ע.א. 6975/94 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 119/92 - הערעור נדחה).
א. בפס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי במאי 1993, בתיק אימוץ, נקבע כי אביה שלהקטינה אינו ידוע ומתקיימת בו העילה של סעיף 13(1) לחוק אימוץ ילדים וכי באמהשל הקטינה מתקיימים התנאים של סעיף 13(7) לחוק האימוץ באשר אינה מסוגלת לגדל אתבתה. לפיכך הוכרזה הקטינה כבת אימוץ כלפי שני הוריה. האם ערערה לביהמ"ש העליוןובמהלך הערעור מינה ביהמ"ש את ד"ר דור כמומחית מטעמו וזו הגישה חוות דעת בה היאממליצה להחזיר את הילדה לאמה. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בוטל והתיק הוחזר אליוכדי שיחקור את המומחית, יקבל תסקיר משלים ויגבה ראיות, למשל, בכל הנוגע לגמילתהשל האם מסמים. בביהמ"ש המחוזי, המומחית חזרה בה מחוות דעתה, נתקבלו תסקיריםמשלימים ולאחר שלא הוגשו ראיות מטעם המערערת, על אף שנדרשה לעשות כן, חזר וקבעביהמ"ש כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק האימוץ. הערעור נדחה.
ב. המערערת היא ילידת שנת 1957. בגיל 20 נישאה לעבריין בעל עבר פלילי, מכורלסמים וסוחר בהם, שריצה במהלך חיי הנישואין מספר תקופות מאסר. מנישואיה אלונולדו למערערת שני ילדים שאחת מהם כיום חיילת והשני, יליד 1981, נמצא בפנימיה.המערערת החלה גם היא לצרוך סמים בשנת 1980. בשנת 1982 נעלם בעלה, ככל הנראה עלרקע פלילי, ואז הפסיקה המערערת לעבוד ומצבה הנפשי והכלכלי התדרדר. לאחר שנעלםהאב עבר אחיו להתגורר עם המערערת והוא חי עם המערערת עד היום כבן זוגה. גם האחהיה נרקומן עבריין מועד ובילה בכלא מפעם לפעם. לאחר מאסרו של האח בשנת 1990נולדה למערערת הקטינה, ולא ידוע מי הוא אביה של הקטינה. לאחר שהוחזר התיקלביהמ"ש המחוזי, נקבעו ישיבות לדיונים. באחת הישיבות הופיעו המערערת ובן זוגהוהוגשו תוצאות בדיקות שתן שבאחת מהן נמצאו הירואין אצל בן הזוג וקוקאין אצלהמערערת. נשמעו עדויות ובסופו של דבר נקבע כי אין למערערת מסוגלות הורית לגדלאת ילדתה הקטנה. אכן, מכל הראיות עולה כי כזה הוא המצב. מכאן כי יש להכריז עלהקטינה כבת אימוץ. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי טובת הילדה מחייבת מסירתה לאימוץגם היא מקובלת. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, אור, מצא. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"דיוסף בן אור למערערת, עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למשיב. 29.3.95).
ע.פ. 6859+7066/93 - ריקרדו קדרון נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (ביצוע עבירות אינוס ע"י רופא במטופלותיו)(מחוזי ת"א - ת.פ. 303/92 - ערעור וערעור נגדי על קולת העונש - ערעורו שלהמערער נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. המערער הוא רופא שהתמחה בטיפולי דיקור סיני (אקופונקטורה) ובהומאופטיה.הוא הואשם כי במהלך טיפולו במתלוננות, עשה בהן מעשים מיניים שלא בהסכמתןהחופשית. הוא הורשע בשלש עבירות אינוס, לפי חלופות שונות של סעיף 345 לחוקהעונשין, בעבירה של מעשה מגונה שבוצעה כלפי אחת המתלוננות הללו ומתלוננת נוספת,ובנוסף לכך הורשע המערער בעבירה על פקודת הרופאים בכך שהשתמש בתואר "רופאפסיכיאטר" ללא היתר לעסוק בפסיכיאטריה. נגזרו למערער 5 שנים מאסר בפועל ו-3שנים וחצי מאסר על תנאי. המערער מערער על ההרשעה בשתי עבירות אינוס וכן עלחומרת העונש, ואילו המדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחהוערעורה של המדינה נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 8 שנים ועוד 3 שנים וחצי מאסרעל תנאי.
ב. בגדר אישום אחד הורשע המערער בעבירת אינוס בנסיבות המפורטות בסעיפים345(א)(1), (2) ו-(4) לחוק העונשין. את המתלוננת הזו הושיב המערער על מיטת
הטיפולים ולאחר שהפשיט אותה כמעט עירומה קירב אותה אל גופו ובעודם יושבים זהמול זו הסיר מעליה תחתוניה ובעל אותה. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער מעליה,אך הואיל ולא היתה בטוחה שמעשיו אינם חלק משיטת הטיפול - כפי שהוא עצמו טעןבאזניה שוב ושוב - לא ביטאה התנגדות ממשית למעשיו. אין להתערב בהרשעה לפי סעיףמשנה 345(א)(2) שעניינה בבעילה "בהסכמת האשה שהושגה במרמה". ברם, לא היה מקוםלהרשעה לפי פיסקת המשנה (1) שעניינה בעילת אשה "שלא בהסכמתה החופשית". המתלוננתלא ייחסה למערער שבשלב כלשהו כפה עליה את מעשה הבעילה בכח או באיומים. מכאןשההרשעה לפי סעיף פיסקת משנה (1) אינה מבוססת ויש לבטלה.
ג. הוא הדין בהרשעה לפי פיסקת משנה (4) שעניינה בעילת אשה "תוך ניצול... מצבאחר המונע ממנה התנגדות...". כדי להביא ל"מצב אחר המונע ממנה התנגדות" צריכיםהנתונים להיות דומים לחלקים האחרים של הסעיף המדברים על חוסר הכרה בו שרויההאשה, או שהיא חולת נפש או לקוייה בשכלה. כאן האשה היתה במצב פיזי שיכלה להביעהתנגדותה למעשה הבעילה. לפי עדותה "ניתקה עצמה" מן הקורות אותה ו"שכבה שםכבובה" אך היא נהגה כך באופן מודע. היא בחרה בהתנהגות זו כמוצא מן הסבך אליונקלעה, כשהיא נקרעת בין אי הסכמתה למעשה המיני, בתורת שכזה, לבין החלטתה שלאלהתנגד לו משום הספק שמא המעשה מהווה חלק מן הטיפול הרפואי כפי שהסביר לההמערער.
ד. באשר למידת העונש - העבירות בוצעו במרפאה של המערער, במהלך טיפול רפואיובאמתלה שהמעשים מהווים חלק ממסגרת הטיפול. בעשותו כן הפר המערער את אמונן שלהמתלוננות. מעשיו פגעו גם במקצוע הרפואה. ביצוע העבירות מן הסוג שביצע המערערבמטופלותיו, פוגע באמון של הציבור ברופאים כערך כללי ומקובל. העונש שהושת עלהמערער אינו יכול להיחשב כעונש הולם, המבטא - ולו גם במידה מיזערית - את החומרההמופלגת הגלומה במעשים ובנסיבות בהן בוצעו. הסניגור טוען כי יש להתחשב לקולאבשלילת הרשיון לעסוק ברפואה שעודנה צפוייה למערער במישור המשמעתי. אמנם שלילהזו תחסום את יכולתו של המערער לעבוד ולהתפרנס, אך בנסיבות העניין אין לייחס לכךמשקל כלשהו. זאת, לפחות, מן הטעם, שאין מדובר ברופא שהתרשל במילוי תפקידו, אונכשל בעשייתו המקצועית בהיסח הדעת, אלא ברופא שבכוונה רעה ניצל את מקצועוהרפואי כאמצעי לביצוע עבירות מין חמורות. בנסיבות אלה שלילת הרשיון אינה אלאפועל יוצא המתחייב מרוע מעלליו של המערער ואין לה ולעונש המאסר ולא כלום.בהתחשב בכלל שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש יועמד עונש המאסר הממשיעל 8 שנים כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"דראובן בר חיים למערער, עו"ד מיכאל שקד למשיבה. 28.3.95).
ע.פ. 6014/92 - ג'מאל ופארס שרוף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעיסקת הירואין וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. ביום 13.8.91 התבצעה עיסקה של יבוא הירואין מלבנון לישראל. בשעות הצהריםעוכבה מכונית מסחרית בכביש קרית שמונה מטולה ובחיפוש ברכב נתגלתה שקית ובה 3ק"ג הירואין. בכלי רכב זה היו שניים: אחד סלימאן והשני שיבאן. כשעה וחצי לאחרמכן עיכבה המשטרה סמוך למבואות קרית שמונה מכונית פרטית שהיו בה המערערים.במכוניתם נערך חיפוש ולא נתגלה דבר. שיבאן נחקר במשטרה, הודה במעורבות ביבואהסמים, ולדבריו פעל עבור שני המערערים. לאחר מכן הועמד לדין, הודה ונדון ל-4שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. שיבאן הוא העד המרכזי מטעם המדינהלהוכחת אשמת המערערים ואשמת סלימאן. במשפטו של סלימאן העיד שיבאן על חלקו של זה
בפרשה וביהמ"ש הגיע למסקנה כי סלימאן אשם בהחזקת הסם, שהרי הוא נתגלה במכוניתשנהג בה, אך לא בעיסקת הסמים. כיוון שכך דן אותו ביהמ"ש ל-30 חודשים מאסר בפועלושנה מאסר על תנאי.
ב. המערערים הואשמו בעבירות של עיסקה בסמים ובהחזקת הסם. משנקרא שיבאן להעיד,הוכרז כעד עויין והתביעה הגישה את האמרות שמסר במשטרה. ביהמ"ש החליט לקבל אתהאמרות לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, העדיף את גירסת שיבאן במשטרה על פני עדותובמשפט, ומצא חיזוק לעדותו. הסניגור עמד על כך שככל שהנאשמים מואשמים בביצועעיסקה בסמים, זכותם היא לחקור את מי שהיה מעורב בעיסקה מן הצד השני. הפרקליטותשביקשה לא לחשוף את הספק חזרה בה מן האישום ככל שהוא מייחס להם עיסקה בסם. עםזאת בעינו עמד האישום בהחזקת הסמים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בהחזקתהסם וגזר לג'מאל, שהיה הדמות הדומיננטית בפרשה, 10 שנים מאסר בפועל ו-3 שניםמאסר על תנאי ולפארס 8 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור עלההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ג. היה דרוש "חיזוק" לאמרה של שיבאן, הן משום שנתקבלה לפי סעיף 10א', והןמשום שהיה "שותף בדבר עבירה". חיזוק אחד נמצא בכך ששני המערערים ניצפו כשהםמגיעים לקרבת מקום מחבוא הסם, מתעכבים ליד הרכב של שיבאן, ומחליפים ביניהםדברים, ושיבאן אף נכנס לתוך רכבם. חיזוק נוסף הוא בשקריהם של המערערים שמצאו אתביטויים בכמה וכמה מעובדות היסוד המוכחות.
ד. אשר למידת העונש - הפער בין העונשים שהוטלו על המערערים לבין העונשיםשהוטלו על שיבאן ועל סלימאן הוא רחב מאד. גם אם לוקחים בחשבון את העובדה ששיבאןשיתף פעולה עם המשטרה וחשף את חלקם של המערערים בפרשה, ומשום כך ראוי הוא להקלהמסויימת בעונש, וגם אם לוקחים בחשבון שהמערערים הם ששידלו את שיבאן למעשהוהתכחשו למעורבותם, עדיין הפער הרחב בעונשים אינו מתקבל על הדעת מבחינת מדיניותאחידות הענישה. הוא הדין, וביתר שאת, בפער שבין העונש של המערערים לבין עונשושל סלימאן. מטעם זה בלבד הוחלט להתערב במידת העונש ולהפחית שנתיים מן המאסרבפועל של כל אחד מן המערערים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, טל. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. זיו למערערים,עו"ד ח. ארצי למשיבה. 9.3.95).
בג"צ 4251/94 - המועצה הערבית לחינוך ותרבות בנגב נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*העסקת מורים לא מוסמכים במגזר הערבי(העתירה נדחתה).
א. עתירה זו עניינה העסקת מורים בלתי מוסמכים בבתי הספר הערביים בנגב. העותרתטוענת כי העסקת מורים בלתי מוסמכים פוגמת בחינוך הערבי בנגב וגוזלת מקומותעבודה ממורים מוסמכים. העתירה נדחתה.
ב. מתוך הודעת המדינה עולה כי גם היא סבורה שיש להימנע ממינוי מורים בלתימוסמכים, אך הדבר הוא בגדר הכרח בל יגונה. המצב איננו בחירה בין מורים מוסמכיםלבין מורים לא מוסמכים, אלא בחירה בין מורים לא מוסמכים לבין כיתות שלא יהיובהן מורים והשארת מאות ילדים ללא מורים כלל. אין מניעה שבדין להעסיק מורה בלתימוסמך בבית ספר, ודיני החינוך אינם מחייבים העסקת מורים מוסמכים בלבד. במצבהדברים שבו קיים קושי גדול למצוא מורים מוסמכים ללמד בבתי ספר ערביים בנגב, איןברירה אלא להיעזר במורים בלתי מוסמכים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, גב' דורנר. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פאיזשרקאוי לעותרת, עו"ד יהושע שופמן למשיבים. 29.3.95).
ע.פ. 712/94 - זיאד ג'בארי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשה סדום במפגר. *כשרותם של לוקים בנפשם לעדות. *מידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 11/93 - הערעור נדחה).
א. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום שימש המערער כמואזין במסגד הכפר טייבה בומתגורר גם המתלונן. המתלונן הינו מפגר בשכלו ובתקופה נשוא האישום היה כבן 32שנים, כאשר התפתחותו השכלית הגיעה כדי זו של ילד כבן 8-6 שנים. המערער הואשםבביצוע שני מעשי סדום במתלונן בשתי הזדמנויות. בשנים 1989 ו-1990, בשעת לילהלאחר תום התפילה במסגד. טענת ההגנה היתה שלא ניתן לסמוך על עדותו היחידה שלהמתלונן שהוא מפגר. ביהמ"ש הגיע למסקנה שניתן לסמוך על עדותו של המתלונן, אךיחד עם זאת יש להתייחס לעדותו כאל עדות "קטין" הטעונה "דבר לחיזוק" כאמור בסעיף55(ב) לפקודת הראיות. את ה"חיזוק" מצא ביהמ"ש בעדויות שונות שבאו לפניו. לפיכךהרשיע את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ושנתייםמאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. הסניגור טוען שביהמ"ש לא היה ער לפגמי המהימנות בעדות המתלונן. אולם איןביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאי מהימנות אלא במקרים נדירים ואין זה אחד מהם. טענהאחרת בפי הסניגור כי היה שיהוי בהגשת התלונה מצד המתלונן. אולם, ניתן הסברהמניח את הדעת לשיהוי זה, בכך שהמתלונן ואמו חששו כי תלונתם תדחה נוכח הבדליהמעמד שבינם לבין המערער, שהוא המואזין של הכפר, וכן ברצון להימנע מן הבושההכרוכה בתלונה מסוג זה. ואכן, התלונה לא הוגשה ע"י המתלונן או אמו, אלא ע"ידודו של המתלונן מיד לאחר שהדבר נודע לו. ביהמ"ש זקף לחובת המערער את העובדהשההגנה טענה כי המתלונן "הודה" בפני האימאם של הכפר כי טפל עלילת שווא עלהנאשם, וההגנה לא הביאה את האימאם לעדות. הסניגור מתרעם על כך, אך ביהמ"ש יכולהיה להתייחס לאי העדת העד כמשקל בהרשעה.
ג. טענה אחרת היתה נגד ההסתמכות על עדותו של מפגר בשכלו. לעניין העדת קטיניםולוקים בנפשם (חולי נפש ומפגרים), אימץ הדין בארצנו את ההסדרים שהתגבשו בשעתובמשפט המקובל באנגליה. לעניין של קטינים, יושמה אצלנו הלכת המשפט המקובל בהסדרחקוק. במישור הפלילי - בחוק סדר הדין הפלילי ופקודת הראיות, ובמישור האזרחי -בתקנות סדר הדין האזרחי ופקודת הראיות. לעניינם של הלוקים בנפשם אומצה הלכתהמשפט המקובל בפסיקה המקומית. בפני בתי המשפט ניצבה לצד שאלת הכשירות להישבע,כשהיה צורך בשבועה, בעייה נוספת שהתייחסה לאפשרות שכושר ההעדה שלהם נפגם בשלהליקוי הנפשי. נקבע מבחן שעיקרו בבדיקה אם על אף המחלה או הפיגור העד מביןמשמעותה של שבועה ומבחן המיועד לסלק את החשש לפגיעה ביכולת ההעדה, שעיקרובבדיקה אם המחלה או הפיגור גרעו בפועל מכושר ההעדה של העד. במקום שבו הלוקהבנפשו אינו עומד במבחן האמור ניטלת ממנו הכשרות להעיד. עם זאת, כשהלוקה בנפשולא נפסל לעדות - דינו כדין כל אדם בהקשר זה.
ד. כשרותם לעדות של הלוקים בנפשם נבחנת גם היום באותו מבחן כפול, בכפוףלשינויים המתחייבים מביטול השבועה והמרתה באזהרה. מרכז הכובד עבר למבחן "כושרההעדה" לאמור - לבחינה מדוקדקת אם ובאיזו מידה נפגע כושר ההעדה של הלקוי בנפשו,ומבחן הבנת השבועה עבר למבחן חילוני של המודעות לחובה החברתית אזרחית לומר אמתבעדות בביהמ"ש מכוחה של האזהרה. מקום בו עומד חולה הנפש או המפגר במבחן כשרותזה, עדותו מתקבלת באזהרה ככל עד ואין היא טעונה תוספת ראייתית. דרישת התוספתנותרה נחלת העד הקטין לבדו.
ה. כמתחייב מן האמור לא היה מקום לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי קיימת בנסיבותהעניין דרישה פורמלית לקיומו של "דבר לחיזוק" לעדותו של המתלונן בשל היותו מפגרשגילו השכלי כגילו של קטין. עם זאת, כמו לגבי כל עדות, רשאי היה ביהמ"ש לקבוע,
שאין הוא מוכן לבסס הרשעה על פי עדות יחידה בשל ליקוי מהימנות זה או אחר, וכימצא לאותה עדות "חיזוק" המסלק את חששותיו ומאפשר לו להרשיע על פיה את הנאשם. כךשל"משגה" האמור של ביהמ"ש אין משמעות לעניין ההרשעה. לפיכך יש לדחות את הערעורכנגד ההרשעה.
ו. אשר לעונש - הסניגור העלה נסיבות מקילות בכך שחלף זמן רב מאז התרחשותהאירועים ועד להגשת האישום וכן עברו הנקי של המערער. אשר לריחוק העונש ממועדביצוע העבירה - לעניין זה יש השלכה על מידת העונש. ברם, בהתחשב בטיבה של העבירהבה הורשע המערער, ובעיקר גורם השימוש בכח ואופיו המביש והמבזה של המעשה, איןלומר כי בנסיבות העניין היתה הצדקה לגזור על המערער עונש קל מזה שנגזר עליו בשלחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה. הוא הדין באשר לעבר הנקי של המערער והעובדה כי פרטלכשלון הנוכחי מקיים העורר אורח חיים נורמטיבי. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מעובדותאלו ואין לומר כי הפריז לחומרה בעונש שגזר. ככלל, אין ביהמ"ש העליון מתערבבמידת העונש אלא בנסיבות חריגות שבהן נפלה טעות משפטית בהחלטה של הערכאההראשונה ובנסיבות העניין אין לומר שכך הם פני הדברים.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט קדמי. הוסיף הערה השופט מצא כי על פי הדין אכן עדותושל לקוי בנפשו אינה טעונה "חיזוק". אפשר כי היעדרה של דרישה פורמלית לחיזוקראייתי לעדותו של לקוי בשכלו היא בבחינת חסר בדין הטעון השלמה, ברם לעדותו שלהמתלונן בפרשתנו נמצא חיזוק בעדויות אחרות. בנסיבות אלה אין צורך להידרש לשאלהאם ובאלו נסיבות יהיה זה ראוי להשתית הרשעה על עדותו היחידה של הלקוי בנפשושאין לה כל תמיכה בראיה אחרת.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טל. החלטה - השופט קדמי, הוסיף הערה השופט מצא.עו"ד גורן למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 9.3.95).
ע.א. 1999/92 - אליהו חדד נגד פקיד שומה נתניה
*פסילת ספרים לצורך מס הכנסה. *"סיבה מספקת" לאי רישום תקבול(מחוזי ת"א - עמ"ה 177/91 - הערעור נתקבל).
א. המערער הוא חקלאי במושב ניצני עוז. הוא לא הוציא קבלות לגבי שני תקבוליםשקיבל משני סיטונאים. התקבולים ניתנו למערער בשיקים: האחד על סך 378 ש"ח,והאחר על סך 480 ש"ח. את השיקים הפקיד המערער בבנק, ואת שני התקבולים רשם בספרתקבולים ותשלומים שהוא מנהל. לפני שנערכה הביקורת אצל המערער, הוציאה תנועתמושבי העובדים, מחלקת המיסים, חוזר שכותרתו "פטור מהוצאת שוברי קבלה על תקבוליםממשווקים מורשים מסויימים". בחוזר נאמר כי נציבות המס פטרה את החקלאים מחובתרישום שוברי קבלה עבור התקבולים "מהמשווקים המורשים שלהלן...". בסופו של החוזרהובאה רשימת "המשווקים המורשים הכלולים בהסדר". שמותיהם של שני המשווקים שמהםקיבל המערער את התקבולים אינם מנויים ברשימה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערער כי לא ראה את החוזר אם כי ידע עליו וכי"טעה בתום לב בסברו כי ההקלה האמורה חלה לגבי כל משווק מורשה". כן שוכנע ביהמ"שכי למערער לא היתה כוונה להעלים את שני התקבולים. אעפ"כ דחה ביהמ"ש את ערעורושל המערער על החלטת המשיב לפסול את ספריו וזאת בהסתמך על סעיף 145ב'(א)(1)לפקודת מס הכנסה הקובע כי "נישום הרושם תקבוליו ב... שובר קבלה... ולא רשם בהםתקבול... יראו את פנקסיו בלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבהמספקת לאי הרישום...". לדעת ביהמ"ש המחוזי ראוי לקבוע כי במקום שנישום הוכיחשניים אלה: כי לא התכוון להעלים את התקבול, וכן כי שיטת הרישומים שלו אינהמצביעה על רשלנות או הזנחה מצידו - תהיה בכך "סיבה מספקת" לאי רישומו של התקבולוכי לא יהיה מקום במקרה כזה לפסול את ספרי הנישום בשנת המס. אלא שביהמ"ש המחוזי
הסיק מפסקי הדין של ביהמ"ש העליון כי אין להסתפק בשני המבחנים האמורים ולפיכךאין בידו ברירה אלא לדחות את ערעורו של המערער. הערעור נתקבל.
ג. התוצאות מאי קבילות פנקסים הן קשות עבור הנישום. אמת המידה שנקבעה בפסיקהל"סיבה מספקת" לאי רישום של תקבול איננה מבוססת על יסוד נפשי של הנישום. המבחןהוא מבחן אובייקטיבי, היינו מבחנו של הנישום הסביר, אם היה פועל בנסיבות הענייןכפי שפעל הנישום במקרה המיוחד. הטעם לדבר הוא כי מטרת ההוראה שבסעיף145ב'(א)(1) לפקודה אינה רק מניעת השתמטות מכוונת מתשלום מס, אלא אף ליצורמסגרת ארגונית, אשר תמנע שיכחה, הזנחה ורשלנות. הכנסת יסוד סובייקטיבי תסכל אתהמטרה החקיקתית של ההוראה. הצעתו של שופט ביהמ"ש המחוזי כי על הנישום יהיהלהוכיח שני תנאים מצטברים ל"סיבה מספקת" כאמור לעיל, אינה בגדר פרשנות לסעיףהנ"ל, אלא חקיקתו מחדש. העולה מכך כי על פי ניסוחו של סעיף 145ב(א)(1) דהיוםוהמטרה החקיקתית העומדת מאחוריו, אין סיבה שתצדיק שינוייה של ההלכה שנשתרשהבפסיקה בדבר קיומו של מבחן אובייקטיבי.
ד. מכאן באים לשאלה אם במקרה דנן היתה למערער "סיבה מספקת" לאי רישוםהתקבולים. גם לפי המבחן האובייקטיבי, עשוי תום הלב להיות בעל חשיבות, אך איןהוא גורם מכריע. עוד נפסק כי טעות בתום לב הנובעת מטעות בחוק, אין בה כדי להוות"סיבה מספקת". מכאן טענת ב"כ המשיב כי במקרה דנן אכן מדובר בטעות בחוק, כיווןשרשימת המשווקים שבחוזר היא חלק מהדין, לפיו יש בסמכותו של נציב מס הכנסה לפטורנישום מרישום, במקרים מסויימים. ברם, הנחתו של המערער היתה כי ההקלה האמורה חלהלגבי כל משווק מורשה. הנחה זו של המערער היתה הנחה כנה בנסיבות המקרה, בו לאמתפרסמת הוראה כגון זו שבחוזר ב"רשומות" וממילא לא חל עליה הכלל שאי ידיעת החוקאין בה כדי לפטור. יש על כן יסוד לטענה כי המערער טעה טעות שבעובדה. סעיף 17לחוק העונשין, בדבר טעות שבעובדה, לא חל אמנם במקרה דנן, כשאין מדובר באחריותפלילית. אולם סבירות מחדלו של המערער, כשלא הוציא קבלות על שני התקבולים, היאשעומדת במבחן קיומה של "סיבה מספקת".
ה. מכל מקום, גם אם אין מדובר בטעות עובדתית, הרי שמדובר בטעות במצב משפטילגבי היקף הפטור שנתן נציב מס הכנסה. גם טעות כזאת ראוייה להגנה בנסיבות המקרה,כשעומדת היא בתנאים שנקבעו בסעיף 34 י"ט לחוק העונשין (תיקון מספר 39) הקובע כי"לעניין האחריות הפלילית אין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקבטעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתהבלתי נמנעת באורח סביר". אכן, עניינו של סעיף 145 לפקודה אינו באחריות פלילית,אולם היא הנותנת. אם טעות בלתי נמנעת באורח סביר משמשת סייג לפליליותו שלהמעשה, על אחת כמה וכמה שצריכה היא להיות "סיבה מספקת" לעניין סעיף 145ב'(א)(1)לפקודה. לפיכך דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - השופט גולדברג, הוסיףהערה קצרה השופט חשין. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד אביה אלף למשיב. 1.3.95).
בג"צ 6083/92 - צעירי אגודת חב"ד - נגד שרת החינוך והתרבות ואח'
*המבחנים לסוגי פעילות לצורך הקצאת כספים לפעולות תרבות(העתירה נדחתה).
א. העותרת עוסקת בפעילות להפצת תורת ישראל. היא פנתה למשיבים בבקשת תמיכהואלה אכן מכירים בחובתם לתמוך בעותרת. המחלוקת בין הצדדים נותרה, לאחר מגעיםתוך כדי הדיון בבג"צ, בשאלה של סיווג חלק מפעילויות העותרת, אם הן בגדר "הרצאה"כטענת העותרת, ועל כן מגיע לה סכום פלוני בגין אותה פעילות, או שהן בגדר"שיעור" כטענת המשיבים ועל כן מגיע בגינן סכום אלמוני, נמוך ממנו. העותרת טוענת
כי המשיבים אינם רשאים לפרש את המבחנים אלא ליישמם, ועל כל פנים פירושם שלהמשיבים, כך הטענה, לוקה באי סבירות קיצונית. המשיבים טוענים כי זכותם לפרש אתהמבחנים וכי פירושם הוא סביר. העתירה נדחתה.
ב. הקצאת הכספים נעשית מכח "מבחנים לחלוקת כספים לצורך תמיכה במוסדות ציבור".מבחנים אלה נעשו על יסוד ההסמכה הקבועה בסעיף 3א' לחוק יסודות התקציב. גדרהמחלוקת הינה לאיזה מבין שתי פעילויות שונות יש לשייך את פעולתה של העותרת. כדילתת תשובה לשאלה פרשנית זו התברר כי חסרים נתונים באשר לפעילותה, השנויהבמחלוקת, של העותרת במתן הרצאות (כטענתה) או שיעורים (כטענת המשיבים). הצדדיםזומנו במיוחד לשם כך והעותרת נתבקשה לפרט פעולותיה הלכה למעשה. העותרת לא הגישהפרטים כפי שנתבקשה. במצב דברים זה, כאשר אין בפני בג"צ תשתית עובדתית, עומדתלמשיבים "חזקת הכשרות". ההנחה היא כי המינהל פועל כדין, והנטל מוטל על העותרלהצביע על פגם שנפל בפעולת המינהל. בכל החומר שהוגש אין תשתית עובדתית, שעליהניתן לבסס טענת אי חוקיות. בנסיבות אלה עומד המינהל בחזקת כשרותו ודין העתירהלהידחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיאברק. עו"ד ר. יאראק לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 7.3.95).
בג"צ 6862/93 - צעירי אגודת חב"ד - נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*המבחנים לסוגי פעילות לצורך הקצאת כספים לפעולות במסגרת הלימודים הפורמליים בבתי ספר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. במסגרת משרד החינוך והתרבות פועלת וועדת תמיכות. הוועדה פועלת על פי"מבחנים לחלוקת כספים לצורך תמיכה במוסדות ציבור" שנקבעו מכח האמור בחוק יסודותהתקציב (סעיף 3א'). העותרת פנתה לוועדת התמיכות כאשר חלק מבקשותיה כוונו לתמיכהבמפעלי תרבות (נושא 60 במבחנים לחלוקת כספים). בקשתה נדחתה והשאלה היא אם בדיןקבעה וועדת התמיכות, כי בגדר תמיכה במפעל תרבות, לא תינתן תמיכה עבור פעילותהמבוצעת במסגרת החינוך הפורמאלי. העותרת מבקשת להביא את אנשיה אל תוך בתי הספרוגני הילדים כדי להמחיש ולהסביר את מהות החגים הממשמשים ובאים. וועדת התמיכותסירבה לממן פעילות זו בנימוק שאין משרד החינוך מממן פעילויות תרבות בשעותהלימודים. פעילויות אלה ממומנות ע"י המשרד עצמו, בדרך של העסקת גננות ומורים,ואין זה ראוי, כך קבעה הוועדה, כי משרד החינוך יממן מימון כפול של אותן שעותלימוד. העתירה נדחתה.
ב. העותרת טוענת שאין להגביל את הפעילות התרבותית לפי נושא 60 כאמור, כאשרהיא ניתנת במסגרת החינוך הפורמאלי. העותרת מצביעה על כך כי נושא 59 למבחניםשעניינו "תרבות תורנית וחרדית - שיעורי תורה מחוץ למסגרת לימודים פורמליים...",נקבע במפורש כי הפעילות תהיה "מחוץ למסגרת לימודים פורמליים במוסד חינוכי".דרישה זו אינה מוזכרת כלל בנושא 60 ולטענת העותרת "מכלל הלאו שבנושא 59 ניתןללמוד על ההן שבנושא 60". טענה זו אין לקבלה. נושא 59 מדבר על "שיעורי תורה"ושיעורים ניתנים בדרך כלל במסגרת הלימודים בבית הספר. לכן היה צורך להדגיש שאיןמדובר בשיעורים שינתנו במסגרת הלימודים הפורמליים. מה שאין כן בנושא 60 המדברבפעולות תרבות, כאשר סוגי הפעילות והנושאים הם ימי עיון, סמינריונים וכדומה,שמעצם טיבם אינם ניתנים במסגרת הפורמלית של בית הספר.
ג. לשונו של נושא 60 רחבה דייה כדי לכלול בחובה גם "סוגי פעילות" (שאינםשיעורים) המתבצעים בגדרי הלימוד הפורמלי. כמובן, מובנו של טקסט משפטי לא נקבעאך על פי לשונו. את הלשון יש להבין על רקע תכליתה. תכלית זו יכול שתביא להרחבתמובנה הרגיל של הלשון, ויכול שתביא לצמצום מובנה הרגיל של הלשון. בכל מקרה,
צריך שהתכלית תצביע על מובן שהלשון יכולה לשאת. התכלית כאן היא לסייע בפעילותשמחוץ למסגרת הלימודים הפורמליים, שכן הפעילות במסגרת הלימודים הפורמלייםממומנת ע"י משרד החינוך והתרבות. הקביעה שמשרד החינוך לא יממן מימון כפול אותןשעות לימוד מתבקשת מעצם מהותה של התמיכה. לפיכך הדין עם המשיבים.
ד. גם אם פירושו של נושא 60 מאפשר לכלול בו סוגי פעילות, כגון ימי עיוןוסמינריונים בגדרי החינוך הפורמלי, עדיין עומד לוועדת התמיכות הכח לקבוע לעצמהקווי מדיניות, לפיהם תינתן התמיכה רק לאותם סוגי פעילות המצויים מחוץ למסגרתהלימודים הפורמלית. צמצום זה בהיקף שיקול הדעת הוא לגיטימי. אין בו שינויהמבחנים, אלא צמצום עצמי של שיקול הדעת בגדרי המבחנים. צמצום זה מקויים כלפיהכל, באופן שוויוני וללא אפלייה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ד. לוין, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיאברק. עו"ד רנאטו יאראק לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 7.3.95).
בג"צ 4721/94 - קר שירותי רפואה בע"מ ואח' נגד שר הבריאות ואח'
*הסדר להענקת שירותים רפואיים בבתי חולים ממשלתיים לאחר שעות העבודת הרגילות(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא חברה פרטית העוסקת במתן שירותי הדמייה רפואיים, במיוחד באמצעותמצלמות גרעיניות. עתירתה היא למנוע מתן שירותים שמגישה המשיבה השלישית, הקרןלמחקרים רפואיים ופיתוח תשתית, (להלן: הקרן), לבתי חולים ממשלתיים. לשם הגשתשירותים אלה, מעסיקה הקרן רופאים ועובדים של בתי החולים כעובדיה, ומפעילה ציודורכוש בתי החולים שהם רכוש המדינה. התשתית לעתירה וריקעה הם הסדר שנעשה ע"י בתיהחולים הממשלתיים, על רקע המשבר החריף שפקד את בתי החולים כמו את כל מערכתהבריאות הממשלתית בישראל. הוקמה וועדה ממלכתית (וועדת נתניהו) וזו הגישה דו"חובו שורה של המלצות. ההמלצות נמצאות בתהליך של יישום וכדי להתגבר בתקופתהביניים על חוליי מערכת הבריאות הוחלט להיעזר בקרן שהוקמה עוד בשנת 1963 ביוזמתמשרד הבריאות.
ב. הקרן היא אישיות משפטית עצמאית. יו"ר הנהלת הקרן הוא מנכ"ל משרד הבריאותוההנהלה מורכבת מבכירי מנהלי בתי החולים הממשלתיים. עם הזמן הפכה מטרת הקרןלהשלים את עבודת בתי החולים, לנצל את פוטנציאל העבודה והציוד שבהם, לאפשר קיצורתורים ולייעל את המערכת כולה. דבר זה נעשה על ידה ע"י הפעלת חדרי ניתוח,מכונים, מעבדות וציוד אחר של בתי החולים הממשלתיים, במיוחד במשמרת שניהושלישית, בהיקף גדול. מרבית העובדים במשמרות הנוספות הם רופאי וצוותי בתיהחולים עצמם. את שכרם מקבלים הם מן הקרן ולא מן המדינה. הקרן אינה מנוהלת לשםעשיית רווחים ומנהליה אינם מקבלים שכר בעד הניהול. במידה ונותרים בידיה כספיםלאחר תשלום כל ההוצאות, נרכש בכספים אלה ציוד ונבנים מבנים עבור בתי החוליםואלה הופכים להיות רכוש המדינה.
ג. נגד ההסדר האמור יוצאים העותרים חוצץ. לטענתם, הקרן היא גוף פרטי לכלעניין ודבר, ולפיכך האפשרות הניתנת לגוף זה ולעובדיו לעבוד בבתי החוליםהממשלתיים נוגדת את החוק, במיוחד חוק המכרזים, ואת עיקרי המינהל התקין, ויוצרתאפליה ותחרות בלתי הוגנת. התחרות הבלתי הוגנת מתבטאת בין השאר בכך שהקרן יכולהלתמחר את שירותיה על הצד הנמוך מאחר ואין היא צריכה לרכוש את הציוד היקר שאתהשימוש בו מקבלת היא כמעט חינם מהמדינה, בעוד שמכונים פרטיים צריכים להשקיעממון רב בציוד, במבנים, ולכן עלות הטיפול שם צריכה להיות גבוהה יותר. העותריםמבקשים להפסיק את פעילות הקרן בבתי החולים, ואין הם מבקשים להגיש גם הם בבתי
החולים את אותם השירותים המוגשים ע"י הקרן. בכל מקרה סבורים הם שלשם ביצועפעילות מסוג זה יש צורך במכרז. העתירה נדחתה.
ד. הפועל היוצא מהיענות לעתירת העותרים יהיה אחד משניים: או שבתי החוליםיחזרו לעבוד במתכונת הקודמת שהביאה למצב הקשה של מערכת הבריאות; או שמתןהשירותים בתוך כתלי בתי החולים ייפתח לציבור הרחב במכרזים ליחידים ותאגידים.הממשלה ומשרד הבריאות לא בחרו ללכת באף אחת משתי דרכים אלה. ההסדר שבחרו הואמורכב, מיוחד, ייחודי, זמני ואיננו אידיאלי. ההסדר עשוי בנסיבות מסויימות שלאלעלות בקנה אחד עם סדרי מינהל תקין ולהוות מסווה לאפליה ולפגיעה בתחרות חופשית,אלא שעל פי המערכת העובדתית שנפרשה אין הדבר כך. ההסדר הוא טכניקה פנימיתהמאפשרת ניצול כח אדם וציוד של המדינה, על ידי עובדי המדינה בתוך מוסדותהמדינה, בלבוש משפטי שבלעדיו לא היה מתאפשר הדבר. כל זה נעשה כדי להגשיםמדיניות ממשלתית של ייעול בתי החולים הממשלתיים, הוצאתם מן המצוקה וקידום רווחתוטובת החולים וכל ציבור הנזקקים לשרותי בריאות ממלכתיים. בכל הנסיבות איןלהתערב בהחלטת המשיבים.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד ש. מינצר לעותרים, עו"ד אריה רומנוב למשיבים. 6.3.95).
ע.פ 4188+5235/93 - מרדכי לוי ואח' נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות ברשלנות(מחוזי ת"א - ע.פ. 1202/93 - הערעורים נדחו).
א. באחד הערבים, באוקטובר 1989, דיווח צוות תצפית של המשטרה על חשודה (להלן:המנוחה) שירדה ממונית, רכשה סם ושבה למונית. ראש צוות המעקב שהגיע למונית הורהלמנוחה לפתוח את פיה, כיוון שחשד כי הטמינה בו את הסם שקנתה. משסירבה, ניסהלאלצה לעשות כן בלחיצה על שני צידי לחייה. אותה עת נכנס שוטר נוסף למונית,התיישב מאחורי המנוחה ולפת את גרונה. בשלב זה נחלץ המערער מרדכי לוי (מוטי)לעזרת חבריו, אחז בידיה של המנוחה והצמידן לגופה כדי למנוע התנגדותה. בעקבותדווח בקשר, הגיעו למקום המערערים שמעון רחמים וירון קלדס. רחמים ניגש למונית,אחז בידה של החשודה ובידו השניה אחז בבטנה והצמידה למושב. בהמשך החליף המערערירון את אחד השוטרים באחיזה בגרון המנוחה לפרק זמן של חצי דקה. לאחר שחלפו כ-10דקות של מאבק ולחיצה רצופה על גרונה של החשודה ועל לסתותיה ולחייה, נחלש הדופקשל החשודה. צוות מד"א הוחש למקום ולאחר כמחצית השעה נפטרה המנוחה. מותה נגרםמחנק כתוצאה מהפעלת לחץ על צווארה ופיה.
ב. טענתם המרכזית של ששה נאשמים שהועמדו לדין בבימ"ש השלום היתה כי השיטהשנקטו בה בתפיסת המנוחה כדי למנוע ממנה לבלוע את הסם, היתה אז שיטה ידועהומקובלת במשטרה, והיא אושרה ע"י גורמי משטרה שונים ופרקליטות המדינה. ההנחייההיתה כי "עצם החיפוש בפה הוא לכאורה חוקי. באשר לסוגיית השימוש בכח, מקרים אלהייבחנו לפי קנה המידה הרגיל, תוך שימוש במבחני סבירות ושכל ישר". היועצתהמשפטית של המשטרה הפיצה את ההנחייה של הפרקליטות לגורמים שונים במשטרה והוסיפהכי "שוטר שיפעיל כח סביר, ורק באותה מידה הדרושה להוצאת הסם מפיו של חשודבהחזקתו לא יועמד לדין". לאחר קרות המקרה הנדון הוציאה פרקליטת המדינה סיכוםדיון חדש, שלפיו, "חיפוש בפה ללא הסכמת החשוד ותוך שימוש בכח - יאסר...". בימ"שהשלום הבהיר כי הכח שהופעל על המנוחה היה, בנסיבות העניין, בלתי סביר. ביהמ"שהוסיף כי שוטר סביר יכול היה לצפות שהמנוחה תקפח חייה עקב הפעלת הלחץ האמור.
ג. לאחר מכן בחן השופט אם ניתן לייחס לכל אחד מן הנאשמים אחריות למות המנוחה.הנחת המוצא של ביהמ"ש היתה שאין לייחס לנאשמים אחריות מכח דיני השותפות. בסופו
של דבר קבע ביהמ"ש שכל ששת השוטרים אשמים, בגרימת מוות ברשלנות וגזר לכל אחדמהם 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 1,000 ש"ח. שלושת המערערים ערערו לביהמ"שהמחוזי על הרשעתם וביהמ"ש דחה את ערעורם. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין מניעה עקרוניתלהטיל אחריות פלילית על נאשם מכח דיני השותפות, גם בעבירת הרשלנות. לדעתו,התקיים במקרה דנא "שיתוף פעולה מודע" בין הנאשמים, ופעולותיהם השונות התמזגולפעולה אחת שבמהלכה נגרם מות המנוחה. לדעת ביהמ"ש המחוזי הפר הצוות את חובתהזהירות המוטלת עליו בכך שהפעיל כח בלתי סביר על המנוחה. כן קבע כי קיימת זיקהסיבתית בין ההתרשלות של ה"צוות" לבין התוצאה הקטלנית. הערעורים, לאחר קבלתרשות, נדחו.
ד. כשמספר מעורבים בתוצאה אסורה פועלים בצוותא, ניתן לבחון את הבסיס המשפטילהטלת אחריות על כל אחד מהם משלוש נקודות מוצא. דרך אחת, בה הלך בימ"ש השלום,היא לבודד את חלקו של כל אחד מהמעורבים ולברר אם יש בו כדי להוות עבירה עצמאיתומושלמת; דרך שנייה היא זו שבחר בה ביהמ"ש המחוזי שהמעורבים באירוע פעלו כ"גוףאחד" ביצע את "האירוע העברייני" וכל הפעולות הנעשות ע"י אותו גוף שייכות לכולםאו לכל אחד בנפרד; אפשרות אחרת היא שמאמציהם של המעורבים באירוע תועלו אמנםלביצוע עבירה מסויימת, אלא שבמהלך הדברים סטה אחד מן המעורבים מהתכנית המקורית,וסטייתו היא שגרמה לתוצאה האסורה. סעיף 28 לחוק העונשין נועד להזהיר את הפרטשלא להסתבך עם אחרים במעשים אסורים, שכן הוא עשוי לאבד כל שליטה על חבריולעבירה ואז הוא מפקיד גורלו מבחינת אחריות הפלילית בידיהם, וכל עבירה אחרת אונוספת שתיעשה ע"י אחד מן העושים תיזקף גם לחובתו, אף במקום שלא עלה בדעתו כיהיא עלולה להיעשות.
ה. מי שנכון לתרום להגשמת מטרה משותפת, כשהוא מודע לפחות לאפשרות שהגשמת אותהמטרה כרוכה בפגיעה בערך חברתי מסויים - ראוי לענישה. אבן הבוחן לקיומה שלשותפות לעבירה היא מודעות המעורבים באירוע עברייני לאפשרות הפגיעה בערך חברתימסויים עקב פעילותם המשותפת. כיוון שכך אין שותפות מתוך רשלנות ולעבירהשברשלנות, הן אם מדובר בשותפות הומוגנית כמבצעים עיקריים בצוותא, והן אם מדוברבשותפות הטרוגנית תוך התווספות של משדלים או מסייעים. אם התוצאה האסורה נגרמהברשלנות, אין לדיני השותפות לפי סעיף 26 דריסת רגל בשאלת אחריות המעורביםלתוצאה שהתרחשה.
ו. האם ניתן לראות את המערערים כאשמים בביצוע עיקרי ומלא לגרם מותה של המנוחהברשלנות - מזה שנים רבות רווחת ההלכה שיסודות העבירה של גרם מוות ברשלנות זהיםליסודות עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין. המערערים חבו חובת זהירות כלפיהמנוחה, שכן מי שמפעיל סמכות שלטונית חב בעת הפעלתה חובת זהירות. המערערים נטלוחלק בחיפוש בו הופעל כח. היה עליהם לפעול למניעת האלימות כלפי המנוחה. כאמורפעלו השוטרים בהתאם לטכניקה ידועה של חילוץ סם מפי חשודים, טכניקה שאושרה ע"יהדרג הבכיר ביותר בפרקליטות ובמשטרה. משניתן היתר בנסיבות כאלה להשתמש בכחבגבול הסביר, אין מקום להלין על המערערים. במצב דברים זה יש להעמיד במבחןהסבירות את מידת הכח שהופעל ולא את עצם השימוש בו.
ז. האם פעלו המערערים כשוטרים סבירים - התשובה לכך היא שלילית. הפעלת כחבעצמה חריגה במקום כה רגיש בצווארה של המנוחה, משך זמן ניכר, חייבה אתהמערערים, כאנשים סבירים, להגיע למסקנה כי אין עליהם להמשיך ולתת יד לפעולההעלולה לסכן את שלום המנוחה. ההתנגדות הבלתי רציפה של המנוחה, כפי שעולה מןהעדויות, והצורך שהיה לה לאגור כחות חדשים, מצביעים על ניצני שבירתה, שחייבו
הרפיית הלחץ מצווארה. כך שהתנהגות המערערים נפלה מרמת הזהירות המצופה משוטרסביר.
ח. שאלה אחרת היא אם קיים קשר סיבתי בין התנהגותם של המערערים לבין התוצאההקטלנית. המערער ירון היה האחרון שלפת את צווארה של המנוחה במשך כחצי דקה.לצורך ביסוס הזיקה הסיבתית די בכך שלפיתה זו, כשהיא מצטברת לאחרות, תרמה למותהמערערת. חלקם של המערערים מוטי ורחמים הוא מהותי באירוע בכך שהתגברו על כחהתנגדותה של המנוחה, ע"י תפיסת כפות ידיה. התגברות על כח התנגדותו של קרבן,שנועדה לאפשר לאחר לבצע את זממו, אינה שותפות לרשלנות, אלא יצירת התנאיםההכרחיים, באופן עצמאי ונפרד, להשלמת התנהגותו של אחר, ועל כן היא מקיימת אתהזיקה הסיבתית. מכאן כי התנהגותו של כל אחד מן המערערים מהווה עבירה עצמאיתומושלמת של גרם מוות ברשלנות.
ט. טוענים המערערים כי אף אם הוכחו יסודות העבירה הרי שקיים סייג לפליליותמחדלם מאחר ומות המנוחה נגרם במהלך ביצוע הדין, כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין.שהרי בתקופה בה אירע המקרה עמדה בתוקף הנחייה המסמיכה את המערערים להשתמש בכח.אין ספק כי עצם קיומו של שיקול דעת אינו שולל את הבסיס המשפטי להעלאת הטענהשפעולות המערערים מהוות ביצוע הדין, כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק העונשין. אלאשאם הסמכות לעשות כאן מעשה אינה סמכות חובה אלא סמכות רשות בלבד, עלולה הטעותבהפעלת שיקול הדעת להוציא את המעשה מגדר המונח "ביצוע הדין".
י. פסק הדין נכתב מפי השופט גולדברג והוסיפו פסקי דין קצרים השופטתשטרסברג-כהן והשופט חשין. לדעתם, כל אחד מן המערערים חייב עצמו בעבירה של גרםמוות בהתרשלות, ומכיוון שמסקנה זו, שאליה הגיע גם השופט גולדברג, מספיקה כדילהרשיעם, העדיפו להניח לעת מצוא את שאר השאלות החשובות והעקרוניות שהועלו כשאלתשותפות לעבירת רשלנות וכיוצא באלה.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' שטרסברג-כהן, עוה"ד בכר עזריאל והורוביץלמערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 12.3.95).
בש"א 7132/94 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד תעשיות מרסי עפולה בע"מ
*בקשה למחיקה על הסף של ערעור על פס"ד חלקי שלא נתקבלה רשות להגישו (בקשת למחיקת ערעור על הסף - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו ערעור על פסק דיןחלקי של ביהמ"ש המחוזי שקיבל את ערעורו של המבקש על החלטת רשם ביהמ"ש המחוזיוקבע כי יש ליתן פסקי דין חלקיים נגד המשיבים. פסק הדין החלקי קבע את דרך עריכתהחיוב של המשיבים למערער ולאחר מכן ניתנה פסיקתה לפי פסק הדין החלקי המבטאת אתסכומי פסק הדין החלקי. הבקשה למחיקת הערעור על הסף נדחתה.
פסק דין חלקי אינו מהווה "החלטה אחרת" שעליה ניתן לערער ברשות בלבד. איןלקבל טענת המערער כי כל עוד לא ניתנה הפסיקתה לא ניתן סעד מסויים וממילא איןאפשרות להגיש ערעור. אין צורך לחכות למתן פסיקתה כדי להגיש ערעור בזכות. העובדהשפסק הדין החלקי אינו נוקב בסכום בשקלים שעל המשיבים לשלם, אינה הופכת אותו בשלכך בלבד ל"החלטה אחרת". פסה"ד החלקי קבע את המנגנון לעריכת חישוב הסכום הסופיעפ"י הנחיות השופט ומלאכת פסיקת הדין תמה. עריכת החישוב לצורך הפסיקתה אינה אלאפעולת לוואי שביהמ"ש הותיר לעורך הפסיקתה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' רחל ברכה למבקש, עו"ד יוסף מולאורלמשיבים. 2.3.95).
ע.פ. 7005/93 - מוריס דדון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער וחברו פרצו לבית וביצעושוד אלים. המערער איים על בתה של בעלת הדירה באמצעות אקדח ואף היכה אותה בראשהבקת של האקדח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר עלתנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. במסגרת העונש נלקחו בחשבון מספרעבירות נוספות. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
הטענה המרכזית של הסניגור היתה כי מן הדין היה להטיל על המערער עונש קל יותרמהעונש שהושת על השותף לעבירה, בהתחשב בעובדה שהשותף היה המבוגר ביניהם, היההרוח החיה בביצוע העבירות והמתכנן של המזימה. בנוסף לכך הודה המערער בביצועהעבירות ושיתף פעולה בחקירת המשטרה. גם באת כח המדינה הביעה דעתה כי מן הדיןהיה להקל במידה מסויימת בעונשו של המערער בהשוואה לשותף. לפיכך הוחלט כי המאסרבפועל בתיק הנדון יועמד על 5 שנים וכי המאסר על תנאי שהופעל יהיה מחציתו חופףומחציתו מצטבר כך שהמערער ירצה 6 שנים מאסר בפועל ולא 8 שנים.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' דורנר. עו"ד מ. גבע למערער, עו"ד גב' סיגלקוגוט למשיבה. 23.3.95).
ע.פ. 7115/93 - סועד גועבה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצוח יהודי על רקע חבלני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת נטלה עמה סכין מטבח מביתהונסעה לעיר העתיקה בירושלים שם הסתובבה וחיפשה יהודי כדי לדקור אותו. ביוםהמקרה ראתה שני תלמידי ישיבה הולכים ברחוב, התנפלה על האחד מהם ותקעה את הסכיןבעורפו וגרמה לו פצע עמוק. היא הוציאה את הסכין בכוונה לדקור את התלמיד השניורק עקב התערבותו של אחר שירה ברגלה נמנע הדבר. המערערת הועמדה לדין באשמה שלנסיון לרצח אך בעקבות עיסקת טיעון תוקן כתב האישום והמערערת הודתה בכך שהחליטהלדקור יהודי ולהטיל בו נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה. במסגרת עיסקתהטיעון ביקש התובע להטיל על המערערת עונש מאסר של 9 שנים ואילו הסניגור ביקשלהסתפק בעונש מאסר של 6 שנים. ביהמ"ש המחוזי החליט לגזור 9 שנים מאסר ובכך איןלהתערב. המערערת תקפה בסכין עובר אורח תמים רק באשר הוא יהודי. העונש הראויבכגון דא צריך שיהיה חמור במידה ההולמת את חומרת המעשה, עונש שיהיה בו גםלהרתיע בפני מעשים דומים. לכך יש להוסיף כי העונש שהוטל הוא במסגרת עיסקתהטיעון שבין הצדדים.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' לאה צמללמערערת, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבה. 9.3.95).
בש"פ 1353/95 - סאלם ז'נון נגד מדינת ישראל
*שינוי תנאי שחרור בערובה (ערר על סרוב לשנות תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם בעשייתעיסקה ב-6 ק"ג סמים מסוג קאנאביס ובהדחה בחקירה והוחזק תחילה במעצר במשך למעלהמ-3 חודשים. לאחר מכן, ביום 19.10.94, אופשר לו להשתחרר בערובה, אך הותנהשיימצא בביתו של מי שערב לו במשך כל שעות היום. עתה, משטרם נסתיים משפטו, הגישהעורר בקשה לשנות את תנאי השחרור בערובה. בקשתו נדחתה והערר על כך נדחה.
קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישומים נגד העורר;מהות העבירה וכמות הסם מצדיקות למעשה מעצר עד תום ההליכים, וקל וחומר מתן צולשחרור בערובה בתנאים מכבידים המגבילים את חופש התנועה של הנאשם; בקשת העוררהיתה מבוססת במידה רבה על הטענה שעד התביעה הראשי עומד בעצמו לדין ומשפטו עלוללהימשך זמן רב, אך מתברר כי משפטו של העד עומד לפני סיומו; העורר הואשם גם
בהדחה בחקירה ואף זה גורם משפיע בכיוון הצורך להגביל את תנועותיו של העורר;לעורר הרשעה קודמת בגין סחר בסמים שבגינה נדון בעבר ל-3 שנים מאסר. לפיכך איןלשנות את תנאי השחרור בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד גב' שרון מן-אורין למשיבה.10.3.95).
בש"פ 1113/95 - אוסמה ווחיד קאסם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של גרם חבלהחמורה בנסיבות מחמירות, בשל תקיפת המתלונן עראפת קאסם ופציעתו בסכין. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי ביהמ"ש המחוזי לאנתן משקל נאות לטענת "הגנה העצמית" שהעלה העורר נגד האישום ועל כן שגה בקביעתוכי קיימת תשתית ראייתית מספיקה לביסוס ההחלטה בדבר החזקה במעצר עד תום ההליכים.הערר נדחה.
טענת ההגנה העצמית היא כי המתלונן תקף את העורר ואיים לפגוע בו בסכין יפנית.ברם, ביהמ"ש המחוזי שלל גירסה זו ועיון בהודעות שניים מבני משפחתו של העורר,שנקראו לתמוך בגירסתו, מלמדת כי לא זו בלבד שלא תמכו בה אלא אף החלישו אתמהימנות הטענה. הסניגור מעלה בקשה להורות על "תחליף מעצר" כשהוא מצביע על עברוהנקי של העורר והעובדה שנערכה סולחה בין המשפחות. גם בהקשר זה אין הצדקה להתערבבהחלטת השופט. מדובר בגילוי חמור של פנייה "קלה" לסכין לצרכי פתרון סכסוך ביןאישי של מה בכך. הסכינאות הפכה לנגע המכה בחברתנו בכל פה, ומאיים להפוך לשיגרהאם לא ייבלם בעוד מועד. די בכך כדי להצדיק החזקה במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד א. גורן לעורר. 28.2.95).
בש"פ 1272/95 - ירון פיטוסי נגד מדינת ישראל
*ערר נוסף על החלטה לעצור עד תום ההליכים (הערר נדחה).
בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזידחה את עררו. הבקשה למתן רשות לערר נוסף לביהמ"ש העליון נדחתה. בבסיס הבקשהעומדת הטענה כי נתגלה חומר ראיות חדש, שלא היה לנגד עיניהן של שתי הערכאות שדנובעניין עד כה, ואשר מכוחו מתערערת התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת האשמההמיוחסת למבקש. במצב דברים זה, ההליך הנכון הוא הגשת בקשה לעיון חוזר בשל כךשנתגלו עובדות חדשות ונשתנו הנסיבות ולא להגיש ערר נוסף.
בשולי הדברים יש להעיר כי לעניין קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחתהאשמה, במסגרת הליכי דיון בבקשת מעצר עד תום ההליכים, לא יזקק ביהמ"ש אלאלראיות קבילות העומדות לעיונו של הנאשם, בכפוף לדיני החסיון. אין התביעה רשאיתלעשות בהקשר זה שימוש ב"מידע חסוי" המוצג לעיני השופט לבדו.
(בפני: השופט קדמי. המבקש לעצמו, עו"ד אריה פטר למשיבה. 6.3.95).
בש"פ 1189/95 - מדינת ישראל נגד מאיר אסור
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (גניבת נשק ואינוס) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
בכתבאישום שהוגש נגד המשיב ביום 6.3.94 יוחסו לו התפרצות שבה נגנב אקדח, שלושה מעשיאינוס במתלוננות שונות ונסיון אינוס במתלוננת רביעית. עם הגשת כתב האישום הורהביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בתום השנה למעצר ביקשה המדינה להורות עלהארכת המעצר בשלושה חודשים נוספים לפי סעיף 54 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
לאחר שכפר המשיב באשמה, בישיבה מיום 24.3.94, נקבע משפטו לשמיעת ראיותלשלושה מועדים בחודש מאי 1994. ברם, כחודש לפי תחילת הבירור שיחרר המשיב את
סניגורו הראשון ומינה את הסניגור הנוכחי. סניגור זה ביקש שהות לניהול מו"מ עםהתביעה וביהמ"ש נעתר לו והסתפק בקביעת מספר תזכורות. ביום 27.6.94 חזר הסניגורוהודיע כי המשיב כופר בכל העובדות הנטענות. אז נקבע התיק לשמיעה לשורה שלמועדים חדשים בדצמבר 1994 ובינואר 1995. מאז מתברר המשפט והולך ולשמיעתו הוקדשוישיבות נוספות בחודשים פברואר ומרץ וראשית חודש אפריל. לסניגור היה חלק מרכזיועיקרי בגרימת הביטול של הישיבות שנקבעו ולפיכך יש הצדקה להאריך את המעצר עדתום ההליכים. לעניין זה יש לייחס משקל מרכזי לחומרה המופלגת של העבירותהמיוחסות למשיב.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' חיה כגן-זנדברג למבקשת, עו"ד ח. קאזיס למשיב.5.3.95).
ע.פ. 1180/95 - מיכאל מור יוסף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון ליצור משתיקי קול לנשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, מסגר במקצועו, תושב קריתארבע, נתבקש ע"י פלוני לייצר משתיק קול לרובה. המערער ניסה לייצר משתיק קול אךניסיון ירי הראה שהנסיון נכשל. הוא ניסה שוב לייצר משתיק קול לתמ"ק עוזי וגםבכך נכשל. בגין נסיונותיו קיבל המערער מפלוני 4,000 ש"ח. המערער הורשע על פיהודאתו בנסיון לייצר נשק. נערך הסדר טיעון שבמסגרתו ביקשה המדינה עונש מאסרבפועל שלא יעלה על 10 חודשים וכן מאסר על תנאי. המערער העלה את נסיבותיוהאישיות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 10 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאיוהערעור על חומרת העונש נדחה. התנהגותו של המערער חמורה. הוא נתן ידו ליצירתנשק אשר ברור מעצם מהותו, משתיק קול, כי הוא נועד לפעילות עבריינית. הוא עשה כןתמורת בצע כסף. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבות האישיות של המערער שאינן קלותוהעונש שהוטל עליו - עונש שהינו במסגרת עיסקת הטיעון - אינו חורג ממדיניותהענישה הראויה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ברק.המערער לעצמו, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 13.3.95).
בש"א 1310/95 (ע.א. 328/94) - יפה מילר נגד אילן יוסף ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד
(בקשה לעיכוב ביצוע החלטה - הבקשה נתקבלה).
המבקשת הגישה ערעור על פסק דיןשבו נדחתה תביעתה נגד המשיבים. אלה האחרונים לא התנגדו לכך שביצוע פסק הדיןיעוכב עד לבירור הערעור, בתנאי שהמבקשת תפקיד במזומן או בערבות בנקאית סכום כסףלפיצוי הנזקים שייגרמו להם עקב עיכוב הביצוע. ביהמ"ש קבע את סכום הערבות בשיעורשל 50,000 ש"ח כאשר הוא מסתמך על הערכת שווי הנזק הצפוי למשיבים בשל אי קבלתדמי שכירות עבור השימוש בדירה עד לסיום הדיון בערעור. בקשתה של המבקשת היאלפטור אותה מהפקדת ערבות כאמור, בהתחשב בכך שהיא השקיעה בדירה כ-25,000$ ואם לאתזכה בערעור יזכו המשיבים בהשקעה האמורה ויחד עם זה בפיצוי על הנזק האמור.הבקשה נתקבלה בחלקה.
השופט המחוזי אכן לא נתן דעתו לכך שאם יידחה הערעור יקבלו המשיבים דירה"משופרת", ומן הראוי לקזז "שווי" זה כנגד דמי השכירות שהמשיבים מאבדים. במצבדברים זה יש לעכב את ביצוע פסה"ד שניתן עד למתן פסה"ד בערעור, בתנאי שהמבקשתתפקיד ערבות בנקאית של 20,000 ש"ח לפיצוי המשיבים על הנזקים שיגרמו להם בשלעיכוב הביצוע אם הערעור יידחה. באשר לחישוב הנזקים יילקח בחשבון שוויה שלההשקעה שהשקיעה המבקשת לשיפור הדירה.
(בפני: השופט קדמי. 1.3.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 6975/94 - אימוץ ...........................................................162 ─* ע.פ. 6859+7066/93 - מידת העונש (ביצוע עבירות אינוס ע"י רופא במטופלותיו) .........162 ─* ע.פ. 6014/92 - הרשעה בעיסקת הירואין וחומרת העונש ...............................163 ─* בג"צ 4251/94 - העסקת מורים לא מוסמכים במגזר הערבי ..............................164 ─* ע.פ. 712/94 - הרשעה בביצוע מעשה סדום במפגר. *כשרותם של לוקים בנפשם ─ לעדות. *מידת העונש ..............................................165 ─* ע.א. 1999/92 - פסילת ספרים לצורך מס הכנסה. *"סיבה מספקת" לאי רישום תקבול .......166 ─* בג"צ 6083/92 - המבחנים לסוגי פעילות לצורך הקצאת כספים לפעולות תרבות ............167─* בג"צ 6862/93 - המבחנים לסוגי פעילות לצורך הקצאת כספים לפעולות במסגרת ─ הלימודים הפורמליים בבתי ספר .....................................168 ─* בג"צ 4721/94 - הסדר להענקת שירותים רפואיים בבתי חולים ממשלתיים לאחר שעות ─ העבודת הרגילות ..................................................169 ─* ע.פ. 4188+5235/93 - גרימת מוות ברשלנות ..........................................170 ─* בש"א 7132/94 - בקשה למחיקה על הסף של ערעור על פס"ד חלקי שלא נתקבלה רשות ─ להגישו ..........................................................172 ─* ע.פ. 7005/93 - חומרת העונש (שוד) ...............................................173 ─* ע.פ. 7115/93 - חומרת העונש (נסיון לרצוח יהודי על רקע חבלני) ....................173 ─* בש"פ 1353/95 - שינוי תנאי שחרור בערובה .........................................173 ─* בש"פ 1113/95 - מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) ................................174 ─* בש"פ 1272/95 - ערר נוסף על החלטה לעצור עד תום ההליכים ..........................174 ─* בש"פ 1189/95 - הארכת מעצר לפי סעיף 54 (גניבת נשק ואינוס) .......................174 ─* ע.פ. 1180/95 - חומרת העונש (נסיון ליצור משתיקי קול לנשק) .......................175 ─* בש"א 1310/95 - עיכוב ביצוע פס"ד ................................................175 ─
─