסים והתלבטות".
ב. אחת ממטרות המעצר היא למנוע מכל אחד מהמשיבים לחזור ולסכן את הציבור אםישוחרר ממעצרו. התנאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי יש בהם להבטיח במידה סבירה שלוודאות מטרה זו. ברם, לטענת באת כח המדינה, מטרת המעצר בענייננו אינה אך להרתיעאת המשיבים עצמם אלא גם אחרים. לטענת המדינה, ההתקהלויות וההתפרעויות שבמסגרתןביצעו המשיבים את העבירות שמיוחסות להם, הפכו לתופעה החוזרת על עצמה בשבתות וישבהן סיכון לציבור בכלל ולכוחות המשטרה בפרט. לטענת המדינה יש לגזור גזירה שווהמעמדת בתי המשפט כלפי זורקי אבנים על רקע האינתיפדה, וכמו שם גם כאן יש לראותבמעצר צעד שיהא בו לתרום למניעת הישנות מעשי זריקת אבנים ע"י אחרים.
ג. אכן, המעשים המיוחסים למשיבים חמורים הם. נדרשת גישה שתבהיר לכל מי שנוטלומתכנן ליטול חלק במעשים כאלה שתבוא תגובה הולמת על מעשיו, שיהא בה לתרוםלמניעת הישנות המעשים. גישה מחמירה כזו ננקטה נגד זורקי אבנים על כלי רכב
במסגרת האינתיפדה, אפילו שהיה מדובר בקטינים. על זורקי אבנים למיניהם לדעת שידהחוק תכביד עימם ואחת היא אם מדובר בערבי או ביהודי.
ד. ברם, אם מבחינת האמצעי, זריקת אבנים, והסיכון שבו, יש דמיון בין זורקיאבנים במסגרת האינתיפדה לבין זורקי האבנים בענייננו, הרי קיים שוני בנסיבות ביןשני המקרים במובנים אחרים. באינתיפדה דובר על עבירות יומיומיות של זריקת אבניםכאשר אלפי עבירות נעברו מידי שנה. מאידך, בענייננו, אין מדובר באירועים נפוצים.ב"כ המדינה הביאה לידיעת ביהמ"ש, שלפני ביצוע המעשים המיוחסים למשיבים אירע רקמקרה דומה אחד, כחודשיים קודם, של זריקת אבנים לעבר ניידת משטרה בנסיבות דומות.הינה כי כן, על אף חומרת המעשים, מדובר בתופעה שאין לאמר עליה שהפכה לדרךפעולה. מסתבר גם שחוגים חרדיים נטלו על עצמם לפעול למניעת הישנות מקרים כאלה.בנסיבות האמורות, ניתן זאת הפעם שלא לנקוט באמצעי של מעצר עד תום ההליכים. אךכדי למנוע ספק, יאמר במפורש, כי מקרים דומים בעתיד עלולים ללמד שדרך זו שלזריקת אבנים החוזרת על עצמה, הפכה לתופעה המצדיקה נקיטת אמצעים דרסטיים למניעתהישנותם, ובכלל זה מעצר זורקי האבנים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למבקשת, עוה"ד שלמה סירקיס ואלעדרוזנבלט למשיבים. 12.1.95).
ע.פ. 2/95 - מדינת ישראל נגד סלמן זינאתי
*החלטת שופט לפסול עצמו(הערר על החלטת פסילה - הערר נתקבל).
א. המשיב הועמד לדין בפני שופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה. במסגרת חקירה נגדית שלעד פסל השופט שאלה. הסניגור המשיך לחקור את העד בחקירה נגדית ובפרוקטוקול נרשםלאמר "ביהמ"ש העיר לעו"ד זיו שהוא שואל שאלות שחוזרות על עצמן ודבר זה מאריך אתהדיון שלא לצורך. גם הודעתי לעו"ד זיו שהוא יכול לערער על כל החלטה, אפשרבערעור לערור על כל החלטה של ביהמ"ש". בעקבות דברים אלה ביקש הסניגור כי השופטיפסול את עצמו. זאת שלאחר שכבר בישיבות קודמות ביקש מהשופט שיפסול את עצמווהשופט סירב. באותה מסגרת ערר המשיב לביהמ"ש העליון על סירוב פסילה והערעורנדחה. הפעם, החליט השופט לקבל את הבקשה ופסל את עצמו. השופט ציין כי אין לו כלדעה קדומה או דעה נחרצת בתיק, כי הוא נוהג בסלחנות רבה בניהול התיק וכי הסניגורנעדר העדרויות רבות מהופעה בישיבות שהיו קבועות מראש, ולמרות זאת המשיך ביהמ"שבגישה סלחנית. אעפ"כ החליט לפסול את עצמו "לאור האוירה שנוצרה בניהול התיק,כאשר הסניגור מתעמת עם ביהמ"ש... טוב יהיה אם שופט אחר ימשיך לשמוע תיק זהבמקומי". הערר על הפסילה נתקבל.
ב. סעיף 77 לחוק בתי המשפט מתייחס לנסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשואפנים בניהול המשפט ורק אז יפסול השופט את עצמו. בענייננו, אף הדמיון הפורהביותר אינו יכול לקשור קשר בין הערה של שופט על קיומה של זכות ערעור בעקבותפסילת שאלה, ובין חשש ממשי למשוא פנים. המסקנה היחידה היא כי לא רק שביהמ"שאינו מגלה שמץ לחשש כאמור, אלא שגם הסניגור לא טען טענתו אלא כדי להביא לעיכובבהמשך הדיון. אין להבין את העלאת טענת הפסלות אלא כאימוץ שיטה פסולה של חיפושאחר עילות, מופרכות ככל שיהיו, כדי להטיל על ביהמ"ש מורא ולמנוע ממנו ע"י כךהחלטות המתחייבות לגופו של עניין. בנסיבות העניין אין אלא להסיק כי הטענההועלתה כדי למנוע מביהמ"ש ניווט נאות של המשפט ולהאריך את הדיונים באופןמלאכותי. בנסיבות אלה יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הפסילה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד מאיר זיו למשיב.17.1.95).
בש"פ 243/95 - באשם סבאח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הובלת חלקי רכב גנובים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הוביל כלי רכב עמוסים וחלקי רכב ממוסכו של אחד ג'לאל חוייס (להלן:ג'לאל) מירושלים לעזה, כשהוא מצוייד בתעודת משלוח חתומה ע"י ג'לאל. העורר נעצרבמחסום ארז והתברר כי חלקי הרכב פורקו ממכוניות שנגנבו זה לא מכבר. העוררוג'לאל הואשמו בביהמ"ש המחוזי בירושלים בגניבת המכוניות ובפירוקן לשם מכירתן.ביהמ"ש המחוזי סבר כי העובדות מוכיחות שהשניים היו שותפים לעבירה חמורה שלהפעלת "משחטת כלי רכב" וכי יש להורות על מעצרם עד תום ההליכים כדי למנוע מהםלהוסיף ולעבור עבירות דומות. ג'לאל קיבל עליו את הדין ואילו העורר הגיש עררוטענתו היא כי הובלת החלקים הגנובים על ידו מתיישבת גם עם גירסתו כי ג'לאל,שבשירותו עבד, הטיל עליו להוביל ממוסכו חלקי חילוף לעזה ונתן בידיו תעודתמשלוח. לחילופין ביקש העורר לקבוע חלופה למעצר. הערר נתקבל במובן זה שנקבעהחלופה למעצר.
ב. בתשובה לערר טען בא-כח המדינה כי לפי הצעת העורר נערכה עיסקת-טיעוןשבגידרה התחייבה המדינה לא להעמידו לדין אם ימסור את כל הידוע לו לגבי הפרשיההנדונה ופרשיות נוספות של גניבת רכב. העורר אמנם חזר בו ולא הסכים לחתום עלההסכם, ואולם, בכך שהציע למסור למשטרה מידע על גניבת המכוניות יש הוכחה כי היהמעורב בעבירות הגניבה.
ג. המבחן שעל יסודו יש להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, לעניין מעצר עדתום ההליכים, בהיעדר אפשרות לקבוע מימצאי מהימנות, הוא אם חומר הראיות הקייםמוכיח מתוכו את האשמה מעבר לכל ספק סביר. בענייננו, הצעת העורר למסור מידע עלגניבות הרכב, בהצטרפה להובלת חלקי הרכב הגנובים, מוכיחה מתוכה את אשמתו שלהעורר במידת ההוכחה הנדרשת. מאידך, הסכמת המדינה להתקשר עם העורר בעיסקת-טיעון,שבגידרה התחייבה לא להעמידו לדין, מצביעה כי חלקו בגניבה היה מישני. שכן מקובלכי אין המדינה עורכת עיסקת טיעון עם מי שנחשב לעבריין העיקרי בפרשה.
ד. עבירות רכוש, גם אם הפכו למכת מדינה, אינן מקימות עילת מעצר שבחומרתהעבירה. בעבירות מסוג זה עילת מעצר מתקיימת רק אם הבדיקה האינדיווידואליתבעניינו של הנאשם מניחה יסוד לחשש סביר כי הוא ימשיך בביצוע עבירות מסוג זה אםישוחרר ממעצרו, ובכך יסכן את שלום הציבור. אולם, גם אז לא ייעצר הנאשם אם ניתןלהשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאים. בענייננו, חומר הראיות, מעלהאת החשש כי העורר ראה בגניבת כלי רכב לשם פירוק מקור פרנסה. מנגד, חלקו המשניבפעילות הפלילית והעובדה שעד כה לא הסתבך בגניבת רכב, שוללים את החשש כי יחזורלהתנהגותו הפלילית אם ישוחרר. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופטת דורנר. העורר לעצמו, עו"ד י. למברגר למשיבה. 24.1.95). בש"א 7141/94 - הקרן לטיפול בחסויים נגד שמואל בר
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת מונתה כאפוטרופא על החסויה. החסויה הגישה, באמצעות המבקשת, תובענהנגד המשיב. ביום 16.10.94 מחק ביהמ"ש המחוזי את התובענה ובאותו יום גם דחה אתבקשת המבקשת לצרף את היועץ המשפטי לממשלה כצד לתובענה. ביהמ"ש אומר בהחלטה"הגשת הבקשה הנ"ל הצריכה תשובה ארוכה ורצינית של פרקליט המשיב, ומכאן זכותולהוצאות. אשר על כן, הבקשה לצירוף היועץ המשפטי נדחית והמבקשת תשלם למשיבהוצאות בסך 5,000 ש"ח...". החסויה, באמצעות המבקשת הגישה ערעור על פסק הדיןהמוחק את התביעה, לרבות החלטות הביניים, ובהן גם ההחלטה הכוללת הטלת הוצאות.
הערעור הוגש ביום 27.10.94. ביום 6.11.94 פנה ב"כ המשיב ב"בקשה להבהרת ההחלטהבנושא ההוצאות שהוטלו על הקרן...". ביהמ"ש נתבקש להבהיר במפורש כי החיובבהוצאות הוטל על האפוטרופא, היא המבקשת, ולא על החסויה. באותו יום החליט ביהמ"שכי "פרקליט המשיב אכן מפרש נכונה את החלטת ביהמ"ש". על החלטה זו הגישה המבקשתלביהמ"ש המחוזי בקשת ביטול ביום 15.11.94 וטרם ניתנה בה החלטה. ביום 22.12.94פנתה המבקשת בבקשה לביהמ"ש העליון להאריך לה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור עלההחלטות מיום 16.10.94 ומיום 6.11.94 וביקשה לקבוע כי מרוץ הימים יחל עם מסירתהחלטת ביהמ"ש המחוזי בהמרצה האחרונה. הבקשה הועברה לתגובת המשיב והלה טען כיהמבקשת כבר הגישה ערעור לביהמ"ש על ההחלטות הנ"ל ולכן אין מקום לשני ערעורים עלאותן החלטות. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. הערעור שהוגש לביהמ"ש העליון הוא ערעורה של החסויה, שהוגש באמצעות המבקשתכאפוטרופא. זכותה של המבקשת להגיש ערעור משל עצמה לאחר שביהמ"ש הבהיר כי החיובהוא של המבקשת ולא של החסויה.
ג. באשר לשאלה של הארכת המועד - חיובה של המבקשת בהוצאות התגבש בהחלטת ביהמ"שהמחוזי מיום 16.10.94 ומיום 6.11.94. המבקשת בחרה שלא לערער מיד על החיובהאמור, אלא להגיש בקשה לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. ההחלטה בבקשת הביטולטרם ניתנה. מקום שנתבקש ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד, ניתן לפנות לביהמ"שבבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד, ובלבד שהדבר נעשה לפני חלוף התקופהלהגשת הערעור. מי שמבקש לא להחמיץ את המועדים הרלבנטיים רשאי, לקראת סיומה שלאחת התקופות, להגיש ערעור או בקשה להארכת מועד להגשתו. הליכים אלה חייביםלהיעשות בתוך המועד המוקנה על פי החוק. בענייננו, הבקשה להארכת המועד הוגשהלאחר חלוף המועדים להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי.לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה להארכת המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד צביה חן-סיימונס למבקשת, עו"ד אהרן פאפולמשיב. 8.1.95).
בש"פ 153/95 - כמאל בן עטאף רחאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בהרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי, יחד עם גיסו, מוחמד רחאל (להלן: מוחמד)בעבירות של סחר בסמים מסוכנים ואחזקתם. בכתב האישום נאמר כי באחד הימים, בצומתנהלל, מכר מוחמד לסוכן משטרתי - עימו התקשר באמצעות אחד מוחמד מזרייב - הירואיןבמשקל של שבעה וחצי ק"ג. לטענת התביעה - הסם נמסר למוחמד ע"י העורר במעמדו שלמזרייב. התביעה ביקשה לעצור את העורר ואת מוחמד עד תום ההליכים. מוחמד לא התנגדלבקשה ולעומתו טען סניגורו של העורר כי בתשתית הראייתית שהציגה התביעה אין יסודמספיק למעצרו עד תום ההליכים. טענתו היא כי זיהוי הנאשם ע"י מזרייב מוטל בספקרב, שמזרייב, בהודעתו הראשונה במשטרה, לא זיהה את העורר כמי שהביא את הסם, ורקבהודעות מאוחרות יותר טען כי העורר הוא שמסר את הסם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בשלבהמעצר אין צורך לקבוע אם הזיהוי של מזרייב מספיק להרשעה, אלא די כי קיים סיכויסביר כי העורר יימצא אשם. הערר נתקבל.
ב. החירות ממעצר היא בישראל זכות יסוד של האדם. כיום היא מעוגנת בסעיף 5 לחוקיסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק סדר הדין הפלילי מקנה, בסעיף 21א', לביהמ"ש סמכותלהורות על מעצר נאשמים עד תום ההליכים במשפטם. סמכות זאת מיועדת בעיקרה להגן עלשלום הציבור. אלא שהשימוש בסמכות זו מותנה בקיומן של "ראיות לכאורה" המלמדות
שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו ועל-כן מסכן הוא את שלום הציבור. בהיעדרקביעה כזאת אין מקום למעצר עד תום ההליכים.
ג. הראיות הנדרשות בשלב זה הן ראיות לכאורה. לצורך קביעה זאת מסתפק ביהמ"ש,בדרך כלל, בבדיקת הראיות שבתיק החקירה. על ביהמ"ש לבחון לא רק אם חומר הראיותמוכיח לכאורה אשמתו של הנאשם, אלא גם אם מחומר זה לא עולה ספק סביר בדבר אשמתו.ראיות שמהן עולה ספק סביר כזה אינן "ראיות לכאורה" הדרושות למעצר עד תוםההליכים. בעניין זה אין זהות בין "הראיות הדרושות להוכחת האשמה" עפ"י סעיף 158לחוק, שעניינו זיכוי בשל היעדר הוכחה לכאורה, לבין "ראיות לכאורה להוכחתהאשמה", עפ"י סעיף 21א(א) לחוק, שהן תנאי הכרחי למעצר עד תום ההליכים.
ד. המבחן שעל יסודו על ביהמ"ש להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, המספיקותלמעצר עד תום ההליכים, הוא - בהיעדר אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות - אם חומרהראיות הקיים, אם לא ייחלש או ייסתר במהלך המשפט, מוכיח מתוכו את האשמה מעברלכל ספק סביר. אכן, אפשר כי ספק סביר הקיים בראיות לכאורה יעלם עם שמיעת העדיםבמשפט, אך כל עוד ספק כזה קיים - אין לפגוע בחירותו של אדם.
ה. בענייננו, עד המפתח מזרייב, אמר בהודעתו הראשונה מספר פעמים כי אינו בטוחכי האיש שמסר למוחמד את הסם היה העורר. בנסיבות אלו לא ניתן לאמר כי על פניהדברים ההודעות המאוחרות שוללות את הספק שמעלה ההודעה הראשונה. לפיכך יש לשחרראת העורר בערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. פלדמן לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה.19.1.95).
ע.פ. 5826/93 - מיכאל גבאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. במוצאי יום העצמאות, הוצתה דירתה של גב' ליאורה גבאי, גרושתו של המערער(להלן: המתלוננת), הנמצאת בקומה רביעית ואחרונה בבניין דירות בנתניה. מתברר כימאן דהוא נכנס לדירה מבעד לחלון המטבח לאחר שהגיע לשם דרך הגג של הבניין. עלגבי זגוגית שהוצאה ממסגרתה כדי להקל על הכניסה נמצאו שלוש טביעות אצבע. רק אחתמהן ניתנה לפיענוח והתברר כי היא טביעת אצבעו של המערער. הוא טען כי מספרשבועות לפני האירוע ביקר בבית גרושתו ומכאן טביעת האצבע, אולם גרושתו אמרה כיחודשים רבים לפני האירוע לא היה המערער בביתה, ולפי חוות דעת המומחים טביעתהאצבע היתה ב"גיל" שאינו עולה על שבועיים או שלושה שבועות לכל היותר. המערערמסר אליבי באשר לשעת האירוע אך האליבי הופרך. על יסוד ראיות אלה, ובנוסף לכךאיומים שאיים המערער על גרושתו כי יפגע בה, הרשיע ביהמ"ש את המערער בהצתהובפריצה לדירה וגזר לו ארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעורעל ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור התרעם על כך שביהמ"ש נתן אמון בגירסת המתלוננת כי המערער לא היהבדירתה סמוך לפני האירוע, אך בענייני מהימנות אין ביהמ"ש מתערב אלא במקריםמיוחדים שאין המקרה דנא אחד מאלה. נותרת טביעת האצבע שלא הוסבר כיצד הגיעהלמקום, וזו משמשת ראייה עיקרית לחובת הנאשם. מיקומה של הטביעה המפלילה מלמד כיהיא הוטבעה לאחר שהזגוגית הוצאה מהחלון וכי טענת המערער כי אפשר שהטביעה הוטבעהעל ידו באקראי באחד מביקוריו בדירה היא בלתי אפשרית. לפיכך בדין הורשע המערערבביצוע השריפה ויש לדחות את ערעורו מכל וכל.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט קדמי. עו"דמשה וייסמן למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 30.1.95).
ע.א. 5674/90 - מאזן מוצטפא סביח נגד זכריא מוסא ו"קרנית"
*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים וריבית על הפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 1058/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעורהנגדי נדחה).
א. המערער, יליד 1959, נפגע ביום 31.1.85 בתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי חייבאת המשיב ואת קרנית לשלם למערער את נזקיו בתאונה זו. ערעור המערער סב על מיעוטםשל הפיצויים שנפסקו לו במספר פרטי נזק ובערעור הנגדי טוענים המשיבים כי הסכומיםשנפסקו בפריטי הנזק של הפסד השתכרות בעבר ובעתיד גבוהים מדי. הערעור נתקבלבחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. כתוצאה מהתאונה נותרו למערער נכות אורטופדית עם פגיעה בעצם הירך הימניתונכות אורולוגית. הנכות האורטופדית נקבעה בשיעור של %10 ואילו הנכות האורולוגיתנקבעה ע"י מומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש בשיעור של 20 אחוז לפי סעיף 23(3)(א)II של תקנות הביטוח הלאומי, דהיינו בגין "היצרות השופכה המצריכה הרחבות כל 2-3חודשים". על אף חוות דעת זו קבע ביהמ"ש את הנכות האורולוגית של המערער בשיעורשל %10 לצמיתות ועל כך קובל המערער בערעורו. לעניין זה הוחלט שאין להתערבבקביעת ביהמ"ש המחוזי. עפ"י הראיות, הצורך בהרחבות צפויות של השופכה לא התממש.חוות הדעת ניתנה ב-1986 והעובדות מאז מתן חוות הדעת עד למועד פסה"ד לימדושהתחזית לא מומשה. התקופה של שנים עד מועד פסה"ד די היה בה כדי לשכנע שהערכתהמומחה הרפואי התבדתה. לפי הראיות, גם הענקת %10 לצמיתות עושה חסד עם המערער.
ג. באשר להפסד כושר השתכרות בעתיד - קביעת ביהמ"ש היתה שרק הנכות האורטופדיתיש בה כדי להפריע לכושר ההשתכרות וגם זאת אם ובהנחה שבעתיד הרחוק יסבול המערערמארטריטיס אשר יתפתח כתוצאה מהתאונה. בדרך אמדן העריך ביהמ"ש שהפרעה כזו עתידהלהתרחש כאשר יגיע המערער לגיל חמישים שנה ובמשך חמש עשרה שנים, עד גיל שישיםוחמש שנה, תפגע הכנסתו בעתיד. את ההכנסה העריך ביהמ"ש בשיעור של 1,500 ש"חלחודש בשיעור של %10. עפ"י החישוב שעשה, הפיצוי בשל פגיעה זו מגיעה לכ-8,000ש"ח. אכן, יתכן והמחלה תתפתח אצל המערער במועד קודם או מאוחר מזה שצפה ביתהמשפט ויתכן ולא תתפתח כלל. יתכן שבמקום לעסוק בניחוש מתי יתפתח הארטריטיס היהמקום לקבוע פיצוי בדרך אומדן גלובלי בפריט של הפסד כושר השתכרות בעתיד. עם זאת,אין עילה להתערב בדרך בה הלך ביהמ"ש כאשר קבע את הפסד כושר ההשתכרות בדרך שלהערכה בדבר התקופה בה עלול להגרם הפסד כזה ומה יהיה שיעורו. אלא שביהמ"ש טעהבחישוב ומגיע למערער בפריט הפסד השתכרות סכום נוסף של כ-4,500 ש"ח מיום פסה"ד.
ד. עוד עניין טעון תיקון, היינו אי פסיקת ריבית בגין הפסדי שכר והוצאות העברובגין הנזק הלא ממוני. על הפסדי שכר בעבר בסכום של כ-30,000 ש"ח והוצאותרפואיות בסכום של למעלה מ-3,000 ש"ח יש לפסוק למערער ריבית בשיעור של %4 מיום1.2.86 עד יום 13.4.89 ובשיעור של %8 מאותו יום ועד מתן פסה"ד. כן יש לפסוקלמערער ריבית על הנזק הלא ממוני - ריבית לא צמודה בשיעור של %4 עד 13.4.89וריבית צמודה בשיעור %8 החל מתאריך זה ועד למועד פסק הדין. בכל יתר הטענותבערעור או בערעור שכנגד אין ממש.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד מירוןקין למערער, עו"ד חיים מנדלבאום למשיבים. 9.1.95).
ע.פ. 6857/93 - מדינת ישראל נגד אבהם מוזס ואברהם זיו
*הרשעה בעבירת שוחד בגין קבלת תשלום עבור "עבודה פרטית"
הקשורה בתפקיד שעל העובד למלא(מחוזי חיפה - ת.פ. 375/90 - הערעור נתקבל).
א. בתקופה הרלוונטית לאישום היו שני הנאשמים עובדי שירותי הכבאות בחיפה,לאמור: עובדי ציבור. המתלונן היה זקוק באורח דחוף לאישור שירותי הכבאות בחיפה
כתנאי לקבלת היתר להפעלת מפעל תעשייתי. השגת האישור היתה "בעייתית". המשיביםניאותו לטפל בבקשתו של המתלונן, לאחר שפרש בפניהם את המצוקה הכלכלית אליה נקלעבשל אי היכולת להפעיל את המפעל. במהלך המגעים התברר למתלונן כי יהיה עליו לשלםלמשיבים סכום של 1,000 דולר עבור המאמץ שיהיה עליהם להשקיע כדי לסייע לו בהשגתהאישור המיוחל. המתלונן פנה למשטרה ועפ"י ההנחיות שקיבל מסר למשיב הראשון שיקעל סך 2,000 ש"ח וקיבל מסמך אשר הוצג על ידי המשיבים כ"חוות דעת מקצועית".המשיבים התייחסו לסכום האמור כאל תשלום שהגיע להם עבור הכנת חוות דעת מקצועיתשנעשתה על ידם כ"עבודה פרטית". ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיבים מעבירה של לקיחתשוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, הרשיעם בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף284 לחוק ודן אותם לתשלום קנס של 2,000 ש"ח כל אחד. הערעור על הזיכוי מקבלתשוחד נתקבל.
ב. השאלה המרכזית שהציג לעצמו ביהמ"ש המחוזי בקשר לאישום בעבירת השוחד,התמקדה בהלך הנפש של המשיבים, האם היו מודעים לכך שהם מבקשים טובת הנאה בעדפעולה הקשורה בתפקידם, או שמא האמינו בתום לב שהם מקבלים תמורה עבור עבודהפרטית. לאחר שבחן את הראיות החליט ביהמ"ש לתת אמון בגירסת המשיבים שביקשו אתהכסף כתמורה להכנת חוות דעת מקצועית כ"עבודה פרטית". לנוכח קביעתו זו הגיעלמסקנה שהמשיבים לא עברו עבירה של לקיחת שוחד. מאידך, לנוכח עדות מפקד שירותיהכבאות בחיפה מצא ביהמ"ש כי בהכנת חוות דעת מקצועית הקשורה בפעילותם במסגרתשירותי מכבי האש כעבודה פרטית בתשלום, נכשלו המשיבים בעבירה של מרמה והפרתאמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין והרשיען בעבירה זו.
ג. השאלה אם בנסיבות העניין יש בקבלת תשלום עבור "עבודה פרטית" משום לקיחתשוחד אם לאו, היא בראש ובראשונה שאלה של חוק ופתרונה נעוץ במהותם של היסודהעובדתי והיסוד הנפשי הדרושים להרשעה בעבירה האמורה ולא באמונתם של המשיבים.בנסיבות המקרה בא היסוד העובדתי על סיפוקו בכך שהמשיבים ביקשו וקיבלו מןהמתלונן ביצוע "עבודה פרטית", לפי גירסתם, תמורת תשלום במסגרת הטיפול בבקשתהמתלונן לקבל מהם את האישור הדרוש לו; ואילו היסוד הנפשי בא בנסיבות המקרה עלסיפוקו בכך שהמשיבים היו מודעים לכך ש"העבודה הפרטית" נמסרת להם בקשר עם תפקידםומתוך רצון לקדם את הטיפול בהשגת המיוחל. (לאמר: "בעד פעולה הקשורה בתפקידם").אם טעו המשיבים במשמעותו של האיסור בדבר "לקיחת שוחד" והאמינו שקבלת כסף עבורהמסמך אינה מהווה "לקיחת שוחד" משום שאין בו "הקלות" בדרישות הבטיחות, כי אזמדובר ב"טעות שבחוק" וזו אינה מועילה להם כאן. במצב דברים זה שגה ביהמ"ש שזיכהאת המשיבים מעבירת השוחד ומן הדין היה להרשיעם גם בעבירה זו.
ד. עם הרשעתם בעבירת השוחד נגזר למשיבים תשלום קנס של 7,000 ש"ח כל אחד ומאסרעל תנאי של שנה.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גב' אפרת ברזילילמערערת, עו"ד ט. נדשי למשיבים. 15.1.95).
ע.פ. 5867/93 - מחמוד מסלוח ונאדר עלוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הספקת הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים נתבקשו ע"י פלוני,שהשכיר להם מקרקעין לצורכי עבודות מוסך, שיספקו לו הירואין. פנייתו של הקונהנעשתה לפי הצעת המשטרה, אחרי שדווח למשטרה על התנהגות חשודה של השניים במוסךשפתחו בחלקה האמורה. נערך מפגש בין הקונה לבין המערערים בקרבת מנזר לטרון, ושםנתפס הסם במשקל 200 גרם שהובא ע"י המערערים. השניים הודו במסגרת עיסקת טיעוןבעובדות האמורות וביהמ"ש גזר להם 6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי.
בגזרו את העונש פעל ביהמ"ש, כדבריו, במסגרת עיסקת טיעון. הערעור על חומרת העונשנדחה.
הסניגור טען כי ראוי היה שביהמ"ש יתן משקל רב לעובדה שהמערערים הודחו לביצועהעבירה ביוזמת המשטרה, שפעלה באמצעות בעל המקרקעין, שהוא בעצמו עבריין בעלהרשעות קודמות לא מעטות. ברם, 200 גרם של הרואין הם כמות נכבדה, אשר השגתה ע"יהמערערים מצביעה על כך שיש להם נגישות לספקים העוסקים בהפצת הסם, שאינם מןהדרגה הנמוכה היומיומית של מפיצי הסם ברחובות הערים. ניתן יהיה להרתיע את סוחריהסמים רק ע"י גזירת עונשי מאסר ארוכים, אשר ייצרו מחסום יעיל בפני תאוות הבצעשהיא המניע של סוחרי הסמים ופעולתם. אין העונש מופרז לחומרה ואף נגזרו עונשיםחמורים יותר בביהמ"ש העליון בקשר לעבירה של סחר בכמויות ניכרות של הרואין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן. החלטה -הנשיא שמגר. עו"ד יעקב קמר למערערים, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 8.1.95).
ע.פ. 5991/94 - מישל מטה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה בכלי רכב וחומרת
העונש (הערעור נדחה).
המערער השתתף בהפגנה שקויימה כחוק, אך לאחר סיומה של ההפגנהצעד, כשהוא לבוש בדי צבא וחמוש בעוזי, יחד עם קבוצה של מפגינים, מצומת הזכוכיתלעבר קרית ארבע. בדרכם יידו חלק מהצועדים אבנים לעבר בתים וכלי רכב של תושביהמקום וכתוצאה מכך נופצו שמשות. בשעה מאוחרת יותר עמד המערער סמוך לשערי קרייתארבע, עצר כלי רכב מקומיים, ואנשים אחרים שהיו במקום יידו אבנים בכלי הרכבוגרמו להם נזק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגין השלב הראשון של ההפגנהבעבירה של התפרעות ובגין השלבים הבאים בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיבתחבורה וחבלה במזיד בכלי רכב. בשל ההרשעות האמורות נדון המערער לשבעה חודשיםמאסר בפועל ולשמונה עשר חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום פיצוי למתלוננים בסך2,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביחס להרשעה באו ראיות מספיקות לכל שלבי האירועים ולנוכח מימצאי המהימנותשקבע ביהמ"ש המחוזי אין להתערב בהכרעת הדין. אשר לעונש - לנוכח אופיים שלהמעשים שבהם הורשע המערער, ודגש מיוחד יש לשים על ההתנהגות בשלבים האחרוניםשבהם עצר מכוניות כאמור, ובהתחשב בעברו הכולל הרשעות בעבירות דומות, הגם שבחלקןנעברו לאחר אלו שבהן הורשע, אין מקום להתערב במידת העונש שנגזר.
(בפני השופטים: ש. לוין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט קדמי. עו"דהכהן למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 16.1.95).
בש"פ 442/95 - מאיר מלול נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר בהחלטה בדבר תנאי שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד העורר הוגש כתב אישום וביום 30.10.94 החליט בית המשפטהמחוזי כי העורר יוכל להשתחרר ממעצרו בערבות בתנאים שקבע ובכלל זה התנאי בדבר"מעצר בית" מלא. משהוברר שהדיון בהליך העיקרי יתחיל רק בחודש אוקטובר 1995, עתרהעותר לשינוי התנאי בדבר "מעצר בית" מלא, כדי שיוכל לעבוד לפרנסת ביתו. בקשתהעורר נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי אין להרשות לסניגור לטעון טענותיו "שכןאינני רואה מקום להיענות לבקשה בשלב זה, כשטרם חלפו חודשיים מאז ההחלטה על מעצרהבית המלא, וזה למרות שכבר נקבע המועד למשפט עצמו". הערר נתקבל ובהסכמת ב"כהמדינה הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדון לגופו של עניין. הבקשה לעיון חוזר בחלטה בדבר מעצר או שחרור ממעצר, לרבות תנאי השחרור, יכולשתוגש "אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות והדבר עשוי לשנות את החלטתוהקודמת של ביהמ"ש". (סעיף 37 לחוק סדר הדין הפלילי). העובדה שהובררה כי שמיעת
המשפט תתחיל רק כעבור עשרה חודשים, למעלה משנה לאחר הגשת כתב האישום, מהווהעובדה חדשה המצדיקה עיון חוזר. "מעצר בית" מלא פירושו שלילת אפשרות של העוררלצאת מביתו, לרבות שלילה ממנו לעבוד לפרנסתו ולפרנסת התלויים בו. היה על כןמקום שביהמ"ש יעיין עיון חוזר בהחלטתו להורות על מעצר בית מלא של על העורר.
(בפני: השופט אור. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה.29.1.95).
בש"א 5543/94 - אלזי שמואל נגד אליהו שמואל
*בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישהערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שדחה תביעתה להגדלת סכום המזונות שהיאמקבלת מן המשיב. לטענתה אין באפשרותה לשלם את האגרה ולהפקיד ערבון. לפיכך ביקשהלפטור אותה מכך. בקשתה נדחתה. אכן, הכנסתה אינה גבוהה, אך היא יכולה להיעזרבילדיה הבגירים. מי שמבקש פטור מתשלום אגרה עליו להוכיח לא רק שאינו יכול לעמודבתשלום האגרה, אלא גם כי אינו יכול לגייס את סכום האגרה בסביבתו הקרובה, על ידיהלוואות, תמיכה מבני משפחה וכד'. למבקשת 4 ילדים בעלי פוטנציאל כלכלי לסייעבעדה ולפיכך אין לפטרה מאגרה. אשר לחובה להפקיד ערבון - המבקשת יכולה להעמידערבות צד ג' במקום הפקדה, או יכולה לתת הסכמה כי סכום ההוצאות, אם ייפסקו,יקוזזו מדמי המזונות שהמשיב חייב בהם למבקשת.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ר. לוברמן למבקשת, המשיב לעצמו. 1.1.95).
בש"פ 6522/94 - סוביח אל צראיעה נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
ביום 19.7.94 ניתןפסק דינו של ביהמ"ש העליון הדוחה את ערעור המבקש על פס"ד שהוציא בימ"ש השלוםלהריסת מבנים שנבנו ללא רשיון. צו ההריסה ניתן במסגרת משפט פלילי. המבקש ביקשלהגיש עתירה לדיון נוסף ביום 13.9.94 ובקשתו סורבה בשל כך שהעתירה הוגשהבאיחור. בקשה להארכת מועד נדחתה. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף קובעת כיעתירה לדיון נוסף "תוגש תוך 15 יום מיום מתן פסה"ד...". המבקש סבר כי ימי הפגרהאינם נמנים, ושעליו למנות 15 ימים מיום 1.9.94. תקנה 529 לתקנות סדר הדין שלפיה"תקופת פגרה לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי ביהמ"ש אוהרשם" חלה רק בתקנות סדר הדין האזרחי ואינה חלה בתקנות סדר הדין בדיון הנוסף.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד רמי יובל למבקש, עו"ד שרון מן-אוריין למשיבה.26.1.95).
בש"א 5471/94 - אהרן אליאסיאן ואח' נגד חיה דרוק ואח'
*בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישוערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וביקשו פטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון.למבקשים תשעה ילדים. עפ"י האמור בבקשה המבקש הוא תלמיד ישיבה שמשכורתו 850 ש"חוכן הוא מקבל קיצבת הבטחת הכנסה של 638 ש"ח. המבקש צירף תעודה של לשכת הסיועהמשפטי בדבר אי יכולתו לעמוד בתשלום האגרה. הוא נחקר על תצהירו ובחקירה התבררכי המבקשים מקבלים קיצבת ילדים מן המוסד לביטוח לאומי בסכום של 4,000 ש"ח וכןכי בבעלות המבקשת השלישית, אמו של המבקש, דירה בה היא מתגוררת. עובדות אלו לאנכללו בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשה. די בכך בלבד כדי לדחות את הבקשה. גם לגופו שלעניין, בהתחשב בהכנסתם הכוללת של המבקשים וקיומו של נכס מקרקעין אין הצדקה
לפטור מתשלום אגרה. אשר לחובה להפקיד ערבון - המבקשים יוכלו להמציא ערבות צד ג'של אדם בעל יכולת.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד מ. מוסק למבקשים, עו"ד א. ריבלין למשיבים.1.1.95).
ע.א. 3081/90 - סמי אחמד עיסא נגד איליין טרידינג
*התניית מתן רשות להתגונן בהפקדת ערבות בנקאית (הערעור נדחה).
המשיבה היא חברה איטלקית המייצרת ומשווקת בתי בד. היא מכרהבית בד למערער באמצעות אדם בשם עודה (להלן: עודה). המערער שילם סכום מסויים עלחשבון המחיר ועל הסכום הנותר חתם על שטרות חוב (בשפה האנגלית) וכן על שטר משכון(בשפה הערבית). משלא נפרעו השטרות הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום350,000 ש"ח. המערער ביקש רשות להתגונן והסכים לשלם למשיבה סכום של 24,500דינר. ביהמ"ש דחה את רוב הטענות, ונתן רשות להתגונן בטענה אחת, ששטר המשכון לאתורגם נכון ע"י המשיבה מערבית, ולפי התרגום הנכון היה המערער רשאי לשלם לעודהתשלומים על חשבון חובו למשיבה וכך עשה בפועל. ביהמ"ש התנה את הרשות להתגונן בכךשהמערער יפקיד ערבות בנקאית בגובה הסכום שבגינו ניתנה הרשות. משלא הופקדההערבות נתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין משלים שבו חייב את המערער לשלם למשיבה אתיתרת החוב. הערעור נדחה.
טענת המערער היא כי ביהמ"ש המחוזי צריך היה לתת לו רשות להתגונן מבלי להתנותאת הרשות בהפקדת הערבות. אולם, זהו בדרך כלל עניין המסור לשיקול הדעת שלביהמ"ש. בעיקר שוקל ביהמ"ש לעניין זה את סיכויי הנתבע להצליח בהגנתו וכן אתהמצב הכלכלי של הנתבע, כדי שלא לחסום את שערי ביהמ"ש בפני נתבע חסר אמצעים.במקרה דנא לא סבר ביהמ"ש שיש למערער הגנה חזקה. הוא היה מוכן להרשות למערערלהתגונן בטענה אחת בלבד, לגבי פרשנות שטר המשכון, ואף לגבי טענה זו הביע ביהמ"שדעתו כי הפרשנות המוצעת ע"י המערער "דחוקה". כמו כן אין ראיה לכך שהמערער היהחסר אמצעים ולא היה ביכולתו להפקיד את הערבות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטזמיר. עו"ד ו. זחאלקה למערער, עו"ד י. רבינוביץ למשיב. 18.1.95).
בש"פ 44/95 - מדינת ישראל נגד רון מזור
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - קוקאין) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשםבעשיית עיסקה בקוקאין במשקל של כ-1.4 ק"ג. הסם הובא לישראל ע"י בלדרית והגיעלידיו של איש הקשר, שאול נוריאל, שעפ"י כתב האישום אמור היה למסרו למשיב. ביןהשניים נערכה פגישה שנצפתה ע"י המשטרה, אולם אצל נוריאל התעורר חשד שהמשיב הואסוכן משטרתי ולא העביר לידיו את הסם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תוםההליכים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות, והחומרה של המעשה הפלילי מצדיקהמעצר. שמיעת המשפט החלה באיחור של 9 חודשים, אך מאז עשה ביהמ"ש מאמצים רביםלשמוע אותו בקצב ראוי. התקיימו שבע ישיבות, שבגדרן נשמעה עדותו של נוריאל שהואהעד העיקרי. ישיבות אלה לא הספיקו אך העיכובים בבירור המשפט נגרמו בשל חילופיסניגורים וקשיים בתאום מועדים בין יומני ביהמ"ש ליומני הסניגורים. לאחרונה גםביקשה הסניגוריה לפסול את השופט השומע את המשפט. השופט דחה את הבקשה וסירבלדחות את המשך הדיון עד להכרעה בערעור על סירוב הפסילה, אך המשך הדיון עוכבלבקשת הסניגוריה ע"י נשיא ביהמ"ש העליון. עתה עומדת לתום שנת המעצר הראשונהוביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה והחליט על הארכת המעצר בשלושה חודשים.
ככלל, תקופה של שנה מספקת לבירור אשמתו של נאשם, ואין להמשיך להחזיקו במעצרמעבר לתקופה זו. מהוראות סעיף 53 לחוק סדר דין הפלילי מתחייב כי יש לשקול אםהטעמים שהצדיקו את המעצר הם בעוצמה מספקת להארכתו מעבר לשנה. לשיקול זהמתווספים השיקולים המיוחדים להארכת המעצר והם הזמן שנותר לסיום המשפט והסיבהלהתמשכות ההליכים. בעניין דנא, כוחם של השיקולים שעמדו ביסוד המעצר לא תש. לכךיש להוסיף כי החלק הארי של העיכוב בבירור המשפט נגרם בשל סיבות שהיו תלויותבמשיב. בנסיבות אלה קיימת הצדקה להארכת המעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עו"ד ברוש למשיב. 11.1.95).
ע.פ. 3672/92 - בן חורי הקרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ופציעה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושניים אחרים באו לשדודתכשיטן. השודדים החזיקו שני כל נשק. במהלך השוד נפצע המתלונן ברגלו, ותוך כדימנוסה נורה גם המערער ברגלו ע"י שותפו. בעיסקת טיעון שנעשתה לאחר שנשמעו חלק מןהראיות, הוסכם כי התביעה תטען לעונש של 7 שנים מאסר בגין עבירת השוד ועוד הפעלתשנה מאסר על תנאי במצטבר, וכל צד יהא בן חורין לערער על מידת העונש שייגזר.ביהמ"ש המחוזי גזר למערער, לפי עיסקת הטיעון, 7 שנים מאסר בפועל וכן הפעילבמצטבר את המאסר על תנאי של שנה ועוד גזר 5 שנים מאסר על תנאי. הסניגור טוען כיביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לפציעתו הקשה של המערער שרגלו נתקצרה. כן טען כיביהמ"ש סבר שהמערער היה מנהיג החבורה ושאין הדבר כך. הערעור על חומרת העונשנדחה.
לא טעה ביהמ"ש המחוזי כשהסיק מדברי המערער באוזניו של איש משטרה ומהתנהגותובמקום כי הוא ראה עצמו כמנהיג החבורה. ביהמ"ש הביא גם בחשבון שהמערער וחבריוהצטיידו בכלי נשק טעונים כדורי דומדום, שפגיעתם רעה, כפי שאכן אירע גם למתלונןוגם למערער, שלשניהם נגרמה נכות עקב פציעתם. כלי הנשק ושלל השוד לא נתגלווביהמ"ש לא האמין למערער כי חבריו לבדם נטלו את שלל השוד. כל אלה בצירוף עברוהפלילי של המערער הביאו את ביהמ"ש לכלל גזירת הדין עפ"י תקרת הענישה המוסכמתבעיסקת הטיעון. שוד מזויין ומתוכנן המלווה יריות ופגיעות קשות בבני אדם הוא מןהעבירות החמורות והמסוכנות ביותר. אלמלא כיבד ביהמ"ש את עיסקת הטיעון, היה מקוםלהטלת עונש חמור הרבה יותר.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט טל. עו"ד דוד יפתחלמערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 15.1.95).
בש"פ 135/95 - אבנר אוזן נגד מדינת ישראל
*בקשת עציר להשתחרר ממעצר כדי להשתתף בחגיגת בר מצוה של
בנו (הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי יחד עם אחד עשר נאשמים אחרים בשורהשל עבירות חמורות המתייחסות לתקיפת שוטרים בנשק חם ובבקבוקי תבערה. הנאשמיםנעצרו עד תום ההליכים. העורר ביקש להשתחרר ממעצרו כדי להשתתף בחגיגת בר-מצווההעומדת להיערך לבנו. המדינה התנגדה לבקשה מטעמים של הגנה על שלום הציבור. יחדעם זאת הסכים השב"ס לעריכת הטקס של הבר-מצווה בבית הכנסת של בית הסוהר. לחלופיןהסכים השב"ס, בכפיפות להסכמת המשטרה, כי העורר יבקר את בנו למשך מספר שעות בביתמגוריו. העורר עתר לאפשר לו להיות נוכח בבית הכנסת בעת העליה לתורה של בנוובקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערר נדחה.
בדיון בערר צמצם ב"כ העורר את עתירתו והוא ביקש להרשות לעורר, כפי שהציעהשב"ס, לבקר בבית מגוריו למשך 3 שעות. עמדת המשטרה לא התבררה בביהמ"ש המחוזיובאת כח המדינה התנגדה לבקשה גם בהנחה שעמדת המשטרה היא חיובית. היא הזכירה את
ההתפרעויות של העורר והנאשמים האחרים במהלך בירור משפטם והעלתה חשש מפניהתפרעויות חסידי החבורה. אולם, השאלה אם ראוי לסרב לעורר גם לנוכח הסכמת המשטרהאינה מתעוררת, שכן מתברר שהמשטרה אינה נכונה למתן ליווי לביקור. העורר מתגוררבישוב איתמר שבאזור יו"ש, ועל כן לא ניתן להסתפק בניידת, אלא נדרש כח אבטחהמיוחד, וכח זה אינו עומד לרשות הגורמים האחראים למתן ליווי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ד. חוגי לעורר, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה.9.1.95).
בש"פ 7117/94 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה (שוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשעה בשוד מכון עיסוי ברח'בוגרשוב בת"א, כאשר הוא וחברו נכנסו למכון כשמסיכות על פניהם, וכל אחד מהםמזויין באקדח, וכן היה לאחד מהם שוקר חשמלי. בעל המכון מסר להם 2,000 ש"חבמזומן. בצאתם נתקלו השודדים בעובד קיוסק סמוך שצעק "משטרה, משטרה", ואז ירההמשיב באקדחו מספר יריות באויר והוא וחברו נמלטו מהמקום. עם הגשת כתב האישוםביקשה המדינה את מעצר המשיב עד תום ההליכים. לא היתה מחלוקת בין הצדדים בדברקיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב וכן בדבר קיומה של עילת מעצר. אלא שלדעתביהמ"ש המחוזי היה מקום לנקוט במקרה הנדון בחלופת מעצר והורה על שחרור המשיבבתנאים מגבילים. עררה של המדינה נתקבל.
בתמליל הקלטה שנעשתה שלא בידיעתו של המשיב אמר הוא למדובב כי חשב לברוחמהרכב המשטרתי שעה שנעצר. כן סיפר למדובב כי כבר שלח ידו בפעילות עברייניתמרובה וביצע עבירות בעבר כמו חטיפת ארנקים מזקנות, שוד חלפני כספים ולא נתפס.ואכן, התמונה הכוללת המצטיירת הינה כי המקרה דנא אינו רק מקרה חמור במיוחד, אלאשקיים גם חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט וחשש ממשי כי הגבלת תנועות המשיב לביתהוריו לא תוכל להבטיח מניעת פעילות עבריינית חוזרת מצידו. לפיכך הוחלט להורותעל מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ובלבד כי שרות המבחן יפעל להעברתו המהירה שלהמשיב למעון נעול לכשיתפנה מקום במעון, ובינתיים יאפשרו שלטונות בתי הסוהרלמשיב מעצר בתנאים נוחים ככל האפשר ומתן אפשרות ליציאתו לבוחנים פסיכולוגיים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד י. זילברברגלמשיב. 3.1.95).
ע.א. 5203/93 - משה גמליאלי ואח' נגד אהרון גמליאלי
*הגשת ערעור ללא רשות בעניין החלטה במסגרת חוק הירושה (בקשה למחיקת ערעור של המשיב על הסף - הבקשה נתקבלה).
בין הצדדים היומחלוקות שונות בעניין ירושת אביהם המנוח, ובכללן באיזו דרך יש להעריך משק חקלאישקיבל המשיב, משק המהווה חלק מן הירושה. ביהמ"ש המחוזי נתן במספר דיונים החלטותהנוגעות לחלוקת הירושה ובסיכומו של דבר הגיש המשיב ערעור לביהמ"ש העליון.המבקשים טענו כי המשיב צריך היה לקבל רשות ערעור, שכן ההחלטה היא במסגרת חוקהירושה לפי הסעיפים שאין בהם ערעור בזכות וטענת המבקשים נתקבלה. צודקים המבקשיםכי הערעור של המשיב אינו נופל בגדר העניינים המנויים בסעיף 152 לחוק הירושהשבהם קנוייה לבעל דין זכות ערעור בלי קבלת רשות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי, עו"ד א. הרנוף למבקשים, עו"ד ח. גרינולד למשיב.31.1.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 3778/94 - סירוב פסילה ...........................................2 ─* ע.פ. 2042/94 - הרשעה בעבירות מין ונסיון אונס בקטינה וחומרת העונש .....3 ─* ע.פ. 6808/95 - סירוב פסילה ...........................................3 ─* בש"פ 162/95 - שחרור בערובה (יידוי אבנים בהפגנות השבת בירושלים) ......4 ─* ע.פ. 2/95 - החלטת שופט לפסול עצמו .................................5 ─* בש"פ 243/95 - מעצר עד תום ההליכים (הובלת חלקי רכב גנובים) ...........6 ─* בש"א 7141/94 - הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור .....................6 ─* בש"פ 153/95 - מעצר עד תום ההליכים (סחר בהרואין) .....................7 ─* ע.פ. 5826/93 - הרשעה בהצתה וחומרת העונש ..............................8 ─* ע.א. 5674/90 - שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים וריבית על הפיצויים .......9 ─* ע.פ. 6857/93 - הרשעה בעבירת שוחד בגין קבלת תשלום עבור "עבודה פרטית"
─ הקשורה בתפקיד שעל העובד למלא ..........................9 ─* ע.פ. 5867/93 - חומרת העונש (הספקת הרואין) ............................10 ─* ע.פ. 5991/94 - הרשעה בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה בכלי רכב וחומרת
─ העונש .................................................11 ─* בש"פ 442/95 - עיון חוזר בהחלטה בדבר תנאי שחרור בערובה ...............11 ─* בש"א 5543/94 - בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון ...................12 ─* בש"פ 6522/94 - הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף ......................12 ─* בש"א 5471/94 - בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון ...................12 ─* ע.א. 3081/90 - התניית מתן רשות להתגונן בהפקדת ערבות בנקאית ...........13 ─* בש"פ 44/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - קוקאין) ..................13 ─* ע.פ. 3672/92 - חומרת העונש (שוד ופציעה ביריות) .......................14 ─* בש"פ 135/95 - בקשת עציר להשתחרר ממעצר כדי להשתתף בחגיגת בר מצוה של
─ בנו ...................................................14 ─* בש"פ 7117/94 - שחרור בערובה (שוד) ....................................15 ─* ע.א. 5203/93 - הגשת ערעור ללא רשות בעניין החלטה במסגרת חוק הירושה ....15 ─