ע.א. 1570/92 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד פרופ' צבי ציגלר
*היותו של "ערב" לקוח של הבנק כדי להחיל עליו את חוק הבנקאות בדבר היחסים בין בנק ללקוח. *המדיניות בשינוי תקדימים של ביהמ"ש העליון. *חובותיו של בנק כלפי ערב מכח חוק החוזים. *אי גילוי פרטים חשובים לערב ע"י פקיד הבנק(מחוזי ת"א - ת.א. 1790/88 - הערעור נדחה).
א. ביום 16.9.87 פתח צבי רול חשבון בסניף של הבנק המערער (להלן: החשבון). עודבאותו יום הגיש רול בקשת אשראי בגובה של 100,000 ש"ח והחשבון החל לצבור יתרתחובה. כעבור כחודשיים הגיעה יתרת החובה בחשבון לכ-90,000 ש"ח והבנק הודיע לרולשעליו להמציא ערבים. רול פנה למשיב, גיסו, וביקש שיערוב לו. הוא לא סיפר למשיבעל מצב החשבון. ביום 6.12.87 באו רול והמשיב לסניף הבנק. לגירסת המשיב, אמרו לוגיסו (שנפטר בינתיים) ופקיד הבנק כי מדובר בערבות לחשבון חדש שהגיס עומד לפתוח.לפיכך הניח כי החשבון נמצא ביתרת אפס. לאחר חתימת הערבות המשיך החשבון לצבוריתרת חובה וביום 11.9.88 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד בעלי החשבון (רולואשתו) והערבים ובכללם המשיב לתשלום סכום של כ-193,000 ש"ח. המשיב קיבל רשותלהתגונן בטענה כי הבנק, באמצעות פקידו, הטעה אותו בכך שלא גילה לו מידע מהותישהיה נחוץ לו על מנת לשקול אם ליתן את ערבותו אם לאו. ביום 12.2.92 ניתן פסקדין שלפיו דין התביעה להדחות.
ב. השופט המחוזי האמין למשיב שגיסו ופקיד הבנק אמרו לו שהוא ערב לחשבון חדש.ביהמ"ש קבע כי חובתו של פקיד הבנק היתה לגלות למשיב שהחשבון נמצא ביתרת חובהוכי גילוי זה מתחייב הן מהדין הכללי (חוק החוזים - חלק כללי) והן מחוק הבנקאות(שירות ללקוח). ביהמ"ש הוסיף כי אי הגילוי גרם לכך שהמשיב הוטעה וחתם על כתבהערבות. כן קבע ביהמ"ש כי טענת המשיב אינה טענה בע"פ נגד מסמך בכתב וכי הודעתהביטול מטעמו של המשיב, בין אם באמצעות הבקשה לרשות להתגונן והתצהיר, ובין אםבאמצעות מכתב ששלח לב"כ הבנק ושלא הוצג בביהמ"ש, ניתנה כדין. על פסק דין זההגיש הבנק ערעור לביהמ"ש העליון. בסמוך לאחר הגשת סיכומי הצדדים, הגיש הבנקבקשה כי הערעור יידון בפני הרכב מורחב. את בקשתו נימק בכך שביום בו הוגשוסיכומיו ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פסק דין ליפרט (ע.א. 1301/91 פד"י מ"ז (3) 309)שהינו בעל השלכה משמעותית על תוצאת ערעור זה. בקשתו נתקבלה וההרכב הורחב והוגשוטיעונים נוספים.
ג. בפסק דין ליפרט נקבע ברוב דעות, על דעת השופטים מצא ואור, נגד דעתו החולקתשל הנשיא שמגר, כי ערב אינו לקוח של הבנק ולכן חוק הבנקאות אינו חל על ערבים.בפסק דין ליפרט הוגשה בקשה לדיון נוסף ע"י ליפרט אך בנק טפחות, שהיה שם התובע,הודיע לליפרט שאם יבטל את הבקשה לדיון הנוסף לא יגבה ממנו הבנק מאומה. לפיכך לאנתקיים הדיון הנוסף. ביני לביני, תוקן חוק הבנקאות ונקבע בו מפורשות כיהוראותיו יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי. השאלה שהתעוררה בענייננוהינה אם יש מקום לסטות מהלכת ליפרט ולקבוע שחוק הבנקאות חל על ערב גם לפניתיקונו, ואם במקרה דנא, כאשר גם לפי חוק החוזים צודק המשיב כפי שפסק ביהמ"שהמחוזי, האם יש צורך לדון בשינוי הלכת ליפרט. התעוררה השאלה מה בכלל צריכהלהיות הגישה לשינוי תקדימים של ביהמ"ש העליון.
ד. השופטת שטרסברג-כהן: בסקירת הפסיקה השונה בדבר שינוי תקדימים, הגישההמשפטית של משפטנים בשאלת שינויו של התקדים וההבהרות אימתי יש לסטות מתקדיםואימתי יש לאמץ תקדים, המסקנה היא שיש מקום בענייננו לבדיקה מחדש של התקדים כפישנקבע בפסק דין ליפרט. לגופו של עניין סברה כי יש לבטל את "הלכת ליפרט" ולקבועכי חוק הבנקאות חל על ערבים גם לפני תיקונו. כיוון שחוק הבנקאות חל על ערבים,וכיוון שצדק ביהמ"ש המחוזי שבענייננו הפר פקיד הבנק את ההוראות שבחוק הבנקאות,הרי בדין קבע ביהמ"ש המחוזי שהמשיב משוחרר מחבותו כערב גם מכוח חוק הבנקאות.
ה. יחד עם זאת ציינה השופטת שטרסברג-כהן כי גם מבלי לראות בערב לקוח - כמובנובחוק הבנקאות - היו מוטלות על הבנק חובות כלפי המשיב לפי דיני החוזים. השופטתדחתה את טענת הבנק כי טענתו של המשיב שחשב שאין בחשבון חוב קיים היא טענה בע"פנגד מסמך בכתב האסורה עפ"י סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה אזרחית עותמנית. דיןהטענה להידחות ראשית מטעם פרוצדוראלי שכן הבנק לא התנגד להשמעת עדות המשיבבנושא זה ונמצא כמי ש"ויתר" על זכותו לעשות כן; שנית, מן הבחינה העניינית, טענתהמשיב אינה טענה נגד המסמך - כתב הערבות - שכן אין הוא מכחיש את תכנו. טענתונוגעת ל"מום" שדבק במסמך ואין לחסמה על יסוד סעיף 80 הנ"ל. טענה אחרת של הבנקהיא כי לא ניתנה ע"י המשיב הודעת ביטול כדין של חוזה הערבות. הצעדים שנקט בהםהמשיב במסגרת התביעה שהוגשה נגדו די בהם כדי לבסס הודעת ביטול.
ו. הנשיא שמגר חזר בפסק דין קצר על עמדתו כפי שהביעה בפסק דין ליפרט, שם היהבדעת מיעוט, ושם קבע כי חוק הערבות חל על ערב וכי יש לראות בערב לקוח של הבנק.הנשיא הצטרף גם הוא לעמדה שיש מקום בענייננו לשינוי ההלכה, והבהיר גם שהדרךהמקובלת היא לבחינה חוזרת של הלכה ע"י הרכבת מותב של חמישה ויותר.
ז. השופט אור שהיה בין שופטי הרוב בפסק דין של ליפרט הגיע למסקנה שיש לדחותאת הערעור מן הטעם המבוסס על סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי). לאור מסקנה זומתייתר הצורך להכריע את הדין בהסתמך על הוראות חוק הבנקאות ולפיכך גם מתייתרתבחינתה מחדש של הלכת הרוב בפרשת ליפרט. מה גם שבינתיים תוקן חוק הבנקאות וממילאהוא חל היום על ערב, כך שאין צורך שביהמ"ש העליון יהפוך פסק דין שנתן. גם לעצםהעניין חזר השופט אור על דעתו כי אין לראות בערב לקוח של הבנק, ולפיכך לא חלחוק הבנקאות על ערב עד שהחוק שונה בעניין זה. גם השופט מצא, בפסק דין קצר, חזרעל עמדתו בפסק דין ליפרט ונימק הסכמתו לדחיית הערעור על יסוד חוק החוזים.
ח. השופט גולדברג הבהיר כי בירור נכונותה של הלכת ליפרט אינו מתחייב בערעורזה, נוכח קביעת ביהמ"ש המחוזי כי המשיב הוטעה ע"י הבנק לחשוב כי הוא ערב לחשבוןחדש ולפיכך לפי חוק החוזים הוא פטור מערבותו. למעלה מן הצורך הוסיף השופטגולדברג כי תקדים אינו יכול להיטלטל מצד אל צד כל אימת שהנושא מועלה מחדשלדיון, גם אם פורמלית אין ביהמ"ש העליון כבול לתקדימיו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד א.הרטמן למערער, עו"ד ח. פרוכטר למשיב. 19.3.95).
ע.א. 4644/91 - משה כובשי חברת תובלה ותעבורה בע"מ ואח' נגד בנק הפועלים
*התניית שירות בשירות" ע"י בנק. *תחולת דיני חוק הבנקאות על אף כל ויתור או הסכם נוגד(מחוזי י-ם - ת.א. 844/89 - הערעור נדחה).
א. המשיב מימן את עסקי החברה המערערת משנת 1982. בשנת 1983 נרכשו עבור המערערמס' 2, (להלן: המערער), מנהל החברה, ובני משפחתו, תוכניות חסכון פטורות מס למשך6 שנים בתשלומים חודשיים שנמשכו, עפ"י הוראת מנהל החברה, מחשבון החברה. בשנת1985 גדלה יתרת החובה של החברה והבנק שלח לה התראה. בתגובה האשים פרקליטה שלהחברה את הבנק בגידול החוב בכך שלא כיסה את משיכות היתר בכספי תוכניות החסכוןעל אף הוראת המערער. בדצמבר 1987 נתן הבנק לחברה הלוואה צמודה בסכום של350,000 ש"ח שהיתה אמורה להיפרע בתשלומים חודשיים. החברה לא עמדה בפרעוןובמכתבו מפברואר 1988 דרש הבנק לפרוע את החוב. בין הצדדים הושג הסדר שהועלה עלהכתב ביום 30.3.88 (להלן: ההסכם). עיקריו הם כי החברה אישרה את יתרת חובותיהבחשבון עו"ש כיתרת הלוואה או כיתרת קווי אשראי; החברה קיבלה על עצמה לשלם אתהחוב במועדים שנקבעו; הבנק העמיד לרשות החברה הלוואה בלתי צמודה של 200,000 ש"חלתקופה של שנתיים ואשראי של 100,000 ש"ח; החברה ויתרה "על טענות מכל מין וסוג
שהוא כלפי הבנק בכל הקשור" לחשבונה; אם החברה לא תעמוד בתנאי הפרעון שלההלוואות יהיה רשאי הבנק להעמיד את האשראי כולו לפרעון מיידי. החברה קיבלה לאחרמכן עוד הלוואה בלתי צמודה של 200,000 ש"ח. משלא עמדה החברה בתנאי ההסדר העמידהבנק לפרעון את שלוש ההלוואות (350,000 ש"ח, 200,000 ש"ח ו-200,000 ש"ח) ותבעבסדר דין מקוצר את פרעונן. ביהמ"ש המחוזי נתן למערערים רשות להתגונן ובסופו שלדבר קיבל את התביעה בשלמותה. הערעור נדחה.
ב. אחת הטענות העיקריות של המערערים נגד חיובם היתה כי תוכניות החסכון שנפתחוושגררו את הריביות הגבוהות, היוו "התניית שירות בשירות" בניגוד לחוק הבנקאות.ביהמ"ש המחוזי קבע שלא הובאה תשתית ראייתית אמינה להוכיח שבפועל נתקיימה במקרהדנן התניית שירות בשירות. לפיכך לא קבע ביהמ"ש דעתו באשר לעניין התניית שירותבשירות האסור לפי חוק הבנקאות והשאלה אם הויתור של המערערים בהסכם על כל תביעהמונע חזרה לעניין הטענה של התניית שירות בשירות. לדעת השופטת המחוזית חוקהבנקאות אינו מונע ויתור בדיעבד על עילת תביעה שנוצרה לפיו. אך כאמור לא פסקביהמ"ש המחוזי בעניין זה.
ג. בערעור טענו המערערים מחדש כי היתה כאן "התניית שירות בשירות" וכי ההסכםאינו מונע מהם לטעון טענות בדבר חשבונות שלפני ההסכם, שכן לדעתם אין אפשרותלוותר בדיעבד על עילת תביעה שנוצרה לפי חוק הבנקאות. ארבע הן הוראות החוקהרלוונטיות לענייננו: סעיף 7(א) לחוק הקובע כי "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירותבקניית שירות אחר..."; סעיף 10 הקובע שהפרת סעיף 7(א) מהווה עבירה פלילית; סעיף15 המשווה דין נזק שנגרם לאדם ע"י הפרת הוראות חוק הבנקאות כדין נזק שמותרלתבוע עליו פיצויים לפי פקודת הנזיקין; סעיף 17 הקובע כי "הוראות חוק זה יחולועל אף כל ויתור או הסכם נוגד". אין ספק שהוראת סעיף 17 לחוק הבנקאות היא הוראהקוגנטית וככזאת מגבילה היא את חופש הרצון להתקשר בחוזה. לפיכך התחייבות לקוח שלבנק לפתוח תוכניות חסכון בניגוד לסעיף 7(א) ולהמשיך בה, לא תהיה ניתנת לאכיפה.אך במקרה דנן אין מבקשים לממש חיוב שאינו תופס, שהרי תוכניות החסכון כבר נפדוולא היו קיימות בכל עת רלוונטית שלפני הגשת התביעה.
ד. שאלה אחרת היא אם יש בסעיף 17 לחוק הבנקאות כדי למנוע בדיעבד בעד בנקולקוחו לכרות ביניהם הסכם פשרה שלפיו מוותר לקוחו של בנק על טענותיו לפי חוקהבנקאות כלפי הבנק. מנוסח ההסכם עולה שכוונת בעלי הדין היתה לסיים את כלהמחלוקות ביניהם עד ליום עריכתו ולפתוח דף חדש ביחסים ביניהם, ולא הוכח שהבנקהיטעה את המערערים לגבי תוכנו. בעובדה שבדיעבד, לאחר עריכת ההסכם, נתגלהלמערערים שהם יכולים להעלות טענה חדשה שלא עלתה בדעתם מלכתחילה, לא סגי כדילערער על תוקפו, אם תקף הוא, למרות הוראות וסעיף 7(א) בסעיף 17 לחוק הבנקאות.
ה. אין לקבוע מראש מסמרות לעניין השאלה הכללית אם אפשרי הוא ויתור בדיעבד על"זכויות" הנובעות מהוראה קוגנטית, אלא יש לשקול לעניין זה שיקולים שבמדיניותהחקיקה המיוחדת העומדת לדיון ולא בהכרח יהיה פתרון בסוגייה אחת ישים בסוגייהאחרת. לעניין חוק הבנקאות נדרש ביהמ"ש לאזן בין שני שיקולים נוגדים: מחד מגמתהחוק להגן על הלקוח ("החלש") מפני הפעלה שרירותית של עוצמת כוחו של הבנקאי("החזק") שלו על ידי התנייה בלתי הוגנת של שירות בשירות, וכן להרתיע את הבנקבסנקציות אזרחיות ופליליות מפני הפעלה שרירותית של הכח האמור. המגמה ההרתעתיתכוחה יפה גם לגבי ויתור שבדיעבד ע"י הסכם פשרה. מאידך, מדובר בהוראות המגבילותאת חופש ההתקשרות החוזית שאין לפרשן על דרך ההרחבה והן עשויות להידחות מפנישיקולים אחרים המחייבים עידוד עריכת פשרות והסדרים מחוץ לכותלי ביהמ"ש בנושאיםשכל כולם מצויים בתחום המסחרי המקובל.
ו. לעניין מערכת האיזונים בין השיקולים הנוגדים כאמור, קיימות גישות שונות.אין צורך להכריע בין הגישות השונות משום שגם לפי הגישה המחמירה יותר מבחינתהבנק, דין הערעור להידחות. לא זאת בלבד שבחתימתה על ההסכם זכתה החברה להסרתהאיום של נקיטה בהליכים משפטיים נגדה, אלא שאף ניתנו לה בגידרו הלוואה ואשראיבריבית מועדפת כאשר פירעון ההלוואה נפרס לתשלומים. לא זו אף זאת, הבנק העמידלרשות המערער תוכנית חסכון חדשה בתנאים טובים במיוחד כדי לפצות אותו על הריביתהגבוהה בה חוייב חשבון החברה. בנסיבות אלה אין קיימת סיבה מספקת לאפשרלמערערים להתנער מהאמור בהסכם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין, העירהערה קצרה השופט אור. עו"ד עזרא בריק למערערים, עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למשיב.12.3.95).
רע"א 1332/95 - VOLSWAGAN נגד אתי חברה לרכב בע"מ ואח'
*המצאת כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת הרשומה בגרמניה ונגד שתי חברות ישראליות(להלן: צ'מפיון) בה תבעה מהן פיצויים בשל הפרת חוזה בלעדיות להפצת מכוניותפולקסווגן לאזור ירושלים. בגדר התובענה עתרה המשיבה למתן צו להמצאת כתבי בי-דיןלפולקסווגן מחוץ לתחום השיפוט. במהלך בירור הבקשה הוזמן פרקליטה של פולקסווגן,שנכח בביהמ"ש לצורך בירור בקשה אחרת, לפי יפוי כח מוגבל מטעמה, לטעון אתטענותיו, ובסופו של הדיון נעתר ביהמ"ש לבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו הן על יסוד העילה המפורטת בתקנה 500(5)לתקנות סדר הדין ("תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה") והן על יסוד תקנה500(10) ("האדם שמחוץ לתחומי המדינה הוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענהשהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה"). אין חולקיןעל כך כי התובענה הוגשה "כהלכה" כנגד צ'מפיון בגדר תקנה 500(10), אך השאלה היאאם הביאה המשיבה חומר ראייתי מספיק, לעניין הבקשה שהוגשה להמצאה מחוץ לתחוםהשיפוט, המעיד על קיומו של חוזה בין המשיבה לבין פולקסווגן (להבדיל מאשר ביןהמשיבה לבין צ'מפיון) למסירת זכויות הפצה בלעדיות לאזור ירושלים. באשר לכךהתשובה היא שלילית. בתצהיר שהוגש מטעם המשיבה יש כמה טענות כלליות בדברההתחייבות של פולקסווגן כלפי המשיבה, ואין אפילו אימות לעובדות שנטענו בכתבהתביעה, אלא מסקנה המבוססת על עצה משפטית. לפיכך דין הערעור להתקבל. עם זאת,בנסיבות המיוחדות של המקרה כשנציגה של פולקסווגן הופיע לדיון, כבר בשלב הבקשהעל המצאה מחוץ לתחום, נראה שיש ליתן למשיבה הזדמנות נוספת לשכנע את ביהמ"ש כייש מקום להיעתר לבקשה. לפיכך ניתנה לה אפשרות להגיש תצהיר נוסף ומפורט לביסוסקיומו של חוזה בין המשיבה לבין פולקסווגן, לצורך תחולתן של התקנות הנדונות.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ח. שטריקס למבקשת, עו"ד ד. עזריאל למשיבה.12.4.95).
ע.א. 4500/90 - מאיר הרשקו ואח' נגד חיים אורבך
*הפרת זכויות יוצרים. *דרך חישוב הפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים(מחוזי ת"א - ת.א 2037/74 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב חיבר ספרי חשבון לתלמידי בתי הספר היסודיים. תחילה הוציא לאור ספריםשהוא חיבר בעצמו ולאחר מכן גם לפי רשיון ייחודי לזכויות יוצרים בסדרת ספריםמארה"ב (ספרי בוסטון). המערער החל אף הוא להוציא ספרי חשבון לבתי הספר העממיים
והמשיב הגיש נגדו תביעה בטענה כי המערער העתיק לתוך ספריו חלקים מספרי המשיבוחלקים מספרי בוסטון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הפר את זכויות היוצרים שלהמשיב. מספר "העותקים המפרים" שנמכרו ע"י המערער הגיע ל-688,000. ביהמ"ש המחוזיהציג כמה וכמה חלופות למדידת חישוב הנזק בדיני זכות יוצרים. ביהמ"ש בחר אתהאפשרות שלפיה חישב את הנזק, כך שאילו המשיב מכר את מספר "העותקים המפרים" מההיה הרווח שלו. ביהמ"ש המחוזי קבע את הרווח לספר לא לפי מחיר המכירה של המערער,אלא לפי המחיר שהיה המשיב מוכר את הספרים והרווח שהוא היה מקבל מהמכירה. כךהגיע ביהמ"ש, לפיצוי בסך 1,240,000 ש"ח וכן הוצאות שכר טרחת העו"ד בסך -175,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ביהמ"ש העליון התייחס אף הוא לחישובים השונים ולדרכי הפיצוי האפשריותבהפרת זכות יוצרים, והגיע למסקנה שאין לבסס את הפיצוי על ה"ספרים המפרים"שנמכרו ע"י המערער, שכן קיימים גורמים רבים היכולים להסביר את הצלחתו של המערערבמכירת הספרים ואת אי הצלחתו של המשיב, גורמים שאינם קשורים להפרה. לפיכך החליטביהמ"ש העליון לקבוע את הפיצוי על דרך החלופה שהיא נקיטת שיטת אומדן גלובלי.בדרך שיטה זו הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שיש להעמיד את הפיצוי על סכום של1,000,000 ש"ח נכון ליום פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ואת שכר הטרחה בביהמ"ש המחוזילהעמיד על סכום של 150,000 ש"ח. בנוסף לכך, חוייבו המערערים, שלא זכו אלא במקצתערעורם, בשכ"ט עו"ד בביהמ"ש העליון בסכום של 40,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט לוין. עוה"דר. לוטי ומ. גולדברג למערערים, עו"ד ויקטור חזן ז"ל למשיב. 27.3.95).
ע.א. 6726/93 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי חיפה - תיק אימוץ 5/93 - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הכריז על בתה של המערערת כבת אימוץ כלפי שני הוריה. תחילהנקבע כי הקטינה היא בת אימוץ כלפי אביה שהסכים לאימוץ ולאחר מכן נקבע כי היא בתאימוץ כלפי האם כיוון שמתקיימים באם התנאים של סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק אימוץילדים, היינו כי נמנעה מקיום חובותיה כלפי בתה וכי אינה מסוגלת ולא תהא מסוגלתבעתיד הנראה לעין לגדל אותה. הערעור נדחה.
ב. האם, ילידת 1969, התדרדרה לסמים בגיל צעיר והיתה מכורה לסמים קשים (הרואיןוקוקאין). היא עסקה בזנות כדי לממנם. הקטינה, נשוא הדיון, נולדה ביום 15.9.91עם תסמונת גמילה, ונשארה בביה"ח לצורך גמילה. נעשו נסיונות ליצור קשר עם האם,אך זו לא באה לביה"ח ולא הראתה רצון ויכולת לקבל את הבת ולגדלה. בנסיבות אלההועברה הקטינה למשפחה אומנת שם היא נמצאת עד היום. כשהוגשה בקשה להכריז עלהקטינה כבת אימוץ הובאו ראיות וחוות דעת של מומחים בדבר מצבה האובייקטיבי הקשהשל האם, התמכרותה לסמים קשים, עבודתה בזנות ללא מקום מגורים קבוע, וביהמ"ש פסקכי האם אינה מסוגלת ולא תהא מסוגלת לגדל את בתה.
ג. אין חולק כי כך היו פני הדברים בעת מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי. ברם,הטענה היא כי חל שינוי מהותי באם ובמסגולתה ההורית. נראה כי השינוי חל במערערתמשהרתה שנית. בהריון זה היא לא נטלה סמים ונולד לה בן ללא תסמונת גמילה.המערערת מגדלת את בנה כראוי והיא נגמלה בכוחות עצמה מהסמים. היא שכרה דירה,עובדת עבודה חלקית ומנהלת אורח חיים מסודר המתאים לגידול ילדים. לאור השינוישחל באם והליך השיקום שהיא עוברת, ביקש ביהמ"ש העליון לקבל חוות דעת משלימה עלמסוגלותה ההורית של המערערת. נתקבלה חוות דעת כזו ביום 10.10.94.
ד. לדעת המומחים יש כיוון ברור של שיפור אצל האם, ואולם, מדובר כיום ב"כיוון"של שיפור, בהליך הנמצא בתחילתו ואין דרך לקבוע אם יושלם, ובאיזה שלב תהיה האםמסוגלת לגדל את הבת. במצב דברים זה מסכימים המומחים כי החזרת הילדה לאמה עשוייהלחבל בתהליך השיקום שעוברת האם. חשש זה מתגבר לאור העובדה שמדובר בילדה שיש להבעיות הנובעות מתסמונת הגמילה שעברה עם לידתה. המסקנה היא איפוא כי האם אינהמסוגלת לגדל את בתה ולא תהא מסוגלת לגדל את הבת בעתיד הנראה לעין.
ה. השילוב של מצבה של האם כיום מזה, וגילה של הבת ושהותה הממושכת במשפחהאומנת מזה, מביאים למסקנה כי הבת אינה יכולה להמתין עד שתהליך השיקום של האם,שצפוי להיות ממושך, יסתיים, גם בהנחה שיסתיים באופן חיובי. לפיכך יש לדחות אתהערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, בך, מצא. החלטה - המשנה לנשיא ברק. עו"דגב' ליאורה קנת למערערת, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 11.4.95).
ע.א. 1566/95 - וועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים נגד יעקב צור
*אי חידוש רשיונו של חוקר פרטי שהואשם בהאזנות סתר שלא כדין(הערעור נתקבל).
א. מכח סמכותה בסעיף 28 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (להלן: החוק)החליטה וועדת הרישוי לפי החוק שלא לחדש את רשיונותיו של המשיב כחוקר פרטיוכמקיים משרד חקירות. נימוקה של הוועדה היה הגשת כתב אישום נגד המשיב ונאשם אחרלבימ"ש השלום בת"א המייחס לו 40 אישומים של האזנת סתר שלא כדין, ביצוע פעולות"בזק" שלא כדין וקבלת נכסים שהושגו בעוון. נתקיים דיון לפני וועדת הרישוי בההיה המשיב מיוצג וטען בין השאר כי חומר הראיות שבידי המדינה מתייחס לנאשם האחרוכי לגביו אין חומר ראיות. הוועדה החליטה כאמור שלא לחדש את רשיונו וערעורו שלהמערער נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש סבר שיש להבחין בין מי שהגשת כתב אישוםנגדו יכול ותהווה מניעה להענקת רשיון חדש, לבין מי שכבר ניתן לו בעבר רשיון,שלגביו חלים הכללים המחמירים יותר שבדין המינהלי שעניינם חידוש רשיון. לא זובלבד - אלא שלדעת השופט, משנקבע בחוק מנגנון לשיפוט משמעתי, כי אז יש צורךבהחלטת וועדת המשמעת להתלות את רשיונו של החוקר ואין וועדת הרישוי יכולה עודלהיזקק לעניין זה. בערעור מתעוררות שתי שאלות: האם צדק השופט בפרשנותו המשפטיתלענין ההבחנה בין הענקת רשיון לבין חידושו וייחודיות השיפוט המשמעתי; האחרת -אם בנסיבות העניין צדקה וועדת הרישוי באופן השימוש בשיקול דעתה. הערעור נתקבל.
ב. באשר לשאלה השנייה - הסכימה המדינה, כי בנסיבות העניין יוחזר הענייןלוועדת הרישוי לדיון חוזר בשאלה אם חומר הראיות שעל יסודו הוגש כתב האישום מגלהעבירה כלפי המשיב. לפיכך אין עוד על ביהמ"ש העליון לחוות דעתו לגבי השאלה אםומתי די בהגשת כתב אישום כדי להצדיק החלטה שלא לחדש את רשיונו של חוקר פרטי.
ג. אשר לשאלה הראשונה - הדין עם המערערת. סעיף 4(א) לחוק קובע שלא יינתן לאדםרשיון כחוקר פרטי אלא אם "לדעת הוועדה אין מניעה - בטעמים של בטחון הציבור אומטעמים של עברו, תכונותיו או התנהגותו של המבקש - להענקת הרשיון". סעיף 28 לחוקקובע כי "תקפו של רשיון... הוא לשנה והוא יחודש מדי שנה... אלא אם מצאה הוועדהשלא נתקיים עוד במבקש תנאי מהתנאים לקבלת הרשיון". מכאן שהמחוקק ראה להשוותבהוראה מפורשת בין השיקולים לאי מתן הרשיון לבין השיקולים שלא לחדש את הרשיוןומבחינה עקרונית הוא ראה אותם כעומדים באותו מישור. כשם שהשיקול בדבר "עברו" שלהמבקש הוא רלוונטי לעניין המקרה האחד, כך הוא רלוונטי גם לגבי לעניין המקרההאחר. אשר למערכת השנייה של שיפוט משמעתי לפי החוק - החוק הקים שתי מערכות
שונות זו מזו ואין העובדה שוועדת משמעת יכולה לשלול את הרשיון, פוגעת בכוחה שלוועדת הרישוי שלא לחדש רשיון בתנאים הקבועים בחוק.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד עמר דקללמערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 6.4.95).
ע.א. 2566/93 - שלמה רון שמחה נגד פרי רון שמחה
*שיתוף בנכסים בין בני זוג. *שיתוף בנכס שנרכש ע"י הבעל לפני הנישואין(מחוזי ת"א - ת.א. 1846/91 - הערעור נדחה).
א. בני הזוג המתדיינים נישאו במרץ 1966 ועתה הם מצויים בהליכי גירושין.המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לפסק דין הצהרתי שיקבע את זכאותה בשלושהנכסים שונים שבבעלות המערער וכן ביקשה פירוק השיתוף בנכס נוסף. המחלוקת נוגעתל-4 נכסים: בית באזור שנרכש כחודש לפני חתונת בני הזוג מכספי אבי המערער ושימשלמגורי בני הזוג במשך 10 שנים לערך. המערער לבדו רשום כבעלים של הנכס; זכויותשכירות מוגנת בדירה בת"א שנרכשו ביום 7.12.68 כאשר המערער לבדו חתום על חוזההשכירות. דירה בה גרו בני המשפחה משך תקופה מסויימת; דירת מגורים בבת-ים שנרכשהביום 10.10.77 ואשר שימשה למגורי המשפחה מעת רכישתה ועד לפרוץ המשבר בין בניהזוג בשנת 1988. אף בדירה זו רשום המערער לבדו כבעלים; מבנה תעשיה בבת-ים שנרכשבאוקטובר 1982 כאשר בחוזה רשומים המערער והמשיבה כרוכשי הנכס, אך חלקיהם בנכסלא פורשו והזכויות בו טרם הועברו בלשכת רישום המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי נעתרלבקשת המערערת והערעור נדחה.
ב. שני בני הזוג עבדו במהלך נישואיהם הן כשכירים והן בייצור מוצרים שונים,בעיקר בתחום הקוסמטיקה, פרי פיתוחו של המערער. המשיבה עבדה כמורה ואת משכורתההיתה נוהגת להעביר לידי בעלה. המערער טען כי כל הנכסים נרכשו בכספי אביו שהורהלו שאשתו לא תראה "אפילו גרגיר אחד" מן הרכוש. לדבריו זהו הנוהג בעדה שאליהמשתייכים הוא ואשתו. המשיבה אינה מכחישה כי הנכסים נרכשו בסיועו של אבי המערער,אלא שלטענתה ניתנו כספים אלה כהלוואה, ובני הזוג החזירו הלוואות אלהממשכורותיהם במשך השנים. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בגירסת המשיבה ועמד על כך שקמהחזקת השיתוף ביחס לשלוש הדירות, שכן "ההנחה היא שמשרכש אחד מבני הזוג דירהלצורכי מגורי בני הזוג כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלותבדירה זו משותפת תהא לשניהם. וזאת כל עוד אין הנחה זו נסתרת ע"י כוונה אחרת,העולה... מנסיבות העניין". חזקת השיתוף לא נסתרה לדעת ביהמ"ש המחוזי.
ג. באשר לדירה שנרכשה כחודש לפני הנישואין - ברור כי היא נרכשה עבור שני בניהזוג לצורך מגוריהם לאחר נישואיהם. בני הזוג חיו בדירה במשך כ-10 שנים. המשיבהנשאה בנטל הכלכלי, ואף בחלק ממימון הדירה ע"י החזר הלוואה. בלי לקבוע מסמרותבדבר היקף המימון שנטלו עליהם בני הזוג, אין העובדה שהדירה נרכשה כחודש לפניהנישואין, כשלעצמה, עומדת למשיבה לרועץ. עצם החיים המשותפים ותקינותם, הזרמתהכנסותיהם של שני בני הזוג לקופה משותפת אחת, המאמץ המשותף וכדומה - גוברים עלהעובדה כי בתחילת הנישואין בא עיקר המימון מכיסו של אבי המערער.
ד. אשר לטענה כי המימון לרכישת הנכסים השונים בא מאבי המערער - ביהמ"ש המחוזיהעדיף את גירסת המשיבה וקבע כי בני הזוג קיבלו את הכספים כהלוואה והחזירו אתההלוואות במלואן. גם אם יראו את המימון כמתנה של אבי המערער, ואף אם נקבל כיכוונתו היתה להעניק את המתנה למערער בלבד, הרי שערבוב כספי ה"מתנה" במשאביםהמשותפים של בני הזוג, מוליך לתפיסת המתנה כמתנה שניתנה לשני בני הזוג יחדיו.סיכומו של דבר, מקור המימון - אבי המערער - אינו שולל את יסוד המאמץ המשותףשבבסיס חזקת השיתוף.
ה. באשר לנכס שבידי בני הזוג כדיירים מוגנים, מעלה המערער טענה כי מאחר ואיןמדובר בזכות קניינית הניתנת להעברה עפ"י רצונו של השוכר בדמי מפתח, לא ניתןלהקים בה את הילכת השיתוף, שכן ממילא לא ניתן להקנות למשיבה כל זכויות בנכס.התערבב כאן למערער עניין זכויותיו של דייר מוגן כלפי המשכיר עם עניין זכותהעולה מחזקת השיתוף. ההגבלה על הזכות להעביר את הדיירות המוגנת לאשה שלא חתמהעל חוזה השכירות, אם יש הגבלה כזו, אינה משליכה על תקפות ההצהרה על מחציתזכויותיה בשכירות ככל שהדבר נוגע ביחסים בינה לבין בעלה.
ו. באשר למבנה התעשייה - על החוזה חתומים שני בני הזוג והמערער טוען כי באשרלתחולת חזקת השיתוף בנכס זה, שהוא נכס עסקי, הנטל הראייתי על המשיבה גבוה יותר.ברם, על חוזה הרכישה חתומים כאמור שני הצדדים, וההנחה הרגילה היא שהכוונה היתהלחלק את הזכויות באופן שווה, והטוען אחרת, עליו הראייה.
ז. פסק הדין ניתן מפי הנשיא שמגר. השופט גולדברג העיר כי לדעתו על נכסמקרקעין שהיה שייך כל כולו לאחד מבני הזוג ערב הנישואים, לא חלה חזקת השיתוף,והטוען לשיתוף בנכס כזה עליו הראייה לקיומו. בענייננו, אכן ניתן להסיקמנסיבותיו של המקרה על ראייה כזו. קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי הן כי הבית נרכשכחודש לפני הנישואין מכסף שנתן אבי המערער כהלוואה, וההלוואה הוחזרה ע"י בניהזוג במהלך שנות נישואיהם. מכאן שהוכיחה המשיבה את השיתוף גם בנכס האמור.
ח. השופט חשין הסכים לפסק דינו של הנשיא שמגר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלינורליבוביץ למערער, עו"ד חניתאי אליגון למשיבה. 4.4.95).
בש"פ 2343/95 - אברהם ושרה חטואל נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר עד תום ההליכים בגין עבירות סמים כאשר אין ראיות לכאורה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העוררים, בעל ואשתו, הואשמו באחזקת כ-8 ק"ג חשיש ומריחואנה במקומות סתרבביתם. ביהמ"ש המחוזי החליט כי העורר ייעצר עד לסיום משפטו ואילו העוררת שוחררהבערבות ובתנאים מגבילים. הערר הוא על החלטת המעצר. הסניגור טוען כי כשם שהבעלואשתו שווים בעבירה המיוחסת להם ובראיות העומדות נגדם, כך שווים הם לענייןהמעצר ומה האשה נמצאה ראוייה להשתחרר בערבות אף הבעל כך. בטענה זו אין ממש, שכןביהמ"ש החליט לשחרר את האשה משני טעמים: היא משוחררת ועומדת מעיקרא בערבות, היאאם לארבעה ילדים קטנים הצריכים לאמם. ברם יש לקבל את הערר מנימוק אחר.
ב. העוררים מתפרנסים מיגיע כפיהם ללא כל עבר פלילי. לעורר שני אחים העוסקיםבסמים. בידי אחד האחים מופקד מפתח דירתם של העוררים, ואשתו של האח מטפלת בילדשל העוררים בביתם. ישנן ראיות שהאח יוצא ונכנס בבית העוררים כרצונו, גם בהיעדרהעוררים. לכאורה יש רגליים לדבר שהאח השתמש בדירת העוררים כמחסן לחשיש והשאלההיא אם העוררים ידעו על כך.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר כי "(ו)לא יתכן מצב שלא ידעו אם הוכנסו לדירתםסמים...". הנחת ביהמ"ש "שלא יתכן" שהעוררים לא ידעו על המצאות החשיש בביתםגורפת מדי. נסיון החיים מלמד שיש ומתגלים חפצים בדירת מגורים שלא שערום בעליה.במקרה שלפנינו הוסתרו שקיות החשיש והמריחואנה בשלושה מקומות מחבוא, ואם אמנםהאח הסתיר את הסם, ואם מדובר בהסתרה לזמן קצר, אפשר שבעלי הדירה לא ידעו. מהשעומד לעורר לרועץ היא החזקה כי מה שנמצא תחת יד אדם - הוא שלו. ואולם חזקה זו,בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אינה בלתי מעורערת. בנסיבות אלה יש לשחרר אתהעורר בערבות ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט טל. עו"ד משה גלעד לעוררים, עו"ד פטר למשיבה. 30.4.95).
בש"פ 2354/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס במשפחה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הועמד לדין בעבירות של אונס במשפחה ומעשה סדום כאשר לפי כתב האישוםאנס את בתו, נערה כבת 15, בחודשים דצמבר 1994 וינואר 1995, תוך שימוש באלימות,באיומים ובהתעללות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגורטוען כי מעשה האונס ומעשה הסדום המיוחסים לעורר אינם אלא פרי דמיונה שלהמתלוננת. הערר נדחה.
ב. יש בחומר הראיות די כנדרש להוכחת האשמה לכאורה. לא עוד, אלא שיש בחומרהראיות חיזוקים לתלונת המתלוננת על מעשים שעשה בה אביה. כיוון שכך ממילא הוכחהעילה למעצר העורר כאמור בסעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי. טוען הסניגור כיראוי הוא העורר שישוחרר ממעצר וכי תקבע עבורו חלופת מעצר בבית אמו בהרצליה.הואיל ומקום מגורי העורר ומשפחתו הוא באילת, כך טוען הסניגור, ממילא אין סכנהכי יביא לשיבוש הליכי המשפט. מאידך טוענת התובעת כי יש חשש שהעורר יביא לשיבושהליכי המשפט. מתוך החומר אכן עולה כי העורר מטיל אימה על המתלוננת, עליה ועלאחותה הקטנה ממנה, וכשנותנים את הדעת לכך שמדובר ביחסי אב ובתו, יש אמנם חשששהעורר ינסה להשפיע על המתלוננת. אדם שעשה (לכאורה) כמעשה העורר, אף עלול לפגועבבתו. לפיכך יש לדחות את הבקשה לחלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה.18.4.95).
ע.א. 4737+4738/90 - אליאס, סאבא ואבו סמרה נגד קוסטודיה דה טרה סנטה
*פירוש חוזה בניה. *חיוב מהנדסים בגין רשלנות כאשר אישרו חשבונות של קבלן בנין בניגוד להסכם שבין הקבלן למזמין(מחוזי חיפה - ת.א. 2360/85 - הערעור של אליאס נדחה ושל סאבא ואבו סמרה נתקבלחלקית).
א. אליאס (להלן: הקבלן) בנה בית מגורים עבור המשיבה (להלן: הכנסיה), לפי חוזהבנייה. הכנסיה העסיקה את סאבא ואת אבו סמרה (להלן: המהנדסים) כדי לפקח על עבודתהקבלן ולבדוק את החשבונות שיגיש, וזאת לפי חוזה בין הכנסיה לבין המהנדסים(להלן: חוזה הפיקוח). לאחר שהקבלן השלים את עבודתו ובא על שכרו, נתברר לכנסיהכי שילמה, לפי חשבונות שאושרו על ידי המהנדסים, תשלום יתר בסכום של כ-118,000ש"ח. הכנסיה הגישה תובענה נגד הקבלן שיחזיר את הסכום ששולם ביתר וכן סכומיםשונים נוספים ובסה"כ כ-173,000. ביהמ"ש חייב את הקבלן לשלם לכנסיה את הסכוםהנ"ל וכן חייב את המהנדסים, ביחד ולחוד עם הקבלן, לשלם לכנסיה חלק מסכום זה,היינו 118,000 ש"ח, שהוא הסכום של תשלום היתר. ערעורו של הקבלן נדחה ושלהמהנדסים נתקבל בחלקו.
ב. הטענה העיקרית של הכנסיה היתה שחוזה הבנייה היה חוזה פאושלי (קצוב) היינוקבע סכום כולל וסופי שישולם לקבלן עבור עבודת הבנייה. מנגד טוען הקבלן כי החוזהלא היה פאושלי, אלא הוא היה זכאי לקבל לפי החוזה תשלום עבור העבודה שביצעבפועל, לפי מדידה של חומרים ועבודה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות הקבלן ובדיןדחה אותן. חוזה הבניה אומר במפורש כי "המחיר של העבודות הנזכרות... הינו קצוב(פאושלי), ולא ייעשו בגין העבודות הנ"ל כל מדידה בכמויות או ספירת יחידות...".הקבלן מייחס חשיבות לסעיפים אחרים של החוזה, שהם כאילו באים לגרוע מהחלטיותסעיף זה, אך אין בטענותיו ולא כלום.
ג. אשר למהנדסים - הכנסיה תבעה אותם בגין רשלנות, שהרי הם אישרו את החשבונותשל הקבלן. המהנדסים טוענים כי הכנסיה לא סיפרה להם על חוזה הבנייה, הם לא ראוחוזה זה וגם לא ידעו שנקבע כי הוא חוזה פאושלי. ביהמ"ש הביע ספק בכך שהמהנדסים
לא ידעו מה נקבע בחוזה הבנייה, אך לדעתו עצם העובדה שהמהנדסים קיימו פיקוח עלעבודת הקבלן ואישרו את חשבונותיו בלי לברר מה נקבע בחוזה הבנייה, היא כשלעצמהמוכיחה על רשלנותם של המהנדסים. בחוזה הפיקוח התחייבו המהנדסים לבדוק ולאשר אתהחשבונות בקשר לתשלומים "חלקיים וסופיים המגיעים לקבלנים". ביצוע סביר שלהתחייבות זאת חייב את המהנדסים לברר, במידת הסבירות, מה מגיע לקבלן לפי החוזהעם הכנסיה. העובדה שלא טרחו כלל לברר מה נקבע בחוזה היא כשלעצמה מעידה עלרשלנות.
ד. אלא שהמהנדסים צודקים בטענתם כי הכנסיה נהגה ברשלנות כלפיהם בכך שלא הציגהבפניהם, ביוזמתה, את חוזה הבנייה. ראשית, בחוזה הפיקוח שבו קיבלו המהנדסים עלעצמם להכין תוכניות בנייה, לא דובר על חוזה פאושלי, אלא על "אומדן עלות הבנייהאשר תתבצע לפי עלות למטר מרובע...". המהנדסים יכלו להניח כי העלות של הבנייהנקבעה בחוזה עם הקבלן לפי מדידה ולא באופן פאושלי; שנית, בחוזה הפיקוח נקבע כיחוזה העבודה יוכן ע"י הכנסיה "לאחר התייעצות עם המהנדס ובידיעתו" ומכאן כיהכנסיה היתה חייבת להביא את חוזה הבניה לידיעת המהנדסים והיא לא עשתה זאת;שלישית, כשם שמתוך חוזה הפיקוח ניתן ללמוד על חובת המהנדסים לנקוט יוזמה ולבקשמן הכנסיה שתציג בפניהם את חוזה הבניה, כך ניתן ללמוד ממנו על חובת הכנסייהלהציג את חוזה הבנייה בפני המהנדסים. כך היה נוהג מזמין סביר; רביעית, הכנסיהשילמה 20 חשבונות שהוגשו ע"י הקבלן ואושרו ע"י המהנדסים, כולם על בסיס שלמדידה, בלי להפנות את תשומת לב המהנדסים להוראת החוזה הקובעת תשלום כולל וסופי.כך שהכנסיה אחראית בחלקה לטעות של המהנדסים ויש לחלק את האחריות בין הכנסיהלבין המהנדסים שווה בשווה.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד א. חזןלקבלן, עוה"ד ב. סאבא ומנסור למהנדסים עו"ד פריימן לכנסייה. 13.4.95).
בש"פ 2527/95 - מדינת ישראל נגד מוסא נתשה
*שחרור בערובה (עבירות רכוש)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם ב-45 עבירות רכוש שעבר בין דצמבר 91 ומרץ 95, בכללן עבירות שלהתפרצויות לרכב, גניבות רכב, חבלה ברכב והתפרצויות לדירות מגורים ולמקומותשאינם מגורים. המדינה בקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש החליט לשחררובערבות ובתנאים מגבילים. לדעת ביהמ"ש לא הוכח כי המשיב מסכן את שלום הציבור, אוכי הוא מתפרנס מגניבות כלי רכב ומהתפרצויות. הערר נתקבל.
ב. עמדת ביהמ"ש המחוזי אינה נראית לא מן הבחינה העיונית ולא מן הבחינההקונקרטית. מן הבחינה העיונית - גם לפי דעת הרוב בבש"פ 537/95, יש עבירה שלגניבת רכב העשוייה להקים יסוד סביר לחשש שאם הנאשם האינדבידואלי ישוחרר, ישובויבצע עבירות מאותו סוג. כגון, אם כתב האישום מייחס לו מספר ניכר של עבירותהקשורות לגניבת רכב או אם העבירות נעשו בכנופייה. בענייננו, ריבוי המעשים,גיוונם, ועשייתם בצוותא עם שותף, מעלה חשש סביר שהמשיב יוסיף ויסכן את שלוםהציבור.
ג. מן הבחינה הקונקרטית לא צדק ביהמ"ש בהגבילו את העורר "למעצר בית מלא בביתמגוריו עם אמו שבשכונת שועפט". שדה פעולתו הפלילי של המשיב היה במידה רבהבשועפט, תוך ניצול בקיאות ומידה בנעשה בשכונתו. במידה רבה מבוססת ההגבלה עלתנועותיו של אדם על אמון מסויים בו, שכן בלתי אפשרי כמעט לפקח ביעילות על כךשהמשיב לא יגיח גיחות קצרות ונפשעות מביתו. והנה, מסתבר שהמשיב נהג ברכב בזמןשנפסל מלהחזיק רשיון נהיגה ובזמן שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. דבר זה
מראה שהמשיב לא נרתע לא מפני פסילתו ולא מפני המאסר המותנה. ממילא אין גם לתתבו אמון שיקיים את ההגבלה של "מעצר בית מלא".
(בפני: השופט טל. עו"ד כרמל לעוררת, עו"ד סגל למשיב. 27.4.95).
בג"צ 390/95 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ציון רובבשי ועדת השחרורים
*הזקקותו של בג"צ לעתירת היועהמ"ש נגד החלטת ועדת השחרורים לבטל החלטה קודמת להפקיע רשיונו של אסיר. *השיקולים בהענקת רשיון לאסיר לשם שחרורו והפקעת הרשיון(העתירה - נתקבלה).
א. המשיב הורשע בעבר בעבירת רצח ונדון למאסר עולם. לאחר מכן נקצב ענשו ל-20שנות מאסר, וביום 2.11.89, לאחר שסיים לרצות שני שליש מהעונש, החליטה ועדתהשחרורים ליתן לו רשיון להתהלך חופשי כסמכותה בסעיף 28 לפקודת בתי הסוהר. לאיצאו אלא שלושה חודשים והמשיב נתפס מחזיק בכמות של 28 גרם הירואין. הוגש נגדוכתב אישום בגין החזקת ההירואין שלא לצריכה עצמית והוא הורשע ביום 23.2.92 ע"יביהמ"ש העליון, שקיבל את הערעור על זיכויו. הדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי לגזירתהדין ואז ביקש המשיב להודות בשורה של עבירות סמים שנעברו כאשר היה תלוי ועומדבביהמ"ש העליון ערעור המדינה על זיכויו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בכלהעבירות שהודה בהן וגזר לו 40 חודשים מאסר בפועל. כעבור כחצי שנה הגישה המדינהבקשה להפקעת הרשיון שניתן למשיב להתהלך חופשי. ההליכים נתמשכו והלכו וביום17.1.94 החליטה ועדת השחרורים להפקיע את רשיון האסיר שניתן למשיב. ערעורו שלהמשיב לביהמ"ש המחוזי נדחה ביום 24.3.94. המשיב הגיש בקשה לערוך דיון חוזרבהחלטה להפקיע את הרשיון, וביום 18.12.94 דנה ועדת השיחרורים בנושא והורתה כי"האסיר ישוחרר לאלתר". נגד החלטה זו עתר היועץ המשפטי לבג"צ. העתירה נתקבלה.
ב. המשיב העלה טענה טרומית ולפיה אמור היה היועץ המשפטי לממשלה לפנות בעתירתולביהמ"ש המחוזי ולא לביהמ"ש הגבוה לצדק. טענה זו דינה להידחות. אכן, "עתירותאסירים" אמורות לבוא לפני ביהמ"ש המחוזי באזור שבו מוחזק האסיר הטוען כי נפגעוזכויותיו (סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר). במה דברים אמורים, באסיר המגיש עתירהנגד רשות מרשויות המדינה. אין פקודת בתי הסוהר מדברת בעתירה שמגיש היועץ המשפטילממשלה נגד ועדת השחרורים או נגד כל גוף ציבורי אחר. דינה של עתירה מעין זו, כיתבוא לפני בג"צ, כמוה ככל עתירה אחרת הבאה לפני בג"צ.
ג. לגופו של עניין - החלטת וועדת השחרורים להורות על ביטול ההחלטה להפקעתרשיונו של המשיב לוקה בחסר. ראשית, ההחלטה מתעלמת מההחלטה הקודמת על דבר הפקעתהרשיון והרושם המתקבל מההחלטה נושא הדיון הוא כי זו החלטה ראשונה ועיקריתשניתנה בעניינו של המשיב; שנית, ראוי היה להתחשב בעובדה שעבירות הסמים בוצעוזמן קצר ביותר לאחר שהמשיב שוחרר ובכך הפר באורח בוטה את רשיון האסיר שניתן לו.הועדה לא נתנה לגורם זה משקל ראוי. יתירה מזאת, המשיב שוחרר בעבר שתי פעמיםברשיון להתהלך חופשי, ושתי פעמים מעל באמון שניתן בו, שב לסורו ורשיונו הופקע.
ד. הטעם שהוועדה נתנה לשחרורו של המשיב הוא כי מצטיירת תמונה שהוא רוצהלהשתקם משימוש בסמים והדבר לא ניתן לביצוע במסגרת שירות בתי הסוהר. רצונו שלהמשיב להיגמל מסמים אין די בו כדי לתמוך בחלטת ועדת השחרורים. אכן, ראוי הואלעזור לאדם להגמל משימוש בסמים, אך השאלה היא בכל מקרה ומקרה מה המחיר שהחברהאמורה לשלם עבור כך. יתירה מזאת, יש בבית הסוהר אגף שבו יוכל המשיב להשתקםמסמים אם ירצה בכך. לפיכך יש לחזור ולהפקיע את רשיונו של המשיב ולהחזירו לכלא.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, טל. עו"ד יהודה שפר למבקש, המשיב לעצמו.14.2.95).
בג"צ 93+6760/94/6653 - אילן רונן ואח' נגד שר האוצר
*ואח' - סירובו של שר האוצר לפטור מתשלום מס רכוש עבור מקרקעין שאין אפשרות לנצל אותם(העתירה נדחה).
א. עניינן של שתי העתירות בסרובו של שר האוצר לפטור את העותרים מתשלום מסרכוש מכח סמכותו בסעיף 45(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים (להלן החוק) אשר קובעלאמור "שר האוצר רשאי בצו... לפטור מתשלום המס... בעלי קרקע אלה:... קרקעשהשימוש בה הוגבל או נאסר לפי כל דין באופן שיש בו פגיעה חמורה באפשרות הניצולהכלכלי". לעותרים קרקעות שאין הם יכולים לנצל אותן משום שהחלו הליכי תכנוןלאיחוד וחלוקה מחדש של השטח שהחלקות נכללות בו, ואין בידי העותרים לקבל היתרבנייה. העתירה נדחתה.
ב. בחוק מס רכוש וקרן פיצויים כפי שתוקן ב-1981 נקבע המס על קרקע לפי שוויהקרקע במכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון. עפ"י החוק במתכונתו המקורית, היה צורךבסעיף 45 כדי לאפשר לשר האוצר לפטור באופן מלא או חלקי ממס קרקעות שהשימוש בהןהוגבל. מה שאין כן לאחר תיקון החוק, כאשר נקבע כי שווי הקרקע לצורך מס ייקבעלפי מחיר השוק של הקרקע, שאז כל הגבלה או איסור על השימוש בקרקע ממילא בא לידיביטויו בשווי השוק והמס מופחת ממילא. במצב זה, הפרשנות שיש לתת לסעיף 45(א)(2)לחוק המאפשר לשר האוצר לפטור מתשלום מלא או חלקי בעלי קרקעות שהשימוש בהם הוגבלאו נאסר, נועד למקרים יוצאי דופן וחמורים. מקרים אלה אינם כוללים קרקעות אשרלמעשה יש להם שווי שוק אם כי מופחת. סמכותו של שר האוצר תופעל במקרים קשים שבהםאפילו נקבע שווי הנכס בסכום נמוך, עדיין אין בכך כדי למנוע עוול.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ל.זיכרמן וב. חסידים לעותרים, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 24.4.95).
בש"פ 2060/95 - לאה שוקרון נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשת הורשעה בעבירות של החזקה, שימוש וסחר בסמים והורשעה עפ"י הודאתה.ביהמ"ש גזר לה שנה מאסר בפועל בניכוי 33 ימי מעצר, מאסרים על תנאי ופיקוח.המבקשת הגישה ערעור על גזר הדין ויחד עם זאת ביקשה עיכוב ביצועו. לטענת המבקשת,אם תתחיל בריצוי העונש קיים סיכון של ממש שעד שמיעת הערעור תרצה את מלוא עונשהאו חלק גדול ממנו. הבקשה נתקבלה.
ב. המבקשת שהתה ב"מעצר בית" מוחלט במשך תקופה של 6 חודשים בנוסף למעצר בפועלכאמור ולטענתה יש לקחת בחשבון תקופה זו, במיוחד בהתחשב בנימוקי הערעור שמהםעולה סיכוי של ממש להפחתה מעונש המאסר שהוטל עליה. המבקשת הסתבכה בעבירת הסמיםעם חבר בשם טל ויחד עימה הסתבכו שתיים אחרות, מיכל ואסנת אברג'יל. אלה השתייםהורשעו ונדונו ל-6 חודשי מאסר ותקופת מעצרן נלקחה בחשבון באופן שעם מתן גזרהדין שוחררו. עפ"י הטענה, אם יקחו בחשבון את תקופת מעצרה של המבקשת בניכוי שלישמתקופת המאסר יוותרו לריצוי כ-6 חודשים. בהתחשב בתסקיר החיובי שלה קיים סיכוישביהמ"ש שלערעור יפחית את עונשה עד כדי 6 חודשים שיומרו בעבודות שירות. לאורהנסיבות המיוחדות של המקרה והשוואת מצבה של המבקשת לאחיות ברג'יל ראוי לדחות אתביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' ענבל רובינשטיין למבקשת, עו"ד גב' לילךאהל למשיבה. 5.4.95).
בש"פ 2182/95 - מדינת ישראל נגד עבד בן תיסיר מהאג'נה
*שחרור בערובה (החזקת הרואין).
*ה"ראיות לכאורה" הנדרשות למעצר עד תום ההליכים(מחוזי ת"א - ת.פ. 108/95 - ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בהחזקת כ-260 גרם קוקאין וכ-4 גרם הירואין נטו. הסם נתפסבביתה של אחת בשם סמירה והאשמה היא כי המשיב החזיק את הסם בביתה. הראייההעיקרית המפלילה את המשיב היא הודעתה של סמירה במשטרה, ולפיה החביא המשיב אתהסם בביתה. להודעה זו כמה וכמה חיזוקים מסוגים שונים, אך אין ספק כי בנפול אותההודעה נופל אף האישום. המשיב הכחיש כל קשר לסם, אך לא נתן טעם ראוי מדוע זהתעליל סמירה עליו עלילה כה זדונית ומורשעת. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את העוררעד תום ההליכים ודחה את הבקשה. הוא סקר את הראיות המסבכות את המשיב באשמה ואומר"הראיות אינן מגיעות לדרגה של ראיות המוכיחות מתוכן את האשמה מעבר לכל ספקסביר... יש לנו בתיק החקירה עדות כנגד עדות... כל הנ"ל מצביע על כך שיש אמנםראיות על הנייר, אולם אין אלה ראיות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים. במקרה זהיצטרך השופט שישמע את התיק להחליט באם לקבל את גירסת סמירה את שמא את גירסתהמשיב. בהיעדר ראיות לכאורה ממילא אינני זוקף לחובתו את עברו הפלילי". העררנתקבל.
ב. חוץ מאי התאמות אלו ואחרות בדבריה של סמירה, סיפור המעשה מפיה נקרא ונשמעשוטף, גלוי ועקבי, הן בהודעתה הן בעימות שהיה בינה לבין המשיב. אין בגירסתה שלסמירה אותו "כירסום" אשר יש בו כדי לפעור חללים המפוררים הודעתו של עד והמביאיםאותה אל מתחת לקו הקרוי "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". גירסת המשיב הוא שסמירההעלילה עליו, אך אין ראיות של ממש לעלילה מעין זו. השאלה אינה אלא שאלה שלמהימנות, וכידוע אין ביהמ"ש נותן דעתו בשלב המעצר לנושא מהימנותם של עדים, אלאאם כן הפגם במהימנות עולה מיניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות. כך שיש כאןראייה, לכאורה, חד משמעית להפללתו של המשיב, כאשר ראייה זו מתחזקת בראיות לוויןאחדות: הסתלקותו של המשיב מן הארץ סמוך לאחר תפישת הסם, שקריו (לכאורה) שלהמשיב, שיחות טלפון בלתי מוסברות כדבעי ועוד.
ג. בהימצאן של ראיות אלו פשיטא שהוכחה עילת מעצר. חלופת מעצר אף היא אינה באהבמניין האפשרויות בשים לב למהותה של האשמה, להרשעותיו הרבות הקודמות של המשיב,לרבות בעבירות סמים. גם תלויים ועומדים נגד המשיב מאסרים על תנאי בני הפעלהלתקופות שאינן קצרות, ובזמן ביצוע העבירה, היה המשיב אסיר משוחרר ברשיון.
ד. השופט המחוזי אומר כי נושא המהימנות שנוי במחלוקת שכן בתיק החקירה קיימותעדות כנגד עדות. דברים אלה אין להם מקום, שהרי אם כך נאמר כי אז כמו - מבלימשים - חוללנו מהפיכה בכל דיני המעצרים כולם, שהרי חיזיון נפרץ הוא שבתיק חקירהתימצא הודעה כנגד הודעה. בהיעדר "כירסום" במהימנות העולה מקריאת חומר הראיות -מתוכו ובו - אמור השופט להכריע עפ"י החומר שלפניו, לאמור, אם יש בו או אם איןבו ראיות לכאורה להוכחת האשמה.
ה. מוסיף שופט ביהמ"ש המחוזי כי הראיות אין בהן כדי להוכיח מתוכן את האשמה"מעבר לכל ספק סביר" ולעניין זה מסתמך הוא על החלטת השופטת דורנר בבש"פ 153/95כי "המבחן שעל יסודו על ביהמ"ש להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, המספיקותלמעצר עד תום ההליכים הוא - בהיעדר אפשרות לקבוע מימצאי מהימנות - אם חומרהראיות הקיים... מוכיח מתוכו את האשמה מעבר לכל ספק סביר". על הסיפא בדבר הוכחתהאשמה "מעבר לכל ספק סביר" מסתמך ביהמ"ש המחוזי. באשר לכך, לפי סעיף 21א(ב)לחוק סדר הדין הפלילי, התנאי להוצאת צר מעצר לאחר הגשת כתב האישום הוא כי ישבנמצא "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". "נוסחת המעצר" מדברת על "ראיות לכאורה",להבדילם מ"נוסחת ההרשעה" שעניינה ב"ראיות מעבר לכל ספק סביר". זהו פשוטו של
מקרא, וככל הידוע נהגו בתי המשפט עפ"י פשוטו זה של מקרא מימים ימימה. אין עלביהמ"ש לבוא וליתן בפי המחוקק דברים שלא השמיע כלל.
ו. יתר על כן, "נוסחת ההרשעה" עפ"י עצם טיבה וטבעה אין היא מתאימה לשלב זה שלמעצר לאחר הגשת כתב אישום. טעם הדבר הוא, כי בשלב זה של קריאת ראיות שבכתב,ובלא ששומעים את גירסת העדים מפיהם על דוכן העדים, לא יוכל ביהמ"ש לעולם לדברעל ראיות "מעבר לכל ספק סביר" ולו מן הטעם ששאלת המהימנות אין בה הכרעה. מכאןאף הסתייגות מדברי שופט ביהמ"ש המחוזי כי "יש אמנם ראיות על הנייר" אך אין באלוכדי להצדיק מעצר. ראיות בשלב זה של ההליכים הינן לעולם "ראיות על הנייר".
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד דוד יפתח למשיב.10.4.95).
בש"פ 2086/95 - מדינת ישראל נגד צארלי בן שטרית ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה (החזקת הרואין)
(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה לגבי שניים מן המשיבים ונדחתה לגבישניים אחרים).
א. המשיבים 1 ו-2 הואשמו בהחזקת הירואין בכמות של כ-17 ק"ג והמשיבים 3 ו-4הואשמו בנסיון להחזיק כמות של 4 ק"ג הירואין. הארבעה נעצרו עד תום ההליכיםובתום השנה למעצרם ביקשה המדינה הארכת המעצר בשלושה חודשים נוספים. המשיב השניהודיע שאין הוא מתנגד לכך ואילו המשיב הראשון והמשיבים 3 ו-4 הביעו התנגדותנמרצת לקבלת בקשתה של המדינה. הבקשה נתקבלה לגבי השניים הראשונים ונדחתה לגביהמשיבים 3,4 ששוחררו בערבות ובמגבלות.
ב. השיקולים שיש לשקול בענייננו הם: מדובר בפשעים הקשורים בהירואין בכמויותעתק. עובדה זו חלה במיוחד ביחס למשיבים 1 ו-2, אשר האישומים שלהם מתייחסיםלכמות של כ-17 ק"ג הירואין. בו בזמן שאין ראייה קונקרטית ביחס לכמות הסםשהמשיבים 3 ו-4 ניסו להחזיק בה; המשפט נגד המשיבים אשר במהלכו ייקראו כנראהלמעלה מ-60 עדי תביעה, למעשה לא החל עדיין ונשמעו רק עדים בודדים עד כה. בירורהמשפט משתהה, במידה מכרעת מחילופין מספר של הסניגורים שחלו ביוזמת המשיבים 1ו-2, ודחיות המשפט וביטול מועדים של דיונים שנתחייבו עקב כך. שיקול זה אינו חלביחס למשיבים 3 ו-4 שניסו לעזור לביהמ"ש בקידום שמיעתו של המשפט. גם התביעהעשתה כמיטב יכולתה כדי לזרז את שמיעת המשפט והעיכובים לא נבעו מכל מחדל מצידהומצד ביהמ"ש; קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד המשיבים. עם זאת, מדוברבמערכת ראייתית מורכבת, ותפקיד התביעה בהוכחת אשמתו של כל אחד מהמשיבים מעללספק סביר יהיה כרוך במאמץ לא מבוטל; לא נראה שהמשפט יסתיים תוך 3 החודשים שלהארכתו ויש להניח כי יתעורר הצורך בהגשת בקשות נוספות להארכת המעצרים; סעיף 53לחוק סדר הדין הפלילי קובע נורמה שלפיה חייב משפט פלילי, ככלל, להסתיים תוך שנהאם הנאשם מצוי במעצר, ואם ימשך מעל לתקופה זו מן הדין לשחרר את הנאשם. זאתבהיעדר שיקולים מיוחדים, אשר בהתחשב בכל האלמנטיים הרלוונטיים מצדיקים סטייהמנורמה זו.
ג. בהתחשב בכל השיקולים הנ"ל, בנפקותם ביחס לכל אחד מהמשיבים, ותוך נסיוןלמצוא את האיזון ההולם בין האינטרסים הציבוריים השונים בנושא זה, הוחלט, כאמור,להאריך את מעצרם של המשיבים 1 ו-2 ולהורות על שחרורם בערבות ובמגבלות שלהמשיבים 3 ו-4.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' אילתה זיסקינד למבקשת, עו"ד אהרון בנימין למשיבהראשון, עו"ד אלי כהן למשיב השלישי, עו"ד צפריר אהרון למשיב הרביעי. 3.4.95).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 1570/92 - היותו של "ערב" לקוח של הבנק כדי להחיל עליו את חוק הבנקאות ─ בדבר היחסים בין בנק ללקוח. *המדיניות בשינוי תקדימים של ביהמ"ש ─ העליון. *חובותיו של בנק כלפי ערב מכח חוק החוזים. *אי גילוי ─ פרטים חשובים לערב ע"י פקיד הבנק .................................178 ─* ע.א. 4644/91 - "התניית שירות בשירות" ע"י בנק. *תחולת דיני חוק הבנקאות על ─ אף כל ויתור או הסכם נוגד ........................................179 ─* רע"א 1332/95 - המצאת כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט .............................181 ─* ע.א. 4500/90 - הפרת זכויות יוצרים. *דרך חישוב הפיצוי בגין הפרת זכויות ─ יוצרים ..........................................................181 ─* ע.א. 6726/93 - אימוץ ...........................................................182 ─* ע.א. 1566/95 - אי חידוש רשיונו של חוקר פרטי שהואשם בהאזנות סתר שלא ─ כדין ............................................................183 ─* ע.א. 2566/93 - שיתוף בנכסים בין בני זוג. *שיתוף בנכס שנרכש ע"י הבעל ─ לפני הנישואין ...................................................184 ─* בש"פ 2343/95 - שחרור ממעצר עד תום ההליכים בגין עבירות סמים כאשר אין ─ ראיות לכאורה ....................................................185 ─* בש"פ 2354/95 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס במשפחה) ..............................186 ─* ע.א. 4737+4738/90 - פירוש חוזה בניה. *חיוב מהנדסים בגין רשלנות כאשר אישרו ─ חשבונות של קבלן בנין בניגוד להסכם שבין הקבלן למזמין .........186 ─* בש"פ 2527/95 - שחרור בערובה (עבירות רכוש) ......................................187 ─* בג"צ 390/95 - הזקקותו של בג"צ לעתירת היועהמ"ש נגד החלטת ועדת השחרורים ─ לבטל החלטה קודמת להפקיע רשיונו של אסיר. *השיקולים בהענקת ─ רשיון לאסיר לשם שחרורו והפקעת הרשיון ............................188 ─* בג"צ 6760/94 ואח' - סירובו של שר האוצר לפטור מתשלום מס רכוש עבור מקרקעין ─ שאין אפשרות לנצל אותם .......................................189 ─* בש"פ 2060/95 - עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור .................................189 ─* בש"פ 2182/95 - שחרור בערובה (החזקת הרואין). *ה"ראיות לכאורה" הנדרשות ─ למעצר עד תום ההליכים ............................................190 ─* בש"פ 2086/95 - הארכת מעצר מעבר לשנה (החזקת הרואין) .............................191 ─
─